רקע
יצחק ליבוש פרץ
יחדיו
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש

בנוגע ליוֹסיל המלמד המצב בכל רע…

הוא עצמו אמנם אינו רואה את הרע כרע. שכּן מה? חלב ודבש לא היו מנת-חלקו מעולם. צעיר לימים גם כן איננו, ומיתה חטופה לא תהיה מיתתו; כבר הוא מוטל, לא עליכם, כמה וכמה שבועות! ונוסף לכך הימים ימי ניסן, ואילו נפטר עכשיו, היה מתפּטר לכל הפחות מצער חבּוּט הקבר. אבל היא אינה מניחה לו, יעֶנטיל הרבנית; קורעת שחקים. היא והילדים… והריהו גוסס וגוסס, כבר כמה פעמים אמר ודוּי, התמתח בפשוּט ידים ורגלים, התהפך ופניו אל הקיר, והיא אינה מניחה שיגיעו הדברים לידי יציאת נשמה; היא והילדים. הוא מעפעף בעיניו, מבקש אצלה רחמים, – הקול עזבוֹ זה מזמן, – והיא עם הילדים אינם סרים מעל המטה ובוקעים שמים ביללותיהם…

ומתגלגלים שם למעלה רחמים עליו.

ומתארע, פעם אחת בלילה, כבר אפילו לאחר חצות, מתחיל משהו מרשרש מאחורי החלון, ולאט לאט עובר הרשרוש למין נגינה – משהו שאינו לא שירה ולא נגינה בכלי, ואף-על-פי-כן נגינה הוא, וכל-כך שקטה ומתוקה ומחיה-נפשות, נספגת בכל האברים.

אותה שעה אשתו של יוסל וילדיו משתתקים, מטים אזניהם אל הנגינה. ומיד הם מרגישים מין עיפות מתוקה בכל הגוף, מתיישבים על הרצפה מסביב למטה ומשעינים ראשיהם בדפנותיה, השמורות יורדות והעינים נעצמות, והם מתנמנמים. והשתמשה הנשמה בשעת-כושר זו והתחמקה מתוך הגוף.

מילא, לעלות ולהגיע מיד למעלה אין הנשמה יכולה; לא בנקל כל-כך יכולה היא להתנער מעפר האדמה ולפשוט את כנפנפיה, ואגב הרי מחויבת היא, על-פי הדין, להשאר בסמוך לגוף, כל זמן שלא הובא לקבר ישׂראל: חייבת להלך אחרי המטה, לראות את הקבורה, לשמוע קדיש.

ויוצאת היא, הנשמה, דרך הנחירים מן הגוף, ומתחמקת מבעד האשנב הפתוח מתוך הבית, ומתייצבת רגע ושולחת מבחוץ מבט של רחמנות אל המטה, אל הגוף המוטל בפשוּט ידים ורגלים, ששוּב אינו מפרפר אפילו, ופונה לאחריה ומתחילה מהלכת מסביב לבית…

אבל יוֹסל המלמד בידוע שהיה על-פי טבעו משוקע ברעיונות, ונשמה היתה לו מהורהרת ומבולבלת, והריהי שוכחת, הנשמה, ומפליגה עד אל שוקה של העיר, ואחר-כך מן השוק עד מחוצה לעיר… הולכת היא וחולפת על פני הבתים האחרונים, בית-המרחץ, ומפליגה יותר ויותר…

בורא העולם הוא לבדו יודע, כמה זמן ארך הדבר וכמה התרחקה והתהלכה. לעוף כמעט לא ידעה עדיין, והריהי הולכת עד שהיא מגיעה לגבעה אחת. ושומעת היא פתאום מלמעלה רשרוש, רשרוש בדומה למַשק כנפים. ונזכרת היא במותה, וסוברת היא שעכשיו כבר אחרי הקבורה, ושהיא עולה למקום שיש לעלות, ושקול המַשק הוא קול מַשק כנפיהם של המלאכים, היא – ריחַים-של-רוח! והכנפים סובבות והולכות, רוח מצויה ששלחו אותם להקביל את פניה… והיא מתחייכת, הנשמה, מגיע לה, מגיע: אדם כי ימות באוהל… את בריאותה ואת חייה הקריבה למען התורה הקדושה… והיא מתמלאה שׂמחה: מחישה פעמיה, נושמת בחפזון ועולה במעלה ההר, כל הזמן נתוּנה-נתוּנה להרהוריה. אבל בינתים היא נושׂאת את עיניה, ורואה היתה מנשבת, והן משיקות באויר ומרשרשות. מילא, נזכרת היא שהזמן עדיין הזמן שלפני הקבורה, והיא עומדת על עמדה ומוסיפה ומסתכלת: בסמוך לרחים-של-רוח, רואה היא, עומד בית קטן, עם כמה אשנבים קטנים, ושנים מן האשנבים הללו מוארים מאד. ומיתמהת היא שעדיין אור מאיר בשעה מאוחרת כל-כך. והיא מתבוננת על סביבה, ומכירה את הטחנה; אך לפני שנה הכשירה כאן דגן, היתה משגיחה על טחינת הקמח למצה-שמורה, הטחנה טחנתה של פריידל האלמנה… היתה אוכלת אצלה ארוחה מזמן לזמן, ובוחנת את הבנים, אם עשׂו ברכה בלמוּדם – עמי-ארצות גדולים היו! – וההיא היתה ומכבדת אותה, כלומר, את הנשמה, בגלדי-שומן והיתה קובלת לפניו, כלומר, לפני ר' יוֹסל, באשר בכן, בעלה הניח אותה בחצי ימיו, השאיר אותה אחת ויחידה עם ילדים ובכפר, עם ריחים גדולים של רוח, הגדֵלים ועולים לה מעל לראשה… וכדומה… ועל השכן היתה קובלת, על היהודי מן הכפר השני, מן הריחים-של-רוח האחרים, שהוא מפתה את לקוחותיה ומושך אותם אליו, – והנה עכשיו זגוגיות-חלון מוארות כל-כך אור של חג! ותמהה היא על-כך, הנשמה, תמיהה גדולה, והיא מתקרבת יותר, מציצה פנימה ומתפעלת עוד יותר. לא חודש היום ולא שבת היום, ויום-טוב בוַדאי שלא. והשולחן מכוסה לבן, ועל השולחן עומדת נברשת, ומודלקים בה כל שבעת הנרות, על המפה הלבנה – כבּוּד. הבנים אינם בחדר, בוַדאי הם בחדר השני שחלונותיו כבויים, כבר ישנים בוַדאי… וליד השולחן יושבת פריידל, לא מקומחת, במלבוש של שבת וחג, עם מטפחת של משי צחורה על הראש – מצד אחד, ואיזה יהודי, בקאַשקעֶ“ט חדש ובקאַפּוֹט”א של גוּחַ – בצד האחר של השולחן. ועולה בדעתה: זה היהודי מן הכפר השני, מן הטחנה האחרת! ואף הוא אינו מקומח כלל, והיהודי, רואים בחוש, משתדך אליה… טועמים טפּה, שותים לחיים… והיא מתחננת: בלחש! שהילדים בחדר השני לא ישמעו… ומגביהים שוב את הכוסיות!

באמצע הדברים היהודיה מתעצבת ושואלת: והילדים? ילדים בבית, אומר היהודי, הוא שׂונא… אילו רציתי ילדים, אומר הוא, היה לוקח בתולה ומוליד בעצמו… רוצה היא להסיט עצמה ממנו… תופס הוא אותה בידה ומציץ לה אל העינַים… הנערות אומר הוא, יכולות ללכת לעבוד בעיר כמשרתות, הוא יוביל אותן לשם. והנער, – הוא יש לו קרוב מלמד-דרדקי, וימסור אותו למלמד ההוא לראש-דוכן… ועכשיו – כפי שהיא רוצה! הבחירה בידה! והיא – אשה חלשה! מתייפחת ומוסיפה ושותה: לחיים! ובינתים קורא התרנגול, היהודי מתעורר והוא קם ממקומו, הוא מכרח לנסוע אל העיירה, להביא חופה ומנין… היא מלַוָה אותו עד אל הפתח, הוא נעלם בתוך הלילה, והיא חוזרת ברגלים כושלות ונגשת עד אל פתח החדר שבו הילדים ישנים, נופלת וכובשת את פניה במזוזה ופורצת בבכיה בקול רם: הלוַאי היה בעלה לוקח אותה עמו, ולא היה מניח אותה לבדה ויחידה, והיו הילדים יתומים בלא אב-ואם, ולא היו מקבּלים אב חורג, והיה מישהו מרחם עליהם…

רק עכשיו תופסת ומבינה הנשמה מה אירע לה, ופונה לאחוריה וחוזרת הביתה… תועה במקצת, ובאה אף-על-פי-כן אל העיירה. דופקים עכשיו וקוראים לעבודת הבורא: שלוש פעמים! אבן נגולה מעל לבבה; כנראה עדיין אין יודעים… היא באה ומגיעה אל הבית, האשנב – פתוח, והכול מסביב למִטה ישנים, הנחירים של הגוף – עדיין לא נצטננו, והריהי מתגנבת וחוזרת אל תוך הגוף, והכול כלא היה!

בבוקר, ההמולה שברחוב מתעוררת, גויים עם עגלות נוסעים ובאים; חנויות נפתחות, בני הבית הנרדמים מתעוררים: נס! יוֹסל המלמד מזיע! במשך הלילה עבר המשבר. אנשים הולכים להתפלל וסרים אל החולה: שׂשׂון ושׂמחה, אך דבּר אינו מדבּר, חלוש הוא ונחלש, והולכים להתפלל. יוֹסל, אומרים, שלנו הוא… משלחת האשה את הנערות אל ה“מעמד” שבשוק, את הנערים – אל החדר, ורוצה גם היא לצאת ולקרוא לשכנה שתשב במקומה, אך מיד משנשארים לבד – מתיישב לו יוֹסל על ראש המטה ואומר אליה: הוי יודעת, אומר הוא, שהיום או למחר עתידה אַת לעזוב את העולם הזה, לפיכך אני מצווה עליך, שתבואי לשם עם חשבון גמוּר וברוּר… לכי, על-כן, אל השוק, השתדלי לגבות את חובותיך ושלמי למי שאַת חייבת… דבר זה תעשׂי במשך היום, ולפנות ערב תשובי הביתה, והבֵא תביאי עמך מנין יהודים, ותשכבי במטה ותאמרי ודוּי, והשאר מסור בידיו, ברוך הוא… משום שאינני רוצה, שילדי שלי יקבּלו אב חורג, והתפללתי ופעלתי בתפלתי, שישארו יתומים בלא אב ובלא אם, וירחם עליהם קהל הקודש וישגיח עליהם…

סבורה היא, שהוא מדבּר דברים שבדמדום, עדיין לא חזרה אליו כל הכרתו, אך מפני שאינה רוצה לקנתר אותו, הריהי מניעה ראשה כאומרת הן ופונה ויוצאת…

לפנות ערב, לעת תפילת המנחה, היא חוזרת, והריהו שואל אותה אם עשׂתה את הכול, כפי מה שהוא ציוָה לה. ושוב אין היא רוצה לצער אותו, ומניעה היא ראשה לאמור הן. שואל הוא בדבר מנין, אך קודם שהיא משיבה באים באמת ונכנסים אנשים, והם לבקור-חולים באו. סובר הוא, שהיא הזמינה אותם. אומר הוא לה: עלי על מטתך… מתחילה היא מפחדת, מעפעפת אל האנשים בעיניה: מה רוצה הוא ממני? אומרים לה, אשה כשרה זו שעושׂה רצון בעלה, ובפרט כשהבעל הוא שכיב-מרע; והוא אומר שהוא גוזר עליה. והיא עולה ושוכבת על ממתה… מצווה הוא, שמישהו יאמר אתה ודוּי, “אתי גם כן”, אומר הוא… רואים היהודים שפניו משתנים, לוקח אחד “מעבר יבּוֹק” ואומר לפניהם; אומר הוא, שהיא דוקא תחזור ותאמר אחריו, אומרים היהודים, שהיא תציית, בוַדאי יודע הוא, מה הוא רוצה. חוזרת היא ואומרת אחריו, ומכּה על לבה… ואגב אמירתה הולך קולה ונחלש יותר ויותר, ופניה מתכרכמים ומשחירים יותר ויותר… ועדת היהודים מביטה ורואה ונשימתם נעצרת מפּחד, אך המקריא מביט מבעד למשקפים אל ה“מעבר יבּוֹק” ואומר, ואינו רואה מה שמתהווה מסביבו ואיננו פוסק מלומר… ויוֹסל אומר ומחייך, והאשה, המסכנה, כל עוד היא מניעה את שׂפתיה, והיא מצטמצמת ומצטנפת כמו פקעת, ופתאום היא מתפשטת בבת-אחת על-גבי המטה, ויוֹסל במטתו שלו גם כן, ופתאום, רואים היהודים, שמשני הנחירים, גם אצלו וגן גם אצלה, יוצאות ועולות שלהבהבות, והשלהבהבות פורחות ועולות אל האשנב, ומתמזגות לשלהבת אחת, והשלהבת פורחת החוצה… קוראים היהודים בקול רם: ברוך דיין האמת, נופל ה“מעבר יבּוֹק” מידו של המקריא…

והילדים נשארו באמת בלא אבא-אמא… ואב חורג לא יהיה להם.


המלצות קוראים
תגיות