לפנים היה שׂר גדול, שהיה לו ארמון בין גנים על שׂפת הים.
השׂר היה אלמן, ולשׂאת אשה שניה לא רצה בגלל שתי הבנות שהיו לו, שׂרה ורבקה.
עומד פעם אחת השׂר בחלון הארמון ורוצה לראות, במה עוסקות בנותיו שלו שיצאו לפני שעה קלה. ורואה הוא שאחת, הבכירה שבהן, ששמה שׂרה, יושבת על ספסל בגן ורוקמת. היא רוקמת, בכסף וזהב ורימונים על-גבי סמוּ"ט הטוב ביותר, פרוכת בשביל בית-הכנסת שבעיר. יפת תואר היא, ובריה נפלאה, אצבעותיה מרקדות בשעת רקימה, ונפש כשרה נוסף לכך.
והשניה, ששמה רבקה, רצה אנה ואנה בין ערוגות הפרחים, וקוטפת את היקרים והיפים שבהם וקולעת מהם זר. הוא יודע בשביל מי – בשביל אבא האהוב. יפת תואר היא וזריזה, ונלבבת כל-כך נוסף לכול. והוא מרים את עיניו, להרחיק ראוֹת. מרחפים מבטיו על-פני הים הכחול והשקט, ולבו משתאה בתוכו: מפני מה אין רואים סירות נושׂאות חתנים בשביל בנותיו? אימתי יזכה לראות בהן נחת?
עוד הוא עומד ומביט, והנה הוא רואה: סירה מתקרבת אל החוף. בשלוָה היא מתקרבת והולכת. המשוטים תלויים על החשוּקים ויורדים אל המים, ויד תלויה ומשתרבבת מתוך הסירה, אל תוך המים. מי הוא איפוא זה שבסירה, ומה אירע לו, שהמשוטים נשמטו מתוך ידיו, ואחת מידיו תלויה כך ברפיון ונופלת אל תוך המים? האם נרדם השייט מחמת עיפות, או שהשמש הכתה אותו בחוּמה והתעלף?
תקוּף חרדה, רץ השׂר ויורד, מזעיק את המשרתים, ממהר אתם אל שׂפת הים. הבנות אף הן שמעו ובאו אחריהם.
עד שהתירו סירה, לשוט בה ולהציל, כבר הגיעה בינתים הסירה ההיא מעצמה אל החוף. בתוך הסירה היה מוטל צעיר מוּכּה עלפון.
– הוי, כמה יפה הוא! – קראה רבקה. ושׂרה כבר טפּלה בו בחולה, – מן הארמון הביאו אלונקה והניחו עליה את המתעלף, שלא יכלו להשיב את רוחו בו במקום, ועל-פי ציווּיה של שׂרה נשׂאוהו אל הארמון, ולתוך חדר הכניסוהו…
– אני רוכב העירה להביא רופא! – אמר השׂר, ובעוד הרף-עין אחד הביא המשרת והציג לפניו סוס מאוּכּף…
– אני אקטוף פרחים למען החולה היפה! – אמרה רבקה. כשיתעורר, ויפקח את עיניו, יראה תיכף פּרחים רעננים…
שׂרה נשארה ליד מטתו של החולה; למראשותיו ישבה, ובחשאי-בחשאי התפללה לחייו.
_ _ _ _ _ _ _ _
היום נטה לערוב. השמש יורדת, וצללים דוממים מסתבכים זה בזה בחדרו של החולה.
ובדממה אפופת הצללים, עם זהרי האודם הכהים של השמש היורדת, נפתחת פתאום הדלת של חדר החולה, ומופיע משהו, עם כנפים שחורות, עטוף בגלימה שחורה.
– מי אתה, מי? – שואלת שׂרה נפחדת ואינה יכולה לגרוע עין מן הדמוּת.
– מלאך המות! – משיב הבא. שלוֹח שלחו אותי לקחת את נשמתו הצעיר הזה…
– הוי, – מתחננת שׂרה, – הנח לו! ראה מה צעיר הוא, ראה מה יפה הוא… הוא ישן מעוּלף, ובת-שׂחוק עריבה מרחפת מסביב לשׂפתיו העדינות. חיים עריבים ונעימים הוא חולם… ראה את בבואתו של האושר החלוּם על לחייו החיורות, על מצחו הרחב, הנעים…
– את דבקת בו לאהבה אותו, נערה, – משיב לה מלאך המות, – פדי אותו לכמה רגעים!
– לכמה רגעים?… במה?
על השאלה הראשונה אין הוא משיב.
אלא: –
– שחורות – אומר הוא – וארוּכּות הן מחלפות ראשך, תני לי מחלפותיך במתנה!
– קח! – צועקת שׂרה.
והמלאך מוציא מתחת לעטיפה השחורה את סכינו השחוּז, חותך, שׂרה נשארת בלא שׂערות. המלאך נעלם, אך לא לזמן רב.
השמש ירדה מעט יותר, בדומיה נשמעת שירתה של רבקה בקטפה את הפרחים; שיר ערב נלבב היא שרה, המלים אינן נשמעות – ומלאך-המות מופיע שנית:
– כמה הרגעים עברו!
– אני רוצה עוד כמה רגעים לקנות בשבילו, אולי בינתים יפקח את העינים…
– את רוצה את עיניו לראות? מה תתני בעד זה?
– מה שתרצה, המלאך!
– גוָנים דרושים לי – משיב המלאך. – תני לי את הבהט של גופך, את השני של שׂפתותיך, את התכלת של עיניך…
– קח! – משיבה שׂרה.
– לכמה רגעים! – משיב המלאך.
– לכמה רגעים! – חוזרת שׂרה אחריו ואומרת, וכבר היא חיורת, שׂפתיה כחולות ועיניה כבוּיות…
המלאך נעלם. ושירתה של רבקה מגיעה מן הגן יותר ויותר קרובה. “היא תהיה מיד כאן!” מהרהרת שׂרה, ואיננה יודעת אם זה הדבר משׂמח אותה, או גורם לה כאב. אך קודם שהאחות הגיעה, נראָה מלאך-המות בפעם השלישית:
– כל-כך מהר? – ממלמלת שׂרה.
– רוצה את עוד שני רגעים לקנות?
– רוצה אני
– שינַים יפות יש לך?
– קח לך אותן.
הוא לוקח. הצעיר איננו פוקח את עיניו, על המעלות נשמעים כבר צעדיה של רבקה. היא רצה ועולה; אבל מלאך-המות מקדים אותה ובא.
– מה עוד אתן לך? – שואלת שׂרה ביאושה. מה עוד יש לי?
– נשמה! – עונה המלאך – חיים בעד חיים. תני את חיַיִך בעד חייו!
– אני נותנת!
– לא כאן! – אומר לה המלאך. אַת מוכרחת להכנס אל חדרך, לעלות ולשכב על מטתך, – כך חזוּי לך למות.
– והוא?
– הוא יחיה! יחיה עד סוף ימיו.
שׂרה יוצאת בברכים כושלות והולכת אל חדרה, מלאך-המות הולך אחריה.
אותו רגע פתחה רבקה בשיר את הדלת אל חדרו של החולה ופיזרה על החולה פרחים בתנופה רחבה.
והוא, החולה, לפתע פקח העינים, קפץ וירד מעל המטה, וכמשוּך במַגניט נלפת אל רבקה:
– מה יפה את, כלה!
– מה יפה אתה, חתן!
_ _ _ _ _ _ _ _
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.