א 🔗
בין מורי הסוציאליזם מעטים אנשי־מופת כז’ורס. היו גדולים ממנו במחשבה המקורית, בבקיאות, בלמדנות, בחכמת הטכסיס, בכשרון הכתיבה; אך תמיהני אם יש בתנועה הסוציאליסטית המודרנית עד היום הזה דמות מנהיג כדמותו של ז’ורס, המגלמת בקרבה את האידיאל של הסוציאליזם, חזונו, הלכתו, מעשהו, חלומו, יצרי־חייו ונסיון הגשמתו, בכל אלה אין לו ריע. הוא היה סוציאליסט על פי שורש נשמתו. הסוציאליזם לא היה לו השקפת־עולם בלבד, הכרה מדעית בלבד או פרוגרמה מדינית בלבד; כל הוייתו, כל מהותו הנפשית, מחשבתו ושאיפתו היו מוארות באור הצדק והכמיהה לטוב האנושי והחברתי. “הייתי דבק אחרי הרעיון הסוציאליסטי עוד בטרם הייתי חבר למפלגה הסוציאליסטית” – סיפר אח“כ ז’ורס. ואף תולדות חייו, הגלויות עתה לפנינו מצדי צדדים, מאשרות את הדבר הזה. משחר ילדותו היו פועלים בו הכוחות והיסודות, שעשאוהו למה שהיה. אין אנו מוצאים בחייו כל עקמומיות וכל רבב. כולו יושר וטהרה. אפילו מתנגדיו, שהרגישו בו סכנה גדולה ונלחמו בו בחמת־זעם, לא יכלו שלא להודות ביפי־נפשו וביושר ארחותיו. מסופר על ראש המשטרה בפריז בימים ההם, לאָפּין, שהיתה לו שיטה מיוחדת לסלק מדינאים בלתי רצויים. הוא היה בולש את חייהם הפרטיים והאינטימיים, מגלה בהם כל צד של דופי וכל צל, ובבוא שעת הצורך היה מציג אותם לראווה ומבאיש את ריחם. שנים רבות היה צובר את החומר הזה ולכל אחד היה מקצה חפיסה מיוחדת. אולם חפיסתו של ז’ורס היתה ריקה. אף לא דבר אחד של דופי. ובהתרגזו על כך, ציווה פעם לאחד מסוכניו: “אין אדם טהור בתכלית, וגם לחיי ג’ורס יש בוודאי צללים. שקוֹד למצוא אותם, ואם לא תמצאם – פברק אותם”. ואמנם “פיברקו” הרבה דיבות עליו. אך הן לא דבקו בו. הן העיבו שעה קלה על דמותו המאירה, ולבסוף נתפקעו כבועה של בורית והיה צורך לבדות אחרות. אולם כוחות־השחור לא יכלו להשלים עם מציאותו של אדם כזה, טהור־מצפון וכביר־השפעה, שחייו היו קודש לחלק הדווי שבאנושות ולהצלת ארצו המפוארת מדי רודפי בצע ומבעירי מלחמה – וסו”ס הצליחו להסית צעיר אחד, קנאי חשוך, שרצח אותו בעצם היום, 36 שעה לפני שהוצא צו הגיוס הכללי בצרפת בשנת 1914.
ב 🔗
ז’ורס גדל וחונך בסביבה קתולית אדוקה. אמו ביקשה להכשיר אותו לכהונת כומר. ואעפ“י שהוא נלחם אח”כ במעמד הכמרים, הרי מבחינת מהות דעותיו והלך־רוחו היה בו אלמנט רליגיוזי מובהק כל הימים. ביחוד נקלטו בדמו המצוות החברתיות שבדת הקתולית, אם כי חשף אח"כ בלי רחמים את הצביעות של הכוהנים ואת בריתם עם כוחות־הנסיגה. בנאום־הבכורה שלו בפרלמנט הצרפתי אמר דברים חותכים: “חינוך הדור הצעיר צריך להשען על ההישגים החדישים של הרוח האנושית ולא על העקרונות העבשים של הדת”. הוא שאף להיות נוצרי טוב ושפך בוז וקלון על מעקמי הנצרות ומסלפיה, המוצאים בה תורת צידוק לשפיכת דמים, למלחמת עמים ולאנטישמיות. ולא מבחינה מעשית בלבד הגן על היהודים, כגון במשפט דרייפוס, שבו איחד את כל היסודות המתקדמים בפרלמנט לשם מלחמה בשלטונות־הזדון והעלילה, אלא גם מבחינה עיונית העריך את תרומתו הרוחנית של העם היהודי לתרבות העולם: “הרבה הרבה היינו מפסידים אילו לא השתכן בתוך ההכרה הצרפתית כובד־הראש של אותם היהודים הגדולים, שהשיגו את מושג הצדק לא רק כהרמוניה של יופי, אלא דרשו את קיומו בתשוקה בוערת ובמצפון טהור, אשר קראו לפני אלוהי־הצדק תגר על כוחות־הזדון והזריחו בלבם את חזון אחרית הימים”.
ממעיינות רבים שתה ז’ורס. מוריו היו לייבניץ והאָגאָל. מאַריסטו למד את “ההיארארכיה של החיים, שבה מחייב המעולה את הנמוך ממנו, נשען עליו ואינו מכלה אותו”; את מונטיין שיבח על “שרוחו הספקנית ובת־החורין מכשירתו לגלות את צורותיה השונות של גדולת האדם”; את ראבליי אהב מפני “שמפרכסת בקרבו תקוה אנושית כבירה, אמונה נפלאה במדע, שכל וחירות”; את שפינוזה העריץ על שום “שלא זו בלבד שהגיע לכלל מסקנה בדבר מציאותו של אלוהים, אלא גם נסתכל בו וחזה אותו, וידע להתקין פשרה בין רעיון ומעשה, בין צדק וכוח, בין טבע ואלוהים”; רוסו הביא, לדעתו, “נוסחאות גדולות לעולם, נוסחאות כבירות ובהירות בדבר החירות, הצדק והחדוה האנושית”; אחרי קאַנט נְנָהה משום שהוא “מבקש לפשר בין הסתירות שברוח האדם ביחס לזמן, מקום, חירות והכרח, ומחולל בדרך זו את המהפכה הגדולה ביותר במחשבת האדם”; את אוגוסט קונט הילל על “שהציב את חוק התופעות הפשוטות כמסגרת סביב התופעות המורכבות ועם זה לא הוריד את המורכבות למדרגות הפשוטות”. אך גם מבאר התנ"ך שתה. הוא ראה אותו “כספר המופלא־המהפכני, שבו נערך הדו־שיח בין איוב ואלוהים באופן כזה כאילו האלוהים הוא הנאשם. – – – שבו הטילו הנביאים את קול־קריאתם אל העתיד, ואת תוכחותיהם כנגד החומסים, ואת חלומם המשיחי על אחוה כללית”. וכן למד הרבה מרבותיו סן־סימון, פורייה, פרודון ומרכס ואחרים. הוא היה איפוא, אדם אוניברסאלי הן על פי חינוכו והן על פי מקורות ההשפעה. לא היה דבר זר לרוחו כמחיצות שבין אדם לחברו ובין עם לעם. הוא נטה אוזן לכל מחשבה שהושמעה אי־שם בעולם וקבע מיד את יחסו אליה. היו לו טענות קשות כלפי הסוציאלדימוקרטיה בגרמניה, “שאין לה כל מסורת מהפכנית” והיא חיה מן היד אל הפה, אך הויכוח שבין קאוטסקי וברנשטיין העסיק אותו מאד ואף התערב בו לא אחת ולא שתים. כי עמד תמיד על מצפה גבוה והיה באותה שעה גם בקי בכל מה שנרקם בחשאי־חשאים. הוא אסף הלכות ודעות ועיכלן בנפשו. הוא הבקיע לו את דרכו בחיים תוך התנצחות עם עובדות והערכות בהטילו עליהן אור משלו.
ג 🔗
מהולל היה ז’ורס כנואם. משחר ילדותו הוקדש לכך. כותבי תולדותיו מציינים, כי עוד בהיותו תלמיד מתחיל בליציאום כבר הציק למוריו בשאלות מנוסחות יפה ובכוח הדיבור שלו. ביחוד היה מטיל כנגדם קושיות בדבר האמונה והדעת, והיה עושה “ורמינהו” ממורה־הדת על מורה הגיאוגרפיה. הראשון לימד אותו, שהארץ היתה תוהו ובוהו לפני שהד' ברא את העולם והכל מסתובב סביב האדמה, ואילו השני לימד אותו, שהאדמה שלנו אינה אלא נקודה בחלל־העולם, והאדמה סובבת סביב השמש. ותכונה זו, למצוא סתירות ולישבן, היתה מושרשת בו כל ימי חייו. כל תלמידי האסכולה הגבוהה הכירו אותו, הואיל והוא היה לוקח חלק בכל מסיבות הסטודנטים וויכוחיהם. וכבר אותה שעה היה גורר אחריו את השומעים, והיו מקשיבים לו בחפץ־לב יותר מאשר לדברי הפרופיסורים באסכולה. חבר אחד ללימודים כותב עליו: “תענוג היה לשמוע את הסטודנט הצעיר הזה בעל הלחיים האדומות והעינים העירניות. הוא היה שוחה על פני המים האין־סופיים של הפילוסופיה והיה מטיל על כולנו את מרות נאומיו”.
דרכו של נאום, שהוא נאמר לשעה מסויימת ומכוון לאזני קהל מסויים. לפיכך לא כשמיעת נאום קריאתו. לעתים קרובות הוא מפסיד בכתב מחומו ומערכו ומצורתו. לא כן נאומי ז’ורס. משהו מן הנצח יצוק בהם. אם כי הכל מעידים, שהוא היה אימפרוביזטור גדול, אנו מרגישים בנאומיו את היסוד הקבוע, העולמי. דוגמה קלאסית להם יכול לשמש נאומו בבית־הנבחרים בשנת 1893, שניתן לנו עכשיו גם בעברית בקובץ החשוב בשם “רפובליקה וסוציאליזם1. כאן נשתמרו עדיין סדרי הויכוח, העידוד מצד המסכימים וההפרעות מצד המתנגדים, מחיאות הכפיים וכן תשובותיו של ז’ורס מניה וביה. לא הצורה בלבד היא מעשה ידי אמן, אלא גם התוכן, הדעות המגובשות, המועט המחזיק את המרובה, ההומור והסאַרקאַזם. משום כך אין פלא, שאעפ”י שז’ורס היה מרבה ליטול בבית הנבחרים את רשות הדיבור, היתה כל הופעה שלו מאורע חדש. ובשעה שהוא דיבר נתמלאו היציעים. והושלך הס והכל, לרבות היריבים, הקשיבו לו רב קשב.
ז’אן לוֹנגה (נכדו של קרל מרכס, שעבד במחיצת ז’ורס במפלגה) מתאר מחזה באספה, שבה נאם ז’ורס: “השעה שעה תשע בערב. האולם “וואַגראָם” נהפך לים של אנשים: פועלים, משכילים ואפילו קצינים. על פני כל אירופה תלויה חרב המלחמה. בקבינטים מתרקמות אינטריגות. ברגע כזה לא איש כז’ורס יחריש. הקהל מחכה לו בקוצר רוח ושואל: איה ז’ורס, איהו? והנה בא. הוא עולה על הבמה. האולם הענקי מזדעזע ממחיאות־כפים, המחרישות ממש את האזנים. השתלטה דממה. ז’ורס מרים את ראשו, כאילו יקרא את מישהו לדו־קרב. פותח ומדבר. בתחילה בקול חרישי, אט־אט, ועד מהרה מתחזק הקול, מוסיף כוח ועולה כנשר, המתרומם והולך מעלה מעלה. ושוב מתנמך הקול, אך לפתע הוא מתפרץ בכוח אדיר, כלבת הר־געש. רעם נתגלגל ונפל והלם את הדממה. הקהל העצום עוצר את נשימתו. רק קולו של ז’ורס רועם. הוא מדבר על שגעון ההזדיינות, שתקף את הממשלות. הוא מזהיר מפני פורענות עולמית. רעד עובר באולם”.
ביולי 1905 צריך היה ז’ורס לנאום באספת המפלגה הסוציאלדימוקרטית בברלין בעניני שלום ומלחמה. אך התערבותו של פון־בילוב ביטלה את הופעתו ונאומו הוקרא. בנאום זה נתבטאה נבואתו, שטפחה על פני כל אלה, הלהוטים אחרי מלחמה ומקוים תמיד, שסיטואציות מהפכניות לטובת הסוציאליזם תצמחנה ממלחמות. והרי מדבריו: “אל נא יטעו בהבנת דעותינו: אנו הסוציאליסטים איננו מתיראים מפני מלחמה! אם תפרוץ, נשתדל ככל יכלתנו להוציא את המתוק מן המר הזה לטובת מעמד הפועלים ולטובת עצמאותם של העמים. ואמנם יכול התוהו־ובוהו שבמלחמה להוליד את המהפכה, והמעמד השליט חייב לזכור זאת. אולם המלחמה יכולה גם לחולל משברים ממושכים של המהפכה־שכנגד, היא עשויה להביא נאציונליזם משתולל ומתמרמר, שלטון־דיקטטורה מטורף ומיליטאַריזם מדכא. ואנחנו רוצים במקום משחק־האזאַרד ברברי זה של מלחמה – עצמאות צודקת לכל העמים. על כן אנחנו, סוציאליסטים צרפתים, ויתרנו לעולם על מלחמת־ריוואַנש כנגד גרמניה, בלי להשפיל ע”י כך את הרגשת הצדק והמשפט. משום שאנו יודעים, כי מלחמה כזאת עשויה לגרום נזק גדול ביותר לדימוקרטיה, לפרולטריון וגם לצדק ולמשפט, שהפרולטריון ערב לקיומם". ניבא ז’ורס וידע מה שניבא.
בספרו “הצבא החדש”, הכולל את יסודי השקפותיו, הציע ז’ורס ליצור בכל המדינות מיליציה עממית מזויינת, שלתוכה יהיו רשאים להכנס כל האזרחים ללא יוצא מן הכלל. אך הואיל ומעמד הפועלים והאכרים הם רוב בנינו ורוב מנינו של העם, ממילא נמצא שהם יוכלו לקבל לידם את השלטון. בדרך זו ביקש לא רק להגן על המולדת אלא גם למנוע הזדיינות ותחרות של הזדיינות לקראת שחיטות עולמיות.
ד 🔗
הסוציאליזם של ז’ורס שתוּל על פלגי מחשבה והרגשה אנושית. אם תחושת הצדק היתה מזוגה בדמו והיתה קיימת לפני כל הכרה שכלית ותפיסה הגיונית, הרי לבושיה של תחושה זו וגיבושה בשפה ברורה, המובנת לדורו ולדורות הבאים, הזקיקו אותם לאפרט מדעי גדול. בהיותו חכם־נפש ונואם להמונים, ובהיותו אמן לפי טבע ברייתו, הבין יפה יפה שתחושה ערטלאית אינה דיה לעצמה. הרבה הרגשות חולפות בקרבנו ללא זכר מחמת שהן אלמוֹת ונטולות מבע. היחיד יכול אולי להסתפק בהרגשת העוול והצדק ולכוון את חייו לפיה. אך הרוצה להפעיל עם רב, לאוֹששוֹ ולעוררו לחשבון עצמו, לגלות לו את מצבו הנפסד ולהביאו לידי קבלת עולו של אידיאל חדש – מן הדין הוא שיחשל כלים לעצמו, כלי תפיסה וכלי הסברה. ז’ורס היה טיפוס אינטלקטואלי. הוא בא לתנועת הפועלים מתוך ספירת ההוראה והפילוסופיה, אם כי התנבא בסגנונה עוד לפני שנלווה על מחנה ועל דגלה. באופן כזה אחז תמיד בשני קצותיו של חוט הזהב, אשר השחיל אותו בלבות האנשים: השירה והמחשבה. לפרקים מופיעות אלו בנפרד ולפרקים בנסמך, אך לעתים קרובות דולה אחת מבארה ומשקה את חברתה. שירתו של ז’ורס מלאה הגות, ומחשבתו רווית פיוט. זהו חוסנו של ז’ורס, אך בכך גם חולשתו. בהתרוממות הפיוטית נדמה לו לפעמים, שהוא הקהה בליטות ומיזג סתירות, בעוד שלאמיתו שלדבר הן קיימות ועומדות ולא בטלו אלא בנפשו החגיגית, המצפה תמיד לשלום.
כהוגה־דעות סוציאליסטי, הפועל בתוך מציאות מוחשית, טבעי הוא שנפגש במרכסיזם. הן זאת היא התורה, שבימים ההם היתה בת־קולה עדיין חזקה. גם טעמים מעשיים הביאו לידי משא ומתן אתו. הוא נאבק עמו בכל כוחו. הניגוד בין דעות ז’ורס לבין אלו של מרכס היה חריף מאד, אך ז’ורס ביקש להתגבר עליו, כדרכו, בדרך של המתקת הדין ושפיכת אהבה על המתנגד. באופן כזה הקיף את המרכסיזם אוירה חמימה כל כך, עד שהלה הגיע כמעט לידי התעלפות. ז’ורס רצה לתקן את מרכס, לעשותו ראוי לבוא בחצרות הפילוסופיה הקלאסית ולהתאימו לדעותיו, אך על אף יגיעתו המרובה אנו נפטרים ממנו בהרגשה, ששום דבר לא תוקן. פעמים אחדות אומר ז’ורס בגילוי־לב כהאי־לישנא: “אין אני מסכים עם מרכס, הטוען, כי התפיסות הדתיות, הפוליטיות והמוסריות אינן אלא בבואה של החזיונות הכלכליים, עד שאין בידנו להפריד בין החיים הכלכליים לבין חיי הרוח”. (כתבי ז’ורס, ע' 14). אעפ“י כן הוא מכנה את זה במקום אחר בשם “סתירה מדומה” מחפש את דרך ההשלמה ההדדית. ושוב במקום אחר הוא מתנגד להנחת מרכס־אנגלס, ש”דברי־הימים של כל החברה כולה עד כה הם דברי־ימיהן של מלחמות המעמדות". לא לחנם נמנע ז’ורס מלהרבות בציטטות מתוך כתבי מרכס, אלא מביא את תוכנם בלבד, לאחד שרוּכך, כמובן, תחת עטו המעודן. ואמנם כל אימת שציטטה כזו מוּבאת ככתבה וכלשונה, הריהי מתיצבת כניגוד חי ובולט לדעותיו שלו. הנוסחאות המלוטשות והצוננות של מרכס, שאינן משתמעות לשתי פנים ואין למצוא בהן אלא פשט בלבד, מביטות בבת־שחוק למאמציו תמימי־הכוונה של ז’ורס, שביקש להביא אותן לידי התאמה עם הלך־רוחו הפיוטי. נסיון זה מן הדין היה שיכשל. כי ז’ורס מדבר על הסוציאליזם בפסוקי־דזמרא גם בשעה שהוא עוסק בחלק הכלכלי והמעשי שבו, בעוד שמרכס עושה אותו כמין מדע, הערוך סעיפים סעיפים, המשליך קרחו על הקורא. מן הראוי איפוא להגדיר כמה מן העקרונות המנחים את מחשבתו של ז’ורס:
ז’ורס רואה את ההיסטוריה האנושית כפרי של כוחות משולבים, כלכליים ורוחניים, של רצון האדם ושל תנאי חייו החיצוניים. הוא מייחס לדיברותיו המוסריות של האדם התרבותי ולתפיסתו הרוחנית ערך של גורם עצמאי, הקובע לא־פעם את משטר החברה ואת מלחמותיה: “יהיו אשר יהיו המקום והסיבה אשר בגינם נתעוררו תפיסות אלו במוחם של אנשי־המדע, הרי לאחר שהללו נוסחו ונקבעו, ממשיכות הן והולכות בדרך התפתחותן ההגיונית ומגיעות לידי תוצאותיהן והשפעותיהן, בלי להתחשב עם דרישותיה ונוחיותה של ההתפתחות הכלכלית”.
ז’ורס רואה את הסוציאליזם כענין תרבותי־כללי, כתביעה מוסרית המכוונת לכל החברה כולה, כשלב רצוי והכרחי של ההתפתחות עד כה. מעמד הפועלים הוכשר על פי תנאי חייו וסבלו, על פי עברו ועתידו, להיות הנושא העיקרי של הסוציאליזם. בלעדיו יהיה הסוציאליזם רעיון ערטילאי. ברם הפרולטריון חייב לזכור, כי לא להפוך את סולם־המדרגות בא הסוציאליזם, בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה, אלא לשם השלטת מידת הצדק כלפי כל אדם ולשם ביטול כל מחיצה של יחוס ושל רכוש. צמצום הסוציאליזם בתחומו של מעמד אחד נבחר, נוטל ממנו את נשמתו ומציג את מעמד־הפועלים כאינטרסנט צר־עין וצר־לב: “אילו צריך היה הפרולטריון להעמיד את האנושיות במערומיה, כדי שיוכל בעצמו להתלבש כהוגן, כי אז היה נחרץ מלכתחילה גורל תביעתנו המעמדית. הפרולטריון הסוציאליסטי אינו דומה ואינו רוצה להדמות לטרדן גס־רוח, המוכן לעכב את התפתחות הציביליזציה האנושית ואת גידול החיים ובלבד שירכוש לעצמו חלק גדול יותר בהנאה מן הפירות, – – – לדידנו יזכו אז (בבוא הסוציאליזם – המעתיק) חיי האדם לא רק ביתרון הרמוניה ושווי משקל, אלא גם ביתרון שפע, זוהר ועושר. זהו תנאי הכרחי לצידוקו של הסוציאליזם ולנצחונו”.
לכל עם ולכל מדינה תנאי חיים ואפשרויות פעולה מיוחדים, שהם תולדה של מסורת היסטורית ארוכה והיאבקות פנימית ממושכת. המטרה הסוציאליסטית היא אחת, אולם לא הדרכים בלבד להשגת המטרה תהיינה שונות אצל כל אומה, אלא אף ביטויי הנצחון ודפוסי־ההגשמה יהיו שונים. פועלי צרפת, למשל, מצווים להגן על הרפובליקה ולכבוש בתוכה בדרך דימוקרטית אפשרויות השפעה. הפרולטריון הוא יורשם של הישגי־המהפכה הגדולה, כי הם אינם עוד לרוח בעלי הרכוש והשלטון, הללו מוכנים לנבל את שמם ולהמירם ב“מתאימים” מהם. כל פעולה של הסוציאליסטים, הפוגעת בנכסי המהפכה או מחלישה אותם, היא תקלה גדולה. גם מלחמת־המעמדות צריכה להביא במנין את טובת הריפובליקה. בויכוח עם מנהיג הסוציאליסטים־המרכסיסטים, גאָד, אמר ז’ורס: “יודע אני יפה, שריפובליקה וצדק סוציאלי אינם שם נרדף; היא עצמה אינה עדיין ערובה לקידמה. ברם, בצרפת הריפובליקה היא תנאי מוקדם לקידמה, ולפיכך חייב כאן הפרולטריון להגן עליה למען האינטרסים שלו. בהבטיחנו את קיומה של הריפובליקה עשינו שירות לכל הפרולטריון הבין־לאומי”.
הסוציאליזם לא יוגשם בבת־אחת, בסוד קפיצת־הדרך. הוא יהיה פרי של גידול איטי ועיצוב מכוון ומודרג. אפשר להחיש מעט את צמיחתו ע“י פעולות מהפכניות, אך אין להביאו לעולם ע”י נס המהפכה. מחוללי המהפכה עומדים בסופה ומחפשים דרכים לחינוך וליצירה. לפיכך חשובה כל התחלה של חיים חדשים, של צורות־קנין חדשות ושל יחסי־אדם חדשים, כשם שחשובים הכיבושים הסוציאליים והמקצועיים של הפועלים המקילים מעול חייו ומפנים את לבו ללימוד ולהנאה רוחניות. אלה ישמשו נקודת־אחיזה לעתיד, ממנה יזנק הדור הבא וימשיך ביתר שאת: “הדימוקרטיה הסוציאליסטית תתפוס את השלטון, על כל פנים במידה גדולה, במוסדות העירוניים והארציים. היא תעשה זאת בדרך האיטית של כיבושים בבחירות הכלליות”. “לשם מה כל אותם הדיבורים על כך, שהפעולה המקצועית, הפעולה הקואופרטיבית והריפורמות המוקדמות עלולות לעכב את מהלך התנועה? הן היו עלולות לעכב את התנועה אילו היו נפרדות ממחשבת היסוד שבסוציאליזם.”
האומה היא הנושא הממשי של התרבות והסוציאליזם. בתוכה מתרקם כל דבר של יצירה. היא תהיה בת־טיפוחו או לא תהיה אלא גיהינום עלי אדמות: “הפרולטריון אינו יכול לפי כל מהותו הפנימית להסכים לשום תורה של ויתרון לאומי, של שעבוד לאומי”. “אם המניפסט הקומוניסטי של מרכס ואֶנגלס טבע בשנת 1847 את הפסוק הנודע: “לפועלים אין מולדת” – לא היה זה אלא ביטוי לפרץ־רגשות, תשובה שלא כהלכה להתקפותיהם של פטריוטים בורגניים, שהאשימו את הקומוניזם בכוח ההורס את המולדת”. לעולם לא ייבטל היחוד הלאומי, שגורמים גלויים וסמויים שותפים ביצירתו. רק הפריבילגיות הלאומיות תיבטלנה ותסולק הזכות לשעבד ולהתנשא. אך הגוון הלאומי יהיה חי וקיים.
הסוציאליזם אוסר מלחמה באינדיבידואליזם הקיצוני, שהוא בעל־בריתם של האנוכיות והאנרכיזם, אך הוא רואה את היחיד החברתי כמטרתו העיקרית. חירותו, זכויותיו, כבודו, אפשרות התפתחותו ותנאי־קיומו הם לנגד הסוציאליזם. הפוגע ביחיד מועל בשליחותו: “מבחינת התפיסה הסוציאליסטית אין כל משטר נמדד ונשקל אלא ביחסו אל היחיד שבאדם. רק היחיד באדם, המכריז על רצונו להשתחרר, לחיות ולגדול, רק הוא יכול מהיום והלאה להקנות למוסדות ולרעיונות את הצדקת קיומם וחייהם. היחיד הוא אמת־המידה לכל דבר, למולדת, למשפחה, לנכסי קנין, לאנושיות, לאלוהים. זהו ההגיון שברעיון המהפכני. זהו הסוציאליזם. אבל הערצה זו אל היחיד – תכליתה הנשגבה של ההתפתחות ההיסטורית, – אינה סותרת בשום פנים לא את האידיאל ולא את הסולידריות ואף לא את ההקרבה העצמית”.
תמצית קטנה זו דיה להוכיח מה טיבו של אותו סוציאליזם, שז’ורס מטיף לו, מתפלל לו, מבסס אותו, שר עליו וחוזה את התגשמותו. רבים נלחמו בו, הסיתו כנגדו, שטמוהו והוקיעו את מומיו בגלל תפיסתו זו. מותו על קידוש השלום והסוציאליזם הגדיל את יחס ההערצה אליו והשתיק את יריביו. אך כאן אירע מאורע מוזר: את תורתו עזבו ואותו שמרו. ולא עוד אלא שאותן הדעות עצמן, הן הן ממש, שהבאים אחריו מחזיקים בהן מתוך נאמנות למורשת ז’ורס ולרוחו, מוכרזות שוב כ“ריפורמיסטיות”, כ“סוציאל־פטריוטיות” וכיוצא באלה הכינויים.
ה 🔗
ז’ורס העיז להציץ אל מאחורי הפרגוד של קרית־העתיד. שלא כמרכסיזם, שגזר על הרמת המסך מתוך חשש שמא ייפגעו המציצים, ניסה ז’ורס לפזר את הערפל העוטה את העתיד ולשרטט את דמות־דיוקנו. הוא עשה זאת מתון מתון, שנים שירה ואחד פרוזה, מתוך גילוי טפח אחרי טפח מסוד חזונו הפנימי. אותו טעם, שהביא את המרכסיסטים לידי גמגום כל־אימת שנתבעו לומר מה יהיו פני המשטר הסוציאליסטי, הוא שהביא אותו לידי טיפול בתמונת העתיד. הם נתיראו שמא יחדלו להיות מדעיים ויהיו מוחזקים שוב כאוטופיסטים ר“ל. ואילו הוא, שינק מן האוטופיסטים והודה בגדולתם ובשגב דמיונם, לא נבהל מפני שם־תואר זה. אדרבא, כמה פעמים התגרה בכינויים אלה בזו הלשון: “אפילו הסוציאליזם ‘המדעי’ (המרכאות הן של ז’ורס), שגזר על עצמו לבלתי עסוק בתכניות בעלות העזה קונסטרוקטיבית ובפנטסיות, שהן מעולמו של הסוציאליזם ‘האוטופי’ (אף כאן המרכאות שלו), גם הוא היה, למעשה אופטימי מאד כולו חדור שאיפות נועזות. – – – לא בכדי נמנעים כל המרכסיסטים מתיאורי ‘גן־עדן’ עלי אדמות, שהרי על כל צעד ושעל מבצבצת אמונתם בגידולם המפליא של השפע ושל כוחות האדם”. (כתבי ז’ורס בעברית, ע' 222). ז’ורס, שלא חשב, כי המשטר הסוציאליסטי עתיד לבוא מאליו מתוך הכרח ההתפתחות, אלא ראה אותו כפרי הגשמה אישית וחברתית, – לא יכול היה להסכים לנדר־השתיקה, שקבלו על עצמם המרכסיסטים ביחס לעתיד. אנשי מדע עשויים להתבדות, אך לא כן פייטנים. שירת העתיד של ז’ורס תשמש מקור השראה סוציאליסטית גם אם הפרטים שבציורו האוטופי לא יתקיימו. הרוח העוטפת את חזונו לא תתבדה לעולם. ובה בשעה שהיהירות המדעית של המרכסיסטים דלדלה את החזון והעמידה את הסוציאליזם על חשבונות ועל סטטיסטיקה, שכבר הופרכו מזמן, הרי יש בכוחם של “האוטופיסטים” מאפלטון ועד ז’ורס ולנדאואר, להחיות את החזון הסוציאליסטי ולהפיח אמונה חדשה בעתידו. כי מי שמאמין כז’ורס, ש”הסוציאליזם בעצם מהותו תורת־מוסר הוא, למעשה ולהלכה גם יחד“, יכול אמנם להסתייע בחקירות מדעיות ובניתוח המציאות, אך את העיקר לא יראה בהם, אלא במעשה, המביא לידי סוציאליזם. הלה ישתדל להפיק גם ממאורעות־דמים וממהפכת מדיניות את התועלת למען העם העובד והנדכא ולמען משטר העתיד, אך לא ישים מבטחו בהם ולא יתפלל אליהם ולא יברך על הדם הנשפך. ההכרה העמוקה שהיתה בלבו של ז’ורס, כי בעצמו של דבר אין הדם מכפר, כי משורש אלימות תצא אלימות, כי שום עולם חדש אינו עלול לצמוח מתוך ריקודים על קברים רעננים, וכי רק הטוב מוליד את הטוב ורק האדם הסוציאליסטי יהיה נושא הסוציאליזם – ההכרה הזאת לא זו בלבד שלא תש כוחה בימינו, אלא אף זו: היא יצאה מחוזקת ע”י המציאות המדינית והרוחנית, המתרקמת לנגד עינינו. ז’ורס מת לפני שהחברה הבשילה את הפרי המודרני בדמות הפאשיזם והנאציזם, אך את אפשרות לידתה של ברייה כזאת צפה מראש. משום כך הזהיר את הפרולטריון העולמי לבל יסתבך במלחמה. אף הוא ידע, שיש מלחמת מצוה, הכפויה על האנושיות התרבותית. וגם דיבר עליה לא אחת ולא שתים, אך ראה אותה כהכרח לא־יגונה. הדרך הראשית של האנושות היא דרך היצירה והקידמה, ואת מעמד הפועלים ביקש לראות כמגיני הדרך הזאת. על כן כל כך נלחם לאחדותו. הוא היה מוכן להתפשר תמיד, להשלים, לפייס ולהתפייס ובלבד שיקום אותו נושא מאוחד, שבלעדיו כל דיבור על סוציאליזם אינו אלא שוא ושקר: אחדותו של ציבור הפועלים. “האחדות תציל את כולנו, את ה’מהפכנים' ואת ה’פארלמנטריים' גם יחד, מפיתוייה ומסכנותיה של כתתיות, אחת היא אם כת האופורטוניזם או כת הקנאות. היא תשחרר אותנו מכל מדיניות של כת, כדי להקים מדיניות של מעמד. ודוק: של מעמד, שהוא מהפכני, אלא שהוא מתפתח בכוון לדימוקרטיה. האחדות תחזק את התואם בין פעולתנו לבין מחשבתו השלמה של הפרולטריון. זה הפרולטריון, שאינו מתיחס בשויון־נפש למלחמות הבלתי־אמצעיות, לריפורמות־לאלתר, שמתלהב לרעיונות החירות המדינית והמחשבתית, לחוקי ההגנה על הפועל והביטוח הסוציאלי, אעפ”י שהוא יודע באותה שעה עצמה, כי שחרורו המלא, במחשבתו כבעבודתו, לא יבוא אלא עם המהפכה היסודית בקנין הפרטי".
תש"ז
-
כתבים נבחרים, מאת ז‘אן ז’ורס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עין־חרוד, תש"ג. הספר הזה, אם כי לא הוכנסו בו כל הדברים שהם אופייניים לז'ורס, כולל מאמרים, נאומים ומסות בשאלות הסוציאליזם, שערכם החינוכי רב דוקא בימים אלה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.