רקע
ישראל כהן
אוטו באואר

הוא היה מורה־הוראה בתנועה הסוציאליסטית. ספריו, מאמריו ונאומיו נלמדו ונהגו. מגמתו ודרך פעולתו עוררו הסכמה או פולמוס, אך סמכותו היתה מקובלת ע"י הכל. הוא לא קבע הנחות עיוניות ושיטות־עשייה בקלות; מאחורי כל אחת מהן עמדה אישיות חוקרת ובודקת, חכם כולל ורב־אחריות. הוא היה מאותו טיפוס של מורה־הוראה, המעיין שבעה עיונים בנושא הנדון ואינו אומר את סוף־פסוקו אלא לאחר שהובררה לו אמיתו בירור גמור ומוחלט. אולם האמת שנתבררה לו הוגנה על ידו בכל החריפות והעוז. בשנים האחרונות, לפני בוא השואה על אוסטריה, שכשחברו הותיק קרל רנר סטה מן האוסטרומרכסיזם ונעשה קרוב לרביזיוניזם, ניטשה מלחמה כבדה בינו לבינו וללא ריתוי.

תורתו ולמדנותו לא השרו עליו ועל לקחו כובד ועומס יתר על המידה. יחד עם שקידתו על האופי המדעי של חיבוריו ומאמריו היה שומר על הלשד החיוני ולא קיפח את המגע ומשא החי עם התופעות בחברה כהווייתן. ההלכה והמעשה – שני אלה היו שקולים בו. הוא התקין לכל תכנית של עשייה ביסוס עיוני מעמיק ומסועף, וכלפי כל קונצפציה רוחנית היה מכוון נסיון של הגשמה. ספרו “שאלת הלאומים והסוציאל־דימוקרטיה”, שהיה חידוש גדול בעתו במחנה הסוציאליסטים, הואיל ועצם המושג לאומיות כקטגוריה רוחנית לא היו לו עדיין מהלכים בו – צמח ועלה מתוך מציאות מדינית קונקרטית של קיסרות אוסטריה־הונגריה, שהיתה, כידוע, משופעת בעמים ובעמונים. אולם המציאות האפלה והעגומה לא מיעטה את דמות השקפותיו, והוא צבר ביגיעת־רוח מרובה חומר, עובדות ומספרים מעמים ושבטים שונים, שתכליתם היתה למצות מהם הגדרה קצרה ומדעית על מהותה של אומה, זכויותיה ועתידה. מסקנת־האחרית שלו, שאיששה את תורת־האבטונומיה הלאומית למיעוטים לאומיים, השוכנים בתוך מדינת־טלאים (Flickstaat) כבאוסטריה, למשל, השפיעה השפעה מפרה על התנועה הסוציאליסטית, ולא עליה בלבד, אלא על המחשבה המתקדמת בכלל.

גם שאר השקפותיו נבחנו על ידו בכור המציאות. בהיותו, אחרי מות אדלר, מיניסטר לעניני חוץ באוסטריה, תפס – מה שלא תפסו אחרים – כי אין תקומה ולא תהיה תקומה לאוסטריה ליליפוטית, שנשתיירה לאחר התפוררות מלכות בית האבסבורג, אלא אם כן תצטרף מתוך רצון וחירות למדינה הדימוקרטית הגדולה – לגרמניה. בעינו החדה ראה מיד, כי כושר־החיים של מדינה כזו, שנעשתה “עצמאית” בגלל כל מיני קנוניות, איננו גדול ביותר. לפיכך היה ראש מאווייו בפוליטיקה החיצונית שלו לצרף את אוסטריה לגרמניה רבת־התעשיה המפותחת. וכשנכשלה תכנית זו התפטר והמשיך להלחם לעמדתו זו גם בשנים שלאחר כך, עד שזו נעשתה עמדתה הרשמית של המפלגה הסוציאליסטית. כי זו לא היתה בעיניו אחד הטכסיסים החולפים, אלא עמדת־שתיה שנבעה מתוך עצם תפיסתו את מהות הלאום. כשם שדרש עצמאות לכל אומה, שיש בה כל האטריבוטים שנמנו באומה, כך לא הודה בזכות קיומם העצמאי של שבטים או חטיבות, השייכים לפי כל מהותם הרוחנית לעם אחד, והתיחדותם היא מקרה ולא עצם. כך ראה את העם האוסטרי כשבט של העם הגרמני הגדול, שהוא צירוף של שבטים שנתלכדו בדרך היסטורית לחטיבה אחת. וכמה התעלל בו הגורל, שלאחר תבוסת התנועה הסוציאליסטית באוסטריה ולאחר שהוא היה אנוס לצאת לגולה, נתגשמה שאיפתו זו בצורה המסורסת והמכאיבה ביותר. הוא חלם על אַנשלוס אל “מדינה דמוקרטית, המיוסדת על שלטון עצמאי רחב של שבטי העם הגרמני ושבה יוכל גם השבט האוסטרי ליהנות משלטונו העצמי החפשי ולנהל את עניניו בידי אנשים ונשים שנבחרו מקרבו בבחירות חפשיות”, והנה סופחה אוסטריה למנגנון השלטון הביורוקרטי המרוכז של הפשיזם הגרמני, שהחריב כליל את שלטונה העצמי של הארץ ושיעבדה שעבוד־עבדים.

הוא היה מעמודי התווך של האוסטרומרכסיזם; אסכולה סוציאליסטית זו, שנתיחד לה מקום־כבוד בתנועה הסוציאליסטית העולמית, שבין בוניה ומשכלליה היו אנשים כהילפרדינג, פרידריך אדלר, קרל רנר, מכס אדלר ועוד – היתה בת טיפוחו של באואר. על שלושה דברים עמדה האסכולה האוסטרומרכסיסטית:

  1. היא ריכזה את מיטב הכוחות האינטלקטואליים כדי ללמוד מחדש את תורת מרכס ולסגלה אל התופעות החברתיות, הכלכליות והמדיניות של ימינו, כדי להוכיח את איתנותו של המרכסיזם. לשם כך היה צורך להסיר תחילה את השמתא שהטילו המלומדים הבורגנים על המרכסיזם, בהצביעם עליו כעל יוצא דופן לאומי, שאין המחשבה הפילוסופית הגרמנית סובלתו. מכס אדלר נטל על עצמו את הטורח הגדול לאחד את המרכסיזם עם הפילוסופיה הקלאסית הגרמנית. הוא הוכיח שלא זו בלבד שתורת מרכס היא תולדה טבעית של ההתפתחות הרוחנית בגרמניה, אלא ניתח ברוב חריפות את פילוסופי־המופת הגרמניים וביחוד את קנט, גילה את היסודות “המרכסיסטיים” הצפונים בתורתם, והשתדל להכניס את מרכס לתוך הפנתיאון של הוגי הדעות הלאומיים הגרמניים. על הנסיון הזה קמו כמובן עוררין רבים.

  2. היא חתרה כל הימים להשלים בין הנאמנות ליסודות הדימוקרטיה, שהיא תמצית התפתחותה של התרבות האנושית, לבין המתיחות המהפכנית התמידית וכושר הניצול של מצבים היסטוריים, בהם יש צורך באמצעי שלטון ומלחמה מהפכניים. בספרו “בין שתי מלחמות עולם” הסביר אוטו באואר את הדבר כך: ברוסיה היתה הדיקטטורה בתחילתה הכרחית, אך בארצות שהדימוקרטיה מושרשת היטב בלבבות העם, תלבש המהפכה לבושים שונים לחלוטין. וכל זמן שמעמד הפועלים מוצג לפני ברירה: דימוקרטיה בורגנית או פשיזם, חייב הפרולטריון לשמור על הדימוקרטיה הבורגנית. אלא שעלינו למצוא תמיד את המזיגה, בין הסוציאליזם הדימוקרטי המערבי לבין הסוציאליזם המהפכני המזרחי. הוא הציע אינטרגרציה של הסוציאליזם, כלומר, סילוק הניגודים המאובנים בין שני מחנות הסוציאליזם לא בדרך של ניצוח והתנצחות, אלא בדרך המזיגה השלמה, שבה הניגודים מתבטלים מאליהם, או מתחלפים, לפחות, בניגודים חיוניים ורכים יותר.

  3. האוסטרומרכסיזם חתר כל הימים לתחום תחום של הלכה ומעשה בינו ובין הבולשביזם מצד אחד לבין הריביזיוניזם מצד שני. בספרו “הבולשביזם והסוציאלדימוקרטיה” עושה זאת באואר בבהירות גדולה. עם כל יחסו החיובי למהפכה הרוסית שאחזה בשעתה בדרכים שהיה הכרח היסטורי וחיוני בהם, אין הוא גורס את המשך הדיקטטורה והעריצות ודורש בפירוש ובעוז דימוקרטיזציה מקיפה של חיי רוסיה כתנאי לתמיכתו של מעמד הפועלים הבינלאומי. אך הוא מעמיד גם חייץ גדול בינו לבין הריפורמיזם, שבטויו העיוני הוא הריביזיוניזם מיסודו של ברנשטיין. בכל כוחו התקומם על הזלזול בערכן של תורות ומטרות רחוקות, שהיה נשקף תמיד מן הכוון הריביזיוניסטי, כשם שכפר באמיתת ההנחה, שאפשר לבנות את תנועת הפועלים ולהגשים את הסוציאליזם בדרכי שלום ובסיועם של תיקונים וריפורמות בלבד. גם כאן הורה תמיד, שהמדע החברתי, הנותן את עובדות החיים וחזיונותיהם בשיטה מקובצת ומציין את מגמת התפתחותם, איננו בניגוד לחכמת הטכסים ולא לטיפוח הרצון ואף לא לגמישות השימוש והביצוע. הודאות העיונית בהגשמתה של איזו מטרה מחזקת את ידי העושים במלאכה ומאמצת את הרצון ואת כשרון המעשה, וממילא מסייעת להשגת אותה מטרה.

ההלכות והעיונים האלה, שנמסרו כאן כמעט בראשי תיבות, פותחו בספרים ובמאמרים ובהרצאות רבים ע"י אוטו באואר וחבריו בעושר־רוח ובחריפות מוח שלא היה כדוגמתם בתקופה זו בתנועה הסוציאליסטית. על כך היתה תנועת הפועלים באוסטריה מאורגנת וחזקה, ערה ויוזמת תמיד. היא ניצלה מן הפילוג שחל בתנועת הפועלים, והאגף הקומוניסטי היה קטן בכמותו ואפסי באיכותו. זו היתה תנועת־פועלים קונסטרוקטיבית למופת, שהפילה את חתיתה על המעמד הקפיטליסטי, ועירית וינה האדומה הפכה סמל לכוחו הבונה והאחראי של מעמד הפועלים. עוז רוחה של תנועה זו היה ניכר גם באופן נפילתה. היא לא נבלעה ולא הסגירה את עצמה, כחברתה בגרמניה, מתוך כניעה ומורך־לב; היא התגוננה בכוח־אדירים וכרעה כקרבן המזימה האיטלקית בהניחה אחריה אגדת חורבן וסיפורי מעשה גבורה, שרישומיהם עוד יהיו ניכרים בימים הבאים.

פרשת פעולתו של אוטו באואר לא נסתיימה ולא נתמעטה עם התבוסה וגזרת הגרוש. הוא סיגל את עצמו לתנאי עבודה חדשים וערך בברין את ה“אַרבייטר צייטונג”, שבו היתה הבקורת על משטר דולפוס־שושניג חריפה וקטלנית, עד שנגזר גם על עתון זה איסור והועבר לפריז. גם ה“קאַמפף” היה מופיע מדי חודש בחדשו, ואם כי חותם האכסטריטורליות היה טבוע עליו, היה שמור בו ערך רב לתנועה הסוציאליסטית.

אך לא בפעולה חטופה בלבד עסק. גם עבודתו המדעית־החברתית לא נפסקה. מסדרת הספרים שאמר לחבר ולהוציא לאור, ושממנה הופיע עד ההתקוממות באוסטריה רק כרך ראשון בשם “רציונליזציה – רציונליזציה כוזבת”, נדפס לפני שנים גם הכרך השני “בין שתי מלחמות עולם” בהיותו כבר בגולה של צ’כוסלובקיה. אוטו באואר, בסכמו בספר זה את חיי הכלכלה והמדיניות הבינלאומיים מתוך שפופרת־ראיה מדעית וסוציאליסטית, איננו מבליע בנעימה את המכה שהוכתה תנועת הפועלים בשנים אלו ואיננו מבקש איזה שעיר לעזאזל, אלא הוא צולל ברוב תבונה וצלילות דעת למעמקי המתרחש ואינו נרתע מהגדרות נועזות וחדשות. נעימה של וידוי מרטטת אפילו בפרקים המדעיים, נעימה של וידוי אישי מצד אדם, הצופה את הליכותיה של תנועה בעבר ובהווה, שלה הקדיש את חייו ועתה היא עטויה בגדי אבל ומתנה מעשי גבורה… הוא מטיח דברים קשים מאד כלפי הדוקטרינריות הקומוניסטית והדימוקרטית וניכר יחס מסויים של התאפקות גם כלפי המרכסיזם. והנה פסוקים אחדים מן ההקדמה לספרו הנ"ל:

“בספר זה ציטטתי לעתים קרובות את הכתבים הקלסיים של הסוציאליזם המדעי. כמובן אין ציטוטים מכתבי מרכס ואנגלס יכולים לבוא במקום מחקר עצמאי של זמננו. אולם בזמן, שבו סבורים הברברים השולטים בגרמניה ובני־בואטיה (מטומטמים) השולטים באוסטריה, כי הם נצחו את המרכסיזם, הואיל והם מדכאים את מעמד הפועלים, ראיתי כדבר מועיל להראות מה גדולה התרומה שההכרות, אשר מרכס ואנגלס שאבו מנסיונות המאה שלהם, יכולות לתרום להארת מאורעות זמננו”.

נימוק תכסיסי זה מורה על כל פנים על שינוי יחס שבא לידי ביטוי זהיר מאד, כדרכו של אוטו באואר, שאינו פזיז בעשיית הגהות בהשקפותיו או להפתיע בחידושים.

גם עתה לא נצניע את החשבון שהיה לנו עם אוטו באואר כיהודים. בהתאם לתורת הלאומיות שלו, הקובעת סימני־היכר מסויימים לכל אומה, יצא ללמד, שהואיל ואין ליהודים האטריבוטים הלאומיים המצויים בעמים אחרים – כגון שפה משותפת וארץ משותפת ובסיס משותף למערכת הייצור – אין הם בגדר אומה. לפיכך רצה “לפתור” את שאלת היהודים בדרך ההתבוללות ושויון הזכויות האזרחי והמדיני. ומאליו מובן, שלא גרס את הציונות ואת א"י כפתרון מתאים. אך יש לציין, שבשנים האחרונות חל שנוי בעמדתו זו והוא בא לידי ביטוי באופנים שונים.

עם מותו נסתלק אחד המורים הרוחניים של התנועה הסוציאליסטית, שהיתה לו משנה סדורה וכוח השפעה כביר. ספריו ופעולתו, שהיו מקור חיים רעיוניים ותמרורי־דרך, יצררו אותו בצרור החיים לדורות רבים.

תרצ"ח

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!