אין בכוונתי לפרוס כאן כל מסכת היחסים בין גרשם שלום לבין ק.ג. יונג, הן האישיים והן התורניים. כלומר, היחס בין תורת־המיסתורין היהודית ובין הפסיכולוגיה האנאליטית של יונג. זוהי בעיה רחבה ועמוקה, המחייבת עיון ובדיקה מקיפים ורציניים. ברשימה זו ברצוני להטיל קצת אור על סוגיה זו.

עם חיבור ספרי “בחביון הספרות העברית”, העוסק בספרות העברית לאור משנתו של יונג, נתעורר בי צורך לדעת כמה פרטים חשובים עליו, ובעיקר על יחסה של תורת יונג ליהדות בכלל (ובימי שלטון הנאצים בפרט). פרשה סבוכה זו נתבררה בפרק הראשון של ספרי הנ"ל וחשובה היתה לי דעתו של שלום הצעיר, ספריו אחר כך שימשו ליונג מקור לידיעת תורת המסתורין היהודית. להלן כמה דברים על תקופת הנעורים של שלום.

 

השיטה הקבלית    🔗

ידוע שפרויד לא גילה יחס חיובי למסתורין היהודי, וגם תלמידיו, וילהלם רייך, אריך פרום ואחרים, שהיו מושפעים מדעת ההיסטוריון גרץ, שזילזל בקבלה ובזוהר, אף הם שללו את הקבלה. בתרגום האנגלי “מברלין לירושלים”, מספר גרשם שלום, ש“בשנות העשרים למאה הזאת שקדו ש.שלום ואריך פרום בברלין על לימודי הזוהר. אולם ארבע שנים אחרי כן נעשה פרום טרוצקיסט נלהב והתיחס אלי בחמלה רבה בגלל קרתנותי הזעיר־בורגנית”, בעוד שק.ג. יונג, שהיה בן לכומר פרוטסטנטי, הכיר בשיטה הקבלית כמקור לא אכזב לידע פסיכולוגי. הערה זו חסרה בנוסח הגרמני של הספר ואף במקור העברי, שיצא לאור לפני זמן מה. והמיוחד בדבר הוא, שיונג הגיע לנתיב המסתורין היהודי לא דרך אחד השערים של המקור, אלא דרך קובץ תרגומים לאטיניים מן המאה השבע־עשרה של הקבלה מאת קנור פון רוזנרוט.¹

יחסו של יונג למיסטיקה היהודית מתגלה לאמיתו במכתב מיום 16.9.1937 הכלול בכרך הראשון של מכתבי יונג (עמ' 302), וזו לשונו:

לפרופסור מ.פ. גרינג, ברלין.

חברי החביב, מר ד"ר מאייר הסב את תשומת לבי לשיחתך הקצרה על חיבורו של אלפרד רוזנברג (“המיתוס של המאה העשרים”). דעתו, שהיהודים בזים למיסטיקה, תיחשב על־ידי כל מי שיודע את תולדות היהודים, ביחוד החסידות, כטעות מצערת ביותר. לפיכך, אני מציע שנעבור בשתיקה על חיבור זה. איני יכול להגן בשמי על מדוחים כאלה.

במיטב הברכות ק.ג. יונג

ידעתי, שהיה מגע בין שלום ויונג לאחר מלחמת־העולם השניה, אף קראתי מכתב־תשובה למזכירתו המסורה של יונג, אנאילה יפה, שג. שלום התיר לה לפרסמו; והיא אומנם כללה אותו בספרה “על חייו של יונג ומפעלו”. להלן המכתב למזכירה, שתרגמתיו מאנגלית:

ירושלים 7.5.1963

גברת יפה יקרה,

מאחר שאת מעוניינת כל כך בידיעת הסיפור על בק² ועל יונג אכתוב איפוא את הסיפור בשבילך ואין לי כל התנגדות שתצטטי אותו בעניין זה.

בקיץ 1947 היה ליאו בק בירושלים. אותה שעה קיבלתי בפעם הראשונה הזמנה לוועידת אראנוס באסקונה, מן הסתם לפי הצעת יונג, ושאלתי את בק אם אני צריך להיענות להזמנה, מפני ששמעתי כמה וכמה מחאות על התנגדותו של יונג בתקופת הנאצים. בק אמר:“אתה צריך ללכת לשם, בלי שום ספק!”, ובמהלך שיחתנו סיפר לי את הסיפור הבא. גם הוא נרתע מכך בגלל שמו הרע של יונג שנגרם מחמת מאמרים נודעים בשנים 1934־1933דווקא משום שהכיר את יונג היטב בפגישות בדארמשטאט בבית־הספר לחכמה (פילוסופיה) ומעולם לא ייחסתי לו הרגשות נאציות או אנטישמיות. וכאשר חזר לאחר השתחררותו מטרזיינזשטאט בפעם הראשונה לשוויצריה (נדמה לי בשנת 1946), לא טילפן משום כך ליונג בציריך. אולם ליונג נודע שהוא נמצא בעיר ויונג שלח אליו בקשה לבקר אצלו, שהוא, בק, דחה אותה מחמת כל מה שאירע לו. והנה הגיע יונג לבית־מלונו והיתה להם שיחה מאוד מאוד ערה, שנמשכה שעתיים, ושבה דיבר אתו בק משפטים על כל מה ששמע עליו. יונג התגונן בהסבירו את התנאים המיוחדים ששררו אז בגרמניה, אבל בעת־ובעונה־אחת התוודה לפניו:“אומנם כן, מעדתי”–והתכוון, כנראה, לנאצים ולציפיותיו, שאחרי ככלות הכל משהו גדול עתיד לצמוח מזה. הערתו זו, “אני מעדתי”, שבק חזר עליה באוזני כמה פעמים, נשתיירה בזכרוני בצורה חיה ביותר. בק אמר שבשיחה זו הבהירו כל דבר שבא לפניהם ונפרדו זה מזה מפוייסים. בשל הסברה זו של בק נעניתי להזמנה לאראנוס, שהגיעה אלי בפעם השניה.

שלך בכנות,

ג. שלום

 

יונג והנאצים    🔗

כתבתי מכתב לגרשם שלום ושאלתיו על זיקתו לתורת יונג, והרי תשובתו ככתבה וכלשונה:

ירושלים י“ז אדר תשל”ד, רח' אברבנל 28.

מר כהן הנכבד, מצאתי בערימת מכתבים שבטעות הוטלה לאיזו פינה גנוזה, את שאלתך בענין יונג. על ענין ליאון בק ביונג כתבתי מכתב אל אניאלה יפה (מזכירתו האחרונה, יהודיה)–והוא נדפס בספר Aus Leben und Werkstatt vin C.G. Jung, שיש בו פרק ארוך על סוגיה זו של יונג והנאצים (מכתבי נדפס בעמוד 104־103).

בינתיים יש ללמוד הרבה מן הכרך הראשון של אגרותיו המכיל את התכתבותו עם תלמידיו היהודים בתחילת ימי היטלר.

אני לא כתבתי על יחסיי עם יונג מפני שלא זכיתי לרדת לסוף דעתו. לא השתמשתי במושגי היסוד שלו, כי לא שוכנעתי כי הם שרירים וקיימים. על ענין היחס שלו אל הנאצים כתבתי לפני שבועות אחדים מכתב ארוך אל ולטר לקייר בלונדון (המלמד באוניברסיטה של תל־אביב), אשר שלח לי כתב־יד ארוך שהוצע לו לפירסום וביקש חוות דעתי. אם אמצא את ההעתק, אצלם אותו בשבילך. סכומי הוא שאיני סבור, שמאמריו משנת 34־33 ניתן להגן עליהם, אבל מובטחני שלא היה נאצי, כפי שטענו כמה ממבקריו. ברגע זה אני יושב (וקורא) את שני ספרי יונג על האלכימיה ופירושו הפסיכולוגי של סמליה, שאני קורא עליהם את הפתגם הגרמני:viel zu schon um wahr zu sein (יפה ביותר מכדי להיות אמת).

אבקש את סליחתך על האיחור הזה בתשובתי.

שלך בברכת שלום,

גרשום שלום

לצערי הרב, לא המציא לי את הצילום של נוסח המכתב ששלח לפרופ' ולטר לקייר. אולם המכתב אלי שהוא יפה וברור עורר בי קושיות ופירכות שונות. כבר ידעתי לפני זה, ששלום הצהיר על אי־הסכמתו לתורת יונג. אולם כשקראתי את ספריו בזה אחר זה ובדקתי את הצהרותיו לאור העובדות בשדות מחקרו, מצאתי, שהוא ואמנם השתמש במושגי היסוד של יונג ויישם כמה מעקרונותיו בספריו. נתתי לכך ביטוי זהיר אך נמרץ בפרקי הספר, שנתפרסמו תחילה ב“מאזנים” ואחר־כך בספרי “בחביון הספרות העברית” והמצאתי את שניהם לידי גרשם שלום, באופן שהודגשה בהם יפה אי־ההתאמה בין יחסו המוצהר של שלום לתורת יונג ובין שימושו במושגי יונג במעבדתו המדעית.

 

הבינה: אם־העולם    🔗

ברצוני להוכיח עובדה זו, שיש בה חשיבות מכרעת לא רק לגבי הכרת השקפותיו של גרשם שלום לאמיתן, אלא גם לגבי המשך המחקר המדעי בתורת המסתורין. תחילה ראוי להטעים שהתפלאתי מאד על גרשם שלום, הקנאי לכבודו ולאמת שלו, שלא הגיב על דברי שנתפרסמו בכת־עת ובספרי, הבאים לסתור את התייחסותו השלילית לתורת יונג. הלא דבר הוא. מצויים עשרות מראי־מקומות כמעט בכל ספריו, המאששים סתירה זו. והריני מביא כאן לפי שעה רק מקצתם, שישמשו עדות חותכת לכך.

בראיון שנתקיים בין גרשם שלום ובין מוקי צור ואברהם שפירא, שנדפס בפתח־הספר “דברים בגו”, אומר שלום:

“בעיסוקי בתולדות הקבלה ובעולם הקבלה, השימוש במילון המושגי של הפסיכואנאליזה לא היה נראה לי כמועיל, לא בנוסח פרויד ולא בנוסח יונג. אף־על־פי שהיתה צריכה להיות קירבת־יתר למושגים של יונג, הקרוב למושגים דתיים, (ההדגשה שלי–י.כ.) נמנעתי מלהשתמש במושגיה. הרציתי עשרים וחמש שנים בפגישות אראנוס, ובחוג יוזמיהן היתה השפעה יונגיאנית לא־מבוטלת. אך בהרצאות שם התנזרתי התנזרות מכוונת מכל מושגי הפסיכואנאליזה או הפסיכופתולוגיה היונגיאנית. לא שוכנעתי שהשימוש בקטגוריות אלו פורה, ובפרט לא השתמשתי בתורת הארכיטיפים, הדפוסים הקמאיים של הבלתי־מודע”.

גם הראיון, שדן מירון ראיין את גרשום שלום סמוך לפטירתו, ראוי לתשומת לב רצינית (‘הארץ’, 29.1.1982; 5.2.1982).

לשאלתו של דן מירון: "האם למד עגנון משהו מן הפסיכולוגיה האנליטית?, משיב ג. שלום:

“אל תשאל אותי. אינני יכול לענות. קשה לי להאמין. אינני בר־סמכא למצוא פסיכולוגיה אצל עגנון. אני חושב שעגנון היה זקוק או לא זקוק לפרויד בדיוק כשם שפרוסט לא היה זקוק לפרוסט. הוא יכול לכתוב מה שכתב בלי לקרוא חצי שורה של פרויד. ההופעה הרוחנית שלו היא זו של האדם בתוך לשון המשלים והסיפורים. הוא גולש כך לתוך המעמקים שבשבילם לא צריך ללכת לפרויד.”

תשובה זו על כל חלקיה אומרת: דרשני. ראשית, הוא לא נשאל אם עגנון קרא את פרויד, אלא אם למד משהו מן הפסיכולוגיה האנליטית, שהיא, כידוע, שמה הרישמי של תורת יונג. שנית, כל בר־דעת ובר־תחושה ירגיש בכעסו הנסתר: “אל תשאל אותי.אינני יכול לענות”. וכן עד סוף תשובתו. לדעתי, נחבא בנעימת תשובתו מורת־רוח מעצם השאלה, מפני שאף הוא נשאל לא אחת ולא שתיים ליחסו אל יונג, ואיננו יכול להתחמק בתשובתו, שלא “הלך” ליונג ואינו זקוק ליונג, משום שהוא מזכיר את תורת יונג בספריו פעמים רבות, ובצורה עניינית ומדעית. לפיכך עשה שני דברים חמקמקים:

א) החליף יונג בפרויד ועל ידי כך הביע עמדה נכונה, שכן לפרויד היתה לו עמדה שלילית;

ב) הסתתר מאחורי מחבוא של “איני יודע” זעום. הוא הרגיש, ששאלה זו רודפת אחריו וברח מפניה בכל כוחו בתכסיסים…

אל הערותיו השליליות של תורת יונג במקומות אחרים יש לשייך גם זו הכלולה במכתב ששלח אלי, כי פירושו הפסיכולוגי של ספרי האלכימיה שבספרי יונג “יפים ביותר מכדי להיות אמת…….”. אבל, כפי שאמרתי לעיל, הצהרות והערות חיצוניות הן ענין אחד והתנהגותו של שלום במעבדתו–עניין אחר. בחדר־עבודתו, בינו לבין מחשבתו, כאילו שכח אותן והיה נוהג לפי מצפונו האישי והמדעי. וניתנה רשות לומר: גרשם שלום יישם את יסודות תורתו של יונג לא אחת ולא שתיים, והוא עשה זאת בשעה שהיה לו צורך בחיזוק אמיתת הנחותיו שלו.

לשם כך אביא כאן כמה דוגמאות.

בקובץ הרצאותיו על “ספר הבהיר”, שגרשם שלום הירצה בשנת תשכ“ב ושהופיעו בתשל”ה בסטנסיל, מסתייע שלום כשמונה פעמים במשנת יונג בלא הסתייגויות, אם כי בלי התלהבות יתרה. בעמוד 292 כתוב בין השאר:

“האילן הקוסמי, שהוא ראשית כל הגילויים של הבורא, כל עשייתו, האמצעי והעולמי, הארכיטיפי, הקודם, הדוגמה העליונה של הבריאה–גם אילן קוסמי זה משקים אותו מגן (שהאל נטע בראשית דבריו)”.

ב“ספר הבהיר” הוא מכנה את הבינה בכינוי הסמלי אם־העולם, ואומר על כך שלום:

“הדרשה לקוחה מדברי בעלי־האגדה, שבנוסח שלהם בספר משלי, היה כנראה, כתוב, “אם (א' בצירה) לבינה תקרא” ולא אם (בחיריק). פסוק זה כבר נדרש בגמרא, בברכות נ”ז, דרשה פסיכואנאליטית משונה מאד על פתרון חלומות: “הבא על אמו בחלומו יצפה לבינה”. זוהי גם ציטאטה ממש של יונג בשעה שהוא מדבר על הארכיטיפוס של האם הגדולה ) (Die Grosse Mutter. זוהי סוגיה חשבוה במשנת יונג, שלפיה “האם הגדולה לובשת לעתים קרובות קווים של החכמה” (בספרו “על שרשי התודעה”, עמ' 123). וג. שלום ממשיך: “האם הנקראת כאן בינה, היא נקראת ‘אם־העולם’”( עמ' 296).

ועוד דוגמה מאותו ספר (עמ' 395):

“אני חושב”–אומר שלום– ש“בזאת יש זיהוי בולט של מידה אחת ממידותיו של האל עם התוהו והשטן– – – השטן כמידה של הקדוש־ברוך־הוא, מזכיר כמעט את הפסיכולוגיה של יונג, ששם השטן חסר להקדוש־ברוך־הוא עצמו, שצריך להיות משהו שטני באל, אם הוא אל אמיתי”.

בספר זה ישנם עוד איזכורים ואסמכתות על יונג.

 

יחס אמביוואלנטי    🔗

בספרו על שבתי צבי, חלק א', עמוד 139, מעיר שלום על דרשתו של חביליו:“דרשה זו אומרת ממש דרשני לפי הפסיכולוגיה של יונג!” הרי גם לפי שיטתו נודע לשטן מקום ב“ראש רביעי” במערכת האלהות כידוע לדורשי הפסיכולוגיה האנאליטית.

גם בספרו של גרשם שלום, Von der Mystischen Gestalt der Gottheit בהערה בעמוד 286, אומר שלום:

“אינני עוסק כאן בפאן האסכאטולוגי של מושג הצדיק, אך ברצוני להזכיר מוטיוו מיתי מופלא ביותר, שבו באמת עולה משהו ארכיטיפי, במובן היונגיאני. לפי תפיסת המקובלים שוכנים הצדיקים בגן־עדן במערות (כנראה כנגד מערות הקברים בעולם הזה). והנה אנו מוצאים בספר ‘עמק המלך’, אחד מהטקסטים החשובים בקבלה המאוחרת, את הדברים הבאים: 'כל מערות הצדיקים יש להן צורת עכנא, שהוא צורת נחש והיה זנבו בפיו, כנזכר בספרא דצניעותא, כדי למתק ארסו של נחש. הקטע מספרא דצניעותא, הנרמז כאן, עוסק בקוסמוגוניה בהקשר שקשה להבינו. מכל מקום ברור, שבעל ספר ‘עמק המלך’ בדימוי הנחש המחזיק את זבו בפיו גם כבתמונה אסכאטולוגית, המתארת את משכנם האחרון של הצדיקים, שבו יחזור הכל לייחודו ההרמוני המקורי. שהרי שוב אין ארסו של הנחש ממית אלא הוא נמתק, כלומר, הוא נכלל ונבלע בהארמוניה של כל הדברים באחרית הימים”.

ובספרו “דברים בגו” (עמ' 369) אומר גרשם שלום:

"לעומת זה מצינו, שר' שניאור זלמן מלאדי קיבל מרבו את הגדרת “קדמות השכל' ומזכיר אותה במובנה הכפול כמושג תיאוסופי וכמושג פסיכולוגי באופן מפורש בספר תניא שלו.– – – ונראה לי, שבמושג זה ‘קדמות השכל’ יש לנו מונח עברי מקורי, המציין את השטח של הבלתי־מודע בנפש”.

וכן מביא שלום באותו ספר, עמ' 418, בדיונו בעניין הגולם, אסמכתא מיונג העוסק בנושא זה (הומונקולוס) בספרו על פאראצלסוס.

המסקנה העולה מכל אלה היא, שהיה לו יחס אמביוולנטי מסוים לתורת יונג. מצד אחד נראתה לו “יפה ביותר מכדי להיות אמיתית”, ואילו מצד שני היא נדחקה לתוך השוואותיו והסבריו וניתוחיו כחומר חי ובר־שימוש. מצפונו המדעי התגבר על הצהרותיו “האידיאולוגיות”, אם ניתנה רשות לומר כך. על־כל־פנים, הקורא ספרי גרשם שלום לתומו, ירגיש בזיקתו הגדולה למשנתו של ק.ג. יונג. וראוי הוא עניין זה לענות בו. יתכן שמצוי בגנזיו של שלום חומר נוסף בכתובים, שיאיר את הסוגיה הנדונה ויביא אותה לידי הכרעה.

כ“ב באלול תשמ”ב–10.9.1982