רקע
עזריאל נתן פרנק
בַּ"חֶדֶר".
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

זָכְרוּ אַנְשֵי הָעִיר אֶת צִדְקַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְגָמְלוּ חֶסֶד עִם בְּנוֹ, הַיֶלֶד הַיָתוֹם: לַ“חֶדֶר” מָסְרוּ אוֹתוֹ, לְיַד מְלַמֵד טוֹב וְנוֹדָע לִירֵא אֱלֹהִים. לָמַד הַיֶלֶד בַּ“חֶדֶר”, וְהַכֹּל שָבוּ וְהִתְפַּלְאוּ עָלָיו: לָמַד יָמִים מוּעָטִים, וּכְבָר יָדַע לְצָרֵף אֶת הָאוֹתִיוֹת לְמִלִים וְלִקְרֹא בְּסִדוּר הַתְּפִלָה כְּזָקֵן וְרָגִיל בִּקְרִיאָה. תֵּכֶּף הִתְחִיל הַמְלַמֵד לְלַמְדוֹ חֻמָש. וְגַם בְּלִמוּדוֹ זֶה הִצְלִיחַ מְאֹד. אַף עַל פִי כֵן הִרְבָּה הַמְלַמֵד לְהִתְאוֹנֵן עָלָיו בְּאָזְנֵי בְנֵי עִירוֹ. וְהָיָה לוֹ עַל מַה לְהִתְאוֹנֵן:

תָּפוּשׂ בְּמַחְשְבוֹתָיו הָיָה הַיָתוֹם יוֹשֵב לִפְעָמִים בְּשַעַת לִמוּדוֹ, וְלֹא שָמַע אֶת אֲשֶר הַמְלַמֵד מְדַבֵּר אֵלָיו.

– בַּמֶה הוּא הוֹגֶה? – הִבִּיעַ הַמְלַמֵד אֶת הִשְתּוֹמְמוּתוֹ – בַּמֶה הוּא מַשְקִיעַ אֶת מֹחוֹ בְּשַעַת הַלִמוּד? וְלֹא יָדַע הַמְלַמֵד, כִּי הַיֶלֶד הַיָתוֹם רָאָה בַחֻמָש הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמַה שֶהוּא מְלַמֵד אוֹתוֹ, וְעַל כֵּן הוּא מֵסִיחַ אֶת דַעְתּוֹ בַּדְבָרִים אֲשֶר הוּא רֹאֶה.

– וְיֵש אֲשֶר פִּתְאֹם, בְּלִי שוּם סִבָּה, הוּא מְיַלֵל בְּקוֹל גָדוֹל

– הוֹסִיף הַמְלַמֵד לְהִתְרָעֵם – כְּאִלוּ הָיִיתִי מַכֶּה אוֹתוֹ קָשֶה. וַהֲרֵי אֲנִי נִזְהָר מִפְּגֹעַ בּוֹ וּמֵהַכּוֹתוֹ, מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶל אָבִיו הַצַדִיק וּמִשוּם שֶהוּא יָתוֹם.

וְהַמְלַמֵד לֹא יָדַע, כִּי נִשְמָתוֹ שֶל הַיֶלֶד עֹרֶגֶת אֶל הָאוֹרָה הַגְדוֹלָה שֶהָיְתָה מַלְבֶּשֶת אוֹתוֹ בְּשָעָה שֶאָבִיו הַצַדִיק הָיָה מְלַמְדוֹ “אַלֶף־בֵּית”, וְעַל זֹאת הוּא מִצְטָעֵר וּבֹכֶה מָרָה.

– יָתוֹם, יָתוֹם! – הִצְדִיקוּ אַנְשֵי הָעִיר אֶת הַיֶלֶד: עַל דְבַר גוֹרָלוֹ הוּא חֹשֵב וְיֵש לוֹ מַה לַחֲשֹב. עַל אָבִיו שֶמֵת הוּא בֹּכֶה וְיֵש לוֹ מַה לִבְכּוֹת.

אֲבָל לֹא אָרְכוּ הַיָמִים וְהַיָתוֹם יִשְׂרָאֵל עָשָׂה מַעֲשִׂים לֹא נָאִים, וְאַנְשֵי הָעִיר לֹא יָכְלוּ עוֹד לְהַצְדִיקוֹ.

הוּא נֶעְלַם יָמִים אֲחָדִים וְלֹא בָא אֶל הַ“חֶדֶר”. חִפֵּשׂ אוֹתוֹ הַמְלַמֵד וְלֹא מָצָא אוֹתוֹ. חִפְּשׂוּ אוֹתוֹ חֲבֵרָיו וְגַם הֵם לֹא מְצָאוּהוּ: וּכְשֶשָב אֶל הַ“חֶדֶר” שָאַל אוֹתוֹ הַמְלַמֵד:

– אֵיפֹה הָיִיתָ? –

וְהוּא לֹא עָנָה. כְּאִלֵם עָמַד וְשָתָק. שָאֲלוּ אוֹתוֹ חֲבֵרָיו, וְגַם לָהֶם לֹא עָנָה דָבָר. כְּסָבוּר הָיָה הַמְלַמֵד, שֶמִקְרֶה הוּא, וְעַתָּה, אַחֲרֵי שֶשָב אֶל הַ“חֶדֶר” לֹא יוֹסִיף לְהֵעָלֵם עוֹד.

וְאוּלָם הוּא עָשָׂה כָזֹאת גַם פַּעַם שֵנִית, שְלִישִית, רְבִיעִית. יָמִים אֲחָדִים כְּסִדְרָם הָיָה בָא אֶל הַ“חֶדֶר” וּלְיָמִים אֲחָדִים שֶלאַחֲרֵיהֶם נֶעְלָם.

הוֹכִיחָהוּ הַמְלַמֵד וְכָל דִבְרֵי תוֹכַחְתּוֹ לֹא הוֹעִילוּ. הָלַך הַמְלַמֵד וְסִפֵּר אֶת הַדָבָר לְאַנְשֵי הָעִיר. הוֹכִיחוּ אוֹתוֹ אַנְשֵי הָעִיר וְגַם דִבְרֵי תוֹכַחְתָּם לֹא הוֹעִילוּ: הוּא שָמַע אֶת דִבְרֵיהֶם וְלֹא עָנָה כְלוּם. כְּסָבוּרִים הָיוּ, שֶמִכַּאן וָאֵילֶךְ לֹא יוֹסִיף עוֹד לִבְרֹחַ, וְאוּלָם עָבְרוּ יָמִים אֲחָדִים וְשוּב נֶעְלָם.

מִפְּנֵי הַחִבָּה וְהַכָּבוֹד אֲשֶר הָגוּ לַצַדִיק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הֶחְלִיטוּ לְהַחֲזִיר לְמוּטַב אֶת בְּנוֹ הַיָתוֹם. הָלְכוּ וְחִפְּשׂוּ אוֹתוֹ חִפְּשׂוּ וּמָצְאוּ בְּאַחַד הַיְעָרוֹת יוֹשֵב בָּדָד כְּשֶהוּא תָפוּשׂ וּמְשֻקָע כָּל כַּך בְּמַחְשְבוֹתָיו, עַד שֶאֵינוֹ מַרְגִיש בְּבֹאָם.

– מַה לְךָ פֹה? – קָרְאוּ הָאֲנָשִים וְקוֹלָם הִתְהַלֵךְ בַּיַעַר לְאָרְכּוֹ וּלְרָחְבּוֹ וּמִכָּל הָעֲבָרִים קָרָא אֵלָיו הַהֵד:

– מַה לְךָ פֹה?

וְהַיֶלֶד יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ זָע. הוּא אֵינוֹ שֹמֵעַ כְּלָל לֹא אֶת הַקוֹל וְלֹא אֶת הֵדוֹ. הֶחֱזִיקוּ בוֹ הָאֲנָשִים, הִנִיעוּ אֶת כָּל גוּפוֹ וְצָעֲקוּ אֵלָיו: – מַה לְךָ פֹּה? שוּב אֶל הַ“חֶדֶר”!

אָז הִתְעוֹרֵר הַיֶלֶד, כְּמִתְעוֹרֵר מִשֵנָה וַיֵבְךְ בְּקוֹל גָדוֹל. לָקְחוּ אוֹתוֹ הָאֲנָשִים, דִבְּרוּ אֵלָיו רַכּוֹת וְקָשוֹת, הִטִיפוּ לוֹ מוּסָר, הֱשִיבוּהוּ אֶל הַ“חֶדֶר” וְהִזְהִירוּהוּ שֶלֹא יוֹסִיף עוֹד לִבְרוֹחַ.

וְאוּלָם עָבְרוּ כִימֵי חֹדֶש וְהַיָתוֹם יִשְׂרָאֵל שָב וּבָרַח מִן הַ“חֶדֶר”. וְלֹא יָדְעוּ הָאֲנָשִים הַטוֹבִים וְהָרַחֲמָנִים, כִּי שוּם “חֶדֶר” וְשוּם מְלַמֵד שֶבָּעוֹלָם אֵינָם יְכֹלִים לְלַמְדוֹ מַה שֶהוּא לוֹמֵד בַּשָׂדוֹת וּבַיְעָרוֹת.

לְשִׂיחוֹת דְקָלִים הוּא מַקְשִיב, לְפִרְקֵי הַשִירָה שֶהַחַיוֹת וְהָעוֹפוֹת אֹמְרִים, הוּא מִתְבּוֹנֵן אֶל הַמַלְאָכִים הַמְמֻנִים עַל כָּל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב וְשוֹמֵעַ בְּשָעָה שֶהֵם מַכְרִיזִים וְאוֹמְרִים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד: – גְדָל! הָאֲנָשִים לֹא יָדְעוּ כָל זֹאת וְנוֹאֲשוּ מִמֶנוּ.

– אֵין עֵצָה וְאֵין תַּחְבֻּלָה לְגַדְלוֹ כָּרָאוּי לְבֶן הַצַדִיק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – גָזְרוּ הֵם וּפָסְקוּ לְשַלֵם לַמְלַמֵד שְׂכַר לִמוּדוֹ.

נַעֲשָׂה יִשְׂרָאֵל הַיָתוֹם חָפְשִי מִן הַ“חֶדֶר”, וּמֵאָז הָיָה מִתְהַלֵךְ בַּשָׂדוֹת וּבַיְעָרוֹת כְּכָל אַוַת נַפְשוֹ בְּאֵין מַפְרִיעַ, וְרַק לְעִתִּים הָיָה שָב אֶל הָעִיר, סָר אֶל בֵּית־הַמֶדְרָש וְלוֹמֵד בְּעַצְמוֹ חֻמָש וְשוּב נֶעְלָם.

המלצות קוראים
תגיות