רקע
עזריאל נתן פרנק
בְּלַ"ג־בָּעֹמֶר.
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

חֶרֶב הָיְתָה מִתְהַפֶּכֶת בִּקְהִלוֹת יִשְׂרָאֵל: הַקוֹזַקִים הָיוּ פוֹשְטִים עַל הֶעָרִים, חוֹמְסִים אֶת כָּל הָרְכוּש שֶמָצְאוּ בְּבָתֵּי הַיְהוּדִים וְהֹרְגִים אֶת בַּעֲלֵיהֶם, נְשֵיהֶם וְיַלְדֵיהֶם. אָז נָשַמוּ הַבָּתִּים, כִּי הַנִשְאָרִים מִן הַהֲרֵגוֹת נֶחְבְּאוּ בַמְעָרוֹת, בַּבּוֹרוֹת וּבִמְחִלוֹת הֶעָפָר. וְהַ“חֶדֶר” נִשְבַּת, וְזִמְרַת יִשְׂרָאֵל רֵיש הַדוּכְנָא וְהַיְלָדִים נָדַמָה.

מֶה עָשָׂה רֵיש־הַדוּכְנָא בְּאוָתּה שָעָה? – אִיש לֹא יָדַע מֶה עָשָׂה, אִם נֶהֱרַג גַם הוּא, כַּאֲשֶר נֶהֶרְגוּ רַבִּים, אוֹ גַם הוּא בֵּין הַמִתְחַבְּאִים, וַגם אִיש לֹא הָיָה, אֲשֶר יִזְכְּרֵהוּ, כִּי כְלוּם מֹחוֹ וְלִבּוֹ שֶל אָדָם פְּנוּיִם לִזְכֹּר רֵיש־דוּכְנָא בִּשְעַת מְהוּמַת חֶרֶב? פִּתְאֹם – הִנֵה רֵיש־הַדוּכְנָא! אֶל הַמְעָרוֹת, אֶל הַבּוֹרוֹת וְאֶל מְחִילוֹת הֶעָפָר בָּא וְזֵרַז אֶת הַיְלָדִים:

– לַ"ג־בָּעֹמֶר!

הָיוּ הַכֹּל מִסְתַּכְּלִים בּוֹ וּתְמֵהִים:

– מַה לַ“ג בָּעֹמֶר? הַאִם הוּא אֹמֵר לְהוֹצִיא אֶת הַיְלָדִים לְטִיוּל כְּמוֹ בְּלַ”ג בָּעֹמֶר שֶבִּשְאָר הַשָנִים?

וְהוּא לֹא הָיָה מֵשִיב כְּלוּם, אֶלָא נָטַל קְשָתוֹת קְטַנוֹת וְחִצִים קְטַנִים שֶל עֵץ וְנָתַן בְּיַד כָּל יֶלֶד וָיָלֶד.

– הֱיוּ אַתֶּם חֲיָלוֹת! – אָמַר לָהֶם – וְיַחְדָו נֵצֵא וְנַעֲצוֹר בְּעַד הַהֲרֵגוֹת וְהַגְזֵלוֹת.

כְּסָבוּרִים הָיוּ הַהוֹרִים שֶבִּכְדֵי לְשַעֲשֵעַ אֶת הַיְלָדִים הוּא בָא, מוֹסֵר בְּיָדָם כְּלֵי־שַעֲשוּעִים וּמְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אֶת הַדְבָרִים הָאֵלֶה. וְאוּלָם הוּא אָחַז בִּידֵי הַיְלָדִים וּלְהוֹצִיא אוֹתָם מִמַחְבֹּאֵיהֶם אָמָר.

חָשְבוּ שֶיָצָא מִדַעְתּוֹ וְאָמְרוּ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ. אָמְרוּ וְלֹא יָכְלוּ, כִּי הֵם בְּעַצְמָם הָיוּ רוֹצִים פִּתְאֹם לָצֵאת. אֵיזוֹ קַרְנֵי אוֹרָה הָיוּ בוֹקעוֹת וְחוֹדְרוֹת אֶל הַמַחְבֹּאִים וְנַעֲשׂוּ כַחֲבָלִים שֶבְּיַד גִבּוֹר, הַמוֹשֵךְ בָּהֶם כָּל מַה שֶהוּא רוֹצֶה. וְאוֹתָם הַחֲבָלִים מָשְכוּ אֶת כֻּלָם, אֶת הָאֲנָשִים וְהַנָשִים, וְכֻלָם נִמְשְכוּ לְחוּץ.

יָצָא רֵיש־הַדוּכְנָא בָרֹאש וְכָל הַיְלָדִים וְקַשְתוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם יָצְאוּ אַחֲרָיו, יָצְאוּ הַקְטַנִים וְהַגְדוֹלִים יָצְאוּ אַחֲרֵיהֶם. אֵין אֵימָה וְאֵין פָּחַד. יָצְאוּ – וְהִנֵה אֵין אֶרֶץ מִתַּחַת, אֵין רָקִיעַ מִמַעַל. כָּל חֲלָלוֹ שֶל עוֹלָם – שָמָיִם. וְרַק תְּכֵלֶת מִמַעַל, וְרַק תְּכֵלֶת לְמַטָה, הָעֲמָקִים תְּכֵלֶת, הֶהָרִים תְּכֵלֶת, הָעֵצִים תְּכֵלֶת וְכָל אֲשֶר בָּעוֹלָם תְּכֵלֶת.

הִתְחִיל רֵיש־הַדוּכְנָא לְזַמֵר, וְכָל הָעוֹלָם כֻּלו זִמֵר אַחֲרָיו. מִמַעְלָה וּמִמַטָה, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, מִן הֶהָרִים וְהַגְבָעוֹת, מִן הָעֲמָקִים וְהַגֵאָיוֹת בָּאָה הַזִמְרָה. שָרוּ הַצִפֳּרִים מִבֵּין עַנְפֵי הָאִילָנוֹת, מִבֵּין הַשִׂיחִים וְהַדְשָאִים, שָרוּ הָאֲדָמָה מִתַּחַת וְהַשָמַיִם מִמַעַל, שָרוּ הַיְלָדִים וְאַחֲרֵיהֶם שָרוּ הָאָבוֹת וְהָאִמוֹת. וְהַכֹּל נַעֲשָׂה יָפֶה זֶה לָזֶה. הַשָמַיִם וְהָאָרֶץ נָשְקוּ אֵלוּ לְזוּ וְזוּ לְאֵלוּ, הָאִילָנוֹת כָּפְפוּ אֶת עַנְפֵיהֶם וְגַם הֵם נָשְקוּ אֵלוּ לָאֵלוּ, הַצִפֳּרִים הִגִישוּ תּוֹךְ כְּדֵי זִמְרָה אֶת חַרְטֻמֵיהֶן זוֹ לְזוֹ וְנָשְקוּ זוֹ אֶת זוֹ.

אָחַז רֵיש הַדוּכְנָא בַּיְלָדִים וּנְשָקָם, נָשְקוּ הַיְלָדִים אִיש אֶת אָחִיו וְנָשְקוּ הַגְדוֹלִים וְהַגְדוֻלוֻת אִיש רֵעֵהוּ וְאִשָה רֵעוּתָהּ. זִמְרָה וּנְשִיקָה נִמְלָא כָל הָעוֹלָם כֻּלוֹ. אָז פָּסְקוּ הַהֲרֵגוֹת וְהֶחָמָס חָדָל.


המלצות קוראים
תגיות