המלך שלמה והרוחות / ד"ר רפאל פאטאי מוסמך האוניברסיטה 🔗
שלמה המלך ישב באחד הימים על כסא מלכותו בארמונו הגדול הספון ארזים, והוא כולו אומר כבוד והדר, כסאו זהב טהור, ומקושט סביב סביב אבנים יקרות, אבני-חן, ומרגליות. על ראשו כתר מלכות עשוי גם הוא זהב-פרוים ומשובץ אודם, פטדה וברקת, ספיר ויהלום וכל יתר אבני החושן הקדוש אשר לכהן הגדול בשעתו, ועטוף כולו אדרת-ארגמן אין כמוה ליופי, ושרביט-השלטון בימינו, ומסביבו ישבו כסאות למשפט שופטי ישראל וחכמיו כחצי גורן עגולה, ואין קצה לכל התכונה הרבה, אשר שתה הודה והדרה על כל הסביבה.
ויהי כהגיע עת פתיחת שערי הארמון לפני הקהל הגדול אשר צבא בהמוניו סביבו למען יגישו תעצומותיהם לפני המלך והשופטים כמנהג יום יום, ויבוא ראשונה רחבעם בנו בכורו של המלך, והוא נער בן שתים עשרה שנה, יפה תואר ויפה מראה, וכולו אומר חרדה ורתת. ובהשתחותו בענוה לפני אביו המלך והשופטים קרא בקול מלא רגש לאמר:
בהתהלכי הבוקר לרוח היום ברחובות קריה אחרי צאתי מבית המדרש, פגשתי באשה עניה ואֵרא אותה בדכאון-רוחה, ובמראה העצבון הנורא שעל פניה, ובהכמר רחמי עליה, נגשתי אליה וארא, והנה כד-חרס ריקה בידה, והיא כולה עטופה אבקת קמח לבן מכף רגלה ועד קדקדה, ועד דמעותיה הגדולות אשר זרמו מתוך עיניה הבוכיות, ותזלנה על פניה ועל שמלתה. ויהי כי שאלתיה ברחמים רבים ואמר: מי את אשה עדינה? ומה לך כי כה קדרו פניך? ומדוע את כה בוכה תמרורים?
ותען האשה בקול שבור לאמר: מר לי מר, אדוני! אשה קשת רוח אנכי, אלמנה חיה מאישי הטוב, אשר הלך למנוחות לפני ימים אחדים, ואותי עזב לאנחות עם מספר יתומים קטנים, חולים וחלשים, וזה ימים אחדים אשר לא בא אוכל אל פיהם. ובצאתי אל הרחוב לקנות מעט קמח בפרוטות האחרונות אשר נשארו בידי למען הכין להם לחם יבש לשבור רעבונם, והנה בא עושק ועשקני, וגם גזל ממני בלי רחמים את מעט הקמח שקניתי בתוך כד-החרס הזאת אשר עיניך רואות בידי, ויפזרהו, וגם על פני ועל עיני זרהו מבלי דעת רחם, ואחר הסתלק במהירות, וישאירני אחריו כאשר תראני. לבי נשבר בקרבי ואני נבוכה וחרדה, כי מה אעשה לבני יתומי בשובי הביתה בידים ריקות, והם מחכים בכליון עינים ממש לשובי וללחם אשר אביא עמי?! אויה לי, אהה עלי ועל שברי, ועל גורלי המר!
וכשמעי את דבריה – הוסיף רחבעם לאמר – חם לבי בקרבי מאד, ואקרא מתוך כאב לאמר: היתכן? – אבל, הגידי נא לי גברתי, מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות את אשר עשה ולא ירא את ה' ואת אבי הוא המלך שלמה ואת ידו כי קשתה לענוש רשע כמעשהו, ואת איש הזדון כמפעלהו הרע ולא רוחו?! ומי יתן וידעתי את שמו והייתי אני בעצמי מגן לך להשיב את הגזלה, אשר גזל מאתך על אחת שבע. – ועתה חכי איפוא עד מחר בבוקר, והבאת את פרשת המעשה לפני אבי ולפני השופטים בשבתם על מדין לדון את הקהל כדרכם יום יום. הם ידעו לתבוע את עלבונך מאת עושקך כח ולהשיב לו כגמולו, וגם אני מוכן לעזור לך כאשר אמרתי, ומי יעמוד לפני משפט אבי והשופטים אשר עמו ויצדק אם אשמתו בו?!
ובהודיעי לאשה את שעת המשפט, הבטיחתני לבוא היום הארמונה בשעה היעודה ועוד מעט והיא תבוא לפניכם, ותראוה. ואני, זאת בקשתי מלפניך – קרא רחבעם בפנותו אל שלמה אביו בענוה, – לתת לי הפעם למלא את מקומך במשפט הזה ולחקור בעצמי, ואנכי סמוך ובטוח, כי מן השמים יסייעו בידי להוציא את משפט האלמנה העלובה והאומללה לאור, להציל עשוק מיד עושקו כח, ואף כי אלמנה חיה ועניה אשר עליה אמרה תורתנו הקדושה: כל אלמנה ויתום לא תענון כי אם ענה תענה אותה שמוע אשמע צעקתה…
ויאות המלך לדברי רחבעם בנו באהבתו אותו מאד בגלל יפיו אשר לא היה יפה כמוהו בכל ישראל, וגם שמח מאד למלא שאלתו, ויקם מעל כסאו, כס המשפט, ויושב את רחבעם בנו עליו, ואת אדרתו – אדרת הארגמן הטיל על שכמו הרך למען עודד אותו, ואף את שרביטו, שרביט הזהב, נתן בידו הרכה והענוגה. ואת כתרו, כתר מלכותו, אשר יצא לו מוניטין בעולם בהדרו ובאבני-החן היקרות אשר קשטוהו סביב, הכתיר את ראשו היפה והמתולתל בשערותיו. ורק את טבעתו שעל ידו, שהיה נעזר בה תמיד לרדות ברוחות הטובים והרעים לא מסר לו, כי רק פעם אחת בימי חייו הארוכים נסה שלמה להסיר את טבעתו מעל ידו ויקבל ענשו, כי אשמדי, מלך השדים השתלט בה, וגם נתן אותה בידו הוא וידחה את שלמה מעל כסא מלכותו וישב תחתיו. ויהי על שלמה להתהלך נע ונד בארץ במשך ארבעים שנה לכפר עונו, ובמשך כל ימי נדודו לא חפץ איש להכירו ולהודות, כי המלך שלמה הוא, עד אשר ראה ה' בעניו וישיבהו בדרך נס על כנו, ומאז לא הסיר עוד המלך את הטבעת מעל ידו אף לרגע קל.
ויהי כבוא האלמנה אל בית המשפט ותרא והנה רחבעם הוא היושב על כסא המשפט, וכל חזותו מעידה עליו כי הוא הוא המלך ותבהל מאד, ותרתע לאחוריה רגע מרוב פחד, אך רחבעם עודד אותה בקראו לה בקול מלא רוך וחמלה לאמר: הרגעי וגשי הלום, אשה עדינה, והסירי כל פחד מלבך, כי את ריבך אנכי אריב, ואת עושקך כח אני אעניש קשה, והשיב בעל כרחו את הגזלה אשר גזל ממך, ועתה ספרי נא את כל פרשת-המקרה אשר קרה לך, ונשמעה!
אז נגשה האלמנה בצעדים איטיים ומדודים אל השופטים וכדה – כד הקמח – הנגזלת בידה ותאמר:
השתחויתי, אדוני ומלכי, ואדוני השופטים, שבתי אתמול – ביום החמשי בשבוע – מן השוק אשר לשם הלכתי לקנות מעט קמח בפרוטות האחרונות אשר היו בכיסי, למען הכין ממנו לחם לבני יתומי הקטנים והרעבים, לכבוד יום מחר, הוא יום השבת הקדוש. אני בדרך והנה קול המולה אדיר ונורא נשמע פתאום מרחוק, ועוד מעט ורוח סופה וסערה אשר לא ידעתי כמוהו מעודי התחולל מסביב ויהפך את כל הרחוב לחרדת אלהים, וגם עד כדי – כד הקמח – הגיע, ויהפך אותה על פניה, ומעט הקמח אשר בתוכה נשפך החוצה ויזרה לכל רוח, וגם כסה את כל גופי ואת בגדי ויציגני לראוה לכל עובר ושב, ורק הכד נשארה בידי והיא ריקה ומאומה לא נשאר בתוכה. ותהפך שמחתי לאבל ותקותי ליאוש מר אשר דכאני מאד…?!! ואמרר בבכי ולא יכולתי הנחם על השואה שבאה עלי פתאום… ובמר רוחי קראתי אל הרוח ואומר: חמסי עליך רוח-זועה כי עשקתני וגם רצחתני, וגם גזלת ממני את שארית תקותי ותקות בני הקטנים, כי מאין אשיגה להם קמח חדש וכיסי ריק? אהה עלי, אויה על נפשי ועל נפש עוללי! לא יאבה ה' סלוח לך!
אז יפנה רחבעם אל שלמה המלך אביו רגע ויקרא: אהה, אבי ומרים ראשי, צר לי מאד להודיעך, שכל בגדי התפארה אשר כבדתני בהם, וגם כתרך – כתר-הזהב המקושט והנהדר אשר שמת על ראשי ותכתירני בו, לא יועילו לי להוציא משפט זה לאור כאשר כן חשבתי מראש. כחם של אלה אינו אלא כנגד היצורים אשר בארץ מתחת החלשים ורפויי-הכח, להכניעם ולרדות בהם, אבל לא כנגד הרוחות העצומים והאדירים, אשר בשמים ממעל, וכנגד גלי-הים הסוערים והאיומים, או כנגד שדי-שחת הנוראים הארורים. אלה אין להם שליטה בהם כי אם הטבעת אשר בידך, ובאצבע ימינך, רק היא תוכל לשלט בהם לדכאם ולהכניעם… ולא אחר.
וישמע שלמה ויחייך, ובנשקו את הטבעת שביד ימינו תלה עיניו למרום, וגם הניע ידו הנה והנה והוא כרומז למי שהוא לבוא החדרה, ויקרא בקול מפקד לאמר: בואה! בואה! כי דבר נחוץ לי אליך!
אז יתפרץ “רוח המערב” החזק ברוחות אל תוך החדר כשומע לפקודה ויתיצב לפני המלך שלמה בדמות אדם, וגם השתחוה לפניו ארצה ביראת-הכבוד ויקרא: צוה, אדוני, כי שומע עבדך!
ויפן אליו רחבעם מן הצד ויקרא כמו בחרון אף לאמר:
רוח! רוח! הגידה מהר ואל תכחש, האתה הוא זה אשר נועזת לפזר את מעט הקמח אשר בכד האלמנה האומללה הזאת העומדת לפניך בזה, וגם זרית אותו בחרון אפך כי עז… ולמה זה ועל מה זה עשית ביד אכזריה ולא חמלת?
וישתחו הרוח לפני אבשלום ויאמר: לוא אדוני שמעני ואדברה!
ויאמר רחבעם: דבר! כי שומע אנכי.
ויען הרוח ויאמר: מעל להרי קפריסין יצאתי לטייל, ובדרכי הסתכלתי בבני האדם החומים הערומים אשר שם, והם חוצבים “מתכת ירוקה” במדה גדושה מבטן גושי-סלעים גדולים וכבדים, ואחרי המיסם אותה על גבי אש גדולה בהפיחם בה בכל כח נשימתם, תמהתי לראות, שהמתכת יצאה מתוך הלהבות כשהיא מזוקקה וצרופה מכל סיגיה. ותזחל ארצה כנחש עקלתון. עודני מביט כה וכה, וארא והנה הלמות-עמלים נתכה עליה מכל עבר ופנה בפטישי-ברזל חזקים ומוצקים, והם מכים ומכים בה בכל כח זרועותיהם עד אשר הפכוה לוחות לוחות דקים מן הדקים. ויהי כי שאלתי את ההולמים לאמר: מה אתם עושים? ולמה הלוחות האלה לכם? ויענו לי לאמר: הלוחות האלה אשר עיניך רואות אנחנו מכינים אותם בפקודת המלך שלמה למען כסות בהם את גג הבית הגדול והקדוש אשר הוא בונה בירושלם עיר בירתו לשמש בית תפלה לכל העמים. והנני מבטיחך נאמנה, שאת האלמנה הזאת אשר ממולי לא ראיתי בעברי, וידי לא נגעה בה ובכדה לרעה…
אז פנה המלך שלמה אל “רוח המערב” בהגישו את האבן הכחולה אשר בטבעתו למו פיו, ובנשקו אותה בחבה גלויה אמר: שובה “רוח-ים” לדרכך ולטיולך כי חף אתה מכל פשע, הכל הולך אחרי הכוונה, וכוונתך היתה רצויה וטהורה.
ובדברו פנה המלך מזרחה, ובתנועת-יד קלה רמז שנית ל“רוח-הקדים” לבוא, ויבוא הרוח דרך החלון הפתוח לרוחה, ויתיצב בענוה לפני המלך ככל אשר עשה “רוח המערב” אשר לפניו. ודמות לו כדמות צפור-שמים ממעל. ראשו עטור תלתלי שער כתום, ונוצות כנפיו צהובות כחול המדבר, ומבלי פנות אל רחבעם היושב על כסא המלוכה, השתחוה בענוה מול הדרת פני המלך שלמה, אשר הטבעת בידו ויקרא גם הוא לאמר: צוה אדוני, המלך, כי שומע עבדך!
וגם הפעם קרא רחבעם אל הרוח מן הצד ויאמר: אבל הגידה נא רוח ואל תכחד, מדוע זה שלחת ידך אל כד הקמח אשר לאלמנה העלובה הזאת אשר ממולך, להפך אותה על פניה בזעם אפך ולזרות את הקמח אשר בתוכה אנה ואנה באכזריות חימה, ולא חסת על יתומיה הפעוטים הרעבים אשר למענם חרדה האשה להשקיט רעבונם בלחם אשר זממה לעשות מהקמח להאכילם ביום שבת הקדוש?
ויען גם רוח הקדים ויאמר: מעל שמי המדבר השמם והנורא דאיתי, ודרך הרי הלבנון הרמים והנשאים עברתי, ואסתכל אנה ואנה ביושבי היערות אשר שם, וארא והנה כולם הולכים בקרדומות ברזל לקראת ארזי-הלבנון הרמים והנשאים בני אלפי השנים אשר בצלם חסיתי לא פעם, וברוח הקרירה והנעימה אשר נשבה בין עליהם נחתי למען השיב את נפשי העיפה מחום המדבר הלוהט. ובשאלי אותם מה להם ולעצים ומה מגמתם בקרדומותיהם?
ויען גם רוח הקדים ויאמר: מעל שמי המדבר השמם והנורא דאיתי, פקודת המלך שלמה חזקה עלינו לאמר: כרתו ארזים ושלחו אותם ירושלימה בדוברות דרך הים, למען קשט בהם את היכל ה' הקדוש אשר אני בונה על הר ציון להיות לבית תפלה לכל העמים, אשר יבואו לחסות בצל-קורתו ולשפוך שיחם והגיגם לאלהי מרום לחוננם בעת צרתם. ואת האלמנה אשר עליה אתה מדבר לא ידעתי כי אם היום במקום הזה, ובכדה – כד הקמח – אשר אתה אומר לא נגעה ידי לרעה…
אז ישלח המלך שלמה גם את “רוח הקדים” לחפשי. ככל אשר עשה עם “רוח המערב” כי לא מצא בו עון אשר חטא. ובפנותו גם הפעם הצדה אל מול עבר פני הצפון נשק את הטבעת אשר בידו ויקרא לאמר: בואה! בואה! כי דבר לי אליך!
וימהר “רוח הצפון” לפקודתו, ויבוא גם הוא דרך החלון ויתיצב לפניו בהדרת הכבוד, ויקרא גם הוא לאמר: צוה אדוני ופקודתך תשמר רוחי!
וגם הפעם קרא רחבעם אל הרוח אשר שם פניו אל שלמה וישאל בכעס עצור לאמר:
הגידה נא ואל תכחד, מה עול מצאת באלמנה האומללה הזאת אשר לפניך, כי התנפלת עליה בזעם אף ובאכזריות נוראה, וגם הפכת את כדה להוריקה מהקמח אשר בתוכה להרעיב את יתומיה?
ויען גם רוח הצפון ויאמר: השתחויתי אדוני! ממחצבי השיש אשר בלידיה אנכי בא, ובעברי מעל ההרים אשר בדרכי התבוננתי באנשים אשר שם, וארא והנה הם חוצבים רצפות-שיש גדולות ולבנות מבטן ההרים בכלי-ברזל אשר בידיהם, ובהוציאם אותן החוצה החליקו אותן בזריזות-ידים, וגם לטשון למען תת להן ברק. ויהי כי שאלתי אותם למה הם עושים זאת? – ויענו ויאמרו לי: מצות המלך שלמה אשר בירושלים היא לאמר: חצבו רצפות שיש מבטן ההרים האלה ושלחו אותן אלי למען רצף בהן את קרקע בית – ה' אשר אנכי מקים על הר הקודש בירושלם. ועל אודות האלמנה אשר אתה מדבר, יהיה לבך סמוך ובטוח, שידי לא היתה בה לרעה. כי לא ראיתיה ולא ידעתיה מתמול שלשום…
אז ישלח המלך שלמה גם את רוח הצפון לדרכו, ואחר נשק בפעם הרביעית את אבן החן הכחולה אשר בטבעתו, וגם הפעם קרא בתנועת יד קלה בפנותו דרומה את רוח הנגב לבוא ולהתיצב לפניו למשפט.
ויחדר “רוח הנגב” דרך חלון בית המשפט כיתר אחיו הקודמים, וגם התיצב לפני המלך שלמה כאחיו, והפעם בא בדמות צפור יפה להלל, תלתלי ראשה שחורים כעורב, וכנפיה הגדולות והרחבות עטופות נוצות אדומות כאלמוגים אשר במימי ים-סוף ותשתחוה בענות-חן לפני המלך שלמה בהעלימה עין מרחבעם בנו אשר על הכסא, ותקרא גם היא לאמר: הנני אדוני, כי קראת לי!
ויקרא גם הפעם רחבעם מעל גפי מרומי-כסאו בזעם פנים לאמר: הגידה, רוח הדרום, ואל תכחד, אם ידך לא היתה במעל הזה לגזל את מעט הקמח אשר בכד האלמנה העומדת לפניך, ואם לא הכה לבך אותך על פעולתך האכזריה?
וישתחו הרוח לפני רחבעם ויקרא: חי נפשך אדוני כי אמת יהגה חכך, וכי אני הוא אשר עשיתי את אשר עשיתי, אם כי לא בצדיה עשיתיהו, ובכל זאת אני חף מכל פשע, וכל מחשבה רעה רחקה ממני ואני גם מודה ומתודה כי אינני מתחרט על מה שעשיתי, ולבי אינו נוקפני אף רגע קל על המעשה.
אז תבער חמת רחבעם לדברי הרוח ויקרא בקול זועם לאמר: אבל באר דבריך כרגע ואשמעה! כי אתה ראוי לעונש חמור על המעשה אשר עשית. ואף כי על התנצלותך… הלא ידעת, כי עון כנגד אלמנה הוא גדול מנשוא, וכי האלהים בעצמו הוא אבי-יתומים, ודיין אלמנות?
ויען רוח הדרום ויאמר: אל נא באפך, אדוני, הטה נא אזניך לשמוע לדברי עבדך העומד לפניך, ואחר תחרץ משפטך עלי ועל גודל עוני לשבט או לחסד.
וכן היה הדבר:
מעל למימי ים סוף אשר על גבול ארץ ערב רחפתי, וברחפי הטיתי אזני ארצה ואשמע כמו “קול ענות גבורה” עולה אלי מן האדמה. והוא כמתיאש לאמר: אוי לנו ואבוי לנו! ואללי לנו כי אבדנו! כלנו אבדנו! והקול קורע לבבות, ומחריד נשמות! ויהי כי הבטתי אנה ואנה על פני רוחב-הים, וארא והנה אניה עולה מארץ מצרים והיא חותרת בכל כחה אל החוף, ובה כשלש מאות נפש אדם, אנשים נשים וטף, והם עזבו את מצרים מפני הבצורת, וילכו באשר התהלכו לתור להם מקום להציל נפשם מפני מות בטוח ואכזרי – מות רעבון, – וצעקת הגדולים, ואף כי צעקת הקטנים, הילדים והתינוקות בהתעטף נפשם עליהם החרידה לבבות, ביחוד כשהספינה חשבה להשבר בהבקעה פתאום בדרך. ולא היה ביד כל הנוסעים להושיע ולרפא שברה, ובראותם את המות עין בעין, וכי הם רחוקים מכל תקוה, תלו עיניהם למרום ויצעקו אל ה' בכל לבם לאמר: הושיעה אלהי מרום הושיעה! הצילה אלהי הרחמים הצילה! כי רק בידך הכח להציל, ואם אין כלנו מתים, ובמצולות ים יכירנו מקומנו בעוד רגעים מספר, אהה לשבר כי איום! ואבוי למות האכזרי כי קרוב הוא, לכלותנו אנו וכל הנשמה אשר אתנו!!
וכשמעי את הצעקה האנושה, וגם ראיתי כי רחוקים הם עוד מהחוף מרחק לא קטן, אזרתי עוז, ואמהר ואחדר ככל כחי אל בינות לקפולי מפרשי האניה העלובה והסדוקה אשר הספיקו המים לחדר אל תוכה, ועוד רגעים מספר וירדה מצולה בלבב ימים, וארים אותה בתנופת יד אחת מעל לפני הגלים הסוערים, ואדחף אותה אל עבר פני החוף אשר עוד מעט והגיעה עדיו, ובדרך נס נצלו הנוסעים עד אחד.
ועתה הגד נא, אדוני הטוב, החטאתי באשר עשיתי להציל ממות בטוח מאות נפשות עלובות ואף כי ילדים רכים וחפים מכל פשע? ואם על ידי תנופת-ידי כי קשתה הפכתי שלא בכונה את מעט הקמח אשר בכד הקטנה של האלמנה על פניה ויתפזר לכל רוח… האם לא היה זה כדאי?!!
ויהי כשמוע רחבעם והמלך שלמה אביו, וכל השרים היושבים על מדין את דברי רוח הדרום ותצלינה אזניהם משמוע, וגם הביטו איש בפני רעהו בעינים פתוחות לרוחה מרוב חרדת-נפש כשואלים איש את אחיו לאמר: מה לעשות?
אז יעמוד רחבעם בהתרגשות מעל הכסא אשר ישב עליו ויקרא: אבל אדוני אבי, הנני מודה שטעיתי באשר חשבתי, ושגם מבלעדי הטבעת אני יכול הפעם להוציא משפט לאשורו על רוח הדרום. לבי אומר לי כי הוא צדק באשר עשה, וכי הוא לא רק חף מכל פשע ועל ידי זה גם מכל עונש, כי אם הוא ראוי לתהלה רבה ולהכרת-טובה בעד מעשהו הטוב להציל מאות נפשות, ואף כי ילדים רכים מרדת מצולה בלבב ימים. אמנם יש להצטער על המקרה שבא מצדו לאלמנה ולילדיה, אבל הרי הסכנה של ילדי האלמנה כמוה כאין מול הסכנה אשר רחפה על עוברי הים באניה שבורה. וזאת עוד: כי ילדי האלמנה, מלבד מה שהם רק שלשה או ארבעה במספר, הרי המרחק רב בין הסכנה שרחפה עליהם ובין הסכנה שהיתה צפויה לעוברי הים אלמלא חש הרוח לעזרתם. אשר לאלמנה הרי קמתי אנכי לעזרתה בעברי במקרה על דרכה בשעת צרתה. ואם אני לא הייתי עובר, היה אדם אחר עובר ומצילה, ומושיע את ילדיה מצרה, כי לא אלמן ישראל מאנשים טובים ומלאי רחמים, אשר לא כן הנוסעים בים אשר לולא הרוח שהצילם בכחו כי עז, בלי תפונה היו כולם טובעים וכלים, מבלי שימלא אחר מקומו, בהיותם עוד רחוקים מהחוף, והים פגיעתו רעה משל היבשה, ואם אמרו החכמים: שכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא, על אחת כמה וכמה מי שקיים מאות נפשות עלובות כמו שעשה הרוח. ועל כן אני מבקשך, אדוני אבי ואותכם אדוני השופטים – קרא רחבעם בפנותו אליהם – לשחרר את הרוח מעל עונש, וגם להודות לו בעד מפעלו הטוב בהצילו נפשות כה רבות מרעה. ואת האלמנה גם היא אל נשכח מעתה, והיתה היא וילדיה תחת חסותנו – חסות אוצר הממשלה – למלא את כל צרכיה וצרכי ילדיה המוטלים על צוארה. אני מציע להקציב לה מהיום קצבה למחיתה ולמחית בניה בכבוד על חשבוננו, וגם לחנך את הילדים בבתי האולפנא שלנו, וה' הטוב ישלם לעושי הטובה כטובתם, כי לה' החסד והרבה עמו פדות.
וישמחו המלך והשופטים למשפטו של רחבעם הקטן, וישחררו את הרוח אחרי הודותם לו בעד מעשה הגבורה הטוב שעשה, וגם לאלמנה העניקו הענקה מדי חודש בחדשו לה ולבניה כעצת רחבעם, ויברכו כולם את רחבעם על משפטו, ויראו לדעת, כי גם לב טוב ברא לו אלהים, וגם שכל טוב חננו לדעת לשפוט את עמו בצדק ובמישרים וגם בחכמה רבה כאביו שלמה החכם מכל האדם.
זכרה להם לכולם אלוה לטובה.
שלש אחיות / שמואל נחשון כהן פרסי 🔗
באחד הלילות נדדה שנת המלך אמן-אללה מעיניו ויתהפך על מטתו מצד אל צד שעות רבות. ויהי כאשר גברו עליו נדודי השינה, וירד מעל מטתו, ויתעטף בסודרו ויצא אל הגן להתהלך לאור הירח הנעים, כי אמר אולי ירווח לו וישקטו עצביו, אבל אהה – לא כאשר חשב המלך כן היה. להפך, טיולו בגן העמיק עצבון רוחו, וינסה לבוא את בית-הספרים לקרא ולהסיח דעתו בספרים. אך גם זה היה ללא הועיל, כי מרוב שיחו וכעסו לא יכול לשים את מעייניו בספר, וישלח ויקרא אליו את ראש השומרים אשר בארמונו, את עבד אללה, ויאמר אליו: עבדי הנאמן! הנה נדדה שנתי הלילה, ואומר: שנינו נצא כמתחפשים לבל יכירונו בלכתנו, ועד רחוב היהודים העניים הרחוק נבוא, אולי יקרה אללה לפנינו ובאנו לעזרה למי מהם, והיה לי טיולי למרגוע לי ולהועיל לאחרים.
ויאמר ויעש, ויתעטף גם השומר באדרת שער פשוטה ויצאו שניהם, המלך ושומרו, אל רחוב העניים, והלילה קר, והשעה מאוחרת מאד.
ויהי כהגיעם אל רחוב העניים, ויראו והנה השלך הס מסביב, והחושך עטף את כל אהלי הרחוב במעטהו השחור, ורק מתוך אהל קטן ודל בקצה הגבול נראה אור חלש וכהה. ויאמר המלך אל עבדו: הבה נגש עד האהל ההוא, אשר בו האור, ונראה מה שם, אחר נשוב על עקבותינו הארמונה, כי עיף אנכי מאד.
וכהגיעם אל האהל ראו והנה לאור עששית קטנה אשר על שולחן נמוך יושבות להן ארבע נשים – אם זקנה ושלש בנותיה – ומשוחחות, מראה האהל כולו אומר דלות נוראה, כי מלבד מחצלת קנים בלה, שעליה עמד השולחן הקטן, אשר מסביבו ישבו להן דיירות האהל, ומלבד כד מים שחורה וספל בראשה1 לא היה בו מאום. פני האם היו זקנים מאד, חרושים קמטים עמוקים אשר העידו עליהם, כי לא מרוב תענוגי חיים נחרתו בהם, ושלש הצעירות – שלש בנותיה של הזקנה – למרות היותן כחושות ודלות בשר, בכל זאת חן ויופי, אצילות ונועם שקט, היו שפוכים על פניהן. הגדולה היתה כבת שבע עשרה, הבינונית כבת חמש עשרה, והצעירה בהן כבת אחת עשרה.
ויהי כי הטה המלך אמן אללה את אזנו דרך סדק הפתח לשמוע אל שיחת הנשים, וישמע את הבת הבכירה בקראה את אמה לאמר: אמא! לוא חנני ה' והייתי נישאת למלך או לבן מלך, כי אז הייתי מראה להם כי ביצה אחת היתה דיה לי להאכיל בה את כל באי הארמון, ועוד יותירו ממנה.
ואני – קראה הבת השניה ותאמר גם היא –: לוא הייתי מלכה או אשת נסיך, כי אז הייתי מלבישה את כל באי הארמון באמה אחת של בד.
ואני – קראה הבת השלישית הצעירה ותאמר: – לבי לא ילך אחרי כבוד מלכים ומלכות. אני הייתי חפצה להיות נשואה לאיש עשיר מאד, ואז – אני בטוחה – כי גם המלך היה נכנע לי, והוא בכבודו ובעצמו היה “מוביל מאני לבי מסותא” (היה מביא לי את כלי-הלבן שלי לבית המרחץ), כי העושר כל יכול בעולם הזה, ולפניו יכרעו וישתחוו גם המלכים.
וישמע המלך את דברי הצעירה ויעלב ואף חרה לו מאד. וימהר לשוב הארמונה, ובדרכו ספר לעבדו את אשר שמע וגם הוסיף: הערב אישן שנתי כי עיף אנכי, ומחר בבוקר בקומי ממשכבי אראה לצעירה החצופה השלישית את כח זרועי.
ויהי בבוקר בקום המלך משנתו, ויפקד על עבד-אללה שומרו הנאמן למהר אל אהל הזקנה ולהביא אותה ואת שלש בנותיה אל הארמון, ותתחלחלנה הנשים מאד לדברי עבד-אללה שומר המלך, כי אמרו: מה למלך ולנו, כי קורא הוא אותנו? וימהרו לבוא הארמונה, ותתיצבנה לפני המלך, ובברכים כושלות השתחוו לפניו.
ויהי כי פנה המלך אל הזקנה וישאלנה לספר באזניו את כל אשר דובר בביתה בלילה ואת כל אשר ספרו בנותיה באזניה אחת אחת, ותרעד הזקנה מאד ותקרא: אהה! אדוני המלך, מה עשינו לך כי החרדתנו עד הלום, לשמוע מפינו שיחות בטלות, פחוד פחדה האשה מאד לספר למלך את דברי בנותיה.
ויהי כי פקד עליה המלך למלא אחרי דבריו, וגם איים עליה לכרות ראשה וראש בנותיה מעליהן אם לא תכנע לפקודתו, ותספר הזקנה למלך את כל פרשת השיחה בין בנותיה ובינה בלילה, לא הסתירה ממנו דבר.
וישמע המלך ויקרא באזני הזקנה לאמר: את שתי בנותיך הגדולות אעמיד לנסיון לעשות כאשר אמרו, להאכיל ולהלביש את באי הארמון בביצה אחת ובאמה אחת של בד, ואת הצעירה החצופה אוציא להורג, כי העליבתני ואני מלך.
ויעש המלך כאשר אמר, ויצו ויעצרו את שתי הבנות בארמונו, ואת הצעירה נתן ביד אחד מעבדיו משומרי ראשו, ויאמר אליו: לכה נא כרגע והרגת אותה מחוץ לגבול עיר מלכותי, כי אחת דתה למות על העליבה את המלך בדבריה החצופים.
ויהי ממחרת ויקרא המלך את באי ארמונו אל המשתה אשר יעשה להם, ולגדולה בבנות הזקנה צוה להתכונן למלא אחרי דבריה, ולהאכיל לשובע את הקרואים בביצה אחת ולהותיר. ואם אין – מרה תהיה אחריתה.
ויהי כשבת הקרואים מסביב לשולחן המלך, ומספרם מאה איש, ותבא הנערה קערה גדולה ועמוקה מלאה מרק, ובתוכה הביצה אשר בשלה, ותעבר את הקערה לכל אחד מהמסובים לאכול, בגדול החלה.
ויהי כי טעם הגדול מן המרק, וירא כי מלוח הוא מאד מאד, ויקרא: אכן תבשיל פלא הוא זה, אכלתי והותרתי כדבר ה'! וימח פיו במפּית הלבנה אשר בידו. ויעבר את הקערה לחברו היושב על ידו.
ויעשו כל המסובים בזה אחר זה ככל אשר עשה הגדול בהם. וגם הם בטעמם מן המרק קראו ואמרו: אכלנו והותרנו כדבר ה'!
ויתפלא המלך מאד למשמע דברי המסובים ולא הבין אל מה ירמזון דבריהם באמרם: אכלנו והותרנו, והם הלא לא אכלו מאום, זולת כפּית קטנה של מרק אשר כמוה כאין, – ויצו להגיש גם לו את הקערה, כי בצדיה עשה את אשר עשה להשאיר לעצמו לאחרונה… ובטעמו גם הוא כף קטנה מהמרק נפתרה לו החידה… ובחיוך קל על שפתיו קרא לנערה ויאמר: אכן נערה חכמה אתּ ויישר כחך!
ויהי ביום השני ויזמין המלך את כל באי הארמון עוד הפעם אליו, ואל בת הזקנה השניה אמר לעשות גם היא כאשר הבטיחה… לספק לכל קרואיו כולם מלבושים רק באמה אחת של בד.
ותקח הצעירה אַמת בד אחת, ותגזרה לגזרים קטנים, ותכון מהם אצבעוניות ארוכות, ותלבש בהן את אצבע ידם של הקרואים, אצבעונית לאחד, ויהיו כולם לבושי אצבעונים.
וירא המלך ויצחק גם הפעם, ויאמר גם לנערה השניה כאשר אמר לראשונה וגם הוסיף: מעתה בין פלגשי ארמוני תהיינה שתיכן, את ואחותך הגדולה ממך, כי שתיכן ראויות לכבוד הזה בגלל חכמת לבכן.
והצעירה השלישית אשר שולחה על יד העבד להרגה בפקודת המלך, לא הומתה על ידו, כי נכמרו רחמי העבד עליה. הוא רק הובילה למקום רחוק מהעיר, למקום שמם וחרב וישאירה שם לנפשה באמרו: למה תהיה ידי בה להמיתה והיא הלא מאליה תגוע מרעב ומצמא ומחוסר כל במקום השמם הזה, אשר רגל כל חי לא תראה בו, ואל העיר הן בודאי לא תשוב מפני פחד המלך ומוראו.
אבל האלהים חשבה לטובה, כי כאשר רד היום, ועוד מעט והחושך פרש כנפיו על פני תבל, הגיע פתאום באזני הנערה מרחוק קול צלצול פעמון קטן, והקול עמום מאד, ותאורנה עיניה כי אמרה: אין זאת כי רועה צאן מתהלך שם. ותמהר ותקם מעל מקומה ותשם פניה אל מול הקול, אשר הלך הולך והצטלל באזניה ככל אשר התקרבה אליו, וגם החישה צעדיה בלכתה למרות חרדתה הגדולה… ואכן כאשר חשבה הנערה כן היה. רועה עדרים התהלך שם בשובו עם צאנו אל אחת המערות הקרובות, ללון בה כאשר יעשו הרועים במקומות השוממים מאדם באחרם לשוב העירה.
ותרץ הנערה אל הרועה בהקריבו, ובהתנפלה לרגליו מתוך יאוש, קראה בדמעות על עיניה לאמר: רועה! רועה! ה' הטוב, אשר לא עזב חסדו ואמתו מעמדי, הקרה אותך לפני בעת צרתי זאת להצילני. תועה אני בדרכי, ולא הרגשתי בתעיתי כי אם באחור זמן, ועתה חוסה נא עלי, והיה נא לי למלאך מושיע, למגן ולמחסה מכל רע ותברכך נפשי.
וישמע הרועה את דברי הנערה ויכמרו רחמיו עליה, ויאמר לה: אל תיראי, בתי! אנכי מגן לך, ועיני רואות, כי גם רעבה וצמאה את מאד, פניך מעידים על זאת, לכן שבי נא פה ונוחי רגעים מספר, ואנכי אחלב לך מעטיני עזי כוס חלב טרי וחם, ומהעוגות אשר בידי אושיט לך למען תטבלי בחלב, ואכלת לשובע נפשך, ואחר נלך הלאה לדרכנו ותברכני נפשך כאשר אמרת.
ויאמר ויעש, ויתן לנערה כוס חלב חם, וגם עוגות בנות-יומן הוציא מילקוטו ויושט לה. ותאכל הנערה לשובע נפשה בתאבון גדול, אחרי צומה כל היום, ותשב רוחה אליה, ואחרי נוחה רגעים מספר נלותה אל הרועה בדרכו.
כעבור רגעים אחדים הוביל אותה הרועה אל אחת המערות ויאמר לה: שבי בזה כמה שתרצי, ואנכי אספק לך יום יום מאכלך ומשקך כל ימי היותך בחברתי, על אדרתי תשכבי בלילות, והיה לך חציה למצע תחתך ובחציה השני תתכסי ותתחממי וממך לא אדרש מאומה. כי הלא אורחת את, ואללה אמר: “כל המכבד אורחו מכבדים אותו מן השמים”. וגם שכרו כפול מעמו בעולם הזה ובעולם הבא.
ויעש הרועה כאשר אמר, ושלש פעמים ביום, ערב ובוקר וצהרים, הביא לנערה ספל-חלב חם וביצים טריות, וגם עוגות לחם הביא לה מאשר הכין למענו כדרך הרועים.
כעבור שני ימים, בקום הנערה בבוקר משנתה ותגש אל כד החלב לשתות, ותתפלא לראות, כי בכד אין חלב, אבל יש בה דינר זהב נוצץ, ותקח את הדינר ותשמרהו ותאכל רק לחם וביצים, כן קרה גם ביום השני וגם ביום השלישי, וגם ימים אחדים אחרי כן… ויהי כי גדל תמהון הנערה על המעשה, ותגמר בלבה להדיר שנה מעיניה בלילות עד אשר תמצא פתרון לחידה, כי אמרה: אין זה כי אם מעשה קסמים או מעשה מלאך ממרומים.
ותעש הנערה כאשר חשבה, ומה השתוממה לראות בחצות הלילה, והנה להקה של עכברים יצאה מאחד החורים אשר במערה בזה אחר זה, ובראש כולם עכבר גדול ובפיו דינר. ובגשת העכברים אל הכד שתו את כל החלב עד תומו, וישאירו שם את הדינר, וילכו להם כלעומת שבאו.
אז תקרא הנערה את הרועה, ותספר לו את כל הקורות אותה עם העכברים. וגם הוסיפה לאמר: ועתה אם שמוע תשמע לעצתי הביאה נא מעדר וחפרת בו במקום אשר ממנו יוצאים העכברים, וראינו מה שם? ויעש הרועה כדברי הנערה, ויהי כחפרו, ויראו והנה אוצר בלום מתחת לאדמה. כדי חרס גדולות ועתיקות מסודרות זו על יד זו בשורה ארוכה, וכולן מלאות דינרי זהב עד פיהן. ומהן שאבו העכברים את הדינרים אשר הביאו לילה לילה. וימהרו ויריקו את הכדים מהדינרים, וימלאום בשקים אשר אתם במערה, ואחר סתמו את השוחה אשר עשו היטב היטב, להמלט מפני העכברים.
וכראות הרועה את כל העושר הרב אשר הקרה אלהים לפניו בגלל הנערה אשר ארחה אצלו, וישא עיניו השמימה, וגם הנערה עשתה כן, ובהשתחוותם ביראת הכבוד קראו לאמר: אכן עיניך אל אביונים ה' להצילם מענים, למען יודו לך ויברכוך במו פיהם על טובך ועל חסדך עמהם. ועתה לבנו מלא תודה לך אלהי מרום על השקיפך עלינו ממעון קדשך מן השמים, להעשירנו ולאשרנו כיום הזה. ועתה נדרנו לך אלהים, כי ככל אשר עשית אתה עמנו בטובך הגדול להחיותנו כיום הזה, כן נעשה גם אנו עם כל העניים והדלים להחיותם גם הם, מאשר נתת לנו.
ולמן היום ההוא בא הרועה לחסות תחת כנפי אלהי ישראל, וגם לקח לו לאשה את הנערה אשר בגללה הגיע לעשרו הגדול ויאהבנה מאד.
אחרי החתונה הלכו שניהם – הרועה ואשתו – ויתישבו על גבול עיר בירת המלוכה, ויקימו להם שם ארמון גדול נשגב ויפה. וכל התשובים כנוהו בשם “הארמון המיוחד”. בהיותו מיוחד במינו בכל הסביבה, כי עלה עלה ביפיו גם על ארמון מלך פרס בעצמו.
ויהי כי הגיעו הדברים עד אוזן המלך, ויתפלא מאד, ולא יכול להתאפק לבלי ראות יפיו בעיניו, ויתחפש ויצא לבדו אל המקום, ובבואו כהו עיניו מראות את אשר ראה, כי אכן ארמון מיוחד במינו ובהדרו נגלה לפניו. והוא עולה על ארמון המלוכה עשרת מונים, ומרוב התפעלותו נסה לדפוק על דלתותיו לבוא אל תוכו פנימה. ויהי כי הביטה אשת הרועה דרך חלונה לראות מי הדופק? ותכר את המלך אמן-אללה כרגע, ותמהר להתחפש לבל יכירנה, וגם שמה אפר על עיניה ככל אשר תעשינה הנשים המושלמיות לכסות פניהן מפני הגברים, ואחר נתנה פקודה לפתוח את השער לקראת הזר הדופק.
ויהי כבואו, ויאמר המלך אל בעלת הבית: כי עני זר הוא, וכי הוא בא אל העיר לחפש לו עבודה להחיות בה את נפשו, וכי בעברו דרך הארמון וירא את יפיו ואת הדרו, חשב בלבו כי בו ימצא עבודה, ותשמח אשת הרועה לדבריו, ותען לאמר: כן! יש לי עבודה למענך, אנכי מחפשת מנצח חרוץ על מלאכת-נקיון ארמוני, ואם יש את נפשך לקבל עליך את המשרה הודיעני ואדעה, ומשכרתך תהיה שלמה מעמדי.
ויאות המלך לדבריה, ויבקש אותה להראות לו את כל חדרי הארמון, ותמלא אשת הרועה את בקשתו. אך יחד עם זה אמרה לו: הנה אנכי אומרת ללכת עוד מעט לבית-המרחץ להתרחץ, ובמקרה כל משרתי הארמון עמוסי עבודה היום, ואין אף אחד מהם אשר ילוני בדרכי, וה' הקרך לפני היום. ועתה קחה נא את חבילת כלי-הלבן אשר לפניך בזה – ובדברה הראתה לו את החבילה – ובואה עמי.
ויעש המלך כדבר האשה, ויבא לה את כלי-הלבן עד שער המרחץ, וגם חכה לה שם עד צאתה להחזירה לארמונה.
ויהי אחרי התרחצה ותשב לארמונה בלוית משרתה המלך, ותסר את האפר רגע מעל פניה, ובפנותה אל המלך קראה לאמר: התכירני ככל אשר אנכי הכרתיך?!…
ויסתכל המלך היטב היטב בפני האשה, ואחר קרא בהתפעלות ובעינים פקוחות מרוב תמהון לאמר: אהה! הלא את הבת השלישית של הזקנה אשר ברחוב העניים, ובדברו כרע על ברכיו אשר כשלו וירבץ על מקומו כשכור הלום מיין.
ויהי כהשיב האשה את רוחו אליו במים קרים ובדברי עדוד, וישב המלך לאמר: אכן אין עצה ואין תושיה כנגד הגזרה, והחיים והמות רק ביד אללה הם, כי את אשר יחיה הוא יחיה, ואת אשר ימית הוא ימות, ודבר מלכים ועצותיהם כמוהם כאין יחשבו. ומעתה אני מבטיחך כי לא אדרש במופלא ובמכוסה ממני, ולא אחקור איככה קרה הדבר כי פקודתי לא התקיימה, והנני מרשה לך ולבעלך להיות מעתה בין באי ארמוני ורואי פני, והיינו ידידים כל הימים!
דעת קנית – מה חסרת / שמואל נחשון כהן פרסי 🔗
מעשה בעשיר אחד שילדה לו אשתו בן יחיד, ויהי כי הגיע הילד לשנת השש, ויקח לו אביו מורה משכיל ללמדו תורה ודעת, וילמד הילד תורה מפי מורהו וגם הצטיין מאד בלמודיו. ובהגיעו לשנת השמונה עשרה קרא לו אביו באחד הימים ויאמר אליו: בני! הנה גדלת והיית לאיש, וגם למדת הרבה תורה ודעת מפי מורך הטוב, ועתה הגיעה שעתך לצאת ל“שוק החיים” ולעסוק בפרקמטיה כמוני, למען תלמד להרויח לחמך בזעת אפיך ככל אשר עשיתי אנכי. ואתה תבין, כי לא לחנם הקרבתי את כל אשר הקרבתי עד כה למענך בקחתי לך מורה משכיל ללמדך דעת ולהדריכך בדרך החיים. אמנם עשיר אנכי וכל הוני אשר עשיתי לי ביגיע כפי לך לבדך יהיה אחרי מותי, אבל דע לך, בני, כי לא לעולם חוסן עושר, וכי יש אשר תהפוכות הזמן תהיינה גם באדם עשיר, ככל אשר הן עושות באדם עני, ולכן צריך כל אדם, כעני כעשיר, לפלס לו נתיב בחיים בכחות עצמו הוא ולהגן על נפשו בכחו ביום רעה, ועתה הא לך מאה דינרים זהב למען תסחר בהם, ואני בטוח, כי עשה תעשה וגם תצליח: צעיר פקח אתה, וה' הטוב חננך לב מבין, לשמחתי אני ולשמחתך אתה. עלה והצלח, ואלהי ישראל יהיה בעזרך.
וישמע הבן לקול אביו, ויקח את הכסף ויצא אל הרחוב לערוב מערבו. הוא בדרך והנה קול קורא מבין העוברים לאמר: מי האיש אשר יחפץ לקנות לו דעת יסור אלי, כי טוב סחרה מסחר כסף ומפנינים תבואתה! ויסר הצעיר אל הקורא וישאל: מה הדעת אשר אתה מוכר? – ויען האיש לאמר: תנה לי תחילה מאה דינרי זהב ואחר אודיעך. ויתן הצעיר את הכסף ביד המוכר. ואחר לקחהו המוכר הצדה, ויאמר אליו: סחורתי היא עצתי, כי עצה טובה אלמדך אשר תהיה לך לתועלת גדולה בחייך, ו“רוחיה” בטוחים בעתיד קרוב או רחוק. וישאל הצעיר: ומה העצה? – ויאמר האיש: “כאשר תצא לדרך רחוקה אל תצא יחידי לעולם”!
וישמע הצעיר את העצה וישב לביתו ויאמר לאביו: אבי! קניתי סחורה יפה, אשר קרנה תהיה שמורה לי עד עולם ופירותיה גם הם יהיו בטוחים. וישמח האב לדברי הבן, ומבלי שאול אותו על טיב סחורתו, נתן לו עוד מאה דינרים זהב, ויאמר לו: לך וקנית לך בזה סחורה חדשה. – ויצא הבן שנית אל הרחוב וישמע עוד הפעם את קול הקורא כאשר בראשונה לאמר: מי האיש אשר יחפוץ לקנות דעת יסור אלי! ובסורו אל הקורא, אמר לו האיש גם בפעם הזאת: תנה לי מאה דינרים למפרע ואגידה לך עצה שניה חדשה, ויעש הצעיר כאשר אמר, והקורא יעצהו לאמר: “למד עצמך להתנהג בסבלנות בכל מעשיך, כי ברכה רבה בסבלנות!” – ויהי כהודיעו לאביו גם הפעם את אשר עשה בכספו, ויתן לו אביו בשלישית מאה דינרים אחרים מבלי שאל אותו על סחורתו. וכצאת הצעיר אל הרחוב לקנות סחורה כדרכו, שמע קול צעקות איומות מתוך אחד הבתים אשר על גבול הרחוב, ואנשים רבים יוצאים ונכנסים כשהם דחופים ומבוהלים. ויבוא גם הוא אל הבית, ומה השתומם לראות והנה מת מוטל על הארץ, ואיש אחד מכה אותו מכות אכזריות באלה עבה אשר בידו, וקורא: שלמו לי חובי, ולא, אקרע את גופת המת לקרעים! כל בני הבית בוכים ומיללים, וצועקים: איכה נשלם וידינו ריקות, והמת לא השאיר אחריו כלום! וכל הבאים שומעים את הקולות ואת הצעקות והם יוצאים להם כלעומת שבאו, ואין דואג.
ויהי כי שאל הצעיר על סבת המכות, ויגידו לו לאמר: לוה האיש מאה דינרים מאת המכה, ובטרם הספיק לסלקם לו, חטפהו המות, כאשר עיניך רואות והמלוה תובע את כספו מבני משפחתו או כי יקרע את גופת המת לקרעים.
ויצר לצעיר מאד לשמוע את הדברים וימהר ויגש אל המכה, ויתן בידו את מאת הדינרים אשר נתן לו אביו, ויצל את המת מחרפה ואת בני ביתו האומללים משבר לב ומגדופים. וגם עסק בקבורת המת בכבוד הראוי ואחר חזר לביתו, והפעם ספר לאביו את אשר עשה בכספו, למען הציל מת עשוק מיד חי עושק.
וייחר אף אביו מאד, בשמעו את דברי בנו ויקרא בכעס לאמר: אכן הפתעתני, בני, הפתעתני, כי לא כאשר חשבתי כן אתה! בטלן אתה! ואינך כדאי שאפקיד בידך כספים, שתפזר אותם על דברים בטלים, על דברי הזיה שאין בם מועיל, ולא כך טפחתיך ורביתיך וגם הוצאתי עליך כספים רבים ללמדך. ועתה לא תוסיף עוד לראות פרוטה ממני. על אחריות עצמך תעשה עסקיך, ולא על חשבוני אני!
וירא הבן את כעס אביו ויצר לו מאד, ויצא את ביתו בלב שבור ונדכא, לחפש לו דרכו בחיים על אחריות עצמו כאשר אמר אביו:
הוא בדרך והנה עלה בלבו זכר העצה הראשונה, אשר יעץ לו “מוכר הדעת” לאמר: “כאשר תצא לדרך רחוקה אל תצא יחידי לעולם”. וימהר הביתה ויקח לו את חתול הבית עמו כבן לויה, ובלילה, כהגיעו למקום שמם מאדם ורחוק מהעיר, ישב לו תחת אחד העצים לנוח, ואחרי אכלו מאשר לקח עמו בילקוטו מביתו, השתרע על מעילו אשר פרשהו תחתיו ויישן, וירדם ותרדמתו חזקה עליו.
ויהי בבוקר בהקיצו משנתו, וירא והנה נחש גדול ונורא על ידו. כולו טובל בדמו, והחתול עומד עליו כשהוא תוקע צפרניו החדות בגרונו. והוא מביט בפני בעליו כמנצח. ויבן האיש, כי החתול אשר לקח עמו מביתו הצילהו ממות, בהרגו את הנחש, ויקרא לאמר: אכן סחורה טובה ומשובחה קניתי, ויישר כחו של המוכר!
ובדברו עמד על רגליו ויאחז דרכו הלאה וחתולו עמו, ושניהם – הוא וחתולו – רעבים וצמאים, כי כל הצידה אשר לקח עמו מביתו, הספיקה לו ולחתולו רק ליום אחד, כי לא ידע האיש שהדרך ארוכה לפניו, וכעבור שעות מספר חשכו עיניו מרעב וברכיו כשלו תחתיו מחולשה, ויכרע תחת אחד העצים כמיואש. ויאמר בלבו: אויה לי! אהה, כי בא קצי! עוד מעט ותקפתני מיתה משונה, מיתת רעב אכזריה…
הוא חושב כה וכה, והנה נפל מבטו על הלך זקן ונשוא פנים, היושב לו תחת אחד העצים ממולו, ותאורנה עיניו, ויקרא: אכן אין כמוך באלהים ה' ואין כמעשיך! הנה הקרית כיום לפני מלאך מושיע להצילני. ובדברו אזר את שארית כחותיו ויקם וימהר אל הזקן ובהשתחוותו לפניו ביראת הכבוד, אמר לו שלום בדמעות על עיניו, ולא ידע הנער כי אכן “מלאך ה'” היה הזקן, והוא שלוח אליו מאת ההשגחה העליונה להצילו.
ויהי כי שאלהו הזקן, מי הוא, מאין הוא בא, ולאן הוא הולך ומה מטרת נסיעתו? ויספר לו הנער את פרשת כל הקורות אותו עם אביו, וכי הוא הולך לחפש לו עבודה בעיר הקרובה להחיות את נפשו ולהתוות לו דרך בחיים על אחריות עצמו.
ויאמר לו הזקן: כמוני כמוך, הנני הולך לחפש לי עבודה, באחת הערים הקרובות, ובהיותי עיף מעמל הדרך ישבתי לי בצל העץ הזה לנוח מעט, ואחר אמשיך את דרכי הלאה, ואתה אם יש את נפשך, חכה נא לי עד השב רוחי וארחת לחברה עמי, עד בואנו יחד אל העיר, ובין כה וכה אנכי רואה כי תועה אתה בדרכך, ופניך מעידים בך, כי גם רעב וצמא אתה.
ובדברו הושיט לצעיר פרוסת לחם ומעט גבינה מילקוטו, וגם בקבוק חלב נתן לו לשתות לשבר צמאונו, ויאכל הצעיר ותחי נפשו, ויתן גם לחתולו לאכול עמו, ואחר ברך את מארחו מקרב לבו באמרו: אכן החייתנו אדוני, וה' הטוב ישלם לך כגמולך.
כעבור חצי שעה, המשיכו שניהם, הזקן והצעיר, את דרכם הלאה, אל העיר הקרובה, ובלכתם אמר הזקן לצעיר: שמעתי את פרשת הקורות אשר עברו עליך, ואתה אל תדאג, בני, ויהיה לבך סמוך ובטוח, כי משכרתך תהיה שלמה מעם ה' היושב בשמים בעד כל תגמוליך עם נפש המת האומלל ועם כל בני ביתו. ועתה אם יש נפשך, הבה ונתקשרה יחד מעתה בשותפות. אנכי רופא בעל נסיון במקצוע, אלא שחלש ותשוש כח אנכי מזקנה, ועזרה נחוצה לי, עזרת צעיר כמוך אשר כחו במתניו, ורצון טוב לו לעבודה. וכבואנו העירה, נתנה יד איש לרעהו, ועבדנו יחד, אני אעזור לך בנסיונותי אשר עשיתי בימי חיי במקצוע הרפואה, ואתה תעזר לי בכחך הגופני ובמרצך הצעיר ואת הרוח אשר נעשה נחלק בינינו, חלק כחלק. ויאות הנער לדברי הזקן.
ויהי בהגיעם העירה, וישמעו לאמר: בת המלך חולה אנושה. היא יושבת על האבנים זה שלשה ימים ומקשה בלדתה מאד, והמלך הבטיח עד חצי מלכותו לאיש אשר יצליח להצילה, כי בת יחידה היא לו, אבל כל הרופאים אומרים נואש לחייה.
אז יאמר הזקן לצעיר: לוא לעצתי תשמע, מהרה אל ארמון המלך והגדת לאמר: יש בידי להציל את הנסיכה כי רופא יולדות אני. ואתה אל תירא, ואל יפול רוחך עליך: אנכי אהיה בעזרתך והוריתיך את אשר תעשה. ובדברו הושיט לצעיר עלי-רמון אחדים וסממנים שונים, ויאמר אליו: את עלי-הרמון תבשל היטב במים יחד עם הסממנים, והוספת עליהם מעט חלב נקי, והשקית את הנסיכה ממי הבשול, כפית אחת בכל חמשה רגעים, וכעבור חצי שעה, תלד הנסיכה בן יפה להלל, ואז… תאושר.
ויעש הצעיר כאשר הורה לו הזקן וגם הצליח. ותגדל השמחה בארמון המלוכה עד לאין קץ. והמלך בעצמו, בראותו את הנסיכה בתו, בהנצלה ממות בטוח, ואת הילד הנולד לה, אשר יירש כסאו אחריו, חי וקים לעיניו, והוא יפה מאין כמוהו, מהר אל הרופא הצעיר, ויחבקהו וינשקהו כחבק אב את בנו, וגם צוה לפתוח לפניו את אוצרו ולהעניקו זהב וכסף ואבנים טובות לרב כיד עשרו הגדול, וישלחהו לביתו בכבוד גדול, מאז יצא שם הצעיר לתהלה בכל עיר הבירה בכל הסביבה כרופא מומחה המפליא לעשות.
וישמע הזקן וישמח גם הוא מאד, והצעיר אחרי תתו לו את חצי הריוח, התנפל לרגלי הזקן ויחבקן וינשקן בהערצה, ותקשרנה נפשות שני הידידים ביניהן בחבלי אהבה בקשרי ידידות נאמנה, ולשמחת שניהם ולאשרם לא היה קץ.
כעבור ימים מספר אמר הזקן אל הצעיר: הבה נצאה יחד לטיול אל העיר הקרובה לימים אחדים כי שמעתי אומרים: עיר מיוחדת ביפיה היא וגם אוירה מבריא מאד.
ויהי כבואם וישמעו גם שם אומרים: למושל העיר בן חולה, מוכה שגעון, וכל עמל הרופאים להחלימו עלה בתהו, והמושל מיואש כי בן יחיד הוא לו, והוא מוכן לכל קרבן למען הצילו. וכסף תועפות לו.
אז יאמר הזקן לצעיר: ידידי! עיניך הרואות, כי אשרך הולך לפניך, וכי ה' עמך בכל אשר תלך. ועתה שמה בקולי איעצך, סורה נא מחר אל בית המושל וספרת לו כל אשר עשית עם הנסיכה וגם תגיד לו, כי יש בידך להציל גם את בנו ממחלתו. והיה נא בטוח, כי גם הפעם תאיר לך ההצלחה פניה כבראשונה.
ויהי כי שאל הצעיר את הזקן לאמר: ואיככה ארפאנו? ויען הזקן: לקוח תקח את החולה לבית המרחץ, וטבלת אותו במים חמים שבע פעמים, ואחרי ספגך את גופו יפה יפה במטלית של צמר, תשקה אותו כף גדולה מהמשקה אשר אתן לך. ואחר תשכיבהו לישון שעתים, ובקומו משנתו תעביר עליו מקל השקד אשר אמסור בידך, והאכלת אותו מאכלים קלים, מאכלי חלב ושמנת, ביצים מגולגלות, וצנימי לחם לבן, ככה תעשה שלשה ימים ורפא לו, והיה כאחד האדם.
ויהי כן כאשר אמר הזקן. וגם הפעם קבל הצעיר מכסת כסף גדולה מאד מאת המושל אשר שמח מאד לרפואת בנו יחידו. ויחלק אותו עם הזקן ואחרי שהותם בעיר עשרה ימים, הלכו להם אל עיר שלישית לבלות גם שם ימים אחדים על חוף הים.
וראו זה פלא! גם בעיר הזאת קרה מקרה מיוחד במינו, כי תיכף לבואם שמעו לאמר: יש בת צעירה יפה למושל העיר, אבל היא אומללה מאד, כי מדי השיא אותה אביה לבן זוגה, ימות הבחור בליל החתונה, והנה ביום ההוא עצמו מת בן זוגה השלישי ויהי אבל כבד בכל העיר.
וייעץ גם הפעם הזקן אל הצעיר לאמר: סורה נא כיום אל המושל, ואחרי הודעך אליו בתור רופא מומחה תגיד לו, כי חפץ אתה לקחת את בתו היפה לאשה וכי רק בזאת תאות לקחתה, אם יתן לך לרפא אותה ממחלתה “הקטלנית” כחפץ לבך, ואם יסכים להכניס אותה תחת כנפי היהדות בהיותך יהודי, וכי היה תהיה יורשו היחידי אחרי מותו.
ויעש הצעיר כאשר יעץ לו הזקן, וגם עלה הדבר בידו. ואף כי המושל השתומם מאד להצעותיו, לא יכול לסרב להן, וגם הבטיח נאמנה למלא אחריהן. ובלבד שיזכה לראות בעיניו את בתו יחידתו בהיותה לאשה לבעל אשר ישאר בחיים אחרי החתונה.
ובהגיע יום החתונה לקח הצעיר את כלתו לבית ידידו ושותפו בעבודה. ויבא הזקן את הכלה חדר בחדר, ואחרי בדקו אותה כדרך הרופאים צוה לקשר את הנערה ברגליה כשהיא ערומה וגם תלה אותה על העץ אשר הכין בחדרו, כשרגליה למעלה וראשה למטה.
אז יוציא הזקן סכין חדה מילקוטו – ילקוט הרופאים – אשר לו, ובגשתו אל הנערה כאומר לנתחה, נבהלה הנערה מאד, ומרוב פחדה התחילה מקיאה בהתאמצות רבה, ולא חדלה מהקיא אלא כעבור שעה שלמה, ואז בלטו עיניה מחוריהן, ופניה הפכו כפני מת ממש.
אז צוה הזקן ויורידו אותה מעל התליה. ובגשתו אליה הרגיע אותה בדברים מעודדים לאמר: אל תיראי, בתי! לא תמותי, כי חיה תחיי, ונשא תנשאי, והיית מאושרה עם בעלך החדש אשר גם הוא יחיה יחד עמך אחרי חתונתכם, רעל ממאיר היה בקרבך, אשר בהריח אותו בן זוגך בליל חתונתך פגע בו לרעה וימת. ועתה אחרי אשר הקאת בחזקה יצא הרעל מגופך עד תומו ורפא לך מעתה רפואה שלמה.
ויהי כן כאשר אמר הזקן. וככל אשר גדל פחד המושל וביתו בליל החתונה, אשר נעשתה בחשאי ובסוד גמור, כן גדלה שמחת כלם לאין קץ בהופיע החתן-הרופא ממחרת בבוקר מחדר כלולותיו ופניו מאירים ומזהירים כזהר הרקיע. אז עשה המושל משתה גדול לכל שריו ועבדיו ולכל בני העיר מקטנם ועד גדולם משתה ליום, משתה ליום, במשך שלשים יום, והעיר כולה צהלה ושמחה.
ויהי באמור הצעיר לחלק עם הזקן גם הפעם את כסף המוהר אשר קבל, ויקרא אליו הזקן לאמר: הס, כי לא להזכיר! כי גם את כל אשר קבלתי ממך עד כה אשיב לך כי לך הוא. ובלב שמח אמותה הפעם אחרי ראותי אותך מאושר ומאשר, אני אני הוא האיש אשר שלמת עבורו לבעל חובו את מאת הדינרים, אשר נתן לך אביך בפעם השלישית לסחר בהם, וגם הצלת את כבודי ואת כבוד משפחתי מחרפה. וזכות המצוה הגדולה אשר עשית עמדי היא שעמדה לך להגיעך עד הלום. כי שכר מצוה לא יקופח לעולם. ואף כי שכר “חסד של אמת”, הוא החסד אשר יעשה האדם עם המתים. ובדברו נשקהו במצחו ויעלם…
כעבור שנה מיום החתונה הלך הצעיר עם אשתו היפה והמאושרה ועם בנו הקטן הנולד לו ממנה לבקר את אביו בעיר מולדתו. וכראות אותו אביו, וכשמעו את כל הקורות אותו למיום עזבו את ביתו, שמח ובכה, בכה ושמח. הוא בכה על הרעה אשר עשה בשעת כעסו, לגרש את בנו מביתו, ושמח לראות את בנו מאושר. ובהרימו את עיניו השמימה קרא בדמעות שמחה ותוגה לאמר: ה' אלהים! סלח נא לעון עבדך אשר חטא כנגדך, והאר פניך לבנו הטוב אשר קבל את יסוריו באהבה מיראתו אותך ומדבקותו בך. ברך ה' חילו ופעל ידיו רצה, כי חנון ורחום אתה, מרבה לסלוח ומרבה להיטיב.
מעשה באזדשיר מלך פרס ובנו / שמואל נחשון כהן פרסי 🔗
“מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא”
א. 🔗
לפני שנים רבות חי באספהא, בירת פרס, מלך ושמו אזדשיר, “שאך” (מלך), ויצטיין אזדשיר בעשרו אשר לא היה כמוהו בכל מלכי דורו, וגם היתה אימתו על כולם, מכחו כי רב ומזרוע עוזו כי קשתה. על כן נקרא אזדשיר בפי כל בשם “המלך המאושר”; אבל הוא כנה את עצמו בשם “המלך האומלל”, כי אומלל היה האיש בהיותו חשוך-בנים; אשתו היפה בנשים והאהובה עליו כנפשו היתה עקרה ולא ילדה.
ויהי באחד הימים, והיאוש התגבר על אזדשיר מיראתו פן ימות ערירי ולא ישאיר אחריו בן יורש כסאו אחריו. ויפל רוחו בקרבו מאד, ומרוב שיחו ויגונו נשא עיניו למרום ויקרא: “ה' אלהים! אם מנויה וגמורה היא מלפניך להשאירני ערירי כל ימי, ובמותי ימות גם שמי עמי, – קח את נפשי ממני בעוד מועד, כי למה לי חיים? אדם בלי בנים עץ יבש הוא, וחשוב כמת בחייו, ואף כי אחרי מותו; ואם אדם פשוט כן, על אחת כמה וכמה מלך חולש על גויים ועל ממלכות כמוני!”
וישמע אללה בקול עבדו אזדשיר ומקץ ימים פקד את המלכה אשתו, ותהר ותלד בן יפה להלל בדמותה ובצלמה היא; ויקראהו אביו בשם “שמחיאל”, כי שמחהו האל ברוגזו ובעצבון-רוחו. אך אמו קראה לו “עצביאל”, כי עצבה אללה ותקש בלדתה אותו ותמת.
ויגדל יגון אזדשיר עד מאד בהלקח ממנו אשתו האהובה, ככל אשר גדלה שמחתו על הילד הנולד לו ממנה, אחרי שנות-צפיה רבות. וכל באי שער המלך ורואי פניו קראו לילד בשם “מועזיאל” הוא “נחמיה”, לאמר: זה יהיה תנחומים לאזדשיר על אשתו אהובת-נפשו כי איננה.
ויעברו הימים ויעש אזדשיר משתה גדול לכל שריו ועבדיו ביום הגמל בנו יחידו, אחרי המנעו מעשות זאת בעתו – ביום הולדו – לבלי ערבב שמחה בתוגה. והנחה למדינות עשה, וגם משאות יקרות-ערך נתן לכולם כיד המלך, ויהי בנו יחידו שעשועיו כל הימים.
ויהי כי הגיע הילד לשנתו הששית ויקרא אזדשיר לחכמיו רואי-פניו, וליודעי-העתים החוזים בכוכבים, ויאמר אליהם: “הלא ידעתם כי חנני אלהים וכי יש לי בן-יורש כסאי אחרי, ועלי להחל את חנוכו עתה בהיותו עוד רך בשנים למען יחכם בגדלו, כיאות לבן-מלך, על כן קראתיכם להגיד לי מראש: מה יהיו עתידות בני בגדלו? ומי יהיה המורה אשר בידיו אמסור את הילד לחנכו ולהדריכו בדרך אמת?”
ויענו החכמים והחוזים בכוכבים למלך לאמר: אדוננו המלך לעולם יחיה! – שאלה גדולה שאלת, ועל כן הננו מחלים פניך לתת לנו זמן שלשה ימים למען נטכס עצה בינינו ואחר נשיב אותך דבר.
ויאות המלך לדבריהם וכעבור שלשת הימים באו החכמים אל המלך ופניהם עצובים ושמחים כאחד, ותהי תשובתם לאמר:
“אדוננו המלך לעולם יחיה! חזות קשה חזינו, כי מקרה לא-טהור יקרה את בנך בהגיעו לשנת העשרים. אבל אך מקרה הוא ויעבור. ועתה בחרנו בשבעת החכמים המפורסמים שבכל מדינות מלכותך להיות לך ליועצי-אמת ולבחור יחד עמך ובהסכמתך במורה משכיל להלל אשר בידיו תפקיד את בנך להדריכו”.
וישמע המלך את דברי החכמים וייטבו בעיניו. ולא שם לבו לדבר החזות הקשה אשר חזו על בנו, כי אמר בלבו: “אם הסוף טוב – הכל טוב” ולמה אדאג למקרה אשר כבואו כן יעבור, הלא טוב טוב לי לשים לב כיום לחנוך בני מאשר לדאוג דאגת מחר לאין כל תועלת?
ויתן המלך צו להבהיל אליו את חכמי המדינה הנבחרים, ואחרי העמיקם חשוב, מצאו לבן-המלך מחנך משכיל, נבון-דבר ורחב-ידיעות, הוא החכם היהודי רבי אברהם רפאל הכהן, וימסור אזדשיר לידו את בנו, ויאמר לו כדברים האלה:
”שמעתי אומרים עליך, כי יחיד אתה בהוראה, מאין כמוך, ועל כן הנני מפקיד בידך את בני יחידי מחמד לבי ותקות חיי, לחנכו ולהדריכו. ואתה תן דעתך עליו ואל נא תסיחנה אף רגע, כי יורש-עצר הוא, ועליו כל תקות ממלכתי בימים יבואו, והממלכה גדולה, רחבה ואדירה. חנוך לנער על פי דרכו, דרך החסד והרחמים, דרך הצדק והיושר, למען ישכיל ויצליח כבוא עתו למלך, ושכרך יהיה שלם מעמדי, ראה הזהרתיך! ובידך טובך אם תצליח. ואם לא תצליח מרה תהיה אחריתך".
וישתחו רבי אברהם רפאל לפני מלכו ויאמר: “עשה אעשה כדבריך, מלכי ואדוני, ופקודתך תשמור רוחי; ואללה הטוב יהיה בעזרי להצליח דרכי”. ויצא מלפניו בענות-חן, אחרי נשקו את שולי אדרתו.
ב. 🔗
ויהי אך החל המורה לטפל בתלמידו, וירא והנה אכזבה… טפש לב הילד משכל, ואזניו אטומות משמוע תורה; ואף אותיות הקריאה והכתיבה לא סגל לו הילד, למרות העמל-הרב אשר עמל בכל כחו ללמדו. ויהי האיש אובד-עצות: להעציב את הילד לא יכול, כי בן-יחיד הוא למלך; ולהגיד פשר דבר למלך לא העיז, פן ירגז המלך לדבריו. על כן חכה ימים רבים ושנה אחרי שנה, כי השלה את נפשו בתקוות טובות אשר היטיב ייטיב תלמידו דרכו בעתיד הקרוב. אבל אהה! העתיד הזה רחק ממנו, ובמקומו בא יום-הפקודה, הוא היום אשר בו צוה המלך להעמיד את בנו לבחינה לפני החכמים והשרים רואי פניו, למען דעת תוצאות למודיו, בהגיעו לשנתו התשע עשרה. ולב המורה פחד ורעד בקרבו, כי לא ידע, מה תהיה תשובתו למלך ובמה יצטדק בהגלות לעיניו האמת המרה. ומרוב דאגתו נפל הרב למשכב ויהי בכל רע.
ואמנם גדלה מצוקת נפש המלך ועמקה תוגת-לבו בהגלות לעיניו ולעיני חכמיו בנו מחמד עינו בכל בערותו, וכי אין בו לא תורה, ולא חכמה, ולא דרך ארץ, ואף קרוא וכתוב אינו יודע. ותבער כאש חמתו על בנו ועל מורהו היהודי אשר עשה מלאכתו רמיה; ובאפו כי עז קרא ואמר: “אכן לא מלא האיש תפקידו כאשר הבטיחני, ולא גלה את אזני על מצב בני כאשר היתה חובתו לעשות; על כן מות יומת האיש יחד עם בני; כי לא במורה כמוהו חפצתי, ולא אל בן סורר ומורה וחסר-לב כבני ערגה נפשי כל הימים”. ויצו המלך ויבהילו אליו את שר הטבחים, ויפקד עליו להתיז ראש שניהם מעליהם. ובחמת-רוחו עזב את האולם ויבוא אל חדרו ויתנפל על מטתו בלב נשבר וברוח נואשת.
ויבוא דבר המלך וגזרתו הרעה עד אוזן שבעת השרים יועציו ורואי-פניו, ויתעצבו מאד אל לבם. וגם נפל פחד אלהים על כלם, כי אמרו: עתה יפקוד המלך גם עלינו והרגנו, בחשדו בנו כי ידנו היתה במעל לבחור לבנו מחנך חסר-לב.
ויחליטו כולם פה אחד למהר אל המלך למען השקיט את סערת רוחו כי קשתה ולדבר על לבו לשוב מגזרתו הרעה והנוראה אשר גזר על בנו ועל מחנכו.
ויעשו כן, וישדלו את המלך בדבריהם, לאמר: “אל נא מלכנו ואדוננו! אל נא ייחר אפך בבנך יחידך ובמורהו האומלל, אשר מאהבתו את בנך יחידך ומיראתו אותך לא הרהיב עוז בנפשו לגלות לך את כל האמת המרה כי לא אבה לעכר את רוחך. על כן נפשנו בשאלתנו מאתך לקרוע רוע גזר-דינך מעל שניהם ולתת להם עוד שנה אחת לנסיון. למען ימשיך הנער את למודיו ולמד והשכיל הפעם לדעת כחפץ לבך אתה. שנה זו – שנת העשרים היא לחייו. ויש לקוות, כי את אשר לא הספיק לעשות בשנים שעברו, יעשה בשנה זו, לשמחת כולנו”.
“אבל, קרא המלך בחמתו, להגכם הבל! היאמן כי יסופר, כי את אשר לא הספיק בני בתשע עשרה שנות חייו יספיק בשנה אחת כדבריכם?”
אולם השרים לא אמרו נואש, וישובו לפצור במלך באמרם, כי גם כעבור שנה לא יאחר המלך את המועד להוציא את בנו ואת מחנכו להורג. אם לא ישתנה המצב לטובה. כי “סוף פזיזות – חרטה, וסוף סבלנות – תקוה ואשר”.
ויהי כי חזקו עליו דבריהם, ויעתר להם המלך לחכות עוד שנה אחת ולא יוסיף.
וכאשר קוו השרים כן היה. כי בשנה ההיא שב בן המלך מדרכו הרעה אשר הלך בה לפנים וישם לבו אל למודיו, וילמד בחשק ובשקידה מאין כמוה, ויעש חיל יום-יום, עד כי חכם מאד. ולשמחת האב לא היה קץ.
ג. 🔗
ויהי לתקופת השנה ויאמר אזדשיר לשוב ולהעמיד את בנו לבחינה כאשר דבר, ויזמין את שבעת השרים רואי פניו ואת יתר החכמים והאצטגנינים החוזים בכוכבים לבוא אל המבחן, ביום אשר יעד.
בלילה ההוא, הוא הלילה שלפני יום הבחינה, נדדה שנת הרב מעיניו, מיראתו פן יכשל תלמידו גם הפעם בבחינתו, והיתה אחריתו הוא להכרית יחד עם תלמידו. ובן-המלך, נדדה שנתו גם הוא. ויקרא אליו את יודעי העתים החוזים בכוכבים, לדעת: היצליח בבחינותיו אם אין? ויאותו לו האנשים ויעשו כחכמתם, ומה נבהלו בהווכחם כי גם הפעם לא יקום הנער לפני בוחניו. ויתר לב הרב לבשורה הרעה ויאמר אל בן-המלך לאמר: “אבדנו שנינו אבדנו! נפול תפול בבחינות, והפעם אין עצה ואין תבונה להמלט מרוע הגזרה”.
הנער הרכין את ראשו ויעמיק חשוב רגע, ואחר תלה עיניו במורהו ויקרא ויאמר: “אל נא, מורי הטוב, אל יפול רוחך עליך גם הפעם ואל תבהל, כי אללה יהיה בעזרתנו, והוא יצילנו”.
ויעמיד המורה פנים שואלות לאמר: “מה זאת? ומה העצה היעוצה מלפני בן-המלך?”
ויען הנער ויאמר: דרך אחת לפני. בעמדי לפני הבוחנים, אהיה כאלם לא יוציא הגה מפיו, בהכות אותו אללה פתאום מכת שיתוק והיה על כל שאלה אשר יציגו לי בוחני, אחריש, אתאפק, ולא אענה, ואתה, מורי הטוב חכה-נא עד יעבור זעם, ואללה הטוב יהיה בעזרתנו להצילנו.
ויהי כן כאשר אמר בן-המלך. וכראות אזדשיר כי נאלם בנו פתאום דומיה, וכי דבקה לשונו לחכו, – ויפול עליו לבו ויקרא בספקו כפיו לאמר: “אכן הבינותי הפעם את דבר החזות הקשה אשר חזו האצטגנינים בהיות בני בן שש, כי מקרה רע יקרהו בהגיעו לשנת העשרים, ואם הוסיפו החכמים אז ויאמרו כי אך מקרה הוא ויעבור, – הן עשו זאת רק למען השקיט רוחי; ועתה הנה הגיעה השעה, והאסון בא!”
ובדברו הרים המלך עיניו השמימה ויקרא בחמת-רוחו לאמר: “ה' אלהים, מה עשית לי? כי מה חטאתי לך ומה הלאיתיך, אשר כה תכביד ידך עלי לדכאני ולענותני? – את אשתי אהובתי לקחת ממנו בעודה באבה; ואת הבן היחיד אשר נתת לי ממנה ואשר אמרתי הוא ינחמני מיגוני, הנה שבת עתה ולקחת גם אותו ממני! כי מה יסכון לי בן אלם אשר לא יפתח פיו? ומה יסכון לממלכתי האדירה אחרי מותי – ואלם חשוב כמת?”.
ובדברו פרץ אדזשיר בבכי מר ויפול ארצה מתעלף. ויחישו כל השרים אליו, וירימוהו מעל הארץ, ויהי בית המלך כולו כמרקחה מרוב צער ויגון; ויבהילו את רופאי החצר, ואחרי עמל רב עלה בידם להציל את המלך ולהשיבו לתחיה אחרי אשר חשבוהו למת.
ולמלך הזקן אשה שניה, צעירה ויפה עד מאד, והוא יעדה לו למלכה כעבור שנתים אחרי הלקח ממנו אשתו הראשונה, אם שמחיאל בנו. וכשמעה את הבכי והיללה אשר הד קולם הגיע עד חדרה, ותמהר אל המלך לדעת את אשר קרה, ומה הזעקה אשר הקיפה פתאום את הארמון?
וכאשר נודע לה פשר דבר, וגם ראתה את בן-המלך יפה-התואר העומד על יד מטת אביו חוור כמת מבלי הוציא הגה מפיו, ותחשק נפשה בו ותקרץ לו בעיניה ללכת אחריה. ותביא את הנער חדר בחדר ותגד לו כדברים האלה לאמר:
“שמוע שמעתי, בני יקירי, על דבר האסון הגדול אשר קרה בהאלמך פתאום בשעת בחינותיך, לדכאון-רוח אביך האומלל; אבל אל נא תתיאש ואל יפול רוחך עליך. בטוחה אני, כי אך מקרה הוא ויעבור, ולא אפונה כי אסונך זה הוא פרי בגרותך, כי הנה כבר הגעת לשנתך העשרים וטרם באת בברית הנישואים. ולוא מצאת לך אשה כלבבך, כי אז לא נפגעת והיית ככל האדם. על-כן שמע בקולי ותנצל מאסונך כרגע ורפואתך בטוחה. שא נא עיניך וראה… התמצא לך אשה יפה ממני? ועיני אני שחורות כעורב, וקומתי אני גבוהה כתמר חכי ממתקים וכלי מחמדים, ואתה גם אתה הנך מכלול-היפי, ויכול תוכל להיות לי דוד ורע. ועתה הבה נכרתה ברית בינינו, והיית אתה לי ואני לך. ועל דבר אביך אל תדאג כי אני אצילך מידו. עוד הלילה אצילך ברצחי אותו נפש בשנתו ואיש לא ידע ולא ירגיש. כולם יאמינו כי בא קצו לרגל התרגשותו הגדולה היום והיית אתה בן לילה למלך ואנכי מלכתך, שגל לימינך!”
ויהי כשמוע הבן את דברי אמו-חורגתו, ויתר לבו ממקומו מרוב כעס וחימה, כי לא האמין למשמע אזניו. ובחמת רוחו כי קשתה הביט באמו-חורגתו כאיש אשר נטרפה דעתו עליו, ויחרוק שיניו, וישלח אגרוף למולה כאומר: “הבא להרגך – השכם להרגו”.
והאם החורגת, אשר הבינה להגיגו ותרא את תנועותיו המשונות, ואת מבטי עיניו המזרות אימה, – ותהפוך לו עורף כרגע, ותמהר ותמלט החוצה. ותבוא ותצעק אל המלך לאמר:
“אכן בן בליעל הוא בנך זה, אדוני המלך! נחש ערום הוא! בן סורר ומורה אשר לא ירתע מפני כל, ואף מפני רצח אביו יולדו למען מלא תאות לבו הרע… קראתיו לבוא עמי החדרה למען דבר על לבו, להשקיט רוחו ולהפיג צערו, והנה אחזני בכנף בגדי בכל כחו, ויאמר לחלל כבודי וכבודך אתה, אביו יולדו, וגם נסה לפתותני לרצחך נפש הלילה למען יירש את כסאך אחריך, מבלי חכות ימים רבים… והתודה לאללה, כי הצלחתי להמלט מבין ידיו בדרך נס, ולבוא עדיך למען גלות את אזנך ולמען הצילך ממות בטוח. ועתה אם לא תשיב לרשע כגמולו, זאת בקשתי מלפניך, הרגני נא הרוג בידיך אתה, ואל אראה ברעה אשר תמצאני מידו”.
ד. 🔗
ויהי כשמוע אזדשיר המלך וכל יועציו את דברי המלכה ויתחלחלו, ופני המלך חפו. ויקרא בקול רועד באזני כל המסובים לאמר: “אחת דברתי, כי אין עצה ואין תבונה לנגד האסון אשר חזו החוזים על בני בשנתו העשרים, וטוב מותו מחייו, – מות ימות”:
ובראות השרים כי כלה ונחרצה היא מאת מלכם ויתנפלו כולם ארצה לרגליו ויפילו לפניו את תחנוניהם לאמר: “אל נא מלכנו! אל נא תשלח יד בבנך להרגו נפש. ואל תשעה גם לדברי המלכה. לבנו אומר לנו, כי התעה אותה דמיונה לחשוב על בנך את אשר חשבה, וכי חף הוא מכל פשע. ולא נפונה, כי לב המלכה יכה אותה אחר המעשה, והצטערה צער רב על חשדה בנער מבלי העמק חשוב, ועל הביאה אותך לידי מעשה נורא אשר כזה לרצחו נפש על לא עון בכפיו”.
ובדברם בקשו רשות מאת המלך לצאת אל החדר הסמוך למען תת לו מנוחת-רגע ויכולת להמלך בנפשו. וכבואם החדרה נועצו ביניהם ויחליטו, כי שר-השרים ישוב לראות את המלך, ויתן תקף ועוז לדבריהם בהוכחות ובראיות מן החיים בספרו לו ספורים שונים להוכיח לו “כי טובה סבלנות מפזיזות”.
ויהי כן כאשר אמרו. ולמחרת היום בא שר-השרים לראות את פני המלך, וישתחו לפניו וישק כנף אדרתו. והמלך פקד עליו לשבת על ידו, ויודיעהו בסבר-פנים לאמר: כי החלט החליט למלא אחרי עצת השרים ולדחות את גזרתו לימים מספר, וגם נתן צו לראש הטבחים לבל יגע בבנו לרעה עד הנתן פקודה חדשה.
וישמח שר-השרים ויאמר: אכן הטיבות מלכי ואדוני אשר עשית, ועתה סמוך לבי בטוח כי לא יקרך מקרה המלך אשר עשה מעשה פזיז ויתחרט באחריתו.
ויקרא המלך לאמר: מה היה המקרה הלז? ספר ואשמעה!
ויספר השר למלך כדברים האלה לאמר:
מעשה במלך אחד אשר אללה הטוב חננו בעושר ונכסים רבים, וגם חכמה ותבונה נתן לו; ורק מדה אחת מגונה היתה בו: כי הלך לבו אחר הנשים, ויהי זה דרכו תמיד לצאת יום-יום לטייל בסביבות עיר בירתו, ומדי ראותו חצר פתוחה לפניו – ונכנס אליה לראות פני בעלת-הבית…
ובאחת החצרות אשר בעיר גר סוחר עשיר ונכבד מאד, ולו אשה יפה להפליא, לא היה כמוה בכל נשי העיר, והסוחר אהבה אהבה עזה. כי מלבד יפיה היתה גם “אשת חיל” צנועה ויראת-אלהים, ורודפת צדקה וחסד כל הימים.
ויהי זה דרך הסוחר תמיד לסגור את דלתות שער חצרו על מסגר, כצאתו בבוקר-בבוקר לעסקיו ולקחת את המפתח עמו עד שובו הביתה בערב-בערב, כי ירא האיש את מלכו אשר ידע כי רודף הוא אחרי נשים. ובראות המלך את דלתות חצר הסוחר כי סגורות הן על מסגר תמיד, וייחר אפו, כי אמר בלבו: בטוח אנכי אשר אך מחשדו בי יעשה בעל החצר את אשר יעשה. וישמור את הדבר בלבו.
ויהי היום וישכח הסוחר לסגור את דלתות שער חצרו כדרכו תמיד בצאתו לעסקיו, וכעבור המלך דרך שם בטיולו, וימצא את הדלת פתוחה לפניו, וימהר לבוא אל החצר פנימה, והנה אשת הסוחר עומדת על מפתן פתח ביתה. ויגש אליה ויברכנה לשלום, ויבקש ממנה להביא לו כסא לשבתו לנוח מעט בחצרה. ותבהל אשת הסוחר, כי הכירה את פני המלך וגם הכירה לדעת את מחשבתו הרעה… ועל כן שמה אל הערמה פניה. ותביא לו כסא לשבתו, ותאמר: “חכה נא לי רגע, אדוני ומלכי, עד אשר אחליף שמלותי ואלבש חמודות למען קבל פניך כראוי למלך רם ונשא כמוך”. וגם נתנה לו ספר קטן, הוא ספר תורת משה נביא אללה, אחרי סמנה בו את הדף אשר יקרא בו בלכתה… וכראות המלך כי בוששת היא לבוא ויבן כי בערמה עשתה האשה, וייחר אפו, ובקומו ללכת לדרכו – נתן עיניו בדף המסומן אשר בספר והנה כתוב בו: “לא תנאף!”… וישליך מידו את הספר בזעם ויפן וילך לדרכו; ובחמתו שכח את שרביטו, שרביט-הזהב, – בתוך החצר.
והאשה הציצה בעד חלון-ביתה ותרא את המלך בצאתו, ותשמח מאד ותודה לאל במועל כפיה על הצילו אותה מידו.
ויהי בערב בשוב הסוחר לביתו, וירא והנה שרביט-זהב מפנת חצרו. ויבן כי שרביט המלך הוא, וישאל את אשתו לאמר: מה השרביט הזה אשר אנכי רואה?! ויהי כי ספרה לו אשתו את כל הקורות אותה ביום ההוא, וגם התרעמה עליו על שכחו לסגר את דלתות שער החצר כדרכו תמיד, ויקדרו פניו וירעמו ותחת האשימו את עצמו האשים את אשתו. ולא אבה שמוע לדברים אשר דברה אליו לאמר: לא חטאתי! ויגרש אותה בחרפה מביתו, ויאמר: “לכי שובי לבית אביך, כי את לא אשתי ואני לא אישך”. ותלך האשה ותשב לבית-אביה.
ויראו קרובי האשה, כי עומד האיש במריו לבלי האמין בדברי אשתו וביושר לבה וצדקת-תומתה, – ויחר אפם ויביאו את הדבר עד שער המלך, לאמר: גרש זה את אשתו ולא עונה.
וכעמוד שני הצדדים לפני המלך, ויפתח הסוחר בעל האשה פיו במשל ובמליצה ויאמר: השתחויתי אדוני ומלכי, הטה נא אזנך ושמע לדברי עבדך עד תומם, ואחר תחרץ משפטך.
כרם היה ליריבי אלה, העומדים לפניך לדבר עלי סרה, בקרן בן שמן, ואעבור עליו באחד הימים, ואראהו ואחמדהו בלבי ואקנהו מהם בכסף-מלא בהבטיחם אותי לאמר: אדמתו עידית, ופריו הלולים. ובקחתי אותו מהם ואטפל בו באמונה, ואוסיף לעזקהו ולסקלהו ואשום עיני עליו לטובה כל הימים, ואקו כי יעשה ענבים בסוף השנה – ויעש באושים. ואומר להשיבו להם, ואדרוש מהם להשיב לי את כספי, ככל אשר התנינו בינינו ביום הקניה. ויתנפלו עלי בזעם אפם, וגם קראו לי בוגד ונבזה, וגם סחבו אותי הלום לעמוד לפני כסא כבודך למשפט, והם המה אשר בגדו בי, וגם חמסו וגם שקרו, ויגזלו את כספי ממני ללא כל צדק. ועתה אדוני ומלכי, שפט נא ביני וביניהם.
ויענו האנשים לאמר: השתחוינו, אדוננו ומלכנו. שקר בפי האיש, רק בו אשמתו ולא בנו, בעזבו את דלתות כרמו פתוחות לרוחה לרגלי כל עובר ושב. ואם אלה עשו בו מה שעשו, וגם שלחו יד בפריו וישחיתהו, – מה אנו כי עלינו תבוא תלונתו? ואנחנו חפים מפשע, כאשר עיניך רואות. המשל אומר: “שומר תאנה יאכל פריה”; והוא, יריבנו זה העומד לפניך, לא נזהר ולא שמר על תאנתו! ולא עלינו איפוא תלונתו.
ויבן המלך על מה ירמזון בעלי הריב, ויכהו לבו על המעשה הרע אשר עשה להביא אסון על ראש אשה אומללה חפה מפשע, ויתעמק במחשבותיו ויפן אל הסוחר ויקרא לאמר: “אתה הרשע ויריביך הם הצדיקים! כי למה עזבת את דלתות כרמך פתוחות, ולא שמרת עליו מכל משמר, כאשר היתה חובתך לעשות? – והנה עד נאמן אני לדבריהם, כי גם אני עברתי לפני ימים מספר על יד כרמך בצאתי לטייל לרוח היום. ובראותי אותו פתוח לרווחה – ואבוא אליו לראות ביפיו… אבל חכי לא טעם מפריו, וידי לא נגעה בו לרעה… ועתה יהיה לבך סמוך בטוח כי כרם חמד הוא. ועתה שוב שים עיניך על כרמך לטובה כאשר עשית, ושמחת בו כבראשונה!”
וישלים המלך בין היריבים ובין הבעל ואשתו, ויצא מאתו שמחים ועליזים.
ויכלה שר-השרים את ספורו, ויוסף לאמר:
אכן, היריבים יצאו שמחים ועליזים, לא כן המלך, כי רחק לבו משמחה; מר לו מר על המעשה הרע אשר עשה בפזיזותו להביא שנאה, ואף כי לשעה קלה, בין שני נאהבים ונעימים".
ה. 🔗
ויקרא המלך אזדשיר בזעם אל השר ויאמר: “אבל אין ספורך כי-אם ספור, ואין בו כל אות ומופת על בני כי צדיק הוא, וכי לא היתה כל מזימה רעה בלבו לחטוא כנגד המלכה וכנגדי אני, ואין הנידון דומה לראיה”…
וישתחו השר לפני המלך, ויאמר: אמנם צדקת, אדוני, בדבריך. אבל אל נא ייחר אפך בעבדך ואדברה כי לא נתנה המלכה כל אות ומופת נאמן להוכיח כי אכן חטא חטא הנער. ואל נא תשכח את המעשה “יוסף הצדיק ואשת פוטיפר”, המסופר בספר תורת משה נביא אללה, עליו התפלה והשלום! וכלום מעשה בנך אינו דומה לאותו המעשה, ואינו אומר לך: דרשני?!
ואם מעט לך ספור המעשה של יוסף ואשת פוטיפר, למען השיבך ממשפטך אשר חרצת להמית את בנך יחידך, בטרם נוכחת נאמנה כי אמנם חוטא הוא, – הבה אספרה לך עוד ספור אחר, ספור “הסוחר ואשתו”, למען תווכח כי חובה על כל אדם, ואף כי על מלך גדול כמוך, להתנהג בזהירות מרובה בכל מעשה לבל יעשהו מתוך בהלה, כי מעשה כזה בעוכרי-עושהו הוא תמיד, ואין לו כפרה עד עולם.
ויאמר המלך: “ספר, ידידי, ספר!”
ויספר השר כדברים האלה לאמר:
"באחת הערים הגדולות אשר ביון היה סוחר עשיר מאד, ולו אשה יפה להלל. ויהי היום ויאמר הסוחר לנסוע לעיר אחרת לרגל עסקיו, ומחששו לעזוב את אשתו לבדה בביתו מבלי “עין רואה ואזן שומעת” פן תבגוד בו, – הלך וקנה שני תוכים צחי-לשון, מטיבי-דבר בלשון בני-אדם. ויתן אותם בתוך כלוב עשוי זהב אשר הכין למענם, ויתלה את הכלוב בחדר אשתו; ויצום לשים עינם על כל מצעדי אשתו ולספר לו בשובו. ואחר יצא לדרכו בלב שקט.
ויהי היום ותסר לבית הסוחר אחת הזקנות הפותות והמפתות אשר זה דרכן לצוד נפשות נקיות ברשתן; ותפן לבעלת-הבית בחלקת לשון ותאמר:
למה לך, היפה בנשים, לשבת בית בודדה וגלמודה כל הימים? הלא חטא הוא! כי למה ברא האלהים הגדול את עולמו אם לא לטובת בני האדם ליהנות בו? ואם בבני אדם פשוטים כן, באשה יפה וצודה לבבות כמוך על אחת כמה וכמה! לכן אם שמוע תשמעי בקולי והביאותיך אל מכירי הטובים, ובקרת אותם וראית את החיים בכל יפים וזהרם. וטעמת אותם במלואם, כי רק פעם יחיה האדם בעולם הזה ולא יוסיף!
ויהי כשמוע התוכי את דברי הזקנה, ויחרד; ותיכף לצאתה נשא קולו ויאמר אל בעלת-הבית: אל נא, גברתי הטובה! אל ילך לבך אחרי הזקנה הבלה והפותה, אשר כל מגמתה להטות אותך מדרך הישר, לאסונך את ולדאבון לב בעלך אשר אהבת-מות אהבך ואל נא תאלציני לספר לבעלך בשובו את כל הקורות אתך ככל אשר הטיל עלי.
ותבער חמת בעלת-הבית על התוכי, ותפתח את הכלוב ותסחבהו משם בזעם ותמלק ראשו מעליו באכזריות רשע, ותשליכהו הצדה בבוז. ואחר הלכה אחרי יועצתה, הזקנה הבלה, לכל אשר הביאתה.
ויהי בשוב הסוחר מדרכו, וירא והנה אין התוכי בכלובו. וישאל את אשתו על אדותיו, ותספר לו האשה כי חלה התוכי אחרי נסעו, וכי מת מחליו זה כעבור שני ימים.
ויחשוד הסוחר בדברי אשתו. וגם חרה לו מאד על מות התוכי; ובצאת אשתו אל המטבח להכין את ארוחת הצהרים, ויגש הסוחר אל רעית התוכי אשר נשארה בחיים אחריו, וישאל אותה לסבת מותו של התוכי. ותספר לו התוכית את פרשת כל המקרה; את דברי הזקנה הבלה אשר לכדה את בעלת-הבית ברשתה, ואת מעשה האשה אשר הרגה את בן-זוּגה התוכי האומלל על העיזו להשיבה מדרכה הרעה.
ותבער חמת הסוחר על אשתו הבוגדת, ויגרש אותה בחרפה מביתו.
ויהי היום ותפגש אשת הסוחר המגורשה במשרתת ביתה ברחוב, ותגש אליה ותשאלנה כמתרעמת לאמר: “הגידי נא לי מדוע הלשנת עלי באזני בעלי, ותספרי עלי רעות באזניו. הזה גמולך על כל החסד והטובה אשר עשיתי עמך כל הימים?”
ויצר לנערה מאד על דברי גברתה, ותקרא לאמר: “אל נא באפך, גברתי. כי לא אני הלשנתי עליך בפני בעלך, כי אם התוכית אשר לבה עליך על המעשה הרע אשר עשית לבן-זוגה, בהסירך ראשו מעליו”.
“אבל – הוסיפה הנערה ותאמר – התפארי עלי, גברתי, כי לי עצה ותבונה להשיב אליך את לב בעלך לאהבה אותך כבתחלה; ועוד היום אעשה זאת למענך. רק זאת אשאלה ממך אותה אבקש: כי תמציאי לי רחים, חרב לטושה, ומשפך גדול”.
ותמהר אשת הסוחר, ותביא לנערה את כל אשר שאלה ממנה. ותעל הנערה את כל הכלים על גג הבית, ותתן את הרחים ביד גברתה לסובבן, והיא לקחה את החרב הלטושה בידה ותסובבנה אילך ואילך אל מול קרני השמש למען תת לה ברק; ודרך המשפך אשר בידה השניה שפכה מים רבים מתוך ברז על פני כל החצר סביב.
ויהי בשוב הסוחר בערב לביתו, וישאל את התוכית כדרכו לכל הקורות בביתו ביום ההוא; ותען התוכית ותאמר אליו: “חדשות בל נעשו היום בבית, ורק זאת ראיתי, כי הבריקו ברקים, ורעמו רעמים, וגשם רב ניתך אל החצר”.
וייחר אף הסוחר ויקרא לאמר: “שקר בפיך! כי האמנם בכל הארץ יהיה חום קיץ, ורק בביתי אני, יברקו ברקים וירעמו רעמים וגם גשמים ירדו כאשר ביום סגריר? עתה נוכחתי לדעת כי לב רע ברא לך אלהים, וזה דרכך להכביר שקרים וכזבים אשר אין להם שחר. ועתה מי זה יערב לידי כי כל אשר דברת על אשתי בשובי ממסעי לא בשקר יסודו? ומי יודע אם לא לה הצדקה ולי בושת-הפנים?”
ובדברו מהר אל התוכית ויוציאנה מכלובה ובאפו כי עז חבט את ראשה בקרקע הבית באכזריות חמה וימיתנה. ואחר מהר אל אשתו ויתודה לפניה על חטאתו אשר חטא לה, ויבקש סליחה וישיבנה אליו.
אבל אהה! לא ארכו הימים והאיש נוכח לדעת כי לא כאשר חשב כן הוא. כי בהקדימו פעם לשוב אל ביתו, מצא את אשתו והנה היא מתרפקת בזרועות אהובה. וייחר לו מאד ויקרא במר-רוחו לאמר: “אכן צדקה התוכית האומללה בדבריה, ואני הרשע גמלתיה רעה תחת טובה, בגלותה את אזני על מעשי אשתי הבוגדת”. וישב ויגרש את אשתו בחרפה מעל פניו לבלי השיב עוד, ולבו כאב כל הימים על רצחו את התוכית נפש והיא כנה ונאמנה לו ולא יכול להנחם עליה כי איננה, כי “אין אחר מעשה כלום – זולת כאב לב ושברון-רוח…”
ו. 🔗
ויהי כאשר כלה השר לדבר את דבריו, וירכין המלך ראשו כמעמיק חשוב, ואחרי רגעים מספר, פנה אל השר ויאמר לו:
“אמנם יפים ספוריך ואולי גם כנים, אבל אין בהם ראיה חותכת לחייב את האשה ולהצדיק את בן-המלך כאשר חפצת. אולם מודה אני כי אין לאדם להיות פזיז במעשיו, ועל כן הנה נעתרתי לך להביא את הדבר לפני השופטים למען יוציאו לאור את משפט בני”.
ויבהיל המלך את השופטים וימסר בידם את הדבר וגם פקד עליהם למהר ולחרוץ משפט בנו לשבט או לחסד בעוד שני ימים.
ויבוא המלך לחדרו סר וזעף, ויתנפל על מטתו ולבו מלא יאוש. ויאמר אל נפשו:
“אם יחייבו השופטים את בני – אוי לי, ואם יחייבו את המלכה – אללי לי! טוב טוב היה לי לרצוח את שניהם נפש ולהיות אני החייב בעיני בני-עמי מאשר להביא את הדבר למשפט אשר לא ינחילנו כי אם קלון, אותי ואת ביתי. ואנה אוליך את חרפתי?” ומרב שיחו וכעסו, חוורו פניו כסיד, ויתעלף.
ויבהילו את הרופאים ויבדקו את המלך וימצאו כי הסכנה גדולה, כי פלצות אחזתו, וכפשע בינו ובין המות.
בין כה וכה והלילה בא, וכל בית המלך עלו על מטתם מתוך פחד ודאגה לחיי המלך; והמלכה הגדילה. ותתהפך על משכבה מבלי יכלת לעצום עין, ולבה הכה אותה על המעשה הרע אשר עשתה להאשים את בן-המלך, ולסכן את חיי המלך בעלה; וגם פחד המשפט היה לנגד עיניה, כי פחדה פן תגלה חרפתה והיתה אחריתה להכרית.
ואחרי שיתה עצות בנפשה, כדת מה לעשות למען תקן את עותתה בעוד מועד, גמרה המלכה בלבה להתיצב לפני המלך החולה עוד בלילה ההוא, להתודות לפניו על חטאתה ולהתחנן לפניו לבטל את המשפט בעלות השחר, ולהבטיחו כי היא בידיה תשים קץ לחייה, בשיתה עץ בלחמה לכפר על עוונה.
ותבוא המלכה לפני המלך אשר נדדה שנתו מעיניו גם הוא, ותפקוד על הרופאים לעזוב את החדר, כי דבר נחוץ לה אליו. ובהשארה עמו לבדה, התפרצה בבכי גדול בגשתה עד מטת המלך. ותספר למלך את פרשת כל הדברים אשר עברו בינה ובין בנו. ותצדיק את בן-המלך ותאשים את נפשה. ותבקש מאת המלך לבטל את המשפט וגם הודיעתהו כי תשים קץ לחייה בידיה עד הבוקר למען הציל את כבודו לבל יהיה לשמצה בפי כל.
ויהי כשמוע המלך את דברי המלכה ויתחלחל, כי לא האמין למשמע אזניו, ויהי מחריש רגע, משתאה לדעת הבהקיץ אם בחלום שמע את אשר שמע, ומה יענה את המלכה אשר אהבת מות אהבה.
עוד הוא מעמיק חשוב והנה בנו יחידו בא החדרה ויחבק את ידי אביו המלך וינשק אותן באהבה רבה, ויאמר: אבי! אבי! מחמד לבי ומאור עיני, בשנתי הלילה חלמתי חלום, ואמהר להשמיעו באזניך, ואתה שמע ושמח…
בחלומי והנה מלאך-אללה עומד לפני והוא קורא אלי בקול ערב וצלול לאמר: בא הקץ לאלמותך, ומעתה היה תהיה כאחד האדם. לשונך תביע רננות, ולבך יהגה חכמה לשמחת אביך המלך ומורך מחנכך להשכיל. ועתה מהרה ובשרת את הבשורה המשמחת, אשר אני נותן בפיך בפקודת אללה הטוב והרחמן. והגדת להם לאמר: בא הקץ לכל ענוייך אתה וכל ענוי אביך ומורך אשר התענו בגללך. כי מעתה תהיה בן ראוי לאביך ותלמיד הגון למחנכך, ובעלותך על כסא המלכות כבוא עתך – היה תהיה מלך מושל בחסד עליון, ואללה יהיה עמך להצליח דרכך.
ויהי כאשר כלה הבן לדבר את דבריו ותחי רוח המלך, ויושיט את זרועותיו אל מול בנו, ויחבקהו וינשקהו. וילחצהו אל לבו בכל כחו למרות חולשתו הגדולה ויאמר אליו:
החייתני, בני, החייתני! ומי יתן ויאמנו דבריך לשמחת לב כלנו, ונסו יגון ואנחה מתוך גבולנו!
ויהפוך פניו לנוכח פני המלכה אשר עמדה נבוכה ויושט ידו לה ויאמר: אמנם חטאת, וחטאתך כבדה מנשוא כי כפשע היה בין בני ובין המות בגללך. אבל הנה באה הודאתך ותכפר על עוונך, “ומודה ועוזב ירוחם”. ועתה חיה תחיי ולא תמותי, והיתה שמחתנו שלמה מבלי כל צל תוגה".
ותפול המלכה לרגלי המלך ותחבקהו, ותשק את יד המלך, ואחר מהרה גם אל בן-המלך, ותבקש את סליחתו על המעשה הרע אשר עשתה מתוך טרוף-דעת. ויעתר לה בן המלך גם הוא וישב לה חבה תחת חבתה אליו, לשמחת לב אביו המלך.
ויהי בבוקר וימהר המלך להודיע את השופטים כי בטל המשפט כנגד בנו ומלכתו; וישמעו השרים ורואי-פניו את הדבר וישמחו. והבשורה הטובה, כי החלים בן המלך מאלמותו בדרך נס, הקיפה את כל מדינות המלך ותגדל השמחה בארץ ויערכו חגיגות עד אין קץ לכבוד בן-המלך, ולכבוד המלך אשר נצל גם הוא ממות.
וככלות ימי החגיגה אשר נמשכו שבעה ימים רצופים, קרא המלך את הבוחנים ויבחנו את בנו יקירו בלמודיו, וימצאו הבוחנים, כי ידי הנסיך רב לו בכל חכמה ומדע יותר מאשר פללו. ויפצחו כולם פיהם בתודה והלל לאללה הטוב והמיטיב על כל חסדיו אשר עשה עם הנסיך ועם המלך.
ויפקד המלך להושיב את בנו על כסא המלכות בחייו, כי כוחו עזבהו ולא יכול עוד לנהל את עניני המלוכה כאשר עשה. ויהי כן כאשר פקד המלך ויחגוּ כל אזרחי הממלכה את חג עלות הנסיך החכם על כסא אביו, ויהי המלך החדש משכיל בכל דרכיו, ואללה עמו.
אז יזכור הנסיך את כל הטובה אשר עשה עמו מחנכו היהודי בימי נעוריו ואת כל הרעה אשר השיגתהו בגללו. ויקראהו אליו ויאמר:
מורי ומחנכי להועיל! במה אכף לך ובמה אכפרה פניך בעד כל הרעה אשר הסבותי לך במשך שנות נעורי הרבות, אם לא בשימי כעת את כסאך מעל לכסאות כל השרים ורואי-פני?! והיית לי מעתה יועץ נאמן כל ימי חייך.
ותגדל שמחת הרב המחנך לדברי תלמידו-מלכו, ויהי לו ליועץ נאמן כל ימי חייו. ולשמחת אחיו היהודים אשר במדינת פרס לא היה קץ, כי כגדול השפעת ר' אברהם רפאל הכהן על מלכו, השתדל להטותה לטובת אחיו.
זכרה לו אלה לטובה!
יוסף זאד 🔗
"כבד את אביך ואת אמך
למען תצליח בדרכך".
לפני שנים רבות מלך בארץ פרס מלך ושמו יוסף זאד, ויתהלך המלך ערירי ימים רבים, כי אשתו המלכה עקרה ולא ילדה, ויצר למלך מאד על כי מנע אללה ממנו פרי בטן לרשת כסאו אחריו ויתהלך קדורנית כל הימים.
ויהי היום ויקרא המלך את ספרו לבוא אליו לגוז לו שערותיו כדרכו. ויהי כעמדו לפני המראה, וירא המלך והנה החלו שערותיו להלבין, ויגדל כאבו מאד על ערירותו, ומרוב יאושו תקפתהו מרה שחורה, וירם השרביט אשר בידו ויך במראה מכה אחת חזקה וישברנה לרסיסים, וגם על הספר האומלל שפך זעמו, ויגזר עליו לרצחו נפש. ועוד זאת שלישיה, הוא הוציא פקודה נמרצת לכל תושבי עיר בירתו לאמר: איש איש מכם ילבש מעתה שחורים ויתעטף כל הימים שחורים לאות, כי לוקחים אתם חלק בצערי, צער מלככם, אולי יתעשת אללה וירחמני ויתן לי בן זכר לרשת כסאי בטרם אמות. ויעשו כל בני העיר כמצות המלך ואיש לא העז לעבור עליה כי בנפשו הוא.
ויהי היום ויעבר דרך עיר המלך “דרויש”2 אחד, ויתמה לראות את בני העיר כולם לבושים שחורים והם כמתאבלים, וישאל על סבת הדבר, ויספרו לו לאמר: מצות המלך היא ואין לעבור עליה, אולי ירחם אללה ויבנה3.
ויהי כשמוע הדרויש את הדברים האלה ויאחז דרכו ישר אל חצר המלך ויבקש רשות מאת השוער להתיצב לפני המלך באמרו, כי דבר נחוץ לו אליו. וישאלהו המלך, מה לך? ויען הדרויש ויאמר: השתחויתי, אדוני ומלכי, סרתי אל עיר בירתנו זאת להתארח בה ימים מספר, ואשמע את דבר אסונך, כי מנעך אללה מבנים, וגם ראיתי את האבל אשר על פני אזרחיך ויכאב לבי מאד, ואומר לבוא אליך לעוץ לך עצת דרויש נאמן לאללה ולמלכותך, אולי יש תקוה, ורפא לך מכאובך וישמח לבי גם אני.
וישמע המלך ויאורו פניו לרגע, וישאל את הדרויש: ומה העצה אשר אתך? ואם יעלה בידך להסיר דאגה מלבי ונתתי לך עד חצי מלכותי.
אז יוציא הדרויש תפוח יפה מכיס בגדו, ובהושיטו אותו למלך אמר: יאכל נא אדוני המלך את חצי התפוח הזה, ואת חציו השני ישאיר למלכה ותאכל, ופקד אללה את שניכם לטובה, ובהגיע המועד תלד המלכה לשמחת כולנו, ורפא לשניכם מעצבונכם. וישמע המלך וישמח שמחה גדולה, וימהר ויאכל את חצי התפוח, וירץ אל המלכה ויתן לה את החצי השני ותאכל גם היא, ופני שניהם העצובים לא היו להם עוד.
ויהי בצאת המלך לחדר המלכה – וישאיר אחריו את “ויזירו” והוא יהודי, לארח לחברה עם הדרויש “המבשר הטוב” עד שובו, כי גדל כבוד הדרויש בעיניו מאד על הבשורה הטובה אשר הביא לו. וכשמוע הויזיר את דברי הדרויש וגם ראה בהושיטו את התפוח למלך לרפא אותו מעקרותו, ויגלה גם הוא את צער לבו באזני הדרויש בטרם יספיק המלך לשוב, באמרו: אדוני הדרויש! תיקר נא נפשי ונפש נות ביתי בעיניך ועשה נא גם עמנו אות לטובה לרפאנו כיום הזה ממחלתנו – מחלת העקרות – אשר נוגענו בה כמו המלך והמלכה, ומשכרתך תהיה שלמה מעם אללה ומעמנו. ויאות הדרויש גם לדברי הויזיר, ויושט גם לו תפוח ויאכל הויזיר חצי התפוח ואת החצי השני שמר לאשתו. ויקומו דברי הדרויש: כאשר מלאו הימים ילדו שתיהן גם המלכה וגם אשת הויזיר. אבל אהה! ככל אשר גדלה שמחת הויזיר בהולד לו בת יפה להלל, אשר קרא שמה, “מוהרי נגאר” לאמור: יפה כלבנה, כן גדלה תוגת לבו של המלך בראותו את אשתו, והנה היא ילדה נחש עקלתון שחור משחור. וישרו הדבר בלבם, והדרויש לא היה עוד, כי עזב את העיר תיכף לצאתו מאת המלך וילך לדרכו ואיש לא ידע מקומו.
ותעבורנה שנים רבות, שמונה עשרה במספר, ויראה הדרויש שנית בבירת המלך יוסף זאד ויבוא אל ארמון המלך. ויהי כשמוע את אשר קרה למלך ולויזירו וייעץ לשניהם לאמר: ישא הנחש “בן המלך” את “מוהרי-נגאר” בת הויזיר, כי כן רצון אללה הרחמן והרחום.
וישמע המלך וישתומם לעצת הדרויש, אבל לב הויזיר נפל בקרבו, ויאמר לדרויש כצאת המלך מחדרו לרגע: אויה לי על אסוני, כי איככה אתן את בתי היחידה והיפהפיה לאשה לנחש עקלתון ורק מפני שהוא ילוד ביתו של המלך? – אבל הדרויש אך באחת: עשה תעשה כאשר יעצתי, כי מאת אללה הרחמן והרחום יצא הדבר.
ויכנע הויזיר לעצת הדרויש מפחדו פן יעלה את חמת מלכו והרג את בתו יחידתו, אבל נפשו התעטפה בקרבו מצער להשיא את בתו לנחש.
אבל לשמחת המלך והויזיר עלו הנשואים יפה, כי כה דברי מוהרי נגאר להוריה למחרת יום חתונתה לאמר: הורים יקרים! אל נא תעצבו ואל ייחר בעיניכם כי לא כאשר דמינו גם אתם וגם אנכי כן הוא… אנחנו כולנו חשבנוה לרעה ואללה הטוב חשבה לטובה… וישתאו כולם לדברי הנערה ויחרישו…
ואכן כאשר אמרה הנערה כן היה: האלהים חשבה לטובה, כי “החתן” אשר קראה אותו בשם הורמזאן היה נחש רק למראית עין, אבל בלילה בלילה הסיר את פני הנחש מעליו, וילבש פני אדם המעלה, ויהי לנער יפה להלל, אשר אין כמוהו ליופי. ויהי זה דרכו ימים רבים, בבקר התחפש לנחש מכוער לתוגת הוריו ומחותניו, ובערב היה לבחור נאה, אשר תלתליו זהב, ועיניו יונים לשמחת כלתו היא “מוהרי נגאר” אשר אהבת מות אהבתהו, והוא גם הוא אהבה מאד.
אבל ימי המנוחה והאושר לא ארכו, כי כידוע – “אין שמחה בעולם הזה מבלי היותה מהולה בתוגה”, כי שניהם, המלך והויזיר, לא יכלו נשא את החרפה, חרפת נשואי נחש ואדם בביתם “למראית עין” ללא צרך וללא אמת, ויחליטו ליעץ את מוהרי נגאר בסתר לאמר: בהסיר חתנך הערב את בגדיו הצואים “בגדי הנחש” מעליו ולבש מחלצות טהורות, מחלצות אדם, כדרכו בכל ערב, וקמת ושרפת את בגדיו הצואים והסירות את חרפתך המדומה מעליך, חרפת נשואיך לבעל נחש, וגם את נפש כולנו תצילי, בדעתנו נאמנה, כי אזרחי בירתנו מתלחשים ביניהם לאמר: אכן נבלה נעשתה בארמון המלוכה והויזיריה, וכן לא יעשה, להשיא נערה יפהפיה לנחש עקלתון רק מפני שהנחש נולד בבית המלוכה!!
כשמוע הנערה את דברי ההורים ויצר לה מאד בצרתם, ובכל זאת מאהבתה העזה לחתנה לא רצתה לעשות דבר מבלי שאל את פיו, ויהי בערב ותספר מוהרי נגאר להורמזאן חתנה את אשר יזמה לעשות על פי מצות ההורים ובקשתם וגם שאלה ממנו הסכמתו.
אבל הורמזאן התנגד בכל כחו באמרו: כי בנפש שניהם הדבר, בנפשו הוא ובנפש מוהרי נגאר אהובת לבו, ואת סודו שמר בלבו ולא חפץ לגלותו למוהרי-נגאר באמרו: סוד כמוס הוא עמדי עד יום מותי. אבל זאת הגיד לה, כי אם מלא תמלא אחרי דברי ההורים עזוב יעזוב את הבית, ומוהרי נגאר לא תשוב לראותו כי אם אחרי שאתה יסורים רבים, ואחרי אשר חפש תחפשנו ימים רבים כשהיא לבושה שריון קשקשים עשוי ברזל, וכובע ברזל תחבש לראשה, ונעלי ברזל תנעל לרגליה.
ויהי בעלות מוהרי נגאר על משכבה, ותדד שנתה מעיניה, כי מלחמה נוראה התלקחה בקרבה בין אהבתה להוריה ובין אהבתה לחתנה, ולא ידעה את רצון מי משני הצדדים תמלא. אחרי ענויי נפש נוראים במשך שעות, גמרה אומר בלבה להקריב את אשרה על מזבח אהבתה להוריה ולבני ביתה ויהי מה. באשמרת השלישית עת ישן בעלה שנה עמוקה קפצה מעל מטתה ובאחזה בעור הנחש רצה אל החצר ותשרפהו ותאמר בלבה: טוב לי לסבל נוראות ואפילו למות מות אכזרי מתוך יסורי אהבה, מאשר לראות בסבלם של ההורים הזקנים.
ויהי בבקר בקום הורמזאן משנתו וירא את אשר נעשה, ויצר לו מאד, ויגש אל מטת מוהרי נגאר וישק לה בזהירות מרובה נשיקה קלה וחטופה לבלי עוררה משנתה ויצא את הבית לבלי שוב אליו עוד, כאשר אמר.
ויהי בהתעורר מוהרי נגאר משנתה בשעה מאוחרת ביום שלא כדרכה, והיא כולה שבורה ורצוצה מרוב נדודי שנה, ותבן את כל הרעה אשר עשתה לנפשה מתוך “כבוד אב ואם” בהמרותה את פי חתנה, ותמהר אל הוריה ותודיע להם את אשר עשתה למען מצא חן בעיניהם, ותוסיף לאמר: ועתה הלך אלך לחפש אחרי חתני, משאת נפשי, אולי תעמד לי זכות המצוה אשר עשיתי במלאי אחרי דרישתכם ואמצאנו! ורק אחת אדרש מכם אותה אבקש לבל תעמידו לי מכשולים על דרכי אשר אנכי הולכת עליה. את חובתי אליכם מלאתי, ואתם תנו לי למלא גם את חובתי לחתני, לחפשו ולהתחטא לפניו, אולי ארצנו ושוב אלי.
ויאותו ההורים בכאב לב לדברי בתם לתתה ללכת לבדה, לבלי הרגיזה.
אז תלבש הנערה שריון קשקשים עשוי ברזל – כאשר אמר לה חתנה – וקובע ברזל חבשה לראשה, וגם נעלי ברזל נעלה לרגליה, ובנשקה את הוריה ואת כל קרוביה בחבה יצאה לדרכה אחרי הצטידה באוכל ובכסף.
ותלך הנערה ממקום למקום ומעיר לעיר, ותתהלך גם חלק מהלילה, ובכל מקום בואה שהתה ימים מספר ותבקר את החנויות, ותבקר את בתי הקפה ואת האכסניות, וגם מה“ירידים” לא מנעה רגליה, והיא התבוננה והסתכלה, בדקה וחפשה, אולי תמצא את שאהבה נפשה… ובהתהלכה לא הסירה מעליה אף לרגע את שריון הברזל ואת קבע הברזל וגם את נעלי הברזל לא הסירה מרגליה. אף כי הכבידו עליה מאד וגם הוגיעוה בלכתה, ותשא את יסוריה בדומיה, כי אמרה: אולי יראה אללה בעניי ובדכאון נפשי, והתעוררו רחמיו עלי והקרה לפני את בחיר לבי. אבל תקותה נשארה מעל…
אחרי חפושים רבים הגיעה הנערה מוהרי נגאר בדרכה עד ארץ ממלכת “בני הענק” אוכלי בשר האדם ושם עמדה מלכת, כי שריון הברזל ונעלי הברזל וגם קבע הברזל בלו מרוב ימים ומרוב הליכה וימלאו נקבים נקבים.
ויהי כי ראו אותה בני הענק ויתפלאו מאד על יפיה. בראשונה אמרו להרגה ולאכול מבשרה הרך כדרכם, אבל חזרו ממחשבתם, כי אמרו: טוב טוב לנו להשתמש בשרותה מאשר באכילת בשרה, כי פניה מעידים בה, כי יש בידה לשרתנו יפה יפה, ועל כן שפחת עולם תהיה לנו…
ולמען נסות כוחה בעבודה, מסרו לידה שטיח גדול, והוא כלו מלוכלך ומלא כתמים גסים, ויצוו עליה לאמר: מהרי אל שפת הנהר הקרוב וכבסי שם את השטיח יפה יפה במימי הנהר, וטהרי אותו מחלאתו במשך שתים או שלש שעות, ואם תאחרי לשוב מרה תהיה אחריתך…
ותעש הנערה כדברי בני הענק, ותשא את השטיח על גבה עד הנחל, ושם נסתה לכבסו ולטהרו, אבל אהה! הדבר לא עלה בידה, היא עמלה לשפשף אותו, לסבן אותו בסבון הלוך וסבן ולהכות עליו במזור של כובסים בכל כחה. אבל הכתמים נשארו כמו שהיו לפני הכביסה, וכל עמלה היה לשוא. ומרב עמל ותלאה ישבה על אחת הגדרים שעל יד הנחל, ותבך בכי תמרורים. ובזכרה את הורמזאן בחיר לבה ואהוב נפשה העלתה כמו מבלי משים את שמו על דל שפתיה, ותקרא: הורמזאן, איכה?! למה עזבתני, ולמה הסתרת פניך ממני ואינך בא לעזרתי בעת צרתי זאת להצילני?! אמנם חטאתי לך, וחטאתי כבדה מנשוא, אבל הלא רק לכבוד הורי אני והוריך אתה עשיתי את אשר עשיתי, כי לא יכלתי ראות בצרתם ובמרי-רוחם. אהה! הורמזאן יקירי, איכה?! התמלא נא רחמים עלי, כי אפס כחי ועוד מעט ומתי…
עוד היא מדברת ומתמוגגת בדמעותיה, והנה איש עטוף כלו עד מעל לראשו באדרת שער, נגלה לעיניה מרחוק ופניו אל הנחל, ועוד מעט ועמד על ידה, ומבלי דבר דבר אחז בשטיח וישליכנו בכח אל תוך הנחל, ובטבלו אותו במים פעם ופעמים ושלש, וסבנו אותו בסבון אשר בידו, משהו משם, וגם הכה עליו באבן מאבני הנחל כדרך הכובסים, להעביר חלאתו, ואחר סחט אותו בכל כח זרועותיו, ובפרשו אותו לעיני הנערה כשהוא נקי מכל כתם לתמהונה הגדול של מוהרי נגאר, פנה וילך לו כלעומת שבא מבלי הוציא הגה מפיו.
ותרעד הנערה למראה עיניה, כי לא ידעה אם יליד אשה סר לרגע להצילה, או כי מלאך ה' צבאות הוא אשר נשלח אליה ממרומים… ובשאתה את השטיח על שכמה, מהרה ותשב אל בני הענק בלב שמח ועצוב כאחד. היא שמחה על השטיח הנקי אשר הביאה, והתעצבה על האיש המוזר, אשר לא עלה בידה לדעת מי הוא, ומרוב שיחה וכעסה קראה בלבה לאמר: אולי הוא הורמזאן חביבי ובחיר לבי, אולי התמלא רחמים עלי ויבוא רגע לעודדני… אולי…
ויהי ביום השני וישובו בני הענק ויעמיסו על הנערה עבודות שונות אחרות קשות וכבדות, וכן ביום השלישי וכן ביום הרביעי וימים רבים אחריו, והיא כמחרישה. היא עבדה וסבלה, סבלה ועבדה, ובכל זאת לא נפל עליה רוחה, כי אמרה יש תקוה, ואם אללה עושה עמדי את אשר הוא עושה, הלא זה רק למען נסותני, ולמען דעת, אם עמד אעמד בנסיוני, ועוד יבוא יום – וראה אללה בעניי ורצה את עוני, והאיר פניו אלי, בהשיבו לי ימי אשרי כימות ראיתי טובה בבית אבי והשיב לי את אהוב לבי, את הורמזאן, כי גדולה היא מצות “כבוד אב ואם” ושכרה שמור לו לבעליו לטובתו…
ויהי היום ויתנו בני הענק לנערה שק גדול של תבואה וטחנת יד קטנה נתנו לה, ויגידו לה לאמר: את התבואה אשר בשק הזה תטחני היום בטחנה הקטנה, טחנת היד, וביום אחד תטחני אותו עד תומו ואם אין והיתה אחריתך להכרית…
ויהי כנסות הנערה את כחה בטחינה תחת אחד העצים לא רחוק מהחדר הקטן אשר יחדו לה בני הענק לגור בו, ותרא כי קצרה ידה מעשות וכי גם בשלשה ימים לא תבוא עד סוף מלאכתה, ויצר לה מאד, ומרב פחדה מפני בני הענק ומפני אכזריותם הנוראה, נשאה קולה גם הפעם ותבך בכי מר מאד, וגם קראה את נפשה למות באמרה: הלא טוב מותי מחיי, ולא אפל בידי “בני עולה” אלה בני הענק, אשר רחם לא ידעו, ירצחוני נפש וגם יאכלו את בשרי.
ובדברה רעדה כלה מפחד ומרעב, כי מנעה אכל מפיה כל היום ההוא, ופתאום עלה שם הורמזאן החביב עוד הפעם על דל שפתיה כמו מבלי משים ותקרא בקול עמום וחנוק לאמר: אהה הורמזאן! אמותה הפעם בשמחה אם רק אזכה לראות את פניך! הגלה-נא לעיני אך לרגע ואחר העלם, ובהרימה עיניה השמימה קראה לאמר: עשה נא למעני אלהי חסדי!!
ופתאום והנה קול צעדי אדם נשמעו מאחריה, ובהפנותה ראשה ראתה גם הפעם כדמות עלם חסון מתהלך מרחוק בצעדים מהירים ופניו אל העץ אשר ישבה תחתיו, ויהי כבואו ותרא והנה הוא… הורמזאן חתנה בחיר לבה… ובגשתו אליה מקרוב, הסתכל בה בעינים בוערות ויקרא לאמר: האח! הנני כי קראת לי שוב!!…
ולא עצרה הנערה ברוחה למראה עיניה ומרוב התרגשות קראה קול גדול ואחר נפלה על פניה והתעלפה ופניה לא היו לה עוד.
וימהר הורמזאן ויקח מים קרים מן הנחל ויז על פניה בכח וגם את ידיה שפשף במים קרים, ותפקח הנערה את עיניה, ומעט מעט שבה רוחה אליה, והדבר אין עמה…
אז יקרא הצעיר אל מוהרי נגאר ויאמר: הרגעי נא יפתי, הרגעי, כי לא לעולם יגון ובכי, אמנם חטאת כנגדי, אבל כבר סר עונך וחטאתך כופרה, וזכות המצוה אשר עשית לכבד את הורינו עמדה לך כיום, וה' הטוב ראה בעניך את ובעניי אני… ואחרי אשר הפריד בינינו שב לקשרנו, והפעם קשר עולם ומאת אללה יצא הדבר.
גם אני כמוך סבלתי מאד מיום עזבי אותך ואתהלך שומם בין ההרים, וארחיק נדוד, ואתהלך יומם, ואתהלך גם לילה עד בואי גם אני אל המקום הזה אשר בו היה לי האושר לפגשך לפני זמן קצר בהיותי עטוף באדרתי… כסה כסיתי אז פני ממך כי טרם תם עונך וטרם שלמו ימי נדודיך, ורק עתה הגיעה השעה… אבל – הוסיף הורמזאן לאמר: – הבה אעזר לך בטחינת התבואה עד תומה, והחזרנו אותה לבעליה ואחר אצילך, וגם אני אנצל עמך, ושבנו לראות בטובה בחברת הורינו כימות ראינו רעה.
ויאמר ויעש, וישב הורמזאן על יד הטחנה, ובמשך שעות מספר טחן את כל התבואה, וימלא את השק קמח, ויובילוהו שניהם אל בני הענק, ואחר נעלמו ואיש לא הרגיש בהעלמם. ובדרכם עברו דרך ממלכת הנחשים כי קצרה היא. ומיראתו פן יפגעו הנחשים במוהרי נגאר, הפך הורמזאן אותה לשכה נאה ויתקעה בדש בגדו. אבל כראות הנחשים אותו, נגשו כולם אליו כמריחים ריח מוזר שלא היו רגילים בו, וישאלוהו לאמר: מה השכה היפה אשר בדשך? ומה ריח ילוד האשה אשר נודף ממנה? הלא פלא הוא! – ויהי כי לא יכול העלם להוציא דבר שקר מפיו ויגד לנחשים את כל האמת. וגם ספר להם את כל הקורות אותו עם מוהרי נגאר, וגם הפך אותה תיכף לבן אדם לבלי הרגיזם, ויראו הנחשים את יפי מוהרי נגאר וישמחו מאד, וגם הגידו להורמזאן לאמר: ידנו לא תהיה באשתך לרעה, כי אחינו אתה, ונחש כמונו היית עד כה, אבל אחרי שהפכת את עורך ולא רוחך, ואשתך עשתה בך את אשר עשתה רק לכבוד הוריה והוריך, אנחנו מוחלים לך ולה, אלא שכל זמן היותכם בתוכנו תשרת אשתך אותנו ותהנה אותנו ביחוד מהבשול אשר היא יודעת בודאי לבשל בהיותה בת ויזיר. ותאות מוהרי נגאר להצעה, בחשבה זאת לחובתה למען כפר עונה לבעלה עד תומו, בהיות מוצאו מהנחשים… אבל כעבר זמן מה גברו געגועיה לביתה ולהוריה, וגם הביעה את הגעגועים לבעלה, וגם בקשתו לחזור לביתם, וישמעו הנחשים ויאמרו לערך לה“זוג” נשף פרידה לאות רצונם מהמטעמים אשר הכינה למענם מוהרי נגאר, ויקשטו את עשר אצבעותיה של מוהרי נגאר בנרות אשר הדליקו אותם לכבוד הנשף, כי כן דרכם מאז להרבות בהדלקת נרות בכל נשף. ויהי כי נדלקו הנרות עד תומם, וגם הגיע חומם לאצבעותיה של מוהרי נגאר, ותצעק מוהרי נגאר באזני בעלה, ויען לה לאמר: צדקת רעיתי הטובה, גם לבי אני בוער באהבתי אליך, וגם בגעגועי להורינו כמוך, ובכן הבה נשובה אליהם כדבריך, כי כבר בא הקץ לנדודינו וסר עוננו וחטאתנו כופרה.
ויהי בבקר וישובו לביתם שמחים וטובי לב, ותגדל שמחת ההורים לבואם, בראותם אותם חיים אחר חשבם אותם למתים, ושמחת המלך הגדילה, כי ראה ראה הפעם את בנו יחידו והוא חוזר אליו בצורת אדם יפה תאר ויפה מראה, ולא בצורת נחש עקלתון מכוער ומשחת, ויחגו הפעם את חג חתונתם, חתונת “בן-מלך עם בת-ויזיר” בתכונה רבה, ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו, ולכל אזרחי העיר נתן מתנות רבות ויקרות לאות תודתו על אשר לקחו חלק בימי רעתו בהיותו חשוך בנים, ולשמחת כלם לא היה קץ.
ולא עברו ימים רבים, והמלך אשר דאגתו לבנו יחידו בימי העלמו דכאתהו מאד, וגם רופפה את בריאותו, חלה ויפל למשכב, ומהמטה אשר עלה עליה לא ירד ממנה. אחרי מותו ירש בנו אחריו את כסאו ויהי מלך חכם ונבון, ויעש גדולות לטובת עמו וארצו אשר אהבוהו מאד וינשאוהו מעל כל המלכים אשר היו לפניו, ויולדו לו בנים ובנות, וכלם יפי תואר ויפי מראה להלל, ויצא שמו לתהלה בכל ארץ פרס.
זכרה לו אללה לטובה!
מצא מין את מינו / שמואל נחשון כהן פרסי 🔗
לפני שנים רבות חי בקושטא רופא יהודי ושמו “ד”ר אליאש". והיה האיש ההוא מצוין בכל: בחיצוניותו הנהדרה ובחסן קומתו הנפלאה והמלבבת ובפנימיותו האצילה והעדינה. ועל הכל הצטיין במומחיותו הגדולה כרופא מובהק ויחיד בעיר מגורו בכל היותו עוד צעיר לימים, בן עשרים וחמש – ויצא שמו לתהלה בין כל התושבים כיהודים וכלא יהודים, וגם עד אזני השולטן הגיע שמעו הטוב.
ויהי היום ויקראהו השולטן אליו, ובשוחחו עמו מצא ד“ר אליאש חן בעיניו מאד, וימנה אותו לראש הרופאים בחצרו, ויכבדהו בתואר פחה. ומאז נודע האיש בשם “ד”ר אליאש פחה”, ויהי זה שמו כל ימי חייו.
ויהי כי גדלה השפעת ד“ר אליאש פחה על השולטן, וידבר טובות באזני השולטן על בני עירו, בלי הבדל עדה. ועל כן כנוהו כולם בשם הד”ר הטוב והמיטיב לכל.
ויהי היום, יום קיץ חם, ויצא השולטן לשוח בגנו לרוח היום ויקח עמו את ד"ר אליאש פחה רופאו ושומר ראשו, ויהיו שניהם מתהלכים ומשוחחים על עניני היום וגם התוכחו בדברי חכמה ומדע, שעשועיו של המלך. ויהי כי התעיפו מלכת וישבו שניהם בצל אחת הסוכות היפות אשר בפנת הגן לנוח ולשתות כוס קפה, אשר צוה המלך להכינה לעיניו, באמרו: כי אוהב הוא לשמוע באזניו את לחש הקפה בהבשלו ולראות בעיניו את בועות הקצף העולות מן הקפה הרותח.
ויהי כי החל המשקה להשמיע לחשו בהבשלו ולשלוח בועותיו ברתחו ויפן המלך אל שלישו וישאלהו: היודע אתה ד"ר א. פחה את שפת הקפה ברתחו ואת לחשו? הגד ואדעה! כי בטוח אנכי כי יש פשר ללחשו וסבר לקצפו.
ויבהל ד"ר א. לשאלת מלכו ויחורו פניו רגע כי אמר בלבו: אין זאת, כי במרמה שאל מלכי את אשר שאל, למען התגולל עלי ולמען התנפל עלי בעצתם של חורשי רעתי.
אבל בין רגע התאושש ויקרא: המלך לעולם יחיה! יחי מלכי לעולם! אחת אשאלה מאת הוד רוממותך, לתת לי זמן שלשה ימים לפתרון שאלתך. ויאות המלך לבקשתו, וישלחהו מעל פניו בשלום והוא שב לארמונו.
ויצא ד"ר א. מלפני מלכו והוא נפעם ונרעש ומלא מחשבות נוגות. ויהי הוא הולך וחושב, חושב והולך ועובר מרחוב לרחוב מבלי דעת נפשו, עד אשר הגיע אל מחוץ לעיר, ופתאום ראה רוכל זקן עובר לעיניו, והוא נושא חבילת סחורתו הכבדה על שכמו, כפוף וגונח מרוב עיפות. ויגש אליו ויאמר לו שלום, וגם שאלהו, לאן פניו מועדות?
ויען הרוכל ויאמר: בן הרובע הקרוב פלוני אלמוני אני, ואני שב לביתי אחרי בלותי כל היום בממכר סחורתי ובקנית צרכים שונים לביתי ולמשלח ידי, כאשר עיניך רואות, והנה המשא על שכמי.
ויהי כי שאל אותו הרוכל לאמר: ואתה, אדוני לאן פניך מועדות? ומה לך בשעה כה מאוחרת בדרך הבודדה הזאת, ופניך יעידו בך, כי בן אצילים אתה?
ויען ד"ר א. לאמר: יצאתי לטייל לרוח היום, ובהתהלכי תפוש במחשבותי בא עלי הליל, ועל כן יש את לבבי לסור אל הרובע הקרוב, אשר אתה יושב בו, ללון בו הלילה, ומחר כאור היום אשובה אל עבודתי ואל מקומי.
וישמח הרוכל מאד לדברי ד"ר א. ויקרא אליו בסבר פנים לאמור: בוא ברוך ה' עמי וארחנו לחברה יחד בדרכנו זאת, אשר אנחנו הולכים עליה, וכבואנו למקום מגורי בעוד שעה קלה תהיה אורחי וכל מחסורך עלי בלילה הזה, כי לא על חנם הקרה אותך האלהים הטוב לפני.
ויודה ד"ר א. לרוכל על טוב לבו ויתהלכו שניהם זה בצד זה משך רגעים מספר מבלי דבר דבר.
אחרי כן פתח ד"ר א. בשיחה וישאל את הרוכל לאמר: זקן נכבד! הגידה נא, החפץ אתה לשאת אותי בדרכנו או כי אני אשאך?!
ויתפלא הזקן לשאלה המוזרה אשר שמעו אזניו, ויאמר בלבו, אין זאת כי הוכה האיש בשגעון, כי איככה אשאהו אני ועיניו רואות אותי בשאתי את המשא הכבד אשר על שכמי ואת אגלי הזעה הכבדים היורדים כשטף מעל פני – ויעש עצמו כאינו שומע ולא ענה דבר.
ויהי כי הוסיפו לכת ויראו והנה להקת אנשים באה לקראתם והם מובילים מת לקבורה וקוראים בחבורה בקול גדול לאמר: אללה! אללה! כדרך המושלמים בלוותם את המת.
אז יפנה ד"ר א. שנית לבן לויתו וישאלהו: ועתה הגד נא, זקני, הטוב, האומנם מת האיש אשר ישאוהו בארון או כי עודנו חי?
וישב הזקן לתמה ביתר שאת על השאלה אשר כמו חיזקה את מחשבתו אשר חשב בראשונה כי משוגע האיש, ויעש שנית את עצמו כאינו שומע ויוסף ללכת מבלי ענות מאומה ואף לא הביט ישר בפני איש שיחו.
ויהי כהוסיפם לכת, ויגיעו לשדה תבואה רחב-ידים וכולו מלא שבלי חטה עמוסות משא לעיפה וראשן כפוף ארצה מרוב כבדן.
אז יפנה ד"ר א. בשלישית אל הזקן וישאלהו, ועתה הגידה נא לי זקן נכבד, האם הקמה הנפלאה הזאת, אשר עינינו רואות כבר אכולה או כי עודנה עומדת להאכל?
ויחיך הזקן גם הפעם לדברי השואל ויאחז כנף בגדו בידו רגע כאומר לנקות זעתו מעל פניו לבל ירגיש האיש כי הוא מחיך, וגם השתעל שעול קל כאומר: לא שמעתי! ויוסף ללכת כבראשונה מבלי דבר דבר גם הפעם.
וכעברם הלאה כמאתים אמה במדה, הגיעו עד בית מואר בתחלת הרחוב המוביל אל בית הרוכל, ויוסף ד"ר א. וישאל ברביעית, הישנם יצורים חיים בבית המואר אשר לפנינו אם אין? –
ויתמלא הכפרי צחוק בלבו גם על השאלה הרביעית אשר נשאל, ועוד מעט התפרץ בצחוק אדיר, לולא רחם ה' עליו ברוב חסדיו, ויקרה לפניו איש מאנשי שלומו אשר בכפר ויאמר לו שלום, וגם הודיעהו, כי בנו הולך אחריו, וכי הוא בא לקראתו למען הקל משאו מעליו.
כעבור רגעים מספר בא הבן ויעבר את המשא הכבד מעל שכם אביו ויעמיסהו על שכמו הוא, עד הגיעם לבית מגוריהם אשר ברחוב.
אז יפן הזקן הרוכל אל אורחו ויאמר אליו: הגדתי לך, אדוני, כי הלילה תהיה אורחי וכי כל מחסורך עלי, ולכן הואילה נא לבוא עמי עד האכסניה אשר ברחובנו זה, שם תנוח, ושם אביא לך לאכול ולנת עד אור הבוקר ואחר תשוב למקומך כאשר אמרת. צר לי שאין לנו מלונות טובים ומפוארים לאכסנך כיאות לך.
ויודה ד"ר א. לזקן על דבריו, וילך אחריו עד האכסניה, בעוד אשר בן הזקן נכנס אל ביתו.
כעבור רגעים מספר בקש הזקן סליחה מאורחו על אשר יהיה עליו לעזוב אותו לבדו רגעים מספר למען דאג לארוחתו, ארוחת הערב, ויפן ויצא מלפניו וימהר אל ביתו.
ולזקן בת יפה להלל, והיא חכמה מחוכמה ושם לה בכל הרובע ביפיה ובחכמת לבה, והיא צעירה לימים, בת שמונה עשרה, ורבים מצעירי המקום חפצו ליעדה להם לאשה, והיא ממאנת בענותה תמיד לאביה לאמר: חכה נא, אבי, כי טרם הגיעה שעתי להיות לאיש, כי “במהירות חרטה ובמתינות הצלחה”, אף כי בענין נשואים. עודני רכה בשנים ואינני נופלת עליך למעמסה, יד ימינה של אמי אני בהליכות הבית והיא הלא זקנה חלושה ותשושת כוח היא ולמה אעזבנה כה מהר לנפשה וכרעה תחת משא עבודתה הקשה?! כה היו דברי הנערה לאביה פעם בפעם; והוא נענה לבקשתה.
ובלילה ההוא ספר הזקן לבתו, כי הזמין אורח וכי הוא נמצא באכסניה ועליה יהיה להכין למענו סעודה קלה ולהביאה אליו, כי עיף האיש מאד וימהר לשכב למען ישכים לשוב לעירו ולעבודתו.
גם גילה הזקן לבתו את הליכותיו המוזרות של האיש בהתהלכו עמו בדרך ואת כל שאלותיו הנואלות השמיע באזני הבת וקול צחוק אדיר מלוה את דבריו: אל תתפלאי בתי על צחוקי, התאפק התאפקתי מעשות זאת בדרך בפני האורח ואנכי עושה זאת כעת בדברי עמך.
ומה השתומם הזקן כשמעו מפי בתו לאמר: אבל אבי ועטרת ראשי, אל לך לצחק כאשר תעשה, ואל תהיה מהיר בדעתך ולא תחשוב אותו לגבר משוגע, כי חכם האיש ודעתו מיושבת עליו ושאלותיו נכונות ומחוכמות, וחלילה לך מהתל בו כאשר תעשה.
וישמע הזקן ויוסף לתמוה לדברי בתו, וגם בקש אותה לבאר דבריה.
ותאמר הנערה:
כונת האיש בשאלתו הראשונה, אליך, אם תשאנו או כי ישאך הוא, היא – אם תסיחנו אתה בדברים משעשעים בדרככם או כי יסיח הוא אותך בדבריו, והיה כאלו נשאתם איש את רעהו בשיחה המשכיחה את האדם את עמלו ותלאותיו לרגע.
והשאלה השניה: אם המת אשר הובילוהו לקבורה עודנו חי, כונתו – אם השאיר אחריו בנים להמשיך זכרו בעולם הזה או כי היה חשוך בנים ובמותו יאבד שמו.
ושאלתו השלישית: אם התבואה אכולה היא בעודנה בקמתה, פירושה: אם הבעלים לוו כספים עליה, ובקצרם קצירם ישלמו בו חובם, והיתה התבואה כאכולה בעודנה בשדה.
ועל שאלתו האחרונה בדבר הבית המואר אם ישנם בו יצורים חיים, כונתו, אם ישנם ילדים קטנים, אלה היצורים המלאים חיים ותנועה הממלאים את הבית אורה ושמחה, ששון וחדוה, כי כל בית שאין בו אלא זקנים שבעי ימים, תשושי כח וחלושים, מחוסר חיים הוא והוא כמעין אכזב, שמימיו הולכים ופוחתים יום יום.
וישמע האב את דברי בתו בהתפעלות רבה ויקרא לאמר: אכן לך הצדקה בתי היקרה והחכמה ולי בושת הפנים, בחשבי את האיש הנבון לאיש חסר דעה, שכל דבריו תעתועים!
אז תקח הנערה שבע פתות לחם, שלשים ביצים וחריץ חלב אחד, ותושט לאביה ותאמר אליו: הא לך לפניך אבי. ואתה מהרה נא ושמת לפני האורח לאכל ותברכך נפשו. ויעש הזקן כדבר בתו.
הוא בדרך והנה הרגיש שגם הוא רעב מאד, כי לא בא אוכל אל פיו מאז הבוקר, ויאמר בלבו: הנה נתנה בתי לאורח שבע פתות לחם ושלשים ביצה, וחריץ שלם של גבינה רכה, היאכל האיש את כל אלה, והוא אחד באכסניה ואין איש עמו מבלעדי? – ולכן אשב לרגע תחת העץ אשר לפני ובלעתי בחפזון מן הארוחה אשר אתי לשבור רעבוני, ואת הנותר אביא לאורח, והיה גם לו לאכלה לשבע נפשו.
ויאמר ויעש. ואחרי אכלו פתות לחם שתים וביצים חמש וחצי חריץ חלב, מהר אל האורח וישם לפניו לאכול בהוסיפו לאמר: ידעתי, כי רעב הנך מאד ועיף ויגע אתה ומשתוקק לשנה ומנוחה, ולכן הבאתי לך סעודה קלה מכל אשר מצאה בתי בבית, ואתה סלח נא, אדוני, כי לא הכינותי לך סעודה שמנה כיאות לאורח נכבד כמוך.
ויען האורח: השתחויתי, מארחי הנכבד! וצר לי מאד לנפל למעמסה עליך הלילה, ולארוחה הרזה אל תשים לבך, כי שמנה היא למדי, בהלוות אליה סבר פניך וטוב הלב אשר לבתך, ואללה הטוב ישלם לשניכם כגמולכם על כל החסד, אשר הואלתם לעשות לעובר אורח נכרי כמוני היום.
ובהושיטו ידו אל האוכל פנה אל הכפרי וישאלהו: אבל, אדוני הטוב, הואילה נא להגיד לי כמה ימים אתם מונים ברובע הזה בשבוע?
ויתפלא הזקן לשאלה, ויען תוך כדי דבור בצחוק קל על שפתיו ויאמר: שבעה ימים אנחנו מונים בשבוע ככל יתר בני האדם.
וישב האיש וישאל: וכמה ימים אתם מונים בחודש?
ויחיך הזקן שוב ויען: שלשים יום בחדשנו גם אנו.
ומה דמות תערכו ללבנה בחצי החודש? שב האיש לשאול בשלישית!
ויאמר הזקן: דמות הלבנה בחצי החודש גם אצלנו דמות טס עגול, שלם ומאיר עינים.
אז יבקש האורח את הזקן להודיע לבתו בשמו, כה אמר האורח: מספר ימות השבוע ברובע חמשה ולא שבעה, ומספר ימות החודש חמשה ועשרים ולא שלשים. ודמות הירח הוא חצי הטס ולא טס שלם.
ויבטיח הזקן לאורחו למסור דבריו לבתו, מבלי החסיר דבר וחצי דבר, ובברכו אותו בשלום נפרד ממנו בפנים מסבירים ולבו מלא ספקות, הכדברי בתו על האורח כן הוא: חכם הוא, נבון הוא, או כי אך להבל הגידה את אשר הגידה והאמת אתו בחשבו, כי מטורף הוא האיש.
כבואו הביתה מהר למסור לבתו את דברי אורחו, וגם הסתכל בפניה בדברו כלועג ואומר: טעית בתי במשפטך.
אז תצחק הנערה מאד לדברי אביה ותשאלהו גם היא לאמר: אבל, אדוני אבי, כלום נגעה ידך באשר נתתי לך להביא לאורח לאכול?!
ויתפלא האב לדברי בתו ויודה במו פיו לאמר: כן בתי! הייתי רעב מאד, וגם עיף מאד מהמשא הכבד, אשר נשאתי היום בדרכי, ואזכר כי לא בא אוכל אל פי כל היום, ואקח שתים מן הפתות אשר נתת בידי לאורח, וחמש ביצים מן השלשים, וחצי עגול גבינה, ואכלם בחפזון בחצי הדרך לאכסניה, ואת המותר הבאתי לאורח.
אז תקרא הבת ותאמר בצחוק: אכן אבא, צדקתי באשר אמרתי, כי חכם האיש מאין כמוהו, וכי נבון הוא, וגם מוציא דבר מתוך דבר בעומק שכלו, וזה לך האות, כי מצא את אשר עשית באכלך שתים פתות מתוך השבע שנתתי לך למענו, וחמש ביצים מתוך השלשים. וחצי חריץ מהגבינה השלמה אשר לקחת, ולכן אל תתפלא אם, – לפי דעתו של האורח, חסרו יומים מתוך השבוע, וחמשה ימים מהחדש, ושגם הירח ברובענו, יצא פגום עד חציו מלפניו.
אז יבין הזקן את דברי האורח החכם ואת רמזיו אליו בדבר ימות השבוע, החדש והירח, ומרוב התפעלות קרא לאמר: אכן אין כמוך באלהים ה' ואין כמעשיך, וברוך הנותן מחכמתו לבשר ודם.
וימהר שנית אל האכסניה בטרם ישכב האורח לישון שנתו, ובהתנפלו על צואריו העתיר נשיקותיו עליו וגם קרא לאמר: אכן חטאתי לך, ידידי, באשר עשיתי לגזול חלק מסעודתך בטרם הגישי אותה אליך, ואתה סלח נא ומהרה נא לסור אל ביתנו לשעה קלה ואף כי עיפת מאוד, כי בתי יחידתי חפצה להכירך פנים אל פנים, ולראות בזיו חכמתך, אשר עליה יאמר באמת: חכמת אדם תאיר פניו. – ובדברו ספר לאורח את כל אשר קרה עם בתו.
ויאות האורח לדברי הזקן וילך עמו לביתו ובשוחחו עם הנערה השתומם גם הוא על חכמת-לבה ועל נועם מדברותיה.
ויהי בבשלה לכבודו כוס קפה ריחני וינסה לשאל את הנערה את השאלה, אשר שאל אותו מלכו לאמר: היודעת את את לחש הקפה בשעת בשולו ואת שפת בועותיו בשעת רתיחה?
ותען הנערה ותאמר: ידעתי אדוני, ידעתי! ויש פתרון לשאלתך!
מי-הקפה בהבשלם קוראים אל לב האדם העומד על בשולם ואומרים:
בן-אדם! הטה אזנך ושמע לדברי פינו: מים נוזלים קרים וחפשים היינו בטרם שמת ידך בנו לעצרנו ולכלא אותנו בתוך קומקומך זה אשר אנחנו מתבשלים בתוכו מעורבים באבקת-הקפה, אשר כתשו ידיך לפני רגע, למען התענג בשתיתו ולהנות מטעמו ומריחו. נוזלים היינו, קרים ומתוקים, חפשים ומתרוצצים היינו כאות נפשנו, פעם לימין הנהר, ופעם לשמאלו, פעם עלינו על פניו למעלה למעלה, בעונת הפשרת שלגים, ופעם – בחרבוני הקיץ – שקענו למטה עמוק עמוק בתחתיתו, וגם התעלמנו בין הסלעים אשר מזה ומזה, למען הנצל מקרני השמש הבוערות והשולטות בנו באכזריות למען הפוך אותנו לאדים שאין ליד בהם אחיזה, ואין לעין בהם שליטה, וכאז כן עתה, ובכל מצב שנמצא בו, במצב של מים קרים נוזלים, או של אדים ועננים, אם בדרור ושובבות ילדים ואם במאסר ומעצר, ככל אשר תראינה עיניך אותנו כיום בתוך הקומקום הצר הזה אשר על חצובת הברזל, או החרסית, שיד האש שולטת בנו מתחתיה להרתיחנו ולדובבנו, תמיד אנחנו אך לטובה, ופעולתנו אך לחיים ולתענוגי יצורי הבריאה, למן האדם העליון ועד הבהמה וכל הולך על ארבע הירודים, למן העוף למינהו וכל השרץ השורץ על הארץ למינהו, או צמחי האדמה למיניהם. את כלם אנחנו אוהבים, ולמענם יומם ולילה נעבוד מבלי תת לנו מנוחה לרגע, כי בלעדינו – אין העולם יכול להתקים אפילו שעה אחת, ובכל מקום שאין אנו שם יד המות, הכליון והחרבן שולטת.
גם גרגירי הקפה, שאתם מתענגים עליהם אך מידנו המה לכם, ונעם תענוגכם בשעת שתיה וריח עדנם בשעת גמיעה מידינו באו, אין דבר בארץ שאין עינינו צופיות בו להחיותו ולקימו, לברכה, לבריאה ולכל יצוריה, ועל כן למדו גם אתם, בני האדם, להיות כמונו ולעשות כמונו אך טוב וחסד כל הימים ולהיות לברכה לכם ולאחרים, ביחוד אחרי אשר יתרון לכם מכל, בהיותכם אדונים לכל, בתת ה' לכם שכל מאיר ולב מבין.
ואם יש וגם אנחנו נוטים מהדרך הישרה ומתפרצים מגבולותינו להרוס, לאבד ולהשמיד, הנה מלבד שעשה נעשה זאת רק לעתים רחוקות מאד בעוד אשר יומם ולילה כל רגע וכל שעה נעשה את הטוב, הלא לא חנן אותנו אלהים רצון, ולא בנו אשמתנו, בעוד שאתם, בני אדם, רצונכם בידכם, ובחירתכם בלבכם ולכל אשר תכוונום יענוּ, אם לטוב ואם לרע, חלילה, ראו! הזהרנוכם!
ויהי כשמע ד"ר א. את דברי הנערה, ותאורנה עיניו, כי נמצא נמצאה תשובה ברורה ומחוכמה לשאלת מלכו, ולשמחתו לא היה קץ.
ולמן הרגע ההוא דבקה נפשו בנפש הנערה ויגמר אומר ליעדנה לו לאשה, וגם דבר בו במקום עם אביה, ויבקש את ידה, והודיע אותו את כל פרטי חייו, ויאותו שניהם האב והבת וגם קבעו את זמן החתונה כעבר שלשים יום. ולמחרת היום, מהר ד“ר א. אל ארמון המלוכה מבלי חכות ליום השלישי כאשר בקש, וימסר תשובתו למלך, ויתפלא המלך על התשובה היפה, המחוכמה והנפלאה, וגם שאל את ד”ר א. להגיד לו קשט דברי אמת, אם הדברים יצאו מלבו הוא, או כי שמע אותם מפי אחרים, ויודה ד“ר א. על כל האמת וגם גלה לשלטן את כל הקורות אותו עם הרוכל הזקן ועם בתו החכמה, וגם את דבר חתונתו הקרובה עם בת הרוכל לא כחד ממנו, ויביע המלך לד”ר א. את שמחתו הרבה על התשובה, וגם על חתונתו הקרובה, ויתן משאות רבות ויקרות לו ולארושתו, וגם כבד אותו בנוכחותו ביום חתונתו, יום שמחת לבו, ולמן היום ההוא נפתחו כל שערי הארמון לפניו ולפני אשתו בחירת לבו החכמה והיפה-פיה, ולאשר ד"ר א. וכל הקרובים אליו לא היה קץ.
חוזר בתשובה / שמואל נחשון כהן פרסי 🔗
"לעולם יהא אדם ענותן כהלל,
ולא קפדן כשמאי".
מעשה במומר אחד שהיה משונאי ישראל הגדולים ולא הניח קטנה או גדולה למען התנפל עליהם ולהרעימם.
ויהי היום ויבוא המומר אל רב העיר, והרב איש זקן בא בימים, ויקרא אליו לאמר: רבי! מומר הייתי עד כה, והנני אומר לשוב כיום בתשובה שלמה, ולכן באתי אליך לבקש עזרתך. הנני מודה, כי רעות רבות עשיתי לאחי היהודים למן היום אשר עזבתי אותם ואת דת אבותי ולבי נוקפני מאד על עוני, ואתה, אדוני הרב, שעה נא לבקשתי כרב רחמיך והארך רוחך לשמוע את פרשת זדוני ופשעי אשר זדתי ואשר פשעתי, ואת כל המעשים הנוראים, אשר עשיתי לאחי בני עמי עד כה משנאתי להם, והבה לי עצה במה אכפרם?!
ויעתר הרב לבקשת המומר ויאמר אליו: ספר בני, ספר!
ויהי כשמוע הרב את כל המעשים הרעים אשר עשה האיש, ויחם לב הרב בקרבו מאד, ומרוב התרגשות אחז במטה אשר על ידו ויקרא למומר לאמר: הרואה אתה את המטה היבש הזה אשר בידי? או המאמין, כי יבוא יום וישוב המטה לציץ ציץ ולתת פרחים?! לא תאמין! ועל כן גם לבי אני לא יאמין, כי יש תקוה לאחריתך, וכי יכול תוכל לשוב ולהיות יהודי נאמן לדתך ומסור לעמך, כי עונותיך גדלו מנשוא ופשעיך עצמו מספר, ואין לך כפרה עד עולם, ובדברו הפך ערפו למומר ויבוא אל החדר וכלו מלא כעס וחימה.
וישמע המומר וייחר לו מאד ויצא מעם פני הרב ולבו מלא שנאה ומשטמה על הרב ועל בני עמו פי עשרה מאשר היה, וגם נשבע לנקם נקמתו ברב.
ויהי בלילה בעלות הרב על משכבו בשעה מאוחרת לישון את שנתו אחרי התעמקו בתורה כדרכו, ויבהילוהו חלומות רעים ונוראים, ומחזות מלאי-חרדות נגלו לעיניו אשר שמו מחנק לגרונו ולא נתנו לו השב רוחו. אזניו שמעו דברי כרוֹזים שונים, אשר עברו לפניו בקראם בחיל לאמר: גזרות רבות ורעות אשר לא היו כמוהן לרוע מתרגשות ובאות על ישראל בקרב הימים, ועיניו ראו נהרות נחלי דם זורמים ומשתפכים בשטף לפניו, והמון גופות ילדים ובחורים, נשים וגברים, זקנים וזקנות נסחפים בזרמי הנהר… ומלאך ה' וחרבו שלופה בידו עומד לשטנו לפני אלהי מרום לאמר: אך מיד האיש הזה באו כל אלה על ישראל! והוא אשר הביא את השואה, כי לא ידע האיש למלא חובתו – חובת רב בישראל. הוא לא רצה לקרב רחוקים ככל אשר עשה הלל הזקן בשעתו, ולהשיב נדחים בבואם אליו לדרש עזרתו ולבקש סעדו… אויה לה לאותה בושה, ואללי לה לאותה כלמה!
ורעדה גדולה אחזה את הרב, וקול גדול ונורא התפרץ מגרונו מתוך שנתו ועורר את כל בני ביתו, ואף הוא הקיץ משנתו, ובפקחו עיניו קפץ מעל מטתו כאיש אשר דעתו נטרפה עליו, ולא שעה אל דברי בני ביתו אשר בקשו להרגיעו בדברים: מה קרה לך, כי כה נבהלת? וירד מעל מטתו וירחץ ידיו ופניו ויתעטף בפרותו וימהר ויקח את מקלו אשר נשען עליו בלכתו מרב זקנתו, וירץ אל בית התפלה לשפך שיחו לפני אלהיו שבשמים ולבקש סליחתו על המשגה אשר עשה ביום אתמול עם המומר…
ומה גדל תמהונו בראותו והנה פרח מטהו בין לילה כמטה אהרן בשעתו ויוצא פרח ויצץ ציץ… אז הבין הרב, כמה גדלה משוגתו, ואחרי גמרו את תפלתו אשר התפלל בחיל וברעדה ובדמעות שוטפות וחמות מרוב נוחם, מהר וישלח לקרוא את המומר ויגד לו לאמר: אכן שגיתי באשר עשיתי אתמול. חשדתי וגם הרחקתי. חשדתי בך, כי כולך חיב והרחקתיך באמת-הבנין, ואם שלחתי לקרוא לך לבוא שנית אלי כעת, אין זאת אלא שאני מרגיש בך גם צד של זכות, ולכן אבקשך, כי תואיל להעמידני על האמת והכרתי לך טובה, וגם אושיט לך עזרתי כאשר בקשת.
ויען המומר ויאמר: אמנם הנני “כולי חיב” ביחס לרבים מבני עמי, שאותם רדפתי בלי חמלה, אשר לא כן ביחס לכלל ישראל שהנני בבחינת “כולי זכאי” וזה הדבר:
פעם נמצאתי בעיר שרובה יהודים, והשכנים שלא מבני עמי אשר בה רצו להעליל עליהם “עלילת דם” משנאתם אותם. מה עשו? רצחו ילד משלהם וישליכוהו אל חצר יהודי חסיד תמים, ואחר העבירו קול במחנה לאמר: הרגו היהודים ילד מילדינו לשתות מדמיו. ותהי המחנה לחרדת אלהים, ובין רגע מהרו כולם גדולים וקטנים אל “רחוב היהודים” להתנפל עליהם ולנקם בהם נקמת דם הילד הנרצח ועוד מעט והפכו את ה“רחוב” לשדה קטל, לולא אחד מהם אשר ידעני קרא לחבריו ויאמר: אל נא אחי תרעו, בטרם נחקר ונדרש, כי פרי הבהלה נוחם. אני מכיר מומר אחד בשם פלוני אלמוני, הבה נסורה אליו ונשאלה את פיהו, אם אמת הדבר שהיהודים זקוקים לדם למטרה דתית, כי בהיותו יהודי מלדה הוא יודע את מנהגיהם, ובהיותו נאמן לנו למיום המירו את דתו בדתנו לא ישקר לנו, כי שונא גם הוא להם יותר ממנו.
ויאמרו ויעשו, ובפנותם אלי עניתי להם: הטיבותם באשר עשיתם לבוא אלי, כי עוד מעט ועשיתם משגה רב, כי חלילה להם ליהודים לעשות כזה ותורתם אוסרת להם לשפך דם, “לא תרצח” היא אחת מ“עשרת הדברות”, – יסוד תורתם ודתם. גם כאשר ישחטו בהמה או עוף יזהרו לבלתי אכול את דמם, כי גם זאת מצות תורתם לאמר: אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו! ואף כי דם האדם אשר עליו כתוב לאמר: כי בצלם אלהים ברא את האדם!
כשמעו האנשים את דברי קראו כולם אלי לאמור: הנה מנעתנו ידידנו מבוא בדמים ואף כי דם נפשות נקיים, וברוך תהיה!
ובדברם התפזרו כרגע איש איש לביתו ולמקומו, וליהודים היתה אורה ושמחה בהנצלם מהאסון.
ויהי כשמע הרב את דברי המומר ויגש אליו ויחבקהו וישקהו בחבה ויקרא: יישר כחך באשר עשית! אתה ראוי לתהלה, וראוי אתה לעזרה בבואך כיום לשוב בתשובה, וברוך תהיה בבואך. וחכמינו אמרו: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.
ולמן היום ההוא קרב הרב את האיש מאד וילמדהו תורה ודעת אלהים חיים, ויהי לאיש צדיק תמים וישר הולך כל ימיו, ויצא שמו לתהלה בטיב מעשיו.
זכרה לו אלה לטובה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.