חוני המעגל השני / מרי חיים בן אברהם והב    🔗

לפני שנים רבות מאד קרה הדבר, ומעשה שהיה כך היה:

בארץ תימן אשר בערב נעצרו השמים שלש שנים, שנה אחרי שנה, ולא נתך מטר ארצה, והיוקר בארץ האמיר למעלה ראש, ויהי מצב התושבים מורה מאד ואף כי העניים שבהם ועניי היהודים בפרט, ותעל שועת כלם־יהודים וערבים־השמימה, ויצעקו אל ה׳ בכל לבבם ובכל נפשם להושיעם.

היהודים קראו עצרות בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות, ויגזרו על נפשם, אנשים, נשים וטף, תענית צבור בכל יום שני וחמישי בשבוע, ובכל יתר הימים שבתו ממלאכה מהצהרים. ויצאו אל הרחוב כולם מקטנם ועד גדולם, מהרבנים היושבים על מדין ועד הפעוטים אשר ״בחדרים״, וכולם עטופים בטליותיהם המצויצות ומלובשים בתפילין של ראש ושל יד וספרי־התורה בידיהם עטופים בפרוכיות שחורות לאות אבל. גם הנשים יצאו אחריהם, הזקנות כשפלכיהן בידיהן הרועדות, והבחורות כשמלושים ריקים בידיהן, והן מתופפות בהם ובוכות מרוב צער ויגון על ריקנותם מאפס קמח ללישה, ואף הילדים הפעוטים עזבו את ״חדרי״ למודיהם כשחוטריהם מורמים השמימה לאות אבל על בטול תורה מתוך רעב וצמא. וכולם יחד מהלכים ועיניהם תלויות אל על וקוראים בקול גדול לאמר: הושיעה אלהי מרום הושיעה! כי אל חנון ורחום אתה ומרבה לסלוח, ולמה נמות לעיניך?!

והערבים עשו כדרכם בעת עצירת גשמים: הרכיבו את הנשים הזקנות שבהם כשפניהן מכוונים כלפי זנבות־החמורים, ובידיהן תרנגולים תשושי־כח ודלי־בשר, והן מצליפות עליהם במקל־נועם תכופות, למען ירימו גם הם קולם בקרקוריהם וילוו את יללות פעוטי העם לאמר: הושיעה אללה הושיעה! כי בצרה גדולה אנחנו, וכי כשל כח הסבל, וכולנו מתים, מן האדם ועד הבהמה ועד עוף השמים לא תשאר פרסה. – אהה אללה אללה! עד מתי תאטם אזניך משמוע לקול תפלת עבדיך המיחדים שמך חמש פעמים ביום ובקריאותיהם אליך מעל מגדלי המסגדים הקדושים לאמר: אין אללה מבלעדי אללה ואין רחמן ״כבעל־הרחמים״. ויש אשר לקחו אילים וכבשים מן הצאן והם משוללי כח ואיל, ועיניהם שקועות בחוריהן, והם מדדים ברגליהם העיפות אחרי מנהיגיהם עדי הגיעם בדרכם על הר גבוה או על גבעה נשאה, ושם הקריבו אותם לעולה ולמנחה לאללה לכפר פניו, וכשטפות הדם הדלות נזלו מגרונם בשעת שחיטה הם קראו ואמרו: הביטה וראה משמיך, אלהי־מרום, הנה עיניך רואות כי אפם כח, ודם־הלב נצטמק בעורקיהן של בהמותינו מרוב רעב וצמא ואף כי בעורקינו אנו וילדינו. ועד מתי תסתיר פניך ממנו?

את הכל עשו, אבל.. לשוא! השמים ברזל, הארץ עיפה מרוב יובש וציה, וגם היא כמתחננת אל האלהים ואומרת: אל נא אלהי – מרום, אל נא תקשה לבך עוד! הנה עוללים שואלים לחם ממני ואין, ובעלי חיים מבקשים מים, ושדי צמקו ואינם נענים להם…

ויהי היום והיהודים מתהלכים עטויי־יגון ברחובות קריה ומתפללים כדרכם, והנה ערבי זקן התיצב על רובד אבן גבוה ויקרא בכל כחו הדל והרפה מרב זקנה לאמר: הס! כי דבר לי אליכם, וידום כל העם רגע לקריאתו, ועיני כולם למקטנם ועד גדולם נשואות אל הזקן ולדבריו. ויקרא הזקן במועל כפים ויאמר: חי אללה וחי נביאו מוחמד, כי היהודים אשמים בכל, כי להם הכח להושיע, ולהם החובה להושיע – אלא שהרצון הטוב חסר להם, אינם רוצים לעזור, ובני מות הם!

אז יפול פחד אלהים על היהודים למשמע אזנם, ויחרדו כולם חרדה גדולה עד מאד ולא נותרה בהם כל נשמה, ובסתר לבם קראו לאמר: אהה! מה עשה ה׳ לנו?! הנה עלילה חדשה, עלילת־רשע נוראה ואיומה מתחוללת כנגדנו למען התגולל עלינו, ולמען התנפל עלינו להשמידנו, ומי יודע מה יהיה בנו?!

הם חושבים כה וכה והזקן הערבי הוסיף לאמר:

זכורני שלפני שבעים שנה, ואני אז בן חמש ועשרים, קרה לנו כמקרה הפעם: השמים נעצרו ולא נענו לנו, ורק היהודים הצילונו. כי זקן אחד קם מתוכם ויעג לו עוגה באחד הרחובות ויבוא אל תוכה, ובתלותו עיניו למרום קרא לאמר: רבון העולמים ואדון האדונים! הנני מודיע לך שלא אזוז מעוגתי זאת אשר אנכי בה עד אשר תוריד גשם־נדבות להיות למחיה לארץ ולדרים עליה!… ויהי כן כאשר אמר, כי אחרי רגעים מספר התקדרו השמים בעבים, וברקים הבריקו, ורעמים רעמו, ומטר חזק נתך ארצה אשר שטף ועבר בעזוז כח מאין כמוהו, וגם הבהיל את ההולכים ברחובות אשר מהרו איש איש לביתו ולחסותו כשעוד נפשם בם מרוב פחד ובהלה, ויחד עם זה מרוב שמחה וששון ואושר…

ואני זוכר עוד, שהיהודים ספרו לנו ולאבותינו לאמר: שגם בימי קדם, בימי עמוד בית מקדשם אשר בירושלים על תלו, קרה פעם מקרה של עצירת גשמים ואיש מהם ושמו ״חוני־מעגל״ קם מתוך העם ועשה אותו המעשה, שעשה הזקן לפני שבעים שנה ויהיה העם כמתחוללים במחול מרוב שמחה וצהלה, וגם קראו לאיש בשם ״חוני־המעגל״ על שם המעגל, היא העוגה, אשר עג לו, ויבוא אל תוכה ולא יצא משם עד אשר נענה.

ועל כן בראות זקנינו את אשר ראו, אספו את רבני היהודים וחכמיהם בימים ההם, ויכתבו ויחתמו שטר־התחיבות עליהם ועל זרעם אחריהם לאמר: מעתה כאשר תבוא חלילה צרה של עצירת־גשמים על הארץ, והיה עליהם – על היהודים – להושיע בתפלתם, כי רק להם הכח, ורק להם היכולת להציל, והשטר ההוא עודנו כיום שמור וטמון בארון קטן אשר תחת כפת־המסגד פלוני אשר ברחוב אלמוני. ואתם, אחי הערבים, רוצו אל המסגד והביאוהו משם ונוכחתם לדעת כי אמת בפי. ואם גם אז יעמדו היהודים במרים ולא יענו להתחיבותם, אחת דתם למות מות־נבלים, כי עליכם לדעת, שלהם יש אנשים כחוני המעגל בכל דור ודור להצילם, אלא כי משנאתם לנו – הערבים – הם שומרים את הדבר בלבם, ואינם עושים מאומה למעננו. וגם כעת היו בטוחים, שלהם יש מים לרוות צמאונם, ואולי גם לחם לפי הטף, ואם הם עושים לעינינו את אשר עושים להתפלל ולבכות, הם עושים זאת רק למען רמותנו, ולמען הוליך אותנו שולל…

ויהי כן כאשר אמר הזקן, וכעבור שעה קלה הביא שמש המסגד את שטר ההתחיבות כשהוא טמון בתוך כלי חרס ישן נושן, ויפתחוהו לעיני הקהל המרוגז על היהודים, ויקראוהו בקול באזני כל הנצבים ויאמינו, וגם הרימו קול גדול יחד כולם לאמר: אכן הזקן הנכבד שלנו הצדיק, והיהודים כולם הרשעים ובני מות הם!… ורק שלשה ימים נתן להם למלא התחיבותם, אם ימאנו – מרה תהיה אחריתם ולא נשאיר מהם שריד ופליט… ותגדל צרת נפשם של היהודים למשמע אזנם, כי ידעו את קנאת שכניהם בהם מקדם קדמתה ואת שנאתם אליהם כי קשה היא. וישובו כולם ל״רחוב״ם ולבתיהם כשהם עטויי אבל ומלאי יגון וצער, והרבנים והדיינים בראשם.

ויהי ממחרת ויתאספו כולם כאיש אחד בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות, ויתפללו אל ה׳ מתוך שברון לב ויגעו בבכי ובמספד, וגם קראו לאמר: אהה ה׳ מה עשית לנו כי הבאת עלינו צרה גדולה מהראשונה – צרת עצירת הגשמים… אנה ננוסה לעזרה, ולמי זולתך נפנה להושיענו? הביטה וראה בעני עמך ישראל, ובצרה החדשה אשר התחוללה מחדש על ראשינו והצילנו, כי בעוד שלשת־ימים כולנו מתים ונמחה שמנו מתחת שמי ה׳. בלי תפונה יתנפלו עלינו שונאינו באכזריות חמה להשמיד אותנו, את נשינו וטפנו וכל עוללינו…

ובדברם הרבו תאניה ואניה, ודמעות חמות מאין הפוגות נגרו מעיניהם כמים, ויהי כל מחנה ישראל לחרדת אלהים…

ובו ביום החליטו הרבנים והדיינים לשלוח משלחות לכל אפסי ארץ תימן לגדולי הערביים ולנכבדיהם, וגם עד המלך נסו לחדור ולבקש מלפניו על נפשם. וגם הסתמכו בראיות חותכות על נקיון כפם בכל דרכיהם ועל יחסם הטוב תמיד כלפי שכניהם. כי אמרו אולי יחוס, אולי ירחם ויעביר מעליהם את רוע הגזרה. אך כל דבריהם והפצרותיהם אצל כולם נשארו מעל. זולתי המלך אשר נכמרו רחמיו ויבטיחם שיעתר לבקשתם. וידחה את הגזרה לשבועות מספר, אולי בינתים ירחם אללה וירד גשם.

ויאמר ויעש. וביום המחרת שלח המלך אל היהודים אשר בכל מדינות מלכותו לאמר: אמנם הגזרה לא נתבטלה, אבל היא נדחתה לחודש ימים. ותגדל שמחת היהודים מאד כי אמרו: אמנם החרב עוד מונחת על צוארנו, אבל גם הצלה פורתא הצלה היא. זמן נתן לנו, והיה זה לנו לאות כי עוד לא אפסה כל תקוה, וכי ה׳ הטוב עוד לא שכחנו, וכי עוד עיניו פקוחות לטובה עלינו להצילנו.

אז יטכסו עצה כל הרבנים כדת מה לעשות במשך החודש ויחליטו פה אחד לאמר: הלא חכמינו ז״ל אמרו: תפלה וצדקה מעבירות את רוע הגזרה. ועל כן הוסיפו להתפלל יום יום, וגם פתחו ידיהם לרוחה לעזור איש את רעהו ככל אשר מצאה ידם בשימם מבטחם בה, כי יוסיף לחוננם…

שני שבועות עברו. ופתאום הופיע בבית־הכנסת בשעת התפילה איש נשוא פנים ונכבד, והוא זקן מאד כבן תשעים. והוד לו והדר לו, וזקנו הלבן יורד על פי מדותיו, ומראהו כמראה מלאך אלהים, והם לא ידעוהו מתמול שלשום…

ויהי כבואו ויגש ישר אל הרב ואחרי ברכו אותו בענוה, לחש לו באזנו, כי רוצה הוא לרדת לפני התבה להתפלל…

ויואיל הרב להעתר לבקשתו. ובגשתו אל התבה שם לפניו ״מאזנים־ומשקלות״ אשר הביא עמו בבואו, ואחר פתח בתפלה ובתחנונים בקול נעים וערב לאוזן השומעים, אשר הלך לבם שבי אחריו, וגם דבקו עיניהם בו בחשבם אותו למלאך מיוחד, אשר שולח ממרום להצילם. ובאחזו בידיו את המאזנים והמשקלות קרא הזקן ויאמר: ה׳ אלהים! מי כמוך יודע נאמנה כי אין כעמך ישראל גוי אחד בארץ, שומר מצוה ורועה אמונה, אשר קבל את תורתו בהר סיני כשכל העמים סרבו ולא קבלוה, והם גם הקדימו ״נעשה לנשמע״, וגם קיימו את כל הכתוב בה באהבה למלא רצונך, ובתורתך הקדושה הנה כתוב לאמר:

״מאזני־צדק אבני־צדק, איפת־צדק, והין צדק יהיה לכם… למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך״ (דברים כ״ה ט״ו) וישראל עמך הרי הם מקיימים את המצוה הזאת וגם מדקדקים בה מאד, ואם הם כך למה לא תקיים גם אתה את הבטחתך לאמר: ״למען יאריכון ימיך על האדמה״ כלום שומר ישראל לא ישמור הבטחתו לישראל? חלילה לך מעשות כדבר הזה לכלותם ולהפר בריתך אתם, כי מה תעשה לשמך הגדול אחריהם. ומי יעמוד לתורתך הקדושה בלעדיהם? וככלותו את תפילתו פנה שנית אל הרב ויאמר: צוה לעם ויצאו אחרי אל רחבת בית הכנסת. ובצאתו עג לו האיש עוגה באמצע הרחבה אשר לפני הבית, ויבוא אל תוכה, ואת המאזנים ואת אבני המשקל לקח עמו כבואו, ובהרימו עיניו השמימה קרא כחוני המעגל בשעתו לאמר: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן־בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מפה עד שתרחם על בניך, ואני שואל גשמי בורות שיחין ומערות, גשמי רצון ברכה ונדבה. עודנו מדבר, והנה התקדרו השמים בעבים, ויברקו ברקים וירעמו רעמים וגם גשם חזק מאין כמוהו נתך ארצה, גשם־מבול אשר הפתיע את כל התושבים כולם אשר מהרו לרוץ בכל כחם אל בתיהם, ובפיהם תודה ושירה לאלהי מרום אשר נענה לתפלת־הזקן להצילם ממות בטוח…

וכשמוע הערבים את מעשה הזקן היהודי ויקראו לאמר: אכן צדק השיך הערבי באמרו: כי הכל ביד היהודים, וכאשר נבא מראש כן היה… אין אללה מבלעדי אללה… והרבה שלוחים למקום…

אך כגודל שמחתם על הגשם כן גדלה קנאתם בזקן היהודי ויקראו לאמר: אכן כל היהודים נצלו, אך היהודי הזקן חייב מיתה ומות ימות, או כי ימיר את דתו מיד בדת האשלאם, כי יכול היה להצילנו קודם ולא עשה… והיה זה לאות כי לבו כיהודי רע עלינו המושלימים וכי הוא חפץ להמיתנו. ובכלל איש כזה אשר מפתחות הגשמים בידו בכל עת ובכל שעה, הרי הוא בלי שום ספק ״קדוש אלהים״ ועליו להיות מושלימי ולא יהודי.

וישמעו היהודים ויזדעזעו וגם קראו לאמר: זו תורה וזה שכרה?! אכן אין עצה ואין תחבולה כנגד שנאתם של העמים, ואוי לנו שכך עלתה גם בימינו! ויגיע דבר הזקן והחלטת־הערבים כנגדו עד אזני המלך. וישלח המלך לקרא לזקן היהודי בסתר אליו ויאמר לו: אמנם הטיבות לעשות עמנו בתפלתך, וגם הצלת את נפשותינו ממות אכזרי ובטוח. וכשאני לעצמי אני מכיר טובה לך, אבל מה לעשות? וזעם העם הערבי גדול כנגדך, כי עזבת את תפלתך עד בוש, ובינתים מתו אלפים ורבבות מהם, ועל כן יצאה גזרה מלפניהם להמיתך, או שתמיר את דתך ותנצל.

ועל כן זאת העצה היעוצה מלפני אליך כי כבדתיך… ברח לך מן המקום הזה עד שיעבור זעם וידם לא תשיגך, וכעבור שנה שנתיים תשוב אלינו… ואתה הטה נא אזנך לדברי ואל תאחר, כי בנפשך הוא…

ויקרא היהודי ויאמר: השתחויתי, אדוני ומלכי, אבל מה אעשה לביתי ולבני אחרי והם רבים? איככה זה אציל את נפשי אני ואותם אעזוב ומתו, כי מי ידאג להם בלעדי?!!

ויען המלך לאמר: אכן צדקת, יהודי, בדבריך, אבל לבני משפחתך אל תדאג, הודיעני נא את מקום מגוריך ואת מספר בני ביתך, ועלי דאגתם מעתה ועד שובך אלינו כאשר אמרתי. ואתה המלט נא על נפשך כרגע כי בנפשך הוא כאשר כבר הגדתי…

וישתחו הזקן לפני המלך וגם הודיע לו כי בן כפר קטן בסביבות צנעא העיר הוא, וגם את מספר בני ביתו הגיד לו, ואחרי השאירו להם מכתב ביד המלך אשר הבטיח לשלחו אליהם על ידי ציר נאמן מלפניו, נפרד מאתו בתודה ובשלום אחרי נשקו את שולי אדרתו, וישם פניו המדברה אחרי קחתו עמו את הצידה אשר הוכנה למענו על פי פקודת המלך וכיד המלך.

הוא במדבר והנה רד היום וכוחותיו עזבוהו מרב עיפות ההליכה בחם היום הלוהט, וישב בצל אחד הסלעים אשר שם, ואחרי שברו את רעבונו ורוותו את צמאונו מהצדה אשר הביא עמו, התחיל חושב מה יעשה בלילה במקום השמם אשר הוא נמצא בו? ובהביטו אנה ואנה ראה מרחוק אילן־סרק, וימהר אליו ויטפס עליו ויבחר לו את אחד מענפיו הגדולים למקום לינתו ומנוחתו עד הבוקר.

ויהי באשמורת הראשונה בהיות החושך על הארץ שמע הזקן קולות מוזרים של חיות טרף, וגם הרגיש בחיות כשהן רצות הנה והנה כמחפשות טרף, וגם עד האילן אשר הוא ישב עליו הגיעו כאלו הריחו בו לטרפו. ויחרד האיש חרדה גדולה עד מאד לשמע שאגותיהן הנוראות של החיות, ויתאמץ להסתתר יותר ויותר בין ענפי העץ העבותים לבל תרגשנה בו, ומה השתומם לראות שלא רק מתחתיו מסביב לגזע העץ נשקפת לו סכנה מפני החיות הטורפות, אלא גם מעליו, מצמרת־העץ נגלה לעיניו נחש גדול ונורא שחור משחור כשהוא מצונף כדור מסביב לענף אשר הוא יושב עליו בתחתיתו, וכשהוא מרגיש בנשיפתו המרפרפת מעל לראשו, והוא כמריח את טרפו מתחתיו. ויזדעזע למראה, ושערותיו סמרו כי לא ידע מה לעשות? לקפץ מעל העץ לא יכול, כי חיות רעות אפפו את העץ מסביב, ולזוז ממקומו לא העיז, מפחדו מפני הנחש אשר ממעל לו ויהי בכל רע. עודנו חושב כה וכה, והנה נראה אליו מרחוק אור גדול, וכדמות אדם מתקרבת אל העץ אשר הוא יושב עליו יחד עם האור, ומדי התקרבו ברחו כל החיות מפניו כמפני האש בזו אחר זו, ותתפזרנה לכל רוח כמטורפות, ובגשתו אל העץ ראה והנה פני אדם לפניו והם מאירים ״באור שבעתים״, וחרב מאירה ומזהירה תלויה לו בחגורתו אשר במתניו, וכולו אומר כבוד והדר, ובקול מלבב ונעים לאוזן קרא אליו מתוך העץ לאמר:

זקן! זקן! המצוה הגדולה אשר עשית לקדש שם שמים ברבים להחיות עם רב היא עמדה לפני אלהי מרום להצילך, ובפקודת עליון באתי עדיך להודיעך: כי שמע ה׳ את תפלתך, ראה את דמעתך, וייקר בעיניו רצונך הכביר לעמוד כנגד דרישת שונאיך להמרת דת־עליון צרופה בדת־ילוד אשה אחרת. וישלחני אליך להצילך.

ועתה שמע בקולי לאשר אומר לך, כאור הבוקר אחרי שפכך שיחך לפני אלהינו תרד מעל העץ אשר לנת בו, ושמת פניך אל העיר הקרובה מ. שם תתקבל בכבוד הראוי לך, ובה תמצא לך דירת־ארעי למשך שנתים ימים במנוחה ובשלוה, ואחר תשוב למקום־מגורך הרגיל להתענג בחברת בני משפחתך וכל קרוביך…

ובדברו טפס על גזע העץ, וישק את הזקן בחבה במצחו אחרי הבריחו את הנחש אשר נבהל מפניו וינס מנוסת חרב למצוא לו מפלט ומחסה באחת המאורות בין הסלעים, ואחר נעלמה הדמות כרגע לבלי הראות עוד.

הזקן נדהם מאד לכל מראה־עיניו, אבל יחד עם זה הרגיש כאלו רוח אחרת, רוח חדשה, התנוססה פתאום בקרבו. רוח אמץ וגבורה, רוח דעת ויראת ה׳, וכי הנשיקה אשר קבל על מצחו השאירה אחריה על אותו מקום אור מאיר כאור שבעת הימים להאיר את מחשכי לילו ואת מחשכי עתידו… ויהי כעלות עמוד השחר ויתעורר הזקן משנתו הקלה אשר ישן ועיניו סגורות למחצה, ולבו ער ומלא מחשבות משמחות…

וירחץ פניו וידיו משיורי המים אשר היו עמו עוד, ויתעטף בטלית ובתפילין, וגם התפלל תפלה קצרה־תפלת הדרך־בכונה, ואחר טעמו מן הצדה אשר נשארה לו לסעוד את לבו שם לדרך פעמיו כפי אשר צווה מאת הדמות שנראתה אליו בלילה.

ובהגיעו אל גבול הכפר המכוון ראה דבר מוזר אשר הפתיעהו מאד, שכל הפוגשים בו ״מבני־הצורה״ השתחוו בחיוך קל על שפתותיהם, ויתר ההמונים וביחוד הרועים אשר רעו את עדריהם בשדה ברחו מלפניו, הם והצאן אשר ברגליהם, בפחד גדול, וישובו העירה לפני הזמן הרגיל, וכראות אותם בעליהם ויתר הפוגשים בהם מתושבי הכפר, שאלום על סבת הדבר, ויספרו להם לאמר: ראינו זקן אשר קרן אור פניו כאור שבעת הימים וכאור פני משה נביא־ישראל בשעתו ונבהל, ונמלט על נפשנו יחד עם הצאן, כי לא ראינו כזאת מעודנו…

ויהי כי פגשו מלאכי המושל בזקן, ויבהלו גם הם מפניו המאירים והמזהירים כזהר הרקיע. אך בהיות מצות המושל עליהם חזקה לגשת אליו ולדעת מוצאיו ומובאיו בטרם בואו העירה עשו כפקודתו, וגם שמעו את כל פרטי הדברים שהזקן ספר להם באר היטב, והוסיף שהוא בא לעיר להשתקע בה במשך שנתים על פי פקודה מ״גבוה״ אשר נמסרה אליו בלילה על ידי המלאך הנאמן הנשלח אליו ממרום.

וישמעו האנשים ויתמהו מאד למשמע אזניהם, וגם מסרו את הדברים למושל לכל פרטיהם, ויתן המושל צו להביא את הזקן אליו, וגם כבד אותו כיאות לאיש אלהים קדוש כמוהו, וגם הקציע לו ארמון מיוחד על יד ארמונו הוא, וישב האיש שם בשלום בשלוה. ויקחהו המושל ליועץ סתרים לו לעצמו, וגם לכל אלה אשר הואילו לפנות אליו בשאלותיהם לטובתם, לשמחתו ולשמחת כל אלה שבאו במגע ובמשא עמו. ובין כה וכה קבל הזקן מכתבי סתרים מאת הוד מעלתו מלך תימן, אשר הכיר בקדושתו ובטובה הגדולה אשר עשה לכל ארצות מלכותו בהצילו אותם מחרפת רעב וצמא, וגם מבני ביתו קבל מכתבים על ידי המלך אשר הרגיעו רוחו מאד, בהוכחו לדעת, כי המלך מלא את הבטחתו יותר ממה שקוה, ויהי מאושר מאד.

ושתי השנים של גלותו עברו מהר כרגיל בשנות שובע ואושר, ומה גדלה שמחתו ביום אשר קבל מכתב הזמנה רשמי מיוחד מטעם הוד מלכותו מלך תימן לאמר: קומה, זקן נכבד ואיש אלהים קדוש, ושובה לעיר מולדתך ולמקום מנוחתך כי כבר רצה אללה את מעשיך. וכבר תמו אויביך וכל משנאיך וכל מבקשי רעתך מפניך. כי רובם ככולם, ובראשם הזקן המעליל את העלילה הידועה כבר הלכו לעולמם לבלי שוב עוד. ויתר אנשי המדינה אשר נהנו משפעת־טובך, ומהדרת קדושתך לרגלי תפלתך, שקועים כולם איש איש באשרם הגדול שבא להם על ידך, וכבר שכחו כלה את אשר תבעו ממך להמיר דתך בעל כרחך, או לחיב ראשך למלכות. שובה! אל תירא, אנכי מגן לך ושכרך מעתה הרבה מאד…

ותגדל שמחת הזקן למקרא דברי המלך לאין גבול, וימהר להפרד מהכפר אשר בלה בו שנתים בשלום ובשלוה, וגם הודה לו למושל המחוז בעד כל הטובה אשר עשה לו במשך ימי שבתו עמו, וגם המושל הביע לו את צערו הגדול ואת צער עמו בהפרדו מהם, וימהר לשוב בשמחה אל ארץ אבותיו ואל מלכו החביב.

הוא סר ראשונה אל צנעא עיר הבירה להתראות עם הח׳ליף מגינו ומושיעו, ולהודות לו במו פיו בעד יחסו הטוב אליו בהצילו אותו ממות בטוח, וגם בעד יחסו הטוב והמצוין לבניו ולמשפחתו בימי העדרו בגלות, וכאמרו לשוב לבני ביתו ולכפר מגורו קרא המלך אליו ויאמר: לא תשוב! כי פה תקבע דירתך מעתה, והיה תהיה על ידי וקרוב לארמוני, וכל בני ביתך יובאו בקרוב הנה על פי פקודתי, כי בזאת חפצתי, ואחת אמרתי ולא אשנה. ובדברו הודיע הח׳ליף לזקן, שכבר הוכן למענו ארמון נהדר ורחב ידים לגור בו יחד עם בני ביתו וגם הוסיף, כי כל מחסוריו הוא ובני ביתו כולם עליו מעתה, כי ראוי וכדאי הוא לכך בהראותו לדעת כי ״קדוש־אלהים״ הוא, וכי כל ח׳ליפותו ומדינות מלכותו מכירות לו טובה גדולה תחת הטובה אשר עשה עמם להצילם מכליון חרוץ, כבוא היום המאושר, אשר בו נתן אללה בלבו לערוך תפילתו כאשר עשה. וגם לקח אותו מאז ליועץ־סתרים לכל ימי חייו, וגם את בניו הרים בקחתו אותם לפקידים ולסופרים גבוהים בשלטונותיו.

וירב הזקן לעשות מאז טובות גדולות לבני עמו, אך את מוצאו ואת מקור מחצבתו לא גלה להם, כי לא נתנה לו הרשות לכך מן השמים, ויהי סודו כמוס עמו עד יום מותו, ויקראו לו כל בני תימן אז בשם ״חוני־המעגל השני״ וגם הציבו לו יד ושם בדברי ימי יהודי תימן הגדולים, ויהי שמו לברכה בפי כל.

זכרה לו אלוה לטובה.

 

מחפש מזל / הא' שלום דנוך    🔗

״מי שאין לו מזל ילך ויטיל עצמו בים״. (פתגם ספרדי).

מעשה ביהודי שלא היה מצליח בעסקיו, ובכל אשר פנה הפכה לו ההצלחה עורף ולא פנים. ויהי היום ויואש האיש ויאמר בלבו, המשל אומר: ״משנה מקום משנה מזל״, ולכן הבה אנסה לשנות את מקומי ואת עיר מולדתי, ואתהלכה באשר אתהלכה; אולי יקרה ה׳ לפני ואמצא לי מקום שם תשחק לי השעה וארויח את לחמי בכבוד וחיתה נפשי.

ויאמר ויעש, ויצא את עירו ויאחז דרכו הלאה-הלאה אל כל אשר הובילוהו רגליו, ויתהלך שעות בלי הרף, עלה הרים וירד עמקים, עד כי רד היום ועוד מעט ובא הלילה. ובהיותו עיף ורעב מאד, ישב לנוח תחת אחד העצים אשר על אם־הדרך, ומרוב צער ויגון התחיל מתמוגג בבכי, כי אמר: מה אעשה בלילה במקום שמם מאדם ומאומה אין בידי?!

הוא חושב כה וכה, והנה אור קטן נראה אליו מרחוק, ותאורנה עיניו, כי אמר הנה מקום־ישוב לפני, הבה ארוצה אליו בטרם יחשך ולא אמצא את דרכי בלכתי, אולי יש תקוה. ואף כי היה עיף מאד, קפץ על רגליו כאיל, וירחב צעדיו תחתיו למען הגיע אל מקום האור בעוד מועד, וכעבור שעה הגיע אל המקום.

וירא והנה עיר גדולה לאלהים לפניו, ותגדל שמחתו מאד, וכאלו אבן־מעמסה נגולה מעל לוח לבו. ובהרימו עיניו השמימה קרא לאמר: ברוך ה׳ אשר לא עזב חסדו ואמתו מעמדי ויביאני עד הלום בין אנשים חיים ולא נתנני למות הלילה מפחד במקום ״אין גבר קורא בו ואין כלב נובח״¹ והיה זה לי לאות, כי יש תקוה וכי מזלי גם הוא ישתנה לטובה.

ובהיותו רעב מאד קנה לו בפרוטות האחרונות אשר היו בכיסו פת־לחם יבשה, וישב על יד אחת החנויות הסגורות ויבלענה ומים שתה מן ה״סביל״² אשר על ידו, ואחר התחיל לחשוב על מקום לינה ללון בו עד הבוקר, כי כיסו היה ריק ואין בו פרוטה לפורטה.

אחרי נוחו מעט אחז דרכו הלאה. ובהתהלכו אט צעד אחרי צעד, הביט על ימין ועל שמאל כמחפש מאין יבוא עזרו?

הוא הולך והנה ח׳אן³ לפניו ויבוא אליו, וכראותו את בעליו בא לקראתו, אמר לו שלום, וגם שאלהו לאמר: היש לך מקום להלינני בו הלילה?

ויהי כי ענה לו בעל הח׳אן כי הח׳אן מלא אורחים וכי אין מקום פנוי למענו, ויצר לאיש מאד ויקרא בשפה רפה ובדמעות על עיניו לאמר: אדוני הנכבד! גר אנכי בעיר הזאת וממקום רחוק באתי אליה למען ״חפש מזלי״, כי עני ואביון אני – אולי יתעשת האלהים לי ולא אובד, ואך זה עתה באתי ואנכי עיף מאד, ולכן יכמרו נא רחמיך עלי ותנה לי מקום ללון באשר יהיה ותברכך נפשי, ומחר כאור־היום אלכה לי לדרכי, וה׳ הטוב ישלם לך כגמולך.

וירעם בעל הח׳אן פניו אליו כאומר: מה לך ולי כי באת עדי להלאותני? – ובכל זאת קרא לאמר: רק באורוה אקציע לך מקום ושם תלון.

ויודה האיש לבעל הח׳אן על טוב לבו וחסדו עמו, וילך וישתרע לו על המחצלת הבלה אשר בפנת האורוה לישון שנתו. אבל אהה! אף כי היה עיף מאד לא יכול לעצום עיניו אף רגע, כי נחרת הסוסים והחמורים בהתעטשם, ובעיטתם ברגליהם בגרדם על הקרקע כדרכם, הדריכוהו מנוחה. גם הפרעושים הרבים ויתר מיני הזוחלים הבוחרים להם מקום לשבתם בין קפולי־המחצלאות, התענגו על גופו בעקיצותיהם. ונוסף על זאת ריח הסרחון אשר עלה מהאורוה ומימי־השופכים אשר על ידה הרגיזהו ובחצות הלילה קם ויעזוב את האורוה ויתגנב אל תוך־הח׳אן וישכב בין האורחים השוכבים – והוא מכונס כלו בתוך שק גס אשר לקח אתו מביתו בצאתו לדרכו, ויישן וירדם ושנתו ערבה לו מאד.

ויהי בחצי הלילה, כעבור בעל האכסניה דרך האורוה, ויסר לראות את האורח העני אשר שם – וירא והנה אין האורח, ויתפלא מאד ויחפשהו וימצאהו שוכב באולם בין האורחים ונוחר בחזקה. וייחר לו מאד על חוצפת האורח ויגש אליו בכעס עצור, ובקללו אותו במו פיו קללות נמרצות, לקח גפרור ויצת את השק אשר האורח שכב בתוכו, וכעבור רגע קפץ האומלל מתוך שנתו כנשוך נחש מחום הלהב אשר התחיל חורך את כפות רגליו, וימהר לזרוק את השק מעליו וירץ אל האורוה, ומרוב פחדו וכעסו לא יכול עוד סגור עיניו כל הלילה.

ויהי כעלות השחר ויקח את שקו השרוף־למחצה בידו וישם פניו אל בית־המשפט ויחכה שם עד בוא ה״קאצ׳י״, הוא השופט, וכבואו ספר לו בדמעות על עיניו את כל אשר עשה לו בעל־האכסניה וגם הראה לו את השק השרוף למחצה להיות לו לעדה על דבריו כי כנים המה.

ויקרא הקאצ׳י את האכסנאי ויענישהו על מעשהו הרע, בהטילו עליו לשלם את דמי השק אשר שרף חמשה שקלים כסף.

ויקח האיש את הכסף וימהר אל הרחוב באמרו: ברוך ה׳ אשר הציל אותי מיד רשע, מיד האכסנאי קשה־הלב, וגם המציא לי מכסת־כסף להחיות בה נפשי ימים אחדים, עד אשר יעלה בידי למצוא מקור נאמן לפרנסתי ככל אשר אני מקוה. ואכן צדק המשל האומר: אין רע בלי טוב.

ויהי בהתהלכו ברחובות הקריה, וירא והנה זקן נכבד לקראתו, ויגש אליו ויאמר לו: אדוני הנכבד! גר אנכי בקריה הזאת, ורק אתמול בערוב היום באתי אליה למען חפש לי עבודה להחיות בה את נפשי, כי איש עני ואומלל אני, וכראותי מרחוק את פניך האצילים המעידים על טוב לבך, הרהבתי עוז בנפשי לגשת עדיך ולשאול את פיך, אם אתה יכול לתת לי עבודה אצלך או להמליץ עלי בפני אחד מידידיך – והכרתי לך טובה רבה.

וישמע האיש ויתמלא רחמים על האורח, ויאמר אליו: סורה הלילה אל ביתי והיית אורחי, ולמחר נראה. ובדברו משך את היהודי אל ביתו ויאכילהו וישקהו ויכבדהו גם בשיחה נאה להסיחו מצערו ולשעשעו, ובטרם ילך לישון אמר לו: לינה הלילה במנוחה, ולמחר בבוקר השכם אקחך אביאך אל בית האוצר אשר להוד רוממות מלכנו – יחיהו אללה – אולי ישקיף אלהי־מרום בעניך ותהיה בין הזוכים.

ויהי כי לא הבין האיש אל מה ירמזו דברי מארחו, וישאלהו לאמר: אבל אדוני הטוב, תיקר נא נפשי בעיניך ובאר לי דבריך למען אדעה, מה הזכיה אשר אתה מתכוון אליה, למען אישן במנוחה ותברכך נפשי.

אז יאמר לו המארח: דע לך, ידידי, כי כה דרך מלכנו בעיר הזאת לפתוח פעם בשבוע את אוצרו לפני עניי העיר, וזיכה אותם בהגרלת סכומי כסף גדולים למען יאושרו וטוב להם, ורק פעם בשנה זכות נתונה לכל עני לגשת אל הקלפי.

וישמע היהודי ותדד שנתו מעיניו כל הלילה ובכליון עינים חכה ל״עמוד השחר״, למען מהר אל בית האוצר בלוית מארחו, להיות אחד מראשוני הבאים ואולי גם אחד מראשוני הזוכים בהגרלה.

השחר עלה והיהודי קפץ מעל מטתו בעצבנות, וירחץ ידיו ופניו, וגם שפך ״צקון לחשו״ לפני אלהיו שבשמים ויהי מוכן לקראת מארחו, וכל רגע נחשב לו לשעה בחכותו לו, כי ירא, כי אמר, מי יודע אם לא יקדמני אחר ברחמים וזכה בגורל הגדול לפני?!

ומה גדלה שמחתו בראותו את בעל הבית קורא אליו לאמר: סעודת הבוקר מוכנה, ואתה מהרה וסעד לבך ונלך.

וימהר האיש לבלוע את סעודתו, ואחרי ברכו את ״ברכת המזון״ בכוונה עמוקה ובדבקות יתרה ומיוחדה ויבקש רחמים מאת אלהי מרומים לשים חלקו בין הזוכים המאושרים, מהר אל בית האוצר בלוית מארחו, ויהי הראשון לבאים –ושער האוצר עודנו סגור, ותגדל שמחתו מאד.

ויהי כהפתח השער אחרי רגעים מספר, ויבא בחרדה את ידו בתוך הקלפי ויוצא משם פתק וימהר לסגת אחורנית וישב על אחד הספסלים אשר שם עד אשר יוציאו כל הבאים את פתקיהם. כי כן דבר המלך לאמר: אל יפתח איש את פתק ההגרלה אשר בידו בטרם יוציאו כל הנגשים אל הקלפי את פתקיהם.

ומה גדלה תוגת לבו של היהודי בפתחו את פתקו ובראותו כי חלק הוא, וכי אחרים היו הזוכים ולא הוא! אז יתמוגג בבכי לעיני כל רואיו ולעיניו של שר בית האוצר, ובשאלו אותו השר על סבת בכיו פתח לו היהודי את סגור לבו ויתנה לפניו בקצרה את צרת עניו הנורא אשר בגללה עזב את עירו ויגל לעיר הבירה לנסות מזלו וכי כל תקותו אשר אליה ערגה נפשו למען הנצל מצרתו עלתה לו בתוהו.

וישמע השר ויתמלא רחמים על האומלל ועל רוע מזלו, ויבא את דברו למלך. ויכמרו גם רחמי המלך עליו ויאמר לבוא לעזרתו באופן מיוחד, ועל כן צוה להעמיד אותו ביום ההוא פתח שער העיר בתתו לו זכות מיוחדת ליום אחד לגבות מס ידוע מאת כל עובר־ושב לטובתו. אבל תנאי אחד התנה המלך לאמר: רק מאלה תגבה מסך, מכל איש אשר בשם ״אברהים״ יכונה, מהקרחים ומבעלי־המומים ומכל העוסקים בממכר עופות.

וזה המס אשר תגבה: שקל כסף אחד תקח לגולגולת אדם, ורבע השקל לכל ראש עוף.

וירץ היהודי בשמחה פתח שער העיר ותעודת המלך בידו, ויאמר בלבו: הפעם אשרי הולך לפני, ובחמלת ה׳ עלי ישתנה מזלי לטובה בלי כל ספק.

אבל אהה! לא כאשר דמה האיש כן היה, כי כל היום ההוא לא עבר דרך השער איש משלשת הסוגים אשר עליהם הוטל המס, ורק כאשר נטתה השמש לערוב, עבר איש אחד וחמשה ״ראשי״ עופות בידו. וימהר היהודי אליו ובהראותו לו את התעודה אשר בידו קרא לאמר: שלם מסך, כי דבר המלך הוא לאמר: היום ישלם כל מוכר עופות שקל כסף בעדו ורבע השקל בעד כל עוף, וכמספר העופות כן ישלם!

ויתמה האיש מאד לדברי היהודי ויקרא בכעס לאמר: מה לך ולי, יהודי, ומה יום מיומים כי הוטל עלי לשלם מס חדש ולא דרכי? וגם החל לחרף ולגדף אותו ויושט היהודי את ידו בזעם ויך את מוכר העופות בראשו וגם הסיר את מצנפתו מעליו. וירא והנה…. הוא קרח. ויפג לבו משמחה ויקרא: גם הקרחים ישלמו! ותעל חמת מוכר העופות למעלה ראש, ויוסף לקרוא: לא אתן! כי עני אני וכי בעל מום אני, חרש למחצה אני! ואתה שטה מעלי ואעברה!

וישב היהודי ויקרא בשמחה גלויה לאמר: אבל גם בעד מומך שלם תשלם, כמאמר הוד מלכותו! ויחזק בו ולא הרפה ממנו.

אז יגש אליהם איש מהעוברים אשר ראה את האנשים בריבם, ויאמר להפריד ביניהם. ויקרא לערבי לאמר: ״אברהים״ ידידי! למה תסרב לשלם את אשר הוטל עליך – ומצות המלך היא, ככל אשר אתה רואה בתעודה אשר ביד האיש! – וישמע היהודי ויוסף לקרוא: האח! גם בעד שמך עליך יהיה לשלם עוד שקל כסף אחד, כי גם זה דבר המלך הוא! וישתגע מוכר העופות מכעס עצור ויקרא בהתמרמרות גדולה לאמר: אויה לי! מה לאיש הזה הזר והמוזר אלי? מה עשיתי לו ומה הלאיתיהו כי מתעלל הוא בי על לא עול בכפי, והוא עומד לשטן על דרכי ועוצר אותי מלכת?!

ויהי כי לא אבה האיש לרפות ממנו, וגם סחב אותו הלוך וסחוב עד שער המלך, וישאל המלך לאמר: מה אתם? ויספר לו היהודי את כל פרשת־הדבר ואת אשר קרה לו ביום ההוא, ויצחק המלך למשמע אזניו ויקרא: אכן צדקו האומרים: ״אוי לו למי שנולד בלי מזל״! ובפנותו אל היהודי אמר: הנח לאיש וילך, כי עני ואביון הוא ואין ידו משגת לשלם את אשר הוטל עליו ואני אשלם לך בעדו הפעם, ורק הפעם. כי עיניך הרואות כי אין עצה ואין תבונה כנגד רוע המזל, וכי נאמנים מאד דברי הפתגם האומר: ״מי שנולד בלי מזל, ילך ויטיל עצמו בים״. – ולמה המזל דומה? – לצל. כי תרדוף אחריו יברח מפניך, וכי תברח מפניו הוא ידביקך.

 

מאבל ליום טוב / הא' שלום דנוך    🔗

״כורה שחת בה יפל״

״ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו״.

לפני שנים רבות היה בעיר צנעא אשר בתימן מלך עשיר, אדיר ובעל אוצרות, ויגדל שמו בכל גבולות מלכותו.

ולמלך בן רך בשנים, אשר אהבהו מאד, כי יחיד הוא לו, והוא יפה להלל, עיניו היו שחורות ובוערות, ושפתיו חכלילות מיין, ושערות ראשו מסולסלות, חלקות ממשי ומבהיקות, וכלו אומר גאון ונעם. וימצא הנער חן בעיני כל רואי פני המלך ושריו, ועל כן כנוהו בשם ״נעים״, ולא עצבהו המלך מימיו, וכל אשר שאל הנער לא אצל ממנו.

ויהי דרך הנער תמיד לצאת יום יום לשוח בגנים ובפרדסים אשר לאביו כשעתים לפני שקיעת החמה. לבושו מעיל ארגמן מזהב, וחגורתו אשר במתניו מצופה כלה אבנים יקרות, וחרב גבורים אין כמוה ליפי תלויה לו בצדו השמאלי, וכעברו ברחובות קריה והוא רוכב על סוסו האביר, סוס ערבי טהור ואציל, הפליא הנסיך הצעיר את כל רואיו במראהו הנהדר, ולא יכלו הסב עיניהם ממנו עד העלמו. ושני בני לויה מרואי פני המלך נלוו יום יום לבנו בצאתו לטיוליו, אחד מלפניו ואחד מאחוריו להיות לו למשמרת.

ולמלך משנה יהודי והוא חכם גדול ויאהבהו המלך מאד וגם נשא אותו מעל כל השרים אשר אתו, ויקנאו בו השרים מאד, ועל כן בקשו תמיד תואנות למען הורד חנו בעיני המלך.

ויהי היום ושני השרים אשר לוו את בן המלך בדרכו בצאתו לטיל התיעצו ביניהם לאמר: הנה גדל מלכנו את משנהו מעל כלנו והוא ״יהודי כופר״⁴ ואנחנו משרתיו ״המאמינים״ עושי רצונו ושמנו גדול בגבורים משם המשנה, ירודים אנו בערכנו בעיני מלכנו, וכן לא יעשה. ועל כן בלכתנו היום בלוית יורש העצר בצאתו לטיולו יום יום, נובילהו עד שער ״רחוב היהודים״, ושם נערים לשלוח ידנו בו ורצחנוהו נפש, והטלנו את אשמת הרצח על היהודים אשר ברחוב ונקמנו את נקמתנו ביהודים ובמשנה למלך היהודי, כי בנפל החשד על היהודים ברצח בן המלך יחשדו גם את המשנה שהוא היה יחד בעצה עמם, ונפל גם הוא בנופלים ולא יוסיף קום.

שעת הטיול הגיעה, ונעים לבש כדרכו את בגדי תפארתו, ובעלותו על סוסו האביר המיוחד לו, יצא לטיולו בלוית שני מלויו משרי המלך, אחד מלפניו ואחד מאחריו. השמש טילה לה גם היא על פני הרקיע כאומרת ללוות את הנסיך בטיולו, ובנטותה הימה למקום מגורה בלילה פזרה בנדיבות רבה לכל עבר את קרני אורה האחרונות הנהדרות והנוצצות, ותקשט בכל מיני קשוטים צבעוניים מרהיבי בת עין את כל סביבתה. גם רוח נעימה ומשובבת נפש לטפה בנשיבתה הרכה והענוגה את פני נעים החביב. ויהי כי נטה היום לערב, ועוד מעט ונעלמה השמש מאחורי האפק, ויאמר הנסיך לשוב מטיולו הארמונה, ויגשו אליו שני מלויו, ויגידו לו בסבר פנים מעושה לאמר: אדוננו הנסיך! דע נא כי חג היום ליהודים אשר בשם חג הסוכר⁵ יקראו לו, ואם יש את נפשך הבה נסורה אליהם ברחוב המיוחד להם, הקרוב אלינו מאד, ובלינו שם שעה קלה בראותנו בשמחתם ובמנהגיהם בשעת תפלתם.

ויאות הנסיך לדבריהם, וישם פניו אל רחוב היהודים, וכבואם עד שער בית הכנסת, מהרו המלוים ויקפצו מעל סוסיהם במהירות כאומרים לעזר לנסיך לרדת מעל סוסו, ובאחזם בחרבו התלויה לו לארכה במתניו, שלפוה מתערה כמו מבלי משים, וגם העמידוה על הארץ וחודה למעלה, וכרדת הנסיך מעל סוסו נתקל בחרבו אשר נתקעה בלבו, ובהנתז דמו בחזקה במבוא שער בית־הכנסת ובקירות מסביב, נפל ארצה מת, לתמהון לבם של כל באי בית־הכנסת, וחרדה גדולה אחזה את כולם.

ויראו המלוים וישמחו בלבם מאד, אבל למראית עין עצב כסה פניהם, ובעזבם את הנסיך כמו מתוך יאוש מעושה והוא מוטל על הארץ, חשו אל ארמון המלוכה במרוצה גדולה ויודיעו את דבר האסון למלך, וגם הוסיפו לאמר: כי יד היהודים היתה בבנו חביבו לרצחו נפש, בחג הסוכר הוא חג נצחונם הידוע כנגד הפרסים. ומרוב כעסו ורוגזו צוה המלך להביא את רחוב היהודים במצור כרגע, ולא לתת לאיש מהם להמלט החוצה עדי הגישו אותם למשפט ועדי גלותו את עקבות הרוצח.

אז ימהרו היהודים אל אחיהם המשנה למלך ויספרו לו את אשר קרה לנסיך ברדתו מעל סוסו באשמת שני מלויו, וכי עלילת שוא העלילו עליהם באשמת רשע לפני המלך משנאתם אותם, וגם בקשוהו לאמר: מהר אל אדוננו המלך, והודיע לו דבר אמת אולי ישמע… אולי ירחם…

ויעש המשנה כדבר אחיו היהודים, כי ידע המשנה, כי אמת בפיהם וכי משנאתם אליו ביחוד עשו את אשר עשו, וגם הבטיח את המלך, כי רחוקים היהודים להושיט ידם על מי שהוא לרצחו נפש, כי מצות תורתם היא לאמר: לא תרצח! אבל המלך אך באחת, אחיך היהודים הרגו את בני ובני מות הם, וגם אתה בתוכם, וכעבור שלשה ימים אצית אש גדולה ברחוב כולו אשר הם גרים בו ושרפתים חיים או כי ימסרו לידי את הרוצח.

ויצא המשנה מעם פני מלכו בפחי נפש, וישב אל רחוב היהודים בלב מלא יגון ויאוש ויודיע לאחיו את דבר המלך ואת מחשבתו הרעה אשר הוא חושב על היהודים. ויזדעזעו כולם למשמע דברי המשנה, ויקראו לצום ולבכי ולמספד ולתפלה במשך שלשת הימים הנועדים מאת המלך לשרפם ולאבדם, ויתאספו כולם בבתי הכנסת אנשים, נשים וטף, ובתתם אפר על ראשם לאות אבלם, שפכו שיחם לפני אלהי מרום ויבכו יומם ויבכו לילה בלי הפוגות, וכולם מזי רעב ואכולי נדודי שנה, ואף כי הילדים מבני עשר ומעלה.

ויהי ביום השלישי לעת הצהרים, ויגש אחד הילדים אל אמו ויקרא לאמר: אמא! אמא! כה אמר ה׳: שמעתי את תפלתכם, ועתה האכיליני נא והשקיני נא כי עוד מעט ומתי!…

אבל האם מאנה לשמע בקול הילד באמרה: אל בני! לא אתן! כלנו יחד נמות, או כי כלנו יחד נחיה… ברחם ה׳ עלינו, ובדברה ספרה לילד את כל פרשת הגזרה הנוראה אשר יצאה מלפני המלך להרג ולאבד את כל היהודים, וכי בעוד שעות מספר יוציא את גזרתו לפעל, והמות יהיה אכזרי ונורא בהעלותו אותם באש…

ויהי כראות הנער, כי כל בקשותיו והפצרותיו לאמו להאכילו לא הועילו לו, וכי עוד מעט ובא קצו, ויקרא שנית לאמר: הושיעי אמא, למען תושעו! ואם אין דמם של כל היהודים, גדולים וקטנים, עליך!!

ותתחלחל האשה לדברי בנה – בן־עשר – ותמהר לאישה לבית הכנסת ותספר לו את הדבר וגם שאלה ממנו עצה, כדת מה לעשות עם הילד הלהאכילו אם אין? – וימהר האב אל הילד, וישב הילד להגיד לאב את אשר הגיד לאמו: האכילוני נא, והשקוני נא, כי חיה נחיה, ואני אצילכם ב״שם ה׳״, אני אגלה את סוד רצח הנסיך למלך…! ובזכות הילדים הפעוטים ננצל, ובנשאו עיניו השמימה, קרא פסוק ״התהלים״ אשר למד אותו באותו שבוע ב״חדר״ לאמר:

״מפי עוללים ויונקים יסדת עז

למען צורריך להשבית אויב ומתנקם״!

ולא יכול אביו להתאפק בשמעו את דברי בנו הקטן וישאהו בזרועותיו וימהר להביאו עד המשנה היהודי אשר למלך ועד רב העדה ודייניה הביאהו, וכשמעם את דברי הילד קראו כלם פה אחד ויאמרו לאב: מלא אחרי דברו כרגע כי האלהים שלחהו לפנינו להצילנו, ודבר אלהים בפיו.

ויהי לעת ערב בטרם שקעה השמש, וישלח המלך את מלאכו אל המשנה היהודי ויאמר אליו: כבר הגיע המועד! ואתם אם מצאתם את הרוצח – טוב, ואם אין בעוד שעה כלכם מתים!…

אז ירחצו היהודים את הילד ״הנביא״ (כי כן כנוהו) למשעי, וגם הלבישוהו מחלצות לבנות כשלג ויתנוהו ביד המשנה להובילו הארמונה אל המלך להשמיע דבריו באזניו, והם כלם למקטנם ועד גדולם נגררו אחריו עטופי רעב ולבושי שק מרב יאוש, ויעמדו כלם בשער הארמון, אף כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק.

ויהי בהתיצב המשנה ועמו הילד לפני המלך, וירא והנה המלך יושב על כסאו ופניו הקודרים מלאים זעם חרדות, ומשני צדדיו ישבו להם כל שרי המלוכה ורואי פניו, וגם שני ״מלוי הנסיך״ המומת בתוכם, ויספר המשנה למלך את כל הקורות עם הילד אשר הביא עמו ואת אשר דבר אליהם לפני שעות מספר בהיותם כואבים ובוכים בבית הכנסת על רוע הגזרה, ויבקש מאת המלך לשמע גם הוא את אשר בפי הילד ואחר יחרץ משפטו על היהודים לשבט או לחסד.

ויאות המלך לדברי משנהו למרות רצונו, כי לא האמין למשמע אזניו, ובפנותו אל הילד קרא בכעס עצור לאמר: הגד ילד את אשר בפיך ואל תאחר!

וישתחו הילד בענות חן לפני מלכו ויקרא: צוה אדוני המלך ויביאו את גופת בנך הוא נסיכנו הנכבד הנה לפניך, ואחר אדבר.

ויתן המלך צו ויביאו לפניו את הגופה אשר טרם הובילוה לקבר, כי מצות המלך היתה לאמר: לא יקבר הנסיך עד אשר יקברו יחד עמו כל היהודים רוצחי נפשו!!

אז יגש הילד באמץ לב אל גופת הנסיך, ובגלותו את מצחו הדביק עליו שלש אותיות עבריות והן: אמת ויקרא אל הנסיך ויאמר: דבר! וכרגע קפץ הנסיך המת מתוך ארונו – ארון הזהב – אשר טמנוהו בו אחר חנט הרופאים אותו כדרך המלכים, ויחל לרוץ אנה ואנה סביב האולם, וגם הביט בהתבוננות בפני כל אחד מהנוכחים כמחפּש מי שהוא, ואחרי רגעים מספר שם ידו על שני מלויו ויקרא: אלה הם רוצחי! ובמרמה עשו את אשר עשו מקנאם ביהודים ובמשנה למלך היהודי, ומשנאתם אותם! וכל היהודים האומללים חפים מפשע.

אז בערה חמת המלך על שני מלויו ויקרא לאמר: רוצחים! בוגדים! הודו במו פיכם כרגע! כי שתים רעות עשיתם בזדון, רצחתם וגם העללתם עלילה ברשע על אנשים ישרים וצדיקים!

ולא יכלו המלוים להרים ראשם לפני מלכם, כי פחד הנסיך אשר קם לתחיה אחרי מותו עליהם פן יכחישם, ופני שניהם חפו.

אז צוה המלך לתלות את שני הבוגדים לעיני כל השרים ורואי פניו וליהודים היתה אורה… אבל לא שמחה, כי תיכף להתלות המלוים שב הנסיך אל ארונו – ארון המת – ובטרם בואו אל תוכו נפלה האות הראשונה ה – א – מאליה מעל מצחו, ותשארנה רק שתי האותיות האחרונות ״מת״ ויסגר הנסיך עיניו לנצח, והוא שוכב מוטל בתוך ארונו.

ויגדל האבל בארמון המלוכה ובכל ״צנעא״ הבירה על הנסיך הצעיר והיפה אשר גדלה חבתם אליו מאד, גם היהודים קוננו עליו לאמר: הוי אדון! והוי הודו! מדעתם שהם היו סבה למותו שלא באשמתם, כי מפני שנאת המושלמים אליהם ואל אחיהם המשנה היהודי היה הנסיך האמלל לקרבן בידי מלויו הרוצחים הבוגדים, ויתאבלו כלם שלשים יום וגם התפללו בעד ״עלוי נשמתו״, וגם יסדו בית כנסת מפואר על שמו אשר בשם ״בית כנסת הנסיך״ קראו לו, ומדי שנה בשנה קבעו את יום רצח הנסיך ליום צום ומספד ואזכרת נשמה, ואת היום שלאחריו ליום ״פורים שני״ יום שמחה וששון ותודה לאל על התשועה הגדולה אשר הושיע את כל תושבי צנעה, בהפרו את עצתם הרעה של המלוים הבוגדים. לא יאבה ה׳ סלוח להם!

והילד הקטן היה לגדול גם בשנים וגם בתורה. ובהיותו בן עשרים וחמש מנוהו יהודי צנעא לרב עליהם, וינהל האיש את עדתו בחכמה, בתבונה ובדעת, וירב לתקנה ולשכללה, ויצא שמו לתהלה בכל ארץ תימן.

זכרה לו אלהים לטובה.

 

הכסף יַעְנֶה את הכל וִיעַנֶּה את הכל / משה מזרחי בגדאדי    🔗

איש היה בקהיר בירת מצרים, ממשפחה מיוחסת ואצילה, ושמו עובדיה. ולו שתי נשים, שם האחת נעמה ושם השניה רומיה, ושתיהן יפות־תואר ויפות־מראה וחן מסורות לבעלן מאד, וגם אוהבות עבודה מאין כמוהן. ביום התעסקו שתיהן בחריצות במלאכת הבית, ובלילה לא משו ידיהן מעבודות־יד שונות, ותצטיינה ביחוד במלאכת הרקמה בכלי־לבן ושמלות בכל מיני חוטי כסף וזהב וחוטי צבעונים. וגם הביאו את מלאכת־ידן השוקה למכירה. ותרווחנה כסף לא מעט, לשמחתו הגדולה של עובדיה, הגדול ביחש, אך לא בעושר ונכסים.

אבל כגודל חריצותן של הנשים כן היה עובדיה עצל מטבעו מאין כמוהו, ואף שנא את העבודה תכלית שנאה, כרגיל על פי רוב בין אצילי־משפחה, ואדיר־חפצו לבלות ימיו וגם חלק מהלילות במקהוות הגדולות אשר בעיר, בשתיית קפה, בעשון ״שישות״ או ״נרגילות״ ובשיחות בטלות על ה״סיאסה״ היא ״המדיניות״ ובשאר דברים בטלים. כי אמר עובדיה בלבו: הנה נעמה ורומיה שתי נשי החרוצות מספקות לי כל צרכי, ומעשה ידיהן לתפארה ולהצלחה לי הם, ולמה אעמול ואיגע ולי אין צורך בעבודה, כי לחמי ניתן לי וגם מימי ושעשועי נאמנים לי על ידי נשי. וזאת עוד, הנה גם ״בעל בעמי״ אני ומשפחתי אצילה במשפחות. וכלום נאה ויאה למיוחס־משפחה לעסוק בעבודת־יד המשפילה את היחוס וגם את ערך־האדם בעיני עצמו הוא? הס! כי לא להזכיר.

ויהי כי עברו הימים ותראינה שתי נשי עובדיה, כי עובדיה בטלן־עצל הוא, ושנוא ישנא את העבודה והן נחשבות בעיניו כשפחות חרופות שלא נבראו אלא לשרתו ולספק לו צרכיו ותענוגיו, – ותנסינה לדבר על לבו לשנות את דרכו לטובה, לחדול מהבטלה המביאה לידי שעמום ולידי כל מדה רעה ומגונה, ולאהוב את העבודה המחיה את בעליה בכבוד, ומרימה את כבוד עצמו בעיניו הוא, ואף כי בעיני אחרים. אבל כל דבריהן נשארו מעל, כי אטום אטם עובדיה את אזנו משמוע, וגם העז לחרף ולגדף אותן על הרבותן עליו דבריהן בשבח העבודה השנואה בעיניו. ויהי כי לא יכלו נשוא עוד, ותחלטנה לעזוב אותו לנפשו, כי אמרו: אולי זה יועיל להחזירו למוטב. ותלכנה שתיהן לבית הוריהן, ורומיה העיזה לפנות גם אל ה״קאצ׳י״ ולקבול לפניו על עובדיה ועל הליכותיו המוזרות שלא לכבודו הוא ולא לכבודה היא וכבוד צרתה עמה ומשפחותיהן.

בראשונה נסו הורי נעמה ואחיה לדבר גם הם על לב עובדיה לשנות דרכו לטובה ולבלתי העביד את נשיו בפרך, אבל בראותם כי לא נענה גם להם ויחליטו גם הם להחזיק את נעמה אחותם בביתם ולא נתנוה לשוב לבית עובדיה, למרות כל הפצרותיו אליהם, והקאצ׳י גם הוא נסה להוכיח את עובדיה על פניו ולהטיף מוסרו באזניו, לאמר: אל עובדיה! כי לא טובה הדרך אשר אתה הולך בה, כי אדם לעמל יולד, ובזעת־אפו עליו לאכול לחמו ולפרנס את בני ביתו.

אבל עובדיה לא רק שלא הטה אזנו לשמוע מוסר הקאצ׳י אלא עוד ביטל אותו בלבו, וגם נסה לענות לו כמהתל, לאמר: השתחויתי אדוני הקאצ׳י, אל נא באפך אם ארהיב עוז בנפשי להתנגד להשקפתך ולהגיד לך בפה מלא, כי רק הנקלים ושפלי המדרגה בבני האדם יעבדו, אשר לא כן האצילים והמיוחסים בהם כמוני היום, אשר זה דרכם להתרחק מכל עבודה ומכל מלאכת־יד פשוטה וגסה, ולחיות חיים קלים ונוחים, חיי תענוגים כיאות להם, ואתה אדוני אות ומופת חי לדברי, כי הנה בהיותך שופט נכבד וגדל־ערך אתה ממעט לעבוד ממזכירך העומד לרשותך ולשרותך, והוא גם הוא יעבוד פחות מהמזכיר השני העומד תחת השגחתו ופקודתו הוא. והמזכיר השני עובד פחות מהשלישי והשלישי פחות מהרביעי, וכמוהם המשרתים הבאים אחריהם. וכל הגדול מחברו במשרה ובמדרגה קטן הוא בעבודה ממנו, כי על היסוד הזה בנויים חיי כל בני האדם עלי אדמות, אין הבדל. אמנם, כולם שוים הם בפרצופי פניהם ובמבנה גופם, אבל מה רב ההבדל בין איש לרעהו בדרכי החיים ובקשרי היחסים! הוא הדבר אשר אמרתי, הכל תלוי בעמדתו של האדם בחברה, באצילותו; ואם כן, איפוא, למה לך אדוני הקאצ׳י להתרעם עלי ולהרבות דברי מוסרך ללא הועיל?!

אז תבער חמת הקאצ׳י על עובדיה ועל דרך ההתול אשר בחר בה בהתוכחו עמו, ויצו להלקותו על חוצפתו ארבעים מלקות באמרו: ״את אשר לא יעשו דברי מוסר־השכל, יעשה המקל״, ואחר גרשהו מעל פניו בחרפה.

ויהי כראות רומיה אשת עובדיה, כי גם הקאצ׳י לא עלה בידו להשפיע על עובדיה לשנות דרכו, וכי כל דבריו אליו נשארו מעל, ותקרא מתוך יאוש לאמר: גם אני אבחר בדרך אשר הלכה בה נעמי צרתי, וגם אני אשב בבית־הורי כל הימים ככל אשר היא עושה.

ויהי ממחרת כאשר סר עובדיה אל המקהוה כדרכו לשתות קפה ולעשן שישה, וגם להרבות שיג ושיח עם כל הבטלנים ממבקרי המקהוה ויקבלהו בעל־המקהוה בפנים זועמים שלא כדרכו אליו מתמול שלשום, כי שמוע שמע בעל המקהוה את אשר קרה לעובדיה עם נשיו אשר עזבוהו לנפשו ותלכנה לבית הוריהן, ויאמר בלבו: מאין ישלם לי הבטלן הזה בעד כל אשר אתן לו מבזיכי הקפה והנרגילות – ובידו אין פרוטה לפורטה.

ויהי כי ראה זאת עובדיה וינסה לפנות אל חבר מרעיו ובני לויתו הרגילים אשר במקהוה, אשר השפיע עליהם טובו בימי טובתו למען יעזרו לו בעת צרתו. אבל לא נענה, וייחר לו מאד ויצא מהמקהוה מיואש, וישם פניו אל בית הנשים למען נסות דבר אליהן להשיבן אליו. אבל בראותו, כי לא רק נשיו לא הטו אוזן קשבת לדבריו, כי אם גם הוריהן ואחיהן הרחיקוהו בחזקת היד, וגם העתירו עליו דברים קשים, ויחם לבו בקרבו. ומרוב רוגזו וכעסו הרים את אלתו אשר בידו ויך בה את אחד מגיסיו, אחי אשתו נעמה, מכה אחת אכזריה אשר הפילתהו ארצה מתעלף מבלי רוח־חיים בקרבו. ויהי כי ירא כי מרה תהיה אחריתו, ובני הבית ינקמו בו נקמתם אחרי השיבם את גיסו המוכה לתחיה מהתעלפותו, ויתגנב מהר החוצה וינס וימלט אל מחוץ לעיר רחוק רחוק. וירץ בחפזה מבלי הרף שעות אחדות עדי הגיעו אל אחת הפירמידות אשר במקום, והוא עיף ויגע, ומלא רוגז ודאגה.

השמש נטתה לערוב, ועובדיה ישב על יד הפירמידה לנוח מעט מעמל דרכו, ויחשוב בלבו לאמר: הנה כבר רד היום מאד, ועוד מעט ואתא לילה, ואנכי רעב וצמא מאד, ובידי אין מאומה להשקיט רעבוני ולשבר את צמאוני, מלבד הפרוטות האחדות אשר בכיסי, אשר לא תועילנה לי להחיותני. במקום שמם מאדם אשר אין בו ״לא גבר קורא, ולא כלב נובח״ גם מקום מחסה לשנה בלילה אין, ומה אעשה?!

הוא חושב כה וכה והנה נגלה לעיניו פתאום כעין מערה על יד הפירמידה שישב על ידה מעבר מזה, ויתאמץ ויעמוד על רגליו וירא, והנה מרחב במערה ללון בה, ויבוא אליה בטרם יחשך, ובהורידו את מעילו מעליו שטחהו ארצה להיות לו למצע תחתיו, וגם אבן מאבני המקום שם למראשותיו וישתרע על מצעו כבול עץ מרוב עיפות ומתוך חולשה של רעב, אשר הציק לו מאד, ויהי אובד עצות.

פתאום והנה קול צעדים מתקרבים אליו עלה באזניו, ועוד מעט והנה אדם עובר ולפניו חמור טעון משא לעיפה, ומאחוריו סוס אציל הולך מעדנות והוא מושך אותו ברסנו.

ותאורנה עיני עובדיה למראה, ואף כי לא יכול לנוע ממקומו מרוב לאות, אזר שארית כחותיו ויקפוץ על רגליו ויצא החוצה ופניו אל ההולך. ובדרשו בשלומו בענוה שאל את האיש לאמר: היש לך פת־לחם להאכילני, וכד מים להשקותני, ותברכך נפשי כי רעב אני וגם צמא מאד?

ויעתר האיש לבקשת עובדיה, ובפתחו את ילקוטו אשר בידו הושיט לו עוגת־רצפים יבשה, וגם מעט חלב נתן לו מתוך כד החרס אשר בשקו, ותחי נפש עובדיה למראה הלחם והחלב, ויטבל את העוגה בחלב ויבלענה כבכורה בטרם קיץ ולבו מלא תודה למיטיבו ואיש חסדו, אשר הביע אותה אליו בדברים קצרים וחמים.

ויחכה האיש רגעים מספר עד אשר יגמור עובדיה לאכול ויחזיר לו ספלו אשר נתן לו לטבל בו פתו, ויהי כי הושיט לו עובדיה את הספל אחרי אכלו וישאלהו לאמור: אבל, ידידי ואיש חסדי, הודיעני נא ואדעה, מדוע העמסת את המשא הכבד הזה אשר תראינה עיני על חמורך האומלל אשר עוד מעט ויכרע תחתיו, ואת סוסך עזבת חפשי לנפשו. והוא הרי חסון הוא מחמורך שבעתים וכחו עמו לשאת משא יותר ממנו? –

ויתפלא האיש לשאלה, ובהביטו בו בתמיהה קרא לאמר: אבל אדוני, החמור הרי הוא חמור, והוא לעמל וטורח נולד, לשאת משאות כבדים ולהיות לעזר לבעלים, אשר לא כן הסוס, כי אציל הוא מטבעו ויפה הוא, ואף כי כחו אתו יותר מהחמור, בכל זאת אסור להטרידו במטענים כבדים. הסוס נוצר רק לרכיבת־בעלים, להתחרויות של תענוגות, או להתחרויות על שדה־קרב.

וישמע עובדיה ויחר אפו מאד, ולמרות כל הכבוד אשר רחש לבו לאיש־שיחו על כל הטובה אשר עשה לו להשביעהו ולהרוות צמאונו לא יכול להתאפק מלהתאונן באזניו על העול אשר הוא עושה לחמורו, לבהמה עלובה זו אשר פה לה ולא תדבר. אבל אהה! הוא טרם כלה לדבר והנה כרע נפל החמור תחתיו מרוב עיפות ועוד מעט ונפחה נפשו לעיניו ולא יסף קום.

ויגדל כאב עובדיה למראה החמור המת לנגד עיניו. וגם צער הבעלים אשר כמו נשקף מעל פניו הכאיבהו מאד, וינסה לנחם את האיש על אסונו אשר קרה לו פתאום וגם אמר לעזוב עמו לטעון משאו על הסוס למען יוכל להמשיך דרכו העירה בטרם יחשיך. אבל מה השתומם לשמוע מפיו, כי טוב לו להטות שכמו הוא לשאת את המשא הכבד אשר נשא חמורו עליו מאשר להטעינו על סוסו האציל אשר לא הסכין בזה מעודו.

אז יאמר עובדיה בלבו: הוא אשר אמרתי, יש הבדל בין בריה גסה לבריה אצילה, וכמקרה האדם כן מקרה הבהמה ואין לשנות, כי זאת תורת החיים, אם נאבה ואם נמאן.

עודנו חושב כה וכה, והנה ראה עובדיה להקת צפרים דורסות עטות על נבלת החמור לאכלה. ובטרם הספיקו לקרוע את בשרה בצפרניהן החדות התנפל עליהן כחץ מקשת נץ גדול ממרומים, וכשהרגישו הצפרים בו מהרו לעזוב את נבלת החמור לנפשה, ותעופנה בחרדת מות אנה ואנה, וישאר הנץ לבדו, ויחל לקרוע את בשר החמור בצפרניו החדות ובמקורו החזק. ויהי הוא עושה כה וכה והנה נשר גדול־הכנפים ורב־הנוצה הביט בעינו החדה ממרומי עופו וירד עליו במהירות הבזק, וידקור את גולגולת־הנץ בחרטומו דקירה אחת ולא יסף, וימיתהו, ואחר הרחיקהו ברגליו מעל גופת החמור עד אשר אכל מבשר החמור כדי שבעו ויעף שנית למרומים. ויבוא הזאב אחריו ויאכל גם הוא מאשר השאיר הנשר. ואחריו עטו־עפו גם הזבובים והיתושים וכל יתר השרצים הקטנטנים למיניהם, וימוצו גם הם בחרטומיהם מכל אשר מצאו.

ויהי כראות עובדיה את אשר ראה, ויאמר בלבו: הוא אשר אמרתי, כל הגדול מחברו חלקו בשלל־העולם גדול ממנו, ועמלו בהשגת חלקו קטן ממנו. נשר ראשונה, ואחריו זאב, ואחריו שועל, ואחריו יתר היצורים הקטנים והקטנטנים בזה אחר זה, עד האחרון בהם, הכל כאשר אצל בני־האדם, גבוה מעל גבוה, והכל תלוי במזל ולא בעמל האדם ובמרצו. ובדברו חזר למערתו ויישן את שנתו.

ויהי בחצי הלילה ויעור עובדיה פתאום משנתו בחרדה גדולה בשמעו מתוך שנה כאלו קול ענות־גבורה קורא מרחוק לעזרה. ויהי הוא טרם הספיק לצאת את פי המערה, וירא מרחוק לאור הירח והנה שני שודדים התנפלו על הלך אחד בעברו, ואחרי הכותם אותו מכות אכזריות רצחוהו נפש ויגזלו ממנו את כל אשר לו, ואחר כרו לו שוחה לקברו בה. ויהי הם כורים והנה שמע עובדיה את אחד משני השודדים קורא לרעהו אשר על ידו, לאמר: אהה ידידי! פגע מעדרי באבן מוצקה וישבר, ובגשת רעהו אליו ראה והנה כאלו שקעו שני השודדים יחד בין רגע ויבלעו בלב האדמה וקולם לא נשמע עוד, ויחכה עובדיה רגעים מספר והוא תקוע במקומו כהלום־רעם, ואחר נסה לגשת בצעדים מדודים וזהירים עד המקום, וישמע קול ענות חלושה ועמומה יוצא מתוך האדמה עמוק, ובהטותו אזנו מקרוב הגיעו אליו דברי השודדים באמרם: האח! עשרנו, מצאנו הון לנו! ואכן בשקוע השודדים בלב המנהרה אשר נפתחה מתחת רגליהם בהסירם את האבן הגדולה אשר כסתה את פיה, נתקלו רגליהם בכד חרס גדולה, ובשברם אותה נגלה לעיניהם אוצר גדול של זהובים בנוצצם לאור לשון הירח אשר חדרה לתוך המנהרה בהפתחה, ויהי הם מונים את הזהובים אחד אחד עד תומם, ויקראו לאמר: עשרים אלף זהובים וזהוב אחד מספרם, האח! מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, ומה יפה מציאתנו!!

ויהי כגשת השודדים לחלק את האוצר בין שניהם, ותפול מריבה ביניהם על אודות הזהוב המיותר, האחד אמר לי הוא, כי רגלי נתקלה ראשונה בכד, והשני אמר: לא! כי לי הוא, כי מעדרי פגע ראשונה באבן שעל פי המנהרה וישבר!

ותלך המריבה הלוך וגדל בין השודדים על אדות הזהוב האחד המיותר, וגם חרפו וגם קללו איש את אחיו קללות נמרצות וגם עד מהלומות הגיעו. ובהכותם שניהם זה את זה בחרבות אשר על ירכם, נפלו שניהם חללים כאחד.

אז ירד עובריה אל תוך המנהרה, ויקח את האוצר לעצמו, ובעלותו סתם את פי המנהרה באבן הגדולה אשר היתה על פי המנהרה, וגם גבב עליה גל עפר כאשר בתחלה, וימהר וישב אל מערתו שמח וטוב לב בקראו: יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם! הבו גודל להשגחה העליונה אשר הנחתני בדרך זו הלכתי בה להגיע עד הלום, עד פסגת מרומי האושר אשר לא חכיתי לו ולא עלה על לבי!

ויהי כעלות השחר וימהר עובדיה לשוב אל העיר ולבו רועד משמחה, וישם פניו אל נשיו נעמה ורומיה, ויספר להן את כבוד עשרו הפתאומי ואת רוב אשרו. וגם התחטא לפני גיסיו אחיהן על אשר פגע בהם ביום אתמול מרוב כעס ורוגזה. וכשמוע כולם את דבריו, וגם עיניהם ראו את הזהובים אשר הביא עמו במלתחתו, וישמחו מאד וגם נפלו על צואריו ויחבקוהו וישקוהו, וגם אמצו אותו אל לבם עד הנשים הגדילו וגם נשבעו לו שבועת אמונים מעתה, וגם הבטיחו אותו את אהבתן אליו עד יום מותן.

וראו זה פלא, שרק אחרי התעשרו כמו רוח חדשה התעוררה פתאום בלבו של עובדיה. ויחל להתרחק מהמקהוות וממבקריהן ומכל שיחם והגיגם בעניני מדינות ושיחות בטלות, ויתקרב אל משלח־היד ואל העבודה. מתחילה קשתה עליו העבודה, אבל לאט לאט נעמו עליו החיים החדשים, חיי עבודה ביום וחיי משפחה בלילה, ויצליח במשלח־ידו, ויעל מעלה מעלה, ויהי מאושר בחלקו, ויאשר גם את נשיו החרוצות עמו, וגם מאנשי סביבתו אשר דרשו עזרתו פעם בפעם לא העלים עינו, ויצא שמו לתהלה בעירו, ויקרבוהו גדולים ושרים, וגם עד שער המלך הגיע שמו, ויעטרהו המלך בתואר־כבוד ״פחה״. ובשעות של קורת־רוח יש אשר קרא עובדיה ויאמר: אכן לכאורה טוב להיות אציל בטל ומיוחס מתעצל, אבל עוד יותר טוב להיות עובד חרוץ ושקדן עמל, כי בחריצות ספוק נפש, ובשקדנות אושר פנימי, ואשרי אדם אשר בזעת אפו יביא לחמו, ובעמל כפיו ישיג אשרו. ואיזהו עשיר באמת? הוה אומר: השמח בחלקו.