רקע
גרשום שופמן
הדירקטור וולף
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

כמבצר של ממון, חמימוּת ואושר בתוך העניוּת, המחסור והקור, עמד ה“בנק השטיירי” הנהדר ברחוב הראשי של העיר ג. טרודים ומטורדים, עם ביעותי תהומות בעיניהם עברו האנשים במדרכה הרטובה מגשמים ושלגים כרוכים יחד על פני בנין מוצק זה, שהצהיר כלפי חוץ, מתוך החלונות המסורגים, בשטרות חדשים של ולוּטה זרה ומטבעות־זהב גדולים. ובבנק פנימה, בתוך החלל הגבוה ורחב־הידים, מבהיקים פרצופי הפקידים – שׂבעים, מרוּצים, נטולי דאגות. חמימות נעימה מלפפת אותך כאן, בבואך מן החוץ הקר, חמימוּת השופעת, כנדמה, לא מההסקה המרכזית, אלא מתוך תאי הקופות, הקפות המלאות והגדושות.

במדור האחורי יושב לו בחדרו המיוחד הדירקטור וולף, היהודי היחידי במוסד כספי זה, שבעליו נוצרים כולם. רק בכוח מומחיוּתוֹ עלה לגדוּלה זו. עסוק הוא על פּי רוב בדיבור טלפוני בעניני ולוטה ודויזים וכו', ותוך כדי כך הוא חותם את שמו על ניירות, שהפקידים מהמשרד הכללי מביאים אליו לרגעים.

מוניטין יצאו לו, לדירקטור ווֹלף, של נדיב־לב, של בעל לב ישראלי אפילו, העומד להם, לסוחרים היהודים, בני עיר זו, בשעת דחקם ומציל אותם ברגע האחרון, בכלות כל הקצים, מאבדן, בסדרו להם הלואה מהבנק. ולא לחינם משכימים לפתחו בעלי פירמות שונות אחרי לילות של נדודי־שינה.

–… איני יכול – מנסה להסתייג הדירקטור – איני יכול, מר זילברשטיין! מה אעשה, אם לא תוכל לעמוד בדיבורך? אני מאמין בישרך, אבל אם לא תוכל? היש בידך לתת לי אי־אילו ערובות ממשיות? הלא יודע אתה, עד כמה עלינו היהודים להיות זהירים לעת כזאת. אתה זוכר את העסק שהיה לי בשעתוֹ עם הפירמה פישר?…

אבל הסוחר זילברשטיין אינו מתיאש. אחרי כל הדיבורים וההפצרות והתחנונים הוא פולט בקול בוכים כמעט:

– אדוני הדירקטור, אני עומד לפני התאַבדות…

כהרף עין משתנית ארשת פניו של הדירקטור וולף, ואגב הבטה משתתפת לתוך עיני האומלל, הוא אומר:

– נו, טוב… אבל…

והנה הגיעו ימים, שהקרקע תחת רגלי הדירקטור התחיל רועד… הגה השלטון במדינה עובר לאט־לאט לידי הנאצים. אפילו מיניסטר הפנים כבר נאצי הוא! הלב התרפּק בחשאי על האיש היפה, הנאצל, במשקפי־הזהב שלו, על הקנצלר קוּרט שושניג. כל עוד הוא, שושניג, על כנו – עוד לא כלתה הרעה!

עד שבא אותו היום ה“מר והנמהר”, בו חרג הברדלס הנאצי ממסגרותיו וזינק החוצה בכל פראותו. מורי בתי־הספר שלחו בעצמם את תלמידיהם ותלמידותיהם להפגין ברחובות, ואלה מילאו את שליחותם כהלכה. פּלוגות־פּלוגות צעדו בסך ולא פסקו לצעוק: “שושניג וֶג, שושניג וֶג, שושניג וֶג!!!” (הלאה, שושניג!). מביניהם נזדקרה בחורה אדומת־שׂער אחת, משולהבת כולה, שתלתליה התלקחו כלשונות אש ממש, אש אוכלה אש… שרשרות שוטרים גדרו בעדם מלגשת אל בנינים ממשלתיים, אבל שוטרים אלה עצמם נראו כנרפּים, כמהססים. ובתוך הבנק ישבו עכשיו הפקידים ענודי צלב־הקרס כולם, דבר שלא העיזו לעשות קודם. התעוררות, שחץ, רהב. כלוא בחדרו המיוחד שבמדור האחורי, ישב הדירקטור וולף וציפה במתיחות לידיעות, שאשתו שידרה אליו כפעם בפעם טלפונית אי־מזה, מן החוץ.

לפנות ערב דפק על דלתו בעל חנות־הבגדים, הסוחר היהודי הישיש שוורץ. מבלי שים לב לכל הנעשה בעיר ובמדינה. שם נפשו בכפו הסוחר פושט־הרגל והתפרץ והרס אליו, אל המלאך המושיע, דרך כל שרשרות־השוטרים והתהלוכות המפגינות. בשיגרה הידועה התחיל מתחנן לפניו, אבל הדירקטור שמע ולא שמע. הפעם לא היתה דעתו פנויה לכל כמו אלה כלל ועיקר. לבו חרד מאוד.

צילצל הטלפון, ואשתו הודיעתהו: “זה עתה בא לעיר צבא מוינה. אין אֵמון בצבא ובמשטרה המקומיים. המצב רציני”…

והסוחר שוורץ מעתיר דיבוריו על אוזן לא שומעת. כבר ירדו דמדומים. והנה שוב צלצוּל: “ברגע זה הגיעה הידיעה, כי שושניג התפטר”…

חיור כמת הסיר הדירקטור וולף את השפופרת מעל אזנו, והסוחר שוורץ:

– אדוני הדירקטור, אני עומד לפני התאבדות…

– גם אני! היתה התשובה.


המלצות קוראים
תגיות