רקע
גרשום שופמן
קיבוץ גלויות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

עוד לא נחו, עוד לא שבו אל עצמם העולים העייפים מטלטולי הדרך, ואנשים ונשים משכימים לפתחם.

– התכירני?…

בני עיר הם אלה, בני קן־המולדת, שהרוח נשאָם וזירם בנעוריהם למרחקים שונים. ועתה, בהכרח הגורל המשותף, נפלטו מארצות פזוריהם ונקבצו כאן, בעיר הלבנה, הטהורה, הישראלית. לא ראו זה את זה עשרים, שלושים, ארבעים שנה ויותר, וגם לא פיללו להיפּגש באַחד הימים, והנה…

– התכירני?…

– משה פבזנר!…

–אַה, אַה!…

– הזוכר אתה?…

– הזוכר אתה?…

– הזוכר אתה את השוחט הזקן, ברה־מנדה?…

– ואת פייבוש המשוגע אתה זוכר?…

אכסטזה של זכרונות, זכרונות אין קץ. צוללים בתהומות העבר הרחוק. אבל הנה הגיעו לנקודת השׂוֹבע. עוד מעט, עוד מעט – ואפילו כעין מרה שחורה קלה התחילה מסמרת אותם. בעצם – מי, מה?…

– בבקשה לבקרני עוד ועוד!… – מזמין העולה החדש בפתח מעונו, אבל ספק גדול הוא, אם בני עירו וחברי נעוריו אלה עוד יוסיפו לבוא. כבר די להם, די!

לאחד, בא בימים, דפקה על דלתו אשה באה בימים אף היא.

– אינך מכיר אותי?

– לא!

– הסתכל־נא יפה־יפה!…

– ליוּבקה?… באמת?… אַי, אַי, אי!… – התפלץ – מה שהזמן עושה!…

בערב למחרתו ישבו שניהם על ספסל בכיכר־דיזנגוף.

– בגללך לא ישנתי כל הלילה, – התאוננה היא, – האומנם נזדקנתי עד כדי כך?

– אגיד לך את האמת: להתנקם בך נתכוונתי. פעם בשבתנו בגן העיר בסטרי, חתרתי לנשוק לך על לחיך, ואת התגוננת בכל תוקף. לא נתת!

– איני זוכרת…

– אבל אני זוכר. – נו, ועתה? אולי תתני לי עתה את לחיך זאת? אותה הלחי… אנו יושבים עתה בדיוק כמו אז בסטרי: שמאלך לימיני. אני זוכר היטב. הלא כמעט לשם כך באתי הנה…

והוא גחן אליה ללא היסוס כלשהו (עתה ודאי תהיה מאושרת!) ברם מה הופתע, כשגם עתה… התנגדה. ממש כמו אז, לפני שלושים שנה, בסטרי. לא נתנה גם עתה!!

ניענע בידו וקם. עם העבר לא כדאי לבוא במגע.

לא כדאי באמת.


המלצות קוראים
תגיות