רקע
גרשום שופמן
המשורר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

כל עוד הוּא מתהלך בינינו, הירהרתי לי תמיד, אַל נא יפּול רוּחנו. יפה גוּף ונפש, חוטר מגזע ישראלי משוּבח (מוצאו מקוקז, מאותם המקומות ההרריים, ששם דימוֹן נתאהב בתמרה), אין הזיקנה שולטת בו כלל (אולי גם מהיותו רופא לפי מקצועו ומיטיב לדעת מאחרים, כיצד לחיות?). רעמתו וּשׂפמוֹ המכסיפים, עיניו היפות, המלבבות – כל אלה אומרים חוסן, עידוּד, אַל יאוּש. בשעת דכאון, בשעת הרהוּרי היסוס בנוגע לטיבנו, לטיב גזענו, נסתכל נא בו, באדם מישראל זה – ורפא לנו.

דרך כרכי אירופה צעד האיש, גא וזקוּף; נלחום נלחם לתנועת התחיה מנעוריו, נאבק בתוך כך עם חבריו ה“אַריים” במסדרוני־האוּניברסיטאות, לא נכנע, לא חת, עמד על נפשו ועל כבודו־כבודנו בעוז, באשר הוא, עד הגיעוֹ הלום – משׂאַת נפשו מיום עמדו על דעתו. בשיריו פּלדה סייע הרבה לתקומתנו, “יצק ברזל בדמנו”, והנה הוא מתהלך מעדנות על פני המדרכות הרחבות של עירנוּ הבהירה, הנעלסה, קוֹרן כוּלו – סמל הנצחון והדרור.

בשום ארץ אחרת לא אהב כל כך את החיים, את עצמו… על שפת הים אני רואה אותו תכופות; בא הוא להשגיח על בת־הזקוּנים שלו, בת השש־עשרה, בהתרחצה – בלפוּריה. אוהבת היא, השובבה, הלהוטה אחרי הים בכל אבריה, בכל נימי נפשה, להתרחק מן החוף יותר מדי (פּעם גם היה מקרה, שמשוּה מן המים טבוּעה למחצה), ואפילו לקריאותיו־אזהרותיו של אביה ולנענוּעי ידיו היא מצייתת בקושי.

הוא אוהב את בלפוּריה היפה שלו, את כל הנערות הדקות הללו, הרטובות, המתעלסות עם הגלים. שם אסוּרה לנו הכניסה לכל מקום־רחצה עלוב, וכאן – הא לכם הים!…

הים, הים! מין בכחַנַליה של גוּפוֹת ערומים. כאילו זה עכשיו הוּצאוּ כולם ממחנות הריכוז, מבתי־הכלאים וממרתפי העינויים. משתכשכים במים האדירים, מתפּלשים בחול. משחקים בכדורים, משתוללים, משתגעים מרוב שלוה, מרחב, חופש ואור.

טוב יותר מדי!… – מהסס הלב. האם לא תרע בנוּ עין הגורל? האין קנאת אויבים אורבת לנו מקרוב ומרחוק? האם לא תמצאנו יד רודפינו, היד האחת, גם כאן? המשורר מתקדר. מי יודע, מה שמוּר לנוּ בבאוֹת? מי יודע?!…

ובאמת נתרחש דבר בכיווּן הניחוּשים הרעים הללו, נפל הדבר – וצנח כאבן על הלב. כלתה הרעה! טעם החיים ניטל בבת־אחת; אין שום חשק לכלום!… שׁח המשורר; רעמתו וּשׂפמו הוסיפו שׂיבה בן־לילה, הלבינו עד כדי להבליט את גילו האמיתי. פּניו נפלו וקיבלו ארשת תינוקית, מלבבת ומעוררת חמלה כאחת.

על שפת הים הוא עומד עכשיו, טבוּל בזהרורי שקיעה, ומביט אל האופק. לאט לך, בלפוריה השובבה! לבי חרד־חרד לך. בתאוה סוערת התנפלת המימה והרי אַתּ מתרפּקת הפעם על הים בכל להט אהבתך, בכלוֹת־הנפש, כמריחה מעין מזימה לגזלו מבין זרועותיך; הנה הפלגת, נבלעת בגלי הקצף, נעלמת – ואביך רואה ואינו רואה! נדהם, נבוך, הריהו מביט ממך והלאה, מביט פזורות, נוגות, נואשות – כאיש האלוהים מעל פּסגת נבוֹ.


המלצות קוראים
תגיות