רקע
גרשום שופמן
פרַנצל
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

עינים כחלחלות היו לו, לפרנצל, וליבוב מיוחד להן. אהבתי לנגוע בחוד סנטרו, או להעביר ידי על חלקת מפרקתו (היה בזה מעין כיבוש עולם מלא; עולם רחוק וזר), בבואו אל ביתנו, אל בני, בן גילו וחברו לכיתה בבית־הספר. עתים, בהביטי אליהם מן הצד, מן הנמנע היה שלא להשתקע בהרהורים נוגים על ההבדל הגורלי שבין שני הנערים הללו. הנה לפי שעה הם מתעלסים יחד, צוחקים, דרך שויון מוחלט, אבל מה תהא עליהם בהפליגם קצת בדרך חייהם?! זה, בן הארץ, המושרש בקרקעו, יכול להביט במנוחה לקראת עתידו, כל הזכויות שמורות לו, יבוא מה שיבוא; ואילו זה שלי – נשיבה כלשהי, מאיזה צד שהוא, באה ועוקרתו והופכתו על פניו.

משפחת פרנצל היתה המשפחה הנוצרית היחידה בפרבר מגורינו, שהואילה להתידד עמנו. אמו, אשה יפה ועליזה, רגילה היתה להטעים עם כל הזדמנות, שאוהדת יהודים היא מנעוריה, ושעוד בילדותה, בעיר מולדתה, היו לה תמיד חברים וחברות מבני ישראל. בתור גנן ראשי בבית־הספר הממשלתי לחקלאוּת, הנקודה המרכזית בפרבר זה, שימש אבי המשפחה, ריכרד פּייטל. משרה ראויה לקנאה. דירה נאה, מרווחת, ניתנה להם חינם באחד הבנינים, בחצר המוסד, שלרגלי ההר המיוער, המלא פטריות ותות־שדה. מכאן ומכאן שדרות ארוכות של עצי פרי ושדות ואפרים רבי־תנובה, שפירנסו את המשק העצום, המעונף, אשר לבית־ספר חקלאי זה. בשפע התוצרת – ירקות, פּירות, חלב, חמאה וכו' – חצוּ עד צואר. בכוח הידידות עם משפחת הגנן נהנינו מכל אלה גם אנו. הכל נמכר לנו כאן בעין יפה, במידה גדושה, מכל המשובח והמעולה. התלמידים הבוגרים, הגזעיים, החסונים, הרעננים, קטפו בשבילנו את ביכורי הדובדבניות, את השזיפים, התפוחים והאגסים, פרי פרי בעונתו, ואת החלב ה“מפוּסטר”, המזוקק, מזגו לנו מתוך כלי־הפחים הגדולים המלאים; לא בחשו הרבה, אלא רדוהו כמות שהוא, דחוס, על שמנוניתו ולשדו, ובנשאי את זה הביתה, נקפני לבי בחשאי, למרות התשלום, נקפני לבי: “וינקת חלב גויים”…

ברם, ה“יניקה” האידילית אינה ניתנת לאורך ימים. כבר תססו הכוחות האפלים מסביב, ולאט־לאט בלעו את הארץ כולה. לא היה מעצור. רבי המדינה הקטנה, אמנם, עוד התחזקו על עמדם, התגוננו בשארית כוחותיהם, שידלו דרך הרדיו את העם, דיברו רכות וקשות, עד שסוף כל סוף הגיע אותו הערב האיום, ורדיו זה עצמו כבר הוליך את הקול שלו (הנאום הטריאומפטורי בלינץ), הקול הנתעב, המחוּטם, כבד־הניווּל… הוּגפה דלת המלכודת!!

ניחשנוּ אגב היסוּס: איזו עמדה כלפינו תנקוט מעתה משפחת פּייטל? היעמדו בנסיון? האם לא ייראו לנפשותיהם להתרועע עמנו גם לעת כזאת?…

והנה בבוקר למחרתו פגשנו את האשה בשדה, במשעול המוביל אל תחנת־החשמלית, כשהיא מהדקת מטפחת לעיניה. הלוך ובכה עברה על פנינו, מתנכרה, כאילו לא הרגישה בנו כל עיקר.

כמרחק מה אחריה נגרר פרנצל, קודר ונדכה אף הוא. אותו עיכבנו ושאלנוהו לפשר הדבר.

– את אבא פּיטרוּ היום ממשרתו. מצאו, שאין אנו “אַריים” טהורים…

תוך כדי הפתעה־הדהמה זו והמית הלב אל הנער הנבוך, “בהתודעו אל אחיו”, נבהלתי מפני עצמי (עד היכן הדברים מגיעים!): עיניו הכחלחלות הפסידו פתאום משהו מהליבוב הקודם.


המלצות קוראים
תגיות