רקע
גרשום שופמן
אני רואה אותם...
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

אני רואה אותם, את הבאים אל קברי; אני רואה אותם בגשתם דומם ובהניחם את הפרחים. לא אמת, שהחיים אדישים אל המתים. יש נאמנות, יש. הנה אני רואה אפילו דמעה יורדת.

ואם בכל זאת מורגשת בהם במבקרים איזו התאפקות, איזה קוצר־רוח – מה בכך? מה יש לדרוש מילוּד אשה? אמת, הם כבר רוצים לצאת. אוירה זו מעיקה עליהם. אני מבין להם וסולח, סולח. כלום הייתי אנכי, בבקרי קברי ידידים, טוב מהם?

אבל הנה באו אלי, כנטות היום, שנים. ידיד וידידה, שתי נפשות, שבעולמי הפנימי מילאו בשעתן תפקיד חשוב מאוד. ארוכות־ארוכות שהו אצלי. בינתים החשיך, ובאמרם לצאת, מצאו את השער… נעוּל. שומר בית־הקברות, כנראה, לא הרגיש בהם בכניסתם, לא ידע ממציאותם כאן כלל, ובלכתו הביתה, כמשפטו ערב ערב, נעל את השער אחריו – וכלאָם! ברגע הראשון התביישו זה בפני זה בנפילת רוחם, ניסו להתלוצץ קצת, אבל עוד מעט והבהלה אחזתם בכוח. הם דפקו, הם טיפסו על גדר־האבנים, הם קראו. הם צעקו. מבולבלים, נבעתים, התרוצצו בינות למצבות האילמות, נדחקו בעד כל חלל צר, בעד כל מבוי מפולש, נשרטו בעוקצי שיחים וקוצים, תרו, גיששו וחיפשו מוצא. לצאת, לצאת, לצאת!…

מה כל החרדה, יקירי? הלא אנכי פה עמכם – ואתם כל־כך אהבתוני, כל־כך אהבתוני!


המלצות קוראים
תגיות