רקע
גרשום שופמן
"לא לישון, לא לישון!..."
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

לא לישון, לא לישון!… – צועק הילד ומתחנן על נפשו, בהינשאו בזרועות אמו מצריף הוריו אל בית־הילדים. מתאווה הוא להישאר כאן, עם אבא ואמא, ולהיות ער, ער.

כצללים תועים חברי הקיבוץ בחשכת הערב בינות לצריפים, ל“ליפטים” ולאהלי הבד. יחידים וזוגות זוגות, בוסים הם בחול העמוק אילך ואילך. “בורשה הכרתיה”… מספר האחד. קומקומי־האלומיניום הגדולים מצהירים מתוך המטבח המואר. הנה נפתחת דלת המקלחת לרגע ובחור ערוֹם נראה שם יחידי, כשהוא סומר משהו.

ה“עמדות” תפוסות, והזרקור מוליך ומביא פס אורו על פני השדות בחוץ ומאיר מין ספיח אדמדם משונה, הספוג, כביכול, דמי מלחמות־קדומים. הלאה, הלאה, הרחק, עד קצות תבל, זרוק אורך הבולש! כי כל העולם – מחנה האויב. מכל עברינו, מסביב, אורבים הם לנו. אינם סובלים, שמצאנו מנוח כלשהו לכף רגלינו; אינם סובלים, שעדיין אנו נושמים קצת. לא לשלול שלל ולבוז בז, אף לא לרשת את מקומנו, כי אם סתם, חיינו כשלעצמם כצנינים בעיניהם.

להתלכד יחד בנערינו ובנערותינו יותר ויותר, לעמוד על המשמר, להביט כה וכה בשבע עינים, לפלח את האפלה הזוממת ולהגביר את העֵרנות פי שבעים ושבעה – “לא לישון, לא לישון!!” חרד־חרד הלב על הילדים, על הנערה הנאהבת, וחפץ מתעורר לרגעים לסוך עליהם בגופנו כבר עכשיו… כי עין הפרא לא תחוס גם על הרך והענוג בנו, לא תחוס!

מעצם עבי־החושך מבהיקים שקי־החול בתחתית־הגדר, שקי־החול הללו, הרבוצים זה על גבי זה, שאינם נותנים לשכוח את המצב. רחוקים וקרים ואדישים נוצצים הכוכבים ממסילותם, כוכבי דבורה. רחוקים וקרים ואדישים, ושוב אין לסמוך עליהם, כבימי סיסרא, בהתלקח הקרב… יחידים וזוגות זוגות, בוסים חברי הקיבוץ בחול העמוק. “בורשה הכרתיה”… מספר האחד. ראש נערה כפופה על ספרה לאור עששית־הנפט נראה בעד אשנב־הצריף. עירום־ועריה סומר בחור יחידי במקלחת… הזרקור מאיר ערבה אדמדמת, עקובה מדם מלחמות־קדומים, וחותר למתוח את פס אורו הלאה, על פני כל השטח העוין, סביב־סביב, הרחק, הרחק, עד קצות תבל; והילד, בהינשאו אל בית־הילדים, צורח ומתחנן על נפשו:

לא לישון, לא לישון!!!


המלצות קוראים
תגיות