רקע
גרשום שופמן
"על צד"...: מרשימותיו של מעפיל
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

בניך מרחוק יבואו ובנותיך על

צד תיאָמנה

(ישעיה ס‘, ד’).

בלילות ההם, בעמדי נשען אל מעקה הסיפון ומביט אל אפלת הים, היתה לי מעין הרגשה של הישנוּת החויה, היינו, שפעם בחיי כבר נישאתי במצב דומה לזה. מתי? בילדותי הראשונה, עודני ילד כבן חמש, נפלה בלילה דליקה בביתנו (בית־עץ ישן־נושן, יבש ונוח להישרף), וה“בוֹבה” (המילדת), ציפה, זו העסקנית, רבת הפעלים, אשר עם כל אסון הופיעה תמיד כמלאך מושיע, הוציאתני ממשכבי ונשאתני הרחק, אל קצה הפרבר, אל בית אבי־זקני.

לא תפסתי אז את כל הענין, את ענין השריפה; נישאתי ללא הבנה – מן האור אל החושך… (בחוץ הלילי, אגב, חזיתי אז את משיח רוכב על חמור…).

אשת חיל, אשה נפלאה היתה ציפה זו. מלבד מה שהחישה עזרה בלילות כמילדת, הרי יש שהעירוה משנתה והבהילוה גם אל חולה סתם. היא ידעה להושיט כף מלח לחולה־ריאה בפרוץ קילוח דם דרך גרונו בחצי הלילה; ואחר־כך ערכה את השלפוחית עם גושי הקרח… היה היו לילות וימים!

בהופעתה בלבד עודדה; היא ריפאה, היא ניחמה, היא הצילה. עד שביום חורף אחד נשמע הקול: ה“בובה” ציפה מתה! על האחרים הרעישו האנשים עולמות, צעקו בקולי קולות, הבהילו אליהם את ציפה, ואילו היא, ציפה עצמה, מתה באלמנותה־בדידותה מיתת־פתאום – בחשאי־חשאים.

היא הצילה על ימין ועל שמאל – ולה לא היה מציל!

נפעם־נדהם ראיתיה מוטלת על הרצפה בביתה, מכוסה שחורים ושני נרות דולקים למראשותיה.

והנה כאותה האשה הנפלאה בשעתה מוטלת עכשיו מתה, סמוך לחוף, האניה המצילה. שחורה, מבולקה, מוטה על צדה… הלא גם היא נשאתני באישון לילות. ללא אורות שירכה דרכה בים הסוער, מתגנבת חתרה, טולטלה, התלבטה, הלוך ונטה על צדה, על צדה…

"על צד"… "על צד"…


המלצות קוראים
תגיות