רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

ליל ירח על פני ים המלח. החופים השוממים מזה ומזה. על סיפון האניה ישנים הבחורים והבחורות בערבוביה, מהם ראשיהם כבושים בשולחן הארוך, ומהם צונחים ומתרפקים בלא־יודעים איש על אחיו. תרדמת אלוהים נפלה עליהם, על כולם. עייפות, או הסתתרות אינסטינקטיבית בתוך תרדמה זו מפני התוהו־ובוהו מסביב?…

הם סיירו את מפעל האשלג בסדום, השתתפו בחגיגה, רקדו שלושה לילות רצופים, טיילו בהרים, מזוינים ברובים, נכנסו לתוך מערות אפלות וקרות וכו' וכו', ועכשיו הם חוזרים איש איש לקיבוצו, לקבוצתו ולסבלותיו. נוגעות עד הלב הנערות הנרדמות בחיורון פניהן, בעייפותן – בין מים ושמים, לנוגה הירח המוזר. מערומי שוקיהן העלו “עור־אַוז” (סמרמורת) – מצינת הלילה.

– מסדה! – קרא האחד, כמי שהעירתוּ משנתו יד נעלמה.

וכל הנוסעים הקיצו אחד אחד והציצו מבולבלים אל אותו שריד המבצר, שהתחיל מסתמן בדמדומי השחר בין בתרי ההרים בחוף השומם שמשמאל.

הציצו – וחזרו ונשתקעו בשנתם. ורק העלם, שהקיץ הראשון, עוד נשאר ער והביט דומם, כמוני, לשם, לשם, אל אותו התל הבולט.

– מסדה, מסדה!…

רק זה עכשיו, כביכול, גוע שם הד האנחה האחרונה… כפליטי חרב נדמינו לפתע, כמורדפים, ואניתנו – כאחת האניות התועות, הנודדות, אשר חוף אין להן.


המלצות קוראים
תגיות