רקע
אליעזר שטיינמן
יצר הטרגדיה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ח 1978

 

א.

לפני זמן מה נזדמן לי לקרוא במאמרו של עתונאי אחד דברי שבח נלהבים לגבורי התישבותנו החדשה, שקדמו להם דברי גנוּי לא פחות נלהבים לכל מי שהוא סופר, משורר או חוקר, שאף הוא זוכה משום מה לרחשי חיבה וכבוד מצד הקהל. שכן, הסביר הכותב, כמה אפסית היא אותה אומנות של כתיבת שיר וספּוּר או חיבוּר מאמר לעומת מעשי־הגבורה־וההקרבה של גבורי “חניתה”, “מעוז” וכיוצא בהם. אין לכחד: נפגעתי מקצת מאותה פיסקה, שהיתה, כמדומה, הרבה יותר חריפה מכפי צורתה זו שמסרתיה כעת על פי מה שנשתמר בזכרוני. עיקר הפגיעה היא כמובן אישית, או מקצועית, אם ניתן לומר כך, שכן סוף סוף כל אדם קרוב אל אומנותו ואינו יכול שלא לכבד את משלח־ידו, אם ברצונו לכבד את עצמו, אבל לא אפריז אם אומר, כי לא רק רגש הכבוד אלא גם חוש ההגיון שבי נעקץ מבחינה אוביקטיבית לגמרי. שהרי מה קישור שכל יש בין הערצתנו את כובשינו החדשים, המחוללים באמת נפלאות לעינינו, להם דומיה תהלה, ובין השפּלת מעלתם של הסופרים, המשוררים והחוקרים, שבמדה שהללו עושים את עבודתם בנאמנות, הרי אף הם זכאים להכרת־תודתו של הצבור? לא נתחוור לי בכלל מה סמיכות־פרשיות מצא בעל המאמר בין מפעל ההתיישבות ובין פעולת הספרות דווקא? כלום אחד ניזון מחורבנה של השניה? או כלום כה צר לב האדם, שאינו יכול לכבד גם את זה וגם את זו?! משל למי שמבקש לרומם את ערכו של הרופא והוא אומר: הרבה מעלות טובות יש לרופא חולים שאינן במהנדס ושאינן ברואה חשבון ושאינן באכר החורש ולא בגנן ולא במדינאי ולא בנהג ולא במלח האניה וכיוצא בהם מבעלי האומנויות האחרות. ואילו העולם זקוק לכל האומנויות למיניהן. יש בכל בעל מלאכה זו צד של שבח, שאינו בבעל מלאכה אחרת. ומה טעם לפתוח את השבח של האחד בגנותו של חברו? אין כאן ההכרח ההגיוני בנסוח המשפט? קיצורו של דבר, ככל שהוספתי לעיין בפסקה האמורה כן נשתרבבו ועלו מתוכה תמיהות על גבי תמיהות, עד שלבסוף תפסתי את הגדולה שבהן, שנעלמה משום מה ממני בתחילה, והיא זו: הרי אותו בעל המאמר, המגנה את אומנות הכתיבה. הוא גופו אוחז באומנות זו ואף הוא סוף סוף לא תרם לטובתו של אותו דבר, שעליו מקריבים עצמם גבורי התישבותנו, אלא מעין דבר שבכתב, המכוּנה מאמר.


 

ב.

זה הכלל: משאתה תוהה על איזה ענין מוּפרך והופך בו מחמת תהיה מיד מזמן לך המקרה. ענין אחר במעין הראשון ועוד מוקשה ממנו. וכך קראתי לימים רשימה אחת על נושא חג החשמונאים, בה מביע הכותב את סערת התרגשותו לאומץ רוחם של נוטרינו ושומרינו, שאינו פחות במעלתו מגבורתם של המכבים. אלא, קובל בעל־הרשימה, אתם חשמונאי זמננו, לא זכיתם, כגבורינו לפנים, שיתנו את גודל מעלליכם. כי מי הם המשוררים, בני־זמננו המוכשרים לעשות זאת?! כך, או בערך כך, כתוב באותה רשימה, שאף היא, לדעתי, מוזרה מאד. ראשית כל, היא אינה מתאימה לאמת ההיסטורית. הרי הקדמונים ביקשו לגנוז את מגילת החשמונאים. ואין אנחנו יודעים אם משוררי הדור ההוא חבּרוּ שירי הלל לכבודם של החשמונאים. העם היהודי בכללו חגג את נס פח השמן ולא את עוז גבורתם של המעטים שנלחמו כאריות. ואם תמצא לומר, שפּייטני הדור ההוא לא נמנעו מלתת בטוי פיוטי למאורעות זמנם, הרי עובדה היא, כי פרקי השירה ההם לא הגיעו לידינו אם מחמת קוצר־השגתם של בני הדור לשמור לדורות ערכי יצירה כאלה ואם משום שהללו לא היו אמנם, ראויים בשל איכותם הגרועה, להתבצר בתוך אוצר־השירה לזמנים ארוכים, ואם כך – אפשר להוציא מתופעה זו מסקנה, שלא תהיה מסתמא רצויה לבעל הרשימה והיא, ששירה אַקטואַלית, עם כל השירות הנעשה על ידה לצרכי השעה, יתכן שלא תזכה לאריכות ימים, אם כי השעה, שבאה על ידה לידי בטוי, היתה גדולה. ואף מכרעת בחיי האומה. ושירה קצרת ימים מסתמא אינה שירה טובה, זאת אומרת, אינה שירה כל־עיקר. שנית, אם אמנם נכתבו פרקי־שירה נעלים על עלילות החשמונאים הרי הם נכתבו רק מקץ שנות מאות – וכבודם של גבורי הימים ההם לא נגרע חלילה בשל כך. גבורים מחוננים גם כן באורך רוח לחכות לאישור מפעלם. גבורים אינם מעונינים כל עיקר שישירו עליהם, שיפיצו את תהלתם בקהל. גבור אמתי – ורק הגבור האמתי, ראוי להבעת הערצתנו – מבצע את מפעלו הגבורי לשמו, מתוך רוח באנוש, לא על מנת לקבל פרס בשירי תהלה ובאנדרטות כבוד. וכלום אין אנו פוגעים ברום מעלתם של הגבורים על ידי כך שהננו תובעים כביכול את עלבון כבודם והננו דורשים למענם זרי תהלה וטוענים לקפוחם, הרי בכך אנו מעלים על הגבורים, שהם במחילה חלשים. אכן, אף רשימה זו, שהיא קובלנה על קפּוח הגבורים, נראתה לי תמוהה מצדי־צדדיה, עד שנגלתה אלי התמיהה הראשית שבה, שכן מכלל דבריו של הכותב עולה איזו נעימת בטחון מוזרה, שעכשיו, בדורנו, דור קטן זה, אין בכל להקת המשוררים שלנו מי שראוי לתת ניב לעלילת הגבורה והכיבוש של ימינו. ומניין הוא יודע זאת ובבטחון כזה? אם הוא גופו לא חיבר פרק שירה זה מכלל שאינו משורר. אבל כלום לפי שאינו משורר הנהו נביא?


 

ג.

אין להבין מה טעם מעלים מתים על קרשי הבימה בתיאטרון – כלום אין די מתים בבית העלמין? המהדרים בריאַליזם מחייבים את השחקן לתקוע את החנית בבטנו או להרביץ את הכדור במצחו לעיני קהל הצופים דווקא – כלום קרשי הבמה הם מכון לקליעה אל המטרה וקהל הצופים הם דרדקאים, שנתכנסו להתאמן בעשייתה של אותה יריה אחרונה, הפותרת הכל? אבל מי זה אמר, שכל מה שנעשה על הבמה הכרח הוא שיהיה מובן? כלום כל הדברים בחיים הם מובנים לגמרי? כיוצא בזה קשה לרדת לסוף דעתם של אלה, החוזרים מזמן לזמן על הטענה, שסופרי ישראל ממעטים להשתמש לחזיונותיהם בנושאים טרגיים שחיי עמנו בכל הדורות כל כך משופעים בהם. צאו וראו, קובלים הם, איזה ים זועף של צרות ופורעניות, של טרגדיות אנושיות, מהווים דברי ימי ישראל בכל התקופות – האינקוויזיציה כשהיא לעצמה כמה שווה היא! קחו דליים ושאבו, סופרים, ואילו סופרי ישראל אינם נוטלים ואינם שואבים, מכלל שעצלנים הם, עקשים או מחוסרי כשרון. אבל כלום אין השכל מחייב את ההיפך מכך, כי אלה, שכל חייהם שרשרת של זוועות אינם אוהבים – ובדין! – להעלות את החיים האלה גם על במת הצופים? די לקדרות זו בחיים – ולמה לחזור עליה עוד פעם במשחק?! ענויים, נגישות, בזויים, יריקות, כתמים צהובים, אינקוויזיטור בצלב או בצלב־הקרס במציאות – ומה טעם להעלות את המעשים המכאיבים והמביישים הללו גם על הבמה? כפל ענויים למה?! דווקא אנשים מן העולם הגויי, שלא שמרו בדמיהם את פחד המורשה מפני פעמוני כנסיות, כטבעם של בני ישראל, אלה יכלו לרדת מתוך רוח שקטה לתוך גוב הצרות של העם הנודד הנצחי ולעשות משם מטעמים לחזיונות. אבל מי יהודי, בעל הרגשה יהודית טבעית, יכול לנגוע בחומר האינקוויזיציה למשל מתוך אותה מנוחת הנפש, שבלעדיה אי אפשר לטפל בשום נושא אמנותי?! טבעי הוא שבעל ההרגשה היהודית הגזעית נוטה לנושאים כלליים. באנושי הוא מחפש לו מנוחה מעט וסתרה מפני הגורליות היהודית, שקולה מנסר בו תמיד. מה תימה שהתיאטרון היהודי מתקשה מאד בהעלאת טרגדיה – וכל מה שפּעל בכיוון הטרגי יצא אצלו מעין טרגי־קומי.


 

ד.

הטוען לטרגדיה ראוי לו שיתן את דעתו על כך, כי כל עיקרה של זו היא התנגשות של שני כוחות או שני עקרונות שוים זה לזה במעלה ובזכות, המתחוללת באיש אחד או בחבר אישים וגורמת לקרע בנפש – וגבור הטרגדיה הוא זה שניתקע על ידי צירופי מסיבות, ששמם הכולל הוא גורלי לתוך תסבוכת נפתוּלים שכאלה והריהו נאפן בתוך גלגל החוזר של הסתירות, ללא יכולת הכרעה, עד שהוא כורע־נופל תחת משא הגורליות. ובכן, הטרגדיה תיתכן רק בזה שהוא נתון בין שני כוחות מושכים הדומים זה לזה הן לצידקות והן לרישעות. בטרגדיה אין אשמים, או יותר נכון, אין בה זכאים מצד זה וחייבים מצד זה, אלא או כולם צדיקים או כולם רשעים. הטרגדיה מסתברת בתוך עדת הזאבים או בתוך עדת הכבשים, כל עדה בתוך עצמה. אבל כבשה בין זאבים אינה עשויה לשמש נושא לחזיון טרגי, שכן הרגשתנו האנושית אינה מניחה שום אפשרות של צידוד בזכותו של הזאב לטרוף את הכבש. על אחת כמה אין אף צל־צידוק לאדם־זאב לטרוף את זולתו. ואם כן אף חיי עמק הבכא של אומה טרופה וסחופה במשך דורי־דורות אינם עלולים לשמש רקע מתאים לחזיון טרגי. לא טרגיקה יש כאן אלא כאב־עולמים ועלבון־עולמים לעם המעונה והמורדף ודראון־עולם ובוז ללא קץ למעניו ולטורפיו. אם יש לך עם שדברי־ימיו אינם מספּקים חומר למשחקים טרגיים הרי זה אותו עם, שהעולם כולו נהפך לו לגרדום ושחייו כולם הם משחק־דמים ארוך. ואילו הטרגדיה כמשחק צומחת אט־אט ובאתכסיה תחת מסוה השאננות, ועל הרוב היא באה במחתרת מתוך תשואות עליזים, או שהיא מופיעה כרעם ביום בהיר; על כל פנים לעולם היא מפתיעה ופורצת דרך מבואות נסתרים. אבל עם נע ונד, מחוסר צל קורה, נטול קרקע, משולל משען כוחות ארציים אדירים, צפוי לגירוש במשך אלפים שנה כמעט מכל מקום שאף מלכתחילה לא נאחז בו אלא דרך ארעי, בחינת פּהלין, עם שבתוך תוכו הוא מזומן כמעט בכל שעה לשבר חדש, שהקטסטרופות משוועות לו מתוך דמיו, שחי תמיד בתוך ים זועף, מה תפיסה יש לו בהפתעה של הטרגיקה? אין לך יהודי בר־דעת, אפילו אם דרך מקרה, או יותר נכון, דרך נס, עלה לגדולה ולפני מלכים התיצב, שלא הרגיש עצמו ואשרו וכל תקפו נצבים על גבי הר געש. עם השוכן תמיד בקרב מזוודותיו הטרגדיה לא תשכּון בקרבו. לא בכדי היתה המלה השגורה ביותר בפי היהודי בכל הזמנים: אורח. הכנסת אורחים, כיבוד אורחים. אף העולם כולו לא היה לו אלא מעין מלון אורחים. הטרגדיה אינה נותנת לשחק עצמה במלון. היא תובעת בית.


 

ה.

ספק גדול הוא אם הריצה הזו לבית התיאטרון להסתכל שם במחזות עצובים ומרעישים שרשה בנהיה אחרי הטרגדיה. רבים אוהבים לראות צרות ופורעניות על הבמה. כל אחד שמח להיות עצוב קצת, להשתתף מקצת בצערו של אחר, ויהא לפחות אחר זה טפוס מדומה על הבמה. כך ניהנה קהל הצופים למראה טפוס מצחיק, ביש־גדא, שנפל בפח האינטריגה או התאונה והנהו מפרפר על הבמה ועושה העויות מוזרות. הצחוק למעשי מוקינות ונשירת דמעה על מנת חלקו של עלוב במחזה, שניהם שרשם בתשוקה להתיהר על אחרים, לאַשר את העלאת עצמו על זולתו. הלב חושק להתרעש והעינים רוצות לבכות מעט להירטב, שאינן סובלות יובש עצמן לזמן ממושך. אוהבים קינות, אוהבים הספּדים אוהבים מונולוגים קורעי לב ואוהבים גבור מדוכא הפועל על הבמה. בשנים שאחרי המלחמה העולמית היה שוק־הספרים שטוף תאורי־מלחמה, שהחיו שוב בדמיונותיהם של הקוראים את זוועות החזית. וכמה מצביעים, שהיו מראשי העושים בשדות־הקטל, העידו על עצמם, שהדמעות היו ניגרות מעיניהם בשעת קריאה. אכן התיאטרון היה בעיקרו המשך לשדה־הקרב, מעין חזרה כללית למחזות הדמים העתידים לבוא או חזרה בדמיון על מה שהיה. קהל הצופים אוהב את האסון כשהוא צועד על הבמה, שהרי בכך הוא כאילו ישנו, אבל אינו מאיים על שום איש בפועל. נעים לצופה לדעת, כי הנה אסון זה אינו בו, הוא מחוץ לו, רק משחקים אותו, הוא מרעיש את הלב. אבל שום סכנה אינה צפויה ממנו בפועל. אף אם נדון את האדם לכף זכות בכל דבר, אי אפשר להתעלם מצד השחיתות שיש באהבתו לזוועות דמיוניות, הואיל והן מגבירות בו מצד אחד את הרגשת עצמו ומצד שני הן מקנות סיפוק ליצר החבלה המקנן בקרבו. מי שאינו עבריין בפועל רוצה לצאת ידי חובה בהרהורי עבירה, בהרהורי אינוס ורצח, לפטם את היצר הרע במזון דמיוני לפחות. לפיכך להוטים רבים אחרי ספורי בלשות וספרות פלילית, ואישים מכובדים מעידים על עצמם, שהם משקטים את עצביהם, המתוחים מרוב מאמצי פעולה לטובת המדע או המולדת, בקריאה מענגת של ספורי מעשיות אודות רוצחים וגזלנים. בניגוד לדעתו של אריסטו, כי הטרגדיה נועדה לטהר את הלב, הרי ספּורי הזוועות מכוונים לתת אפשרות לכל נכבד ובעל בעמיו להתאכסן לשהות־מה בתוך העולם התחתון, להיטמא בחשאי, לקיים ניבול עצמו בסתר. הספרות, על אחת כמה התיאטרון, שהנהו מטבעו המוני יותר, נתחייבו משום־מה לשמש סרסורים לדבר עבירה אלה. כנגד הספרות הצהובה, הכתבנות להשקצת הנפש, מכוונים המחזות המרעישים על הבמה, שאף הם תכליתם להרגיל את הצופה אל שלטון הפּשע על ידי הצגתו לראווה בתוך המדומה.


 

ו.

כמה מן הסילוף יש באותה תביעה להפעיל את התיאטרון בהתאם לזוועות הימים ולעשותו ראי למוראות. הנימוק: בטוי! וזו היא טומאה מעוטפה במידת חסידות. אין בטוי אנושי לאימים של ימינו, שמא תעלו על הבמה את שיירות הילדים התועים ביערות? ואף אילו היה בטוי בגדר האפשר, הרי לא כל אפשרי הוגן הוא. וכלום מי פסק כי האמנות חייבת לחזור כקוף על כל מה שמתרחש בתוך קדרות החיים הסובבים אותנו? הרי אתה אומר: מה שם, ביון המצולה, נבלים ורצח והתבהמות כללית, אף כאן בגיא־חזיון כך. מה במציאות בית־המטבחיים, אף על הבמה נמשיך את הסיוט הזה. הרי זה כאילו אתה אומר, כי לא די למלאכי חבלה, שהם הפכו את החיים לתופת, אלא שעלינו למסור לרשותם גם את היכל היצירה. אנו חיים לפי הוראותיהם של החבלנים ולפי הדרכתם עלינו לשחק גם על הבמות ועל פי חלילם עלינו לרקוד ובהתאם לקצב מגפיהם עלינו לשיר ובצבעים הנוטפים ממכחולי הדמים שלהם עלינו לצייר. הכל הכרח שיהיה עכשיו מזווע ומרעיש – ט־ר־ג־י! אבל מה טעם נמסור לשטן המשחית את השליטה גם על היכלי האמנות? מדוע צריך להמשיך את הסיוט מתוך החיים גם אל תוך האמנות?! מדוע צריך להוסיף על המרור שבהווה גם את היגון והאנחה שבעבר?! אין זה כלל הכרח שנלון תמיד בבית־הקברות. אויבינו, ואויבי מין האדם, רוצים להחשיך עלינו את העולם, אבל עלינו להרבות ככל האפשר מאורות, להזכיר לבני אדם בלי הרף אודות מציאותם של שמי התכלת, להעיר ולעורר את התקוה בלבבות. אנו לא נוכל להחיות את מתי העבר, לא נוכל לפייס את כל המעונים בתקופות הדורות, קצרה ידינו לגאול את כל השבוים והמעונים בהווה – ועל זה ידוה לבנו, ולתכלית זו אנו חייבים לגייס את מאמצינו. אבל שירות רע אנו עושים לעצם מפעל העזרה אם אנו רוצים לכבות גם את רגעי האמונה והשמחה, שאינם כלים אצל שום בשר ודם כל הזמן שהנשמה בקרבו. אילו היה בנו די אומץ לב להורות גם בשעת חשכות זו לבריות על שמי התכלת ועל כף התקוה הטובה.


 

ז.

כבוד ויקר לגבורי עמינו, האורגים יום יום ולילה לילה על עמדות ההגנה פּרק שירה, הנעלה בדברי ימי עמנו. אין הם זקוקים לדברי הלל שלנו. הם המשוררים. מעשיהם שרים אותם, שרים עצמם. ואין שירה טעונה שירה. כל גבור אמתי הנהו גם עניו גמור; קל וחומר שאינו להוט אחרי שבחים. ואף כל הבעת הערצה יאה לה שתיעשה בענוה ובצנעה. ומי זה מיופה־כוח לטעון לגבור, לתבוע עלבונו כביכול?! עלבון־מה? עלבון זה שלא ביטאוהו ולא הציגוהו במחזה?! הרי זו טענה אוילית במחילה. ומידת ישרה של טענה זו שווה למידת חכמתה. כל המשבח בקול או תובע בקול שבח למי שהוא גבור יש לבדוק אחריו אם באמת רוחש הוא בלבו יראת הרוממות בפני המפעל הנועז. כל גבור הוא כמעט תמיד גם טרגי, שכן בודד, ומסתמא גם עזוב, הוא בתוך סביבתו שהנה כה לא־גבורית. וייתכן כי רבים ממשבחי הגבורים מודיעים את חבתם היתירה לאלה לא על שום גבורתם אלא על שום הצד הטרגי שבהם. אתה נמצא למד, כי יש בשבחי הגבורים, הנאמרים בעוצם רגש מפגין, גם משום מתן סיפוק לאותו יצר הטרגדיה – הוא יצר החבלה – המקנן בנו ומסלף אפילו את כוונותיה הטובות.


המלצות קוראים
תגיות