רקע
אלמוני/ת
מוֹת מַרְדּוּךְ וְקוּמוֹ לִתְחִיָּה
אלמוני/ת
תרגום: שאול טשרניחובסקי (מגרמנית)
mנחלת הכלל [?]
tשירה
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשנ"ה 1995

המיתוס הזה, אשר בו יתוארו עינויי בל־מרדוך, ואיך נעלם וקם לתחיה, לא הגיע לידינו במקורו המלא. בטופס זה באו הדברים על־פי לוח אחד, שגילה ופירש ה' צימֶרן, ודאי מן המאה השמינית לפני מניין הנוצרים. בלוח זה בא תיאור מנהגים וביאורם, וביניהם מנהגי ראש־השנה, הוא חג מרדוך שחל בחודש ניסן. נהגו להציג בטקס נהדר איך נשבה, עוּנה, מת וקם לתחייה (מעין המסתריוֹן של ימי־הביניים). במקדשים היו קוראים אז את פרשת בריאת העולם, על הציפור זו וכדומה, שהם סיפורים על עלילות מרדוך, מעשי תוקפו וגבורתו, נצחון האור על החושך והסתיו. מה שמעניין ביותר במיתוס זה הוא הדמיון הגדול שבינו ובין המסופר באבנגליון ע"ד ישו הנוצרי: מאסרו של זה, חקר הדין, פסק הדין, עינויו, היכלאו במאסר, הריגת הרשע אִתו יחד, המהומה שקמה עם מותו, בגדיו שהיו לבז, ירידתו למחשכי שאול, השומרים שהופקדו למצוא אותו, החיפושים אחר גופו, הנשים המבכות אותו על פתח קברו וקומו לתחייה.

כמובן, אין אותו דמיון מקרה סתם, ואך באבנגליון קיבל הסיפור הבבלי הקדמון לבוש דתי ושירי חדש.

עיין:

H. Zimmern, Zum babylonischen Neujahrfest. Zweiter Beitrag, Leipzig, Teubner, 1918, Z.D.M.G. 1922, Bd. I, heft 52ff.

בָּהָר שָׂמוּ אֶת אֲדֹנָי אֶת מַרְדּוּךְ.

לְמַחְשַׁכֵּי שְׁאוֹל־תַּחְתִּית הוּבָא.

בַּבַּיִת אֲשֶׁר בְּצֵלַע הָהָר שָׁם חֲקָרוּהוּ.

בָּהָר נִכְנַס, בִּשְׁאוֹל־תַּחְתִּית נֶעְלָם.

מַלְאַךְ אֲדֹנָי יָרוּץ אַף יִקְרָא:

“מִי וָמִי אֲשֶׁר יוֹצִיא אוֹתוֹ?”

נַבּוּ מִבּוֹרְסִיפָּה בָא מוֹפִיעַ,

אֶל אָבִיו יִדְרשׁ, אֶל הַנֶּאֱסָר בָּהָר.

הֲמוֹן עָם בַּחוּצוֹת יְשׁוֹקֵק,

אֶת הַבֵּל יְחַפֵּשׂ: “אֵיפֹה הָגְלָה?”

זְרוֹעוֹתֶיהָ תִפְרֹשׂ אֵשֶׁת חֵיקוֹ,

תֶּעְתַּר לַסִּין וְלַשַּׁמַשׁ: “הַחֲיוּ אֶת הַבֵּל.”

עַד שַׁעֲרֵי הַקְּבוּרָה בָאָה, שָׁם תְּחַפְּשֶׂנּוּ.

שְׁנַיִם תְּאוֹמִים שׁוֹמְרִים אֶת הַשַּׁעַר, נוֹטְרִים אוֹתוֹ.

בֶּאֱסוֹר אוֹתוֹ הָאֵלִים, נֶעְלַם מִן הַחַיִּים,

בַּכֶּלֶא אֲסָרוּהוּ וַיִּצְפְּנוּהוּ מִשֶּׁמֶשׁ, מֵאוֹר.

פְּצָעִים רַבִּים עָלָיו, בְּדָמָיו כָּרָע.

אִתּוֹ יַחַד שָׁם הָאֵלָה.

אֵלָיו בָּאָה, כִּי לוֹ דָאֲגָה.

בֶּן־אַשּׁוּר הוּא לֹא הָלַךְ אִתּוֹ.

קוֹרֵא הוּא: “אֲנִי לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן!”

צוֹעֵק הוּא: "אַל תִּסְקְלוּנִי!

אֱלֹהֵי־אַשּׁוּר הֵם צִדְקָתִי גִלּוּ."

אִתּוֹ יַחַד הוֹבִילוּ אֶת הָרָשָׁע וֶהֱמִיתוּהוּ,

אָסְרוּ רֹאשׁוֹ לְעָרְפָּהּ שֶׁל בֶּלִית־בַּבִּילִי.

וּכְשֶׁנֶּעְלַם בֵּל בְּתוֹךְ הָהָר,

וְהִנֵּה כָל הָעִיר נָבוֹכָה,

מִלְחָמָה בִשְׁוָקֶיהָ.

צְוָחָה לִמְתִים בָּהּ וּבְכִיָּה.

עַל־פְּנֵי אִשְׁתּוֹ יִבְכֶּה כָרוֹזוֹ:

“אֲהָהּ, הִנֵּה אֶל הָהָר הוּא מוּבָל!”

אַף הִיא תֶאֱנֹק, תִּקְרָא: “הוֹי, אָחִי! הוֹי, אָחִי!”

אֶת בְּגָדָיו נָשְׂאוּ מֵעָלָיו,

חָרוֹב חָרבוּ מִקְדָּשָׁיו.

בְּאַּדֶּרת־שֵׂעָר עָטוּהוּ,

בְּאַדֶּרֶת־רְשָׁעִים הִלְבִּישׁוּהוּ,

יַחַד עִם רָשָׁע יָשָׁב.

לִפְנֵי עִשְׁתַּר־נִינְוֵה נָסְכוּ חָלָב,

כִּי הִיא גִדְּלַתּוּ חוֹנְנָה אוֹתוֹ.

תְּפִלָּתָם עַל לְשׁוֹנוֹ, בִּתְחִנָּתָם יֶעְתָּר,

אֶת חֲסָדָיו אֲשֶׁר עוֹלֵל יַזְכִּיר לָאֵלִים.

יִקְרָא: “מַה פִּשְׁעִי וּמַה חַטָּאתִי?”

לַסִּין וְלַשַּׁמַשׁ יֶעְתָּר: “הַחֲזִירוּ לִי הַחַיִּים!”

בְּכַפָּה תִּמְחֶה בֶלִית־בַּבִּילִי

דְּמֵי לִבּוֹ אֲשֶׁר טֹעַן חֲנִית.

עֲלִילוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה יַגִּידוּ:

טֶרֶם נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ הָיָה אַנְשָׁר,1

בְּהִבָּנוֹת עָרִים וּמִקְדָּשִׁים הָיָה גַם הוּא.

בְּשַׁלַּח אַשּׁוּר אֶת נִימוּרְתוּ לָקַחַת שְׁבִי אֶת זוּ,2

לֹא הָיָה אֵל אֲשֶׁר גָּבַר עַל גּוֹנְבֵי לוּחוֹת־הַגּוֹרָל,

אֲדֹנָי מַרְדּוּךְ סָח לִפְנֵי אַשּׁוּר: “נִשְׁבָּה זוּ.”

אָמַר אַשּׁוּר לְמַלְאָכוֹ:

“לֵךְ וְאָמַרְתָּ זֹאת לְכָל הָאֵלִים.”

הִגִּיד לָהֶם, עָלָיו נוֹעָצוּ.

הָאֵלִים אֲבוֹתָיו בָּאוּ אֶל הַבַּיִת, אֲשֶׁר שָׁם הוּא עָצוּר,

אֶל הַדְּלָתוֹת אֲשֶׁר סֻגְּרוּ בַעֲדוֹ.

וַיַּבְקִיעוּ אֶת הַדְּלָתוֹת, אָסְרוּ קְרָב בִּשְׁאוֹל־תַּחְתִּית.

בְּחֹדֶשׁ נִיסָן הֶחֱזִירוּ אֶת הַחַיִּים לְמַרְדּוּךְ,

הוֹצִיאוּהוּ לַחָפְשִׁי מִן הָהָר הָאָפֵל.


  1. העולם העליון.  ↩

  2. ציפור אגדית.  ↩

המלצות קוראים
תגיות