רקע
ישורון קשת
על הפליטה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ראובן מס; 1966

פליטת סופרינו יוצאי רוסיה, זו הפליטה רבת הרצון ורבת־המסורת שנמלטה מתוך הפיכת גדול־מרכזינו בגלות (שלא הניח שווה לו אחריו), הוכתה בפיזור־הנשמה יחד עם פיזור־הגלויות. וגם בזמן האחרון, כשארץ־ישראל נעשתה קיבוץ־גלויות לחלק גדול מסופרינו, עוד לא סרה מעל פליטת־סופרים זו הרוח הרעה והמבעתת של פיזור־הנשמה. גדול לאין נחמה הוא הכאב למראה חורבנה של היהדות הרוסית. כולנו יודעים כי אבדה שאינה חוזרת היא, כי הפלג החיוני ביותר של גוף־האומה, הפלג ההוגה והמרגיש, החלק היוצר, נספה כאן ונפזר לכל הרוחות. האבדן פגע בלב האומה ובמוחה. האם לא היהדות הרוסית היא, בעיקר, שהקימה לנו לבבות ומוחות בדורות האחרונים?

ובמידה שקשה להבליג על הכאב לנוכח הפורענות, שאץ ממנה הצלה, בה במידה קשה לפעמים לכבוש את הקטרוג, המתעורר למראה אנשי־הממון המעטים ואנשי־הפרקמטיה המרובים שלנו, שיצאו מאודיסה וממוסקווה להידחק בשערי הבורסה במדינות־הים, שביעות־רצון קוניונקטורית על פניהם ואצבע תחובה בכיס־חזייתם, כשעתידה של ארץ ישראל מטריד את מנוחתם עוד פחות משמטריד אותה עתידה של מוסקווה. ברם, לא לסופר העברי ליטול עליו את תפקיד־הקטרוג הזה, כי לכך אין לו רשות: הן הוא התרחק זה־כבר מעל הציבור היהודי הזה, כיון שנקע לבו, לב משורר ואיש־הרוח, מן הכיעור שבעבדות שבעה ומן הריקנות של טיפוס גלותי זה, שאין לו שאיפה אחרת מלבד להיות איש מצליח בעולם־החומר. שתי בחינות יודעים אנו בהשקיפנו על מאורעות־הרוח: הנתונות שלפנינו והסיבות שקדמו להן; ויש שנדמה בלבנו לנחש גם דבר שלישי, והוא — העתידות. ואם הנתונות שלפנינו הנן מעציבות עד לדכא, אם חדלו אורחות־הרוח בפליטת היהדות הרוסית הפזורה ופסקו בה חיי־ציבור וחיי־יצירה — האומנם תחת לגולל את האשמה על ראש המוכה, אין אנו חייבים ללמד עליו את הזכות הטבעית של הסיבות ולבקש לו נחמה בעתידות? אל לנו להקשות סתם: מה נתתם אתם, גולי רוסיה, לתחייתנו וליצירתנו? אלא יקדים השואל וישאל את עצמו: מה נתתי אנכי ליהדות זו, שממנה יצאתי? מה תרמתי לתחייתה הרוחנית וליצירתה העברית? הסופר העברי מרוסיה אין לו זכות לבוא בדרישות אל הציבור היהודי שממנו יצא, כי אין דרישה אלא אגב נתינה, ואל־נא נשלה את עצמנו: התוכן שהסופר העברי נתן לציבורו הריהו מעט ודל, לאמיתו של הדבר. הסופר העברי לא שאל לנתיבות עולם בשביל כל באי עולם ולא עסק בבעיות הכלל והיחיד, העומדות ברומה של האנושות המתלבטת ברשת ניגודיה ואכזבותיה, לא חתר אל סבך השרשים המסותרים, המשותפים לבן־ברית ולמי שאינו בן־ברית, ולא העפיל אל אמירי הפליאות, הערכין והגילויים של העילית האנושית, המתקוממת נגד השיגרות והשקרים וצופה לאופקי עתיד — כלומר, לא השמיע מלה כלל־אנושית חדשה, אשר בזכותה תביט האנושות בכבוד על העם שממנה יצאה מלה בעלת־משקל ונושאת־פתרון כזו, המעידה על חלקו האינהרנטי של העם היהודי בגוף האנושות. ולא זו בלבד, שלא האהיב את עמו על העולם, אלא שגם לא הביא לעמו את מזור האהבה לרפא את הפצעים, שהעם הזה יודע רק לגרד בחרס. הסופר העברי התרחק זה־כבר, בכוח הנסיבות, מחיי הציבור ההוא כמו שהם— לא רק מן הפגום והשלילי שבהם, אלא גם מן החיובי והטוב שהיה בהם פעם, על־כל־פנים בכוח, אם לא בפועל. הוא לא ידע אהבה אליהם באשר לא נתנו לו סיפוק. לפיכך שילם לו הציבור הזה כגמולו, ולא ידע אהבה אליו ואל עניינו ולשונו, שלא נתנו סיפוק גם לציבור. זיקת־גומלין שבנפש היא, בין כל שני שווים ורחוקים זה מזה במידה שווה. במקרה שלנו השוויון הוא בזה, שאת מקום היצירה נטלה אצלנו הספרות. הספרות והציבור הם שני גופות שווים ואבטונומיים, שיכולים להיות גם קרובים גם רחוקים זה מזה: אצלנו היו רחוקים. זיקה אחרת היא בין היצירה והציבור: כאן לא אפשרות של ברית לפנינו, כי אם הכרח של השפעה. היוצר איננו מחכה לסיפוק מן הציבור קודם ליצירתו; היוצר אוהב גם את מה שאיננו ראוי לאהבה. הציבור, בין אם הוא נורמאלי ובין אם הוא בלתי־נורמאלי כציבור שלנו, נכנע לכוח היצירה והוא הולך לאורה. יחס כזה כמעט שחסר היה אצלנו לגמרי, ואף־על״פי־כן, כוחו של יוצרנו היחיד, כוחו של ביאליק, ניכר היה היטב כל־מקום שהגיע שמה, לפי קנה־המידה של היקפנו, שקוטרו קצר. ואולי דורש הצדק, כי כל־מקום שנדבר על ספרות עברית, וביחוד ביחסה אל הציבור היהודי, תהא עמנו הנחה־מוקדמת: חוץ מביאליק.

איני יכול, למשל, לתאר לי את ביאליק בא לקטרג על ציבורו ולהאשימו על מה שלא נתן — כיון שביאליק נתן ולא ביקש תחילה מסביבתו. היוצר איננו זקוק לסיפוק מן החוץ, אבל הוא עצמו עלול לתת סיפוק. היוצר נותן גם לציבור הנאלח, הפגום, לציבור שאינו מסוגל לתת כלום. ביאליק היוצר הריהו יודע־אהבה; בשעה שאינו יכול לנחם, הוא שותק; הוא אינו מקטרג. את זאת הוא מניח לנו, הצעירים, שאין אנו מחוייבים לחוס על כבודנו. ואנחנו מוכרחים, למען הצדק, לקטרג בשעה שאנו עוסקים בנתונות. אבל נדמה לי שבאותה מידה עצמה אנו מוכרחים גם לדעת אהבה בשעה שאנו עוסקים לא בנתונות אלא בסיבות, או מנחשים עתידות.

“חושב אני לחובת המשורר לא רק לזכך את העבר, אלא גם לחזק ולשפר את ההווה ואת זרע העתיד, עד כי יוכלו האנשים להאמין עוד: אמנם כך המה, וכזה הוא מהלך הדברים. וכשזה נעשה בעזרת קורטוב של אירוניה, הדורשת טוב לכל העם והנוטלת מן הדברים את הפתוס המזוייף ומצילתם מידו, אזי סבור אני שהעם עלול להיעשות לבסוף באמת, גם למעשה וכלפי חוץ, מה שהוא מדמה לו בלבבו מתוך תמימות ומה שהנהו כבר, בעצם, מתוך נטיה פנימית. בקיצור, כמו שמראים להן לנשים מעוברות צורות נאות וסגולות־חמדה, כך צריך להראות תמיד לאומה הרת־הנצורות משהו טוב הימנה, משהו טוב ממה שהיא הנה כבר. חלף זה אפשר לייסרונה מוסר קשה כפליים כל־מקום שהיא ראויה לכך”— כה דברי גוטפריד קלר במכתב לברתולד אוירבאך.

ואם גדול הכאב על חורבן היהדות הרוסית (והוא גדול כל־כך, שאין לבטאו לכל מלואו, ולפיכך אין גם לאבד עליו מלים חנם), הרי לא הרגש הנובע מתוך המצב, אלא העיון במצב לשם ראיית הנולד הוא נושאנו כאן. הלא דבר אחד לפחות הורונו האסונות והחורבנות למדי: במאזני עתידנו הלאומי עוד תכבד החיוניות היהודית על כל אסון וחורבן. מצד העיון אין איפוא מקום ליאוש ביחס לכלל האומה היהודית. אמנם יודעים אנו: יהדות רוסיה, כזו שהיתה לנו, לא תהיה לנו עוד. אבל הן לא הפעם הראשונה היא, שחטיבת־יהדות קבועה למראית־עין בטלה ועוברת ואחרת באה תחתיה לקיים את כלל־היהדות. האחרת באה תמיד!

האם לא גדול ומר היה האבדן בזמן גירוש ספרד, כשהיהדות הספרדית הגדולה עברה ובטלה מן העולם? הנה היא עוד ממשיכה קיום חשוך ובלתי־פורה בירכתי־גלותנו, על חופי הים התיכון, בעוד שמרכזים חיוניים חדשים קמו, צמחו — וגם נתלשו. היהדות היא כמין אנושות זעירה בתוך האנושות: כאן היא נחרבת ושם היא קמה לתחיה, פושטת צורה ולובשת צורה, ועומדת במהותה. אין ספק שהיסודות של היהדות הרוסית, שהוציאה את נשמתה ביסורים גדולים לעינינו, יתגלו לחיים חדשים בהרכבות חדשות ובמרכזים חדשים, בשינוי זמן ומקום. היד המוחצת היא אך דוחפת הלאה, למקום אחר, והוא נושא שהדיבור עליו אך בנאלי הוא, כדיבור על כל נושא נצחי. המקפל תמיד בקרבו שני הפכים. והיהדות הריהי, על־כל־פנים לנו, נושא ״נצחי״. כבר אמרו קדמונינו: “טובה עשה הקב״ה עם ישראל שפיזרם לבין האומות”, וכיוצא בזה— דברים הנובעים מתוך דו־צדדיות זו של הנושא ׳ישראל׳.

היהדות הספרדית, אחרי שמילאה את תפקידה ונתנה לנו את ר׳ יהודה הלוי ואת הרמב״ם, באה להולנד ונתנה שם את שפינוזה, שחשיבותו בשביל העולם (והלא זוהי החשיבות האמיתית וקנה־המידה האמיתי) גדולה מחשיבותו של הרמב״ם, אשר בשביל העולם אינו סוף־סוף אלא תופעה מעניינת שבהרכבת מין פילוסופי בשאינו מינו, והיא נתנה גם לרמבראנדט את אוירת יצירתו וטיפוסיה האמשטרדמיים, הקורנים, כמו שפינוזה, במאור־היהדות היותר זך! אף היהדות הרוסית, שאחרי שנתנה לנו את ביאליק ואת אחד־העם — כלומר: את נשמת תחייתנו ואת האידיאולוגיה שלה — נאלמה כיום על צרורות־הנדודים, נחבאת אל כלי־הגולה הרצוצים, עתידה עוד לפעול בצורות חדשות, אולי בצורת השפעה פסיכית על היהדות המערבית, שלתוכה היא הולכת ומתערבת. ויש לה ליהדות הרוסית מה לתת לאחותה המערבית. הרי יהדות מערבית זו, אשר יחד עם הנימוסין וכשרון־הסדר, שהם תנאי כל בנין־ציבורי, סיגלה לעצמה גם את החמריות היתרה ואת החוצפה הציבורית אחותה, שילמה עבורן בוויתור על שווי־המשקל הפנימי ועל ה“בטחון” היהודי המיוחד שבנפש, זו סגולת־הכותרת הנעימה של יהודי־המזרח, אם כל מסורת וקבע רוחני אצלנו מאז. את יהודי־המזרח האשימו שכניהם הגויים בחוסר־נימוסין או… בעלילת־דם; אך לא שמענו שיאשימום בחוצפה או באגרופיות יתרה ב“צאתם”, בגסות־רוח ציבורית, כביכול, שבגללה מתגוללים אנשי אירופה המערבית על היהודים היושבים בתוכם. הנפשיות העמוקה של יהודי המזרח לא תלך לאיבוד! אם במערבא תוסיף לפעול ואם בארץ־ישראל — מכל־מקום תושיה נכונה לה!

עד כאן ניחוש עתידות. מעתה נפנה אל ניתוח הסיבות של החורבן הנפשי שנתגלה בפליטת היהדות הרוסית ובפליטת סופריהם העברים ביחוד. יהיה־נא עיקר עניינינו מצב הספרות, אך בלי שנפרידו מחיי הציבור היהודי בכללם.

אם נבקש לנתח את הנתונות של ירידתנו ביצירה, נמצא אמנם שהסיבות גלויות וברורות הן: התנאים החיצונים, שאינם תלויים בנו לעולם: חוסר קביעות, חוסר בסיס. ברם, נזכור כי לא די בהנחה כללית זו, שיכולה עוד להידרש לכמה פנים. עלינו להיווכח כמה יש מן האשמה בציבורנו הרוסי וסופריו הגולים על דלדול זה של הכוח־היוצר — וכמה מן הגורל: היכן פוסק סבל האחריות ומתחיל סבל האחרית.

רוחניותו של עם ומידת רצון־היצירה שבו (לא יכולת־היצירה) — לפי מספר פרטיו החיים בעולם־הרוח היא נמדדת. ולמה? מפני שהמספר הזה — הוא לבדו מעיד לפנינו על רצון־היצירה הצפון בקרב העם. במובן זה הלכה רוחניותו של עמנו הלוך וגדול במשך הדורות. בשבת ישראל בארצו היו רוב האוכלוסים בורים בריאים, “עמי ארצות”, ואפשר להניח כי דוקה משום כך הוליד אז ישראל מזמן לזמן גדולים, שהיו גדולים מאוד, ונתן יצירות כספר התהילים וכשיר־השירים וכספר איוב וחוזים כעמוס, ישעיהו, ירמיהו. בגלות הלך מספר היהודים הרוחניים הלוך וגדול. ולעומת זה הלכה האפשרות של הופעת הגאוניות בישראל הלוך וקטון. נדמה לי שרשאים לומר כי כמות הכוחות הרוחניים היעודים לכל עם ועם היא קבועה, והיא שווה למכפלת הבסיס של רוחב התפשטותם על גובה עלייתם: כגדול ההתפשטות (הרוחב) בפאראללוגרם־הכוחות הזה כן תמעט העליה (הגובה), כי המכפלה — סכום הכוחות — בעינה עומדת תמיד. ריבוי משכילים מאבד גאוניות. על כן צריך הדור להיות אחת משתי אלה: “כולו חייב”, כולו “עם־הארץ” וחמרני, כדי שיעמיד “משיח”, מלך רוחני — או כולו “זכאי”, כל עם ה׳ נביאים, ואז הרוב הרוחני נוטל את מקום היחיד היוצא מן הכלל ואת תפקידו. רעיון זה, הכלול במאמר הידוע “אין משיח בן דויד בא עד שיהיה הדור כולו זכאי או כולו חייב”, אף הוא נוגע בפילוסופיותו הצפונה, בניסוחנו “המתימאטי” הקודם. אבל הקיצוניות, ואפילו הרעה, תמיד רחוקה היא מלהשיגה, והופעות הגאוניות, וביחוד בעמנו, נשארות איפוא תמיד באמצע — במדרגת הבינוניות.

ועתה צא וראה כי הגלות, לפי מהותה, אינה אלא התפשטות ברוחב תחת התפשטות לגובה: גובה רוחני, כלומר ערך מקורי, יכול ליצור, כידוע, רק עם בזה, שהרוחב (במידה היאה לו לבדו) צומח לו בדרך הטבע תחת כפות רגליו. עם בלתי־טבעי כישראל בגלות, המוכרח להילחם על החלל שהוא תופס במציאות, מן ההכרח ש“הגובה” שלו, זה רצון הפעולה הרוחנית, יהא תלוי “ברוחב” שלו, זה שדה הפעולה עצמה. רק אחרי שקם בארצות־רוסיה (המערביות) הווי יהודי, חיי המון בעלי אופי מסוים, שהם בבחינת הבסיס של אותו פאראללוגרם־הכוחות, רק אחרי שההתפשטות ברוחב נשלמה במידה ידועה — אז רק אז אפשר היה להוגה־דעות כאחד־העם, למשורר כביאליק, שיקומו מתוך ה“רוחב” הלז ויתחילו ביצירת “גובה”.

אחד מפלאי הפסיכיקה היהודית הוא, שמינימום של “רוחב” ושל בסיס שבהווי, דמיון של קבע בלבד, מספיק כדי שרצון הפעולה הרוחנית יעפיל כצמח משתרג זה אל ה“גובה” — אלא שעצם דבר התגלות הרצון הזה בפרטים רבים של האומה בבת־אחת מעכב את ביאת הגאון. ולמה הוא מתגלה בבת־אחת ברבים? דומה, מפני “שכל ישראל ערבים זה בזה”, מפני שהאינסטינקט הרוחני שבגזע, דוקה מתוך הרגישו את חוסר קרקע־הקבע תחת רגליו, מזדרז ומנסה כמה נסיונות נמהרים בבת־אחת עם הזדמנות ראשונה של התחלת “רוחב” כל שהוא, ואינו מחכה באורך־רוח, כמו באומה בריאה, להתגלות המדרגה העליונה של הרוח, בלי לחשוש כלל לריבוי “עם־הארצות”. בדורות האחרונים שלפני מלחמת־העולם נתפסו היהודים במזרח־אירופה לעניינים רוחניים בהיקף רחב כל־כך, שאין להתפלא על שחדלה הגאוניות בישראל. שפינוזה הוא הגאון העולמי היחיד שיצא מן הגיטו (אחרי רש״י והרמב״ם, שמידתם היא מידת־האומה הספציפית גרידה ושאחריהם החלה הרוחניות להתפשט בישראל במאוד).

להתפשטות־הרוחניות האינטנסיבית בקרב יהודי רוסיה היה עוד גורם אחד: הלא הוא קשר־החיקוי המצוי בין כל ישוב יהודי ובין רוח ארץ־מגוריו. זמן ישוב היהודים בארצות מרכז־אירופה הגרמניות היה זמן של בערות הרבים והתעלות יחידים בארצות הללו, ואמנם מעין זה אפשר היה לראות שם גם בקרב היהודים: גם התורניים בישראל היו נבערים בתפיסת החיים והטבע, ורק שפינוזה אחד קם מתוכם (כמו שקם רק לותר אחד מבין הגרמנים), ומשום־כך היה האחד הזה — אחד שפינוזה! אבל זמן התבססותו של ישוב היהודים באירופה המזרחית, הסלאווית, היה זמן פריחת הרוח והתפשטותה ברוחב בארצות הללו, ותנועת ההשכלה בין נאורי הגויים ברוסיה ובפולין, בעטיים של פושקין ומיצקיביץ, היא היא, בלא ספק, שגרמה להופעת “ההשכלה” שלנו. בהתאם גמור לתופעה הפסיכית של רוסיה המתעוררת לחיי־רוח, רוסיה של ביילינסקי ודוסטוייבסקי, היה הרצון הרוחני של דורות־היהודים ההם גדול מאוד — עד שהיה לאינסטינקט של רוחניות, (ולא רק הכרה בטוב של הרוחניות). הצרכים הרוחניים אפילו קדמו בכמה מקרים לצרכים החמריים, ומכל־מקום לא נדחו מפני אלה. האידיאליסט הפסיכי של הרוסי נתוסף כאן על האידיאליסם השכלי של היהודי, שהצד השווה שביניהם הוא חוסר־ההתאמה שרוחם מרשה לעצמה (לא־דוקה בתוצאות טובות) בין הבסיס החיוני הגשמי והעליה הרוחנית המופשטת, בין היכולת הממשית של האדם כסיכום של כשרונות ובין החפץ הרגשי או השכלי הממריא אל על. לא היה מחסור, אלא עודף באנשים שהתמכרו לעבודת הרוח. היה יותר אנשים מאשר עבודה! לכן צפוי היה משבר. הרצון לפעולה רוחנית גדול היה בקרב יהודי רוסיה משדה־הפעולה עצמו, ועל־כן גם גדול מיכולת העליה ברוח.

את סיבת העדרו של גילוי־רוח עליון בין יהודי רוסיה יש לבקש איפוא לא במיעוט רוחניותם, אלא בעודף של הרצון הרוחני, המתפשט ברוחב, על היכולת שבגבול המציאות. במציאות הפגומה והפרובלימתית של הציבור היהודי ברוסיה (ולא כל־שכן בפולין) לא היה מקום לפעולה רוחנית מקורית. חוסר הבסיס מנע את הקמת הבנין הרוחני לגובה. הכל היו מלאים רצון רוחני, והשדה המעט, באשר הוא שם, נעלם מתחת כפות רגלי המבקשים אותו. החייט היהודי הפורח באויר של שאגאל והכלי־זמר הוויטבסקאי שלו, הנישא ברגלים משתרבבות מעל לאדמה — הלא הם סמל היהודי הרוסי הפיקח והתמים, העמוס רצון רוחני והנעדר בסיס ארצי, אשר בהידחקו מכל צד בידי אחיו הדומים לו על גבי שטח־מציאות צר מהכיל את כולם, אין לו ברירה אלא להידחק לחלל־מעלה ולרחף על בלימה, כאבק פורח, בתוקף חוק הלחץ הטבעי. אילו היה מספר דורשי הרוח ומבקשיו מצומצם, כי אז נתגלתה יכולת פעולה הרבה יותר גדולה. תוצאת העבודה האנציקלופדית של הרבים נוטה לשלילי גם במקום שיחיד גדול משיג תוצאה חיובית. היחיד הגדול יודע תמיד להגיד מלה גדולה, לגלות מציאות חדשה, כלומר, גם להרחיב את הבסיס; אבל דברי הרבים מצטרפים תמיד רק להרצאת הנתונות ולניתוחם, להבעת היחס אל המציאות — לאי־שביעות רצון. והמציאות הלא היתה באמת מעטה ודלה, ולעתים קרובות גם מכוערת ומבישה, ולא יכלה להשביע רצון.

המציאות היהודית ברוסיה היתה עלולה להרוס ולאבד כל בניין רוחני. לנוכח הרוחב של העניינים היה איפוא חוסר הגובה לא דבר שבאשמה, אלא שבגורל. הקללה שלא כתובה בתורה — לראות במות רוחם ולחיות אחרי שפסקו חיי נפשם — היא היתה מנת־חלקם של כמה מטובי סופרי ישראל ברוסיה, ביהוד מאלה שזכו לכתר ספרות ולא הגיעו לכתר־יצירת אבל יש שגם יוצרים נתקלו בה. ויתכן כי הרבה מכוחו של ביאליק נובע ממקור המחאה העצומה נגד קללה זו עצמה, נגד בית־ישראל זה שביאליק הרגיש בו ואשר חזה מבשרו.

תרפ״ט (1929)


המלצות קוראים
תגיות