א    🔗

בתקופת־החולין המחרידה שלנו, האופפת בציניותה הגלויה וביאושה המסותר את העולם כולו ובתוכו גם את ארץ־ישראל שלנו, שרדו עוד בתוכנו — על אף הכל, למזלנו — גם מתי מספר מן הטיפוס הקרוי איש-הרוח. כוונתי לא לאינטליגנט, הממלא המונים־המונים את כל המחנות, כשמעט המטען “הרוחני”, השאול עמו בהזדמנות, משמש לו הסתר־פנים להציף את העולם בזיופי רוחניות, שבמקרה הטוב ביותר הם דומים לרוחני כמו שהגלויה המצוירת הזולה שבשוק, למשל מונה ליזה. דומה לעצם יציר־כפיו המקורי של ליונרדו דה־וינצ׳י, שעל פיו נעשתה; כוונתי לא לאינטליגנציה, שפעולתה בדורנו, דור ההשכלה הכללית, היא רעה חולה, מהיותה מרבה טעות בעולם, דוחקת את רגלי הערכין האמתיים על־ידי ריבוי חיקויים ומסייעת בשוגג ובמזיד לשלטון־הרשע בהמציאה לו תעודות מזוייפות בשם ״הרוח״; — כוונתי לאלה שנושאים את עול סובלה של הרוחניות כמין דיבוק, לאלה שקולם לא יישמע וכמעט שאינם מעיזים לדבר “בשם” הרוח, מהיותם הם עצמם הרוח. כוונתי לעבדי הרוח. הבודדים הנאלמים האלה, שנבואתם בלתה על שפתיהם, זה כבר חדלו לראות את עצמם כראות מלח־הארץ וחלוצי הציבור. עתה יודעים הם ברור כי אין הם אלא המאסף, ובעיני בעלי ההצלחה המעשית — אך הנמושות. אבל יתכן שאין האחרים יודעים כי על אף הכל גם להם, למאסף הרוחני, תפקיד מסויים, ואולי גם תפקיד חשוב, בחיי החברה, ואפילו בחייה המוחשים. האין המאסף שומר על המחנה מהתנפלות מן העורף ומבגידה פנימית? מכל מקום, אותם אנשי־הרוח בישראל שעמדו בתחום היהדות ועלו משום כך לארץ־ישראל חלמו, כמובן, על כר־פעולה רוחני כאן, על תפקיד בעבודת הבניין והגאולה. כלום לא טבעי היה החלום הזה?

ואמנם חיכה להם תפקיד רוחני בבואם לארץ חלומם, אך לא תפקיד ציבורי, אלא אינדיווידואלי גרידה. הם עמדו מיד — ביחוד בזמן האחרון — בפני הצורך להילחם על נפשם, לבלי לטבוע במי־המדמנה המאררים של נחשול החמרנות, הבוקעים אצלנו מכל עבר ובאים עד נפש היחיד הרוחני. חמרנות כפולה ומכופלת: זו שהתקופה גרמה וזו הרוחשת בשדנו אנו. למגינת לבם גילו ׳מיותרים׳ אלה עד מהרה כי ישנו קרע והבדל יסודי בין “אני” ו“אנחנו” בעולמם אשר העבירו הנה על־מנת לנטוע אותו בקרקע העבודה הלאומית — קרע עוד יותר גדול מאשר בארץ־מגוריהם הקודמת, האוייבת — וכי מדי אמרם “אנחנו” הרי הם מוציאים מן הכלל בסתר לבם את ה“אני”, ומדי אמרם “עולמנו” אין הם מתכוונים לומר “עולמי”. לבסוף גילו אוהבי־האמת הקיצונים האלה כי חובתם הראשונה (חובת אדם לנפשו היא חובתו הראשונה, מנקודת השקפתם) היא למנוע בעד רוחם מהסתאב ביון החומר הנערם הזה, בחמרה זו, הטובה אמנם לנטעי החמדנות המשגשגת, אך אינה כלל הקרקע אשר בה תוכל נפשם, מלוא עצמוּתם, להכות שורש ולמצוא מעט יניקה עם תקוה לתת פעם גם מעט צל. נאמני־החזון הללו יש שהם שואלים את עצמם: "במה כאן לא גלות?״ — ואינם מבינים מה להם, בעצם, ולעבודת הגיטו היהודי החדש הזה בארץ־ישראל, שהיא עבודה זרה ופסולה בעיניהם. הזאת היא ארץ־ישראל שלנו? — שואלים הם בעל־כרחם. האין אנו עושים את רוחנו פלסתר, האין אנו חוטאים לנפשנו בתתנו את ידנו, למעשה, מתוך שתיקה ואפס-מחאה, למהלך קלוקל זה — קלוקל אפילו אם הכרחי הוא? לא! צריך למחות — ולו גם ללא כל תועלת, לו אך כדי לצאת ידי חובת עצמו, כי גם כלפי עצמו יש לאדם חובה ״קדושה״. אסור להשלים; מורך־לב הוא!

ומנקודת־ראות ה“אני” הזה הבה נשקיף־נא כאן על מה ש“אנחנו” עושים בארץ־ישראל.

מה קווינו? — צועקת הכרתם של האנשים האלה מן האלם הציבורי, בו הם נתונים כמו בסד. — קווינו כי שעת הצרה הגדולה שהגיעה לישראל עם פרוץ המלחמה, בעשור השני של המאה, ושנעשית איומה יותר עם כל שנה ושנה, עד שגאו המים הזדונים מכל עבר בבת־אחת, היא לפחות תעלה מתהום הנפש הישראלית, ביחוד באותם מבניה שעברו את הים הגדול על־מנת להתחיל כאן היסטוריה חדשה, את הכוח הרוחני, הנבואי, הטמון אולי עוד בקרבה; כי המתפשטים את חרפת מעמדם בגויים יחפצו להתפשט גם את חרפת כיעורם הפסיכי ואת קליפת המומים אשר בה עטפה אותם, אם באשמתם ואם בעל־כרחם, אוירת חייהם הקודמת; כי יתעוררו להתחדשות פנימית, לחזון רוחני, לריפורמאציה נפשית־אינדיווידואלית, שהיא תנאי מוקדם לרניסאנס לאומית וחברתית — לקול האינסטינקט הנבואי, אשר אמרנו מנת־חלקנו היא, נחלתנו אשר ממנה נושלנו; כי יבואו לארץ־היעוד מתוך התקדשות הומאנית, על־מנת לנטות כאן מחנה טהור.

ומה ראינו? ראינו והנה החמדנות עולה וגואה, בזוהמה על מי־שטפון, והיא מעוודת אותנו מכל העברים. אות הזמן הוא, שהחמרנות דבקה בכל המחנות, — גם במחנה הנלחם לצדק חברתי, זה המחנה היחיד שהרוחני אוהב־הצדק רוצה לעמוד בתחומו. הטראגדיה של איש־הרוח היא, כי בהיותו שייך, לפי עצם מהותו, למחנה הלוחמים לצדק החברתי, הוא גם מתנגד, לפי עצם מהותו, לתפיסה החמרנית. והטראגדיה של תקופתנו היא, כי בצאת נודדי הצדק החברתי לבקש מוצא חדש אל מלכות האמת, מצאו ראשונה על דרכם את חצי־האי של המטריאליסם — ונאחזו בו; ומני אז נקבעה מין זהות בין מלחמת הצדק הסוציאלי ובין התורה המטריאליסטית. בין כה וכה, והאנושות — הן לוחמי היושר, שהאשלייה המארכסיסטית לקחה את לבם להאמין באפשרות־הפתרון אשר עמה, והן אבירי החמס, הזוממים לקיים את שלטון הרשע, — האנושות, בשני מתנותיה גם יחד, — נאחזה בסבך הלך־הרוחות החמרני, ושוב אינה עלולה להיחלץ ממנו כה מהרה ולהיווכח לדעת כי הדרך היחידה להשלטת צדק בחברה היא — לנקוט לנקודת־מוצא את הבחינה הרוחנית, להתחיל מריפורמאציה נפשית. לחנך אדם חדש, שהוא לבדו לא יהא עלול להחזיר את הרכב אל הבצה הקודמת: לבנות על האהבה, ולא על השינאה, לשלום ולא למלחמה. אבל, תחת אשר הפעולה לחידוש פני החברה על יסודות הצדק, שהוא מושג רוחני, צריכה היתה להעטות בכיוון הפוך מפעולת מחזיקי הרשעה, היתה גזירת התקופה כי לוחמי השחרור בעצמם יתנו כתף למשוך את האנושות באותו כיוון החמדנות עצמו, שתעודתם האמתית היא לשחרר את האנושות ממנו. ונמצא מעתה הגורם־הדוחף היחיד בציוויליזציה לבקשת התיקון — לא האהבה, אלא השינאה, לא אהבת־האנושות, כי אם אהבת־עצמו; נמצא כי אינסטינקט התועלת והבצע עם אופן־המחשבה הרכושני המוגבל והעכור הם שליטים במידה שוה בשני המחנות גם יחד, לא רק אצל בעלי חרושת־הנשק שמימין, אלא גם אצל קיצוני המהפכנים שמשמאל. התורה המטריאליסטית של אנשי־הצדק באה אפוא להתווסף על המעשה המטריאליסטי של אנשי־הרשע; ונמצא כי עמלי הצדק מחזקים בלי־משים ובלא הכרה את שרשיו של הרע שהם באים לעקור. ואנחנו חיים באויר המרווה מידה כפולה של חמרנות, משל לאויר שיש בו מידה כפולה של חנקן.

אבל עם הטעות הגדולה והטראגית של האנושות כולה, שצופה לגלות את תיקון־העולם באספקלריה של החמרנות, תחת לגשת למעשה זה מזויינת במיקרוסקופוס הרוחני וברגש־הצדק הנבואי — עם טעות גדולה וטראגית זו, שהיא מנת־גורל, עול התקופה ונטל סובלה, יכולנו להשלים: שהרי אם האספקלריה אשר ביד היא חמרנית ובלתי־רוחנית, אטריבוט של עבודה זרה, הרי עצם המטרה המבוקשת מטרה רוחנית היא, מטרתו של איש־הרוח (כי היתכן איש־הרוח שאינו שואף לצדק סוציאלי?) — ועצם העינים כאן, אמרנו, עינים יהודיות הן, עינים אשר רוחניות בהן, עוד אולי קורטוב של רוחניות בהן, אשר נשאר לפליטה מן השמה שעשתה בנו זו נטית־החיקוי היסודית שלנו, הגורמת לנו להזדרז ולהנהיג מיד בישראל כל מידה רעה שמנסרת באויר־הגויים — והקריאה המנסרת כעת באויר העולם החיצון הלא היא: ״אין לנו חלק ונחלה ברוח! הרוח — לא היה ולא נברא, שקר הוא!״ — לא, לא האספקלריה היא הרעה החולה, אלא האש הזרה שבעינים, זו החמרנות המתלקחת בהן להאפיל על המאור היהודי־הרוחני, שהיה בהן (הלא היה! עוד אתמול היה!)… ואש זרה זו מציצה אלינו מימין ומשמאל כאחד, והיא מעווה את עצם הפרצוף היהודי, עד היות לו אופי של ערלות. הזהו ציבור יהודי? הרי ציבור של ערלים הוא!— יאמר, כמדומה, כל מי שאינו יודע כי ציבור של יהודים לפניו. מה שמפתיע ביחוד את העין הרואה בכל קהל יהודי בארץ־ישראל הוא — אי־היהודיות שבפרצופו, חוסר הגזעיות היהודית המסויימת (זו גזעיותו האופיינית, החריפה והחמימה גם יחד), הטשטוש שברשמי פרצופו, טשטוש של כלאיים, של ערב־רב. יחד עם הרוחניות המיוחדת שלו, נמחקה מעל הפרצוף היהודי החדש הזה גם גזעיותו עצמה!

מהו מקור הערלות הזאת שבפרצוף הציבור היהודי בארץ־ישראל? — דומה כי הביאור הוא פשוט למדי. בארצות־הגולה היה שר־האומה, ששמו אינסטינקט־הקיום, מתרה בנו לאמור, כי הכרח הוא לנו להיות רוחניים כדי להיות מזויינים למלחמת־החיים — כנגד הסביבה, שכוחה בקנינים הארציים גדול מכוחנו. המה בחיל ואנחנו ברוח. דוקא בגלות לא יכלה הערלות מעולם להיחרת ברשמי פנינו, כי רוחניותנו הבולטת נלחמה, על גבי פרצופנו, באי־היהודיות שהוטבעה בו אמנם במידת־מה גם שם בעקב הטמיעה־מאונס שהגלות גרמתה. כאן, בארץ־ישראל, סר מעלינו פחד האינסטינקט הלאומי שהיה מזהירנו על הצורך ברוחניות, על פיקוח־הנפש שיש בה בשבילנו: כאן נדם קולו המתרה של שר־האומה, ולא עוד אלא שאינסטינקט מתנגד נתעורר בנו, האומר כי כאן עלינו להגביר חיילים דוקה בגשמיות, בשדה החומר, וכי רוחניות יתרה עלולה כאן להחליש את מעמדנו. נתחלפו הצרכים, חדלה הפעולה העוצרת של הרוחניות על פרצופנו, והגבריות שבפנינו, שהתם היתה מיוהדת בכוח הרוחניות הישראליות נתגלתה דוקה כאן בכל צביונה: היא נהפכה לערלות, כלומר — אופי של כלאים בלי ההאצלה של התרבות.

בארץ־ישראל כאילו התפשטנו בבת־אחת את טלית האידיאות המופשטות והאידיאלים הרוחניים: בחום הרב, הבא מחמת הפעלתנות היתרה ואימוץ השרירים, אין לנו צורך בה, היא מפריעה לנו! זרקנוה הלאה מעלינו כסחבה בלויה שיש בה כדי לבייש את בעליה. — היהדות הארץ־ישראלית כיום הזה אינה יודעת כל חיים רוחניים. היא סילקה הצדה את כל עולם האידיאות ואת כל שאלות הנפש והרוח, שטובי אומות־העולם לא חדלו מהתלבט בהן בכל אתר ואתר אפילו בזמן שחרב־הכלייה מונחת על צואר החברה והתרבות כאחד. היא רואה הכרח לעצמה לעסוק רק בישבנות בלבד, בבעיות חמריות גרידה. כל עולם התרבות אינו קיים בשבילה. היהודי הארץ־ישראלי — כבעל־התעשיה כפועל־הבנין, כבעל הפרדס כמשגיחו, כסוחר כמורה, כתלמיד כפקיד, כסופר כקורא, אחד המשכיל אשר בשכונת רחביה שבירושלים ואחד הנער הקורדי המשולח אשר ברחוב־יפו — אינו מרגיש את עצמו אחראי אף במקצת לפתרה הבעיות החמורות, בעיות החברה האנושית והתרבות האירופית, המנסרות עתה, ביחוד בזמננו זה, בחלל העולם הגדול, אין הוא חולה על האנושות ונגעיה, אין הוא חולם את חלום גאולת האדם מכבלי החומר ואין הוא, נינם של חוזים וקדושי־רוח, נושא את נפשו כלל לתיקון עולם במלכות שדי. שמא תאמר: עסוק הוא בתרבותו שלו ? ולא היא, כי גם תרבות עברית אינה לו אלא מה שהחצר האחורית היא לבעל־הבית היהודי שבנה לו בית חדש: שטח עזוב וריק להטלת אבני־גיר, שברי־זכוכית ופחים חלודים. אפילו בשפה עברית חיה וברורה בפיו — אין לו צורך. לא המשכיל העברי ברחוב ולא השחקן העברי על הבימה, לא המורה במחלקתו ולא הסטודנט שזכה ללמוד תורה במרום הר־הצופים, כשכל הארץ פרושה לפניו בהדרה החזוני, לא הפועל בעבודתו ולא האם בחדר־הילדים — אף איש אינו נושא את נפשו, למשל, לקבע פונטי ודקדוקי בעברית. אין איש סובל כאן מזה שהעברית אשר בפינו עדיין אינה, בעצם, אלא שפה מתה או מלאכותית, שמשתמשים בה לדיבור. אין לו פנאי לכמו אלה ואין לו עניין בהם. משכורת וסינמה ולוקאל־פוליטיקה, משכורת וסינמה ולוקאל־פוליטקה — זהו מעגל ענייניו של איש־הרחוב שלנו, שאין כמוהו בגויים לקלות־דעת!

ביחוד — פוליטיקה. התאווה לפוליטיקה קשורה תמיד בליקוי חוש הראיה ההיסטורית. ארבעים שנה היה אחד־העם שונה לבני־עמו פרק בראיה היסטורית, מדעתו היטב כי היא היא שחסרה להם. (אמנם אי־אפשר היה לצפות לכך, כי יחדור לקחו של המדריך אל הלבבות ללשונותיהם: אלה שהבינו את לשונו העברית לא היו מסוגלים להבין את רוחו, ואלה שיכלו אולי להבין לרוחו — לא הבינו את לשונו, שכן ידוע וגלוי הדבר כי דוקה המוכשרים ביותר שבישראל יוצאים עוד בשחר חייהם אל מחוץ למחנה, ובבואם עם גל הקוניונקטורה לארץ־ישראל קופצת עליהם תאוות ההתנשאות, הסנוביסם והאנגלומאניה). היהודים, מלומדי הנסיון ההיסטורי, אשר בעבדם בשדות זרים הם מצטיינים תמיד בהכרת התפקיד ובראית המטרה — ראו, זה משונה! — בבואם לעשות לביתם, זאת קלקלתם ליהפך מיד לקצרי־ראיה, למרושלי התפקיד, לזונחי המטרה, לקטני המוחין. בכל דבר יהודי הנעשה כלפי פנים ממאיר ובולט חוסר הראיה למרחק, חוסר האחריות בפני ההיסטוריה. פנה על סביבך בארץ־ישראל, לכל אשר תפנה: היכן הבנין־לעתיד מהכרה? את מקומו לוקחת הנבואה לאחר מעשה. היכן הכרת התפקיד ההיסטורי בלבבות, בציבור? אין, אין. תחת התפיסה ההיסטורית נתפס היהודי הארץ־ישראלי לתפיסה פוליטית. אין עבר ואין עתיד, אין תרבות ואין חיים פנימיים (לא רק רוחניים, אלא גם נפשיים אין) — יש רק פוליטיקה. אכן נראה הדבר כי העם הבלתי־פוליטי שבכל העמים הננו, ומפני זה תקף אותנו, עוד למימות האמאנציפציה ורוחות־הפרצים שהיא הפיחה בנו, בולמוס כזה של תאוות פוליטיקה (בגולה עוד יותר מבארץ־ישראל). חדש זה, לא היה אתנו לעולמים, משעשע כנראה את רוחנו, הצמאה למעט משובה ולשעשועים צעקניים (כדרך מחוסרי השעשוע), והספוגה עלבון האהבה העצמית. בגלל שתכונת המדיניות חסרה כליל באופיינו הלאומי הרי לא היתה לנו מדיניות גם בתקופות שבהן לא חסרו התנאים הארציים לכך, והנה משום שלא היתה לנו עד עכשיו מדיניות — התנפלנו עליה כיום הזה ברעבון כה מגוחך ואנו עוסקים בפוליטיקה לצורך ושלא לצורך. ומשום שתכונת־המדיניות חסרה בנו בכל־זאת, אין אנו מצליחים בה, כמובן, ולא נראה בה ברכה. כלי־זין זה של אומות־העולם בדורנו נהפך לנו לכלי־משחית המופנה כלפי עצמנו. הגענו לאותה מדרגה שבסערנות־האינסטינקטים אגב פולמוס, שכמותה מצוייה רק בציבור שכובד־דמיו גדול מכובד־רוחו. בחיי־הכלל היהודיים נתוסף עוד קו גויי אחד.

דומה, באוירה של ארץ־ישראל העברית יכולים כבר להרגיש את הריח “הגויי”, זה ריחה של הליוואנטיניות המתקרבת ובאה בצעדים מהירים. החמדנות שליטה ברוחות ובלבבות. היא מורגשת בכל. לא רק בבית ובמשפחה ובשבת־ידידים, מקום שם אין שום בעייה רוחנית משמשת מעולם נושא לשיחה — אלא גם בעצם האויר, באופיו של הרחוב (ובתל־ אביב העברית עוד יותר מאשר בירושלים הבינלאומית), בפרצופם של כל צאצאי־חסידים אלה, בניהם של אומרי־תהלים או של מעריצי טולסטוי, שרשמי פניהם נעשו כאן (ובמשך זמן כה קצר!) כה גסים, קשים ומחודדים בארשת נחושה־ערמומית של קנאים לבצעם ונהרגים על תועלת קטנה. היא מורגשת גם בזה שציבורנו זוכר תמיד היטב כי יש לו ימין ויש לו שמאל, שהם מושכלות גשמיים, שני “צדדים” שכל אחד מהם הוא בבחינת המוציא מחברו ועליו הראיה, אבל הוא שוכח לחלוטין כי יש לו גם אחור וקדם, כלומר — היחס לעברו ומגמת עתידו, שהם מושכלות מופשטים ושניהם מהווים קו אחד, הנמצא, בעיני קצרי הראות ההיסטורית, מחוץ לתחום המציאות הגשמית. את המופשט מסרב ציבורנו, ברוב חמרנותו, לצרף לחשבונו, בשגם נעלם ממנו כי תפקידו של המופשט בחיי החברה לא קטן הוא כל־עיקר מתפקידו של הגשמי.

הבה נתעכב מעט על שתי הבחינות הללו, בחינת האחור ובחינת הקדם.

ב    🔗

מה מאחורינו? שם — הזהות הגמורה של הגזע והדת לגבי קיומו של עם־ישראל. האופי הטבעיי, זו הלאומיות, והאופי הרצוניי, זו הדת, לא היו במשך שבעים דור אלא שתים שהן אחת, וההתמזגות הזאת היתה שריון־הצב שלנו, מבצרנו במצור ויצוקתנו במצוקה. והנה הגיעה תקופה חדשה, והאופי הרצוניי אשר לנו הולך ומשתנה לעינינו: במידה שהאופי הטבעיי, זו הלאומיות, מתגבש ומתחזק בנו (גם מתוך עילה פנימית, היא תכונת החיקוי הגורמת לנו ללכת אחרי נטית אומות־העולם בזמננו להתבדל לגזעיהן, וגם מתוך עילה חיצונית, היא התגברות שינאת־ישראל והרדיפות, הנובעת אף היא מהתעוררות החוש הגזעי בגויים… צא וראה, כמה אנו תלויים בגויים, בכל!) — בה במידה מתרופף והולך באופיינו הרצוניי הבטחון בהכרחיותו של כיוון רצוננו הדתי עד עתה. עצם הרצון הזה משתנה ונוטה להתרחב, ולצורך ההתרחבות עליו לרופף את אחיזתו הקודמת ולחרוג ממסגרותיו, מסגרות דיני־הדת והמצוות המעשיות. מי יודע? אולי השחרור מן הדת, הנעשה לעינינו, אינו אלא רצון חדש בישראל לשוב אל האמונה, במובן הרבה יותר רחב, נפשי־רוחני וחובק זרועות עולם, לשוב אל הרליגיוזיות שבחיי־הנפש (הבוחלת תמיד מטבעה בפולחן הדתי המוגבל), שהיהודים הלכו הלוך וזנוח אותה בשני הדורות האחרונים, עד שהפכו להיות העם הפחות־רליגיוזי שבכל העמים? — מכל מקום, הדת, זה הצד השני של המטבע ״ישראל״ — הצד אשר עליו ישבה אומה אבלה ודוויה זו תחתיה זמן רב כל־כך, — הדת נסוגה והולכת עתה, כפי כל הנראה, לאחור במהלך האומה. ואחור, מנקודת הראיה ההיסטורית, הוא מה שהיה ואינו מחוייב לחזור. מובן כי חלקים גדולים של אורחת האומה, הנמשכת בדרכה, עדיין נמצאים גם בשעה זו במקום המכונה בפינו, מבחינת ההליכה קדימה, בשם אחור. שם מקומם של אגודת־ישראל ושל שונאי־ציון מתוך דתיות. אבל דומה כי הציונות, במידה שהיא תנועת רניסאנס יהודית באמת, ולא רק קבלנות ישבנית גרידה שהזמן גרמה, לא תחטא על כל פנים לאמת אם תודה בגלוי וביושר כי עומדת היא על בסיס הסקולאריזציה של היהדות. אין רשות למחזיקי הדת שבינינו להאשים את הציונות בביטול הדת בכוונת מכוון. אדרבה, כיון שהדברים לא הבינו את תפקידם בזמנם (כשם שאינם מבינים אותו גם עכשיו) ולא עשו מאומה להדריך את דת־ישראל בדרכו התולדתית של עם־ישראל, למען ימצא בה מזון גם לצורך הרליגיוזיות שלו, והניחו לדת שתיהפך לסבל־ירושה חנוט, בלי רוח־חיים ללא מתן־סיפוק נפשי וללא כשרון סימול אנושי (ביחוד ביהדות המערבית) — באופן שהפרט שנשל מן הדת, נשל בעקב זה עצמו גם מכלל־האומה — באה הציונות ובקשה להציל את מערכת גוף־האומה על־ידי תגבורת תפקידו של האופי הטבעיי, הוא הרגש הלאומי. קשה גם לשער כי הצורך בתיקון הדת (אם קיים צורך זה בחלקים של האומה) עלול להיוולד בתוך הרבנות, שאינה כיום אלא אבר מדולדל ומשותק של גוף־הלאום. צורך כזה היה טבעי רק אילו יצא מקרב עובדי אדמת־ישראל, שלבם דופק בדופק האומה ומרגיש את עתירותיה. רק הקומץ הזה והבאים אחריו מוכשרים להבין את שלמותו של שילוש־הקדושה המלוה את ההיסטוריה שלנו ושהיה עוד כלבך ברור ליהודה הלוי: עם־ישראל, ארץ־ישראל ורוח ישראל (או דת ישראל, בזמנו של יהודה הלוי ובלשונו). והרי, מצד שני, ארץ־ישראל לא תהיה לארצו של כלל־ישראל, אלא ארץ־יהודים גרידה תשאר, גטו חדש, אם תסתפק בפתרונים לבעייות חמריות בלבד ולא תשכיל לעשות את הרליגיוזיות, זו הרוחניות האמתית (שנולדה באוירה של ארץ זו ומילאה אותה בזמנה), לקנין יסודי בחיי היחיד, וממילא גם בחיי הציבור! כי מציבור כציבורנו כאן בארץ, שהוא ציבור כופר בעיקר הרוחני, ציבור חמרני ונעדר חיים רוחניים במידה שמפליאה אפילו בתקופה החמרנית שאנו עומדים בה, לא תקום רניסאנס לאומית, שעיקר מהותה — חיי יצירה תרבותיים! אי־לזאת ההגיון מחייב, כי ההגמוניה הרוחנית־רליגיוזית בקרבנו צריכה לשוב ולהיות כמו שהיתה בישראל בזמן שישב על אדמתו כלאום: בידי טובי העם, חכמיו ואציליו מבחינת הטבע והרוח, שהיו לו למורים ולמנהיגים הרואים את העתיד — ולא בידי כוהנים ונושאי־מישרה, הרואים רק את העבר: בידי שמואלים ולא בידי חפנים ופנחסים, בידי חשמונאים ולא בידי יזונים. והרבנים בדורנו הרי אינם אלא מה שהיו הכוהנים בתקופה שבין שמואל וחורבן־הבית, כלומר — אבר מת, שאין בו לשד חיים. מורינו החדשים, מחדשי החיים הרליגיוזיים, יקומו מתוך העם ומתוך צרכיו החיים, צרכים טבעיים ורוחניים כאחד. הם יבואו מפנים, ולא מאחור.

אך הבה ונראה מה לנו מפנים — בהכרתו של הציבור בארץ־ישראל. היש מגמת־עתיד לציבורנו?

כשם שעתידו של היחיד הוא, בעצם הדבר, החברה, וכשם שעתידה של החברה הוא — האומה, כך גם עתידה של העם הוא — האנושות. כי העתיד הרי אינו אלא מה שיהיה גם כשאנחנו לא נהיה עוד, ההיקף אשר יבלענו בסופנו, זה ההיקף הקונצנטרי, הגדול מן ההיקף הקטן שבתוכו, העתיד להתקיים גם אחרי שההיקף הקטן שבתוכו לא יהיה עוד. האנושות היא איפוא העתיד המשותף לכולנו, ליחיד ולציבור כאחד, היא — האם הגדולה, הנצחית, אם־התמיד. יחיד או עם שאינו צופה נכחו, אל מול פני העתיד המשותף הזה, הפונה עורף לאנושות ומתכנש כולו רק בעבר, כאשר עשינו במשך הדורות הרבים שמאחורינו, או בהווה בלבד, כמו שאנו עושים בדור הזה, נעשה ממילא בן־חורג לאנושות וסופו להינשל מעליה. והנה דומה כי ציבורנו הארץ־ישראלי, על שני מחנותיו המתנגדים גם יחד, אינו מופנה כלל לפנים, אל מול ים־האנושות, זה מחוז־חפצו ההיסטורי האמתי של כל עם גם מבחינת מהלך האומה גם מבחינת משפט־האנושיות, אלא מתרוצץ על עמדו, מביט או רק ימינה או רק שמאלה, ויש גם מביטים לאחור, ומסתכן להיהפך לאגם עומד נרפש, למי־אפסיים שורצים דגי־רקק וצפרדעים, ללא זרמים ההולכים לקראת העתיד האנושי — כאילו הלאומיות האמיתית היא לא זרימה זו דוקה, בצורת שבולת גזעית, לתוך הים הגדול ששמו האנושות, וכאילו לאומיות שזרמה אינו הולך בכיוון זה היא לאומיות חיה באמת, הראויה לשם זה, ולא חוויית־קפאון שבאינרציה בלבד! דומה ציבורנו לא לנהר, הניזון ממעינות גבוהים ותוצאותיו הימה, אלא לבריכה מלאכותית, שנבנתה במחשבה תועלתית תחילה ואין לה אלא מה שנותנים לתוכה וקשר אין בינה ובין אותו המרחב הנושא על דבשותיו את אניות העתיד. אבל האם לא בשביל להשיב לנו את חלקנו ואת נחלתנו באנושות שואפים אנו לתחיה לאומית? והאין היהדות הארץ־ישראלית נוטה לשכוח לחלוטין כי חלק מן האנושות היא? האין אנו מוסיפים לוותר על כל ענין כלל־אנושי, כמו שעשינו מאונס בשבתנו בגטו? והאין הישוב היהודי בארץ־ישראל גטו מן הבחינה הרוחנית־תרבותית? אמת, נכון — זהו גטו שיש בו אויר לנשום, שיש בו שדות וכרמים ונטעי נעמנים, ויש עמו הצלת הכבוד החברתי של יושביו, שבגטו זה הם חדלו להיות פאראזיטים, — במלה אחת: גטו מתוקן. ועכשיו — צא וראה בישוב היהודי העירוני, מעשה ידיה של הציונות, זה שבירושלים כמו זה שבתל־אביב: האין זה גטו איום כפליים מן הגטו שהיה בארצות־אירופה, באשר גטו באסיה הוא, ויושביו אינם יהודים שזוקקו זיקוק משולש על־ידי מאור־היהדות, על־ידי כור־המלבן של חיסורים ועל־ידי אור־הלוגום הברור של תרבות־אירופה שמסביבם, שסוף־סוף לא היה ולא יהיה כמוה בעולם לאצילות־שכל ולנאורות יפה — לא! כי אם סוג־יהודים גולמי מעדות־המזרח, שבכל היותם חומר מצויץ כשלעצמם הריהם רחוקים עדיין ממדרגת אנושיות תרבותית; או יהודים מהסוג המעציב אשר במאה שערים שבירושלים, קוריוזי־יהודים, שבגלל רבצם הממושך באגם הנרפש סר גם סר מעליהם המאור שביהדות, ואף עצם מושג האנושיות כחובת היחיד־והעם זר להם; או כגון היהודי הגלותי שנמלט מן הגטו ומקלו בידו לחטט בהפכה, אולי יזכה מן ההפקר — אותו היהודי אשר אמרנו, בארץ־ישראל ניפטר מעונשו שלזה!

וכמו בגטו ההוא, כך גם בגטו הארץ־ישראלי, המשגשג ופורח בקניינים הגשמיים, ההגמוניה הציבורית היא בידי התועלתנים. יתר על כן, מין חיבה יתרה נודעת מן הישוב העירוני בארץ־ישראל לאנשים שהראו כי ידם רב להם לעמוד על משמר תועלתם ובצעם מפני היושר או החוק החושבים להתערב בענין לא־להם זה. דומה כי הציבור הארץ־ישראלי (ככל ציבור מהגרים) נוטה לראות את פריצת גדר־החוקיות והיריקה בפני האתיקה החברתית כראות סימן לכשרון־מעשה וליתרון־אספורט. עוון מעילה בכספי־ציבור, או משפח כיוצא בזה, התלוי לו לאדם מאחוריו כקופה של שרצים, אינו פוסל אותו כאן כמעט אף־פעם לגבי אמון הציבור. כשם שהפלאגיאט, לעתים קרובות, אינו פוסל את הסופר העברי בעיני חבריו. ואדרבה, יש שמעשים כאלה עוד יקרבו את המועל; לאמור, אם באמת גבור־חיל אתה — קצין תהיה לנו, איש־סודנו אתה! כדאי להסתכל בבת־הצחוק המרוצה שבה מקבל השוק הארץ־ישראלי, כמסחרי בספרותי, שמועה על מעשה־רמאות; כמו שמקדמים כפרה מרגיעה, או תקדים נעים.

והיכן איפוא הציונים בארץ־ישראל? הישוב החדש הלא נולד על ברכי הציונות, השואפת להתחדשות האדם הישראלי, ומן־הסתם נתרכזו מסביבה היהודים המתחדשים האלה, ההולכים מישרים? — דא עקא, כי בארץ־ ישראל אין ציונים, אין תנועה ציונית כלל, ויש רק ציונות נומינאלית, בפירמה וכשלט בלבד. אין זה פראדוכם כלל, ולא עוד אלא שאין בזה כל פלא. דומה כי ציונים אמתיים אין בשום מקום בעולם, אין בכלל — אלא שארץ־ישראל היא אבן־בחן מצויינת, וכאן הדבר מתגלה לעין. הציונות. במובן המעולה והרוחני של מושג זה, לא מצאה כלל את מחזיקיה עד היום הזה (פרט לאנשי־רוח מעטים, שלבם חרד ודעתם לא נשמעת). והראיה לדבר: בכל מקום שישראל יושבים שם מפתיעה העובדה כי הציונים, תחת להיות היסוד המשובח והמוכשר שבקרבם, סולתה של האומה והשיכבה הנקיה והפוריה ביותר שלה, הם על פי רוב — מה משונה ותמוה הדבר! — הנמושות שבעם, האלמנטים הכבדים והעכורים שבו, דוקא אלה המסוגלים פחות מכולם להתחדשות, למהפכה נפשית וחברתית, דוקה השוקטים על שמריהם ועל סיגיהם. פעמים שנדמה אפילו כי העידית של שדנו היתה לחריש־זרים כולה, ורק הזיבורית, המלחה הצחיחה, נותרה לנחלה לנו, לזורעים בדמעה את זרע העתיד. כי היחס שבין הרעיון הציוני והציונים, כלומר אלה שהתאספו מסביב לדגל זה — יסודו באי־הבנה. הציונות לא להללו נתכוונה, והללו — לא לציונות נתכוונו. זיווג־טעות הוא. הרעיון הציוני על טהרתו אינו רעיון לעתות בצרה בלבד, ׳אימרג׳נסי׳ בלע״ז — לא! הוא רעיון של מותרות, שאיפת־שנוי מתוך גאון והכרת־ערך ואי־הסתפקות בפגום ובקלוקל; הציונות היא — יתמה, מציאת נקודת־מוצא חדשה: היא — הרצון להשיג קניין חדש, הפניית־עצמו אל העתיד ופנית־עורף להווה מתוך שאט־נפש לכיעור שבו. איתרע מזלו של רעיון זה, והאנשים שנענו בישראל לקריאתו היו רובם ככולם אנשים שחפצו רק לברוח ממשהו ישן; אם מאיבת הסביבה (מבחינה נפשית), אם מסכנת הפירצה הקוסמופוליטית, המתרחבת ומאיימת לקעקע את כל בנייננו (מבחינה לאומית), ואם מפחד הסוציאליסט, לפני המלחמה, ומפחד הקומוניסם, אחרי המלחמה (מבחינה חברתית). הדחיפה לשינוי לא באה להם מבפנים, מתוך בחירה חפשית ורגש כבוד, אלא מן החוץ, מתוך הכרח, ובעצם הדבר נוח היה להם אילו לא היה כלל הכרח ואילו יכלו להישאר במקומם ובמצבם הקודם. אידיאת הציונות היא — תעודה, וחיי הציוני שעלה לארץ־ישראל, לא כל־שכן של הציבור הציוני בארץ־ישראל, מן-הדין שיהיו חיים של תעודה, חיים שבמרכזם עומד הרעיון שעוררם לעליה זו. אבל הציונות הקיצה — ״והנה היא לאה!״ — מעשי־שטן החליפו לה את הציונים, שחפצה להקים, ביהודים כאלה שכל עצם הציונות לא באה אלא כמחאה נגדם! ועינינו הרואות כיום הזה כי חיי הציבור הארץ־ישראלי הם חיים שהתעודה הסרה מתוכם, חיי־חומר שכולם חולין. כי היהודים שנתחברו לציונות היו באי־כוחה של הבעלבתיות על כל קפאון־הרוח וכובד־התנועה הנפשי המציין את הטיפוס הזה: אנשי “הווה”. שהרי אנשי ״עבר״ שלנו מאסו בציונות — כטריפה ופסולה נחשבה להם, ואנשי “עתיד” המעטים שבקרבנו לא מצאו את הנתיבה העולה ציונה אלא במאוחר, בערך, ועל פי רוב בעקיפין.

ואכן, הציבור היהודי בארץ־ישראל, פרט לעדה קטנה מאד— עדת חלוצי הקרקע על גדות הירח ובעמק יזרעאל— הריהו מורכב, רובו ככולו, מטיפוסי־יהודים שצורתם הפסיכולוגית היא ״ההווה״, ומיעוטו — צורת “העבר”, בעוד שיהודי “עתיד” אין בתוכו כמעט לגמרי. תאמר, יהודים כאלה הרי הם בכלל מיעוט פעוט בגוף עמנו, כי היהדות — זו דרכה היתה בגלות להסב את פניה מעם העתיד המוחש, העתיד בתורת מציאות, כאילו נכוונה על־ידי כך להרחיק את בוא מציאותו של העתיד הזה, הסתום במהותו והמכריע במוחשיותו, ולהפוך את עצם תופעת קיומה ל“הווה” אחד בלתי־פוסק, שאין יד־ההיסטוריה הויה בו. אבל אין התירוץ הזה מספיק לנו כאן, שהרי מותר לשער כי לציון עלו בעיקר יהודי “עתיד”, והשכל מחייב איפוא כי לפחות כאן, בישוב הציוני, אין הם צריכים להיות המיעוט. והנה באה וטיפחה על פנינו העובדה, כי דוקה יהודים כאלה הנם בבל ייראה ובבל יימצא בארץ־ישראל! היתכן?

כן, הארץ, ארץ־ישראל, בלעה אותם: ממנה, מאופי “ההווה” המשתלט באוירה בהכרח ובתוקף התהליך הישבני, בולע להם. רבים מאותם עולי־ציון שנשאו בלבם את נקודת “העתיד” המאירה נוכחו עד מהרה לדעת כי לצורך העתיד המוחש, העתיד־המציאות, עליהם לעצב להם תחילה את “ההווה” החדש, היהודי גם במוחשיותה ולסלק לפי שעה הצדה את ענין “העתיד” כולו (וכאן טעו, כמובן, הואיל ושאלת ההווה והעתיד, החומר והרוח, יכולה להיות לנו רק שאלה של שיכול־ידים, ולכל היותר — של מוקדם ומאוחר, אך בשום פנים לא שאלה של צרכים ומותרות), לפיכך שינו את טעמם ואת כל עצמם בכוח ויהיו לאנשי “הווה” ולעובדי החומר. אך מעטים שבהם התעקשו ברוחניותם ובעבודת “העתיד” שלהם — ואמנם הללו נידונו פה בארץ לחוסר־פעולה ולחיים של עלבון ואזלת־יד, ומשום־כך גם לדכדוך־הנפש ולהתנוונות. אלה שלא יכלו לוותר על התוכן העיקרי של ״עתיד״ — על הבחינה האנושית — נפגעו עד זוב דם־הלב מן הביטול הממרה שביחס היהודי הארץ־ישראלי אל מהות ההומאניות ועיקריה, שהם: אהבת האמת ואהבת היופי. לא, היהודי הארץ־ישראלי אינו להוט ביותר אחרי ערכין אלה. הערך “אמת” מפריע לו, כי הוא קשור בטיפוח ההגיון, ובמקום שישנה התהוות הלא אך טבעי הדבר כי הלזו תדחק את רגלי ההגיון, שהוא תפיסת הגמור והמושלם, היחס שבין הרוח והשלמות. ובערך “יופי” לא נוח לו, באשר הלז מחייב את הצורה, שהיא בתם של התרבות וכיבוש־היצר. באויר־ההתהוות הארץ־ישראלי מורגש יחס של איבה אל הצורה, — והוא מורגש לא רק ביחסו של איש־הרחוב אל תיחום התנועה ברחובות־עיר, שהשלטון כופה עליו, אלא גם ביחסו של הקורא העברי אל כל השייך לגיבוש ולטיפוח הצורה בספרות. הדיפת־המרפקים ברשות־הרבים והשתכשכות בגולמיות בקריית־ספר נוחות לו לציבור־מהגרים זה יותר מן השליטה־ברוחו ואימוץ־המחשבה. כל פעולה רוחנית נראית לו באינה במקומה כאן, וכל חזון — כתעתועים שמסתירים מעיניו את המציאות הנחוצה. לא רק כיום, עם פליטי היטלר, נהיה הדבר כך, אלא כבר לפני המלחמה נתבלטו בישוב הציוני היסודות החמדניים, שנהגו לכנות בכינוי היפה “שמנדריקיסם” כל נטיה לרוחניות בשם בקשת “העתיד”. הקו הזה נסתמן עוד במושבות הבארון ונמשך מני אז ועד ההווה התל־אביבי, שעל מהותו אין כדאי, כמדומה, להשחית אמרים. חיי היהודים בארץ־ישראל הם, כאמור, חיים ללא תעודה, חיים גשמיים גרידה. רוח וחזון היו בארץ־ישראל תמיד כמעט “טריפה” ציבורית. ובאין תפעולים רוחניים וכשרון חזון — ואפסה גם עצם הבחינה “אנושיות”.

מיעוט אנושיות זה, טשטוש הכיוון אל האנושיות, הוא שמדכא ביחוד את איש־הרוח בארץ־ישראל ועושה את חייו כאן למכשלה יגעה אחת. איש־הרוח בארץ־ישראל מרגיש: ציבור זה אינו זקוק לו, משום שאין לו כל צורך פנימי בחיים רוחניים ואין לו כמעט כל חוש לגבי כל היקר לו, לאיש־הרוח. איש־הרוח בארץ־ישראל מרגיש: נכרי הוא לעדתו, והלזו אין בה כדי לספק את ראש צרכיו, הלא הוא הצורך בהוויה שכולה אנושיות וששני צדי הרוח, אהבת־האמת ואהבת־היופי, אינם חסרים בבסיסה. בני־תגרנים הם בני־סביבתו, הקושרים את שועלי ההזדמנות בזנבותם, תלושים הם למעשה מן הארץ ומן הרוח כאחד, אנשי גיטו שנתפקרו הם, שצורך אין להם בשום תרבות, לא בישראלית ולא באירופית, ובשום מין יצירה וערכי־היפה, לא ביצירה אמנותית (אפילו במוסיקה ובספרות, שהם עניינים יהודיים, לכאורה, אין להם צורך אמתי!) — ולא ביצירה לאומית וחברתית. ״פלשתים״ הם יהודי פלשתינה שלנו — ביחוד בארץ־ישראל העירונית והרכושנית. וקו אחד מציין את רובם ככולם, קו הבולט בעיקר בעסקנינו: הלא הוא חוסר היחס ההומאני באופיים איש כלפי אחיו וכלפי עצם המעשה שהם עושים. תחת התפיסה ההומאנית באה כאן האהבה־העצמית הנפרזת, הקודמת לכל דבר, הקודמת ממילא גם למטרה או לעניין שבשמם הם דוגלים: אהבה־עצמית המקבלת על נקלה — על נקלה יותר מדי! — צורה של שינאה, של כיעור נפשי, ומשום־כך גם של עקרות רוחנית. אל חקר המום הזה נצטרך עוד לשוב. יצויק־נא כאן, דרך־אגב, כי גם אחותה של העקרות, המלוותה תמיד — הצביעות — פשתה במידה מבהילה באופיו של היהודי הארץ־ישראלי: העמדת־הפנים הגלותית נהפכה כאן, בעקב העקרות הרוחנית מצד אחד ובהשפעת הסביבה האסייאתית, שאין כמוה לצביעות טבעית, יסודית, מצד שני, — לתכונת־צביעות מעציבה שבאופי. אין לדעת אל־נכון כיצד היה הדבר בימי התנא שהתריע על הצבועים, אבל בימינו הצביעות בארץ־ישראל רישומה ניכר בלי־ספק הרבה יותר מרישומן של הצדוקיות והפרושיות גם יחד.

והנה, למול שלטון החמרנות והמתלאה התרבותית המתעדים בגלוי ביהדות הארץ־ישראלית, אפשר כי איש־הרוח יחטא לעמו, אבל לאמת ודאי שלא יחטא, אם יודה ויתוודה בפני עצמו, כי אין הוא יכול להזדהות עם עדתו זו בלי לבגוד באידיאל העיקרי אשר לו: כי ארץ־ישראל יש לה ערך בשביל חיי־נפשו רק במידה שהיא יכולה להקים יהדות חדשה, השונה שינוי יסודי מן הישנה, הפגומה, שאין הוא מצווה כלל לאהוב אותה, משום שאהבת האמת והשאיפה אל האידיאל שלו — קודמות אצלו לאהבת האומה, וזאת, רק זאת, יכולה להיות הציונות שלו — שאם לאו, אין הוא איש־הרוח, אף־על־פי שהוא יכול אמנם להיות, באותו זמן עצמו, איש משכיל ויהודי טוב ונאמן. היהדות שהוא אוהב ודורש היא יהדות יוצרת, יהדות־ אנושיות (לא יהדות — ואנושיות), בלי עווית־הלעג הצינית, האנטי־הומאנית, והעיקר — בלי אותו חוסר־האמת וחוסר־הטבעיות, אותו בלתי־ genuine. האופייני להעדר־שרשים, הדבק בהכרח בכל מהותם של היהודים הגלותיים ובמעשיהם, אפילו המזהירים ביותר, משבתי צבי ועד מושבות הבארון, מיצירת הבורסה ותורת קרל מארכם ועד… עד רוב התופעות הציבוריות והספרותיות בציונות ובספרות העברית (פרט למעטות, כמובן!). אהבת־ישראל ויישוב ארץ־ישראל שלו — הם רק בקשת העתיד. הוא רוצה איבולוציה, יצירת טיפוס חדש בישראל, שבירת הכלים ועקירת ההווי עם חידוש ערכין וריפורמאציה נפשית כה יסודית, אשר תוכל — היא לבדה! — לגרור אחריה גם רניסאנס רוחנית. יחד עם העברת הקן לאקלים חדש, הוא שואף גם לתירבות יצור־כנף חדש. בפחות מזה לא סגי לו. פחות מזה — הרי זה ויתור והשלמה עם הקיים, הרי זו בגידה באידיאל.

אבל הצפרים המתמלטים מן הביצים פה בקן החדש — ראה, זו מגינת לב! — אינם אלא העורבים הישנים. והלב מנבא רעות. דומה כאילו אין אט עשויים כלל לגדל נשרים תמירים בקנים שמתחת לגגנו. הנישאר כאן לעולם רק גטו חדש? ״אם כן, למה זה אנכי?״ — עלול איש־הרוח הזה, החי על חזונו, לשאול את עצמו. וכרבים מאנשי־הרוח היהודים חניכי אירופה ובאחדים מן הסופרים העברים בזמננו — הוא מתכנס לתוך עולמו המופשט, ומאין לו דרך להפעיל את עצמו ואת שאיפתו כלפי־חוץ הריהו בורח פנימה. אפשר שהוא יודע היטב כי האיש הבורח מן התחום שאליו הוא שייך שייכות נבואית, על פי גורלו — סופו להיות מוטל הימה ולהיכלא במעי הדג הקדמון שבמעמקים, ולא עוד אלא שהמפלצת שבלעתהו — היא עצמה מחזירתהו למקום תעודתו. על־כרחך אתה חי ולא אתה הקובע את מסגרת חייך. אלא שאם איש־הרוח הנהו באמת — ולא אחד מהמוני האינטליגנציה המצויה, שהאגוז הרוחני הריק שלה עטוף קליפה דקה, אבל קשה, של כל מיני ״אידיאלים״ ותורות — הריהו מרגיש כי אותו הכרח אשר בסוף־חשבון הוא עתיד אמנם להיכנע לו, אינו יכול להכניעו עד לחשבון. דוקא הכרת ההכרח שאין ממנו מפלט — היא היא הממריצה אותו להתנגד. כי הדבר המסוכן ביותר לאדם — וגם לציבור — הוא להשלים בלי התנגדות. ההכנעה היא מקור שפלות, ושפל־הרוח נעשה סוף־סוף גם שפל־מעשים. חייב אדם להתקומם נגד הגורל.

ולמלינים עליו יענה איש־הרוח הזה, מסכן זה שחכמתו בזויה: ידעתי גם ידעתי כי ארץ־ישראל היא מנת גורלי, גורל כולנו. ולא איזו ארץ־ישראל מופשטת שבחזון, כי־אם דוקה ארץ־ישראל זו של מטה, הקלוקלה והמקועקעת לכתחילה. ומשום־כך גם אתקומם בכל מאמצי הרוח ולא אחדל מצעוק חמס: את החזן חמסתם, אחי! זוהי זכותי, זכות היחיד, ומי יודע? — אולי גם חובתי, חובת אבר חי מן הציבור, המחוייב (במצוות החיים, אם חי הנהו) לכאוב ולהירתע בהימעכו בין הפטיש והסדן. מה לעשות! איש־הרוח אינו יוצא למלחמת ידים. הוא נרתע מפני הקלקלה ומכותיה. אין הוא אלא חוזה, איש האופק הבהיר והדממה הדקה. ובכן, תלו אותו על עץ, הוקיעוהו קבל עם! אין לו חובה אלא אחת: להיות נאמן לעצמו.

התוהה על קנקנה של אותה העקרות הרוחנית יגלה עד מהרה את מקורה. יש קטנות־מוחין יהודית מיוחדת, שנובעת לא מתוך חוסר־שכל, אלא מתוך אותו חוסר־הומאניות שאנו נתקלים בו בארץ־ישראל ביחוד. ולמה בארץ־ישראל ביחוד? מתוך התבלטות התכונות היהודיות בעקב הריבוי שבעין, לעומת הפיזור וההבלעה בתוך הגון הנכרי, אשר בגלות, והעיקר — בעקב העדר הסביבה האחרת, הכופה על היהודים את המימיקרי שבהסתגלות, הדרושה למלחמת החיים. קטנות־מוחין זו אינה אלא מין טנירות־הלב, עודף של אגוצנטריות: זהו מיעוט־האהבה שבטבע היהודי, שהסנטימנטים מרובים בו על “האגאפי”, ורחשי חושים ועצבים — על תנועות־טבע עמוקות. ב“ואהבת לרעך כמוך” היהודי מרגיש ביותר את ה“כמוך”: כלומר, גם בעת שהוא אוהב את רעו, הריהו אוהב אותו כמו שאדם אוהב את עצמו: בעצביו, בחושיו, בישותו הגופנית, באופן צנטריפטאלי — ולא ברוחו ובהכרתו, לא בתפיסת־העולם שלו. אולם הן ברור, כי האהבה האמתית היא ברוח, ולא בחושים, ועצם כשרה האהבה — מדרגה רוחנית היא! חושינו ועצבינו — גם באהבם, את עצמם־עצמנו הם אוהבים: ״כמוך״… רק רוחנו־הכרתנו לבדה מסוגלת לאהוב באופן צנטריפוגאלי, המקיף את כלל־הדברים, לאהוב את הזולת מתוך הומאניות. על־כן גם הרליגיוזיות האמתית היא הכרתית; ובמדרגותיה הנמוכות, הזקוקות עוד לאחיזה במוחש, אינה אלא מין אנימיסם. היהודי החרד, המשביע, כביכול, את ההשפעה האלוהית לטובתו, לטובת עצמו־ובשרו, הלא הרליגיוזיות במובן התרבותי של המושג היא ממנו והלאה, ועמה גם ההומאניות אחותה, שהיא האהבה אל האדם כנושא אידיאה רוחנית, אנושית, “אלוהית”, — היינו הך. אבל גם בנו של יהודי דתי ובלתי־רליגיוזי זה, החלוץ שבכל הימים (הימים האלה), שהתרבות היהודית הנושנה כמעט שנמחקה מעליו (תהילת טשטושה — עוד באביו) ותרבות חדשה, או אחרת, לא דבקה בו במקומה (כזאת היתה גזירת התקופה!) — הבחור התמים והטוב, היתום מאב־רוח ומאם־טבע — אף הוא, ברקדו את ההורא על־מנת להשביע את ההשפעה הקולקטיבית, היא אלוהותו, ולהתיחד עם אותה הרגשת־חיים שהוא חפץ בה למען היותו מאושר בהרגשת־עצמו — אף הוא “פאנאטיק”, קנאי לאמונותיו הסובייקטיביות לא פחות מאביו או סבו האנטי־ציוני, הכרוך ברצועות של אותה התקדשות חשוכה, שמהותה — נצירת־הלב בפני העולם, אי־הומאניות. כסב כנינו, כאב כבנו, ראש מהותם — נטיה יסודית, אטאביסטית (נטיה שהיתה כה מועילה בזמנה וכו׳, וכו׳, — ידענו!), לכריכת עצמו בסמלים מקודשים לשם השבעת ההרגשה העצמית הטובה, מתוך הקדמת הסובייקט לאובייקט (אם כל בלתי־תרבותיות!) ומתוך העדפת החלקיות (הנתונות, המוחשות) שבמציאות על אותה השאיפה־האהבה אל כלל־הדברים המופשט, שהיא היא ההומאניות. את אויר־העולם התרבותי החי, זה שבו נשמו “יוצאי־גיטו” כפינסקר, כיל״ג, כביאליק, כאחד־העם, כא. ד. גורדון, כברנר, כארלוזורוב, — אין נושמים היום גם בקרב חלוצינו, אלה בחורי־הגיטו התמימים והיתומים שלנו, שלא זכו, לאסוננו הגדול, לא לחינוך אנושי ולא לחינוך יהודי ונשארו פגומים מבחינת ההומאניות.

ברם, החלוציות אינה נושא שאפשר להיפטר ממנו כלאחר־יד. בעייה היא, ובעייה חמורה.

ג    🔗

החלוציות היא צמח שהשורש עיקר בו, ועלהו בלתי־נחשב. אבל הן שורש אינו נראה לעין ותפקידו לעתיד־לבוא, לעת שייעקר הצמח, ומה שנראה לעין — הוא דל מליתן צל או להוסיף לויית חן לגינת־מטעו. אבל עבודת חוקר־הטבע, ההבחנה וקביעת האופי, נעשית לפי תואר העלים וצורת הנגלה שבצמח. על השורש אין להרבות אמרים: מהותו — כשרון היניקה ותכונת התועלת. נוגה הוא תפקידו של החוקר, שבניגוד לבעל המוסר ולחכם הכלכלה יש לו עסק לא עם החיוב הרב שביופי מוסרי ושבתוצאת המאמץ המעשי אשר כחלוציות, אלא עם גילוי־חיים מקופח וקלוש, מאמץ נוגע עד הלב, מין קיקיון דיונה, שלערב ימולל וייבש.

החלוציות! תופעה כה יקרה וכה חסרת־ישע! מחשופה מרובה מנופה, ובטרם תספיק לגדול עד כדי לשמש מחסה־צל לעצמה, וכבר היא עולפה ונובלת. השמש שעל ראשה יותר מדי צורבת, רוחות־המדבר צונפים אותה צנפה יותר מדי מזעזעת, מאשר יוכלו להתפתח בה לשד קיום איתן עם מידות קבע ובטחון. הן כל עיקרה לא בא אלא בשביל השורש הסמוי מן העין. הפילוסוף המסתכל — הוא רואה את הטראגיות שבה. כן, לא קשה, כלל לא קשה, לחשוף את מקום התורפה שבתופעת החלוציות; את חוסר־הסיפוק האורגאני כמעט, שעצם התפקיד גורר אחריו; את עלבון הנעורים, את אבדן־האשלייה המהיר או הנמהר, את התרעומת העולה ממעמקים בלתי־מוארים, את האכזבה וההתיאשות, את השכול והכשלון. לא אחד מסופרי ארץ־ישראל, שבקשו לגלות את המאור שבחלוציות — שישנו, קיים ונעלה מכל ספק — ראה בהיסח־הדעת והראה בלי־משים את כשלון האדם שבחלוץ.

חיי החלוץ, בגדוד־העבודה או בקבוצה, נפרדים לשתי פרשיות: פרשת העבודה והפרשה הנפשית. הראשונה — כולה חיובית ואינה נותנת מקום לערעורים או לספקות. חברי הקבוצות בארץ־ישראל הוכיחו לא רק את יכולתם הגדולה בעבודת־השדה האחראית והקשה, אלא גם את אהבתם הגדולה ואת מסירותם האמתית לעבודה. אכן, העבודה נעשתה להם לעמוד התיכון של החיים, לעצם החיים המוחשים. עניין העבודה היה להם להכרה־תמיד, ששינתה את כל ערכיהם, את עצם תפיסת־החיים שלהם, במידה כה קיצונית, שבעל־תיאוריות מקשן יכול למראיהם לבוא ולשאול, האמנם תכלית האדם על אדמות היא רק — העמל בלבד. אבל האמת היא, שאין כאן שאלה של תכלית כלל, אלא שאלה של אחיזה, של צורך הכרחי בקבע מוחש, גשמי־חברתי, צורך שגדל ביחוד כלעומת שהקבע הנפשי רופף והאחיזה הרוחנית סחרחרה. ואכן, הפרשה הנפשית בספר חייהם — לא כולה חיוב היא, בגלל הצטמצמות ההיקף החברתי שבקבוצה בכמות־אישים מוגבלת ובגלל היחסים המורכבים בין האישים קיבלו החיים בקבוצה גם אופי של מנזר, של סדר־חולין כפות וקצוב על־פי השעון והפעמון, ובאותו זמן עצמו — גם אופי של עדה אקזוטית ואוירה של “גן־חורף”. האמוציות, כרגשיות במיניות, נעשו יותר חריפות, יותר מגוונות, מהירות ומתחלפות, דוקה כלעומת שהפעולות המעשיות נעשו, בהכרח התפקיד, יותר שוות, חדגוניות ומקהות. קלות־החליפות בתחום היחסים ובחיי־המשפחה, מלבד שגרמה לעירטול־יתר ולדלות־סמלים, שתועלתם מוטלת בספק, בנפש הילדים שנולדו על ברכי משפחה בלתי־משפחתית זו (כבר היו ועלולים להיות מקרים בקבוצה, שהתסבוכת האירוטית בין הגדולים עשו שמות בנפש הילד), גררה אחריה גם הרגשה של תהיה ומפח־נפש שבחוסר־אחיזה ברוח החלוצים ״הותיקים״, כלומר — המזקינים (אף על פי שבתחילה, בצעירותם, מצאו ודאי בחופש זה גם יסוד של אושר ושחרור נפשי). שלילת הקבע החברתי הקודם, הכופה והשנוא, נהפכה בסופה לגורם שלילי, ההורס את הקבע הנחוץ, המאווה. והעמל הקשה, התובע לעצמו את כל הזמן ואינו מניח כל פנאי לבעליו לעסוק בסוגיות רוחניות, אף הוא הוסיף דלדול וסילק הצדה את המקור התרבותי ההוא, שממנו אדם שואב נחמה ועידוד להווייתו האנושית. הנושנות הוזנחו וחדשות לא נקנו, כי גם הנושנות וגם החדשות, מסתבר, אינם מתאימים לקרקע החדשה ולמסגרת היהודית־אנושית החדשה. ויחד עם המטען האידיאולוגי הפנימי והיסוד האסתיטי החיצוני פרק החלוץ מעליו גם את הגורם הנפשי החיובי שבצורות־נועם פסיכולוגיות־חברתיות מסויימות, שהרחבת־הדעת שבה היא גם החיוב שבהן, — כגון אמירת־שלום וסבר־נימוס. טעות היא לחשוב, כי מסוה־הפנים הזעום־מתקשח עם ביטול ברכת־שלום בין אדם לחברו, שאתה מוצא בקבוצה הארץ־ישראלית, היא קניין חיובי שיש בו כדי להעשיר את החיים, או להעלותם במדרגתם הנפשית או הרוחנית. ולא טעות בלבד היא, אלא גם איוולת, שמקורה בנטיה לקיצוניות ובאופן־מחשבה מוגבל — קו יהודי־גלותי, בעצם הדבר. הגעגועים לחדש וכשרון־המרידה טובים כשהם מובילים בקו ישר לחיוב ולקבע פסיכי־ארצי חדש. סתם־מרדנות וגעגועים כמקצוע אין בהם כוח קונסטרוקטיבי רב, כידוע.

רבים מחלוצי העליות האחרונות פרטו עוד התם את נפשם לאסימוני געגועים סתומים, או מרדנות־סתם במציאות של סביבתם, ועל־כן לא מצאו בארץ־העתיד את האור הזרוע לצדיק, כי אם אש־חרבונים מכלה. הם באו לבקש להם נפש חדשה מן המוכן. תפילת־הדרך שלהם לא היתה: "רוח נכון חדש בקרבי!״… אבל הנפש אינה מעלה ספיח. לא מוכי־אלוהים ומבקשי גאולה היו, כי אם מוכי־החיים ומבקשי אושר: הם חיפשו תוכן חדש ומנחם אחרי אבדת הישן. געגועיהם גשמיים היו. ובאדמת־האבות אין שום דבר מן המוכן, אין תוכן מן הנמצא ואין גם גמול מזומן לבנים הללו שאין להם קשר עם האבות, ולא כל שכן עם ארץ־האבות. את הכל אדם צריך ליצור כאן בעצם ידיו, את הכל — לרבות את כוחות־הנפש הדרושים לו כדי להתגבר על עצמו ועל כל ההשפעות הרעות, המרפות את ידיו ומטילות מורך ורפיון ברוחו. ליצור — ואיך תיתכן יצירה בלי דבקות־ההכרה (הדבקות האמוציונלית בלבד אינה מספיקה, באשר היא גופה אינה אלא צורה של כליון־נפש), בלי המאור הפנימי, המכונה “רוח־הקודש”? והלא החלוציות אינה יכולה להיות ענין של יחידים יוצאים מן הכלל, אלא תנועה ציבורית, שאם לאו — מה תועלת בקרבן־היחידי ועל־כן שומעים לפעמים חלוצים שואלים את עצמם בתהיה, כהביטם על הסלעים שבלעו את זיעתם: ״במה כאן ארץ־ישראל?״ — והם לא ידעו כי את ארץ־ישראל צריך יהודי בדורנו להביא אתו בכיס-הלב מהתם. בלי אימפונדיראביליות חיות משל־עצמם נעשים להם החולין לגוף עכור ולאבן־נגף, והמגע הבלתי־אמצעי עם ההכרח — לנגע מכאיב. פרחה הנשמה מתוך החומר שמסביב וניבעה הפירוד: העבודה לחוד, כבדה כגוף בלי רוח, אם גם לא בלי נשמה ושכל, הנפש לחוד, כצמאון־תמיד גרוי ומציק ובלתי־מנוחם, והמטרה לחוד. כאילו לא הושגה כלל.

“הנקודה” היהודית שבכשרון הדבקות הרוחנית, הצונפת את כל האדם, על נפשו ועל הכרתו גם יחד, “הנקודה” שניטשטשה ביחוד למימות המלחמה, אבדה לבחורינו כבר התם, ועל פי רוב אין להם, ברגעי התלהבות ו“דליו שוקיים”, אלא הצמא לדבקות, לאלמנטריות, הצורך בכשרון־אקסטאז כסימן לבריאות טבעית, “ככל הגויים”. לעומת זאת הביאו אתם, מתוך תכונת החיקוי, את נטל הקו הגויי שבאהבת־הגשמיות, קו שאצל יפת הוא קשור בתמימות שמעלתהו למדרגת אהבת העולם הזה, למעלת אהבה בכלל, ואצלנו הוא קשור בשכליות, ולפיכך נהפך לאהבה־עצמית עמוקה כשאול. ודרכי ציון זרועות אבני צור וקוצים, הפוצעים את האהבה העצמית עד זוב דם. הם באו הנה לחיות מיגיע כפיהם, והנה בא ההכרח והעטה עליהם למשך זמן רב חרפת “חלוקה” ציונית תחילה ושינאה מצד הבעלבתיות היהודית אחרי־כן. חינוכם הנחשל או המופרך (הלא כולם בני המלחמה או המהפכה הם) לא לימדם לעמוד, מתוך דיסקיפלינה שבנפש, בכל פרץ־מאורעות עד תומו, לאהוב את המלחמה־לשמה נגד החיים ותנואתם, לחמוד את העמל ואת המאמץ כתפקיד־חיים ראוי והגון להם כשהוא לעצמו. ובעוד הם נלהבים ללא גבול משגיון־הגדולה של המפעל הלאומי והחברתי שהעמיסו על שכמם, אין הם מרגישים מה מהרה הם באים לכלל עייפות, מה קצר כוח־סובלם לאמתו של הדבר. מה מפונקת ועצבנית רוחנו, הנשברת לא־בעתה, רוח בחורי ישראל, בהשוואה, למשל, אל רוחם למודת העמל והתלאה של אותם בני הגזע האנגלו־סכסוני אשר בעולמם של קיפלינג, י׳ק לונדון וקונראד, כובשי איי־הים היורדים באניות, בני־נמרוד עליזי־סכנות, שרוח אדני־צבאות תקעתם המדברה או ליערות־חושך. אם נשוה את תנאי־חייו, הקשים בלי־ספק למדי, של החלוץ באהלו שבגליל או בעמק־יזרעאל אל התנאים שלא לפי כוח־אנוש אשר בהם נתונים בני־יפת כאלה, הנאבקים יום־יום עם המות למחופי קליפורניה ועד איי־שלמה, כשנשוה לנגד עינינו את מיתוח־הכחות העצום של “זאבי־הים” האלה, את גודל המאמץ המתמיד, הדרוש לבני־החיל, “השגצים”, הללו למלחמתם הקשה בטבע ובאכזריות האדם, ונזכור לעומת כל אלה את אהבת־הסכנה שבהם ואת אהבת המלחמה לשמה, את זו תאוות־הפעולה אשר מים רבים לא יכבוה, את זו התגברות־החיילים בנפש דוקה עם גבור המצוקה ורבות המכשולים — אז רק אז נבין מהו הדבר החסר לנו, ומדוע עלינו לבוש מן הקובלנות ומן התאניות שפינו מלא כל היום. אכן רחוקים אנחנו מאד מאהבת המאמץ לשמו, מצביונה של הנפש ההירואית, המברכת בשמחה על עצם הזכות להילחם את מלחמת החיים, על הזכות “לשחק את המשחק” כהוגן וכראוי עד תומו. כמה טרומפלדורים חיים אתנו כיום הזה? אנחנו — עינינו נשואות בבהילות ובשאלת “מאי קא משמע לן?” אל התכלית והקץ, ועדיין רחוקים אנו מרחק רב מאותה מדרגת־חיוניות, שבה הדרך והאמצעים הם “טוב” כשהוא לעצמו, אשר ניתן לאדם להוציא עליו את כוחותיו, בלי חשבון־כילי של ׳כדאי׳ או ׳לא־כדאי׳, אלא מאהבה בלי מצרים אל גילוי־החיים ומתוך נדיבות־לב של בן־חורין, הרואה מלאך־אלוהים בכל איש שעמו הוא מוכרח להאבק בדרך “עד עלות השחר”…

הדרך מחיוב הרעיון והשמחה השכלית בלבד (שבכללם גם היחס אל המטרה בלבד עם חוסר היחס אל האמצעים, זו התכונה שבאופי היהודי) — אל חיוב החיים ושמחת החיים שאנו חסרים עדיין, — היא דרך ארוכה וקשה, שאין אנו בני־חורין להיפטר ממנה, על אף ההיסטוריה ועל אף תהליך־החניטה, אשר ידם היתה בנו במשך הדורות. כי אין קיום לשאר־רוח בלי אומץ־הרוח!

הלא לזאבי־הים ולבני־בלי־בית אלה של קונראד או י׳ק לונדון, למשל, הים או היער הנהו מה שהקבוצה או גדוד־העבודה הם לחלוצינו, כלומר — לא רק מנת־חיים, שתחילתה שאיפה ורצון וסופה גורל ואונס, אלא גם דרישה גדולה מן האדם כולו, ובעיקר — מתן אפשרות מעשית להעלאת היכולת הנפשית עד למדרגתה העליונה! והנה, בלי־משים תעלה על לבנו השאלה: ההתאמצנו אנחנו, הדוגלים לא בשם שאיפת־הרפתקאות, אלא בשם אידיאל, לתת מקסימום של יכולת נפשית בעת שניתנה לנו האפשרות המעשית לכך?

התשובה היא: לא!

עינינו תרות תמיד רק אחרי המטרה בלבד, אין אנו אוהבים את גילוי־החיים לשמו — גם הקבוצה אינה לבחורינו אלא דרך אל רעיון מסויים, ויותר משהלכו אל הקבוצה לשם עצם החיים בה, הלכו דרכה אל רעיון־הקבוצה, כביכול. והמטרה מהיכן תמצא, אם בתוך הנפש איננה? אצלנו המטרה היא יותר במחשבה, מאשר בנפש: ילידת הרעיון היא, ולא בתה של ההודיה הבלתי־אמצעית. את השאר עושה הנטיה היהודית לאידיאולוגיה, ואצל פליטים — האידיאולוגיה היא תמיד שטחית ונרגנת. נזכור־נא את השטחיות של פליטי המהפכה הצרפתית ואת נרגנותם של גולי רוסיה הצארית והסובייטית. ובחורינו אנו — הלא פליטים הם ברובם: פליטי החורבן הרוסי, פליטי השלטון והגיטו בפולין, פליטי הריקניות הנואשת בווינא ופליטי האנטישמיות בברלין. ואם־כי אין המשל דומה בכל לנמשל, הלא סימוכי־דמיון יש כאן. כדרך פליטים, גם בחורינו לא הכינו להם צידה רוחנית לדרך הקשה, הדרך אל הכוכב אשר דרך מיעקב, ולקחו אתם רק קונטרסים אחדים של בליהר על נוער וידידות ושלטון־העדה ושל לונצ׳ארסקי על המיצוה התרבותית שבמלחמת המעמדות — הקונטרסים האחרונים בזמן שלפני צאתם מן הגלות. ובינתים הנעורים עוברים, וידידות־הנפש, מסתבר, היא פרי־הילולים של שובע ובטחון, מין פרי שאינו עולה יפה בין סלעי־המגור החרוכים שמסביב לים־הכנרת המכושף, בין רוחות קדים ובין מזיקים, ומעמד ממשי, “מעמד” במרכאות כפולות, אין עדיין להשתעשע בו, ואפילו מעמד־שכנגד ממשי, להילחם בו כדבעי, אין עדיין, והשניים הצעירות דורשות טרף, והדם המוסער בלהט השמש מסלף את הכוח־השופט ומעכיר את “הצווי המוחלט”, ועילת־העילות, זו שהביאתנו הלום, משתכחת והולכת מן הלב, וחדש ראוי להתכבד אין עדיין ללמוד ממנו, ולתוך החלל הנכזב שבנפש מתגנב היאוש המר… ובאחד הימים נבעה הפירוד בין “אני” ו“אנחנו” בקולקטיב.

כזה הוא הצד הנגלה של צמחי החלוציות בכרם־ישראל, פרט לנטעי־כבוד מעטים, קודרים אמנם במקצת וללא חדוות־חיים בהירה, בלתי־אמצעית — כברושים שבשדרה בדגניה. על הצד השני שלהם, הצד הדבק אל האדמה והסמוי מן העין, על האספקט ההיסטורי שלהם, המרשה לוותר על ההווה ופגימתו, מהיותו הקשר החי בין העבר והעתיד, — עליו יש לומר אמנם הרבה יותר מזה, ודוקה דברים שכולם חיוב. אבל החלוציות כתופעה אנושית וחברתית גדולה, כקו־המשך לאומי גדול, אינה אולי כלל עניין להסתכלות, לחיטוט פסיכולוגי, לבקרנות, ואפילו לבקורת. היא עניין של רצון ואמונה. היא באה מתוך חיוב והיא עניין לחיוב בלבד, ולא לחקירה. החקירה קטנת־אמנה היא לפי תפקידה. תפקיד נוגה, אם כי נחוץ.

ד    🔗

אמור מעתה: תקותנו היחידה היא — הדורות הבאים אחרינו, הנוער, שנדאג בעצמנו לחנך לנו כאן בארץ־העתיד. במלים אחרות: יצירת היהודי החדש — בידי המורה העברי היא. החינוך העברי בארץ־ישראל הוא הגן, בו יצמח אותו עץ־החיים שבלעדיו יהפך לנו הגן לקללה ולא לברכה, לקללת גירוש חדש בבאות, — בשגם עץ־הדעת לבדו אינו מספיק… הילד העברי בארץ־ישראל של מטה הוא אבי הגבר אשר יבנה את ארץ־ישראל של מעלה, שהיא היא שצריכה להיות מציאותנו האמתית!

אבל פרשת הילד העברי בארץ־ישראל הריהי סוגיה בפני עצמה, סוגיה מלאה קושיות חמורות וחששות קשים. שאלת עתידותינו וילדינו היא שאלת הביצה והתרנגולת. כדי שתהיה לנו בארץ־ישראל סביבה של יצירת־עתיד, צריך תחילה לחנך אותה לכך; אבל מי מחנך, אם לא הסביבה? בארץ־ישראל ביחוד, מקום שעיקר החיים הם מחוץ לבית ולהשפעת המשפחה, הסביבה היא הגורם העיקרי, — לא בית־הספר, בשגם בית־הספר העברי אינו עוסק בחינוך האופי, אלא בהקניית־ידיעות בלבד. וסביבתנו היא — אסיה מצד אחד, וגלות מצד שני. ומי יחנך יפוא, אם הסביבה כולה נתונה לסובייקטיביות של חיים גשמיים, נעדרי אהבה וחסרי הומאניות? מניין האנשים שבעמק־יזרעאל ובקצוי הגליל, שרידי התקופה האידיאלית של הישוב החדש, החולמים בצניעות על רניסאנס יהודית בשעות־הפנאי המעטות שהעמל הקשה והטבע הקשה מניחים להם, — רישומם אינו ניכר הרבה בקרב המציאות הארץ־ישראלית שבימים האלה, האף אין זאת? ושוב, אף הללו חולמים על עתיד ורעבים לו — יותר משהם מסוגלים לכונן את צורות העתיד הזה בעליל. אפס כי לא להם יש לדאוג ביותר: הללו יכולים לחיות כימי דור אחד גם בלי תרבות — הם עצמם תרבות. עפרות זהב חשובים גם ממטבעות זהב. אלא למי יש לדאוג? — לכל אותם ההמונים שבאו במאוחר קצת, אשר שמעו מרחוק כי יש עפרות־זהב לנפש בישורון, ובבואם — והנה רגליהם מבוססות ברפש רחובות־עיר והם נלאים למצוא את הדרך אל שדות הגילוי והתעודה. הללו — גדול כים שברם, והם לא ידעו! יתומים הם ועזובים מאל ואדם — ופיהם פשוק בצחוק נואל וקל־דעת. חסרי פרצוף רוחני המה — וסבורים כי אפשר לחיות בלי פרצוף, להתהלך על פני אדמת העבר והעתיד עם אפס עגול במקום קלסתר־פנים. אוי לאותה פגימה מבישה ואוי לאותו חוסר־תקנה טראגי!

איך, פסל־אמת נסתר, גואל־פרצופנו המאווה? למה אחרו פעמיך עד כה? השעה הגיעה, הגיעה זה כבר! אין לנו שהות עוד הרבה, השעה דוחקת. אנחנו דור אחרון, והיה אם לא נהיה גם דור ראשון לגאולה — ואבדה יחד אתנו גם תקות עם. מי יודע, אם לא החומר האחרון הננו? ועתה, אם לא בנו תתקע את מגלפך, אמן־עם, גואל הנפש מן החומר — מי יודע אם תמצא עוד, בבואך, ממה ליצור את הפרצוף החסר לראשנו!

קצרה רוחנו! — ״אם ישנו, יופע מיד!״

תרצ״ה (1935)