ברור: בלעדי הדורות הבאים אחרינו ואשר יצאו מחלצינו אין לנו קיום בארץ־ישראל גם אם ייפתחו שעריה לפני המוני בית ישראל, המבקשים להמלט מן הגלות. כי מה יהיה כשייאסף אל עמיו בשיבה טובה דור העליה של מחצית המאה שלנו? הרי אי־אפשר שארץ־ישראל תהיה למין משפך, שדרכו יישפכו פעם־בפעם איזה טפין מישראל לתוך כלי־ההיסטוריה הנקוב! תקומתו של ישוב יוצר־ערכין, שאנו שואפים לקומם עתה בארץ הזאת כמו בימי עזרא ונחמיה, תלויה איפוא בצורה המנטאלית שיקבלו כאן ילדי בית־הספר שלנו. הילד הוא אבי האיש, אמר משורר אנגלי אחד. כאנשים אשר נגדל כאן — כן יהיה עתידנו הלאומי בארץ־ישראל, כי עתידנו זה הלא הוא — חיי האנשים ההם. החינוך הוא אפוא היסוד הראשון של עבודתנו אחרי הקרקע, ומבחינת חשיבותו אינו טפל לקרקע, אלא עיקר ראשון כמוה.
החינוך הוא מלחמה: מלחמת האדם בטבע. משום כך החינוך הוא יסוד כל תרבות, הואיל והוא מניח את היסוד לאפשרותה של תרבות בממשות. וכל התרבות, במידה שהיא מעשה רוחני, הריהי מלחמה בטבע.
(ואם ישאלוני: והלא גם ״הרוח״ עצמה כלולה בתוך ״הטבע״? — אענה כי דוקה דבר היות הרוח אף היא טבע — זה מיישב את הקושיה: כי מהיות הבריאה, ומשמע גם הבדיה האנושית, בנויה מיסודות אשר בהם החומר והרוח הם דבר אחד, בבחינת זהות גמורה, היא יכולה להפעיל בנו גם את הצורך להתנגד לה, כאילו מחוצה לו, לתכלית רוחנית טהורה. כי הרוח, בכל היותה חלק מן הטבע, רואה את עצמה, לרצונה, כהפכו של הטבע, כדומה לזה שהשכל, שהוא בודאי ובודאי שייך לחיי־החומר שבטבע, מסוגל ומוכרח לראות את עצמו כמבחוץ בלי לחדול להיות עם זה הוא עצמו. כשם שההכרה מבקרת את ההכרה בשכלנו, כך הטבע מבקר את הטבע ברוחנו: הטבע בצורת רוח מבקר את הטבע בצורת חומר.)
אבל אם החינוך הוא מלחמה בטבע, הרי פירוש הדבר הוא כי אפשרויות החינוך ותוצאתו תלויות ביחסי הכוחות שבין האדם ובין סביבתו, כלומר — במידת יכולתה של הרוח לגבור על הטבע הנתון, אשר בו היא נלחמת. במקום שהטבע עשיר ונוח והאדם מוצק באופיו וברור במטרתו, שם יש לחינוך יותר אפשרויות ויותר תקוה; במקום שהטבע זעום וקשה והאדם גם הוא לקוי בצביונו ומעומעם בתכליתו, שם תידל תקות החינוך ויתמעטו סיכוייו.
מהו איפוא, מבחינה זו, מעמדה של ארצנו?
לפנים, כשארצנו זו היתה ארץ בעלת טבע עשיר ונוח, מכוסה יערות ומלאה נחלים, ארץ של נופים נישאים וגיאיות פוריים, והאדם היושב בה, הישראלי הקדמה, היה בעל כיוון־נפש עז־צביון ורוח מפליגה אל המוחלט, בקיצור — כשארץ זו עוד לא נבלעה בתוך המדבר האסייתי־הישמעאלי וחדלונו, אלא היתה הצלע המזרחית של המשולש הימתיכוני הגדול, מולדת התרבות, אז היה בה מקום גם ליצירת תרבות עצמית — זו הנבואה! — כלומר, למלחמת הרוח בטבע, ואז, דוקה אז, בימי קדם, היה לה גם תפקיד חינוכי לגבי האנושות. אבל אחר־כך, משפסקה ארץ זו להיות אחת משלוש צלעותיו של טריגון־התרבות הימתיכוני, אחד מכתלי בנין־התרבות הגדול, ונהפכה לעיי מפולת ושממה, או לישוב קטן, דל ונאבק על קיומו, על שפת המדבר, וכשבין החרבות וההרים הצחיחים התהלכו, ואפילו במטרה לקומם את ההריסות — כמו היום — אנשים הנושאים את נפשם למשהו גדול יותר ממה שיש בקרבם, אנשים הזקוקים לחיוב יותר משהם נושאים את החיוב בקרבם, השואפים ליצירה יותר משהם יוצרים בפועל-ממש, המתפללים לגאולה יותר משהם גאולים או מסוגלים לגאול את עצמם, בקיצור — אנשים מעומעמי־צביון ומטושטשי־תוכן, אז פחתו בה, כמובן, התנאים הדרושים להאדיר ישובו של עולם, ועם זה גם סיכויי כוח־החינוך שבה. וחינוך תרתי משמע: חינוך עצמנו וחינוך האנושות. אמנם כשם שיבשה נהפכת לים וים ליבשה ברבות הימים, כך המדבר אשר בלע אל קרבו פעם את גן ה׳ הפורח, עוד יוכל לשוב וליהפך למשתלה רוחנית.
ברם, כיום הזה — אל נא נשלה את עצמנו — עדיין יש לנו עסק עם ארץ־ישראל מקופחת, שמשכלת במידה לא־מעטה את מאמצי החינוך, ולא עוד אלא שבה המחנכים בעצמם זקוקים לחינוך: לחינוך האופי, כדי שיוכלו לתת חינוך־אופי לתלמידים, ולחינוך הרוח, כדי שנוכל להיות “אור לגויים”.
ולמה זה אין ארצנו מחנכת כהלכה? — רבים הגורמים־הפועלים בדבר. ראשית, עצם טבע הארץ, ששממתה, מצד אחד, אינה מניחה לו לאדם לעשות כל מה שרוחו שואפת להשיג, ושחמתה, מצד שני, עושה במידת־מה את מלאכתו במקומו (בהשוואה לארצות האקלים הקר), וכאילו אומרת לו: הנה אנכי עושה בשבילך מה שנחוץ לך, ואתה בלום־נא את רוחך, קבל את מרותי, השתעשע לך בתעתועי החושים והדמיון, שהנם לאל ידך, ואל נא תפליג לדרוש אל תחום הרוח המופלא ממך, שמלאכיו, התבונה היוצרת והרצון הרוחני, אינם מצויים באקלים שלי. ואמנם רואים אנו כי הנוער הארץ־ישראלי, שההכרה היוצרת אינה תופסת מקום רב בחייו, חי בעיקר בתחום חיי־האימפולסין, באופן שאפילו הכרתו המעשית, המפותחת בו מאד, כפותה בכל מיני אפקטין, אישיים או קיבוציים, שבחיי הדמיון. וראייה לדבר: העובדה, שתלמידי בתי־הספר שלנו, ברובם, עושים חיל בתורה בפרופורציה הפוכה מפרקם ומן ההיקף הרוחני של לימודיהם. בגן־הילדים הריהם נפלאים ממש, מרהיבים כילדי־פלא; הם עושים חיל בלי עמל בבית־הספר העממי; הם נרפים בבית־הספר התיכוני; הם עומדים תחתיהם אחרי בחינות־הבגרות: אבל דומה שרובם מפגרים ברוחם (דוק: ברוחם, לא בשכלם, חלילה) באוניברסיטה, מקום שם אין הם מראים שום יוזמה של עצמות רוחנית. כל חריפותם נבלעת בתפעולי־הקליטה שבחיי החושים והדמיון, ואילו בעולם הרוח והתרבות אינם אלא אורחים נבוכים.
שנית, כוח הסביבה: הילד הארץ־ישראלי, שככל ילד הוא יכול להיות בן־מלך, נעשה עד מהרה, בכוח החוץ הקרוב, לחובק אשפתות. אין צל אילנות ואין לחש מעיינות אשר ירוו את צמאון הנפש, ירעננו ויגוונו את כוח־הדמיון, שגם החלום והחזון יוכלו לחקוק עליהם את דברם בשפת אלוהים. וראשית פעולתה של ערטילאות זו הלא תהיה בהכרח להציג את נפש הילד ערומה מאותה אמונה במופלא ובסוד, שהיא תנאי לכל רוח־יוצר, כשם שצל־היערות הוא תנאי לקיום הנהרות. דומה שכאן טמונה גם הסיבה למיעוט כבודם של המבוגרים והקשישים בעיני ילדי ארצנו. יראת הכבוד מתעוררת בלב הילד עקב היותו תלוי כל־כך במבוגרים בבואו למצוא את ידיו ואת רגליו במעגלי העולם התרבותי ותפעוליו, המקיפים אותו, ושהוריו ובני־דורם של הוריו עושים בתוכם לעיניו בלי כל קושי, כעושה בתוך שלו. המופלא הוא מקור ההערצה של הילד, כמו של האנושות כולה. לא כן הדבר בסביבה שלנו, מקום שכל ישוב, הגדול ככף איש והברור לילד בהרכבו ממש כגן־הילדים, מתהווה לעיניו ללא כל יסוד־פלא, ולא עוד אלא שהוא נגמר לעיניו במרחק צעדים מספר ואובד ללא־מעבר בתוך שממת החולות או ההרים, הבולעתן בלי שיהיה לאל ידם של המבוגרים לשנות את הדברים. הילד אינו נושא איפוא את עיניו כאן אל המבוגר כאל מקור הפתרונות של חידות הסביבה. לו אין חידות זולתי הטבע עצמו, ואל זה הריהו קרוב כאן יותר מאבותיו. קדושת הציוויליזציה נפגמת בעיני הילד שהנהו עד־ראיה למעשי הקמתה החילוניים בידי המבוגרים, כמו שקדושת החיים נפגמת בעיני אותם ילדי העניים, שהנם עדים למעשי־הצינעה של הגדולים ביצרם את החיים.
שלישית, חוסר חיי־משפחה פטריארכליים בקרב יהודי ארץ־־ישראל: אם כריאקציה כנגד שלטון־המשפחה המוחלט בחיי היהודי בגלות, ואם מתוך הרפיון ואי הסדר הבאים עם שינוי המקום ושינוי המזל אצל העולים — ברור שכאן בארץ היהודי חי הרבה יותר בחוץ וכלפי חוץ מאשר בגולה, והקבע המשפחתי עם ההווי הפטריארכלי פוחתים כאן והם נמוגים והולכים.
רביעית: ריקות הסביבה ופחיתות ערכה בעיני הילד שלנו לעומת סביבות אחרות, רחוקות, הידועות לו מתיאורי ספרים, גורמות לכך שבמידה שהוא הולך וגדל כן יגדל בקרבו הביטול, ביחוד שגם תאוות הביטול והביקורת המופרזת של הגדולים מסייעת לטעת בו נטיה זו. והנטיה לביטול נהפכת בו עד מהרה ליחס של בוז כלפי הארץ שבהווה, משמפתיעה אותו הסתירה שבין אותה ארץ־ישראל שבכתב, כפי שהיא מצויירת ונראית בעיני יהודי כל העולם, ובין ארץ־ישראל זו שבעין, שהוא מכיר מתוך נסיונו חריף החושים אך בלתי־רוחני — הסתירה בין הקדושה העוטפת את ציון של מעלה ובין החולין הללו, שהוא רומס בפחז ברגליו הנעלסות. אז יצחק בלבו לטעותם זו של הגדולים והרחוקים, החושבים את מה שנקלה בעיניו — למרכז החיים ולתפארתם. צחוק זה הלא הוא קמט הציניות הראשון, הנחרת מסביב לפיו הצרוב של ילד־תערובת זה, בן הגטו המערבי והשוק המזרחי, והוא האות הראשון לסכנה הנשקפת לו, שיהיה ח״ו למטיס רוחני. אבל זוהי גם הציניות של בן־מלך, שהכל כורעים ומשתחווים לפניו, בעוד שבעומק לבו הוא מרגיש שאין לו כל זכות להיות נערץ. אין לך כוח־דימוראליזציה גדול יותר מן הכבוד שאדם מקבל בלי צדק, וההערצה אינה מביאה עמה קלקול לאדם רק אם יש בו הכרה עמוקה של הגדולה הטבועה בו באמת. אבל בעמקי נפשו של יליד ארצנו הצעיר, המפונק על ידי הוריו ועל ידי האומה כולה, מסתתרת על פי רוב ההרגשה, כי פחות־ערך הוא בהשוואה לבני גילו בשאר ארצות, וכי מקומו, במובן העולמי, הוא מחוץ למחנה, כביכול.
היש בו איפוא בנוער הארץ־ישראלי כדי ליתן תקוה טובה בלבנו? זה לי שנים רבות שאנכי סוקרו מקרוב. ראיתי את פרצופו, פרצוף מדבר־הרים: עז, אבל ריק; מלא אותות של כוח־תאוה, אך מחוסר אהבה אל העולם; טעון חמדה, ככיפות מקדשי כנען מרובות־הדדים, אך שומם ונטול חמודות־חיים כמוהן; פרצוף אשר בו ההתהוות מרובה על ההודיה, ועל־כן יש בו מן העכור שבתיאבון־הקליטה ואין בו מן הצלול שבמתן האנושי; פרצוף פיקח ומעשי וחסר־רוחניות, שרקמתו זרועה מלח ופלפל — המון גרגירי ערמה קטנים ומתמסמסים, אבל נעדר־תום וחסר־חלומות, מתחמץ בנקל מעודף של אהבה עצמית, מתרברב מבלי גדולה ושואף לשלטון והדיוט, קודר ושטחי, רב־תחבולות ודל תבונות, חשדן ומתגונן וחסר־ישע. פרצוף אסייתי, אך לא מזרחי.
ראיתי ונבהלתי. התרגלתי אליו וממילא השלמתי עמו במקצת, מתוך הכרת ההכרח שבו, הנובע מנסיבות שבגורל. אבל איני יכול להסיח את דעתי מזה: הנוער העברי בארץ־ישראל מעורר דאגה, דאגה רבה. הוא פרוע לכפירה ולציניות בינו ובין העולם חוצצת ההסתפקות־בעצמו: בינו ובין האומה מתרוממת עם־הארצות; בינו ובין הקרקע עומדת סכנת הליבנטיניות. וכפליים רב הכאב למראה חן־הפלאים של התינוק שלנו ולמראה הנערים היקרים, אותם היוצאים מן הכלל, שמספרם כה רב בתוכנו: הללו נוצרו לגדולה אנושית — ונועדו לקרבנות למולך הסביבה.
האמנם גזירה היא ואין להשיב, באשר היד, המקשרת בסתר את העבר אל העתיד, רוקמת את פרצופו של הדור הבא אחרינו ריקמה כל־כך שונה משלנו, שתתאים יותר לצורך המקום, למען יוכל לעמוד כאן במלחמת הקיום? אבל גם הצורך להקריב את הבן לעולה על העקדה אינו כל נחמתו של האב, אם חסרה לו האמונה כי העקדה אינה אבדה וכי "אלוהים יראה לו השה לעולה״. לא! מן ההכרח הוא למצוא דרך אחרת להשריש כאן את בנינו, בלי אשר יאבד להם צלם המסורת ההומאנית שלנו. לעקדת האומה — כן! למולך של אסיה — לא!
וכאן נקודת־המרכז של בעיית־החינוך אשר לנו.
תרפ״ז (1927)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.