רקע
ישורון קשת
דו־שיח על הנוער
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ראובן מס; 1966

"רק כשנתיים ימים עברו מעת שההוצאות המיוחדות של העתונים בישרו בחוצות ערינו את כניעת היטלר, וכבר יכולים אנו לראות במחיצתנו בני־נעורים שהשעמום חרות בפניהם. בעוד המלחמה נטושה בעולם והסכנה נשקפת לנו בעצמנו, כאן בארץ, לא היה לשעמום שליטה לא על זקנינו ולא על נערינו. הזקנים חרדו לנערים, והנערים ששו אלי קרב. אין משתעממים בשעת חירום. אבל משבא הנצחון והיתה הרגשה ששלום בא לעולם— מיד בא עמו גם השעמום. הכל כאילו מרגישים שמשהו ניטל מהם: ניטל קורטוב התענוג המסותר שבכאב־השיניים העולמי, ניטל אותו גרגיר־המלח שהנפש יונקת מרגע־ההווה, זה ההווה אשר כשלעצמו הריהו תמיד חסר צבע וטעם, כאויר וכמים, ואין בו אלא אותו צבע ואותו טעם שאנחנו נותנים בו. השלום משעמם, כנראה… "

כך טען ידעיה באזני שמעיה ידידו, והוסיף: "דע לך, ידידי, נוער זה, ההומה ומהמה, שאתה רואה מסביבך ושאינו רואה לא אותך ולא אותי. כיון שאנחנו ודומינו אין אנו בדאים בעיניו אפילו כדי נתינת מבט בנו, משום שבני־אדם כמונו, גדולים ממנו בשנים כפליים, לא אנשים הננו בעיניו, אלא מיני חפצים דוממים, ולא סתם חפצים, שיכולים לפעמים להיות מעניינים אף הם, אלא חפצים מיותרים לחלוטין, מפריעים וחוסמים את המעבר, ככסאות הללו שאינם במקומם, או כאבנים המפולמות שעל־אודותיהן סיפרו להם בילדותם שהן נפלו משמים ארצה, ועתה הן יכולות לשמש לכל־היותר גשרים קטנים, לעבור עליהם את הבצה, — ובכן, נוער זה, שאתה מתקנא בו מפני שהוא, כפי שמורגל בפיך, “מלא חיים”, “ער למצב״, ״חי את הרגע״ — נוער זה, דע לך, הריהו פשוט משתעמם.”

"אכן חזרת לסורך, לדרך ההפלגה שלך! מסלף אתה את העובדות, ידידי!״ — קרא שמעיה. “מילא, נוער זה נטול תרבות הוא, נטול טעם הוא, מסכים! אולם נטול חיים? מה אתה סח? הרי כולו כספית, כולו תסיסה! הללו — משתעממים? הצחוק עשית לי! קיים לנו: השעמום הוא פרי השלילי שבנפש. ואם רוצה אתה לראות במו עיניך את החיובי שבנוער שלנו, קום לך אל הגרעינים החקלאים החדשים, שהוא מייסד. העברת בנגב וראית את הנוער ומפעלותיו? קום וסע שמה, אם לא מספיק לך רושמו של הנוער אשר לנו בשלושת העמקים — ואז תתבייש על דבריך. אם משהו חסר בו, בנוער שלנו, הרי זה אולי דוקה מעט שקט, מעט מתינות!”

״אנא, אל־נא תסלף את דברי, ביקשתיך!״ — קרא ידעיה ברוגזה של אי־סבלנות. — ״ראשית, לא נסבו דברי אלא על הנוער העירוני שלנו — או קודם־כל ובעיקר עליו. והשנית, לא אמרתי כלל כי נטול חיים הוא. המשתעמם אינו נטול־חיים, אלא חסר חיים עצמיים, ומשום כך הוא להוט אחרי חיים מן החוץ, מתנת הרגע לאיש־הרגע. השעמום הוא הרעב לחיים זרים, לחיקוי־חיים שנובע מתוך חוסר חיים עצמיים בנפש פנימה. המשתעמם הוא איפוא “ער למצב” עד מאד, אורב הוא לרגע, מוכן־ומזומן לגמוע אותו על שמריו; המשתעמם — דוקה הוא כולו כספית, כולו תסיסה, תסיסה רעה, ארסית. ואילו מי שיש בו חיים אמיתיים, מושרשים פנימה, הוא שקט, הוא יכול להיות מתון, כי חושו אומר לו שאת החיים העצמיים שבקרבו אסור לשפוך בריצה מבוהלת. אתה מבין? יש לו על מה לחוס: עשיר הוא — וכילי, ככל העשירים. ומי רץ? רץ האביון, המבקש נדבת חיים מן החוץ: הלז רעבונו תוסס בקרבו; תאוותו — כספית; עיניו מתרוצצות כסביבונים, לשונו מלקקת את שפתיו הצרובות; הוא רוצה לחיות, לא להשתעמם! את חצי חייו יתן לך בעד קמצוץ חיים — יהיה אשר יהיה, יהי זיוף, יהי שקר, יהי סחי ומאוס, שיקוץ מטמא, חטאת הנפש, חיקוי גם ונבער, אשר כל מי שניזון משלו נפשו בוחלת בהם— ובלבד שלא יוסיף להשתעמם!"

״אי אי! פנים שלא כהלכה אתה מגלה בו בנוער שלנו״ — קרא שמעיה — ״שא עיניך וראה: שחצנים הם, חסרי נימוס הם, קולניים הם — וכלום ראית מימיך שעמום שפני שחץ לו וקולו מרנן בחוץ?״

״תא שמע!״ — השיב ידעיה, ושפתיו בלו פתאום למחצה. — "מי שעושר פנימי לו — עינו אינה רעה באחרים, ומשום־כך אין הוא גס־הליכות; הוא נדיב, ומשום־כך הוא אדיב. האוהב — חיבה נודעת ממנו לכל הנברא בצלם. ומדוע? משום שהאושר מעשירו, והוא נעשה נדיב. האוהב אינו מחפש אהבה; הוא אוצל אהבה. ואילו מזה הרעב לאהבה אינו אוהב את זולתו: להיפך, הוא שונא את כל מי שאין בו אהבה מן־המוכן בשבילו, הנצרך! כעס כבוש בלבו, הוא דוחף בצד ובכתף, הודף על ימין ועל שמאל — ואינו מבקש סליחה, חוטף את המזדמן לו ואינו אומר תודה, אף אינו מכיר טובה. שחצן? קולני? לא־דוקה! ילדי אמריקה קולניים יותר ממנו. אבל הוא ריק, משומם, משועמם — ומשום־כך הריהו מוכן לקרוא למהלומות — ונוטה במקצת להרפתקנות. הוא אוהב ביותר ספרי בלשות ופרשות ריגול. הנוער שלנו אינו מאושר, ומשום־כך גם אינו אדיב ובשעמומו הוא נזכר בימים “לפנים”, לפני שלש־ארבע או חמש שנים, בזמן שהוא, בן השש־עשרה או שבע־עשרה היום, עוד היה בן שתים־עשרה או שלש־עשרה, וחלב אמו עוד לא יבש על שפתיו: מה יפים ומה נפלאים היו הימים ההם, עשירי התוכן! אז היה על מה להתרגש, הישוב היה בסכנה ממש, חרב חדה היתה מונחת כמעט על צוארנו, כל הרוחות היו מלאים חרדה כל־כך מעניינת, האוירה היתה מחושמלת, “נורא”! כל יום היה מלא חדשות, מתיחות ורטט. אך לזאת ייקרא חיים! המצב היה אז מלא אימים — ומלא חיים!

והנה ראה הנוער הזה כי משפסקו האימים נעשו החיים משעממים — ועל כרחו הסיק מזה מסקנה לאמור, כי האימים הם מלח החיים. וכדרך הטבע, הדברים שמילאו את ימי ילדותו נראים לו באור של יתר יופי ועתרת קסמים. ילדותו של אדם הריהי גן־העדן האבוד שלו."

״אם כן, הרי טוב! — קרא שמעיה. — "האין זה יפה שאנו לוקחים עמנו מעט מן התום והזיו של ילדותנו אל דרכי החיים הנרפשות והמשובשות?״

״זה טוב — וזה לא טוב״ — ענה ידעיה כמהרהר. — “טוב ורע כרוכים ירדו לעולם, כידוע, והשאלה היא, איפוא, איזה משניהם חלקו יותר גדול בכל תופעה. זה “טוב”, למשל, בשביל כוח־היוצר האמנותי. רוב המשוררים ורבים מן הסופרים יונקים כל ימיהם מאוצר ילדותם בעיקר (וכך, למשל, גם ביאליק שלנו!), כי לרובם של היוצרים היצירה הריהי מין נבואה לאחור, ראית ההווה באספקלרית העבר, הגם כי ישנם יוצרים שכיוון רוחם הוא אל מול דברים שעדיין לא באו לעולם, אל העתיד והמאווה. — יפה הילדות בגבר לחיי הרגש. אך אין היא בגדר “טוב” בשביל הקידמה בעולם. הכפיתות אל הילדות, שהיא עובדה קיימת בכל אדם, עומדת בלי כל ספק למכשול על דרך הקידמה. האמין לי, אחי, הרבה תקלות מתבארות בזה, שהילדות מלוה את האדם במשך כל ימי חייו כדמות מיטב החיים שנפלו בחלקו, כהתגלמות תור־הזהב האנושי, כמין הור־ההר הנעלה מכל, שממנו ירד, כמו שהנפילים ירדו פעם מן השמים, ושוב לא יכלו לחזור על עקבותם למקום משם יצאו. העובדה, שבהדגשת האדם פרשת הבגרות היא מין גלות אחרי חורבן בית־המקדש הדמיוני, ששמו “הילדות”— עובדה זו מבשילה לנו פרי מר כלענה, אשר מות בו. בגללה אנו נוטים בבגרותנו להביט תמיד אחורנית ולהיות לנציבי מלח, תחת לשאת עינינו קדימה ולגלות חופים חדשים וארצות־חיים חדשות. כן, בגללה אנו רואים, בשעה שההווה נשמט מתחת רגליו של אדם, או של הדור — (ואיזה דור, איזה אדם, אינו מגיע בסופו לכלל הרגשה, שהקרקע נשמט מתחת רגליו?) — והנה מיד הוא מפנה מבטו לאחוריו, אל העבר הקרוב, אל ילדותו, סמל כל הקוסם והנותן סיפוק, אל האשלייה היחידה, המלוותנו כל ימי חיינו בלי אשר תכהה עינה וימר טעמה, שהרי אין הזמה לאשר עבר ואיננו… ובגללה אתה רואה היום גם בישובנו הצעיר, והנה זקנינו — או הקשישים בני הדור הקודם — פונים עכשיו אל ילדותם שלהם, אל חיי הדת ומצוותיה, בעוד שבני נעורינו פונים אל ילדותם שלהם ומעריצים את חיי המלחמה ואת התענוג המסותר שבאימים. הקשישים, אלה שבילדותם עוד היו מעוטפים בטלית של אבא והיו עוצמים עיניהם בשעת ברכת־הכוהנים מתוך הרגשה טובה של “אתה בחרתנו”, של בטחון בחיים, של אומן ותום — הקשישים הללו מה הם עושים עכשיו, עם התמוטטות כל הבטחון במציאות האנושית בכלל והישראלית בפרט והארץ־ישראלית במיוחד, ועם האכזבה המרה שהם עצמם הכינו להם על־ידי קוצר־הראיה וצרות־האופק שבטבעם? — הם חוזרים אל אותן תרי״ג מצוות, שנתנו להם בילדותם את הרגשת הבטחון — והריהם מייסדים ליגות לדת. כך עושים הקשישים. וחי נפשי! זה רחוק מהיות מעציב כמעשיהם של הצעירים: הללו אף הם כבר מביטים אחורנית (מתבגרים מהר בדורנו, וביחוד בארצנו!) — אל גן־העדן האבוד שלהם, שרק לפני שתים־שלש שנים גלו מתוכו, והם משתוקקים אל פלאי־הפלאים של ילדותם הם: אל שאון הברזל של מכונות־המות, אל המוסיקה של חמרי־הנפץ, אל ההילה של גבורת הלוחם, אל הקסם שבסיכון החיים ושבהשלכת הנפש מנגד, אל השכרון שבהפקרת עצמו ושבהריסת הקיים. ספק גדול הוא אם עשויים הם לטעת ארזים, אך לעת־עתה להוטים הם לגדוע את השקמים. הנוער הזה מתגעגע על הרטט של יתר־החיים, הורג־השעמום, אשר בזכות האימים. ויש גם קהי־הרגש ביותר, שהמלחמה נעשית להם סמל־חיים בגלל ריבוי השאון והרעש אשר עמה. הללו סבורים כי במקום הרעש שם החיים. התמימים הללו אינם יודעים, כנראה, כי החיים הם צמיחה, והצמיחה הריהי תמיד חרישית. הרעש הגדול ביותר נגרם על־ידי פצצה, שהיא, כידוע ליודעי תוצאותיה, שבירת החיים, כלייה. לחשוב את הפצצה לגילוי של יתר־חיים הרי זו המדרגה האחרונה של חוסר־מחשבה וניהיליסם. ברם, הן כל עצם חזית המלחמה נובע מתוך חוסר־מחשבה! ועוד דבר, אחי: יש אנשים שאינם אוהבים את ההכרח לחשוב בעצמם: כשהם מוכרחים לחשוב, אין שלום בנפשם. והנה עובדה משונה, אבל עובדה היא, שבזמן מלחמה האדם חי בשלום עם עצמו יותר מבזמן־שלום. תשאל: למה? — דוק ותבין: בימי שלום יש לפניו ימין ושמאל ופקפוקים ביניהם, ואילו בימי מלחמה יש לו רק כיוון אחד — קדימה! משום־כך הוא גם מאמין בעצמו יותר בזמן מלחמה. וזה מה שנחוץ לו לאדם: שיוכל להאמין בעצמו, כי בלי זאת הריהו אומלל. נמצא כי בזמן שלום האדם הוא אומלל יותר מבזמן מלחמה. ברם, עלוב האדם שאינו יודע כי השלום הוא המלחמה הקשה ביותר לאדם, כי השלום הוא קניין יקר שצריך להילחם על קיומו, לבל ייפסק, ולשמור עליו מכל משמר, וכי בלי מלחמה נגד עצמו ונגד השקר — אין שלום! עכשיו, משבא השלום, אין שלום בנפשו של נוער זה — ומה פלא איפוא אם הוא זורק בגניבה מבטי געגועים לאחור, אל מצב־המלחמה הקודם, שנתן לו את השלום עם עצמו ואת ריבוי העירנות והעניין כלפי העולם החיצון? ומה פלא איפוא אם הוא בא לחקות עתה, אגב התבגרות, את החיים הזרים ההם, שטעמם בא אל פיו בילדותו מן החוץ ושהביאו עמם התעוררות כה רבה בחלל עולמו? מה פלא אם חלק ניכר ממנו חומד לו אימים לסגולה מפני השעמום? מה פלא אם הקנאות האימתנית קוסמת לו כמין גבורה, להאליף חיים ולהאדיר? הוא מוכן להדליק מדורה מסוכנת זו — ובלבד שינוסו הצללים, צללי השעמום האומרים על עולמו, זה העולם המפוכח שממחרת המלחמה. תעלה אש המדורה ותגרש את האפלולית המאוסה, אפלולית השלום, המרחיקה אותו מגן־העדן של ילדותו!”

״יוצק זהב לתוך פיך!״ — קרא שמעיה. — “כלכל לא אוכל עיוות־ישרה כזה! התאמר להכחיש כי האימתנות הפוליטית צמחה בקרבנו לא מתוך תכונות־נפש, שעדיין לא קיבלו אפילו צורה קבועה, אלא מתוך תגובת ההכרה על התנאים האובייקטיביים, כלומר — מתוך הכרח היסטורי, גורליי? כלום בדברים אי־ראציונליים עוסקים בחורים קיצוני־מעש אלה, שהמציאות הקשה והמכזיבה נעשתה להם מפלצת, המכריחה אותם להתקומם נגדה? והעיקר — אמור־נא לי, ידידי: הבאמת סבור אתה שיכולים אנו לכרוך ביחד, בלי לעשות שקר בנפשנו, את המעשה המדיני־הגשמי עם ההלכה ההומאנית־הרוחנית? באיזו אחיזת־עיניים נאמר לייסד מדינה יהודית ולהילחם על קיומה עם המון האויבים שבמזרח ובמערב, ועם זה להיות “ממלכת כוהנים וגוי קדוש”, ואולי אף להחזיק בתורת אי־התנגדות לרע? יש לנו ברירה: או סייפא או ספרא. להתנהג בחסידות ולהישאר בגלות כבני־נביאים נעלבים ואינם עולבים, או לצאת ממצריים זו, ששמה היסטוריה יהודית בגלות, וללכת המדברה, לבין חיות רעות, שיש להשכים ולהרגן בהפקירנו את נפשנו רבת הרחמים והסליחה לחוק־הדמים של המדבר. אם נבקש לבנות לנו חומה בלי שידנו אחת תחזיק בשלח, ולהעמיד את עולמנו ואת ישובנו בארץ על אהבת־האדם הצרופה, כפי שלימדונו חוזי־האידיאל למן נביאי ישראל ועד טולסטוי וגאנדי, אז יהיה עלינו להשלים עם מהלך־הצב של ההיסטוריה ולחכות למשיח — או לחסד לאומים, וזה ודאי “חטאת”, שהרי מאמינים אנו שגאולה ארצית ועצמאות מדינית — היא זכותנו וצדקתנו. לא, לא! רוחניות נקית־כפיים וברת־לבב אינה עשויה ללכת יד ביד עם מדיניות לוחמת, הגוזרת עלינו להתלכלך בכוונת־מכוון בשפיר ושליה של לידת קיום ארצי, או בדם־ניתוח של יוצא־דופן.”

״לאט לך, ידידי.״ — השיב ידעיה. — "אתה מכליל יותר מדי ומבקש להעמיד את המעשה על טהרת ההלכה. דוקה מלחמת־מצוה מחייבת את האדם — בחובת הכבוד האנושי — להילחם לא בדרכים טמאות אלא מתוך הכרת קדושת־החיים, וזו פוסלת כמובן שפיכות־דמים מתוך רצחנות. אפשר ואפשר להיאבק בלי לשפוך דם נקיים, בלי פצצות טירור שאינן מבחינות בין רשע לצדיק. זו שאלה של שיטה ודרך, ועקרון־היסוד הוא נותן ההוראה למקרה ומקרה לחוד. האימתנות כשיטת־מאבק דרך טומאה היא. ולאשר אמרת, שהבחורים שלנו נוקטים במעשי-אימים מתוך הכרח מציאותי, ולא מתוך מניעים של יצר איראציונלי, זאת אגיד לך:

דע לך, ידידי, שכל המעשים שאדם עושה מתוך תגובת השכל על המציאות — מניעיהם האמתיים איראציונליים הם. המציאות אינה אלא אמתלה לנפש, המביאה עמה לעולם את גזירת נטיותיה וצביונה. כלום המלחמה הכרח שכלי הוא לאנושות? כלום השכל הוא המניע את האנושות להחריב את עצמה, מפקידה לפקידה, בעצם ידיה, לערוך טבח למיליוני אדם ולשרוף ספריות יקרות ואוצרות תרבות שאין להם תמורה? — ושואה כזו ממיטה האנושות על עצמה לפי צו השכל? — לא! בשכלה היא משתמשת רק לביצוע הפשע האיום והנואל, אך מהו המניע האמתי למעשי־אימים אלה? הווה אומר: תאוות־ההרס האיראציונלית שבנפש האדם. הרי על־ידי מלחמה הורסת־תרבות כזו האנושות שולחת יד בנפשה. ובעצם הדבר, כל רוצח־נפש — בנפשו שלו הוא שולח יד. כל רצח הריהו איבוד עצמו לדעת, יהיו אשר יהיו הנימוקים השכליים', שאינם באים אלא להוסיף שקר על הרע שבמניע הנפשי. ולא כל־שכן רצח לפי שיטה — ובסיטונות! ברם, מלחמה כזו מצטיירת כמשהו נפלא, מושך ורצוי, בנפשו של הילד שהיה לה עד ראיה־ושמיעה בלי אשר השיג בשכלו את מהותה — ובלבו הולכת וגמלה החלטה איראציונלית לחקות בעצמו את הנפלאות הללו, לכשיגדל! ובבוא היום, בא השכל, זה המשרת המחניף, וממציא לה לנפש את הנימוק המאווה. הנה, למשל, יש מציאות רעה בארץ, כי משובשת היא בידי גורמים עויינים ושנואים. והנימוק ׳השכלי׳ נמצא מן־המוכן! מלחמה איפוא ליהודה ברומי, או ביורשתה! הסבור אתה באמת, שמעיה, כי האימתן זקוק לנימוק שכלי כדי להיות לאימתן? לא! נהפוך הוא: תחילה נולד האימתן ואחר־כך בא הנימוק אשר לו. וכיצד הוא נולד? — הבה ואגדך.

יש אנשים שמיום שעמדו על דעתם כל חייהם הפנימיים מלווים הרגשת עלבון וצמאון־נקם נוקב עד תהום הנפש. משהו איום קרה להם עוד לפני היות בהם דעה, ומשום־כך אין הם יודעים למה, במי ובשלמה הם רוצים להתנקם — אבל הם אנוסים לעשות זאת. ואת ההזדמנות מושיטה להם המציאות, שהכל בה, דבר והפכו, ואפשר לגלות בה פנים לכאן ולכאן, בלי סוף, ואת האמתלה לוחש באזנם השכל הסכל, הכרוך תמיד אחרי הנפש שלא מחכמה. אדם זה, אם אין לו פקידים להתעמר בהם, הריהו מפיל חיתתו על אשתו וילדיו, ואם אלה אין לו — והוא בן בלי־בית ובלי־עול ויחד עם זה מופקר מטבעו וגם פחדן אינו, אולי משום שאין לו כוח־דמיון — והרי לך ׳אימתן׳ מן־המוכן. נחה רק מנהיג — אף הוא מאותו טיפוס עצמו — שיגייס סיעה של טיפוסים כאלה ויהא רודה בהם. והרי לך שיטה פוליטית. והלא די ביתושים אחדים ממשפחת אנופלס להכות את כל הסביבה בקדחת, מארה לדורות."

״עתה אתה מוכרח לתת גם לי לדבר!״ — קרא שמעיה. — "הבה ואשאלך שתי שאלות. ראשית, היתכן כי יש בנוער שלנו כה הרבה “מקופחים” צמאי נקם מטבעם, כפי ההנחה שאתה בא להסביר בה תופעה קולקטיבית זו? והשנית, הרי אתה כאילו מוציא מכלל הגורמים את הכוח־השופט, את המאור שבהכרה, העושה את בן־האדם, ועמו גם את הציבור המורכב מבני־אדם כאלה, לנאור? והרי תודה כי די בלחץ ׳אוטומאטי׳ זה של הכלל על הפרט בשביל להטות את היחיד לחפצו המובן־מאליו של הציבור. ושמא תאמר להכחיש כי הציבור העברי בארצנו נאור הוא?״

״יפה דרשת!״ — השיב ידעיה. — "אכן נגעת בצומת־העצבים של הבעיה כולה. הדברים ארוכים וגלגוליהם מרובים, ואתה שא־נא עמדי ואענך אך בקצרה: חלילה לי מלתת דופי בנוער שלנו ולומר שכולו — חבור מקופחים שלבם מלא טינה סתומה, או נטירת־איבה לגורל. היעלה על הדעת לומר גחמת־הבאי כזאת על ציבור שלם, יהיה אשר יהיה, ולא כל־שכן על ציבור־הנוער שלנו, שעל כל פנים רעננותו, אם לא מדרגתו התרבותית, משמשת לו צינה־וסוחרה נגד קטב של מרירות יתרה. המקופחים שארס־הטינה מחלחל בקרבם, אינם כאן, כמובן, אלא מתי־מספר בלבד. כמות אפסית הם, אך לא כמות מבוטלת, כיון שהיא דומה לקנה זה, הננעץ בים ומעלה שרטון. מה הקנה לעומת הים? אבל הוא מעלה שרטון והשרטון נותן אופי מיוחד לימו. כשיש תסיסה בחומר נוזל הלא די בקנה אחד קטן להעלות שיכבת גבישים, הנמצאים סביבו ׳בכוח׳ ונצמדים אליו כאל אחיזה שהושטה להם ׳בפועל׳. הגבישים אינם כלל שליליים ביסודם — כקנה זה — אדרבה, צורך ההתגבשות מעיד על הכוח החיובי שבהם; אבל הם חסרי־אחיזה, ולכן הם מתלכדים מסביב למקל־החובלים הזר והשלילי, ואולי במיוחד מסביב לציר שלילי — כי השלילי יש לו, כידוע, כוח־מושך גדול יותר מאשר לחיובי. הרע הוא יפה. אכן האינסטינקט של האדם הרע אומר לו שעליו להיות יפה, וזה דבר שהאינסטינקט של האדם הטוב שוכח אותו, מהיותו בטוח בערך עצמו. אגב, טעותנו כמחנכים — ואסונו של הנוער המחונך בידינו — בזה שאנו משננים לו לנוער כי הרע הוא מכוער. ולא היא! חייבים אנו להגיד לו בפירוש — ואמנם זוהי עצתם של חכמי-חינוך מודרניים ברוסיה המועצתית ובמערב: דעו לכם, ילדים יקרים, שהרע יש שהוא יפה ומזויין בכוח מושך גדול, ומשום־כך עליכם לדעת להיזהר מפניו, כי מוות בו! ואילו את יופיו של הטוב עליכם לטרוח ולגלות בעצמכם — ואז יהיה היופי הישגכם שלכם — כי הטוב אינו מופיע בלבוש יופי ואינו מכריז על עצמו! צנוע הוא ואינו מתגלה אלא לצנועים. ברם, אנחנו שכחנו להגיד זאת לנוער, ממש כשם שהאינסטינקט של האדם הטוב שוכח, כאמור, להעמידו על סוד תפקידו של היופי בחיים. ממש, אחי, יכול אתה לומר כי ׳הטוב׳ הוא יהודי, ומשום־כך הוא מתעלם מערכו של היופי. יפת אלוהים ליפת… ברם, מאין חיוב מפתה נמשכים הגידולים הרכים, המתהווים, אל פיתויי הששר של המקל המזדקר לעיניהם, נגדה־נא לכל העדר. אנו שכחנו כי חינוך פירושו לא הקניית ידיעות גרידא, אלא בעיקר חינוך האופי והעמדתו על ברית הנפש עם ההכרה, על יחס גומלין בין רגשותיו של אדם ובין מושגיו, כי בלי זאת אין תרבות — ואיזה חינוך הוא זה שאינו מכשיר את האדם לתפקיד של המשכת התרבות ו וכיוון שלא פיתחנו בהם בבנינו את כוח־ההבחנה לגבי מושגים, הריהם הולכים אחרי שרירות האמוציה שבנפשם. סוף־סוף הרי אין לו לאדם בעולמו אלא שני דברים, המתנצחים זה בזה כדי לפרוש עליו את שליטתם: הלא הם המושגים והאמוציות. אלה הם הכדורים האדומים והלבנים שבדם־החיים — ואוי לנו אם אין אנו מחוסנים בפני המזיקים, המטשטשים את מושגינו ומבלעים אותם, לבלבל עלינו את עולמנו ולשימנו טרף למגפות הכלל. הנוער שלנו בעל רגשות חזקים הוא, אך מושגיו רופפים בידו ונקלעים תמיד בין הן ולאו. משום־כך הוא מאמין לרגשותיו כאילו הם מושגים, כלומר — ללא ביקורת עצמית, והרי זה כאילו אמר יורד־ים להאמין, מאין מצפן בידו, כי התהום הנפערת בין שני נחשולים מסתערים היא היא הנתיבה במים העזים. הוי, ידידי! אילו יכולתי ללכת אל כל נער ואל כל נערה שבכל גבול ישראל ולהסביר להם דבר פשוט זה: אשר כוח־הנפש והרגש אין לו כלל ערך כשהוא לעצמו, בלי הכיוון הניתן לו, כשם שאין ערך לחץ בלי כיוון־המעוף שהוא מקבל מיתרה של הקשת הדרוכה. חצים עיוורים משיגים את ההיפך מן המבוקש. כוח־הנפש כשלעצמו הריהו גודל סתמי, המקבל את ערכו רק מן הפלוס או המינוס המציינו. האנרגיה האנושית צביונה בא לה רק מטיבו של הרצון המפעיל אותה, מקואפיציינט־ההכרה שבצדה. כוח־נפש ואמוציות חזקות יש גם לגזלן ולרוצח המשחר לחמם. כלום יודעים אתם כמה כוח־נפש, כמה גבורה ואומץ־לב, רוח עשויה לבלי חת, כוח־סבל ומעוף־מרץ, דרושים כדי להיות גאנגסטר? אבל אם הרצון, המכוון את כוח־הנפש החזק הזה, הוא רצון של גאנגסטר, הרי כל ערכו אינו אלא שלילי! שקץ תשקצנו! לא הגבורה קובעת, אלא המטרה שאליה הגבורה מכוונת והתכלית שלמענה היא מופעלת. בלי הבחנה מושגית זו אין אדם (לא כל־שכן בנערותו) יודע מה יעשה ברגשותיו, כיצד יפעיל את האנרגיה שבנפשו, לאיזו מטרה ישתמש בכוחות נפשו ואת מה יוקיר בלבו הסוער. — אבל אנחנו שכחנו לתת לנוער שלנו קנה־מידה להבחנה רוחנית — ושלחנו אותו אל הג׳ונגל של חיי־האמוציה כשלבו היורה גצים הוא כלי זינו היחיד. חשבנו שאם נחנך אותו לסולידאריות ציבורית בצורה של משמעת לאומית המגיעה עד כדי מיליטאריזציה, נצא ידי חובתנו בחיסון הדרוש לו בפני פגעי הזמן — ולא שמנו אל לב כי צביון־צבאיות זה דומה ליתיר של מלח בכוס המים שאנו מושיטים לצמא, וכי יש בכוחו רק להוסיף גרוי יתר לתסיסת האמוציות שברוחו של נוער זה, נטול מצפן ההכרה, שאינו יודע להבחין בין טוב ורע מבחינת המושגים ואינו מסוגל איפוא לשים בצדו של הרגש את הקואפיציינט הרוחני, שהוא לבדו אוצל לרחשי נפשנו את ערכם האנושי החיובי. ועתה אנו עומדים תמהים ונבוכים, מוכי חלחלה, על כי יש כבר במחננו בנים, ואפילו בנות, ואם גם בשיעור מועט, המסוגלים להרים יד מזויינת בכלי־משחית ולהרוג, לפי פקודה בלבד, בחורים נכרים, תמימים כמוהם עצמם — שאף הם אינם אלא מוציאים לפועל פקודות ואשר אולי — אולי — אפשר היה לקנות את לבם, בדרכים הומאניות, לחיבה ולהבנה ביחס אלינו ולמפעלנו, כאשר חייבים היינו לעשות כאנשים נאורים. ילדינו — שופכי־דם? שום נימוק שבנסיבות־אונס פוליטיות־היסטוריות אין בו כדי לטהר עובדה זו בעינינו! ואל־נא תצטחק, אחי, על שאני מתפלץ כל־כך לנוכח מיעוט הוקרת חיי אדם בציבורנו העברי כיום הזה, אחרי שהרגילונו לכך אומות־העולם באימי טביחותיהן ההדדיות במאה זו ובהתעללות חסרת־הבושה בנו, בכלאן את פליטי־האבדן שלנו כעדרי צאן מובלים לשחיטה. ילכו להם הגויים בדרכם הם — אשר לי, לא אזוז מדעתי: אם לא בשביל ליצור חברה מתוקנת אנו באים לציון— כן! חברה יותר טהורה ונעלה במדרגתה הרוחנית והאתית מזו של הארצות המקיאות אותנו! — אז אולי מוטב שלא נבוא כלל! אם את הטומאה אנו מביאים בשולינו, הן לא כדאי הדבר בכלל! כלום חסרה טומאה בקדמת־אסיה? האם לשם כך באנו הנה, למחוז העתיד של חיינו כיהודים יותר טובים ויותר נאורים משהיינו בגלות, שיהיה לנו כאן נוער יהודי דומה לאותם השקצים שונאינו, שתיעבנום כל־כך בגלותנו בגלל היותם מהירים לשפוך דם — נוער כל־כך לא־יהודי, שאינו יודע כלל את התיעוב העמוק לשפיכת־דמים, החי מאז ומעולם בנפש כל יהודי? איך זה שכחנו לחנך את ילדנו ליהודים — כלומר, לאנשים שאינם מסוגלים לרצוח נפש? ובידי נוער כל־כך בלתי־יהודי — כמעט גויי!— עלינו למסור את עתידנו הלאומי, את בניין ארצנו? ואל תאמר: אך הוראת־שעה היא. היום הם קומץ, ולמחר אולי יהיו בהכרח לגדוד מתגודד. שבשתא כיון דעל על. כל ׳קוניונקטורה׳, ואפילו עלובה ביותר, מושכת אחריה אספסוף — והלא את האספסוף כבר השכלנו להכין לנו, ברוך השם, בשקדנו להזניח היטב־היטב את עדות־המזרח אשר עמנו, עד כי נתרבו בתוכן ילדי־הפקר, משולחים ללא חינוך, מועמדים לכל שערורה. הלב נלבט: האין כאן טעות היסטורית איומה, טראגית, המצעידתנו למדחפות — ועינינו עצומות מראות? אם זהו, חס־ושלום, פרי החינוך העברי בציון, הרי לא הנוער אשם, אלא דור־העליה שהוליד אותו, ואין כל פלא אם כה הרבה בחורים תמימים, שהמיית רגשותיהם מחרישה את קול ההזהרה החלושה, המדברת בשם ההכרה, — והם אינם יודעים כי יופיו של הרע אינו כלל סימן של חיוב, אלא להיפך, פיתוי שחיתות, — נצמדים עתה כגבישי־מלח חסרי־ישע אל הקנה עקוב־הדם, שננעץ בתוך המים הזידונים ביד השטן המרקד כיום הזה על במתי ארץ ולועג למשבתיה של התרבות, אשר עצם פאסיביותה היתה לה לרועץ!״

״ומה בנוגע לשאלתי השנית?״ — אמר שמעיה.

״כוונתך לכוח־השופט כגורם יוצר־נאורות?״ — אמר ידעיה — "ואדי

כוח־גורם הוא הכוח־השופט: כוח־גורם חזק. אבל תחום פעולתו הוא רק בעולמו של היחיד. אפילו ציבור מורכב מיחידים בעלי כוח־שופט מסויים עריץ אינו ציבור בעל כוח־שופט. קח. למשל, את הקונגרס הציוני הכ״ב, או כל קונגרס ציוני שלפניו (הן זוכר אתה את הקונגרס הי״ז בבאזל ואת השיר ״ראיתיכם שוב בקוצר ידכם״, שח. נ. ביאליק כתב למראהו?): האין כאן דוגמה חותכת למארה זו של יחידים פקחים, המצטרפים יחדיו לציבור אוילי? דע לך, אחי, היחיד הוא לא יסוד החברה אלא שיאה. הציבור הוא משהו נמוך מן היחיד, ועל־כן משהו פחות ממנו מבחינת הצביון הרוחני. העם, המורכב מציבורים שונים, נופל בכוח־השופט שלו ובמידת הכרתו (הקיבוצית) אפילו מן הציבור: רצוני לומר, יש שציבור פלוני בקרב האומה זוכה למידת הכרה מרובה ובהירה יותר מהכרת כלל־האומה. ואחרונה לתפעול ההכרה, מבחינה זו, הריהי האנושות. האנושות עדיין לא זכתה אפילו למדרגת־הכרה זו, שהגיעו אליה ציבורים מסויימים פה ושם, וכל־שכן שלא הגיעה למדרגת הכרתם של יחידים מסויימים בהיסטוריה. על כן כה רב הוא המרחק בין מידת נאורותם של גאונים ובין הלכי־הנפש המשובשים והעכורים של כלל־האנושות. בקרב עם ועם יכול אתה למצוא רק אחוז קטן של פושעים וחמסנים, ואילו העמים עצמם, כפרטים, בינם לבין עצמם, הריהם כולם חמסנים, מועדים למעשי־פשע תמיד. ובין העמים יכול אתה להבחין כמה מדרגות ולהחליט, למשל, כי העם היהודי והעם הצרפתי, או הבריטי, עומדים על מדרגה רוחנית יותר גבוהה מן העמים אשר בפולינזיה, או אפילו בחורן, וכי מידת התרבותיות וההומאניות בסקאנדינאביה מרובה אפילו משל האנגלו־סכסונים והארץ־ישראלים. ברם, אין אתה יכול להתעלם מן העובדה כי מידת רוחניותה של האנושות בכללה — לא זו בלבד שלא עלתה מימי ישעיה וסוקראטס, אלא אף ירדה, ירדה! זה הדבר, ידידי: הכרתו של היחיד אין כוחה יפה לגבי הכלל, משום שהכלל הוא תמיד הרבה יותר ׳פרימיטיבי׳ מן היחיד התרבותי. והראיה: הפסיכוזות ההמוניות — שדרכן, כידוע, לא מן היחיד אל הציבור, אלא להיפך, מן הציבור אל היחיד. ועתה צא וראה: אם היחיד ניכר, על כל סתרי אופיו, לפי התנהגותו ברגעים מכריעים של חייו — מה נאמר על ציבור, שבמפנה כל־כך קשה וגורלי, כזה שעמנו עומד בו עתה, הוא מבאיש את ריחו בעיני העולם! והלא זאת דרכנו כסל, כיום הזה, על־ידי מעשים חסרי־בינות, בכרתנו בידים את הענף שעליו אנו יושבים, בעוד שלמטה עומדות חיות־טרף מוכנות לבלענו. וכלום היתה פעם בתולדותינו תקופה כה הרת הכרעות כתקופתנו? אבל תחת לרכז את כוחות־הנפש למתח של גבורה טהורה, למען יהיה לנו במה להתגונן על נפשנו בשעה שאויבינו המתנכלים לנו ימצאו שעת־כושר לתקפנו בהיותנו בלתי־מוכנים מבחינה פסיכולוגית ולכוון את קשת־ישמעאל אל צפור נפשנו כאן בארץ,— תחת לחנך את עצמנו להירואיות (שלא תתיכן כלל בלי טהרה!) — הרינו מניחים להרפתקנים מורעלי־שנאה ויפחי־רעה, חומדי הרסנות לשמה, לחלל את נפש הציבור בהערצת־האימתנות הפושה, העתידה לקפח — מי יודע אם לא בעתיד הקרוב? — את אופי הטהרה של הגבורה אשר נצטרך להראות כלוחמים על קיומנו בציון. ברם, לא הציבור ואף לא היחיד בציון אינם נותנים דעתם כראוי על דבר זה. — ואשר לציבור הנוער שלנו, הרי יש בו עוד גורם נוסף, המחליש בו את הכוח־השופט, מקפח בו את תפעול ההכרה — ומשיב חכמים אחור: הלא הוא העדף הקיבוציות על האינדיווידואליות ברוחו. בציבור תרבותי, וכן בנוער שלו, הכרת היחיד, הבנויה על ערכין אינטלקטואליים, משמשת תשובת־המשקל להשפעתה האי־ראציונלית של נפש־הכלל, והכרה זו היא המחסנתו בפני ליקוי־מאורות המוני, בפני מגפות נפשיות של הציבור. אבל בן־הנעורים הארץ־ישראלי, ברובו, מרגיש את עצמו כחלק מן הכלל יותר משהוא מרגיש את עצמו כאינדיווידואום. ובזאת הריהו כאילו נסוג אחורנית במעלות התרבות — חזרה אל הפרימיטיבי, ואגב: זה גורם גם לריבוי הרגשת הקיפוח בנפשו. כי התלות בדעת אחרים, ואפילו היא תלות מרצון ובת הרגש, מן־הנמנע שלא תקפח את הרגשת החרות באדם, שהחופש והעצמאות מזדהים ברוחו. כי זאת יש לדעת, אגב: הנוער שלנו — ברו מטעה בנוגע לתוכו. נוער זה — רק למראית־עין בלבד צדוקי ואינדיווידואליסטי הוא; ואילו בפנימיותו הריהו פרושי ללא מרפא. הוא פרושי העושה מעשי צדוקי. האידיאלים שלו אינם אלא נטיות אופוזיציוניות, ביקורתיות, וכל פעולתו— סיוג סייגים וגידור גדרים כלפי העולם. הוא אינו יודע את האהבה, אלא את ההתבדלות. הלאו מרובה בנפשו מן ההן. את האצטולה של הדת, שהוסרה מעליו, אין הוא יודע אפילו ללבוש — זה לא איכפת לי כל־כך; נראה אם האומה יכולה ללכת בדרך שבה היא מוכרחת, כנראה, ללכת בכוח הנסיבות ההיסטוריות. את מחלפות האידיאל כרת והסיר — זה עסקו; בסוף המאה העשרים, לעומת זאת, אולי יהיה הנוער אידיאליסטי כפליים. לבניין התרבות הוא אדיש— מילא! דבר זה, אפשר, עוד ישתנה בעתיד. את ערוגות גינת המסורת הלאומית הזניח וגם רמס — מילא! אולי עוד ייצור בעצמו מסורת חדשה. את מדי המוסר קיצץ עד השת — מילא! הנוער — הוא בעצמו טוהר. אבל למה זה אין הוא מבקש להחליף את כתונת הפסיכיקה המשומשת אשר לעורו, כתונת שלא בשבילו במיוחד ולא לפי מידתו נעשתה?!

״אבל׳ שמע־נא!״ — קרא שמעיה — הרי זו תופעה כלל־אנושית בימינו, ולמה זה אתה מפלה לרעה, בנידון זה, את הנוער שלנו, שודאי אינו גרוע בשום אופן משאר בני־הנעורים בעולם, בדורנו, ואולי אף עולה עליהם בתכונות־נפש רבות?"

״אמת, נכון הדבר!״ — ענה ידעיה. — “אבל בעמים שחיים על מלאי של קנייני תרבות המצטרפים להמשך תולדתי אחד — באופן שהילד רואה במוחש, בדרכו לבית־הספר, את אוצרות העבר, שמהם ניזונו גם אבא ואמא, גם סבא וסבתא שלו — בעמים נורמאליים גם הנוער שבתקופתנו מצוייד בערכי־קבע אינטלקטואליים, שמשמשים שמירה פורתא להכרת־היחיד שלו בפני תגבורת הקולקטיביות בעולם. לא כן ׳הצבר׳, שהדור אשר הולידו — אף הוא אינו, מבחינה ציבורית, אלא אפרוח שזה־עתה נתבקע מביצתו, ונמצא הנוער שלנו עדיין אינו אפילו בבחינת אפרוח, אלא רק בבחינת עובר גרידא, ששום חיסון רוחני ונפשי אין לו והסכנות הנשקפות לו מהשפעות־החוץ הן גדולות הרבה יותר. הנוער שלנו הריהו אותו הדור הבא, ששומה עליו ליצור כאן תרבות עברית חדשה על יסוד אותה תרבות־יהדות ישנה, שכבר הוריו הזניחוה, מתוך ערבוב תפיסה נכונה ופסולה, ושהוא עצמו חייב תחילה ללמוד אותה כמעט מחדש, על־ מנת להגיע דרכה לסינתזה עם מורשת המערב, שממנה אין לו כל מושג, מלבד המושג השטחי שבספרות־שעשוע. תפקיד־ענקים מחריד! ולו אין כמעט כל כלים לגישומו! לפי שעה גרם לו תפקיד זה רק לזחיחות־הדעת בילדותו, בטרם יגש אליו, ולחולשת־הדעת בבחרותו, — משהתחיל מרגיש שהוא אינו מוכשר לו כל־עיקר. אבל הרגשה זו, אשר מתחת לסף התודעה, פעלה רק להפוך את תולשת־הדעת המסותרת למין שחצנות־שבנחיתות, כגון זו שאנו מדמים לשמוע מתוך צליל ׳מזוייף׳, שיצא בשגגה מכלי המנגן, — וטעות־שחץ זו נוספה בו על זחיחות־הילדות, שזכותה פקעה בינתיים, להוסיף לו לווית שטחיות־שבאונס גורלית, מין דו־ממדיות, כלומר — מערכי גובה ורוחב, שאין עמם עומק. משול הוא כתבליט מגולף זה, שיש לו מראה פסל כלפי חוץ — אך אין לו גוף ונפח של פסל כלפי פנים, והוא מוכרח להיות תלוי על גבי קיר, או משוקע בו, מאין לו אפשרות לעמידה עצמית. אוי לטראגיות זו של דמות־דיוקן חסרת־גוף זו, שיכולה היתה לשמש התחלה של גרם־יצירה, אלא שזה לא ניתן לה. הנוער שלנו זכה למראה, אך לא זכה להוויה — הוא נראה יותר משהנהו, במובנה של ההבחנה השופנהאוארית הידועה. ומה פלא איפוא אם אין לו לנוער שלנו במה להגן על עולם־היחיד שלו מפני קטב שפעת־הנפש, שאחזה את הכלל — ואין לו אמת־מידה רוחנית לבדוק בה את הרעוות הסתומות והמאוויים העיוורים, שנולדו בנפשו משלהבתה של השריפה הגדולה אשר ראה בילדותו, לפני שנים אחדות. ומשום־כך יש שהוא נמשך בפרימיטיביות לצביון־הגבורה של “תמות נפשי עם פלישתים” ולאש־האימים ההרסנית ורבת־הרעש, כפרפר הנמשך אל האש. כי מה זה “פרימיטיבי”? — הפרימיטיבי הוא אדם שאינו מעמיד את עצמו בהכרתו לעומת הכלל, אלא מזדהה עמו מבלי־דעת. וזוהי גם הסיבה, שאין לו לפרימיטיבי זכרון תולדותי: כי הכרה היסטוריסטית נוצרת, בעצם הדבר, רק מתוך העמדת היחיד והכלל זה לעומת זה. בחינת הכלל ומעשיו חסרי־ההכרה לאור ההכרה של היחיד והאידיאלים אשר לו — זוהי היסטוריה. ואמנם הנוער הארץ־ישראלי מהיר הוא לשכוח: הריהו מוכן לשכוח אפילו את הדור שממנו יצא — את הוריו הגלותיים — שכל מורשתם הרוחנית כמעט כקליפת השום היא בעיניו של ׳הצבר׳, שאינו שם לבו אליה אלא במידה שהוא אנוס לכך על־ידי מוריו בבית־הספר.”

״מה אתה סח?״ — קרא שמעיה בהתמרמרות. — “והלא מדברים אנו תמיד על החדש, לא היה לעולמים, שבעולמו של הנוער הארץ־ישראלי, שזכה לתכונות של בן־חורין ובריאות־נפש, תבונות שאבותיו לא יכלו לזכות להן בגלות!”

״כן״ — השיב ידעיה — "הנוער הארץ־הישראלי זכה להרגשת לאומיות בריאה ובלתי-אמצעית — ואמנם זה חדש, שלא היה בנו בגלות. דוק: לאומיות היה היתה לנו גם בגלות, ולא עוד אלא שתוכנה הרוחני היה יותר ממשי ויותר פורה מזה של הצבר דנן. אבל לאומיות זו לא היתה בלתי־אמצעית, כי לא היתה קרקע מתחת לרגליה. לאומיותו של הצבר היא איפוא יותר פוזיטיבית, במידה שיש קרקע מתחת לרגליו — אך רק במידה כזאת! ומשום־כך העירוני, נטול הקרקע, הריהו בהכרח ליבאנטיני במקצת, ואף לאומיותו, בכל חומה וזקיפותה, או הזדקרותה, הריהי שדופה במקצת, באשר אין לה יניקה מספיקה: רקיע העבר הרוחני זר לה, וקרקע של הווה טבעי עוד אין לה. ומתוך כך הנוער העירוני שלנו צפוי ביותר לסכנת מגפות־נפש ׳פרימיטיביות׳, כגון לאומנות, תחת הכרה לאומית נאורה והומאניות כי מהיותו נטול אינדיווידואליות שבדיפרנציאציה תרבותית, הריהו נתון לצד השלילי שבהשפעת הכלל יותר מאשר לצד החיובי שבה. רצוני לומר, הרגשתו הלאומית החזקה — יותר משהיא מטה אותו לטיפוח קנייני האומה הרוחניים, הריהי מטה אותו לביטול הכרת־היחיד שבו מפני הלך נפש־הכלל, ונמצא הוא הולך אחורנית, בדרך הפוכה מזו של ההתפתחות הרוחנית־התרבותית והלאומית האמיתית. ומה תסכון לאומיותו של נוער זה, אם אין לו זכרון לאומי? האומה הריהי אומה רק במידה שהיא זוכרת את עצמה, במידה שהדור זוכר היטב גם את אשר לא ראה בעיניו. אין עם־ישראל שוכח את משה, את דויד המלך, את ירמיהו, אף על פי שלא ראינום בעינינו. ואילו הנוער שלנו נוטה לשכוח את עברנו הקרוב ואת מיטב קניינינו הרוחניים, שבזכותם בלבד הוא, הנוער הזה, נמצא כיום בארץ־ישראל: שהרי הוא נמצא כאן רק בכוחו של “נצח ישראל”, למען רוחניותנו המיוחדת וכדי לשמור על טהרת נפשנו, לבל נוסיף עוד להיטמא בגויים לחוסר־עצמיות ולחיקוי נתעב — ודוקא למעשי “המקולקלים שבהם”!…

פני ידעיה אדמו — איני יודע אם מהתרגשות, או משום שבוש על שפע דיבורו ועל התרתחותו היתרה. רגע הפסיק מהמון דבריו. ופתאום החריד את הסביבה קול נפץ אדיר — איש לא ידע מהיכן זה בא — ומיד אחריו פלחה את חלל־האויר יללת אזעקה ירושלמית, כאילו כל השועלים שעלו בהר־הבית במשך הדורות פרצו ביבבת־אימים, שאין לה הפוגה.

תש״ז (1947)

המלצות קוראים
תגיות