א    🔗

בקיץ תש"ם מלאו לי שבע ושבעים שנה. אמי המנוחה הגיעה עד לגבולו של גיל זה, שנראה לי אז כמופלג (ומה גם, לעומת חיי אבי, אשר לא הוציא שנותיו, והיא היא שזכתה להאריך בעבודתה את קו חייו מעבר לשעת הסתלקותו); ובעברי עכשיו, גם אני, את קו הגבול הזה, אני נוטל רשות – מעצמי – לעצור ולהביט לאחור.

שלושים ושלוש שנה עשיתי בארץ הולדתי אשכנז; ומאז העלייה לארץ־ישראל עברו ארבעים וארבע שנה. בהשקיפי עתה על שתי תקופות אלה בחיי אדם אחד, הן נראות לי כשני גלגולים סגורים ומסוגרים בתוך עצמם, שהזכרון ישמור איתו כל־עוד “יתפקד”.

חיי בארץ אשכנז, לאורכם, עמדו בסימן אמי, רחל רמברג, שחינכה אותי לתודעת הספרות; חיי בארץ לאורכם – בסימן רעייתי, דבורה ברטונוב, שהכרתי בשנת עלייתי ושחינכה אותי לתודעת האמנות. האֵם היא אחת, והרעיה אחת; הלשונות והתרבויות שתיים; ואם להעלות את שאלת האב, או האבהות, התשובה אפילו תהיה משולשת. אבי־מולידי ואשר היה, עם התבגרותי, גם לאבי הרוחני, אינו שייך עוד לי לבדי; הוא היה אב לרבים, ולא הייתי אלא נושא־כליו אשר כתביו שימשו לי גם צוואה אישית. בשם “אבי מורי” הייתי קורא לאיש דגול אחֵר (אגב־לא־אגב: ידידו הקרוב ביותר של מי“ב ומי שעמד על חידת מי”ב באופן עמוק ומעמיק מכל המעריכים האחרים הידועים לי): הסופר ההוגה הגרמני־יהודי מוריץ היימַאן, אשר באותן ארבע שנים שהאריך ימים על מי"ב, חוויתי את אישיותו הזוהרת של חכם גדול אך נסתר, שחילק לתלמידיו מנסיונו; ואוצר־הגיונותיו־והגיגיו, הבלתי נדלה, מפרנס אותי כצוואה מחייבת, עד עצם היום הזה.

והנה אב שלישי אשר קם לי ונתברכתי בו – אב באותו מובן משפחתי שזיכני למלא כלפיו מצוות כיבוד־אב: אביה של אשתי דבורה, ר' יהושע ברטונוב ז"ל, ששימשתי אותו מעֵבר לשנת התשעים לחייו עד לאותו יום כשמצא עצמו על ערש־דווי ובהתעוררו מתרדמה דמויית־מוות הקדים את פני בשאלה: “עמנואל, האם אנוכי עוד פה או כבר שם?” כתובת בשער האחרון, וגם היא צוואה.

ב    🔗

דיברתי על שלושה אבות. אזכיר שלושה בנים. האחד שנולד לי, ושניים שאימצתי לי בליבי (גם הם אימצוני בליבם כעין אב ופטרון). את שלשתם שכלתי. האחד – דודני יוֹהַנס פִיגוּלָה, יליד אשכנז, בן משפחה מעורבת שגדל כנוצרי. כשהתוודענו היה ילד בן שלוש ואני עלם בין י"ח; ועד ליציאתי מארץ־גזירה, והוא כבר סטודנט – למתימטיקה ולפיסיקה – היינו קרובים, גם במובן החוץ־משפחתי, קירבה יתירה.

יוהנס התחנך, כאמור, בדת השולטת במדינתו. אביו היה גרמני שהכיר את דודתי, חוה רמברג, אחות אימי, בימי לימודיהם המשותפים באוניברסיטה. כעבור שנים נפרדו דרכי הזוג (שלא מטעמי “גזע”), והבעל היגר למדינה אחרת; האֵם היהודיה והבן הפרוטסטנטי נשארו בברלין, בתחום שלטון הכפייה והגזירות.

בימי חלדי פגשתי לא מעטים שמוצאם מנישואי תערובת; ואם להשתמש בהכללה: על־פי־רוב הכריע, במהותם וישותם, ה“דם” של צד אחד. אשר לדודנִי, הוא היה נאמן למולדתו (לא למשטר שלה!), ארץ אביו, ובו בזמן שומר אמונים מוחלטים לאימו, אשר אחרי עזיבת הבעל היה הוא אחראי להגנתה; ועקב “סתירה” זו, הטבעית כל כך, הוכרע גורלו של מי שהחוקה הנאצית הגדירה אותו ואת שכמותו כ“נוצרים שלא ממוצא ארי”.

יוהנס היה בחור אמיץ וזקוף־קומה, בלתי מפולג ברגשותיו, ויסוד נפשו – נאמנות. הופעתו וליבו קנו לו לבבות; בעצם שנות הרדיפות דבקה בו – הכל במחתרת – אחת מבנות הארץ ואף ילדה לו. הדבר היה בשנת 1944, שלושה ירחים אחרי שדודתי נלקחה לטרזיינשטאט; וכעבור שלושה ירחים נוספים נאלץ הוא לברוח – לפני גיוס־כפייה לפלוגת־עבודה־ומוות – ועיקבותיו אבדו.

החבֵרה והתינוקת נשארו בחיים (ביקרתי אצלם בשנות השישים, ביקור אחד בלתי־משתכח); דודתי חזרה בשלום מן המחנה ועלתה לארץ. האם נפל יוהנס בידי הרוצחים שארבו לו? האם הוסגר? דמיו (של אחד מהמיליון השביעי, האלמוני, של קרבנות השואה – אלה שהופלו כיהודים בלי להיות יהודים), צועקים מן האדמה ולא ישקטו לעולם.

הבן השני – לפי הגיל – והאחרון למות, הוא גיסי המנוח, שלמה ברטונוב, אחיה הצעיר של רעיתי; יליד מוסקבה (1925) וחניך הארץ. בן שתים־עשרה היה כשהתוודענו, (אני, כאמור, הייתי אז בן שלושים ושלוש), ולמן היום הראשון לפגישתנו היה “עבד נרצע” לספריית אבי, ששכנה אז בביתנו – שיקע עצמו בה וממש למד אותה בעל־פה. שלמה ברטונוב היה הקריין הראשון של פרקי התנ“ך ב”קול ישראל", קריין־חלוץ וטובע סגנון חד־פעמי בקריאת הטכסט שהיתה, בעצם ההשמעה, לפירוש (אדמונד וילסון הקדיש לו פרק נלהב בספר־מסעות שלו). הוא גם היה מורה בחסד (לתנ"ך ולספרות) ובעל השכלה נדירה בכמה מקצועות של מדעי הרוח. ממני עתיד היה לקבל, כשומר אחריי, את המפתחות של “גנזי מיכה יוסף”; אך מאֵרתה של המחלה הממארת הכריעתו ללא עת, ואני, שציוויתי לו את המורשת, הלכתי אחרי ארונו.

בננו יחידנו עדוא נולד בשנת 1938 בתל־אביב. למן ימיו הראשונים נחה עליו רוח יתירה וביעתהו רוח רעה… הוא התבטא באופן אישי ביותר בנסיונותיו הפרגמנטאריים בשירה ובפרוזה, בסיפור ובמחזה, באיגרת ובשיחה, מעל דוכן ומבין הקלעים; ביים הצגות, תירגם מחזות, ויותר מכל אלה ניסה לחקור את עצמו ולפתור תעלומת צרה בלתי מפורשת שרדפה אותו. את קובץ שיריו, שהדפיס בשנת הסתלקותו, קרא בשם לאטיני שבעברית יישמע “נפש מתייסרת בגוף בריא” (ובו בקובץ תרגומו – השלישי בעברית – של “העורב”, שירת־היאוש שחזה מיאושו). פרשתו כולה, של מי שהגיע בסמוך לשלושים וחמש שנים ליום הדין שהוציא על עצמו, כתובה על ידו בין השיטין של ניירותיו, ועדיין לא נכתבה. כהקדשה לידידה אחת רשם בעותק הרומאן שלו: “הספר הזה הוא האֵפר שלי – נדפס במפוזר”.

ג    🔗

כתיבתי על השלושה לא יכולה להיות שקולה. אין דיסטאנס; לעולם לא יהיה. הזמן, מה שיותר הוא “עובר”, מצטמצם יותר ומתבטל. אתעכב־אשאר עוד קצת בצילם… רוחניותו של יוהאנס היתה כמו אופיו: מוסרית, פתוחה ובלתי מפולגת. לא היית מוצא בה משהו תורשתי גרידא, אלא התקשרות ישירה של עלם, שבחר בחכמת דורות, בעולמם של בונים גדולים; בדחילו ובביטחה גם יחד נכנס אל מקדשם והחל למדוד אותו, ולשונו המשותפת אִתם היתה המוסיקה (אני מתכוון כאן במפורש אל המוסיקה הקלאסית הגרמנית, אשר טולסטוי, כפי שמצאתי אצל היימאן, לעג לה כ“מלומדת”, אך הגדרה זו, בלי מרכאות כפולות, היא דווקא הנותנת!).

ברכת מורשת, תורשה ממש, היית מגלה אצל שלמה ברטונוב; שקדן היה, במובן הספציפי של מתמיד באהלה של תורה (כוונתי לשלל היצירה בכלל ולזו התיאטרונית בפרט, שלמד להקיפה, להכירה ולשרתה לשמה, ושלא לעשותה קרדום לו); כל זאת עלפי צו מהותו־מצפונו – ממלא חובה מתוך בחירה והכרה עמוקה: לגבי החכמה עצמה, גם לגבי הסביבה הלאומית והתפקידים שהטילה על בני־גילו.

רוחניותו של עדוא (כוונתי לאמנות, בכמה מגילוייה) היתה דחף; יצר ויצירה, או ביתר דיוק, יצירה כיצר, דבקו בו כדיבוק, אף נלחמו בקרבו, הכריעוהו מבפנים. קל אולי, אך פשטני למדי, לחפש חוטים מקשרים אותו במלחמת־היהדות שהיתה מקור כוחו של סבו הסופר; יניקתו היתה דווקא מאותם מקורות סמויים, ועדיין בלתי נחקרים, המהווים מהות הצבר. אפס כי העור המחוספס היה רגיש מדי ונשרט בנקל, והכלי, יפה וכאילו מושלם למראית עיין, נסדק; הסדק רחב ודם־הלב השתפך החוצה.

ד    🔗

אחד הדברים הראשונים של מי"ב, מתוך הסידרה “מחוץ לתחום”, הסיפור־הקטע “מנחם”, מסתיים במשפט: “קברים רבים על דרכו מעֵבר מזה ומזה”. אני גם נושא בזכרוני את מימרתו של מוריץ היימאן: “רק הקברים הם המשמיעים את אותו הדיבור שאי־אפשר שלא לשמוע”.

בבית העלמין בברלין־ווייסנזה נמצא, ונשמר, קברו של מי"ב; ליד הקבר המקום הריק שנועד לרעיתו. באותו בית־מועד נטמן גם מוריץ היימאן, וגם המצבה הזאת לא נפלה. ביקרתי במקום אחרי הזעם ונוכחתי לראות. באותו הביקור גם חיפשתי ומצאתי, בשכונה לא רחוקה משם, את כריסטיאנה, בתו־יחידתו של יוהאנס, ואת ארוסה, בחור חמד. היא היתה אז בת עשרים בערך והשתוממתי למראה מישחק הטבע:

לא רק תווי פניה גילו קירבתה אל אביה הנעלם, שממנו נפרדה ללא־יודעין בהיותה תינוקת בת חודשים מספר; אלא גם, אם אפשר לומר כך, קווי אופיה־אופיו, באיזה זיק של משובה וחכמה בתוך העיניים. במשך שנותי בארץ גדל מספר בתי־הקברות במרחב תל־אביב. בבית־העלמין הישן בלב העיר, הנסגר מזמן, נמצא קברו של סבי מצד האם, יעקב רמברג, שנפטר בשנת 1928. שם גם נכרה בשעתו קיברה של אסתר־מכלה ברדיצ’בסקי, אשתו השניה של הרב מדובבובה, סבי מצד האב; היא נפצעה בפרעות פטליורה (שבהן נרצחו בעלה ובנה הבכור), הצליחה להמלט, הגיעה לארץ־ישראל בשנת 1922, מתה באותה שנה ונקברה באדמת הקודש.

בבית־הקברות השני, “נחלת יצחק”, מצאה את קיברה, בחלקה הישנה, סבתי מצד האם, איגה רמברג, בת תשעים ואחת במותה. ובחלקה החדשה ביותר כרו את קבר אמי. תבנית המצבה שלה באותה הצורה ובאותן המידות כמו מצבתו של מי“ב; אותו האמן שעיצב את מצבתו של מי”ב שירטט בזמנו לפי בקשתה את קווי מצבתה לעתיד, והמתכונת נשמרה בניירותיה, עד שבא יומה.

בחולון עיר מגורינו מזה ט"ו שנים, נמצא בית־מועד אזורי, ובו נטמנו מֵתי משפחתנו בעשור האחרון: יהושע ברטונוב ורעיתו מרים; שלמה ברטונוב; בננו עדוא. ארבעה קברים כמעט בסמוך זה לזה, ולצידם שמורים מקומות גם לי ולאישתי.

קיברו של יוהאנס פיגולה איש לא יודע מקומו; לא נודע מי היכהו, לא מדדו אל הערים אשר סביבות החלל… ואימו, דודתי חווה רמברג, שמֵתה בירושלים בשֵיבה טובה בגיל למעלה מתישעים שנה, אין לה קבר. היא ציוותה את גופה למדע.

כסלו תשמ"א