א    🔗

השם רחל, שמה של אחת האמהות, נעשה עוד בימי המקרא שם סמלי: רחל מבכה על בניה. אולי מסיבה זו זכו כמה סופרות ואמניות יהודיות, ששמן הפרטי הוא כשם האם הקדומה, להזכר ולהפקד בשם פרטי זה בלבד: רחל וארנהאגן, אותה ‘רחל’ ידועה מתקופת הרומנטיקה של הספרות הגרמנית: רחל פליקס, ‘ראשל’ המהוללת, השחקנית הצרפתיה הקלאסית; רחל בלובשטין, המשוררת רחל בארץ ישראל, ששמה נחרת בלבות הראשונים.

גם את רחל רמברג, אמי, נהגו ידידים ומעריצים בתחום ארץ מגוריה ועבודתה העיקרית, לקרוא בשם חיבה יחודי זה; שם אשר לא השתנה, שעה שחתימותיה בספרים שתירגמה או שהוציאה, השתנו לסרוגין: רחל רמברג, רחל רמברג־ברדיצ’בסקי, רחל בן־גריון.

ב    🔗

אמי היתה בת בכירה של יעקב רמברג, ציוני ותיק יליד ליטא שעבר לוורשה ועסק שם בעניני חומר כסוחר ובעיני רוח כשותף לבית־הוצאה עברי, ובסוף ימין עלה לארץ ישראל, והתמכר כולו למשאת חייו; הכנת מילון עברי שימושי, מקורי מאד בזמנו, שלא ראה אור אלא בחלקו (האותיות א' – ז'). לכל ילדיו – חמש בנות ושני בנים – החזיק מורים פרטיים לעברית. תולדות המשפחה הזאת הן פרק בפני עצמו; בן ובת אחת עלו לארץ עוד בצעירותם, שלוש בנות הגיעו לאחר התמוטטות הגלות, אחת עברה לעם אחר, ואחד נספה בשואה. מכל הצאצאים של דורותיהם נותר רק נין אחד יחיד הנושא את שם משפחתו. אך בשעה שאמי, בת העשרים, עברה מוורשה לברלין, כדי ללמוד מדעים ולהשתלם במקצוע, היתה המשפחה בימי זוהרה, בית־אב רב־ענפים בישראל.

סבי נתן לבתו רחל מכתב־המלצה אל מי"ב, הסופר שקנה לו אך אז את שמו ופרסומו; ומאז התוודעותם ועד ליומו האחרון היתה לו, הצעירה ממנו בארבע־עשרה שנים, חברה ועזר, רעיה ובת.

ג    🔗

כאשר נישאה למי“ב, ניסתה תחילה לפרנס את ביתה בעזרת המקצוע שהתמחתה בן (ריפוי שיניים); אך כעבור עשר שנים גמרו אומר שהיא תקדיש להלן את חייה כולם לעזור לבעלה בעבודתו. אם מי”ב הספיק בשנות־חייו המצומצמות להכין, לחבר, ולצרף ספרים רבים כל כך – אשר יותר מאחד מהם הגיע להיקף של מפעל־חיים – הרי הודות לה היה הדבר, הודות לעזרתה הנאמנה והיוצרת. היא היתה מזכירתו, העתיקה כתבי־היד (והכל, כמובן, בכתב־יד), השתתפה בסידור החומר ובעריכתו; תוך כדי עבודה זו גילתה את כשרונה התרגומי, ומאז נטלה על עצמה את המלאכה המרובה הזאת: תרגום, קודם כל של אוספי האגדות, לגרמנית.

היה זה הודות לה שהאוצרות הגנוזים האלה הקדימו למצוא את הדרך לרבבות קוראים במערב וגילו לעולם חלק נשכח זה של יצירת ישראל. לתרגומים אלה יצאו מוניטין גם, ואם תמצא לומר אפילו במיוחד, הודות ללשון התרגום שהיתה חופפת להפליא את המקור; עם זאת היתה הלשון הגרמנית לא הלשון היחידה לתרגומיה. היא תירגמה גם מבחר של סיפורי מי“ב לרוסית, ומאז השתקעה בארץ־ישראל, חמש־עשרה שנה אחרי פטירת מי”ב, היא גם תירגמה מכּתביו הלועזיים לעברית.

אם לחשב מפעל חייה לפי מספר הספרים ששמה מופיע על שעריהם כמתרגמת – רובם ככולם ספרי מי“ב – הרי שנקרא לה מתרגמת, וככזאת היא גם נזכרת בביבליוגראפיות. אמרתי, רובם ככולם, ואמנם היו שני מקרים יוצאים מן הכלל. הדבר האחד היה הסיפור החיצוני של ל.נ.טולסטוי “לאחר ארבעים שנה” – סיפור שאינו נכלל בכתבי טולסטוי המקובלים, הואיל והוא מוחזק בטעות יצירתו של אחר (קוסטומארוב); והספר השני הוא ספר השואה “בית הבובות” מאת ק' צטניק, אשר על תרגומו לגרמנית שקדה בשנותיה האחרונות. לשניים מתרגומיה לגרמנית נועד גורל עגום, ולא נדפסו, על אף שדוקא בפירסומם של אלה היתה רואה מילוי חובה קדושה. אחד היה מחזור הקינות אשר מי”ב חיבר אחרי פרעות פטליורה, מגילת השואה שלו, שהיא מן הדברים החזקים ביותר שכתב, והאכזרי ביותר: “קינים והגה והי”, אשר בפירסומו אחרי מותו של מי"ב היא רצתה להודיע ברבים במערב על מה שקרה באוקראינה – ונתקלה באדישות גמורה. והשני הוא התרגום הנזכר של “בית הבובות”, שפירסומו בגרמנית דוקא כל כך נתבקש, אך לא נמצא מי שהעז להדפיסו; וגם אני השתדלתי, אחרי מות אמי, ולא הצלחתי.

ד    🔗

כדי להגדיר ת תפקידה עם אבי ולידו במונחים מסורתיים, הייתי אומר שהיא היתה תלמיד־חבר. ולאחר מותו, כאשר בידיה המפתחות והאוצרות והיא החלה לשתף אותי בדאגה היוצרת להם, היא נעשתה, לגבי, מורה־חבר. בין הכשרונות המרובים שנתברכה בהם ודחתה אותם לטובת מילוי חובת חייה, היה כשרון מובהק להוראה ולחינוך, ולא נשארתי תלמידה־חניכה היחיד, אם כי השפעתה על אחרים היתה יותר בתוקף אישיותה, מאשר מרצון מכוון להדריך וללמד. היא לא השלימה עם כל חצאי־אמת או חצאי־אמנות. במיוחד התקוממה, בשיחה בוודאי או באיגרת, נגד שקרים רוחניים וההשלמה אִתם הן מתוך שיגרה והן מתוך פחד. תכונה זו הביאה אותה – בשדה הלשון והספרות – לתביעה קיצונית ואכזרית של בהירות ונקיון. אילו היתה מתמכרת יותר לכתיבה עצמית – והיא, כאמור, הקריבה זאת ביודעין – היתה מצטיינת בלשון ובדרך שימושה, כולה משלה, לאו דוקא מושפעת מדרך ספרותו של מי"ב, או בעקבותיו. עתים אני חושב שחייו הארציים של אבי, אשר בעת מותו־ללא־עת היא היתה בת ארבעים ושתיים בלבד, וימי אלמנותה, שנשאה אותם בנזירות מסתגרת, ארכו שלושים וחמש שנה, – נתמשכו עד למועד מותה היא; ואם אני מעלה וחוזר ומדגיש הן את ביטול רצונה מפני רצונו והן את השוני בדרך ההבעה (לאו דוקא המחשבה), ציינתי, דומני את יחודה.

ה    🔗

כתיבתה העצמאית שלה היתה לסרוגין, וכינוסה לא היה עולה על היקף של ספר אחד ולא גדול. הדברים העיקריים הם שלוש מסות, ביאוגראפיות והערכתיות, על אודות מי"ב, כתובות בנפרד ובכל פעם במתן חדש, לרגל שלוש הזדמנויות ובשלוש לשונות: בגרמנית (בספר זכרון שנערך ויצא לאור במלאות עשר שנים למותו של מי"ב); באידיש (בשער המהדורה המחודשת של כתבי “הקרוב הרחוק” שיצאה על־ידי נחמן מייזל בניו־יורק); ובעברית (בתורת הקדמה לכרך הכולל של כל סיפורי מי"ב, שבו נפתחה הוצאת כתביו האחרונה). אני הערכתי את המסות האלה בשל עניינותן וכוונתן הלימודית וההסברתית, ללא התייחסות כלל אל הקשר המשפחתי; ומה התרגשתי כאשר קראתי את הערכה של המסה האידית מאת המשורר היהודי מלך רביטש, שקרא למאמר הזה בשם “שיר אהבה”.

איני מסוגל לגביה לאותה אובייקטיביות שהיא דרשה וקיימה כל חיי שמשה־בקודש. וכאשר אני מעלה לפנַי את דמותה הרוחנית, אני נזכר באחד מדברי האמת הגדולים שאמר ההוגה היהודי־הגרמני מוריץ היימאן, מי שהיה ידיד קרוב ביותר הן לאבי והן לאמי, על אודות גורל האשה במערב, המקופחת לעולם ולא תגיע לגילוי־בפומבי של כל האוצרות הטמונים בה, ואשר תוך פיתוח התבוננותו ומסקנתו קובע עובדה: גדולים בדורם יתגלו תמיד, מה שאין כן גדולות בדורן.

ו    🔗

לאורך כל חיי מי"ב, ולאורך מרבית חייה היא, מאז בנו את ביתם, נתלוותה המצוקה. בשנים שקדמו לנישואיו, בשנים הארוכות של מאבקו עם “סבל הירושה”, היתה מצוקה זו חריפה ביותר, והצד החומרי שבה היה אחד עם הצד הרוחני שבה.

אחד מידידיו משנות האוניברסיטה סיפר, כי בברסלאו, תחנתו הראשונה ללימודיו במערב, לא היה לו, לסטודנט, אור לקריאת־לילה אלא הפנס ברחוב… כאשר באו בברית הנישואין והתישבו במקום מגוריה, אותה העיר ברסלאו, כעשור שנים לאחר מכן, שררה בביתם הדחקות כגורל והבדידות כגזירה, ונעוריה של האשה הצעירה התנסו הכך והתחשלו על־ידי כך. לאחר מעשה ועם כל ידיעתנו כי מה שנקרא היום “רמת חיים” היא בהשוואה לחיי הדורות הקודמים בבחינת מותרות לכל, – קשה לתפוס כיצד קיימו השניים את משק ביתם הצנוע… מי"ב כתב בשביל כתבי־עת בשלוש לשונות, וכמעט בכל מקרה – כאלה היו התנאים אז – צריך היה להתחנן ממש למתן שכרו הדל ולעתים קרובות העלה גם בכך חרס בידו; ואשר למשלח־ידה דאז, לא הירבו לפקוד את הפרקטיקה של רופאת־השיניים; הורַי גם טעו מראש בבחירת הרובע להשתכן בו, שלא התאים לכך כל עיקר. הסופר המהולל צריך היה, כדי לתרום את חלקו לפרנסת הבית, להעתיק נוסחאות של מצבות בבית־הקברות הישן של יהודי העיר. אמי עשתה נסיונות על גבי נסיונות להגדיל את חלקה בכלכלת הבית. היא המציאה אז מכשיר־עץ לגלגול צמר בשביל נשים סורגות, אך לא הצליחה למצוא את היצרן שינצל את המצאתה. זמנית עבדה כאסיסטנטית אצל אחרים במקצועה, אך לא היה לדבר המשך. נוסף על כך הייתי ילד חולני, זקוק לטיפולים מיוחדים ויקרים… אך מה אגיד? בכל ימי ילדותי ונעורי לא הרגשתי כי היינו מעניי העניים, – בזכותה שלה, שלא נכנעה והחזיקה מעמד.

התנאים לא השתנו בהרבה בעבור הזוג לברלין ומאז התמכרה כולה לעבודת הספרות. הפעם הפריעה פורענות חיצונית־כללית: שנות מלחמת העולם הראשונה, ימי נסיון לעם־המדינה ושבעתים – לגר. על אף הכל, דוקא באותן שנים קשות שיוותה מסגרת נאה לביתה, שהמשיכה לגור בו במשך כל שנות שהותה בעיר הבירה במערב, עוד ט“ו שנים אחרי פטירת מי”ב, עד לעלייתה לארץ. גם אחרי מות אבי לא השתנו התנאים לטובה. הדאגה לא עזבה אותנו בעצם – לא הייתי אומר: ליום אחד – אך כשהרפתה זמנית שבה ונתעוררה מחדש. מדי פעם, כשרווח לאמי, היא עזרה לאחרים… בינתיים עלה צורר לשלטון והחזיר את המצוקה למקומה ואיים גם על החיים. ובארץ שוב נועדו לנו, ולה שעמדה בראש, לאחר שגם אני הקמתי משפחה וחיינו ביחד, כעשר שנים של מלחמת קיום קשה. אך כל זה לא היה, הודות לטבעה האיתן, אלא קול־לוואי לחיי רוח מלאים ומבורכים. היא היתה, שם ופה, בבחינת אותה יתד האוהל שהמדרש על אברהם וישמעאל מפליג בשבחה.

ז    🔗

את דרך חשיבתה ושיפוטה של אמי הייתי מדגים בשתי אמירות שבעל־פה שלה. האחת שמראה את חריפותה: לאנטיתיזה הידועה ב“משא על ההר”, האבנגליוני, המקבילה־מעמתת את ה“עין תחת עין” של התורה לצו הסלחנות הקיצונית: “המכה אותך על הלחי הימנית, הטה לו גם את האחרת”; על כך העירה, כי שני המשפטים אינם מנוגדים כלל אלא נאמרים בשני מישורים שונים: “עין תחת עין” היא לשון החוק ומופנית בתורת כזאת אל השופט שיוציא משפט צדק מעל ומעֵבר לשני הצדדים הנוגעים בדבר; שעה ש“הטה לו גם את הלחי האחרת” נאמר באזני הנעלב, שטוב היה חלקו בנעלבים ולא בעולבים. – הדוגמא השניה, המציינת את קו המוסר שלה: ההשקפה הכנסייתית מבדילה בין שלושה מיני חטא – בדיבור, במחשבה ובמעשה, והחטא במעשה נחשב הקשה בשלושתם. ואילו לדעתה שלה החוטא הגדול שנכשל באחד משלושתם הוא החוטא – בדיבור; שכן המחשבה היא בהיסח־הדעת, והמעשה – בגבור היצר על האדם ומכשילו; ואילו החטא בדיבור הוא בזדון.

עוד אני זוכר שוב ושוב אמות־המידה שלה בביקורת, כלומר – בביקורת של ביקורת. היא היתה יכולה לסלוח למבקר נקי־כפיים, אם טעה בביקורתו; אך לא סלחה לעולם למבקר שצדק, אם ביקורתו זו באה מתוך רגש של עליונות ולא נבעה מתוך כאב ויסורים. והואיל וכל מה שהיא אמרה בענינים אלה ודומיהם, היה בעל־פה (לפרקים גם במכתב), היה בדבריה, כאמור, מן המחנך ומשפיע במישרין.

ח    🔗

מי“ב נהג להראות לה ולהעמיד לשיפוטה את מרבית דבריו, והיא בחנה והגיבה לגופם של הדברים. כאשר אני מדבר על התוודעותי שלי אל יצירת מי”ב, אין לי מִלה אחרת מאשר התגלות; ואילו היא היתה קרובה כל כך לדברים בהתהוותם, שחילקה אִתו, כביכול, את ההתגלות שהוא זכה לה. היחס אליו בעבודתו והיחס אל עבודתו היו כאילו מובנים מאליהם. משל למה הדבר דומה? כשם שזוג נאהבים לא נותן לעצמו דין וחשבון מדוע הוא מאושר אלא חי את האושר כמשהו טבעי ביותר… כך אכנה את חייה־ביצירתו כטבעיים, דברים שצמחו, ברכה מתמדת.

מותו של מי“ב, מסתבר, לא הפתיע את רופאיו, אך הדהים את המשפחה בפתאומיותו. כאֵבה היה גדול כל כך שמנע ממנה את הדמעה. היומן שהשאיר אחריו, כולו כתוב היה בכתב־ידה (היא נהגה לכתוב מפיו את רשומותיו כפעם בפעם או להעתיק מניירותיו), וּמחצית הספר ה”תורני", האחרון, היתה עדיין ריקה, ולמחרת יום מותו החליטה לערוך בדפים החלקים מכתבים אליו, בהם מסרה על השארת נפשו בעבודת ההמשך. אני מרשה לעצמי לפרסם את הפרט הזה, הואיל והיא נתנה לי בשעתו את הרשומות האלה לקריאה. בעת ובעונה אחת לקחה את חילופי האִגרות בינה ובינו, ומאות מכתבים היו, והשמידה אותם. הבינותי, על אף צעירותי, את שני המעשים המנוגדים: מה שחידשו החיים, חיים־בצוותא של האֵם עם בנה, יהיה גלוי ופתוח, אף אם טבעו פרטי ונפשי ביותר; ואולם על החיים המשותפים עם אלוף נעוריה שבא עליו הכורת, תשמור להלן בלבה פנימה.

תשל"ה