א

בקיץ תש"ם מלאו לי שבע ושבעים שנה. אמי המנוחה הגיעה עד לגבולו של גיל זה, שנראה לי אז כמופלג (ומה גם, לעומת חיי אבי, אשר לא הוציא שנותיו, והיא היא שזכתה להאריך בעבודתה את קו חייו מעבר לשעת הסתלקותו); ובעברי עכשיו, גם אני, את קו הגבול הזה, אני נוטל רשות – מעצמי – לעצור ולהביט לאחור.

שלושים ושלוש שנה עשיתי בארץ הולדתי אשכנז; ומאז העלייה לארץ־ישראל עברו ארבעים וארבע שנה. בהשקיפי עתה על שתי תקופות אלה בחיי אדם אחד, הן נראות לי כשני גלגולים סגורים ומסוגרים בתוך עצמם, שהזכרון ישמור איתו כל־עוד “יתפקד”.

חיי בארץ אשכנז, לאורכם, עמדו בסימן אמי, רחל רמברג, שחינכה אותי לתודעת הספרות; חיי בארץ לאורכם – בסימן רעייתי, דבורה ברטונוב, שהכרתי בשנת עלייתי ושחינכה אותי לתודעת האמנות. האֵם היא אחת, והרעיה אחת; הלשונות והתרבויות שתיים; ואם להעלות את שאלת האב, או האבהות, התשובה אפילו תהיה משולשת. אבי־מולידי ואשר היה, עם התבגרותי, גם לאבי הרוחני, אינו שייך עוד לי לבדי; הוא היה אב לרבים, ולא הייתי אלא נושא־כליו אשר כתביו שימשו לי גם צוואה אישית. בשם “אבי מורי” הייתי קורא לאיש דגול אחֵר (אגב־לא־אגב: ידידו הקרוב ביותר של מי“ב ומי שעמד על חידת מי”ב באופן עמוק ומעמיק מכל המעריכים האחרים הידועים לי): הסופר ההוגה הגרמני־יהודי מוריץ היימַאן, אשר באותן ארבע שנים שהאריך ימים על מי"ב, חוויתי את אישיותו הזוהרת של חכם גדול אך נסתר, שחילק לתלמידיו מנסיונו; ואוצר־הגיונותיו־והגיגיו, הבלתי נדלה, מפרנס אותי כצוואה מחייבת, עד עצם היום הזה.

והנה אב שלישי אשר קם לי ונתברכתי בו – אב באותו מובן משפחתי שזיכני למלא כלפיו מצוות כיבוד־אב: אביה של אשתי דבורה, ר' יהושע ברטונוב ז"ל, ששימשתי אותו מעֵבר לשנת התשעים לחייו עד לאותו יום כשמצא עצמו על ערש־דווי ובהתעוררו מתרדמה דמויית־מוות הקדים את פני בשאלה: “עמנואל, האם אנוכי עוד פה או כבר שם?” כתובת בשער האחרון, וגם היא צוואה.

ב

דיברתי על שלושה אבות. אזכיר שלושה בנים. האחד שנולד לי, ושניים שאימצתי לי בליבי (גם הם אימצוני בליבם כעין אב ופטרון). את שלשתם שכלתי. האחד – דודני יוֹהַנס פִיגוּלָה, יליד אשכנז, בן משפחה מעורבת שגדל כנוצרי. כשהתוודענו היה ילד בן שלוש ואני עלם בין י"ח; ועד ליציאתי מארץ־גזירה, והוא כבר סטודנט – למתימטיקה ולפיסיקה – היינו קרובים, גם במובן החוץ־משפחתי, קירבה יתירה.

יוהנס התחנך, כאמור, בדת השולטת במדינתו. אביו היה גרמני שהכיר את דודתי, חוה רמברג, אחות אימי, בימי לימודיהם המשותפים באוניברסיטה. כעבור שנים נפרדו דרכי הזוג (שלא מטעמי “גזע”), והבעל היגר למדינה אחרת; האֵם היהודיה והבן הפרוטסטנטי נשארו בברלין, בתחום שלטון הכפייה והגזירות.

בימי חלדי פגשתי לא מעטים שמוצאם מנישואי תערובת; ואם להשתמש בהכללה: על־פי־רוב הכריע, במהותם וישותם, ה“דם” של צד אחד. אשר לדודנִי, הוא היה נאמן למולדתו (לא למשטר שלה!), ארץ אביו, ובו בזמן שומר אמונים מוחלטים לאימו, אשר אחרי עזיבת הבעל היה הוא אחראי להגנתה; ועקב “סתירה” זו, הטבעית כל כך, הוכרע גורלו של מי שהחוקה הנאצית הגדירה אותו ואת שכמותו כ“נוצרים שלא ממוצא ארי”.

יוהנס היה בחור אמיץ וזקוף־קומה, בלתי מפולג ברגשותיו, ויסוד נפשו – נאמנות. הופעתו וליבו קנו לו לבבות; בעצם שנות הרדיפות דבקה בו – הכל במחתרת – אחת מבנות הארץ ואף ילדה לו. הדבר היה בשנת 1944, שלושה ירחים אחרי שדודתי נלקחה לטרזיינשטאט; וכעבור שלושה ירחים נוספים נאלץ הוא לברוח – לפני גיוס־כפייה לפלוגת־עבודה־ומוות – ועיקבותיו אבדו.

החבֵרה והתינוקת נשארו בחיים (ביקרתי אצלם בשנות השישים, ביקור אחד בלתי־משתכח); דודתי חזרה בשלום מן המחנה ועלתה לארץ. האם נפל יוהנס בידי הרוצחים שארבו לו? האם הוסגר? דמיו (של אחד מהמיליון השביעי, האלמוני, של קרבנות השואה – אלה שהופלו כיהודים בלי להיות יהודים), צועקים מן האדמה ולא ישקטו לעולם.

הבן השני – לפי הגיל – והאחרון למות, הוא גיסי המנוח, שלמה ברטונוב, אחיה הצעיר של רעיתי; יליד מוסקבה (1925) וחניך הארץ. בן שתים־עשרה היה כשהתוודענו, (אני, כאמור, הייתי אז בן שלושים ושלוש), ולמן היום הראשון לפגישתנו היה “עבד נרצע” לספריית אבי, ששכנה אז בביתנו – שיקע עצמו בה וממש למד אותה בעל־פה. שלמה ברטונוב היה הקריין הראשון של פרקי התנ“ך ב”קול ישראל", קריין־חלוץ וטובע סגנון חד־פעמי בקריאת הטכסט שהיתה, בעצם ההשמעה, לפירוש (אדמונד וילסון הקדיש לו פרק נלהב בספר־מסעות שלו). הוא גם היה מורה בחסד (לתנ"ך ולספרות) ובעל השכלה נדירה בכמה מקצועות של מדעי הרוח. ממני עתיד היה לקבל, כשומר אחריי, את המפתחות של “גנזי מיכה יוסף”; אך מאֵרתה של המחלה הממארת הכריעתו ללא עת, ואני, שציוויתי לו את המורשת, הלכתי אחרי ארונו.

בננו יחידנו עדוא נולד בשנת 1938 בתל־אביב. למן ימיו הראשונים נחה עליו רוח יתירה וביעתהו רוח רעה… הוא התבטא באופן אישי ביותר בנסיונותיו הפרגמנטאריים בשירה ובפרוזה, בסיפור ובמחזה, באיגרת ובשיחה, מעל דוכן ומבין הקלעים; ביים הצגות, תירגם מחזות, ויותר מכל אלה ניסה לחקור את עצמו ולפתור תעלומת צרה בלתי מפורשת שרדפה אותו. את קובץ שיריו, שהדפיס בשנת הסתלקותו, קרא בשם לאטיני שבעברית יישמע “נפש מתייסרת בגוף בריא” (ובו בקובץ תרגומו – השלישי בעברית – של “העורב”, שירת־היאוש שחזה מיאושו). פרשתו כולה, של מי שהגיע בסמוך לשלושים וחמש שנים ליום הדין שהוציא על עצמו, כתובה על ידו בין השיטין של ניירותיו, ועדיין לא נכתבה. כהקדשה לידידה אחת רשם בעותק הרומאן שלו: “הספר הזה הוא האֵפר שלי – נדפס במפוזר”.

ג

כתיבתי על השלושה לא יכולה להיות שקולה. אין דיסטאנס; לעולם לא יהיה. הזמן, מה שיותר הוא “עובר”, מצטמצם יותר ומתבטל. אתעכב־אשאר עוד קצת בצילם… רוחניותו של יוהאנס היתה כמו אופיו: מוסרית, פתוחה ובלתי מפולגת. לא היית מוצא בה משהו תורשתי גרידא, אלא התקשרות ישירה של עלם, שבחר בחכמת דורות, בעולמם של בונים גדולים; בדחילו ובביטחה גם יחד נכנס אל מקדשם והחל למדוד אותו, ולשונו המשותפת אִתם היתה המוסיקה (אני מתכוון כאן במפורש אל המוסיקה הקלאסית הגרמנית, אשר טולסטוי, כפי שמצאתי אצל היימאן, לעג לה כ“מלומדת”, אך הגדרה זו, בלי מרכאות כפולות, היא דווקא הנותנת!).

ברכת מורשת, תורשה ממש, היית מגלה אצל שלמה ברטונוב; שקדן היה, במובן הספציפי של מתמיד באהלה של תורה (כוונתי לשלל היצירה בכלל ולזו התיאטרונית בפרט, שלמד להקיפה, להכירה ולשרתה לשמה, ושלא לעשותה קרדום לו); כל זאת עלפי צו מהותו־מצפונו – ממלא חובה מתוך בחירה והכרה עמוקה: לגבי החכמה עצמה, גם לגבי הסביבה הלאומית והתפקידים שהטילה על בני־גילו.

רוחניותו של עדוא (כוונתי לאמנות, בכמה מגילוייה) היתה דחף; יצר ויצירה, או ביתר דיוק, יצירה כיצר, דבקו בו כדיבוק, אף נלחמו בקרבו, הכריעוהו מבפנים. קל אולי, אך פשטני למדי, לחפש חוטים מקשרים אותו במלחמת־היהדות שהיתה מקור כוחו של סבו הסופר; יניקתו היתה דווקא מאותם מקורות סמויים, ועדיין בלתי נחקרים, המהווים מהות הצבר. אפס כי העור המחוספס היה רגיש מדי ונשרט בנקל, והכלי, יפה וכאילו מושלם למראית עיין, נסדק; הסדק רחב ודם־הלב השתפך החוצה.

ד

אחד הדברים הראשונים של מי"ב, מתוך הסידרה “מחוץ לתחום”, הסיפור־הקטע “מנחם”, מסתיים במשפט: “קברים רבים על דרכו מעֵבר מזה ומזה”. אני גם נושא בזכרוני את מימרתו של מוריץ היימאן: “רק הקברים הם המשמיעים את אותו הדיבור שאי־אפשר שלא לשמוע”.

בבית העלמין בברלין־ווייסנזה נמצא, ונשמר, קברו של מי"ב; ליד הקבר המקום הריק שנועד לרעיתו. באותו בית־מועד נטמן גם מוריץ היימאן, וגם המצבה הזאת לא נפלה. ביקרתי במקום אחרי הזעם ונוכחתי לראות. באותו הביקור גם חיפשתי ומצאתי, בשכונה לא רחוקה משם, את כריסטיאנה, בתו־יחידתו של יוהאנס, ואת ארוסה, בחור חמד. היא היתה אז בת עשרים בערך והשתוממתי למראה מישחק הטבע:

לא רק תווי פניה גילו קירבתה אל אביה הנעלם, שממנו נפרדה ללא־יודעין בהיותה תינוקת בת חודשים מספר; אלא גם, אם אפשר לומר כך, קווי אופיה־אופיו, באיזה זיק של משובה וחכמה בתוך העיניים. במשך שנותי בארץ גדל מספר בתי־הקברות במרחב תל־אביב. בבית־העלמין הישן בלב העיר, הנסגר מזמן, נמצא קברו של סבי מצד האם, יעקב רמברג, שנפטר בשנת 1928. שם גם נכרה בשעתו קיברה של אסתר־מכלה ברדיצ’בסקי, אשתו השניה של הרב מדובבובה, סבי מצד האב; היא נפצעה בפרעות פטליורה (שבהן נרצחו בעלה ובנה הבכור), הצליחה להמלט, הגיעה לארץ־ישראל בשנת 1922, מתה באותה שנה ונקברה באדמת הקודש.

בבית־הקברות השני, “נחלת יצחק”, מצאה את קיברה, בחלקה הישנה, סבתי מצד האם, איגה רמברג, בת תשעים ואחת במותה. ובחלקה החדשה ביותר כרו את קבר אמי. תבנית המצבה שלה באותה הצורה ובאותן המידות כמו מצבתו של מי“ב; אותו האמן שעיצב את מצבתו של מי”ב שירטט בזמנו לפי בקשתה את קווי מצבתה לעתיד, והמתכונת נשמרה בניירותיה, עד שבא יומה.

בחולון עיר מגורינו מזה ט"ו שנים, נמצא בית־מועד אזורי, ובו נטמנו מֵתי משפחתנו בעשור האחרון: יהושע ברטונוב ורעיתו מרים; שלמה ברטונוב; בננו עדוא. ארבעה קברים כמעט בסמוך זה לזה, ולצידם שמורים מקומות גם לי ולאישתי.

קיברו של יוהאנס פיגולה איש לא יודע מקומו; לא נודע מי היכהו, לא מדדו אל הערים אשר סביבות החלל… ואימו, דודתי חווה רמברג, שמֵתה בירושלים בשֵיבה טובה בגיל למעלה מתישעים שנה, אין לה קבר. היא ציוותה את גופה למדע.

כסלו תשמ"א

א

השם רחל, שמה של אחת האמהות, נעשה עוד בימי המקרא שם סמלי: רחל מבכה על בניה. אולי מסיבה זו זכו כמה סופרות ואמניות יהודיות, ששמן הפרטי הוא כשם האם הקדומה, להזכר ולהפקד בשם פרטי זה בלבד: רחל וארנהאגן, אותה ‘רחל’ ידועה מתקופת הרומנטיקה של הספרות הגרמנית: רחל פליקס, ‘ראשל’ המהוללת, השחקנית הצרפתיה הקלאסית; רחל בלובשטין, המשוררת רחל בארץ ישראל, ששמה נחרת בלבות הראשונים.

גם את רחל רמברג, אמי, נהגו ידידים ומעריצים בתחום ארץ מגוריה ועבודתה העיקרית, לקרוא בשם חיבה יחודי זה; שם אשר לא השתנה, שעה שחתימותיה בספרים שתירגמה או שהוציאה, השתנו לסרוגין: רחל רמברג, רחל רמברג־ברדיצ’בסקי, רחל בן־גריון.

ב

אמי היתה בת בכירה של יעקב רמברג, ציוני ותיק יליד ליטא שעבר לוורשה ועסק שם בעניני חומר כסוחר ובעיני רוח כשותף לבית־הוצאה עברי, ובסוף ימין עלה לארץ ישראל, והתמכר כולו למשאת חייו; הכנת מילון עברי שימושי, מקורי מאד בזמנו, שלא ראה אור אלא בחלקו (האותיות א' – ז'). לכל ילדיו – חמש בנות ושני בנים – החזיק מורים פרטיים לעברית. תולדות המשפחה הזאת הן פרק בפני עצמו; בן ובת אחת עלו לארץ עוד בצעירותם, שלוש בנות הגיעו לאחר התמוטטות הגלות, אחת עברה לעם אחר, ואחד נספה בשואה. מכל הצאצאים של דורותיהם נותר רק נין אחד יחיד הנושא את שם משפחתו. אך בשעה שאמי, בת העשרים, עברה מוורשה לברלין, כדי ללמוד מדעים ולהשתלם במקצוע, היתה המשפחה בימי זוהרה, בית־אב רב־ענפים בישראל.

סבי נתן לבתו רחל מכתב־המלצה אל מי"ב, הסופר שקנה לו אך אז את שמו ופרסומו; ומאז התוודעותם ועד ליומו האחרון היתה לו, הצעירה ממנו בארבע־עשרה שנים, חברה ועזר, רעיה ובת.

ג

כאשר נישאה למי“ב, ניסתה תחילה לפרנס את ביתה בעזרת המקצוע שהתמחתה בן (ריפוי שיניים); אך כעבור עשר שנים גמרו אומר שהיא תקדיש להלן את חייה כולם לעזור לבעלה בעבודתו. אם מי”ב הספיק בשנות־חייו המצומצמות להכין, לחבר, ולצרף ספרים רבים כל כך – אשר יותר מאחד מהם הגיע להיקף של מפעל־חיים – הרי הודות לה היה הדבר, הודות לעזרתה הנאמנה והיוצרת. היא היתה מזכירתו, העתיקה כתבי־היד (והכל, כמובן, בכתב־יד), השתתפה בסידור החומר ובעריכתו; תוך כדי עבודה זו גילתה את כשרונה התרגומי, ומאז נטלה על עצמה את המלאכה המרובה הזאת: תרגום, קודם כל של אוספי האגדות, לגרמנית.

היה זה הודות לה שהאוצרות הגנוזים האלה הקדימו למצוא את הדרך לרבבות קוראים במערב וגילו לעולם חלק נשכח זה של יצירת ישראל. לתרגומים אלה יצאו מוניטין גם, ואם תמצא לומר אפילו במיוחד, הודות ללשון התרגום שהיתה חופפת להפליא את המקור; עם זאת היתה הלשון הגרמנית לא הלשון היחידה לתרגומיה. היא תירגמה גם מבחר של סיפורי מי“ב לרוסית, ומאז השתקעה בארץ־ישראל, חמש־עשרה שנה אחרי פטירת מי”ב, היא גם תירגמה מכּתביו הלועזיים לעברית.

אם לחשב מפעל חייה לפי מספר הספרים ששמה מופיע על שעריהם כמתרגמת – רובם ככולם ספרי מי“ב – הרי שנקרא לה מתרגמת, וככזאת היא גם נזכרת בביבליוגראפיות. אמרתי, רובם ככולם, ואמנם היו שני מקרים יוצאים מן הכלל. הדבר האחד היה הסיפור החיצוני של ל.נ.טולסטוי “לאחר ארבעים שנה” – סיפור שאינו נכלל בכתבי טולסטוי המקובלים, הואיל והוא מוחזק בטעות יצירתו של אחר (קוסטומארוב); והספר השני הוא ספר השואה “בית הבובות” מאת ק' צטניק, אשר על תרגומו לגרמנית שקדה בשנותיה האחרונות. לשניים מתרגומיה לגרמנית נועד גורל עגום, ולא נדפסו, על אף שדוקא בפירסומם של אלה היתה רואה מילוי חובה קדושה. אחד היה מחזור הקינות אשר מי”ב חיבר אחרי פרעות פטליורה, מגילת השואה שלו, שהיא מן הדברים החזקים ביותר שכתב, והאכזרי ביותר: “קינים והגה והי”, אשר בפירסומו אחרי מותו של מי"ב היא רצתה להודיע ברבים במערב על מה שקרה באוקראינה – ונתקלה באדישות גמורה. והשני הוא התרגום הנזכר של “בית הבובות”, שפירסומו בגרמנית דוקא כל כך נתבקש, אך לא נמצא מי שהעז להדפיסו; וגם אני השתדלתי, אחרי מות אמי, ולא הצלחתי.

ד

כדי להגדיר ת תפקידה עם אבי ולידו במונחים מסורתיים, הייתי אומר שהיא היתה תלמיד־חבר. ולאחר מותו, כאשר בידיה המפתחות והאוצרות והיא החלה לשתף אותי בדאגה היוצרת להם, היא נעשתה, לגבי, מורה־חבר. בין הכשרונות המרובים שנתברכה בהם ודחתה אותם לטובת מילוי חובת חייה, היה כשרון מובהק להוראה ולחינוך, ולא נשארתי תלמידה־חניכה היחיד, אם כי השפעתה על אחרים היתה יותר בתוקף אישיותה, מאשר מרצון מכוון להדריך וללמד. היא לא השלימה עם כל חצאי־אמת או חצאי־אמנות. במיוחד התקוממה, בשיחה בוודאי או באיגרת, נגד שקרים רוחניים וההשלמה אִתם הן מתוך שיגרה והן מתוך פחד. תכונה זו הביאה אותה – בשדה הלשון והספרות – לתביעה קיצונית ואכזרית של בהירות ונקיון. אילו היתה מתמכרת יותר לכתיבה עצמית – והיא, כאמור, הקריבה זאת ביודעין – היתה מצטיינת בלשון ובדרך שימושה, כולה משלה, לאו דוקא מושפעת מדרך ספרותו של מי"ב, או בעקבותיו. עתים אני חושב שחייו הארציים של אבי, אשר בעת מותו־ללא־עת היא היתה בת ארבעים ושתיים בלבד, וימי אלמנותה, שנשאה אותם בנזירות מסתגרת, ארכו שלושים וחמש שנה, – נתמשכו עד למועד מותה היא; ואם אני מעלה וחוזר ומדגיש הן את ביטול רצונה מפני רצונו והן את השוני בדרך ההבעה (לאו דוקא המחשבה), ציינתי, דומני את יחודה.

ה

כתיבתה העצמאית שלה היתה לסרוגין, וכינוסה לא היה עולה על היקף של ספר אחד ולא גדול. הדברים העיקריים הם שלוש מסות, ביאוגראפיות והערכתיות, על אודות מי"ב, כתובות בנפרד ובכל פעם במתן חדש, לרגל שלוש הזדמנויות ובשלוש לשונות: בגרמנית (בספר זכרון שנערך ויצא לאור במלאות עשר שנים למותו של מי"ב); באידיש (בשער המהדורה המחודשת של כתבי “הקרוב הרחוק” שיצאה על־ידי נחמן מייזל בניו־יורק); ובעברית (בתורת הקדמה לכרך הכולל של כל סיפורי מי"ב, שבו נפתחה הוצאת כתביו האחרונה). אני הערכתי את המסות האלה בשל עניינותן וכוונתן הלימודית וההסברתית, ללא התייחסות כלל אל הקשר המשפחתי; ומה התרגשתי כאשר קראתי את הערכה של המסה האידית מאת המשורר היהודי מלך רביטש, שקרא למאמר הזה בשם “שיר אהבה”.

איני מסוגל לגביה לאותה אובייקטיביות שהיא דרשה וקיימה כל חיי שמשה־בקודש. וכאשר אני מעלה לפנַי את דמותה הרוחנית, אני נזכר באחד מדברי האמת הגדולים שאמר ההוגה היהודי־הגרמני מוריץ היימאן, מי שהיה ידיד קרוב ביותר הן לאבי והן לאמי, על אודות גורל האשה במערב, המקופחת לעולם ולא תגיע לגילוי־בפומבי של כל האוצרות הטמונים בה, ואשר תוך פיתוח התבוננותו ומסקנתו קובע עובדה: גדולים בדורם יתגלו תמיד, מה שאין כן גדולות בדורן.

ו

לאורך כל חיי מי"ב, ולאורך מרבית חייה היא, מאז בנו את ביתם, נתלוותה המצוקה. בשנים שקדמו לנישואיו, בשנים הארוכות של מאבקו עם “סבל הירושה”, היתה מצוקה זו חריפה ביותר, והצד החומרי שבה היה אחד עם הצד הרוחני שבה.

אחד מידידיו משנות האוניברסיטה סיפר, כי בברסלאו, תחנתו הראשונה ללימודיו במערב, לא היה לו, לסטודנט, אור לקריאת־לילה אלא הפנס ברחוב… כאשר באו בברית הנישואין והתישבו במקום מגוריה, אותה העיר ברסלאו, כעשור שנים לאחר מכן, שררה בביתם הדחקות כגורל והבדידות כגזירה, ונעוריה של האשה הצעירה התנסו הכך והתחשלו על־ידי כך. לאחר מעשה ועם כל ידיעתנו כי מה שנקרא היום “רמת חיים” היא בהשוואה לחיי הדורות הקודמים בבחינת מותרות לכל, – קשה לתפוס כיצד קיימו השניים את משק ביתם הצנוע… מי"ב כתב בשביל כתבי־עת בשלוש לשונות, וכמעט בכל מקרה – כאלה היו התנאים אז – צריך היה להתחנן ממש למתן שכרו הדל ולעתים קרובות העלה גם בכך חרס בידו; ואשר למשלח־ידה דאז, לא הירבו לפקוד את הפרקטיקה של רופאת־השיניים; הורַי גם טעו מראש בבחירת הרובע להשתכן בו, שלא התאים לכך כל עיקר. הסופר המהולל צריך היה, כדי לתרום את חלקו לפרנסת הבית, להעתיק נוסחאות של מצבות בבית־הקברות הישן של יהודי העיר. אמי עשתה נסיונות על גבי נסיונות להגדיל את חלקה בכלכלת הבית. היא המציאה אז מכשיר־עץ לגלגול צמר בשביל נשים סורגות, אך לא הצליחה למצוא את היצרן שינצל את המצאתה. זמנית עבדה כאסיסטנטית אצל אחרים במקצועה, אך לא היה לדבר המשך. נוסף על כך הייתי ילד חולני, זקוק לטיפולים מיוחדים ויקרים… אך מה אגיד? בכל ימי ילדותי ונעורי לא הרגשתי כי היינו מעניי העניים, – בזכותה שלה, שלא נכנעה והחזיקה מעמד.

התנאים לא השתנו בהרבה בעבור הזוג לברלין ומאז התמכרה כולה לעבודת הספרות. הפעם הפריעה פורענות חיצונית־כללית: שנות מלחמת העולם הראשונה, ימי נסיון לעם־המדינה ושבעתים – לגר. על אף הכל, דוקא באותן שנים קשות שיוותה מסגרת נאה לביתה, שהמשיכה לגור בו במשך כל שנות שהותה בעיר הבירה במערב, עוד ט“ו שנים אחרי פטירת מי”ב, עד לעלייתה לארץ. גם אחרי מות אבי לא השתנו התנאים לטובה. הדאגה לא עזבה אותנו בעצם – לא הייתי אומר: ליום אחד – אך כשהרפתה זמנית שבה ונתעוררה מחדש. מדי פעם, כשרווח לאמי, היא עזרה לאחרים… בינתיים עלה צורר לשלטון והחזיר את המצוקה למקומה ואיים גם על החיים. ובארץ שוב נועדו לנו, ולה שעמדה בראש, לאחר שגם אני הקמתי משפחה וחיינו ביחד, כעשר שנים של מלחמת קיום קשה. אך כל זה לא היה, הודות לטבעה האיתן, אלא קול־לוואי לחיי רוח מלאים ומבורכים. היא היתה, שם ופה, בבחינת אותה יתד האוהל שהמדרש על אברהם וישמעאל מפליג בשבחה.

ז

את דרך חשיבתה ושיפוטה של אמי הייתי מדגים בשתי אמירות שבעל־פה שלה. האחת שמראה את חריפותה: לאנטיתיזה הידועה ב“משא על ההר”, האבנגליוני, המקבילה־מעמתת את ה“עין תחת עין” של התורה לצו הסלחנות הקיצונית: “המכה אותך על הלחי הימנית, הטה לו גם את האחרת”; על כך העירה, כי שני המשפטים אינם מנוגדים כלל אלא נאמרים בשני מישורים שונים: “עין תחת עין” היא לשון החוק ומופנית בתורת כזאת אל השופט שיוציא משפט צדק מעל ומעֵבר לשני הצדדים הנוגעים בדבר; שעה ש“הטה לו גם את הלחי האחרת” נאמר באזני הנעלב, שטוב היה חלקו בנעלבים ולא בעולבים. – הדוגמא השניה, המציינת את קו המוסר שלה: ההשקפה הכנסייתית מבדילה בין שלושה מיני חטא – בדיבור, במחשבה ובמעשה, והחטא במעשה נחשב הקשה בשלושתם. ואילו לדעתה שלה החוטא הגדול שנכשל באחד משלושתם הוא החוטא – בדיבור; שכן המחשבה היא בהיסח־הדעת, והמעשה – בגבור היצר על האדם ומכשילו; ואילו החטא בדיבור הוא בזדון.

עוד אני זוכר שוב ושוב אמות־המידה שלה בביקורת, כלומר – בביקורת של ביקורת. היא היתה יכולה לסלוח למבקר נקי־כפיים, אם טעה בביקורתו; אך לא סלחה לעולם למבקר שצדק, אם ביקורתו זו באה מתוך רגש של עליונות ולא נבעה מתוך כאב ויסורים. והואיל וכל מה שהיא אמרה בענינים אלה ודומיהם, היה בעל־פה (לפרקים גם במכתב), היה בדבריה, כאמור, מן המחנך ומשפיע במישרין.

ח

מי“ב נהג להראות לה ולהעמיד לשיפוטה את מרבית דבריו, והיא בחנה והגיבה לגופם של הדברים. כאשר אני מדבר על התוודעותי שלי אל יצירת מי”ב, אין לי מִלה אחרת מאשר התגלות; ואילו היא היתה קרובה כל כך לדברים בהתהוותם, שחילקה אִתו, כביכול, את ההתגלות שהוא זכה לה. היחס אליו בעבודתו והיחס אל עבודתו היו כאילו מובנים מאליהם. משל למה הדבר דומה? כשם שזוג נאהבים לא נותן לעצמו דין וחשבון מדוע הוא מאושר אלא חי את האושר כמשהו טבעי ביותר… כך אכנה את חייה־ביצירתו כטבעיים, דברים שצמחו, ברכה מתמדת.

מותו של מי“ב, מסתבר, לא הפתיע את רופאיו, אך הדהים את המשפחה בפתאומיותו. כאֵבה היה גדול כל כך שמנע ממנה את הדמעה. היומן שהשאיר אחריו, כולו כתוב היה בכתב־ידה (היא נהגה לכתוב מפיו את רשומותיו כפעם בפעם או להעתיק מניירותיו), וּמחצית הספר ה”תורני", האחרון, היתה עדיין ריקה, ולמחרת יום מותו החליטה לערוך בדפים החלקים מכתבים אליו, בהם מסרה על השארת נפשו בעבודת ההמשך. אני מרשה לעצמי לפרסם את הפרט הזה, הואיל והיא נתנה לי בשעתו את הרשומות האלה לקריאה. בעת ובעונה אחת לקחה את חילופי האִגרות בינה ובינו, ומאות מכתבים היו, והשמידה אותם. הבינותי, על אף צעירותי, את שני המעשים המנוגדים: מה שחידשו החיים, חיים־בצוותא של האֵם עם בנה, יהיה גלוי ופתוח, אף אם טבעו פרטי ונפשי ביותר; ואולם על החיים המשותפים עם אלוף נעוריה שבא עליו הכורת, תשמור להלן בלבה פנימה.

תשל"ה

(ימי חייו האחרונים של מי"ב)

“הנני כותב עתה רק לאור הנר והעת דחוקה, על־כן אקצר”.

משפט הסיום של הקדמת מי“ב ל”מרים", האחרונה ליצירותיו.

סימני הקץ

מחלת המות ארכה עשרה ימים. מיתתו ללא מחלה ניכרת, גויעתו הגשמית־נפשית ארכה שנתים ימים יותר. מאז גְמר מלחמת העולם הקודמת, אשר מתוכה יצא נחלש בגופו ומיואש ברוחו, לא מצא מנוח עד יום הסתלקותו. המהלומה המכריעה הלמה על ראשו עם היוודע לו על המתת אביו וחורבן עיר נעוריו בימי פרעות אוקראינה. המעשה קרה בשנת 1919, הידיעה השיגתו בקיץ 1920, כשנה לפני יומו האחרון. מאז לא נתעורר עוד לשמחה אם כי את עבודתו המשיך, בהתמדה אכזרית, עד שכבו על ערש דוי.

משברו הגופני הוכן זה כבר, מעורה הוא עוד בתלאות נעוריו וימי בגרותו, במחסור פיסי ובדלות קשה שאכלו את אונו משחר ימיו עד ימי העמידה ומעבר להם; כשרווח לו כבר אחרה העזרה לבוא. הרעב המוסוה והערטילאי, שהשתלט בימי המלחמה ולאחריה על האוכלוסיה העירונית בארץ מגוריו – פגע בו פי כמה, היות ותקופת שובע כלשהי לא קדמה לו. היותו מוכיח ועומד בשער מאז – בדמו שילם עבור כל אלה; ועל שאתו בתוכו מאז ומכבר צער ישראל, צער על אבדן ישראל בידי ישראל, צער שאין לו לא תמורה ולא כפרה – נוסף לו משא הזמן והמדיניות שהחשיך על תבל ומלואה (והוא לגמרי לא התנכר לפוליטיקה, וגדלותה המדומה של אשכנז בימות גאות האוּמה ואימת חורבנה הפתאומי גם השפיעו על מצב נפשו השפעה עצומה וקיימת). הוא ראה את קצו עוד לפני שהרופא גילה בגופו סימני ההתרופפות, אולם גורלו הוכרע אך עם קבלו את מכתב קרובו הפליט ובו כתובים מאורעות דובובה.

מי“ב השאיר אחריו יומן, בלשון אשכנז, המלווה את עשרים שנות חייו האחרונות. היומן הזה, ראשיתו בפרוטרוט ואחריתו בצמצום. דרכו היה לציין בו, כסדר, גם את ההופעות ההיסטוריות של הזמן, ראשי תיבות של המדיניות הגבוהה, ובכללה את גורל היהודים באשר הם שם. בשנותיו האחרונות נהג קיצור נמרץ ברשימת דבריו לסֵפר הזכרון, אך על הזכרת דברי ימי הזמן לא פסח, עד שיש ובתוכם נבלעה הזכרת מה שעבר עליו. רשימת הסיום לשנת 1920 לשונה כזאת: “יהדות אוקראינה, עברו עליה בימי מלחמות־ה”שחרור” אימים כאלה אשר קשה לעט לחזור עליהם. ב“ספר שחור” העומד לצאת בקרוב לאור כונסו הפרטים. וגם אני כשלעצמי נפגעתי חמורות". – זאת בלבד ותו לא.

משנה־יומן, גנוז אף הוא, מהווים מכתביו לידידיו הסופרים בני שתי הלשונות. אל ידיו מוריץ היימאן כתב, לאחר המלחמה, עם ביצור מצבו הכלכלי ועם ניחושו את מצב בריאותו שהוא בכל רע, את השורות האלה (גרמנית): "צוּויתי לגשת אל הפרופסור. בדיקתו העלתה, אמנם, כי אין אני חולה ממש, אבל אכוּל עד העצמות. יהיה עלי לנוח הרבה ולהתפטם. "וודאי חשת בזה, בפגישתנו האחרונה, כי היה בדעתי לשפוך את שיחי לפניך, אבל משהוא עיכב בעדי ושתקתי. המִפנה לטובת מצבי – אילו הקדים לבוא, אז, אך אז היה בכוחו לשנות הכֹל לטובה.

אולם עתה – המחיר הוא גבוה מדי. לעמוד אך שעל לפני גמירת המפעל ולהיות מוכרח לסגת אחור – עד כמה זה עגום. אך אולי, עם כל זאת, אוכל עוד לפעול במשנה עוז כשידי השתים נשמעות לי ¹. נחיה ונראה“. (28.12.19). במכתביו אל ש.א. הורודצקי חוזרות ונשנות תלונות, הבאות כאילו בהיסח הדעת, על העייפות שתקפתו, על הרגשתו את עצמו קשה. “אכלו אותי ימי המצור”, מציין מי”ב בגלויה עברית מאותו תאריך ממש שבו שלח את המכתב האשכנזי המובא לעיל. ולאחר עשרה ימים הוא מתודה אל חיק החבר: " ––– נתקיים בי שריפת גוף או חולשת גוף עם נשמה חיה וצועקת לביטוי אחרון שיכיל סכום כולל“, ומוסיף, בפניה חזרה אל הגשמיות וצרותיה: “וחזון תוגי והיתולי: ליטרא חלב בכל יום היתה מקררת בודאי את האש העצורה בעצמותי על כל פנים לשעה. אנו חיים כאן במיצר, כמו בימי מלחמה”. בסוף המכתב נזכר האסון אשר טרם ידע שפגע גם במשפחתו: “… חורבן אוקראינה עם כל שפעת הדמים הוא עולה ולא יורד ממטתי”. (7.1.20). וכחצי שנה אחרי כן, עם העמדתו על האמת לאמיתותה, הסתפק שוב ברמז: “…חיים אנו בימים ללא עם ובודאי גם ללא אלהים. לבי נגרש כל היום. את הצעקה “על הדם” ב”התקופה” האחרונה בודאי קראת. גם אני נשאתי דברי קינה – אבל מה היא המלה עתה וגם למחר?" (5.8.20).

אל י.ח. ברנר ביפו פנה עם התקבל אצלו הבשורה וביקש מילואים ושמיעת עדות: “בקשה ליי אליך במיצר נפשי וביום אבל גדול לי. אבי הרב הישיש נספה כבן שבעים וחמש בחרב זדים בימי הבינים שנתחדשו, ועל ידו נפל גם אחי הצעיר. מכל העדה אשר גדלתי בה נשארו אך מתי מספר מימי הזעם בקהלות אוקראינה”. לאחר מסירת בקשתו הוא חותם: “את נפשי בימי מצוקה אלה מבית ומחוץ תדע. וגם אני לא אשאל לנפשך”. (5.5.20). למען עודד את המיואש עוד יותר ממנו אמנם הוציא מפיו דברי ניחומים: “אני מבין לרוחך כאילו דברת עמדי פה אל פה, אבל עוד יש איזה אפשרות לגבור על הצער הממית על ידי הבעה חזקה, למען ישמעון וייראון”. (23.9.20). אך ניחושיו את האחרית המתקרבת אליו אל גנז. במכתבו האחרון אל ברנר הוא מוסר ומסכם: “זה ירחים שיושב אני על האבניים לסדר מחדש כתבי העבריים ויהודיים בעשרים וששה כרכים; ולו אזכה לראות את צוואתי ערוכה בחיים ואוכל עוד להפנות לידיעת ימי קדם, כאשר עם לבבי”. (6.12.20).

יומן שלישי, גלוי יותר – סכום הקטעים הכתובים בגוף ראשון ופזורים להם על כתביו, ביחוד על השכבה האחרונה שלהם. החומר ידוע לקורא; אני יכול להסתפק בהבאת המועט. תצוינה ראשונה שורות הסיום להקדמתו ל“בשדה ספר”, מן הדברים האחרונים שחרת (“… אף אנו, בני החורבן האיום, נושאים אבנים למצבות בחיינו; ומי יודע, אם לא תעקרנו גם הן ואם תיותר להן שארית”); כן תיזכר “מגילת הטבח” שלו, מחזור הקינים (בהדפסתם הראשונה בשם “קינים והגה הי”) שנסדרו כנקודת הגמר בסוף כל מאמריו. שתי הדרגות של כאבו האחרון, דרגת הידיעה הנפשית את הקץ המתקרב ודרגת ההרגשה את חץ המות דבוק בגוף משתקפות מתוך הקדמותיו לרומן “מרים”.

בשער הספר כתוב (כשנתיים לפני מיתתו): “… והנה באתי בימים; עבר היום, שניתן לבן־אדם ולתפקידו, וצללי ערב באים ברחוק – עוד שעל אחד אל הליל הארוך, שבו נלין כולנו עד תום כל חי”. – ואילו בפתיחת הספר האחרון, פרי חדשיו האחרונים, נרשם: "… אני יושב על האבניים להציב זכרון לבני דורי, לתאר בשרד את חיי העיירות שבהן גודלתי.

רבות מחשבות עמדי, רגשתי נוער עולים בי, לבי מלא פרצופים שונים, מאורעות ומעשים, נפשות פורחות, צללי מסכת החיים וגם ארגי קדומים. בן אנכי לבני הגולה ומכוס עתיקה שתיתי גם שתיתי. והנה בא הכורת על כל העיירות האלה, בא על החיים ועל הספרים ההם; ימי חורבן גמור באו על כל המקומות, שבהם עלו תקוותי וניצני שירתי גם יחד. עיר מולדתי היתה לנידה, יד צר היתה בכל מחמדי. בלע אל נתיבות כל מטעי עם ולא חמל, אף בנפש מוריו עשה שמות. נהפך לאֵבל כִנורי, רוחי הומה, היגון אוכל מנפש עד בשר, רק קינה אדע –– ".

מאז גמר המלחמות בחזית רוסיה־גרמניה ניסה דרך כל הצינורות להתקשר עם בית אביו, ללא הועיל. אסון יהדות אוקראינה, אך בת־קולו העמומה הגיעה לגרמניה, היות ומטעמי המדיניות של אותה השעה – חסו שם ה“לבנים” ועוזריהם. היו בין ידידי מי“ב, בין המחליפים אגרות אִתו ואפילו בן באי ביתו, שידעו כללים ופרטים ולא הרהיבו עוז לגלות את אזניו. לכן פגעה בו הידיעה בפתאומיות אכזרית, ללא שום הכנה נפשית כלשהי. שולח האגרת – שארו של מי”ב שנמלט לארץ ישראל (פה נפגש אח"כ עם ברנר ונחקר על ידו) ומשם הִגר לארצות הברית – לא פירט את הכתובת ורשם על המעטפה אך את שם המקבל ואת עיר הימצאו: “לד”ר ברדיצ’בסקי, ברלין". כה הגיע המכתב ראשונה אל איש זר, נושא השם ב. ללא שייכות למשפחה, תושב פרבר אחר: הלה פתח, התבונן, סגר שוב וציין על המעטפה: “לא נוגע בי”. ופקידי הדואר חידשו את חיפושיהם עד שמצאו את המקבל האמיתי.

משקיבל את הבשורה, נשתנה לחלוטין. עמדתו הקיצונית עיצבה מאז את דמותו: מחמיר את הגישה אליו מבחוץ, מקפיד גם כלפי ידידים וקרובים, ובלתי נוח לסלוח – ורך בנפשו. ומאז נפצע, חדר מרכּוּתו הפנימית החוצה. לי את מה שקרה לא הגידו, לא האב ולא האֵם – בהתאם לחנוך שחינכוני, לבלי לתת לי להרגיש אף קורטוב המלחמות העזות שנלחם הוא על קיום ביתו, ולא לתת לי לטעום טעם צער מהו. הייתי בן י"ז, צֵרפתי רמזים והגעתי מעצמי לנחש פשר הדבר. לשאול לא העזתי.

בשני צעדים נקט, למען תקן את מה שניתן לתקן. דאג לשלום הקרבנות; ועזרתו עוד לא איחרה את המועד והיתה לטובת אלמנת אביו שנפצעה קשות בימי הזעם, אך הצליחה לעלות ארצה כחודש לפני מיתת מי"ב (אמנם, לא האריכה עוד ימים ומתה, כבת ע“ה, באייר תרפ”ב ונקברה בתל־אביב). שנית, עשה כל מה שביכלתו למען פרסם את הזוועות בקרב הציבור הגרמני; פה אמנם נתקל, כאמור, בקיר האטום של חשבונות והתחשבויות פוליטיים שהקשיחו גם את לב העתונאים היהודיים, אלה אשר עמו אז כאילו בשירות הממשלה והשתִיקו את אבדן אחיהם, “לשם שמים” של הלאומיות הגרמנית. עמלו זה, עמל שוא, לא מעט הוסיף להקהות את שיניו וליאשו.

מוריץ היימאן תיאר פגישתו עם מי“ב בסתיו 1920: “בא אלי לבקרני בכפר, ובעמדו ליד השולחן, הרגשתי בו משהו שהניעני לאמור לו: התוכל להגיד לי מה המקרה שקרה לך? ואם לא, אז כאילו לא שאלתי דבר. ראיתי, כי עיניו דעכו, פניו חוורו וסנטרו רעד, רק קולו היה כתמיד שקט: ‘זה עתה רציתי לדבר’, וסיפר את סיפור מיתת אביו ואחיו”. – שנה תמימה עברה והבקיעים אשר בו עוד התעמקו. פ. לחובר מסר במאמרו “ימי ברדיצ’בסקי האחרונים” זכרון נסיעתו עם מי”ב ללייפציג, לקבורת ויליים צייטלין, בתשרי תרפ“ב; עת שבתם שניהם בחדר ההמתנה של תחנת הרכבת בלייפציג, ומי”ב סיפר לפ. ל. דבר־תורה בשם אביו, "והוסיף משום מה, קצת שלא כמנהגו: אבא שלי היה בכל־זאת אדם נפלא; –

ופתאום קדרו פניו, ולא עברו רגעים מרובים והוא פרץ בבכי לעיני האנשים הרבים בתחנה הגדולה…" בזכרונות ש.א. הורודצקי – הוא ביקר ביולי 1921 בברלין והתראה עם מי"ב לא אחת – כתוב: “לעולם לא אשכח אותו היום שטיילנו בדאַהלם, הסמוכה לברלין, בין אילנות ופרחים, והיום יום בהיר נחמד היה, והוא סיפר לי ותיאר לפנַי את ימי־ילדותו בבית אביו, את אביו הרב וסביבתו, וכה הלך וסיפר, הלך ותיאר, עד שהגיע לרצח הנורא והאכזרי שנעשה לאביו ולאחיו בימי־הדמים באוקראינה. בשעה זו תקפהו כאב גדול ועמוק והחל לבכות כילד. באותם הרגעים נפתח לפנַי השער ־ ־”ִ

שנת תרפ“א היתה שנת מיתת רבים ממכריו, הקשורים בו מתחנות חיים שונות. ברשומה האחרונה אשר ביומנו נזכרים המלומדים הנפטרים שאול הורוביץ, מי שחזר ובנה את ה”ספרי זוטא“, וההיסטוריון מרקוס בראן, יורש מקומו של גראץ, שניהם מורים בבית המדרש בברסלוי, והחוקר שמעון אפנשטיין בברלין שעבד בשדה הספרות הרבנית. לצִדם נפקד שמם של סופרים, של י. ח. טביוב בריגה ושל י. ח. ברנר ביפו, – ואמנם מעשה הירצחו של יח”ב שימש ההרעשה האחרונה וההרסנית ביותר שעברה על מי“ב בשנתו האחרונה. בשנת תרפ”א הסתלק מו“לו הוותיק בן־אביגדור, שעמד אז על סף חידוש מפעליו ועוד הספיק לדבר עם מי”ב על זאת, בהיותו שופע תכניות. וכן נפטרו פתאום שני אנשים אשר יחסם אתו חודש בשלהי חייו ממש, בקשר עם הכנת כתביו לדפוס והדפסתם: החזן רפאל פראנק, מי שצייר את האותיות פראנק־ריהל השגורות עכשיו בכל דפוסי ארץ־ישראל, אבל הוא עצמו כבר שאף אז ליותר מזה, והציע למי“ב סידור כתב מיוחד, חדש ביותר, עבור כתביו העתידים להיסדר בדפוס, ובעצם המשא ומתן מת מיתה חטופה; אחרון אחרון הביבליוגרף הוותיק ויליים צייטלין, בעל “קרית ספר”, איש לייפציג אף הוא, שהתעסק, מטעם מי”ב והוצאת שטיבל, בהגהת היריעות (כי הסדַרים בבית דפוס נוצרי זה היו לא יהודים ולא שמעו את הלשון שבה סידרו את האותיות), ולהלויתו, כאמור, נסע מי"ב, והפרטים מתוארים בזכרונות לחובר. החוזה על הוצאת הכתבים המקובצים נחתם בשנת 1919. אחד הסעיפים נודע בינתיים ברבים – האיסור המוחלט על צירוף תמונת המחבר לכתבים, בהוספת ההגדרה המפורשת כי אין לפרסם את הצילום אף לא לאחר מות המחבר. בהדריכו אותי, מדי שיעור בשיעור, בשנותיו האחרונות במחקרי שדה העבר ובמסרו לי ראשי פרקים שיסייעו לי להתעמק בעצמי – כמעט שכל לימוד ולימוד היה גומר באזהרה ־אתראה: נַצל את הזמן שבו אני עדיין יכול לענותך דבר, שאול תשאלני, ואל תחמיץ את השעה.

ימי המחלה

בשמיני לנובמבר 1921 (ז' חשון תרפ"ב) נפל מי“ב למשכב. מן הסתם התקיפתו המחלה, מחלת הלב, בהיותו לבדו בחדרו, התקפת מות, וכיווצה לבו עד כדי חניקה. אותה שעה – שעה חמש אחה”צ – במקרה לא היה בדירה אלא אחד מחברַי מבית הספר, בן י"ח, שחיכה בחדרי לבואי, והוא גם הגיש לחולה את העזרה הראשונה – הרטיב מגבת ושמה על חזה הנתקף להקל לו – ורץ להחיש רופא. עם שוב האֵם ואני הביתה (עשינו כחצי שעה מחוץ לדירה, לקנות דברים של מה בכך, וכשעה לפני כן עוד ישבנו שלשתנו אל השולחן המשפחתי ושתינו תה בשלוה) – והנה האב יוצא לקראתנו מחדר האמבטיה, פניו חיוורים, מעונים ומיואשים במידה שלא ראינו אותם עד אז: כאילו נורה החץ הארסי ללבו, ומלאך המות מחזיק בו מבלי להרפות עוד הימנו.

רופא שדר בסימטה סמוכה, אשר אמנם לא הכיר אותו הכרה אישית, עשה לו שתי זריקות – של כפוֹר ושל מורפיום – והמיכוָץ הלך ופחת; לאחר שעה קלה הופיע גם רופאו הרגיל, ד“ר ר., מי שדאג לבריאותו זה שמונה שנים, אשר רק אישר את מעשה קודמו ושמר על החולה עד בוא, לפנות ערב, הפרופיסור פלאֶש, מי שיצאו לו מוניטין כבעל נסים, והוא זה שנתיים טיפל במי”ב (ואף ידע, כפי שהוברר לאחר מעשה, כי גזר הדין נחרץ זה כבר). שני הרופאים התיחדו בחדר העבודה של מי"ב להתיעצות ממושכת והאריכו לדבר ביניהם, עד אשר רוח החולה נפעם מאד והיטיב הבן מה שלבו אמר לו בלאו הכי. כששבו שניהם לחדר המיטות, לבשו פני הפרופיסור את החיוך המרמה השגור בפני בעל המקצוע ואמר: “הסתבכנו שנינו בשיחה פרטית; על אבותינו דיברנו, ואמנם אבותי קדומים הם מאבותיו”.

(הפרופיסור היה ממוצא יהודי ואהב להדגיש את יחוסו הגזעי; רופא הבית – מבני יפת). משירד הפרופיסור מעל המדרגות לויתיו עד הקומה שמלמטה ושאלתיהו־ביקשתיהו: “הכל יהיה טוב, לא כן?” והוא השיבני: “צריכים להיזהר ולא להרפות מדאוג”. דאגת־הלב לא הוקלה.

באותה ההתיעצות, כפי שגילה את אזנינו ד“ר ר. לאחר מיתת מי”ב, הגיעו שניהם לידי ביטול גמור של כל תקוה לקום החולה ממשכבו. ולא זאת בלבד אלא שהוברר לנו כי אך תודות לחסד המקרה השאירוֹ השבץ בחיים לעוד עשרה ימים – כי דרך המחלה הזאת להמית עם ההתקפה. אותה תקופת־ביניים, שבין השבץ לבין ההסתלקות, אשר קרוביו חשבוה לזמן ריפויו האיטי, לא היתה איפוא אלא אַרכה מוגבלת בה יתקבל הרעיון הנורא על הלב, אך בה יותן לו גם לצפות עתידות ביתו־נחלתו. ואמנם, עם כל עינוייו הרבים בימי סבל אלה, היה בהוספה זו מעין מתת המזל אשר עת חייו לא אחת התאכזר בו.

עשרת ימי שהות אלה, מחציתם עברה כעבור ימי מחלה רגילה, והבלתי מנוסים רימו את עצמם כאילו ניכרו סימני החלמה. ההתכווצות פגה, המשא הכבד כאילו הוקל, רק השינה ברחה לה כמעט לחלוטין. אולם החולה לא השלה את עצמו. פ. לחובר ששהה אותה שנה בברלין, ביחוד לרגלי סידור כתבי מי“ב בדפוס, והתראה לשם זה עם מי”ב לעתים תכופות – בבואו למחרת יום פרוץ המחלה אל הבית הופתע על ידי מראית עיניו. החולה אמר לו בפשטות נמרצת: “קוראים לבית־דין של מעלה”. וגם לא נתן לעבור על פליטת פיו בצחוק של לא מאמין, לבטל את רגש היאוש שנראה כמחוסר יסוד, ונשאר אותו יום ואותם הימים כבד ראש וקשה מחשבות. דיבר לא אחת על עניני צוואה ולא נתן לסתור את דבריו; הזכיר לא אחת את דאבון לבו על אשר אינו משאיר למשפחתו מחיתם. יום אחד יחיד, השביעי למחלתו – יום ב' לשבת – הרגיש אף הוא הקלה ונרגע. לכן קרא לסַפּר שגר ממולו, שיעשה את פניו, ושח אתו על דא ועל הא; גם פקד על עקרת הבית להיטיב את לב האומן בכוס יי"ש. זוכר אני איך האיש הפשוט הזה (הוא שייך למעמד הבינוני אשר בגרמניה אינם נמצאים בו אנשים שיודעים אמנות וספרות מה טיבן) הביע לפנַי, לאחר צאת גזר הדין, איזה “אדון טוב” היה המנוח אשר לא הִפלה בין האנשים וששח עם כולם ללא הבדל, לא כנימוס יתר הסופרים הנוהגים להתלבש בשתיקה יהירה בנוכחות אוּמנים… דרנו בשכונה אשר אמנים מכל המקצועות היו מצויים בה, וטבעי היה לו לאיש הזה להסתכל, להשוות ולהוציא מסקנות.

באותם הימים, כאמור, הוכנו כתבי מי“ב המקובצים לדפוס, ובעצם ימי המחלה נתקבלו עלי הגהה וגליונות נדפסים מספרי המערכה הראשונה הנקובה בשם “בשדה ספר”; הספרים עצמם יצאו לאור אך לאחר מיתתו, אולם הוא ראה עוד אחד החלקים, את הספר “דוד וסופריו”, כשהושלמה הדפסתו והנהו מכורך לדוגמה. אך עבודת עריכתם היסודית של הכתבים השלים זה כבר; בהגהות שנתקבלו יום יום טיפל גם בשכבו על מיטת מחלתו. נשארה לו אך עבודת השלמה אחת לבצעה: הכנסת שתי פיסקאות קטנות לתוך יריעת הסיום של הרומן “מרים”: ספרו זה, האחרון לספריו, צריך היה, לפי התכנית, להתרחב מעֵבר הנוסח הסופי שנתן לו, ועדיין לא החליט אם להכריע לצד ההרחבה או לצד הצמצום – עד שהשעה נעשתה דחוקה לו וגמר לגמור. היה זה ביום ד', יומים לפני מותו, שהכתיב לי שני הקטעים שנועדו למלא חסרונות בפרקים האחרונים שבכתב־יד הרומן. האחד, פתיחת פרק הסיום שברומן, והשני, שמצא מקומו בסוף פרק ל”ח של הספר האחרון – חזון מרים החולה, אשר נדמה היה בשעת השמעתו את הדברים שזהו חזונו הוא באותם הרגעים ממש:

“בקצה החדר התראה איש־מִדה לבוש מעיל לבן ועיניו סגורות. צל מסביבו והוא בעצמו כצל. יראה מרים להרים את ראשה ומפחדת מפני חזון היום. היא דיברה עם האיש הזה, זאת יודעת היא, ועוד שאלה אחת בפיה. מתפלג הדיבור ברום האויר. קשקשי תכלת מזהירים. מתנענע האיש ומפשיל את זרועו. מעילו נסרח על־גבי קרקע. אחד מבני־המות הוא. הוא לא מת ואינו חי. תרדמה נפלה על הנערה ותיקץ מנבכי צער ותמהון”. –––

החל מיום ג' נראתה השקיעה, שארכה ארבעה ימים רצופים. יום ד', יום הכתבת השורות הנ“ל, עצרת שנתית לפרוטסטנטים היה – בּוּסטאַג בלע”ז, – יום שבתון אשר רישומו הנוגה (יום אֵבל בחודש נובמבר, ירח שיתוק הטבע המערבי) האציל על כל התושבים וגיוון גם את האוירה בחדר הגוסס. אותו יום, אחרי הצהרים, ביקרו אצלו פ. לחובר וא. י. שטיבל. דרש ממו“לו, שנעשה יקר ללבו, שיַבטיחוֹֹ לדאוג למשפחה אף במקרה שלא יקום עוד ממשכבו. מסר לשניהם את כתב־יד “מרים” המושלם. לאחר לכתם – לא ראוהו עוד בחיים – הופיע הרופא ד”ר ר. ומי"ב סיפר לו על ביקור השנַים ועל אשר נתן להם את מגילת הסיום של ספרו. תקפוהו מכאוביו ביותר והוסיף לתאורו: “נתת להם את שלך, ועכשיו אתה יכול לפשוט את הרגל!” המאמר האיום הזה נכרת בלב הרעיה שנאלצה לשמעו מבלי יכולת לעזור, והוא ביטא זאת בשקט אך בכוח ודאות מוחלטת.

בין פחד לתקוה עברו השעות. באותו מעמד ממש גם הודה לרופא כי נוכחותו יש בה אף מן המרגיע. גם הוסיף הסבר לו: “לפי האמונה העממית נלוה המלאך רפאל לכל רופא אמיתי”. והאיש שלא היה מבני ברית ענה ואמר: “מי יתן וגם אותי לווה ילווה”.

– אך אותו ערב התחילו שוב הזריקות שלא פסקו עוד להינתן לו משך ארבעים שעה רצופות, עד הסוף. לילה זה, בין יום ד' ליום ה', הזכיר החולה בפעם האחרונה את יעוד חייו שלא זכה להשלימו – את שֵם מחקרו שטרם כתב אותו ואמר להקדיש לו כל שנות חייו לאחר שיזכה לגמר כתביו הספרותיים והוצאתם. והעומדת על צדו הרגיעתו באמרה: “אמנם כן, ולמען חזונך זה גם תתגבר ותשוב לאיתנך”.

לא שב להזכיר חלומו. ביום ה' הוכנסה אחות רחמניה לדירה לשמור עליו בלילה האחרון (כנראה שחשבו שהקץ יבוא באמצע הלילה). הפרופיסור נשאל על ידי בני הבית ערב יום ההסתלקות: “כלום ציפית לאחרית זו?”

וכמנוסה למצוא תירוץ לכל קושיה השקיט־הדהים אותם כדרכו: “אין זו אחרית אלא תהליך”. את הלילה האחרון עשה במחיצתו הסופר יוליוס לוין*. מעשה התנדבות זה נגע עד מאד בלב הנדון ואמר לאשתו: “אמנם כן, ידידות הלא דבר הוא”. מידידיו דוברי גרמנית לא ביקר אצלו בימים האלה אלא זה בלבד; ידיד נפשו, מוריץ היימאן, היה עצמו צמוד למשכב ואמנם נמלא דאגה מוזרה לשלום מי“ב דוקא בימים ההם והריץ אליו מכתבים שיודיעוהו על מצבו. מסופרי ישראל נמצאו באותם הימים בברלין רב־צעיר, אף הוא אחד מקומץ ידידיו הותיקים של מי”ב, וביאליק שזה לא כבר יצא מרוסיה והכיר את מי“ב ראשונה שבועות מספר לפני יום מיתתו החטופה. שניהם, טשרנוביץ וביאליק, שמעו על המחלה באיחור זמן ואמרו לראות את פני הקרוב לנפשם. הגיעו למחיצתו ביום ששי, אחרי הצהרים, שעות מספר לאחר מותו. צלצלו בדלת ואני נאלץ הייתי לפתוח, לקבלם ולהגיד להם: “אחרתם לבוא”. נדהמו ונרתעו אחורנית. שאלתי אותם: “רצונכם לראותו?” נכנסו פנימה וראו, העדים האחרונים, את הגוף המת. *אחד מבאי ביתו הספורים של מי”ב, רופא לשעבר, אמן בעשיית כינורות, גם מחבר סיפורים בגרמנית.

היום האחרון

בי“ז לחשון תרפ”ב נפטר מיכה יוסף בן־גריון־ברדיצ’בסקי בדירתו בפרידנוי שבמערב ברלין. יום מיתתו היה הששי לשבוע, השעה בין שתים־עשרה וחצי לבין רבע לפני אחת, אחרי הצהרים. עשרה ימים לפני כן, ז' לחשון, נפל למשכב אשר ממנו לא ניתן לו עוד לקום.

התקפת המחלה, דלקת שריר הלב, באה כאפתעה – לא לרופאים שהיו מודאגים בגלל מצב בריאותו הרופף זה שנתים ימים, אבל ידעו היטב לשמור על הסוד, אלא לידידיו ולבני משפחתו. הוא עצמו אפפוהו צללי מות מזמן, וביתר־עוז מאז נודע לו אסון בית אביו אשר הכורת עלה עליו עם השתוללות הפורעים באוקראינה; הבשורה הרעה, אמנם, התאחרה כשנה תמימה עד שהגיעה אליו, אבל האיחור אך הוסיף עשותה קטלנית. אך, עם היות רוחו מטבעו קשה עליו, ועינו רואה את הנולד, וידע לשבח את המתים – החזיקתו התקוה כי עוד יורשה לעשות את תגליותיו גלויות, לגמור את עבודת חייו, והתקוה הזאת פיזרה מדי יום ביומו את הערפל המתחדש מדי יום ביומו. ולקרובים לו קרבה גשמית לא הראה כלל פנים חתומות בחותמת הפרידה. הגות־רוחו נשארה נאמנה לו עד יומו האחרון. אלא שבאותו יום ששי נרגע הלוחם אשר בו, הדאגה לעתיד נחלתו העצומה והבלתי נפדית עזבה אותו; שלם היה עם נפשו בהיפרד הנפש מעליו. בשנה הנזכרת הקדים החורף, חורף מערבי, לבוא; יום קר ומעורפל היה אבל שלג טרם ירד. אור לכל יום ששי נוהגים תושבי השכונות האלה לחבוט את השטיחים שלהם, וקול הדפיקה המתמדת הזאת ליוה מדי סוף שבוע לסוף שבוע את עבודתו – כי את חדר עבודתו לא עזב אלא לעתים רחוקות ולא הפסיק את עבודתו כמעט מבוקר השכם עד הלילה – וציין לו את ביאת השבת אשר טיבה אינה נרגשת בסביבה ההיא. ובאותו יום הפרידה, עם הישמע הקול הזה, חששו בני ביתו מאד פן תופר מנוחת החולה, אבל הוא לא הרגיש בשאון המפריע כלל. היה זה אחד האותות שהודיעו על הקץ הממשמש ובא – אך לא לאלה שרצו להשלות את עצמם בסימני הטבה מדומה שחלה, כאילו, במצבו.

כי דוקא בבוקר יום פרידתו הוטב לו למראית העין. עם בוא הרופא לבקרו שאלהו, הרגיל לחשוב אחרית דבר, לתכן תכניות ולהשליט סדר בכל: “מה יהי תהליך יום זה, הרופא? כידוע לך הנני בעל שיטה!” אולם לאשתו אמר, כשעה קלה אחרי זאת: “אין לי פחד מפני המות”. והיא הסבירה לעצמה את האימרה הזאת כי פירושה: אין לי חשש שמחלתי תסתיים ברע – אבל המועמד למות התכוון למות שראהו פנים אל פנים מבלי להירתע. אותו יום עזבוהו הכאבים; הוא נרדם לפרקים, ובהקיצו מדי פעם בפעם שכב לו בעינים פקוחות, שקט וכאילו בנחת. קרוביו ראו את האור הסובב אותו וחשבוהו לסימן התגברותו על החושך, חזרתו לאיתנו – בעת שפניו הלכו והשתנו לפני שוכן אורה.

בלילה שלפני כן, לילה של האבקות קשה עם המות, שמרו עליו אחות רחמניה, שהוזמנה מטעם הרופאים, וידידו הסופר הגרמני־יהודי יוליוס לוין. אור ליומו האחרון שאל החולה באופן מיוחד לשלום האחות והידיד – כלום דאגו להגיש להם ארוחת בוקר; ערב לילו האחרון פקד על אשתו נמרצות לשים לב לזה שידידו לא ירגיש את עצמו נעלב במקרה שלא יעשה הכרה עם הפרופיסור, הרופא הראשי, אשר ביקורו נועד לצהרי יום הששי (והלה, אמנם, אחר לבוא ולא מצאוֹ עוד בחיים). ביום המות פנה פתאום אל אשתו היושבת לצדו ואמר בתוגה לאין ערוך: “עדיין אַת צעירה לימים”. וגם על משמע המאמר הזה עמדה אך באיחור שעה, שעתיים: צעירה את עדיין מלהיות אלמנה והנה נפקד עלי להיפרד ממך. למיתה עצמה לא קדמה גסיסה ניכרת. אחרי הירדמו שוב לרגעים מספר הקיץ לרגע, נשם נשימה אחת – והוציא נשמתו. בן חמשים ושש היה במותו. תש"ב