רקע
עמנואל בן-גריון
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: רשפים; תשמ"ד 1983

(ימי חייו האחרונים של מי"ב)

“הנני כותב עתה רק לאור הנר והעת דחוקה, על־כן אקצר”.

משפט הסיום של הקדמת מי“ב ל”מרים", האחרונה ליצירותיו.


 

סימני הקץ

מחלת המות ארכה עשרה ימים. מיתתו ללא מחלה ניכרת, גויעתו הגשמית־נפשית ארכה שנתים ימים יותר. מאז גְמר מלחמת העולם הקודמת, אשר מתוכה יצא נחלש בגופו ומיואש ברוחו, לא מצא מנוח עד יום הסתלקותו. המהלומה המכריעה הלמה על ראשו עם היוודע לו על המתת אביו וחורבן עיר נעוריו בימי פרעות אוקראינה. המעשה קרה בשנת 1919, הידיעה השיגתו בקיץ 1920, כשנה לפני יומו האחרון. מאז לא נתעורר עוד לשמחה אם כי את עבודתו המשיך, בהתמדה אכזרית, עד שכבו על ערש דוי.

משברו הגופני הוכן זה כבר, מעורה הוא עוד בתלאות נעוריו וימי בגרותו, במחסור פיסי ובדלות קשה שאכלו את אונו משחר ימיו עד ימי העמידה ומעבר להם; כשרווח לו כבר אחרה העזרה לבוא. הרעב המוסוה והערטילאי, שהשתלט בימי המלחמה ולאחריה על האוכלוסיה העירונית בארץ מגוריו – פגע בו פי כמה, היות ותקופת שובע כלשהי לא קדמה לו. היותו מוכיח ועומד בשער מאז – בדמו שילם עבור כל אלה; ועל שאתו בתוכו מאז ומכבר צער ישראל, צער על אבדן ישראל בידי ישראל, צער שאין לו לא תמורה ולא כפרה – נוסף לו משא הזמן והמדיניות שהחשיך על תבל ומלואה (והוא לגמרי לא התנכר לפוליטיקה, וגדלותה המדומה של אשכנז בימות גאות האוּמה ואימת חורבנה הפתאומי גם השפיעו על מצב נפשו השפעה עצומה וקיימת). הוא ראה את קצו עוד לפני שהרופא גילה בגופו סימני ההתרופפות, אולם גורלו הוכרע אך עם קבלו את מכתב קרובו הפליט ובו כתובים מאורעות דובובה.

מי“ב השאיר אחריו יומן, בלשון אשכנז, המלווה את עשרים שנות חייו האחרונות. היומן הזה, ראשיתו בפרוטרוט ואחריתו בצמצום. דרכו היה לציין בו, כסדר, גם את ההופעות ההיסטוריות של הזמן, ראשי תיבות של המדיניות הגבוהה, ובכללה את גורל היהודים באשר הם שם. בשנותיו האחרונות נהג קיצור נמרץ ברשימת דבריו לסֵפר הזכרון, אך על הזכרת דברי ימי הזמן לא פסח, עד שיש ובתוכם נבלעה הזכרת מה שעבר עליו. רשימת הסיום לשנת 1920 לשונה כזאת: “יהדות אוקראינה, עברו עליה בימי מלחמות־ה”שחרור” אימים כאלה אשר קשה לעט לחזור עליהם. ב“ספר שחור” העומד לצאת בקרוב לאור כונסו הפרטים. וגם אני כשלעצמי נפגעתי חמורות". – זאת בלבד ותו לא.

משנה־יומן, גנוז אף הוא, מהווים מכתביו לידידיו הסופרים בני שתי הלשונות. אל ידיו מוריץ היימאן כתב, לאחר המלחמה, עם ביצור מצבו הכלכלי ועם ניחושו את מצב בריאותו שהוא בכל רע, את השורות האלה (גרמנית): "צוּויתי לגשת אל הפרופסור. בדיקתו העלתה, אמנם, כי אין אני חולה ממש, אבל אכוּל עד העצמות. יהיה עלי לנוח הרבה ולהתפטם. "וודאי חשת בזה, בפגישתנו האחרונה, כי היה בדעתי לשפוך את שיחי לפניך, אבל משהוא עיכב בעדי ושתקתי. המִפנה לטובת מצבי – אילו הקדים לבוא, אז, אך אז היה בכוחו לשנות הכֹל לטובה.

אולם עתה – המחיר הוא גבוה מדי. לעמוד אך שעל לפני גמירת המפעל ולהיות מוכרח לסגת אחור – עד כמה זה עגום. אך אולי, עם כל זאת, אוכל עוד לפעול במשנה עוז כשידי השתים נשמעות לי 1. נחיה ונראה“. (28.12.19). במכתביו אל ש.א. הורודצקי חוזרות ונשנות תלונות, הבאות כאילו בהיסח הדעת, על העייפות שתקפתו, על הרגשתו את עצמו קשה. “אכלו אותי ימי המצור”, מציין מי”ב בגלויה עברית מאותו תאריך ממש שבו שלח את המכתב האשכנזי המובא לעיל. ולאחר עשרה ימים הוא מתודה אל חיק החבר: " ––– נתקיים בי שריפת גוף או חולשת גוף עם נשמה חיה וצועקת לביטוי אחרון שיכיל סכום כולל“, ומוסיף, בפניה חזרה אל הגשמיות וצרותיה: “וחזון תוגי והיתולי: ליטרא חלב בכל יום היתה מקררת בודאי את האש העצורה בעצמותי על כל פנים לשעה. אנו חיים כאן במיצר, כמו בימי מלחמה”. בסוף המכתב נזכר האסון אשר טרם ידע שפגע גם במשפחתו: “… חורבן אוקראינה עם כל שפעת הדמים הוא עולה ולא יורד ממטתי”. (7.1.20). וכחצי שנה אחרי כן, עם העמדתו על האמת לאמיתותה, הסתפק שוב ברמז: “…חיים אנו בימים ללא עם ובודאי גם ללא אלהים. לבי נגרש כל היום. את הצעקה “על הדם” ב”התקופה” האחרונה בודאי קראת. גם אני נשאתי דברי קינה – אבל מה היא המלה עתה וגם למחר?" (5.8.20).

אל י.ח. ברנר ביפו פנה עם התקבל אצלו הבשורה וביקש מילואים ושמיעת עדות: “בקשה ליי אליך במיצר נפשי וביום אבל גדול לי. אבי הרב הישיש נספה כבן שבעים וחמש בחרב זדים בימי הבינים שנתחדשו, ועל ידו נפל גם אחי הצעיר. מכל העדה אשר גדלתי בה נשארו אך מתי מספר מימי הזעם בקהלות אוקראינה”. לאחר מסירת בקשתו הוא חותם: “את נפשי בימי מצוקה אלה מבית ומחוץ תדע. וגם אני לא אשאל לנפשך”. (5.5.20). למען עודד את המיואש עוד יותר ממנו אמנם הוציא מפיו דברי ניחומים: “אני מבין לרוחך כאילו דברת עמדי פה אל פה, אבל עוד יש איזה אפשרות לגבור על הצער הממית על ידי הבעה חזקה, למען ישמעון וייראון”. (23.9.20). אך ניחושיו את האחרית המתקרבת אליו אל גנז. במכתבו האחרון אל ברנר הוא מוסר ומסכם: “זה ירחים שיושב אני על האבניים לסדר מחדש כתבי העבריים ויהודיים בעשרים וששה כרכים; ולו אזכה לראות את צוואתי ערוכה בחיים ואוכל עוד להפנות לידיעת ימי קדם, כאשר עם לבבי”. (6.12.20).

יומן שלישי, גלוי יותר – סכום הקטעים הכתובים בגוף ראשון ופזורים להם על כתביו, ביחוד על השכבה האחרונה שלהם. החומר ידוע לקורא; אני יכול להסתפק בהבאת המועט. תצוינה ראשונה שורות הסיום להקדמתו ל“בשדה ספר”, מן הדברים האחרונים שחרת (“… אף אנו, בני החורבן האיום, נושאים אבנים למצבות בחיינו; ומי יודע, אם לא תעקרנו גם הן ואם תיותר להן שארית”); כן תיזכר “מגילת הטבח” שלו, מחזור הקינים (בהדפסתם הראשונה בשם “קינים והגה הי”) שנסדרו כנקודת הגמר בסוף כל מאמריו. שתי הדרגות של כאבו האחרון, דרגת הידיעה הנפשית את הקץ המתקרב ודרגת ההרגשה את חץ המות דבוק בגוף משתקפות מתוך הקדמותיו לרומן “מרים”.

בשער הספר כתוב (כשנתיים לפני מיתתו): “… והנה באתי בימים; עבר היום, שניתן לבן־אדם ולתפקידו, וצללי ערב באים ברחוק – עוד שעל אחד אל הליל הארוך, שבו נלין כולנו עד תום כל חי”. – ואילו בפתיחת הספר האחרון, פרי חדשיו האחרונים, נרשם: "… אני יושב על האבניים להציב זכרון לבני דורי, לתאר בשרד את חיי העיירות שבהן גודלתי.

רבות מחשבות עמדי, רגשתי נוער עולים בי, לבי מלא פרצופים שונים, מאורעות ומעשים, נפשות פורחות, צללי מסכת החיים וגם ארגי קדומים. בן אנכי לבני הגולה ומכוס עתיקה שתיתי גם שתיתי. והנה בא הכורת על כל העיירות האלה, בא על החיים ועל הספרים ההם; ימי חורבן גמור באו על כל המקומות, שבהם עלו תקוותי וניצני שירתי גם יחד. עיר מולדתי היתה לנידה, יד צר היתה בכל מחמדי. בלע אל נתיבות כל מטעי עם ולא חמל, אף בנפש מוריו עשה שמות. נהפך לאֵבל כִנורי, רוחי הומה, היגון אוכל מנפש עד בשר, רק קינה אדע –– ".

מאז גמר המלחמות בחזית רוסיה־גרמניה ניסה דרך כל הצינורות להתקשר עם בית אביו, ללא הועיל. אסון יהדות אוקראינה, אך בת־קולו העמומה הגיעה לגרמניה, היות ומטעמי המדיניות של אותה השעה – חסו שם ה“לבנים” ועוזריהם. היו בין ידידי מי“ב, בין המחליפים אגרות אִתו ואפילו בן באי ביתו, שידעו כללים ופרטים ולא הרהיבו עוז לגלות את אזניו. לכן פגעה בו הידיעה בפתאומיות אכזרית, ללא שום הכנה נפשית כלשהי. שולח האגרת – שארו של מי”ב שנמלט לארץ ישראל (פה נפגש אח"כ עם ברנר ונחקר על ידו) ומשם הִגר לארצות הברית – לא פירט את הכתובת ורשם על המעטפה אך את שם המקבל ואת עיר הימצאו: “לד”ר ברדיצ’בסקי, ברלין". כה הגיע המכתב ראשונה אל איש זר, נושא השם ב. ללא שייכות למשפחה, תושב פרבר אחר: הלה פתח, התבונן, סגר שוב וציין על המעטפה: “לא נוגע בי”. ופקידי הדואר חידשו את חיפושיהם עד שמצאו את המקבל האמיתי.

משקיבל את הבשורה, נשתנה לחלוטין. עמדתו הקיצונית עיצבה מאז את דמותו: מחמיר את הגישה אליו מבחוץ, מקפיד גם כלפי ידידים וקרובים, ובלתי נוח לסלוח – ורך בנפשו. ומאז נפצע, חדר מרכּוּתו הפנימית החוצה. לי את מה שקרה לא הגידו, לא האב ולא האֵם – בהתאם לחנוך שחינכוני, לבלי לתת לי להרגיש אף קורטוב המלחמות העזות שנלחם הוא על קיום ביתו, ולא לתת לי לטעום טעם צער מהו. הייתי בן י"ז, צֵרפתי רמזים והגעתי מעצמי לנחש פשר הדבר. לשאול לא העזתי.

בשני צעדים נקט, למען תקן את מה שניתן לתקן. דאג לשלום הקרבנות; ועזרתו עוד לא איחרה את המועד והיתה לטובת אלמנת אביו שנפצעה קשות בימי הזעם, אך הצליחה לעלות ארצה כחודש לפני מיתת מי"ב (אמנם, לא האריכה עוד ימים ומתה, כבת ע“ה, באייר תרפ”ב ונקברה בתל־אביב). שנית, עשה כל מה שביכלתו למען פרסם את הזוועות בקרב הציבור הגרמני; פה אמנם נתקל, כאמור, בקיר האטום של חשבונות והתחשבויות פוליטיים שהקשיחו גם את לב העתונאים היהודיים, אלה אשר עמו אז כאילו בשירות הממשלה והשתִיקו את אבדן אחיהם, “לשם שמים” של הלאומיות הגרמנית. עמלו זה, עמל שוא, לא מעט הוסיף להקהות את שיניו וליאשו.

מוריץ היימאן תיאר פגישתו עם מי“ב בסתיו 1920: “בא אלי לבקרני בכפר, ובעמדו ליד השולחן, הרגשתי בו משהו שהניעני לאמור לו: התוכל להגיד לי מה המקרה שקרה לך? ואם לא, אז כאילו לא שאלתי דבר. ראיתי, כי עיניו דעכו, פניו חוורו וסנטרו רעד, רק קולו היה כתמיד שקט: ‘זה עתה רציתי לדבר’, וסיפר את סיפור מיתת אביו ואחיו”. – שנה תמימה עברה והבקיעים אשר בו עוד התעמקו. פ. לחובר מסר במאמרו “ימי ברדיצ’בסקי האחרונים” זכרון נסיעתו עם מי”ב ללייפציג, לקבורת ויליים צייטלין, בתשרי תרפ“ב; עת שבתם שניהם בחדר ההמתנה של תחנת הרכבת בלייפציג, ומי”ב סיפר לפ. ל. דבר־תורה בשם אביו, "והוסיף משום מה, קצת שלא כמנהגו: אבא שלי היה בכל־זאת אדם נפלא; –

ופתאום קדרו פניו, ולא עברו רגעים מרובים והוא פרץ בבכי לעיני האנשים הרבים בתחנה הגדולה…" בזכרונות ש.א. הורודצקי – הוא ביקר ביולי 1921 בברלין והתראה עם מי"ב לא אחת – כתוב: “לעולם לא אשכח אותו היום שטיילנו בדאַהלם, הסמוכה לברלין, בין אילנות ופרחים, והיום יום בהיר נחמד היה, והוא סיפר לי ותיאר לפנַי את ימי־ילדותו בבית אביו, את אביו הרב וסביבתו, וכה הלך וסיפר, הלך ותיאר, עד שהגיע לרצח הנורא והאכזרי שנעשה לאביו ולאחיו בימי־הדמים באוקראינה. בשעה זו תקפהו כאב גדול ועמוק והחל לבכות כילד. באותם הרגעים נפתח לפנַי השער ־ ־”ִ

שנת תרפ“א היתה שנת מיתת רבים ממכריו, הקשורים בו מתחנות חיים שונות. ברשומה האחרונה אשר ביומנו נזכרים המלומדים הנפטרים שאול הורוביץ, מי שחזר ובנה את ה”ספרי זוטא“, וההיסטוריון מרקוס בראן, יורש מקומו של גראץ, שניהם מורים בבית המדרש בברסלוי, והחוקר שמעון אפנשטיין בברלין שעבד בשדה הספרות הרבנית. לצִדם נפקד שמם של סופרים, של י. ח. טביוב בריגה ושל י. ח. ברנר ביפו, – ואמנם מעשה הירצחו של יח”ב שימש ההרעשה האחרונה וההרסנית ביותר שעברה על מי“ב בשנתו האחרונה. בשנת תרפ”א הסתלק מו“לו הוותיק בן־אביגדור, שעמד אז על סף חידוש מפעליו ועוד הספיק לדבר עם מי”ב על זאת, בהיותו שופע תכניות. וכן נפטרו פתאום שני אנשים אשר יחסם אתו חודש בשלהי חייו ממש, בקשר עם הכנת כתביו לדפוס והדפסתם: החזן רפאל פראנק, מי שצייר את האותיות פראנק־ריהל השגורות עכשיו בכל דפוסי ארץ־ישראל, אבל הוא עצמו כבר שאף אז ליותר מזה, והציע למי“ב סידור כתב מיוחד, חדש ביותר, עבור כתביו העתידים להיסדר בדפוס, ובעצם המשא ומתן מת מיתה חטופה; אחרון אחרון הביבליוגרף הוותיק ויליים צייטלין, בעל “קרית ספר”, איש לייפציג אף הוא, שהתעסק, מטעם מי”ב והוצאת שטיבל, בהגהת היריעות (כי הסדַרים בבית דפוס נוצרי זה היו לא יהודים ולא שמעו את הלשון שבה סידרו את האותיות), ולהלויתו, כאמור, נסע מי"ב, והפרטים מתוארים בזכרונות לחובר. החוזה על הוצאת הכתבים המקובצים נחתם בשנת 1919. אחד הסעיפים נודע בינתיים ברבים – האיסור המוחלט על צירוף תמונת המחבר לכתבים, בהוספת ההגדרה המפורשת כי אין לפרסם את הצילום אף לא לאחר מות המחבר. בהדריכו אותי, מדי שיעור בשיעור, בשנותיו האחרונות במחקרי שדה העבר ובמסרו לי ראשי פרקים שיסייעו לי להתעמק בעצמי – כמעט שכל לימוד ולימוד היה גומר באזהרה ־אתראה: נַצל את הזמן שבו אני עדיין יכול לענותך דבר, שאול תשאלני, ואל תחמיץ את השעה.


 

ימי המחלה

בשמיני לנובמבר 1921 (ז' חשון תרפ"ב) נפל מי“ב למשכב. מן הסתם התקיפתו המחלה, מחלת הלב, בהיותו לבדו בחדרו, התקפת מות, וכיווצה לבו עד כדי חניקה. אותה שעה – שעה חמש אחה”צ – במקרה לא היה בדירה אלא אחד מחברַי מבית הספר, בן י"ח, שחיכה בחדרי לבואי, והוא גם הגיש לחולה את העזרה הראשונה – הרטיב מגבת ושמה על חזה הנתקף להקל לו – ורץ להחיש רופא. עם שוב האֵם ואני הביתה (עשינו כחצי שעה מחוץ לדירה, לקנות דברים של מה בכך, וכשעה לפני כן עוד ישבנו שלשתנו אל השולחן המשפחתי ושתינו תה בשלוה) – והנה האב יוצא לקראתנו מחדר האמבטיה, פניו חיוורים, מעונים ומיואשים במידה שלא ראינו אותם עד אז: כאילו נורה החץ הארסי ללבו, ומלאך המות מחזיק בו מבלי להרפות עוד הימנו.

רופא שדר בסימטה סמוכה, אשר אמנם לא הכיר אותו הכרה אישית, עשה לו שתי זריקות – של כפוֹר ושל מורפיום – והמיכוָץ הלך ופחת; לאחר שעה קלה הופיע גם רופאו הרגיל, ד“ר ר., מי שדאג לבריאותו זה שמונה שנים, אשר רק אישר את מעשה קודמו ושמר על החולה עד בוא, לפנות ערב, הפרופיסור פלאֶש, מי שיצאו לו מוניטין כבעל נסים, והוא זה שנתיים טיפל במי”ב (ואף ידע, כפי שהוברר לאחר מעשה, כי גזר הדין נחרץ זה כבר). שני הרופאים התיחדו בחדר העבודה של מי"ב להתיעצות ממושכת והאריכו לדבר ביניהם, עד אשר רוח החולה נפעם מאד והיטיב הבן מה שלבו אמר לו בלאו הכי. כששבו שניהם לחדר המיטות, לבשו פני הפרופיסור את החיוך המרמה השגור בפני בעל המקצוע ואמר: “הסתבכנו שנינו בשיחה פרטית; על אבותינו דיברנו, ואמנם אבותי קדומים הם מאבותיו”.

(הפרופיסור היה ממוצא יהודי ואהב להדגיש את יחוסו הגזעי; רופא הבית – מבני יפת). משירד הפרופיסור מעל המדרגות לויתיו עד הקומה שמלמטה ושאלתיהו־ביקשתיהו: “הכל יהיה טוב, לא כן?” והוא השיבני: “צריכים להיזהר ולא להרפות מדאוג”. דאגת־הלב לא הוקלה.

באותה ההתיעצות, כפי שגילה את אזנינו ד“ר ר. לאחר מיתת מי”ב, הגיעו שניהם לידי ביטול גמור של כל תקוה לקום החולה ממשכבו. ולא זאת בלבד אלא שהוברר לנו כי אך תודות לחסד המקרה השאירוֹ השבץ בחיים לעוד עשרה ימים – כי דרך המחלה הזאת להמית עם ההתקפה. אותה תקופת־ביניים, שבין השבץ לבין ההסתלקות, אשר קרוביו חשבוה לזמן ריפויו האיטי, לא היתה איפוא אלא אַרכה מוגבלת בה יתקבל הרעיון הנורא על הלב, אך בה יותן לו גם לצפות עתידות ביתו־נחלתו. ואמנם, עם כל עינוייו הרבים בימי סבל אלה, היה בהוספה זו מעין מתת המזל אשר עת חייו לא אחת התאכזר בו.

עשרת ימי שהות אלה, מחציתם עברה כעבור ימי מחלה רגילה, והבלתי מנוסים רימו את עצמם כאילו ניכרו סימני החלמה. ההתכווצות פגה, המשא הכבד כאילו הוקל, רק השינה ברחה לה כמעט לחלוטין. אולם החולה לא השלה את עצמו. פ. לחובר ששהה אותה שנה בברלין, ביחוד לרגלי סידור כתבי מי“ב בדפוס, והתראה לשם זה עם מי”ב לעתים תכופות – בבואו למחרת יום פרוץ המחלה אל הבית הופתע על ידי מראית עיניו. החולה אמר לו בפשטות נמרצת: “קוראים לבית־דין של מעלה”. וגם לא נתן לעבור על פליטת פיו בצחוק של לא מאמין, לבטל את רגש היאוש שנראה כמחוסר יסוד, ונשאר אותו יום ואותם הימים כבד ראש וקשה מחשבות. דיבר לא אחת על עניני צוואה ולא נתן לסתור את דבריו; הזכיר לא אחת את דאבון לבו על אשר אינו משאיר למשפחתו מחיתם. יום אחד יחיד, השביעי למחלתו – יום ב' לשבת – הרגיש אף הוא הקלה ונרגע. לכן קרא לסַפּר שגר ממולו, שיעשה את פניו, ושח אתו על דא ועל הא; גם פקד על עקרת הבית להיטיב את לב האומן בכוס יי"ש. זוכר אני איך האיש הפשוט הזה (הוא שייך למעמד הבינוני אשר בגרמניה אינם נמצאים בו אנשים שיודעים אמנות וספרות מה טיבן) הביע לפנַי, לאחר צאת גזר הדין, איזה “אדון טוב” היה המנוח אשר לא הִפלה בין האנשים וששח עם כולם ללא הבדל, לא כנימוס יתר הסופרים הנוהגים להתלבש בשתיקה יהירה בנוכחות אוּמנים… דרנו בשכונה אשר אמנים מכל המקצועות היו מצויים בה, וטבעי היה לו לאיש הזה להסתכל, להשוות ולהוציא מסקנות.

באותם הימים, כאמור, הוכנו כתבי מי“ב המקובצים לדפוס, ובעצם ימי המחלה נתקבלו עלי הגהה וגליונות נדפסים מספרי המערכה הראשונה הנקובה בשם “בשדה ספר”; הספרים עצמם יצאו לאור אך לאחר מיתתו, אולם הוא ראה עוד אחד החלקים, את הספר “דוד וסופריו”, כשהושלמה הדפסתו והנהו מכורך לדוגמה. אך עבודת עריכתם היסודית של הכתבים השלים זה כבר; בהגהות שנתקבלו יום יום טיפל גם בשכבו על מיטת מחלתו. נשארה לו אך עבודת השלמה אחת לבצעה: הכנסת שתי פיסקאות קטנות לתוך יריעת הסיום של הרומן “מרים”: ספרו זה, האחרון לספריו, צריך היה, לפי התכנית, להתרחב מעֵבר הנוסח הסופי שנתן לו, ועדיין לא החליט אם להכריע לצד ההרחבה או לצד הצמצום – עד שהשעה נעשתה דחוקה לו וגמר לגמור. היה זה ביום ד', יומים לפני מותו, שהכתיב לי שני הקטעים שנועדו למלא חסרונות בפרקים האחרונים שבכתב־יד הרומן. האחד, פתיחת פרק הסיום שברומן, והשני, שמצא מקומו בסוף פרק ל”ח של הספר האחרון – חזון מרים החולה, אשר נדמה היה בשעת השמעתו את הדברים שזהו חזונו הוא באותם הרגעים ממש:

“בקצה החדר התראה איש־מִדה לבוש מעיל לבן ועיניו סגורות. צל מסביבו והוא בעצמו כצל. יראה מרים להרים את ראשה ומפחדת מפני חזון היום. היא דיברה עם האיש הזה, זאת יודעת היא, ועוד שאלה אחת בפיה. מתפלג הדיבור ברום האויר. קשקשי תכלת מזהירים. מתנענע האיש ומפשיל את זרועו. מעילו נסרח על־גבי קרקע. אחד מבני־המות הוא. הוא לא מת ואינו חי. תרדמה נפלה על הנערה ותיקץ מנבכי צער ותמהון”. –––

החל מיום ג' נראתה השקיעה, שארכה ארבעה ימים רצופים. יום ד', יום הכתבת השורות הנ“ל, עצרת שנתית לפרוטסטנטים היה – בּוּסטאַג בלע”ז, – יום שבתון אשר רישומו הנוגה (יום אֵבל בחודש נובמבר, ירח שיתוק הטבע המערבי) האציל על כל התושבים וגיוון גם את האוירה בחדר הגוסס. אותו יום, אחרי הצהרים, ביקרו אצלו פ. לחובר וא. י. שטיבל. דרש ממו“לו, שנעשה יקר ללבו, שיַבטיחוֹֹ לדאוג למשפחה אף במקרה שלא יקום עוד ממשכבו. מסר לשניהם את כתב־יד “מרים” המושלם. לאחר לכתם – לא ראוהו עוד בחיים – הופיע הרופא ד”ר ר. ומי"ב סיפר לו על ביקור השנַים ועל אשר נתן להם את מגילת הסיום של ספרו. תקפוהו מכאוביו ביותר והוסיף לתאורו: “נתת להם את שלך, ועכשיו אתה יכול לפשוט את הרגל!” המאמר האיום הזה נכרת בלב הרעיה שנאלצה לשמעו מבלי יכולת לעזור, והוא ביטא זאת בשקט אך בכוח ודאות מוחלטת.

בין פחד לתקוה עברו השעות. באותו מעמד ממש גם הודה לרופא כי נוכחותו יש בה אף מן המרגיע. גם הוסיף הסבר לו: “לפי האמונה העממית נלוה המלאך רפאל לכל רופא אמיתי”. והאיש שלא היה מבני ברית ענה ואמר: “מי יתן וגם אותי לווה ילווה”.

– אך אותו ערב התחילו שוב הזריקות שלא פסקו עוד להינתן לו משך ארבעים שעה רצופות, עד הסוף. לילה זה, בין יום ד' ליום ה', הזכיר החולה בפעם האחרונה את יעוד חייו שלא זכה להשלימו – את שֵם מחקרו שטרם כתב אותו ואמר להקדיש לו כל שנות חייו לאחר שיזכה לגמר כתביו הספרותיים והוצאתם. והעומדת על צדו הרגיעתו באמרה: “אמנם כן, ולמען חזונך זה גם תתגבר ותשוב לאיתנך”.

לא שב להזכיר חלומו. ביום ה' הוכנסה אחות רחמניה לדירה לשמור עליו בלילה האחרון (כנראה שחשבו שהקץ יבוא באמצע הלילה). הפרופיסור נשאל על ידי בני הבית ערב יום ההסתלקות: “כלום ציפית לאחרית זו?”

וכמנוסה למצוא תירוץ לכל קושיה השקיט־הדהים אותם כדרכו: “אין זו אחרית אלא תהליך”. את הלילה האחרון עשה במחיצתו הסופר יוליוס לוין*. מעשה התנדבות זה נגע עד מאד בלב הנדון ואמר לאשתו: “אמנם כן, ידידות הלא דבר הוא”. מידידיו דוברי גרמנית לא ביקר אצלו בימים האלה אלא זה בלבד; ידיד נפשו, מוריץ היימאן, היה עצמו צמוד למשכב ואמנם נמלא דאגה מוזרה לשלום מי“ב דוקא בימים ההם והריץ אליו מכתבים שיודיעוהו על מצבו. מסופרי ישראל נמצאו באותם הימים בברלין רב־צעיר, אף הוא אחד מקומץ ידידיו הותיקים של מי”ב, וביאליק שזה לא כבר יצא מרוסיה והכיר את מי“ב ראשונה שבועות מספר לפני יום מיתתו החטופה. שניהם, טשרנוביץ וביאליק, שמעו על המחלה באיחור זמן ואמרו לראות את פני הקרוב לנפשם. הגיעו למחיצתו ביום ששי, אחרי הצהרים, שעות מספר לאחר מותו. צלצלו בדלת ואני נאלץ הייתי לפתוח, לקבלם ולהגיד להם: “אחרתם לבוא”. נדהמו ונרתעו אחורנית. שאלתי אותם: “רצונכם לראותו?” נכנסו פנימה וראו, העדים האחרונים, את הגוף המת. *אחד מבאי ביתו הספורים של מי”ב, רופא לשעבר, אמן בעשיית כינורות, גם מחבר סיפורים בגרמנית.


 

היום האחרון

בי“ז לחשון תרפ”ב נפטר מיכה יוסף בן־גריון־ברדיצ’בסקי בדירתו בפרידנוי שבמערב ברלין. יום מיתתו היה הששי לשבוע, השעה בין שתים־עשרה וחצי לבין רבע לפני אחת, אחרי הצהרים. עשרה ימים לפני כן, ז' לחשון, נפל למשכב אשר ממנו לא ניתן לו עוד לקום.

התקפת המחלה, דלקת שריר הלב, באה כאפתעה – לא לרופאים שהיו מודאגים בגלל מצב בריאותו הרופף זה שנתים ימים, אבל ידעו היטב לשמור על הסוד, אלא לידידיו ולבני משפחתו. הוא עצמו אפפוהו צללי מות מזמן, וביתר־עוז מאז נודע לו אסון בית אביו אשר הכורת עלה עליו עם השתוללות הפורעים באוקראינה; הבשורה הרעה, אמנם, התאחרה כשנה תמימה עד שהגיעה אליו, אבל האיחור אך הוסיף עשותה קטלנית. אך, עם היות רוחו מטבעו קשה עליו, ועינו רואה את הנולד, וידע לשבח את המתים – החזיקתו התקוה כי עוד יורשה לעשות את תגליותיו גלויות, לגמור את עבודת חייו, והתקוה הזאת פיזרה מדי יום ביומו את הערפל המתחדש מדי יום ביומו. ולקרובים לו קרבה גשמית לא הראה כלל פנים חתומות בחותמת הפרידה. הגות־רוחו נשארה נאמנה לו עד יומו האחרון. אלא שבאותו יום ששי נרגע הלוחם אשר בו, הדאגה לעתיד נחלתו העצומה והבלתי נפדית עזבה אותו; שלם היה עם נפשו בהיפרד הנפש מעליו. בשנה הנזכרת הקדים החורף, חורף מערבי, לבוא; יום קר ומעורפל היה אבל שלג טרם ירד. אור לכל יום ששי נוהגים תושבי השכונות האלה לחבוט את השטיחים שלהם, וקול הדפיקה המתמדת הזאת ליוה מדי סוף שבוע לסוף שבוע את עבודתו – כי את חדר עבודתו לא עזב אלא לעתים רחוקות ולא הפסיק את עבודתו כמעט מבוקר השכם עד הלילה – וציין לו את ביאת השבת אשר טיבה אינה נרגשת בסביבה ההיא. ובאותו יום הפרידה, עם הישמע הקול הזה, חששו בני ביתו מאד פן תופר מנוחת החולה, אבל הוא לא הרגיש בשאון המפריע כלל. היה זה אחד האותות שהודיעו על הקץ הממשמש ובא – אך לא לאלה שרצו להשלות את עצמם בסימני הטבה מדומה שחלה, כאילו, במצבו.

כי דוקא בבוקר יום פרידתו הוטב לו למראית העין. עם בוא הרופא לבקרו שאלהו, הרגיל לחשוב אחרית דבר, לתכן תכניות ולהשליט סדר בכל: “מה יהי תהליך יום זה, הרופא? כידוע לך הנני בעל שיטה!” אולם לאשתו אמר, כשעה קלה אחרי זאת: “אין לי פחד מפני המות”. והיא הסבירה לעצמה את האימרה הזאת כי פירושה: אין לי חשש שמחלתי תסתיים ברע – אבל המועמד למות התכוון למות שראהו פנים אל פנים מבלי להירתע. אותו יום עזבוהו הכאבים; הוא נרדם לפרקים, ובהקיצו מדי פעם בפעם שכב לו בעינים פקוחות, שקט וכאילו בנחת. קרוביו ראו את האור הסובב אותו וחשבוהו לסימן התגברותו על החושך, חזרתו לאיתנו – בעת שפניו הלכו והשתנו לפני שוכן אורה.

בלילה שלפני כן, לילה של האבקות קשה עם המות, שמרו עליו אחות רחמניה, שהוזמנה מטעם הרופאים, וידידו הסופר הגרמני־יהודי יוליוס לוין. אור ליומו האחרון שאל החולה באופן מיוחד לשלום האחות והידיד – כלום דאגו להגיש להם ארוחת בוקר; ערב לילו האחרון פקד על אשתו נמרצות לשים לב לזה שידידו לא ירגיש את עצמו נעלב במקרה שלא יעשה הכרה עם הפרופיסור, הרופא הראשי, אשר ביקורו נועד לצהרי יום הששי (והלה, אמנם, אחר לבוא ולא מצאוֹ עוד בחיים). ביום המות פנה פתאום אל אשתו היושבת לצדו ואמר בתוגה לאין ערוך: “עדיין אַת צעירה לימים”. וגם על משמע המאמר הזה עמדה אך באיחור שעה, שעתיים: צעירה את עדיין מלהיות אלמנה והנה נפקד עלי להיפרד ממך. למיתה עצמה לא קדמה גסיסה ניכרת. אחרי הירדמו שוב לרגעים מספר הקיץ לרגע, נשם נשימה אחת – והוציא נשמתו. בן חמשים ושש היה במותו. תש"ב



  1. כלומר: כשהידיים חופשיות לעבודתו המדעית, ואין עוד עוֹל הקיום עליו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות