א    🔗

אין לך דבר בעולם שאין לו שני פנים ושתוכו או צדו התחתון לא יהיה שונה ונבדל, אם לטובה ואם לרעה. מחיצוניותו או משטחו העליון. אבל גם בשוני זה יש להבחין סוגים שונים.

למשל, מטבע שהצורה החקוקה בו מצדו העליון שונה מזו שבצדו התחתון אינו דבר שעשוי להטעות, כיון שאתה הופכו בין אצבעותיך ורואה את שני הצדדים בסמוך זה לזה וכמעט בעת ובעונה אחת. משל אחר: מצבת־זכרון נאה, המתנוססת בגאוה בראש הומיות – התולעים הרוחשות באדמה שמתחת לבסיסה אין בהן כדי לקלקל את עצם המצבה, או לפגום ברושמה, וכל־שכן אינן עשויות להטיל פחתת בערכה ההיסטורי.

אבל תפוח נאה, צח ואדום מבחוץ ומושך את העין, ותולעת מכרסמת את בשרו מבפנים – הלא תפוח־בוסר ירוק, שעוד לא חדרה לתוכו תולעת, עדיף ממנו, משום שהלז יש לו תקוה שיבשיל ללא פגם, אין טפיל אוכל את עתידו – ואילו הקליפה החיצונית הנאה של התפוח ההוא לא תגן עליו מפני המסוֹס והרקב הצפוים לו מבפנים.

לתפוח כזה דמיתיך, מדינת ישראל, פרי עץ־החיים שלנו, תקותנו האחרונה.

נבהל אני מפני משפט זה שיצא מעטי. נבהל אני מפני המטעה הטמוּן במשל זה, שכרוב המשלים אף הוא אינו דומה לנמשל בכל ובהחלט. חס ושלום שמדינת־ישראל, עץ פרי־הדר זה שמרץ יהודי הירואי נטע בקרקע־ההווה של ההיסטוריה, הוא פרי שנדון מראש לכלייה, ואין להציל? לא! לא זה הנמשל! ואולי המשל בעצמו טעון תיקון? התולעת אך זה החלה לכרסם את בשר הפרי, מקרוב באה, עוד לא הספיקה לחדור פנימה, עדיין לא מן־הנמנע לגרש אותה מגוף הפרי. אבל אם לא נגרשנה מתוכו – אז, הוי, אז אמנם עלולה היא להרחיב בו רקבון.

צח ואדום, מרהיב עין וסוחף לב ומעורר התפעלותם של אורחים רבים וחכמים מרחוק באו, הוא המראה החיצוני של פרי העץ הזה שידינו שתלוהו במאמצים כבירים, באמונה יוקדת ובתקוה נוהרת, בגן־עדן היסטורי זה, אשר ממנו גלינו פעם, ספק מאונס ספק מרצון, ואליו תשוקתנו והוא מושל בנו כמעט על־כרחנו, כשם שכל יצירת־אמת מושלת ביוצרה… שום אדם העובר על פני הגן ומציץ לתוכו מבחוץ, או עובר בו בחטף, כתייר, תיר ולא תיר, ומסתכל בתפוח נאה זה שלנו, הלוהט כמו לב מלא רחשי־אנוש, אינו מעלה על דעתו שהמשחית חודר בלאט אל תוכו ועתיד ח"ו להטיל בו רקבון, מפני שסכנה זו מורגשת רק לגרעינים הבריאים שבתוך הפרי, אוצרי עתידו, אך אינה מורגשת לאלה הרואים רק את ברוֹ, “הנחמד להשכיל” בעיני הרבים.

התוֹך הזה… התוֹך הזה קודש הוא ואין לנו רשות לראותו בלבד, אלא חייבים אנו להשתמש בו כראוי, לטפחו ולשמור עליו מכל משמר, לבל יבולע לו, כי צפור־הנפש הוא לנו. אבל ספק הוא אם אמנם עושים אנו כן. אילו כן עשינו, כי אז לא יכול היה לחדור אליו הטפיל־המשחית כגנב במחתרת. הלא התולעת החודרת לתוך הפרי – מן הניצה שקדמה לפרי היא באה. ואנחנו עודנו עומדים בתחילת התהווּת הפרי מן הניצה – בנקודת המפנה הגורלי של המעבר מפרחים לפירות. מדינת ישראל שיש בה רק כשני מיליון יהודים ורק כמה מאות נקודות־יישוב לעומת שטחי שממה למכביר – מדינת ישראל זו אינה אלא פרי מתהווה, פרי בוסר, שעתה זה נתגלם מן הניצה, ודוקה מפני זה הוא כל כך מרהיב את העין, כל כך סוחף את הלב. והיאך זה לא שמרנו על הניצה, לבל יתגנב לתוכה הזחל, אבי התולעת העתידה לפגוע בפרי אשר יצא מניצה זו! כסבורים היינו, כך דרכה של ניצה שהיא מושכת טפילים, ואין זה ראש דאגותינו – יש להשלים עם פגעי ראשית, עם מחלות־ילדות, כביכול, עם תופעות־לווי שליליות שאינן אלא רעה ארעית, חולפת… כאילו אפשר להתפשר עם טפילים! – לא! לא בפשרות עם היסודות ההורסים אפשר לשמור על שלמות הגידול ועל טהרת האבולוציה של הנטע שהופקד בידנו מאת שר־האומה. ואנחנו לא נתנו דעתנו על הדבר הזה!

נשאלת איפוא השאלה: היודעים מנהיגי האומה ושרי המדינה, עסקני המפלגות היושבים בכנסת ובעלי התפקידים הציבוריים המרכזיים, היודעים הם כולם, תמיד, נאמנה, מה דורש מהם שר האומה? – יש ויש מקום לחשוש שלא תמיד הם יודעים – ואולי גם יש שיודעים ומתעלמים מן האמת, אם מתוך פשרנות שברפיון מוסרי ואם מתוך אופורטוניסם שבשלטון השכל, ולפעמים – בשלבי־שררה נמוכים יותר – אולי גם מתוך תאוות הכבוד או רדיפה אחרי המותרות ומכונית־הפאר… לפני אלפי שנה זעק נביא עברי: “שריך סוררים”. אנחנו לא זו בלבד שאין לנו נביאים אלא שגם ספק הוא אם עדיין “בני נביאים” ממש אנו כיום הזה. אנשים מודרנים הננו, כלומר – אנשים שהמניע העיקרי למעשיהם הוא לאו־דוקה אחריות מוסרית, אלא השכל השימושי בלבד, ודרך מחשבתנו, משמע, היא דרך שיקול־הדעת, בלי פאתוס, וכל־שכן בלי אידיאליזציה… טוב איפוא: יהי בלי פאתוס. אבל גם בלי איידאליזציה!

לכאורה, אין פלא שפרנסי־הציבור ועסקני־המפלגות אשר לנו גם הם אינם מסוגלים לעמוד בפרץ, לבל ייסחפו פיגומי הבנין של ביתנו בשטפון הגלותיות שגאתה בארץ־ישראל היום, עוד יותר מקודם, עם זרם העליות האחרונות. אין פלא, שהרי גם הם, מנהיגינו ועסקנינו, “עולים חדשים” הנם, שלכל היותר עלו ציונה לפני יובל־שנים, ואך טבעי הוא שרוח הפלגנות ותאוות המחלוקת והנצחנות, תכונות הגלות, דבקו גם בהם, בחלק ניכר שבהם אם לא ברובם. אין עם עשוי להקים מקרבו הרבה בנים שחוננו בכל סגולותיו של העם בלי מומיו הרעים ומגרעותיו המכשילות ושבכל היותם טיפוסיים לעמם הנם עם זה אחרים ושונים ממנו ביסוד נפשם – ושדוקה משום כך הם מקובלים על העם בזכות המשותף שיש להם עמו אבל גם עשויים להביא לו חדש ולאצול לו מודיפיקציה מוסרית ורעיונית בכוח הסגולות אשר בהן הם נבדלים מן העם ועולים עליו. בנים כאלה נולדים לו לעם רק אחד בדור ושניים בתקופה, יקרי המציאות הם. ברם, יש שגם הם, בנפתוליהם עם המצוי והגיל בתוך העם, אנוסים להפעיל בקרבם דוקה אותן התכונות השליליות שהנן מורת־רוח להם בעצמם.

ראינו זאת בדמותו הדגולה של וייצמן ז"ל, שבמגעו עם גדולי אומות העולם היה אציל־הרוח כפליים: כאזרח־העולם וכבן למורשת ישראל המפוארת – ואילו בהיוועדו עם אחיו בני עמו היה לפעמים יהודי פינסקאי, יהודי חכם ובעל־נפש, משכמו גבוה מן העם, ובכל זאת יהודי פלגן, שבנצחנותו פצע בזמנו את לבו של הרצל.

וזכינו עתה ליהודי גאוני, שסגולות יהודיות נעלות – פיקחות ומרץ עם מעוף־אמונה מספיק כדי לעבור את ים־הגלות בחרבה ולבנות מציאות מנסים על־שכליים – מזוגות בו עם מעלות כלל־אנושיות: קונסטרוקטיביות ואהבת־האמת והומאניות ופרגמטיוּת, מזיגה שסייעה בידו ליצור מדינה יש מאין בשביל עם־ישראל ואף לכפותה עליו הר כגיגית. ברם, גם דוד בן־גוריון, יהודי חדש וגדול זה (חדש מצד שייכותו לטיפוס היהודי החדש של ראשית העליה השניה וגדול מצד מהותו האישית) לא ניקה מגרר תכונה ספציפית אחת של כלל־ישראל שאין עמה התעלות על המורשה המנטאלית המעכבת. ומהי תכונה זו? – אגדיר־נא אותה כפרגמטיות שבנפש, רצוני לומר – הנטיה להעדיף מתוך אינסטינקט־הקיום את הצורך המעשי־האקטואלי, את התועלתי הדרוש להווה, ולהקדימו לדרישת הערך המוחלט ולנימוקי הרוחני־הסובריני. אבל לגבי בעל־פרגמטיוּת כזה הרי ראית הזולת העיקרית והקובעת היא לא בחינת ערכו האנושי, הנפשי־המוסרי והרוחני־התרבותי של זה כשלעצמו, אלא הבחינה התועלתית של מידת התאמתו למשימה האקטואלית ולתפקיד שבהווה ולמען ההווה. ולא יימלט שלפעמים ייכשל המנהיג הפרגמטי בבחירת האנשים שהוא רואה לו לעוזרים ולעושי רצונו, שהרי הוא בוחר אותם רק לפי טיב כשרונותיהם ולא לפי ערכם האנושי – לא לפי חין ערכם הרוחני־המוסרי… אבל כלום אין אנו רשאים לגרוס שהערך קודם לכשרון?

ברם התפיסה שלפיה חכמת־הנפש היא טפל – והעיקר הוא המעשה השכלי או הפרגמטי (אפילו בשרותו של האידיאל) – היא לא רק תכונה ספציפית של כלל־ישראל, כפי שאמרתי, אלא תכונה גלותית היא, בעיצומו של הדבר. ולמה? – משום שהיא נתפתחה באחינו בני ישראל מתוך לחץ הצורך להיות תמיד מוכנים להתמודד עם המציאות, לעמוד על משמר ההווה ולהיפתל עמו, ואילו ראית הנולד, המצריכה את חכמת הנפש ואת בקשת הערך, את העדפת הערכים על האמצעים – תכונה זו, שהיא כלל־אנושית יותר משהיא לאומית או מיוחדת לקיבוץ מסויים, לא נתפתחה ביהודי־הגלות אלא במידה פחותה.

יתכן שמנהיג יהודי גדול זה, שעליו מוסבים דברינו, טיפח בקרבו תכונה זו מהכרה ובכוונת־מכוון, כיון שידע גם ידע שהכרחית היא לו למען מפעלו העצום. להעדיף את הבחינה הרוחנית־המוסרית הצרופה, ההולכת יד ביד עם הפעלת הכוח השופט הפסיכולוגי ובדיקת הערך העצמי של האדם, על הבחינה הפרגמטית, או השכלית־התועלתית (אפילו בלי ויתור על הראי המוסרי) – זאת יכול להרשות לעצמו רק המוכיח הנבואי, או הוגה הדעות, או הסופר הפסיכולוג ובעל־ההגות, אך לא המנהיג העומד בקהל עמו והפועל למען הכלל: הלז אינו יכול להתמכר לדרך זו, אף אם היא מושכת אותו מצד מסויים, רוחני, שבקרבו. או סייפא או ספרא – עליו להכריע ולהתייצב על דרך אחת משתי אלה. ודוד בן־גוריון – האיש אשר אלמלא גזר על עצמו (במצות אותו ‘אני’ שבקרבו, אשר בידו ההכרעה) להיות סייפא, אכן מסוגל גם מסוגל היה להיות ספרא מובהק, סופר חוקר ובעל־מחשבות – דוד בן־גוריון הכריע: בכוח־השופט המפליא אשר לו בחר במה שיאה לו לפי יעודו, הדופק אותו.

ואף על פי כן שאלה היא, אם מנהיג פרגמטי גדול רשאי לא להיות גם פסיכולוג טוב.

מכל מקום ברור, מקוה אני, שכוונת הדברים התיאורטיים האלה היא לא למתוח קו־ביקורת על עובדות שבנפש ועל מעשי האישיות, אלא רק להבהיר את ההכרח העובדתי שבכיוון זה המצוי במחננו: להקדים “נעשה” מעשי־תועלתי ל“נשמע” רוחני (“נעשה” במובן “נבין”), ולהשלים מראש עם כל הליקויים הרוחניים, המוסריים והמעשים ששיכּוּל־ידים זה גורר אחריו במציאות חיינו: שלולא זה הן לא היינו נתקלים ונכשלים לעתים כל־כך קרובות בעובדות המדאיגות ובהפתעות המדאיבות שבגילויי סטיות קשות מדרך הישר, מעילות ובגידות, חוסר הגינות, חוסר אחריות, חוסר סדר, חוסר רצון טוב, חוסר אהבת־הבריות ואף חוסר יחס שבלב למדינת ישראל – ולא רק אצל הזיבורית שבעם אלא גם אצל אנשים שנמסרו להם משימות אחראיות בציבור ובמדינה. דוגמאות אך למותר הנן, ודי לנו גם באלה שכבר נזדקרו, כמרצע שיצא מן השק, אפילו בעתונות שלנו.

ובל אחטא בשפתי: בלי־משים יש שעולה על הלב הרהור מר ונוקב, לאמור – הלואי והיו רעות חולות אלה, יהיה אשר יהיה מספרן, רק רעות של יחידים, ואז נוכל להתנחם ולומר: יחידים אלה מספרם אמנם רב ועצום, אך אפילו אם מצטרפים הם לכדי מחצית הציבור, חלילה, עוד אין לנו רשות לפסול בעטיים את הציבור כולו, אלא נדון את הלז לפי המחצית הטובה שבו. ברם, מי יודע? – נוקב ולוחש אותו הרהור רע – מי יודע אם אין אנו עומדים כאן לפני תופעה מחרידה של ציבור פסול ביסודו, ציבור־מהגרים פגום, שלא בא הנה כלל לשם פדוּת נפשו ולשם ריגנראציה פנימית, אלא רק כדי להמשיך כאן באותה הדרך הנלוזה והנאלחה אשר בה הכריחה אותו להשתרך, דורות על דורות, הגלות האיומה… ובציור כזה– לא הרעים הם היוצאים מן הכלל, אלא הטובים הם היוצאים מן הכלל, אפילו כשמספרם של “צדיקים” אלה רב הרבה יותר מן העשרות, שעליהם התחנן אברהם אבינו בסדום… ואם כך, משמע שגם בריפוי הנגע הכלל אל הפרט – ויש להתחיל מן הציבור, ולא מן הפרטים.

אכן, לעתים יותר מדי קרובות נעדרות אצלנו, בחיים הציבוריים, הבחינה המוסרית וההבחנה הפסיכולוגית המשמשתה, לגבי ברירת האנשים שלידיהם נמסרים אצלנו תפקידים שבניהול אזרחי. – העדרו או מיעוט הפעלתו של קנה־מידה זה נובע בלא־ספק מתוך הרפיון בבקשת הערך האנושי־הצרוף ביחיד כמטרה לשמה גם לגבי עניני הציבור – רפיון שציין את כלל־ישראל בגלות (וחדר ממילא גם לציון). ורפיון זה מניין? ודאי משום שהנטיה בקרב היהודים היתה תמיד לשים את הפזר על הכלל, על ערכו וזכותו של הכלל, ולא על היחיד ועל זכותו של היחיד. בשביל מלחמת־הקיום של היהודי בגלות שקיבלה על־פי רוב צורה של מאבק עם הסביבה הנכרית, עם הגוי השונא והיורד לחייו של היהודי, היה הכרח לוותר מכמה בחינות על הטוהר המוסרי של היחיד ולעשותו טפל לקיום הכלל, שהוא היה העיקר. ומשום־כך התרגל היהודי בגלות לדון את אחיו לא לפי ערכו האנושי העצמי של זה, אלא לפי מידת היותו מוכשר להיאבק עם העולם הנכרי לשם קיומו של איש־הכלל היהודי שבו. כאן, בישראל, משפסק הצורך להילחם עוד בסביבה נכרית חזקה ממנו, עדיין הרגל גלותי זה מוסיף לפעול בנפש היחיד היהודי (כי לא על־נקלה ולא במהרה ייעקר הרגל־כּוֹפה מנפש האדם), אלא שעתה הפך את פניו ופנה כלפי החברה, ונמצא שכל מי שמצליח יותר, מתוך ויתור ציני או ניהיליסטי על הערך המוסרי של היחיד, להערים על טובת הכלל לשם טובת־ההנאה של הפרט – אפשרויותיו לזכות להצלחה חמרית וחברתית גדולות יותר, למעשה.

וכיון שבברירת האנשים, שלידיהם נמסרים אצלנו תפקידים ציבוריים נכבדים, נעדרת כאמור, לעתים קרובות יותר מדי, ההבחנה הפסיכולוגית והמוסרית, נמצא שאותו כלל גדול, שבלעדיו לא ייתכנו מערכי חברה־ומדינה כשרים ותקינים: “האיש הנכון במקום הנכון” – אינו אלא חזיון יוצא מן הכלל אצלנו. ברור שמסירת תפקידי־מפתח לאנשים שמתכונתם הנלוזה היא להיכנס בדלת האחורית, בדרכי עקיפין, וכמעט תמיד בדרך של יחסים אישיים בין אנשי שלומנו" ולפי “המפתח המפלגתי” בלבד – ברור שהיא תוצאה מהעדר הכוח־השופט הפסיכולוגי וההבחנה המוסרית, שאפילו בשעה שהם אינם נעדרים אצל מוסרי התפקידים אין הם בגדר קו שלפיו צריך ללכת למעשה, כיון שאין זה כלל מנהג המקום ומנהג הזמן ואין אדם משים את עצמו דון־קישוט, בטלן, או תמים, בעיני הרבים על ידי שילך נגד הזרם וסופו נוחל כשלון… אבל רעה חולה זו – העדרו של האיש הנכון במקום הנכון – פשתה והשתרשה אצלנו עד כדי כך, שכבר אפשר לומר בפירוש שכמעט יקר־המציאות הוא במדינת ישראל מוסד ציבורי שלא הופקד עליו איש שהעטרה שעיטרו לו אינה הולמתו, אם בגלל פחיתות הקוואַליפיקציה מצד הידע ואם בגלל מיעוט שיעור־הקומה מצד הצביון האישי. ואף אין כל פלא בדבר: כלום בתקופה זו של "התמעטות הדור, וירידת הרמה הרוחנית ביהדות כולה מחמת השפלת המעונים והבורחים ולנוכח האופי הפליטי־האמיגראנטי המבולבל של העליות האחרונות לישראל – כלום בתקופה זו יש לנו אנשים דגולים, אנשי סגולה, במספר רב כל כך שיספיקו בשביל כל המשימות הקובעות את רמת הציבוריות שלנו?

ברם, הבה ננחת דרגה ואפילו לא נדרוש כלל אנשי סגולה לכל משימה ותפקיד, כשם שאין אנו דורשים איכות כזו, למשל, מאלה שאנו בוחרים בהם לכנסת, ונאמר להסתפק בפחות מזה ובלבד שיתקיים בו הסיגנוּם הקולע למטרה שקבעו בני אלביון: men, not measures – כלומר, השגת המטרה הדרושה תלויה לא בתכנית שהותוותה להלכה אלא באנשים המוצאים אותה אל הפועל – כלום יש לנו די אנשים כאלה, שאליהם נוכל לשאת עינינו בתקוה שהמטרות הכרוכות בתפקידיהם תושגנה בזכותם, בכוח מעלותיהם הטובות? – אל נא נשלה את עצמנו לשוא ונודה בפשטות שברזיגנאציה: אכן נתמעט הדור, ולעת עתה הריהו בהכרח מתמעט והולך, כדרך כל “כוּר־היתוך”. ומתי יבוא הזמן אשר בו תחזור הרמה הרוחנית והמוסרית שלנו לאותו קו־העליה שעליו אנו מתפללים – אין אנו יודעים, שהרי אין אנו יודעים מתי ייפתחו ויפרצו מקרבנו אותם מעיינות הישועה של תנועת “תשובה” כבירה, של שאיפה להתחדשות מוסרית ורוחנית, לרפורמאציה פנימית, לגאולה עצמית מן החמרנות והקטנות וחטיפת־הרגע וחוסר כל ביקורת עצמית ומן הניהילסם והציניות והאדישות ולא־איכפתיות, שבהן שקענו. דוקה משום שזה תלוי בכוחות־גורמים נסתרים שבתוך עצמנו, ולא בגורמים מן החוץ, שאת בואם אפשר לשער פחות או יותר – דוקה משום כך אין אנו יודעים, שהרי אין אדם נביא בנוגע לעצמו, ואם היחיד כך, הציבור לא כל שכן? לפי שעה ברור ששום הטפה ותוכחת־מוסר ושום שוט־ביקורת, לא פאתיטי־מוסרי ולא סאטירי־חברותי, אין בהם כדי לשנות מאומה במצב הקיים, וזה מטעם פשוט מאוד: אין אוזן שומעת ואין כל רצון להקשיב, וכל הא להטיף אינו אלא דון־קישוט הנראה כמתנשא ואת דברו ישא הרוח – ככל שיהיו דבריו נכוחים ונכונים יותר כן יאבדו יותר בחלל הריק.

ואמנם לא לשם תוכחת־מוסר באו דברינו אלה, אלא לשם קביעת עובדה מתוך דין־וחשבון אובייקטבי לעצמנו, ללא כל אשלייות.

ב    🔗

במתוקנים שבעמים מתגבש צביונו האקטואלי של הציבור והלך הדעות שלו על ידי עידית של אינטליגנציה, המשמשת קרקע שממנה צומחת ועולה הצמרת של האומה והמדינה, ועם זה היא גם משמשת חציצה וסכר בפני הרובד התחתון של העם – בפני ההמונים, שבתקופתנו הן רוב מנין ורוב בנין של העם ושלולא השפעת יוקרתה של האינטליגנציה, המשביחה את רוח הפרץ וסערות המרדות של המון־העם הכאוטי, שמצד הכמוּת והתפעוּל הוא הולך ורב בזמננו, כי עתה היה הוא, ההמון הגולמי, מחזיר את חיי־הכלל לתוהו־ובוהו, מחמת שנפשיותו אין לה הגה של הכרה והיא מישחק לרוחות הפכפכות. איש־ההמון, ומה גם מארצות מפגרות כגון ארצות האסלאם (טיפוס המוכר לנו היטב היום במדינת ישראל), טעון, כידוע, “חינוך למבוגרים” נמרץ ומשכנע, כדי שיוכל למלא במידת־מה תפקיד של אזרח מתוקן. וברור שחינוך זה יכול להינתן לו, במידת־מה, רק על ידי אותה שיכבה תרבותית־יוצרת אשר באחת ידה היא עוצרת כמין סכר את ההתפרעות הלאטנטית של ההמון ואחת תומכת בשלטון שנבחר על דעתה. ברם, רק כשאינטליגנציה זו היא שיכבה עבה בעם ונתברכה באיכות גבוהה – בעירנות אידיאנית, באידיאלים תרבותיים ובאצילות־הרוח – יכולה היא למלא תפקיד של מצבר למנהיגות ולחינוך. אם לאו, לא תוכל אף היא בעצמה לעמוד בפני לחץ ההמון והיא עשויה להיגרר אחריו, ותחת להאציל מרוחה על המון־העם עתידה היא (מתוך אינסטינקט של שמירת הקיום) לשנות עינה ולהסתגל אליו.

ומהו מצב הדברים אצלנו בנידון זה? – נודה נא גלויות: האינטליגנציה במדינת־ישראל אינה אלא שיכבה דקה כשלעצמה, וזה בגלל שתי סיבות: מחמת הנטיה המופרזת שהיתה שלטת בדור הקודם, בעליה א' וב', להסיט את נקודת־הכובד מיגיעת המוח ליגיע כפיים, עד שמתוך כך הגענו לדלדול החיים האינטלקטואליים בישראל; ומחמת חורבן מרכזי היהדות בתפוצות בידי אשמדי הנאצי שלא הותיר לנו אלא גחלים באפר, הנאבקות על קיומן הגשמי ואינן מסוגלות, כמובן, ליתן דעתן על טיפוח שלהבת הרוח העולה למעלה – והלא רוב הפליטים והעולים כיום הזה הנם בהכרח גחלים כאלה. ואף בתוך האינטליגנציה העברית שלנו בעצמה אין העידית הרוחנית אלא מיעוט בתוך מיעוט ורישומה אינו ניכר כמעט כלל, כיון שמרבית האינטליגנציה שואפת עכשיו, כאמור, לפשרות עם המון־העם והיא ויתרה כמעט כליל על תפקידה החינוכי, העשוי לגרום להעלאת הרמה של הרחוב העירוני, ולהיפך – היא סבורה שעליה לרדת לרמתו שלו. כך סבורים עורכי כל עיתונינו, כך סבור “קול ישראל”, כך סבורים התיאטראות בישראל…

המדאיג ביותר, מבחינתנו כאן, הוא שספק גדול אם אותה עילית מועטת זהה עם ציבור הסופרים שלנו עד כדי חפיפה שלמה. דומה שרק מיעוט מבין סופרינו כיום הזה נמנה עם אותה עידית רוחנית (שאותה יש לבקש אולי בחוגים אחרים, לא־דוקא ספרותיים: אולי בין קשישי הקבוצה והקיבוץ, בין קשישי חכמי האוניברסיטה ועוד). דומה שרבים מבין סופרינו הצעירים תמימי־דעים הם, למעשה אם גם לא להלכה, עם אותה אינטליגנציה המבקשת בדרך כלל להסתגל אל טעמו הירוד של הציבור הרחב בזמננו, שלקה בחוסר בהירות־והבחנה בתום המושגים (ואין צריך לומר שזהו הקו שנוקטות הוצאות־הספרים המסחריות שלנו) – ואם אינם מצליחים בזה והציבור הרחב רואה את ספרותנו החדישה כמין שעמום מקוּדש, בדומה לפרי החקיינות הישראלית העקרה של הציור ‘המופשט’, הרי אפשר לומר, למגינת הלב, שהם נשארים קרחים מכאן ומכאן: מן היצירה לאמיתה נתרחקו ואל היצור האנושי לאשורו לא נתקרבו, – כי הדרך היחידה והקצרה ביותר אל לבו ואל רוחו של האדם הריהי בכל־זאת היצירה הצרופה, שאין עמה התערטלות מן הערכים לשם לוליינות נטולת־ערך.

גם אם הלכה כאפלטון היא, שאין העילית היוצרת, זו שאינה אלא מיעוט בתוך האינטליגנציה בעצמה, כלומר – משוררי, חוזי, אמני־אמת – מתאימה לתפקידים מדיניים וציבוריים, הרי מכל מקום ברור שנושאי המשימות המרכזיות, המעצבים את צביונו ורמתו וטעמו של הציבור והמחנכים את האופי המוסרי ואת הכוח־השופט שלו, צריכים להילקח רק מבין אינטליגנציה אנינת־הדעת ונקית־הדעת שעומדת על הגובה מבחינה רוחנית ותרבותית. משמע שאם אינטליגנציה זו מעטה ודלה היא, אין היא מספיקה כדי למלא את תפקידי־המפתח בחברה אפילו במקום שהשלטונות מחוננים בהכרה וברצון טוב כדי להעדיפה לגבי תפקידים אלה על פני הזריזים בעלי המרפקים או הקופצים בראש, שאינם נמנים עם האינטליגנציה ונשענים רק על המפלגה המשמשת להן דף־קפיצה והמעדיפה אותם, לצרכה, על אנשי־הרוח – כיון שהללו תמיד חשודים על ביקורתיות יתרה על חוסר־קונפורמיסם ועל חוסר משמעת. קל־וחומר כשאין בעם די כוחות רוחניים שיצטרפו לחטיבת אינטליגנציה הולכת בראש, בעלת כוח חינוכי בולם ומדריך כאחד לגבי ערכי מוסר ותרבות.

ואמנם זהו המצב אצלנו כיום הזה.

אין לנו די “בני־עליה” מבחינת התרבות והכשרונות והרצון הטוב בשביל שיהיה לנו “האיש הנכון במקום הנכון” ברוב התפקידים, לפחות בתחומים החיוניים של המדינה והציבור: לא בחינוך העממי (ביה"ס) ובשורות מדריכי הנוער, לא בחינוך ההמונים (בפרט במדורי התרבות והספרות של “קוֹל ישראל”) לא בעתונות היומית ולא בבמות־ישחק, ברוּבן – אפילו לא בפעולות התעמולה של המדינה והמוסדות – אין המצב מניח את הדעת כל עיקר. הדברים ידועים למדי, אך אין מתריעים עליהם, אם מתוך אדישות, אם מתוך סברה כי “שום דבר לא יועיל!”, ואם משום ש“לא כדאי” לפגוע באנשי שלומנו…

החינוך שלנו הוא לכל היותר הקניית ידיעות ואין עמו כל תפעול של חינוך האופי, כאילו אין עיצוב־האופי של היחיד יסוד עיקרי בחינוך הנוער לאזרחות. הנוער שלנו, המחונן מטבעו אולי הרבה יותר מבני גילו בהרבה ארצות אחרות, אינו מוצא במוריו ובמדריכיו (בדרך כלל, כי יוצאים מן הכלל ודאי ישנם) בני־סמך אשר יקנו לו אתיקה ציבורית, שלא יהא, למשל, מגיס לבו בקשישים כאילו הם חלל־אויר שעוברים דרכו בלי להרגיש בו, שלא יעקור נטיעים ולא ילכלך את הנוף; ואף יאצלו לו הכרה תרבות והרגשת ההמשך ההיסטורי, שלא יפסח בקפיצת זלזול על קניני הספרות העברית כאילו זה אגם מים עומדים שאינם יפים לא לשתיה ולא לשחיה… ברם, מי יקנה לו לנוער הזה את התפיסה התרבותית הנכונה, אם חלק ניכר ממורינו סבורים, כנראה, אף הם שיש לחנוך לו לנוער רק “על פי דרכו”, בלא קוֹרטוב רוחני להטותו לדרך המוטב, ולפיכך צריך, למשל, להשמיט מתכנית הלימודים לא רק את סמולנסקין, אלא גם את יל"ג, ואף את ר' יהודה הלוי…

ואשר לחינוך המבוגרים חוששני שגם אילו היה לנו מספר גדול של סופרים צעירים בעלי כוח־שופט וכוח־השפעה, גם אז ספק הוא אם יכלו הם להשפיע על מצב הדברים במוסדות שתפקידם הוא חינוך הציבור, כגון “קול ישראל”, ועדות התרבות למיניהן, בין של הממשלה בין של המפלגה, וכיוצא בזה, כיון שבכל המוסדות הללו שוררת טכנוקרטיה גמרוה ובולטת הנטיה להימנע מלשתף בפעולותיהם אנשי־רוח וסופרים – בעיקר רבה ההסתייגות מסופרים רמי־ערך – וזה בגלל הרדיפה אחרי זרזירי־עט שבאופנה, הפופולאריים בקרב פגומי־הטעם – ולכל היותר קובע כל מוסד כזה בעצמו מי הוא סופר, וכשמספחים סופר כזה לעבודה הלא נקל להבין מה התוצאה.

בלי משים עולה איפוא על לבנו שאלה: העם היהודי, שתכונתו היתה מאז ומעולם זיקה מיוחדת לערכים דושגם חוטבי־עצים ושואבי־מים שבו מצויינים היו בסגולה יהודית־לאומית זו – היתכן שדוקה כאן, במוז חלומנו המשיחי, משתנה אופיו והו אהופך להיות אוטיליטאריסטי גרידה ובלתי־רוחני?

המציאות אומרת לכאורה שהעם היהודי נשתנה בדורנו, אבל נדמה לי שעיון יותר מעמיק עשוי להפיג את חששנו בעיקרו. עם עשוי אמנם להשתנות, אך רק למראית־עין בלבד ולא ביסודו: הוא משתנה, אך אינו נעשה אחר. כי בכל עם ועם יש כמה יסודות שונים ואף מתנגדים, חיוביים ושליליים במחיצה אחת, שמהם מורכב אופיו – ובכל תקופה ותקופה, בהשפעת נסיבות שהזמן גרמן או בלחץ גורמים שבאונס, מתגבר בו אחד היסודות, או צירוף מסויים של יסודות, והוא מתבלט לעומת הקודם, ואז נדמה כאילו עצם האופי נשתנה.

גם בנו יש מזיגה של תכונות מתנגדות: רוחניות עם חמרנות, תמימות עם ציניות, ריבוי הזייה ומיעוט הדמיון היוצר, חוש לצדק עם שלטון ה“חזקה” ונטיה לגניבת־־הדעת, מהפכנות ושמרנות, רגש־היושר וצביעות, ביקרתיות וחוסר ביקורת עצמית, קנאות והפכפכות, צורך בהערצת הגדול (“הצדיק” או המנהיג) עד כדי פסיכוז המוני וחוסר כוח־הבחנה להכיר בערכו של אדם כשלעצמו, רגש השייכות הקיבוצית עם חוסר אחריות ציבורית, פיקחות מעשית עם חוסר־תבונות, אינטואיציה ערה עם מיעוט הכרה וחוסר ראית־הנולד. יש לנו קוי־אופי (מוסריים) האוצלים לנו יתרון על הגויים וקוי־אופי (מנטאליים) שבעטיים אנו נופלים מהמתוקנים שבהם.

והנה בתוקף הנסיבות הרעות לקוּ פליטי עמנו המורדף, שרידי גיא ההריגה, בהתגברות התכונות השליליות על החיוביות, כי “הנדודים אינם מרבים קדושה” כדבר פתגם הקדמוני. כן, בעמנו חל איזה שינוי, לכאורה: הוא ירד במידה ניכרת מרמתו הרוחנית, ואולי לא נגזים הרבה אם נאמר שבתחום הכוח היוצר והמוסר הציבורי שלנו נראו עתה סימנים של ליקוי־מאורות. אך לא זה מפחיד אותי. מאמין אני בנצח ישראל. הפרופורציה בין התכונות החיוביות והשליליות תשוב ותשתנה לטובה לכשישתנו הנסיבות והאור הלאומי יגבר על צל החולין בני־החלוף, מה שמוסך בי חרדה זה לא הרעות הנגרמות על ידי כוחות מן החוץ, אלא פגמים שיש בידנו לתקנם ושמתוך חוסר ביקורת עצמית אין לנו די הכרה לשאוף לתיקונם. פגם כזה הוא שיתוקה של הציונות כתנועת התחדשות פנימית, כגאולה עצמית מן החד־צדדיות שבגלותיות. משונה ומדהים הדבר, שדוקה עם קום מדינת ישראל כאילו שבקה הציונות חיים לכל חי. מה היה חידושה של הציונות הצרופה (הצרופה – לא זו החלקית, המעשית גרידא, הטכנוקרטית)? הבה נראה.

כל השיאים האנושיים הנם שיאים משום שמיזגו בקרבם את הרגש עם ההכרה. ברם, בעם־ישראל היו תנועות מבוססות על השכל בלבד, בלי שיתוף הרמוני עם הרגש, כגון תנועת הקראים, תנועת “התעודה”, האמנציפציה – ותנועות שיסודן היה ברגש בלבד (בברית עם ההזיה), כגון הנבואיות המאוחרת, מיחזקאל עד האפוקריפים, תנועת השבתאיות, תנועת החסידות, גדולתה של הציונות היתה בזאת, שאמרה למזג את שני היסודות האלה, את הרגש הלאומי והמשיחיות עם הכרת הצורך בקיום פוזיטיבי של האומה במובן הארצי. אסוננו בשעה זו הוא, שהציונות שכחה עיקר זה, זנחה את הסינתיזה וחזרה ונתפלגה ליסודותיה: השכל, שאינו בבחינת “לבא בעי”, לחוד, – והרגש שאין עמו מודיפיקציה של ההכרה הנאורה, לחוד. הרגש נטול ההכרה עשוי להיות הרסני (כמו הלאומנות־לשמה, הפאשיסם) – והשכל שאופניו מתגלגלים בלי הרוח החיה של הרגש הנאמן, המכוונו נכוחה, הלא סופו שיגרום להתנוונות האידיאל עד שיגיע זה במימושו אל ההיפך מעצמו. אין ריקמת חיים בלי שתי־וערב זה של מניעי האדם היסודיים. הרגש והשכל הריהם החמצן והחנקן של האויר אשר בו יחיה האדם, וכן העם, ולא ימות. ברם, סינתטיות זו של מניעי החיים לא תמיד נחלת היהודי היתה. אכן בכל הדורות ידעו היהודים כיצד למות ולא ידעו כיצד לחיות. הם ידעו לעלות על המוקד בימי האינקוויזיציה, אך לא ידעו כיצד להתנהג באמיגרציה, אף בדורנו הם ידעו כיצד למות במלחמה למען מדינת ישראל, אך אינם יודעים כיצד לחיות במדינת ישראל כיהודים וכציונים ואזרחי העולם כאחד ולשתול בארצם את נטע התחיה האמיתית, שלא תיתכן בלי סינתיזה.

ברם, כלום אפשר לרפא רעה חולה זו בתוכחה – לא! אי־אפשר. כי התוכחה היא ביטוי לרגש בלבד, ולא תרופה סיתיטית של רגש והכרה, אשר בה בלבד אולי יש להשפיע על הרגש ועל ההכרה בהעלם אחד. הפאתוס של התוכחה יש שהוא נכנס ללב, נכנס לרגע קל, אבל כיון שאינו משפיע עם זה גם על ההכרה, הרי השומע כבולעו כך פולטו. התוכחה נשארת ספרות: למשמרת הדורות הבאים, ולא כגורם בהווה. כלום השפיעו הנביאים בתוכחתם על דורם? – הם יצרו ספרות.

אבל יתכן שיש בכל זאת דרך יותר סינתיטית להשפיע בה על הדור, דרך ארוכה שהיא קצרה, והיא הביקורת. לא תוכחה, כי אם ביקורת – ביקורת מתונה ונוקבת, ברורה והגיונית, המשכנעת דוקה על ידי שהיא כובשת בקרבה את הרגש שביסודה ומפעילה את כלי־הזין של המחשבה. צו השעה הוא ליצור במה מרכזית ובלתי־תלויה לביקורת, שתקיף את כל התחומים של חיינו הציבוריים והרוחניים, האתיים והאסתיטיים, ותהיה איפוא מכוונת לניתוח חושף של המידות והתופעות החברתיות, הספרות והאמנות, הערכים האינטלקטואליים והמוסריים המצויים בחיינו הלאומיים, המדיניים והסוציאליים.

הלא חיים אנו בתקופה שהיא נקודת־מפנה היסטורית לעם־ישראל, הן מחמת שהיא חלה בשעת משבר קשה לאנושות כולה והן בגלל שקשרנו את עתידנו הלאומי בקיומה של המדינה, שמחלות־ילדות פנימיות חודרות לתוכה וסכנות מן החוץ סביב שתו עליה. אבל זוהי גם תקופה הרת־הכרעות לגבי הצביון התרבותי, הרוחני והמוסרי של הציבור העברי בארצו הנבנית. ציבור מתרקם זה עתיד לקבל את הדמות שאנחנו ניתן לו בדורנו זה. ילד זה אשר יולד לנו הריהו אבי האדם היהודי שיהיה לנו מחר. ואנחנו הננו ציבור שזה עתה הושלך לתוך הכור ועדיין לא הגיע לשלב של היתוך אקטיבי והוא אך תערובת של פליטים ומהגרים, חלוצים וגרורים, אידיאליסטים וערב־רב, אנשי־חזון מעטים ואנשי־קוניונקטורה מרובים, משכילים ועמי־ארצות, אנשים שונים זה מזה לפי מוצאם ולשונם, לפי תפיסת־החיים והמנטאליות, המושגים והמידות, המזג והיצר והאופי. לא ייפלא איפוא כי רבה אצלנו כיום הזה הערבוביה והמבוכה בכל שטחי החיים, וביחוד בחיים הרוחניים, ויש לחשוש שמתלאה זו תלך הלוך וגדול בעתיד הקרוב. בהעדר קנה־מידה ברור ובר־סמך “איש הישר בעיניו יעשה” ונמצאת הישרה מעוּותת. נוסף לזה הלא עדים היינו, למראשית קום מדינת ישראל, לחזון שיש בו כנראה מן ההכרחי בשעה שרעיון סטאטי הופך להיות מציאות דינאמית והמצוקים דוחקים את רגלי האראלים ותופסים את מקומם בזירת הכוחות: הרגע שבו הציונות, שהיתה קופאת על שמריה, נהפכה למדינה תוססת דמה לרגע שבו נהפך שעון־החול לקראת פרק־זמן חדש, כשמדורו העליון מתרוקן ומוסר את מקומו למדור התחתון המלא. גרגירי החול האחרונים, שירדו קודם למטה, נמצאים עכשיו ראשונים לספירה חדשה. כתחתונים נעשו עליונים ויסודות חמריים דחקו הצדה – ובהכרח! – את היסודות הרוחניים בהרכב הציבור שלנו. היה זה צורך השעה, צורך היסטורי, כי ברגע־המפנה הגורלי הזה דרושים היו לה למדינה כוחות גשמיים לפעולה טאקטית שאין עמה ריפלקסיה יתרה שבהתבוננות: מן־ההכרח היה ששלטון המעשה ידחה מפניו את שלטון ההכרה, וכוח־המחץ הספונטאני יקח את מקומה של הביקורת העצמית.– אבל ציבור שאין לו תפעול־קבע של ביקורת פנימית הריהו דומה לאדם שכולו פעולה בלא שום הכרה עצמית: הוא יכול להיות בעל מרץ רב, אך עם זה גם תועה־דרך ותועה־לבב. אמת, נכון: בשעת חירום נאלמות המוזות; אבל יתכן כי המוּזה העשירית של העולם המודרני, שנוספה על תשע המוזות של העולם העתיק – המוזה של הביקורת (ובמקרה שלנו, ביקורת עצמנו) – היא הנחוצה ביותר לציבור בשעת חירום, דוקה מפני שהיא הנדחקת אז ביותר הצדה וחסרונה עלול ליהפך לו לציבור למקור רעה גדולה.

הביקורת העצמית היתה מאז ומעולם, למן פיסגת הנבואה ועד בקעת יל"ג־מנדלי־ברנר, כושרה למופת של אנשי סגולה בעמנו. עכשיו שהיא נחלשה כל־כך בציבורנו, שלא בטובתו, מחמת עכירות הרכבו ההטרוגני, הרי מצווים אנו במיוחד לעורר אותה ולהפעילה לשם הבהרת צעדינו בהווה בדרך ההיסטורית שלפנינו, לבל נהיה כעיוורים המגששים בצהרים.

והצורך בקוֹרקטיב ביקרתי הריהו רב־פנים ורב־שטחים אצלנו. בכל תחום חיים, שאליו נביט, נתרבו יתר על המידה גידולי־פרא וקוצי עזובה. לא זו בלבד שחוסר הטעם והעדפת הקלוקל שולטים כיום הזה בספרות, בתיאטרון, במוסיקה, באמנות הפלאסטית, והעיקר – בדרכי העשיה הציבורית, אלא שהרמה המוסרית והאינטלקטואלית של הציבור ירדה בארץ בהרבה לעומת הרמה שהביאו עמם ראשוני בוני הישוב, – ואין כל ספק שירידת רמה זו היא שגרמה גם לשלטון הקלוקל: הצביון האסתיטי הוא פרי האופי האתי..

אין לנו איפוא ברירה אלא להרים את קולנו ולתבוע – על ידי שכנוע ניתחוני, על ידי הסברה ביקרתית – לתבוע מעצמנו ומאחינו־ובשרנו לחזור בתשובה, לשוב אל נקודת־המוצא של הציונות הצרופה: ארץ ישראל כמסגרת לגאולת עצמנו מכל. מומי הגלותיות – מן הפלגנות וחוסר־האחריות, הקנאות בתחום הרגשי והאדישות בתחום ההכרה שלטון ההזייה והזיקה לחמריות, חוסר הקונסטרוקטיביות וקוצר־הרוח, וכיוצא בזה תכונות־חתחתים המשבשות את המפעל ההיסטורי הגדול שבא לידינו, בחסד ולא בזכות, בדור בינוני זה, שאינו לא כולו זכאי ולא כולו חייב – מפעל שגורלו תלוי בנו.

תשכ"ג (1963)