א 🔗
כשלמדנו תנ“ך בילדותנו ומצאנו כתוב שם כי ממלכת יהודה וממלכת ישראל – קיומן וכל גורלן היה תלוי ומותנה בהתנהגותם של איש יהודה ויושב ירושלים ושל “הבן יקיר לי אפרים” – אותם החמרנים המפונקים והדעתנים, שאטמו אזניהם משמוע לקול תוכחת הנביאים, תובעי האמת והצדק – וכי המדינה נחרבה מפני שחרב מקדש “הטוב” בנפש היחיד והציבור, כלומר – שהציבור והיחיד הרעו לעצמם על־ידי שעשו את”הרע בעיני ה' ", היינו אנחנו, בני דור ‘חפשי’, בקרן מקשן, נוטים לקבל בספקנות את המופת שהיה מובן מאליו לאיש־האלוהים. זכורני, אפילו בעודני ילד, בהלו נר התּוֹם והאוֹמן על ראשי, חיתה בי מעין תת־הכרה לאמור: אך שיר ומשל הם הדברים, בבחינת הלכה ואין מורים כך; והנביא אך תרגם, כביכול, את חזונו הנאצל לשפת המציאות. “אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו; ואם תמאנו ומריתם – חרב תאוכלו!” – כל־כך פשוט? ודאי מדובר כאן במין “טוב־ארץ” אשר לא במציאות, מין אור זרוע לצדיק – והצדיק הרי אינו זקוק כלל לשמני הארץ. יען כי העם הזה הוא “עם כבד־עון, זרע מרעים, בנים משחיתים, עזבו את ה'!” – לכן “ארצכם שממה, עריכם שרופות אש, אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה”? – יען כי “שריך סוררים וחברי גנבים! – –” לכן – “אינחם מצרי ואנקמה מאויבי!” – יען כי בירושלים מושלים “מושכי העוון בחבלי השוא – – האומרים לרע טוב ולטוב רע, שׂמים חושך לאור ואור לחושך – – חכמים בעיניהם – –על כן חרה אף ה' בעמו ויט ידו עליו ויכהו”. יען כי “כולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה” – על כן היה העם הזה "כמאכולת אש, איש אל אחיו לא יחמולו – – על כן על בחוריו לא ישמח ה' "… רבונו של עולם! וכי היכן ראינו בהיסטוריה קשר־עקיבות הגיוני כזה בין מעשי האדם ובין ‘תגובת’ ההשגחה? לכאורה, הן כבר הקדמונים ידעו כי “ארץ ניתנה ביד רשע”… “הוי, אשור שבט אפי!” – קורא הנביא, הבטוח שתוצאות המדיניות העולמית באות לארצו כהתגלמות רצון אלוהים. ובכן– האויב הזה אשר יעלה ויבוא ממרחק – כלום את עלבונו של קדוש־ישראל הוא תובע? ואולי אין כל עצם השייכות הזאת שבין הכובש הזר ובין עם יהודה הפורק־מוּסר קיימת אלא בדמיונו של הנביא בלבד? אכן, הוא שׂם כל מעייניו באלוהיו, ומשום־כך גם נדמה לו כי כל הרעות באות מן הרע האחד, מן "הרע בעיני ה' "? – “רחצו, היזכּו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני! חדלו הרע!” – כאילו מלך אשור, אם אך יראה מה טובים הם אנשי יהודה, מיד יהפוך ערפו בבת־צחוק ויחזור לארצו מפוייס!
חזון הנביאים אמנם דובב ללבו של היהודי המודרני או העברי החדש, אבל, עם זה הוא עורר גם כמין בת־צחוק של ספק בשכלו. הוא דובב ללב כשירה, אך רק כשירה גרידה, כלומר – כמשהו תלוש מן המציאות, למעלה ממנה ובניגוד לה כאחד, כדרך שהשירה נתפסת במוחם של אנשים רחוקים ממנה.
משונה! אותה שכלתנוּת, בתה של ‘ההשכלה’, שבתחילת המאה עוד נשאה בד בבד עם הרומנטיקה הלאומית ברוחות האינטליגנציה הציונית שבעיירה – משונה, עד מה פעלה זו להרחיקנו מהבנה היסטורית נכונה, תחת לקרבנו אליה! לכאורה, הלא דוקה ‘חופש־המחשבה’ הניתחוֹני צריך היה לעזור לנו לגלות את הריאל־פוליטיקאי שבנביא, שמהיותו בעל כוח־שופט רוחני הוא מסוגל לחשוף את התוצאות הגשמיות של הירידה המוסרית, של הדלדול הרוחני – והנה, למעשה, לא! לא פעלה היוקרתיות אלא להציג את תוכחת הנביאים כמין הפלגה, דרך ‘נטילת־חירות’ פיוטית, המעתיקה את הדברים מרשותה של מציאות שכלית לרשותה של הגות־לשמה. התרעתם של הנביאים על־דבר הקשר הישר, קשר של סיבה ומסובב, בין הכשלון המדיני ובין קלקול־המידות – מן־הסתם רק מתוך החזון הנאצל היא נובעת, כלומר, אין היא באה ללמד על המצב המציאות לאמיתו ההיסטורית. הבה נבקש את המידות האמיתיות לחורבננו המדיני ההוא בגורמים יותר ממשיים, בתנאים פוליטיים־בינלאומיים, אסרטרטגיים, כלכליים,סוציאליים־חמריים, שננתחם באיזמל השכל הביקורתי, על טהרת המדעיות, כראוי לפוזיטיביסטים מפוכחים, שיכולים אמנם להתפעל מתפיסת בעלי־חזון, אך אינם רשאים לדבוק במסקנותיהם כבסיס לעיון ולדיון בדברי־הימים.
כזה היה הלך המחשבות.
וכשעלינו ציונה, בעקבות אנשי ביל“ו, בעשור־השנים שלפני מלחמת־ העולם הראשונה, אמנם פתחה לנו הארץ שער להבנה חדשה בהרבה דברים שבתנ”ך, אבל הדברים האלה היו בעיקר מתחום חיי הלשון וחיי הטבע, ואילו משפטם של הנביאים על חיי החברה וחיי המדינה שבתקופתם הוסיף להיראות בעינינו חזוני הרבה יותר מראיליסטי. כמו לצאצאי הביל“ויים, כך גם לנו ולבנינו לא הקנתה הפגישה המציאותית של הארץ עם התנ”ך ברוחנו את כוח־הראיה הפנימי, לחזות מבשרנו את הקשר ההכרחי בין ההווייה המוסרית של היחיד ובין הוויית הכלל, בן מידת ההתחדשות הרוחנית של האדם היהודי ובין מידת האפשרות הגשמית לחידוש העם בארצו. לעומת בן־ישמעאל השכן, המהפך בחררה של חושיות־לשמה, שאין עמה שום עילוי אינטלקטואלי לנאורות, הרי אפילו בן־ישראל הגלותי, הקולוניסט של הבארון או בנו, ‘הצבר’ הראשון, שרחוקים גם רחוקים היו מכל כוונה של הומאניות עברית או של ריפורמאציה לאומית־רוחנית, כבני־עליה נראו לנו. היו אמנם בישוב, כבר אז טיפוסים מגוּנים, שואפי־בצע מתועבים, שהגיחו בן־לילה משכונות ‘החלוקה’ של הישוב הישן, כדי לספסר באדמה זו, בה אמרנו לטעת את עתידנו הלאומי – אבל כת־עטלפים זו שייכת היתה בעינינו למין ‘שטח־הפקר’ בין הישוב החדש ובין העולם האסייתי המקיפנו, ולא עלה כלל על דעתנו להסיק ממציאותם מסקנות כלפי פרצופו הרוחני של הישוב החדש, יתר על כן, בין ראשוני בוני הישוב החדש היה מספר האנשים הנאורים והתרומיים רב כל־כך, שהיתה לנו רשות לחשוב כי חברה זו, אם כי אך מצער היא, עומדת באמת על רמה מוסרית יותר גבוהה מן המצוי במדינות־הים. סוף־סוף הן היתה זו חברה בלי גנבים ובלי זונות, בלי רוצחים ובלי בני־בליעל פוליטיים, ועסקניה ופרנסיה והפובליציסטים שלה לא היו חלילה גונבי דעת וגאנגסטרים מכובדים, אלא אנשים כרי“מ פינס ודוד יליין, מנחם אוסישקין וארתור רופּין, הרב קוק ושלמה שילר, ד”ר חיסין ומאיר דיזנגוף, ויתקין וטרומפלדור, יוסף אהרונוביץ וברל כצנלסון, א. ד. גורדון וי. ח. ברנר,משה סמילנסקי והאחים וילקנסקי, ד. בן־גוריון ויצחק בן־צבי, כלומר – בני־עליה שהמשיכו בצורה חדשה את המסורת הגדולה של פרנסים רוחניים בקרב היהדות של מזרח־אירופה בדורות הקודמים.
כי למרות כל הרעה אשר מצאה את ישובנו החדש בשנות מלחמת־העולם הראשונה – תקופת העריצות הטורקית וטיפוס־הבהרות, הגירוש והרעב, הארבה והמצוקה – הלא תקופה אידילית היתה זו לישוב הרך. אידיליה אינה מטה אוזן לשמוע תוכחת־מוסר על חטאים שהיא אינה מרגישה אותם כלל בקרבה – וצדקת מוּסרם של הנביאים לא יכלה איפוא להתחוור לנו, לאנשי האידיליה ההיא בתולדות ישובנו. לא הרגשנו כלל ולא עלה על דעתנו שתכונות־דופי ומומי־נפש גלותיים איומים ומחפירים – אי־כבוד ואי־יושר ציבורי, חוסר שכל מדיני, קטנות־המוחין וקנאות עיקשת – הוגנבו הנה בסתר המנטאליות של ציונים, ואפילו של חלוצים, שלא הבינו כי תנועת ריפורמה עצמית לתיקון הנפש היהודית ולהתחדשות פנימית קודמת גם לעבודה ציונית מעשית בארץ גופה, ואותם מומי־הנפש נשארו גלומים ואורבים בקרב רבים מבינינו, כמחכות רק לשעת־הכושר, לכשתינתן רשות למשחית, כדי לשוב ולהופיע בכל קלונן והרסנותן.
‘שעת־הכושר’ לא אחרה לבוא. הפירצה אשר דרכה הגיחה מפלצת הכיעור הגלותי, האטאוויסטי, ממחבואו בנפש העם הזה, העם שיעוּדו היה ליצור ערכי יהדות חדשים, עזים וטהורים מן הקודמים אשר נשתחקו זה־כבר בין אבני הריחיים של הגלות – כיצד נפרצה זו לראשונה? – על־ידי השילינג הראשון שנזרק מיד החייל האוסטראלי הראשון, שבא בדהרה לגבולנו, סמוך להצהרת בלפור, אל תוך סינרה של אחת מנשי הישוב הרבות בעיר ובמושבה, שנזדרזו ויצאו לקראת הכובש בסלי־חורי טעוני מאפה למכירה בריווח. רסיס־הרפש הזעיר, שניתז על פנינו מתחת פרסות הפרש הגואל ההוא, היה באחריתו, עם ‘הפרוספריטי’ המכוערת שלנו בימי מלחמת־העולם השניה, לשטפון של ניוול וגסות־רוח, זנות ורדיפת־בצע, הפקרת חיי־האדם והשתווּת ניהיליסטית “למקולקלים שבהם” – שטפון שפרץ את כל הסכרים ושבעטייו נהפכו רבים מבן תמימי־הגויים, שבאו הנה כידידי עם־ישראל, לשונאי־ישראל גמורים. ניתנה רשות למשחית – זה המשחית המסתתר בתחתיות הנפש של כל אדם, אלא שבימים כתיקונם, ימי תרבות ושלום ושלטון הנאורות, הוא אסור שם באזיקים של ההכרה המוסרית, ועכשיו עינינו הרואות והנה המשחית הזה (הנותן לנו רשות לקפח, לכאורה, רק את זולתנו, אלא שלצורך זה הוא מחלל ומקפח תחילה את נפשנו בקרבנו) כבר משתולל בראש חוצות וחוגג בציניות גלויה את נצחונו על האדם המוסרי. אוהב־האמת ושוחר־הצדק נעשה אנאכרוניזם ברחובנו, מטרה ללעגם של שקצים עברים, מיני “כנענים”, פאשיסטים, שמעשיהם – תעלולי־חיקוי ל“המקולקלים שבהם”, והם טובלים במקוה של ציבוריות כשרה. האין זה בדיוק כמו בימי קדמוני הנביאים, שקראו: “בבית ישראל ראיתי שערוריה!” – – “שנאו בשער מוכיח ודובר־תמים תעבו!” –– ויתעום כזביהם…"? – כך היה לפני כשלושת אלפים שנה, בימי עמוס והושע, כשקיום המדינה חישף בנו לראשונה את חוסר־הכשרון לנהל מדינה בעטייה של רכיכות חוט־השדרה הציבורי שלנו, זו מחלתנו הלאומית, מחלת נפש עבדים, ממצרים ועד הנה. בגלות הארוכה נצפנה רכיכוּת ממארת זו מעין רואים בגלל הצער והסבל, המכסים ומחפּים מטבעם על תכונותיו השליליות של יצור־אנוש. סבלו של אדם מעביר את נקודת־הכובד ואת האחריות לרע מפנימיותו של הסובל אל מחוצה לו – אל אלה שגרמו לו את הסבל הזה: זוהי פעולתו של צערנו לא רק על הזולת, אלא גם על האני עצמו, ויתכן כי זהו הגורם לא־במעט גם למה שקורין “פעולתו המטהרת של הצער”. משנעלם איפוא המום הרע הזה מעיני עצמנו, ממילא שכחנו גם את הקשר ההגיוני שבסיבה־ומסובב בינו ובין כשלוננו המדיני והחברתי, קשר שעליו התריעו הנביאים בכאב כזה.
עכשיו משחזרנו להווייה מדינית והננו מצוּוים לשאת בעול הקשה של קיום מדיני המצריך קודם־כל כוננות מוסרית, רצון חיובי לטוב, אהבת־צדק דימוקראטית ותרבותית – אולי עכשיו תיפקחנה עינינו לראות במלוא הבהירות את הקשר הזה, את הכרחיותו של קשר זה, שבין הרמה המוסרית ובין התושיה המדינית?
ב 🔗
הקמת הריפובליקה היהודית בימינו שיחזרה לנו את ‘החוליה החסרה’ במערכי התלוּת שבין קיומנו המדיני ובין הרמה המנטאלית והמוסרית שלנו, כפי שהטעימוה הנביאים. בגלות לא יכלה תלות זו להצטייר לנו אלא כאידיאה ערטילאית, המרחפת מעל למציאות בלי חפיפה ממשית עמה; במדינת־ישראל, זו בתה של הציונות אשר מתה בלדתּה, נתממשה האידיאה הנבואית לעינינו ושבה וקיבלה חפיפה גמורה עם החיים, כזו שהיתה לה בימי קדם – כאויר זה, המקבל את צורת הכלי שבתוכו הוא כלוא. בגלות לא ראינו בעינינו את האמת הפשוטה הזאת שבקשר ההכרחי בין החיים המדיניים ובין המידות והרוח של הפרט והכלל; את כשלוננו תלינו ברישעת הגויים. במשך השנים המעטות שעברו למעת ייסוד מדינת־ישראל כבר יכולנו לראותה היטב.
“האינך רואה מה המה עושים בערי יהודה ובחוצות ירושלים?” – שואל ירמיה (ז', י"ז), ושאלתו כאילו מכוונת ישר אלינו, אל כולנו בארץ, כאן – כל מה שיארע לנו, רק מיד עצמנו יבוא לנו: כאן לא רעת הגויים היא בעוכרינו, אלא “דרכּך וּמעלליך עשו אלה לך” (שם, ד', י"ח) – “חטאותיכם מנעו הטוב מכם” (שם, ה', כ"ה)!
תאמר, ירמיהו פסימיסט היה, איש הזעם היה, קנאי למוסריות היה, ולכן ראה את סיבת המכשלה המדינית רק בירידתו המוסרית של העם? אבל הן גם הושע, לפניו, כבר התריע על בוא “ימי הפקודה” “ימי השילום”, בעטייה של נמיכות המדרגה המוסרית בעם ורוח השינאה השלטת בקרבו (“על רוב עוווֹנך ורבה משטמה”, ט‘, ז’) ובעטייה של השטחיות וההתמכרות לרע (“אפרים רועה רוח ורודף קדים, כל היום כזב ושוד ירבה”, י"ב, ב'), ומה גם ישעיה השני – בפרק נ"ט: "חטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע – – שפתותיכם דברו שקר, לשונכם עוולה תהגה. אין קורא בצדק ואין נשפט באמונה, בטוח על תוהו ודבּר שוא – והוליד אוון – – על כן רחק משפט ממנו ולא תשיגנו צדקה. נקוה לאור – והנה חושך; לנגוהות – באפלות נהלך כי כשלה ברחוב אמת, ונכוחה לא תוכל לבוא. ותהי האמת נעדרת…
ואחריהם מילא גם יחזקאל: “דרכיך עליך אתן” (ז' ד'). הוא מטעים בפירוש כי האסון המדיני בא מפני שלא היו בארץ בעלי־הכרה המסוגלים לראות את המצב לאשורו: “שלום ואין שלום. והוא בונה חיץ, והנם טחים אותו תפל – והנה נפל הקיר! הלא ייאמר אליכם: איה הטיח אשר טחתם?” (י,ג, י’–י"ד). הרעה, קורא יחזקאל, באה מפני רפיון חוט־השדרה המוסרי ודלוּת־הרוח של העם: “ואבקש מהם איש גודר גדר ועומד בפרץ לפני בעד הארץ, לבלתי שחתּה – לא מצאתי” (כ"ב, ל').
האחריות העצמית, זו דרישתו הגדולה של יחזקאל (“צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו – – ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה – עליהם הוא יחיה” – ל“ג, י”ב, י"ט) – תפעוּלה משותק. האחריות נעדרת. ובלי רגש־האחריות לא ייתכנו, לדעתו, חיים ציבוריים.
ולא מתוך אדישות טבעית הופקרו הערכין המוסריים למטה רשע אלא מתוך אדישות כפי הטוב מתוך שוויון־נפש למראה נצחון הרע על הצדיק. כי הרע אינו אדיש כלל, אדרבה – אקטיבי הוא ביותר. “והרשעים כים נגרש, כי השקט לא יוכל, ויגרשו מימיו רפש וטיט” (ישעיה, נ"ז, כ'). וכיון שידו של הרע על העליונה, הרי הוא הוא שמושך אליו את כל הפעלתנות שבטבע העם הזה, והטוב נשאר חסר־ישע, אם כי ודאי לנו שהטוב חי וקיים בתוך העם – ומציאות הנביאים עצמה תוכיח!
ויסוד־הטוב המועט והרפה הזה שבקרב האומה הוא שהרים את קולו מגרון הנביא, שלמראה המכשלה הזאת קרא מנהמת לבו: “עם סכל ואין לב!” (ירמיהו, ה'). האדישות והאשלייה העצמית מכאן והציניוּת חסרת־התבונה מכאן מצעידות היו את המדינה למדחפות בימי ירמיהו: “כי מקטנם ועד גדולם כולו בוצע בצע – – – וירפאו את שבר עמי על נקלה, לאמור: שלום, שלום! – ואין שלום! – – גם בוש לא יבושו גם היכּלם לא ידעו, לכן יפלו בנופלים” (ירמיהו, ו'). כך היה בימי ירמיהו. והאומנם רק בימים ההם? ומה בדבר הזמן הזה?
ג 🔗
אכן עצלות־הנפש, הנמנעת מלחשוב על הנעשה ולהבין בו כראוי ומשתמטת מלהתעשת על התיקון הנחוץ – תופעה אופיינית למדי היא גם לימינו אלה, כשם שהיתה אופיינית לימי התמוטטות המדינה בימי הנביא: “עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם: אי־זה דרך הטוב? ולכו בה ומצאו מרגוע לנפשכם! ויאמרו: לא נלך! – – – הנה אנכי מביא רעה אל העם הזה פרי מחשבותם!” (שם).
כי זוהי התוצאה האיומה: השחיתות והקלקלה משתלטות על הציבור, והיחס הציני אל המצב נעשה חותמה הגלוי של המציאות – גלוי לעין כל, כי עצלות־הנפש מזה והצביעות מזה משמשות לו סיתרה. ומה נאמר על זאת, אם לא מה שאמר ירמיהו בשעתו: “הגנוב, רצוח ונאוף והשבע לשקר – – – ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה, ואמרתם ניצלנו, למען עשות את כל התועבות האלה? המערת פריצים היה הבית הזה, אשר נקרא שמי עליו, בעיניכם?” (שם, ז').
ומהו שורש הרעה הזאת? הווה אומר: זניחת האידיאלים של היהדות הצרופה, הנבואית, הזנחת התרבות הלאומית וההתנכרות לרוח־ישראל, שעליהן התריעו בשעתם המוכיחים הנבואיים. “על מי אדברה ואעידה וישמעו? הנה ערלה אזנם ולא יוכלו להקשיב, הנה דבר ה' היה להם לחרפה, לא יחפצו בו!” (שם, ו‘, י’). – “מי האיש החכם ויבין את זאת: – – – על מה אבדה הארץ – – – על עזבם את תורתי – – וילכו אחרי שרירות לבם!” (שם, ט'). – “איכה תאמרו: חכמים אנחנו – – הנה לשקר עשה עט, שקר־סופרים!” (שם, ח'). התרחקות מן המקור הרוחני צררה אף רבים מן הפרנסים בעצמם, בזמננו כמו בזמן ירמיהו.
ועתה? האין אנו רשאים לחשוב שכמו בימי הנביא־המוכיח, כן גם בימינו נעוצה הרעה בהשתלשלות ההיסטורית. הפרצות, החושפות את תורפת הבנים ומסכנות את הווייתם הרוחנית מעיקרה – בידי האבות נעשו. עניוּת־הדעת של הבנים היא תוצאה מחוסר ראית־הנולד התרבותית והחינוכית של האבות. “אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה” היא הנוסחה למציאות שבזמננו ובזמנו של הנביא המקונן כאחד. – שהרי רק לעתיד לבוא, בבוא יום שכולו טוב, יהיה מקום לומר: “כל האדם האוכל בוסר תקהינה שיניו” (שיניו הוא בלבד!): זה יהיה, לדברי ירמיהו (בפרק ל"א), רק לכשתיכרת ברית “חדשה” בין עם־ישראל ובין אלוהיו, בעת ששוב לא יהיה צורך להוכיח את העם, ואפילו ללמדו דעת־אלוהים, כי “כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם”. ברם, כל עוד ענייני הציבור והאומה נחתכים לא לפי שתי־וערב רוחני מתוּכּן ומכוּון, אלא לפי מקרים חילוניים גרידה, שאין עמם דירקטיבה רוחנית טהורה, הלא יוסיף חוק הסיבתיות הנפשית־התולדותית לשלוט בגורל היחיד והעם. ואם מתעוררת בנו שאלה: היש בהם בבנינו בארץ כדי להיות המשך חי למורשה שהיתה בידינו? בודאי יש מקום להרהורים, שהרי יודעים אנו כי לא השכלנו לשמור על הגחלת החיה של מורשתנו המגוללת באפר.
האם לא כמו באותם ימי־קדם, כן גם בימינו אלה, חוסר הרצון לתקן את עולמנו הוא שמתלווה לחוסר התנאים שבעין ומגדיל את חוסר הסיכוי ואת חוסר הפתרון? הבנים דומה שאינם רוצים כלל ליתן המשך משלהם לנסיון הדורות של האבות.
ואולי רע מכל, שכמו בימי הנביא כך גם בימינו אין קולו של מוכיח, היוצא מן הלב, נכנס כלל אל הלב – והגאולה הפנימית מאין תבוא? ובאין גאולה פנימית – היש ערך מוחלט לגאולה חיצונית, מלאכותית? והרואה, שאינו רואה תקוה של ממש לתמורה במצב־הדברים, מליו נובלות על שפתיו והוא נאלם מעוצם הכאב וההתמרמרות. “בדד ישבתי, כי זעם מילאתני” (שם, ט"ו).
תוכחת הנביאים – מתוך הווייה מדינית נאמרה, ושרשה הוא בניגוד שבין המציאות הפוליטית ובין החיים הרוחניים. משום־כך נדמה שעינינו נפקחות לראות את המציאוּתיוּת שבדבריהם, את החיוניות שבדבריהם דוקה עכשיו, משניתנה לנו שנית הווייה מדינית. היום אנו מרגישים, עד מה קולעים הדברים אל “החוֹמש”…
אכן צדקו הנביאים.
תשי"ג (1953)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.