רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
מֵחרְבָּנוֹת הַחֲלוּקָה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

 

א

על הגג השטוח, המוקף מעקה יפה, של הבית החדש, שבנה ניסן ספיר, גביר העדה, על מרום ההר המזרחי שבעיר צפת, ישבו מסובים יקירי העיר בסעודת מצוה על יד שולחן ארוך, שעליו צלוחיות יפות, כוסות כסף וזכוכית, שבהן מתאדם יין עתיק ומשובח, וקערות עם דגים, חתיכות הראויות להתכבד, ומיני פירות מזמרת הארץ.

הלילה היה ליל סהר, מלא הוד וקסם. מדרומית מזרחית נשקף ים הכנרת השוקט והכחול, השרוי בתוך מסגרת הרים, הנצבים עליו כשומרים גבורים, וממערב מתנשא העצמון בשיא ראשו, ושם הלאה, צפונית מערבית כתאומי צביה – גבנוני רמת גוש חלב. וכשהנך פונה לצד דרום והנה לפניך הגליל התחתון עם הריו ועמקיו והתבור רובץ בתוכם. ומתחת לבית, בעמק, כרמי עין זיתים ובתי המושבה. ומלמעלה הכל מכוסה בכפה של תכלת כהה ומואר באור סהר חן, השט לו בנחת באויר הצלול והשקוף בלוית כוכבי נוגה מתנוצצים ומרמזים וקוראים בלי אומר ודברים: רבש"ע, מה נאה עולמך!

בראש הקרואים הלבושים בגדי יום טוב, חלוקים וחגורות בעלי צבעים שונים, ו“שטריימלים” בעלי זנבות על ראשיהם, שמהם יורדות פאות ארוכות, ומסולסלות – יושב צעיר, או, יותר נכון, הרב דק“ק צפת, איש צעיר שקנה לו שם חסיד ומופלג, יד ימינו של הרבי מבורגן, ומהצד השני ראש הישיבה הידוע בשם ריב”ז, הוא אמנם אינו חושב את עצמו חלילה שהגיע למעלת התנא, שנשא עליו את השם ריב“ז – ר' יוחנן בן זכאי, שהיה ג”כ ראש ישיבה בא“י ביבנה, ריב”ז השני הוא עניו וחותם תמיד “הקטן”, “תולעת ולא איש” וכדומה אלא שהקב“ה זכהו, ששמו הוא יהודה ושם אביו שניאור זלמן ויוצא הר”ת אחרי שמשמיטים את הש' משניאור ומוסיפים ר' בראש – ריב“ז. שם יפה לכל הדעות. על דבר הרי”ש הסביר, שאין זה מרמז על רבי, אלא “ראש ישיבה”, ולפיכך הוא תמיד עושה כוכב על היו“ד, להראות שהיו”ד משמשת לשתים: “ישיבה” ו“יהודה”. איך שיהיה, עלה בידו לרכוש לו שם ריב“ז; ועל חדושיו, שיש לו ב”ה הרבה בכת“י, כתב “חדושי ריב”ז” באותיות יפות ומרובעות, ע“י אחד ה”מושלמים" מבחורי הישיבה. והמדפיס דק“ק צפת שידע את “חולשת” ראש הישיבה היה עושה לו נחת רוח, ועל הכתבים של הכוללות והמוסדות הרבים והעצומים היה כותב “בהסכם הגאון האדיר ריב”ז, ר”מ דק“ק צפת”ו".

על ידו ישב אבי הכלה ר' מרדכי הדר, איש עשיר ומופלג בתורה. כבן שלושים ושלוש. פניו מאירות משמחה ועיניו מתנוצצות כברקים. ויש לו אמנם על מה לשמוח. בתו הכלה חינה, שמלאו לה היום שלוש־עשרה שנה וחמשה חדשים זכתה להנשא לצעיר יודע תורה, ובן יחיד לעשיר מופלג מזרע קדושים. אמנם הוא לא רדף אחרי השדוך הזה, גם העשירות לא לקחה את לבו, אלא הוא רואה בעליל, כי מה' יצא הדבר, ולטובה יצא, לאשרה של בתו ולנחת רוח להוריה.

מתחלה מסר ניסן ספיר את בנו שמחה לר' מרדכי שילמד אצלו, ושלם שכר למוד ביד רחבה. ואחר כך התחיל לפתות אותו להשתדך עמו: רוצה הוא להשתדך עם תלמיד חכם. יחד עם זה הרבה לשלוח אליו שתדלנים. גם הרב האב“ד דמתא בעצמו יעץ לר' מרדכי שלא יסרב. וכששאל בעצת הריב”ז, הסכים גם הוא לדעת הרבים, ובכן לא עמד ר' מרדכי נגד הזרם והסכים גם הוא. ומדוע לא יסכים? אם בתו היא צעירה מה בכך? יותר טוב אשה צעירה מבתולה זקנה. ולפי הדין בת שלוש־עשרה בוגרת לכל הדעות. ולה הלא יהיה טוב מאוד בבית חמיה, המלא כל טוב, והיא עוד תקבל “יוקס” (חלק ב“חלוקה”) יפה מכולל זיבּנבּירגן העשיר, אחרי שבעלה וחמיה גם כן מקבלים “חלוקה” מכולל זה, ותוכל לאסוף ממון לעצמה.

בקצור: אם ה' הזמין שדוך הגון לבתו, בודאי שלא צריך להחמיץ, ובדיעבד הוא “ענבי הגפן בענבי הגפן – דבר נאה ומתקבל”.

השיחה בסעודה היתה בדבר הלכה, בשאלה בוערת שהזמן גרמא: שאלת אתרוגי קורפו. הריב“ז, שהיה ראש המדברים בכל מקום, דבר כדרכו בקול עז ובהתלהבות. הוא הוכיח בחריפות עצומה שאתרוגי קורפו כשרים הם ומהודרים. בדרך פלפולו נגע בכמה וכמה ענינים רחוקים, מ”קדשים" ו“טהרות”, קשרם אל הענין הנדון, עיניו בערו כלפידי אש, ומפיו יצאו להבות. הוא חשב אמנם בלבו, שאין לו כונה אחרת, אלא לברר את הדין לאמתו ע“פ דרכי התורה, וכמעט שלא הרגיש, כי בעומק לבו יש איזו נטיה כנגד המתירים, מפני שהמעוררים נגד אתרוגי קורפו הם ה”שאלטיקעס“, שקולם הולך עכשיו ומנסר בחלל עולם היהדות, ומפניהם כמעט שנשתתק קול אבירי התורה גאוני הדור, שהריב”ז נחשב בתוכם. והוא שונא אותם שנאה עזה, לקיים מה שנאמר: “הלא משנאיך ה' עשנא ובתקוממיך אתקוטט”. ואחרי שהם עוררו את השאלה ע“י רבניהם, הנלוים עמהם, לאסור את אתרוגי קורפו, הוא, ריב”ז, מבקש מאוד לסתור את כל הוכחותיהם ודוקא להתיר, כדי להחליש, עד כמה שאפשר, השפעת ה“שאלטיקעס”. רגש כזה היה צפון בעומק לבו, אבל הוא השתדל לרמות את עצמו, שאינו משחד כלל, ורק נוכח האמת, לשם שמים הוא מתכון.

כל הנאספים שמעו בתשומת לב, כביכול, לשיחה, עיניהם היו מוסבות אל הדורש והניעו בראשם תדיר לאות הסכמה, אעפ“י שלא הבינו כלום מדבריו, כי כך הנימוס דורש להראות כמבינים. גם הרב האב”ד עשה את עצמו כשומע, וזנבות השטריימל שלו התנועעו לפרקים לפנים לאות הסכמה. אמנם דברי הדורש לא לקחו כלל את לבו. קשה היה ממנו להכניס את ראשו בחריפות מסובכת וגם השאלה כשהיא לעצמה לא היתה מענינת אותו. הוא תמיד התרחק מעסק ביש זה. מצד אחד אינו רוצה לבוא בריב עם הציונים התקיפים, אעפ"י שגם הוא אינו אוהבם, ומהצד השני – אין לו כל חשבון לריב עם הסוחרים באתרוגי קורפו, כי הוא כפקח וזהיר יודע, שממריבות כאלה לא ירויח כלום.

אולם ר' מרדכי הדר, אבי הכלה, שמע את דרשת הריב“ז בעיון ובעונג, נעים היה לו לשמוע את החריפות הנפלאה היוצאת מפי הדורש כברקים, איך הוא מהרס ובונה עולמות ברוח פיו – הוא אמנם יודע שאין לעולמות הללו כל יסוד, ואפשר לבטלם ולהוכיח ממש ההפך. בעיקר הדבר היה ר' מדרכי מתנגד למסחר באתרוגי קורפו ובפרט נגד אתרוגי א”י, מפני הטעם הפשוט ו“חי אחיך עמך” וגם מפני חבת הארץ. אבל, כמובן במה שנוגע לדין אמת שם אין מקום לסנטימנטליות, ו“יקוב הדין את ההר” ואם ע“פ הדין יש מקום להתיר, אי אפשר לאסור. אלא שהוא ראה שההוכחות הן רעועות, וכל התלהבותו של הריב”ז אינה אלא עקשנות. אבל כמה יפים הם הלהטים של החריפות! חביבים עליו “פטטיא דאורייתא”, ואפילו אם אינם על צד האמת. במקום אחר היה משיב על דבריו ומפלפל עמו, כמו שקרה הרבה פעמים, שהשיב על דבריו, והריב"ז הודה לו בתמימות, שאמנם בפעם הזאת לא הצליח בפלפולו. אבל לסתור את דבריו ברבים – חלילה!

ידידים נאמנים היו הריב“ז והרמ”ה, לא רק מפני שהיו להם אינטרסים משותפים בישיבה שיסדו, אלא בעיקר מפני ששניהם אהבו את התורה אהבה עזה, אהבה לשמה. עסק התורה היה חביב עליהם מכל תענוגי עולם, ושניהם התכונו באמת ובתמים להגדיל תורה ולהאדירה.

הריב“ז היה בעל תפיסה מהירה מאוד ובקי גדול בש”ס בבלי וירושלמי ובחריפותו העצומה היו הענינים שבש“ס משתלבים זה בזה, סותרים זה את זה, מתאחדים זה עם זה ונסמכים זה בזה. והרמ”ה היה בעל סברא דקה: מנתח כל ענין באיזמל הבקורת השנונה ועוצר בעד הפלפול שלא יפרוץ את הגדרות. ושני תלמידי חכמים אלה הכירו והוקירו זה את זה, כל אחד ידע את מעלותיו של חברו, וכל אחד היה משתלם ע"י חברו.

שני אלה היו עמודי התוך של הישיבה החדשה אשר יסדו בצפת “תפארת צין וירושלים”. כמובן, ראש וראשון היה הריב“ז, שמפני גדולתו בתורה “נחתו כל התורנים” והוא גם ידע להרצות יפה את פלפוליו. ע”י השפעתו נמצאו נדיבים שקנו לישיבה בית גדול ויפה במרומי העיר וגם נדבו להחזקת האברכים שהקדישו את עצמם ללמוד התורה. אולם חלק גדול בהקמת המוסד הזה נטל גם הרמ“ה, שהיה עוד עשיר בזמן ההוא. ראשית כל נדב סכום הגון מכיסו לקופת הישיבה בראשית התיסדה וגם קרא איזה זמן שעור חנם. ורק אחרי שהשפע הלך וגדל, נעתר לעצת הריב”ז לקבל איזה “נפוליונים” שכר למוד, שלא יאמרו ליצני הדור: “אסיא דמגן מגן שוי” (הרופא חנם – ערכו אפס).


 

ב

והימים הולכים ועוברים כסדרם.

הזוג הצעיר סמוך על שולחן מלא דשן בבית הורם העשיר המפורסם ניסן ספיר. האברך לומד בכתה השניה של הישיבה, אצל ר' מרדכי חותנו ומשתדל מאוד להלעיטו תורה. אמנם גדולות אינו מקוה ממנו, אבל אם ישקוד על למודו יהיה בודאי תלמיד חכם, וכבר ראה צעירים לא חריפים, שעל ידי שקידה היו גם לרבנים. ובפרט חתנו, שצל הכסף וזכות אבות חופפים עליו. מלבד זאת, הוא צעיר מושלם: יודע לכתוב בכתב יפה להלל בעברית, בערבית ובגרמנית. וכשצריכים להעתיק איזה מכתב בקשה למקום גבוה פונים אל שמחה ספיר, והוא כותב. הכל מתפלאים על יפי הכתב ובטוחים שיעשה רושם. את השפות הוא אמנם אינו מכיר, אבל מעתיק הוא יפה מה שאחרים כותבים.

בישיבה גם כן הכל הולך כסדרו. מרחוק נשמעים תמיד מבית הישיבה קולות הלומדים, יום ולילה לא ישקוטו. נדמה, כי שב לצפת הודה שהיה לה בימי ה“בית יוסף”, שהמשנה היתה מדברת מתוך גרונו. הריב"ז מנצח על המלמדים והתלמידים באהבה רבה, ור' מרדכי עוזר על ידו.

ובעיר גם כן הכל הולך כסדרו. ה“יוקסין” כמעט שמספיקים לכל ההוצאות, כי הזול בעיר גדול מאוד, מבורך הוא הגליל־העליון בפרי האדמה, בדגים, בשר ויין, וכל אחד אוכל ארוחה שמנה, ואחר כך בני תורה הולכים לישיבה ועוסקים בתורה, והשאר מבלים שעותיהם בבתי המדרש הרבים בשיחות חולין, בעשון טבק, בפוליטיקה הפנימית של האמרכלים והממונים והמוסדות והסכסוכים שביניהם, לשון הרע ורכילות. ממה שנעשה בעולם הגדול כמעט שאין איש יודע כלום, או שיש להם השגה מוזרה, ולפעמים הפוכה, כי רחוקה היא צפת ממרכז ישובי. עגלה אינה באה אליה, עתונים אינם מתקבלים, רק פעם רואים “בהמה”, כלומר: חמור בא מטבריה או מראש פנה טעון איזו סחורה, ו“הבהמה” אמנם נוערת בחזקה, אבל מי יכול לעמוד על סודה של נעירה זו?

ובאמת החדשות למה הן באות? ב“ה באוצרנו יש הרבה מה ללמד ולהבין ומי שחננו ה' בשכל יכול הוא לחדש חדושים בכל יום ובכל שעה. ולמה יפנו אל ההבל של חכמות העולם, המבלבלות את המוח והמפריעות את המנוחה? וכשלפעמים מבצבץ ועולה איזה ניצוץ של רעיון חדש, שאינו ממין ה”חדושים" של חדושי הלכות המהרש“א וכדומה אז הצפתי, לפי מליצתו של הריב”ז, מניע בפאותיו, והרעיון בורח ממנו כשד מפני “שמע ישראל”. ושוב הימים עוברים כסדרם, בל כל שנויים, והאמת ניתנה להאמר כי גם אחרי חדושי תורה אין לב הצפתים הולך, כל דבר שבעיון עליהם למשא…

על יד המעינות הפתוחים עד חצות היום נשמע תמיד קול נשים מתקוטטות. זו באה בכדים רבים וכשהיא ניגשת למלאם, השאר צריכות לחכות, ופתאום באה איזו אשה מלומדת מלחמה והודפת בזרוע את זו בקללות וחרופים עבריים וערביים, לפי המלון הצפתי, העשיר מאוד במקצוע זה. אולם רק לפעמים רחוקות מגיע הדבר לידי סטירת לחי ונעיצת צפרנים ואז באים עוברים ושבים ומפרידים בין הדבקות, ועל פי הרוב מסתפקות במלחמות שפתים והדיפות קלות, שאינן באות בחשבון.

וחינה בת ר' מרדכי הדר, אשה־ילדה, מכוסה בהינומא עד פדחתה, כמנהג בנות ישראל הכשרות, ויש לה תכשיטים רבים ויקרים, שבהם היא מתקשטת בכל שבת ומועד. וכעבור שלושה־עשר חודש מיום חתונתה ילדה בן למזל טוב, והיתה שוב שמחה וסעודה גדולה כיד ספיר העשיר, אמנם היא קשתה בלדתה. אבל מה בכך? הדבר הוא מובן: צעירה היא ומבכירה. בלי יסורים אי אפשר…

ורק ר' מרדכי כשנכנס לחדרה וראה את בתו הילדה שוכבת חיורת כמת מאין אונים, פניה מעונים ועיניה סגורות, הרגיש תוכחה אלמת, כאומרת: מה רצית ממני, אבא? למה?…

ובימים האחרונים אין ר' מרדכי שבע נחת מחתנו. חתנו נעשה עקשן ומשתובב כילד שובב. הוא אמנם בא אל הישיבה, אבל לא ללמוד, אלא להפריע את הסדרים ולהרגיז את חותנו. באמצע השעור שטריימל או אלונטית עפים מהמקום ששמחה חתנו יושב אל עבר אחד ופוגעים באיזה תלמיד ששקע ברעיונו. ומר' מרדכי לא נכחד, כי שערוריה זו עשה חתנו. ולפעמים מי שהוא יורק על הזכוכית של המנורה, הזכוכית מתפקעת, והמנורה מעלה עשן וצחנה, ומי עשה זאת? שוב שמחה חתנו של ראש הישיבה.

כאשר נסה ר' מרדכי להוכיחו, עקם שמחה את פניו והלך לו, כאומר: יש מה לשמוע… ופעם ענהו בדברים פשוטים וברורים: איני רוצה ללמוד.

– איך?…

– ככה – ענה הצעיר ויבט אל חותנו במבט של חציפות ובוז. – עניים לומדים כדי שיקבלו תמיכה, אבל אני בשביל מה אלמד? למורה הוראה או לראש ישיבה לא אהיה.

– אבל חובה קדושה היא לכל אחד מישראל לעסוק בתורה – ענה ר' מרדכי – ואפילו לסנדלר ולחנוני. ומלבד זאת הלא זהו תענוג גדול ונפלא.

– למי תענוג למי ענוי נפש – ענה הצעיר במרירות.

– ואם כן, מי מבקש ממך שתלך אל הישיבה? שב בבית ונגמר.

– ומה אעשה בבית?

– אך זהו הגיון! אם אין לו מה לעשות בבית, ילך לו לישיבה, לבטל אחרים מתלמוד תורה!… – כעסו של ר' מרדכי גדל מאוד, אבל כרגע נשתנה מהלך מחשבותיו. הוא ראה כי לפניו עומד צעיר אומלל, שאין לו חך לטעום מתיקות התורה, והיא בשבילו רק אבן מעמסה, והוא מוכרח ללכת לישיבה על אפו ועל חמתו, מפני שאין לו כל עבודה.

בעיני ר' מרדכי הדר היה הדבר תמוה. איך אפשר שאין חשק ללמוד? איזה תענוג בעולם הגדול מהעסק בתורה? ולא ידע הרב התמים הזה, שגם בתנועת הרצון חלים שנויים וכן בטעם העונג. ובזמן ההוא תקפו את הצעיר געגועים עמומים לעבודה, אותם הגעגועים הטבעיים ליצירה, שישנם בלב כל אדם נורמלי, ושרק על ידי לחץ וכפיה חיצונית במשך זמן רב הם הולכים וכבים, והאֶנֶרגיה העצורה והמתפרצת מבקשת ומוצאה ענינים שאינם יוצרים אלא, להפך, משחיתים ומקלקלים. ר' מרדכי הדר בתמימותו לא ידע מהי שאיפת הצעירים הפנימית בדור הזה, וגם כשהתאספו אחדים מחברי הישיבה ובקשו גם הם לקנות חבל אדמה ולעבדה כמו שעושים אלה העולים בימים האחרונים לארץ ישראל מהגולה, בני ביל"ו וכדומה, היה ר' מרדכי הדר בין המתנגדים לתנועה זו, וחשב שהיא זמורת זר, חקוי למעשי הגויים. רק אנשים פשוטים, עם דומה לחמור, צריכים לעסוק בעבודה גסה בכלל. אבל יהודים עדינים צריכים לעסוק בתורה, ורק בתורה…

וכשהוסיף ר' מרדכי לחשוב בענין הזה מצא לצערו, כי לא רק הצעירים, כי אם גם הזקנים הצפתיים, היושבים על המשניות ועל הזוהר לא מתוך הכרה ונטיה פנימית, אלא שאין ענין אחר במה לענות בו. רק הם נושאים וסובלים דומם, לפעמים עושים את עצמם כאילו מתלהבים מלמודם, מניעים בפאותיהם וצועקים, אבל באמת – הבל הבלים…

– אולי תעסוק במסחר? – שאל ר' מרדכי.

– באיזה מסחר?

– האני יודע? אני בעצמי רחוק מעולם המסחר. אולי תפתח חנות? יש לך ב"ה נדוניא – שלוש מאות לירות. אפשר לפתוח חנות יפה. יתנו לך גם בהקפה בבירות.

– מה יש לעשות בחנות? ומי יושב בחנות? רק נשים, שמטפלות בחנות כל היום בילדים. הכי יש בצפת מקח וממכר? לכולם יש תחתונים, חלוקים ושטריימלים, ואין למי שהוא צורך לקנות כלום. ירקות, ביצים ודגים מוכרים גויים. הישיבה בחנות קשה יותר מאשר בבית המדרש.

– ומה לעשות?

–?


 

ג

ניסן ספיר או כמו שקורין אותו בצפת – ניסקה שרה שלומס – הוא נכד הצדיק מבורגן, יהודי יפה, יהודי עדין, יהודי חסיד, זרע קדושים. זקנו נהדר, פאותיו מסולסלות, דבורו בנחת ומתון במעשיו. הוא ראשון למקוה, ראשון לעשרה ראשונים בבית המדרש וראשון לכל סעודת מצוה. אומרים עליו שהוא פקח מאוד, וכל מי שצריך לעצה פונה אליו. ואחרי שהוא שומע מה ששואלים אותו, הוא פותח את הזוהר, מביט במקום שפתח רגעים אחדים, ואומר את עצתו. הוא היה אומר, שכך הוא מקובל מבית אבי שסגולה לעצה נכונה היא לקרוא תחלה איזה שורות בזוהר.

נאה הוא ניסקה שרה שלומס בלילי שבת, כשהוא שב מבית הכנסת, בלוית המלאכים. בנחת רוח הוא קורא “גוט־שבת”, פושט מעליו את הדז’בה (המעיל העליון) העשויה קטיפה ירוקה, ואח"כ מסיר מעליו את השטריימל היקר והוא נשאר בכפה לבנה כשלג ומעוטף בטליתו העדינה, המקושטת בעטרת כסף רחבה (הוא נוהג להתפלל בלילי שבת מעוטף טלית כמו שנהג זקנו), ואחרי שהוא אומר “שלום עליכם” ופוטר מעליו את המלאכים, הוא ניגש אל השולחן ולוקח בידו את כוס היין העדין ומקדש, כשהוא שם טליתו על ראשו. אחר־כך מסיר את הטלית, נוטל את ידיו וניגש לאכול את הדגים העדינים ואת המרק העדין ואת התרנגולת הצלויה העדינה ואת הצימס העדין, בין כל מאכל ומאכל מזמר זמירות ולוגם יין. ואחר כך הוא ממלא את הכוס ומברך ושותה כהלכה.

זוהי דרכו בסעודתו העדינה, שהיא אמנם באה לאו דוקא בשבת, אלא גם בכל ימי השבוע. כי ניסן אוהב את ענין המזון, ואשתו הכשרה יודעת לעשות את רצון בעלה תמיד ואין אצלו בין שבת לימות החול, אלא הזמירות בלבד, וכך היה נוהג לאכול גם אצל אחרים בסעודת מצוה, אכילה שיש בה שביעה ונחת רוח.

– יהודי צריך לאכול, כדי שיעבוד את הקב"ה, ואחרי שהעבודה היא רבה, צריך גם לאכול כהוגן, שיהיה לו כוח. כך היה ניסן רגיל לאמור ולעשות.

ואף על פי ששולחנו היה תמיד ערוך לשובע, לא היה מתעצל ללכת לסעודת מצוה ואפילו ל“עין זיתים”. האכילה היתה אצלו עבודה שבלב: הוא היה אוכל בכל לבו ובכל נפשו, ובשבילה לא חשך מעמל רגליו.

חבה יתרה היתה נודעת לו מלפנים לניסקה מאחד היהודים העשירים, שבא מאפריקה לבלות בא"י את אחרית ימיו – חוניה היה שמו. ניסקה הזכיר תמיד את חוניה חיט באנחה שוברת מתנים. אך זה היה יהודי, – היה ניסקה אומר – לדבר עמו – מחיה נפשות! אילו היו יהודים רבים כאלה!…. אך זה היה יהודי! אך זה היה יהודי!

חוניה היה יהודי תמים ופשוט. תמיד עסק בעבודת חייטות, מתחלה בליטא ואחר כך באפריקה. היה לו בית מסחר ובית מלאכה, שבו עבדו כחמשים פועלים ועשה עושר רב. בנים לא היו לו, וכשמתה עליו אשתו מכר את הכל, לקח את צרור הכסף בידו ועלה לארץ ישראל והתישב בצפת. שם קנה לו בית גדול ובשאר הכסף קנה ניירות של הממלכה וישב לו במנוחה על התורה ועל העבודה. שכר לו מלמד אחד שהיה בא שעות שתים ביום ללמדו “עין יעקב”, ושאר היום היה קורא תהלים ומעמדות ומנורת המאור.

אותו היה ניסקה מבקר לעתים תכופות, משיח עמו בדברי מוסר ומספר לפניו מעשיות מהסבא קדישא שלו זצוק"ל, ומשאר הצדיקים אנשי הפלא ושותה אצלו תה מתוק או קאפה ומפטיר בענבים, בתפוחי זהב וכדומה. מה אפשר לדרוש מאיש שאין לו בעלת הבית?

חוניה היה מביט ביראת הכבוד על ניסקה. בנן של קדושים!… וכמעט שנחשב ניסקה בעצמו בעיניו לאיש קדוש וגם ללמדן מופלג. וכמה יפים הם סיפוריו! מספר הוא לאט, בנחת, בלשון רכה, בשפת חלקות:

“יושב פעם זקני הסבא הקדוש זצוק”ל בראש חסידים ואומר תורה, והחסידים עומדים מסביב כמחנה אלוהים. וכשהוא מוציא מפיו דברי תורה – זקוקין די נור יוצאים עמהם, ואתה רואה ממש בעיניך זרם של אש שמתפשט לכל הרוחות. והנה קרה אסון: נעלמה הקופסה של כסף מהשולחן והקופסה היתה יפה מאוד. אחד ממקורביו הביא אותה לו מחוץ לארץ, שיהיה אותו צדיק מריח טבק ממנה. פונה הסבא הנה והנה, אין הקופסה, איננה. וזקני הקדוש זצוק"ל מצטער מאוד, ושואל כמו לנפשו: איפה היא הקופסה שלי, איפה היא? חבל, חבל, קופסה חביבה!… פתאום נגלה חסיד יפה כמלאך האלוהים (איש לא ראהו עד הזמן ההוא) ופנה אל הסבא בפנים מאירות ואמר: אל תצטער, סבא קדישא! הא לך הקופסה!

פני זקני הצדיק נהרו, הוא קבל את הקופסה בשמחה רבה וכשפתח אותה והנה ריח גן־עדן עלה מתוך הטבק שבקופסה, נתבסם כל החדר וכל החסידים. הרים הקדוש את עיניו לראות מי הוא החסיד הזה והנה איננו…"

– זה היה אליהו הנביא, הוסיף ניסקה בלחש. – הקב"ה ראה בצער הסבא ומהר לשלוח לו את אליהו הנביא, שיסיר ממנו את צערו…

וחוניה שמע ספורים כאלה מפי ניסקה לרוב וקבלם כדבר אלוהים אמת בכל תמימות נפשו. ואיך לא יעריץ את ניסקה, שהיו לו אבות קדושים כאלה?

וכשחלה חוניה, היה ניסקה מבקרו בקביעות ונכנס עמו בדברים על דבר סוף כל האדם, וכי צריך לדאוג מראש, שרכושו יהיה קודש למוסדות קדושים, ושילמדו בהם תורה ויתפללו לעלוי נשמתו. והסביר לו, כי כאן בארץ זו, אם חפץ הוא שיעשה הכל כרצונו, אין דרך אחרת אלא שיתן לו לניסקה את כל נכסיו במתנה ויחד עם זה יכתוב צואה ויפקיד בידו כמה לאיזה מוסד יוּתן מעזבונו. והוא, ניסקה, יחלק אחר כך את הכספים לפי הצואה לכל מוסד בתנאי שילמדו אחריו משניות ויאמרו קדיש, ויעשו “אל מלא רחמים” בשנה הראשונה בכל שבת ואח“כ בכל שנה ושנה בימי ה”יארצייט" ושאר הפרטים, כמו שכתוב בכל מכתבי השנונרות, היוצאים מצפת ומשאר ערי הקודש, כידוע.

וחוניה בתמימותו האמין לדברי ניסקה ונתן לו שטר מתנה על הבית ועל כל אשר לו ומסר לידו גם את כספו – הרבה עשרות אלפי פרנקים ובעוד זמן קצר שבק חיים לכל חי.

ואז קם הבית וכל אשר בו לניסקה לאחוזת עולם. הוא אמר, שחוניה היה חייב לו כסף, ובחובו נתן לו את הבית. ומי שאינו רוצה להאמין, ילך לו אל חוניה ויברר את הדבר לאמתו…

זה היה יסוד עשרו של ניסקה, ואחר כך, כמובן, כסף מושך כסף. ניסקה קונה “יוקסין”, נותן ברבית, סוחר בשטרי ערך ומתעשר מיום ליום.


 

ד

והישיבה “תפארת ציון וירושלים” מתנהגת “כשורה”. נמצאים בה אברכים, כמובן, אחדים, שבקיאים על פה באיזה מסכתות. יש שיודעים על פה סדר או סדרים של משניות, ויש ששוקדים על יורה דעה וחושן משפט, ויש שלמדו לפלפל על דרך הריב"ז. וכל מי שבא אל הישיבה רואה בעליל, שהתורה מחזרת על אכסניה שלה. ובני הישיבה מקבלים תמיכה, כל אחד ואחד לפי שיעורו שלו.

הריב“ז ור' מרדכי מנצחים על הלמודים וקופת הישיבה מתנהלת ע”י ראש האמרכלים, ר' יחזקאל לנדא – לא ה“נודע ביהודה”, אלא אחד מיוצאי חלציו, או סתם מי שנקרא בשמו – וע“י בן אחיו של הריב”ז, הלל קונקין, וכסניף להם רב העדה. אמנם ידידות לא היתה בין הרב ובין הריב“ז. הריב”ז היה מתיחס אל הרב כמו אל “בור דאורייתא”, “דלא ידע מאי דקאמרי רבנן”, וגם שנואה היתה בעיניו פקחותו היתרה, פקחות של סוחר רמאי, שרק אל ה“פּארעס” עיניו נשואות ובשביל ה“פּארעס” הוא נכון לעשות הכל. והרב היה מקנא בשמו הגדול של הריב“ז, והיה משתדל בין מתי סודו להשפילו יחד עם חדושיו ועם פלפוליו; אבל כל אלה היו דברים שבלב, שאינם מגלים אותם, אלא ל”צנועים“. כלפי חוץ היו שניהם ידידים טובים ועל מכתבי הישיבה חתם גם הרה”ג המו“צ דעיה”ק צפת“ו, ולהפך על המוסדות שהם תחת ידי הרב, אישר הריב”ז בחתימתו והרבה להלל את הרב, מפני דרכי שלום.

וככה היה הענין נוהג. “אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא”. כל אחד עושה בשלו ומצליח. הריב“ז והרמ”ה אינם מתערבים בעניני הכספים, והממונים על הכספים אינם מתערבים בענינים הפנימיים של הישיבה, וכולם יחד משתדלים להגדיל את ערך הישיבה ולפרסם את שמה בעולם.

בפרסום הישיבה הועיל הרבה הלל קונקין, “מגיד ישרים” דעיה“ק צפת”ו. זה היה דרשן מסוג חדש. לא כאותם הדרשנים שגונבים דברים מספרי המגיד מדובנא מ“אפיקי יהודה” וכדומה, וגם לא מאלה שהולכים בדרך המחקר ושמים בכליהם ממחקרי “עקדת יצחק” וכדומה. הלל קונקין אינו צריך לכל זה וגם בכלל אין לו חשק לעיין בספרים ולזכור מה שכתוב שם. די לו שהוא מחונן בכשרון הדבור. הוא פותח את פיו בתוך קהל ועדה, והלשון ממללת. רעיון? כלום צריך דרשן לרעיון? והלל קונקין יוכיח שבאמת אין כל צורך ברעיון. הוא אמנם מזכיר בתוך דרשתו איזה פסוקים שנשארו בזכרונו מ“ימי ינקותא” וכן איזה מאמרי חז"ל ומסרסם כמעט תמיד, בלי רחמנות ובלי בושה, אבל אין זה אצלו עיקר.

איך שהוא, הלל קונקין הוא דרשן מוצלח. אם רעיונות אין לו, לא ישנים ולא חדשים, אבל חוצפה יש לו תשעה קבין ויותר. הוא עומד על הבימה כגבור ומדבר בדבורים שוטפים, וההמון שלנו, שטעמו פגום ומשולל כל הבחנה ורגש של בקורת, שומע פטפוטיו זמן הרבה ואינו מתרעם. ואולי חושב בלבו, כי הלל קונקין קבל את דבריו בפי הגבורה ואסור להרהר אחריהם…

הריב“ז כדרכו היה מבטל בלבו כל המגידים, מאיזה סוג שהוא. “סתם מגיד עם הארץ”, היה הריב”ז אומר. ואלא מאי? הענין דורש פרסום, ואחרי שהמגיד עוזר בדבר הזה – הנהו נכון כאיש פוליטי לקבל באהבה עזרת המגיד, ובפרט שהוא קרוב לו ממשפחתו. ולא עוד אלא שבכתבי התעודה שמסר על יד הלל קונקין הרים את מעלתו וכתב עליו כנהוג "הרב הגדול, פה מפיק מרגליות, בקי בכל חדרי תורה ועובד ה' באהבה ובמורא וכו' וכו' ".

רק בעיני הרמ"ה היה קשה קצת הדבר הזה; הוא ביושר לבבו הרגיש כי סוף סוף המגיד הוא מחנך העם והוא יודע והכיר כי בהלל קונקין – מלבד חוצפה אין כלום, ואיך אפשר להשתמש בו בשביל ענין נעלה כמו הפצת התורה והרמת קרנה? אבל להתרעם בגלוי לא נועז גם הוא. ירא שלא יקלקל.

כן נצטער רמ“ה בלבו על שיש הרבה בין הבחורים והאברכים, שאין לבם הולך אחר עסק התורה, והם מבלים את זמנם לריק בתוך כתלי בית המדרש ומתקלקלים ומקלקלים גם את חבריהם. פעם אמר לריב”ז שיותר טוב היה אילו יסדו בשביל האברכים הללו מחלקה של מלאכה. אבל הריב“ז אמר, שזה לא נוגע לו. ילמד כל מי שרוצה ללמוד ובשבילם יסד ישיבה והשאר אין אחריותם עליו. ומלבד זאת – הוסיף הריב”ז בלחישה – נסה נא לפתוח מחלקה למלאכה, אז יבוא הרב וכנוותו ויוציאו לעז על הישיבה, שהיא “אסכולא” רחמנא לצלן, ויבטלו את הכל כעפרא דארעא. מעשים שכאלה היו בירושלים וקנאים פגעו והרסו. אינך יודע עוד כמה גדול כוחם של הקנאים בהריסה!….

אבל היו שעות של “עלית נשמה” לשני גדולי תורה אלה. ביחוד בימי השבתות היה הרמ“ה הולך בבוקר אחר התפילה עפ”י הזמנת הריב“ז לעשות עמו קידוש, ואחרי הקידוש היו סוגרים חדרם ויושבים יחד שעות רצופות ומבררים סוגיא עמוקה. ואז מתפללים והולכים לאכול את ארוחת הצהרים, מתוך שמחה ועונג גדול… בשעות הללו היו שניהם עוסקים בתורה לא להתפאר בלהטי הפלפול, אלא לשם הבנה אמתית של הסוגיא על פי דרכי הראשונים ולרדת לסוף דעתם, “והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני”. ורוח החכמים הלומדים מתנשא אל על ומתלכד יחד עם נשמות בעלי התוספות, הרמב”ן והרשב"א, ומרגישים נועם עליון שאין דוגמתו…

– זוהי סעודת תלמידי חכמים! – היה הריב“ז אומר לרמ”ה תלמידו־חברו בפנים מאירות, אחרי שגמרו את למודם.

הכנסות הישיבה היו במקצת מנדבת הכוללים והיחידים מיושבי צפת, שהשתתפו גם כן בהקמת המוסד, והעיקר מנדבות חוץ לארץ שבאו ע“י מכתבי בקשה כתובים ונדפסים וקונטרסים צעקניים ובכיניים עם צעצועים ותבנית הר הבית וכותל המערבי וקבר רחל, ועם הבטחות גדולות לימות המשיח ולחיי עולם הבא. ואפותיקי של זכות הרשב”י שמנוחתו כבוד במירון ושאר צדיקים וצדקניות, שעל קבריהם הגבאים מבטיחים ללכת עם תלמידים ולבקש רחמים בעד המתנדבים ולברכם בברכת “מי שברך”, פעם בשנה או פעמים אחדות או בכל חודש – הכל לפי ערך הנדבה.

אבל הוצאות הישיבה הלכו וגדלו. כדרך העולם “מי שיש לו מאה רוצה מאתים, ומי שיש לו מאתים רוצה אלפים”. גם ראשי הישיבה בעצמם והמלמדים דורשים הוספה מזמן לזמן. צריך להוסיף גם תמיכות לבחורים ולאברכים תלמידי הישיבה וגם צריך לקנות ספרים, מלבד אלה שנתינים תמיד במתנה. והכסף מאין ימצא?

ואז הוחלט שהלל קונקין, שיש לו גם כשרון של דרשן, יסע לאירופה ולאמריקה לעשות תעמולה בעד הישיבה ויקבל מההכנסות חמשים אחוזים (עם הוצאות הדרך) והשאר יכנס לקופת הישיבה.

והלל יצא לדרכו מזוין במכתבי הריב“ז ושאר יקירי קרתא קדישא, ושהרבו בשבח השד”ר וחתמו ע"ז כל אחד בחתימתו. ובכל מקום בואו היה דורש על הבמה בשבח התורה ובשבח הישיבה הקדושה שהוא בא כוחה, ובני ישראל שומעים בהתפלאות מהגדולות שנעשו בארצנו הקדושה ונותנים ביד רחבה את נדבותיהם. וביחוד הגדיל הלל לעשות באמריקה. שם עשה חברות מיוחדות בהרבה ערים להחזקת הישיבה.

וכבוד הישיבה נתגדל ביחוד אחרי שהדפיס הריב“ז את חדושיו. והלל השתדל להפיץ את הספר והגדיל את שם הריב”ז ואת הכנסות הישיבה.

ובכל פעם כשהיה הלל שב ממסעיו, היה הריב"ז וכל בני הישיבה עושים כבוד לאורח, אבי הישיבה ומפרנסה, והלל הולך הלוך וגדול גם בעיני עצמו וגם בעיני אחרים.

– אילו היה לי שד“ר שכזה! – היה הרב אומר בלבו, בהביטו בעין קנאה אל הצלחת הריב”ז וישיבתו.

אחרי עבור שלוש שנים של נסיעות מוצלחות, וכיסו של הלל נתמלא באיזה מאות לירות – עלה על לבו לבנות לו עליה על הגג של הישיבה, כלומר: קומה עליונה יפה ומהודרה.

כאשר הגיד את חפצו לריב"ז, נשתומם הזקן: איך אפשר לעשות כדבר הזה? והלא זהו גזל הרבים!

– אם יהיה כסף לישיבה – ישיבו לי את כספי עם רבית מועטה וקמה העליה לישיבה.

– למה תכנס הישיבה בחובות?

אבל הרעיון הזה נתקע כמסמר ברזל במוחו של הלל ואי אפשר היה להזיזו משם. מדי פעם היה שב לפתות את הריב“ז ולהטותו לחפצו. וכשראה שהריב”ז מתנגד, איים עליו שהוא יעזוב לגמרי את ענין הישיבה וילך לו להיות שד"ר למוסדות של הרב, שנותן לו יותר אחוזים: ולמה לו להשחיר את פניו בשביל הישיבה שאינה מכירה טובה לו ואינה רוצה לעשות עמו דבר שזה נהנה וזה לא חסר?

צר היה לו לריב“ז לעבור על דין תורה, ובפרט לענין הנוגע לישיבה, שהיא עצם חייו, אבל מה יעשה אם עמוד התוך של הישיבה מתמוטט? היכן ימצא שד”ר שכזה?

הוא ספר את הדבר לר' מרדכי.

ר' מרדכי נתרגש מאוד לשמע הבשורה הרעה הזאת. גם בעיניו היה הדבר כמעשה ליסטים שאין לו שום הוראת התר. אבל איך יצא להלחם נגד קונקין התקיף? הלא הוא תיכף ישליכנו מהישיבה כסמרטוט. ובכן צריך לעשות כמו שהצפתים נוהגים בשעה שהם באים בין המצרים: ב… פ… מ… אי בעית אימא הכי, ואי בעית אימא הכי, ואי בעית אימא – לא אמרתי כלום…

ובכן ע“י כפיה והפחדה השיג קונקין הסכמת הריב”ז.

אולם כשבא קונקין לדבר עם האמרכל נפגשה המחרשה בצוּר.

האמרכל, שהיה שונא בכלל את קונקין, לא הסכים בשום אופן, שיבנה עליה על גבי הישיבה, ולא שם לב גם לאיומיו שיעזוב את הישיבה, אם לא יעשו בקשתו. וכשראה שהריב"ז מסכים לו לקונקין, אף אם לא בלב תמים, והלל עומד על דעתו וגם ניגש לבנות, מבלי התחשב עם דעת מתנגדיו, אז הגיש האמרכל את התפטרותו מהיות גבאי בישיבה, ואחריו גם הרב.

והמלחמה התלקחה…


 

ה

לניסקה ספיר קרה בזמן ההוא אסון, לא אסון ממש, אלא איזה שנוי בחיים, שהתעצב עליו בגלוי ושמח בסתר. אשתו שהיתה זמן רב חולנית, גונחת ומשתעלת, מתה סוף סוף.

ניסקה קבל עליו את הגזירה באהבה, ואמר בלבו: גם זו לטובה!

עוד בעצם ימי השבעה רמז לשדכנים, שאיננו כל כך זקן, כמו שחושבים אחרים, כי סך הכל מלאו לא חמשים וחמש שנה.

ומיד באו והציעו לפניו נכבדות מכל המינים: גרושות, אלמנות ובתולות והוא בחר דוקא בבתולה, ודוקא ביפה. ואם יש בזקנו שערות כסף – מה בכך? נגד זה יש בכיסו דינרי זהב. והוא אמנם לא המתין הרבה: רק מלאו שלושים יום למות אשת נעוריו, וניסקה עמד תחת החופה למזל־טוב עם הבתולה המהוללה מרת אסתר בת שלמה הירץ, בעל אכסניה מירושלים.

ולפני החופה השליש שטר מתנה על ביתו על שם הכלה.

אסתר היא צעירה פקחית. לא לחנם נתחנכה ונתגדלה באכסניה גדולה וראתה אנשים שונים שהם חיים חיים מרווחים. ואם היא הסכימה להנשא ל“תרח” זקן, רוצה היא, לכל הפחות, לחיות כדבעי. חיים של חיים, חיים של עונג ורוחה…

ועל פי רצונה של אסתר עושה הזוג הצעיר למחצה נסיעה של טיול לבירות, ללבנון ולדמשק; ניסקה אינו מקמץ ומוציא הרבה נפוליונים. ובדיעבד ניחא הדבר גם לו, גם הוא נהנה מהטיול, ובפרט עם אשה יפה מקושטת לתלמיד חכם שכמותו (הוא החזיק את עצמו תמיד חכם, אעפ"י שבידיעותיו לא הרחיק ללכת מפרק משניות בהבנה פגומה ומסורסת). וגם כאשר נאנס לרגלי המצב החדש לגזוז את פאותיו (הוא הצטדק שעשה זאת לרגלי מחלתו) וללבוש בגדים אירופיים ולהיות לג’נטלמן, מפני שלא נאה להראות בחלוק צפתי, בפאות ארוכות ובשטריימל בבתי מלון קולטוריים שבערים הגדולות – גם אז לא חדל מחשוב את עצמו לתלמיד חכם וגם לירא שמים.

ואמנם במדה ידועה היה ניסקה ירא שמים באמת. הוא פחד מלעבור על מצוות הדת, ובכל סבר שאינו נוגע לכיסו או להנאתו הוא נזהר מאוד, והיה גם במדה ידועה מדקדק במצוות. אבל במקום שמצא הנאת גופו, וביחוד במה שנוגע לדררא דממונא, שם נתבטל הפחד והיראה לגמרי. לא ידוע אם מצא לו התר, או כלל לא בקש התרים. בעניני ממונות והנאת הגוף הוא אוטונומי לגמרי, ואין רשות להבורא ית' להתערב…

ולפיכך על כל מה שעשה ניסקה בעניני ממונות וכן בשאר דברים שתאותו גררה אותו לא היה מתחרט לעולם. והדרך היתה סלולה לפניו. התגאה כלפי הקב"ה במצוות, עשה לך טלית נאה, קנה אתרוג נאה, הנח תפילין והתפלל איזו תפלה שהיא, תפלה חטופה ומרוסקת, והשאר – היה אדם ואל תפהק.

והוא אמנם היה אדם בין בני אדם. עם הרעבים ידע לדבר בלשונם ובסגנונם ובכל מנהגיהם ובכל המחמאות שבתנועותיהם ומדברותיהם; וגם עם האירופים ידע לדבר בלשונם, ביחוד בשפה הצרפתית. בשכונתו ישבה משפחה של יהודים מזרחיים שדברו ביניהם צרפתית. אבי המשפחה היה דירקטור של בית ספר האליאנס. וגם סגן הקונסול של איזו ממשלה קטנה אירופית. וניסקה הגה כבוד ליהודי הזה, שאעפ“י שהיה אפיקורוס, מחלל שבת בפרהסיה ומתרחק מחברת יהודים, ואינו נכנס אפילו ביום הכפורים לבית התפלה, בכל זאת הכיר ניסקה שזהו יהודי שיש לו תקיפות ו”תעלא בעידניה סגיד ליה". ומה שנוגע לעניני השתחויה והכנעה – היה ניסקה אמן נפלא, והוא נדחק אל המקום שלא רצו בו ולא בקשוהו, ומהרה נתקבל גם אצל היהודי האריסטוקרט הזה כבן בית ולמד את השפה הצרפתית על נקלה לדבר בה וגם לכתוב בשבושים.

השפה הצרפתית פתחה לפניו גם את שערי העולם הנאור, ואחרי שמחוץ לתחום של עיר מולדתו צפת היה מתנהג גם במלבושיו כמנהג ג’נטלמנים, קשה היה כלל להכיר שזה ניסקה הצפתי. כשרון ההסתגלות היה רב מאוד אצל ניסקה. בכל סביבה שהיא היה תופס מקום בראש. בין היראים והשלמים היה ניסקה עומד בשורה הראשונה, כי לא נמצא מי שיודע לחקות כמוהו את דרכי החסידים האמתיים. בתוך הערבים היה ניסקה ערבי גמור ובתוך האינטליגנטים, כביכול, אינטליגנט גמור. במה דברים אמורים כשהאינטליגנטים הם אנשים מן הישוב, כלומר: אוהבים לפטפט על כוס יין, לשחק בעצמות, בקלפים ולשוחח על דבר מסחר, פוליטיקה ונשים, אבל מאינטליגנטים משכילים או מלמדנים בכלל שיש להם עסק עם ספרים ועם מדעים, מהם היה מתרחק כמפני משחיתים. אותם לא היה אוהב ובחברתם לא ישב. הוא חשב אותם לבטלנים. מבלי עולם, שלא נאה כלל לאיש מעשה נבון להתארח עמהם, וכשקרה לו לשבת עמהם ידע לשתוק. וגם את השוקדים על התורה, אעפ"י שהיה מראה להם קצת כבוד בפניהם, היה מבזה בלבו…

וככה חי ניסקה בכל העולמות שהמזל גרם לו להכנס בתוכם לא כגר, אלא כבן בית. פעם מתחצף ופעם נכנע ושפל ברך, ובכל מקום מוצא לו איזה ענין של פרנסה, להכנס ולצאת בו בשלום, בלי שבירת עצמות.

גם הפעם בנסיעת הטיול מצא מקור חדש של פרנסה. הוא הריח שיש מקום לקנות בזיל־הזול מניות של איזו חברה מסחרית, ותיכף ומיד עלה בלבו, כי נקל יהיה לו להפיצן בין אחיו יושבי צפת ולהרויח סכום גדול שיכסה כל הוצאותיו.

וניסקה לא טעה בחשבונו.

אין עיר בעולם שיושביה כל כך בהולים על קנית שטרי גורלות ושטרי־ערך, כמו העיר הקדושה צפת. כל סוחריה, אברכיה וסרסוריה – כולם שקועים בעניני־שטרות; כל אחד אץ להתעשר, לזכות בגורל, לקבל דיבידנדים משונים, וכל אחד בוטח ומאמין באמונה שלמה שהוא יזכה בגורל ובקפיצה אחת יעלה למרומי העושר. ולפיכך הוא מאמץ את כל כוחותיו, לוקח כסף ברבית, מוכר את ה“יוקסין” וקונה שטרות. אותו זמן התהלכה בצפת אפּידמיה של קנית שטרות, ביחוד בבורסאות של צפת, כלומר: בבתי המדרש המרובים והמזוהמים. בחזרת הש“ץ ובקריאת התורה ואפילו פשוט בעת התפלה, אנשים אברכים, ארוכי פאות, מתהלכים הנה והנה בחפזון, יורקים וגורפים את חטמיהם בהליכתם אל כל עבר, מרימים את שולי החלוק הארוך ומגלים את תחתוניהם הלבנים למחצה, ומנקים את החוטם, ומשיחים בחשק גדול על דבר קנית שטרות. ועיניהם מבריקות מרוב התפעלות. ובאמצע פוסקים ואומרים עם החזן “שמע ישראל” ומותחים את ה”אחד" מתיחה הגונה ושבים לעסקיהם.

ור' מרדכי הדר, שכספו בא לו בירושה מחותנו, נכשל גם כן בקנית שטרות על ידי מחותנו הותיק, ר' ניסקה. ר' מרדכי היה תמיד סובל יסורים מעשרו. הוא רצה אמנם למצוא איזה רווח קטן מכספו, כדי שיוכל לעסוק בתורה בלי דאגת הצרכים הנחוצים. אבל איך ימצא? נסה להלוות לבטוחים בהתר עסקא ברבית קטנה, אבל ה“בטוחים” ידעו את חולשתו של ר' מרדכי, שאינו יודע לתבוע אפילו בדיני ישראל ומכל שכן בערכאות, והיו מונים אותו ודוחים את פרעונותיהם, עד שסוף סוף היה שמח אם קבל מחצית הקרן.

ובימים ההם יצא ר' מרדכי מאיזו הלואה גדולה וידיו על ראשו. ועל כן גמר בלבו לנסות גם הוא את מזלו בקנית שטרות, וניסקה מחותנו הלהיב אותו בפה חנף והוכיח לו באותות ובמופתים, כי אין מסחר יותר נושא פירות מהשטרות של מכרה הזהב בסיביר, שטרות שנותנים רווחים שלא היו לעולמים, זהב כאפר ממש.

ור' מרדכי ידע שכבר קנו אחדים והם מתהללים בקניתם, כי ניסקה בטוב לבו הוזיל להם אחוזים מהמחיר המינימלי, ושכונתו להעשיר את יושבי עיר מולדתו.

והצפתים שלא ראו את העולם ולא למדו גיאוגרפיה ושאר הידיעות האלמנטריות, חוננו בפנטסיה עשירה ונפלאה. העיר הרחוקה טוֹבּוֹלסק שבקצה סיביר נראית להם כל כך קרובה, ונהירין להם שביליה כשבילי דנהרדעא. ועל האובליגציות שמוציאה החברה המסחרית שבטובולסק סומכים בטחון גמור, כראוי למאמינים בני מאמינים. וכל אחד כבר שוקל וחושב וסופר ומונה את הרווחים שימצא בעגלא ובזמן קריב.

אולם לא ארכו הימים ולר' מרדכי נודע, שלשטרות הללו כבר אבד ערכם וראויים לצור על פי צלוחית, ולא זה בלבד, אלא שניסקה ידע מראש ששטרות בטלים הם, ואף על פי כן לא נמנע מרמות אותו.

איזה זמן התהלך ר' מרדכי כמשוגע ממראה עיניו. הוא ועוד רבים הפסידו את כל כספם. אבל בשעה שקמה המהומה בעיר, נסע ניסקה למסעיו ללבנון, לדמשק ואולי גם לקושטא. ואחרי עבור שנים שלושה חדשים שב לעירו שלם ותמים כמו שהיה. הוא אינו מבין כלל מה הבריות הללו רוצות ממנו. איזה חדוש יש בדבר? צא ולמד מה שנעשה בעולם הגדול בכל בתי הבורסאות הגדולים, שטרות נכנסים ושטרות יוצאים, אלה עולים ואלה יורדים, זה קונה וזה מוכר, זה מרויח וזה מפסיד, ואין גם אחד שיבוא בתרעומות ובטענות ומענות. הרוחת – הרי זה שלך, הפסדת – גם כן שלך. הכל נעשה עפ"י גזירה, שנחתמה בראש השנה ויום הכפורים: מי יעני ומי יעשׁר, ואם אין הדבר ישר בעיניו, הרשות בידו ללכת ולהגיש קובלנא אל “ונתנה תוקף”.

אולם ר' מרדכי ידע, כי אלה הם דברים בעלמא, ידע ברור שניסקה רימהו. אבל מה יכול הוא לעשות לניסקה? ר' מרדכי כועס ומתמרמר בלבו, אבל להוציא כעסו החוצה, אפילו בדבר שפתים גם כן אינו יכול. הלב מלא קצף, והלשון מוטלת בפה כסמרטוט, אין מלה…

מלבד זאת ירא הוא להכעיס יותר מדי את ניסקה מחותנו. הן בחסדו תלויה בתו חנה ושלושת ילדיה, שהספיקה ללדת למזל טוב עד השנה השמונה־עשרה. ה“יוקסין” והתמיכה שהוא מקבל אינם מספקים להוצאותיו, אם יחפוץ להפרד מעל אביו. והנדוניא גם כן נתמעטה מאוד. חינה היתה חולנית והיתה צריכה לנסוע להתרפא ימים רבים בבירות.

ואמנם מצב חתנו ובתו רעוע מאוד. והמשפחה הולכת ורבה, והיא יושבת בבית ניסקה בין עקרבים.

דבר טבעי הוא שאשתו של ניסקה לא היתה אוהבת את כלתו של בעלה ואת ילדיה, ואפילו בעיני ניסקה בעצמו לא היה טוב, שבנו האברך ומשפחתו יושבים בביתו, והוא נתקל בהם תמיד, בפרט שיש תקוה שהוא לא יהיה לו בן יחיד. וצריך להגיד האמת, ששמחה היה משתדל להקניט את אמו חורגתו בערמה, בעשותו לו פנים של תמים. בענין זה היה שמחה אמן גדול וממציא נפלא, וזו מתמרמרת וכועסת ושופכת את כעסה על חינה העלובה.

ביחוד רבו הקטטות בבית מעת שבאה אמה של אסתר לשבת עם בתה. זו היתה זקנה נרגנת מטבעה וקמצנית לאין חקר. ורע היה בעיניה ששמחה ומשפחתו אוכלים משולחן בתה. ושמחה גם כן מצא מקום להתגדר באמנותו. נעים היה לו לראות איך פני הזקנה, שצבע קלף להן, מתאדמות מכעס ושפתה התחתונה מרטטת, והוא בכונה מסתיר את משקפיה, מוציא את הצינורים מתוך הגרבים שהיא סורגת, והיא מקללת קללות נמרצות, מתפקעת מכעס, והוא צוחק ונהנה, ורק חינה נעשתה יותר ויותר חולנית ומרת נפש ואת מרי שיחה היא שופכת לפני אביה, ולב האב הרחמן ימס מרוב צער. התחיל הוא לדבר עם ניסקה, שיקצוב לבנו תמיכה חדשית הגונה, שיוכל לחיות עם משפחתו לבד, אבל ניסקה מיאן, ורק אחרי עמל רב הסכים לתת עשרה פרנק לחדש. אז פנה ר' מרדכי אל הרב ובקשהו שיקבל את חתנו בתור מזכיר במוסדותיו. הרב סרב איזה זמן ולבסוף הסכים לקבלו בשכר מג’ידיה אחת לחודש (ארבעה פרנקים בערך), ולהוסיף לו כשיתמחה בעבודתו.

היוקסין והמג’ידיה הזאת ועשרת הפרנקים שקצב ניסקה עדיין לא היו מספקים להוצאות המשפחה, ולפיכך קבל אותה ר' מרדכי אל ביתו. לכל הפחות, לא יצטרכו לשלם שכר דירה וגם יהיה חסכון בהוצאות ההסקה וכדומה. זולת זאת ידע ר' מרדכי שחתנו אינו מחונך. וממי יקבל חנוך טוב? מניסקה שכולו רמאות והפקרות? הוא, ניסקה, אמנם נזהר במנהגי הדת, אבל ר' מרדכי יודע ומבין ערך דתיות שכזו, שמסתפקת רק בחיצוניות בלבד, בלא כל תוכן פנימי, מוסרי. ובעבודתו את האלוהים הוא גם כן מרמה. מרמה את עצמו, את הבריות וגם את אלוהים. ואין כל פלא אם שמחה חתנו אינו מתוקן כדבעי, ולפיכך היה טוב בעיניו שישב חתנו עמדו ויוכל להשפיע עליו…

ור' מרדכי באופטימיותו הגדולה בנה בדמיונו מגדלים וראה כבר את חתנו שותף במוסדות של הרב ומקבל חלק הגון מההכנסות, ובתו וילדיה חיים חיים טובים של פרנסה וכבוד.

ומדוע לא? שמחה הוא בעל כשרונות, סופר מהיר שמעטים כמותו. הרב בודאי יהנה ממנו, והוא יהנה מהרב. כמדומה, שהכל כך פשוט, ודאי…


 

ו

האמרכל, שהתפטר מהיות גבאי בישיבה, לא הסתפק במלחמה פסיבית, אלא יצא למלחמת תגרה. הוא הרעיש את העולם בכל מקום שהיו דבריו נשמעים על העול שעשה הלל קונקין, שעושה בבנין הישיבה כמו בקנין כספו.

הרב מתחלה לא התערב בענין הזה, אלא בחשאי היה נותן עצות לאמרכל איך להשפיל את כבוד הריב“ז וישיבתו. הוא חשב שעל ידי ירידת כבוד הריב”ז וישיבתו, יגדל כבוד המוסדות שהוא מנהל אותם ותתרבינה הכנסותיהם. ומלבד זאת מה איכפת לו, אם אחד חותה גחלים על ראש האיש שבא להתחרות עמו ולהקטין את ערכו?

ובימים ההם קרה מעשה נורא בצפת. הרב והאמרכל התהלכו בשבת לטייל בין ההרים. והנה ראו מרחוק במקום סתר אחד עשן יוצא, וכשנגשו שמה בלאט – לבם ניבא להם שימצאו שם דבר מה – והנה לנגד עיניהם בחורי ישיבה, לבושי חלוקים ושטריימלים עם פאות ארוכות יושבים בכנופיא – ומעשנים פפירוסים…

כשהרגישו הבחורים בקרבת הרב והאמרכל, השליכו את הפפירוסים מידם (אחד בהחפזו שם את הפפירוס בכיס תחתוניו ונתחרכו וגם בשרו נכוה) ונתפזרו לכל רוח, אבל הרב והאמרכל בעיניהם החדות הכירו את הפושעים…

ואז חשב האמרכל שעליו מוטלת חובה קדושה לעקור את קן האפיקורסות ויצא בכתב נגד הריב"ז, שבישיבתו דואגים רק להרבות פלפולים ואין דואג ליראת שמים, ותלמידי הישיבה מתפקרים ומחללים שבת בפרהסיא ועושים כל תועבה.

כמובן העלה הדבר הזה חמת הריב"ז וקונקין עד להשחית, וגם הם הפיצו מצדם כתב פלסתר נגד האמרכל, שיש לו בן עורך־דין, אוכל טרפות לתאבון, והאמרכל אינו מתרחק ממנו, אלא סועד עמו בבשר טרפה, ולפיכך הוא מוחרם ומנודה, ואסור לעמוד בד' אמותיו…

הריב“ז אמנם בעצמו לא ראה, שהאמרכל סועד אצל בנו, וגם לא דרש וחקר אם באמת אינם נזהרים בבית העורך דין בכשרות, אבל אחרי שהלל קונקין אמר לו בתורת עדות ונלוו אליו עוד אחדים שלחשו לו, ואחרי שחמתו היתה גדולה מאוד על האמרכל, שזה בא לקעקע את הישיבה הקדושה, על כן קשה היה לו לשפוט בישוב הדעת והרשה לעצמו לתלות את הקלקלה במקולקל, כי מפני שהוא חשוד על בטול תורה ברבים, בודאי שהוא חשוד על כל שס”ה לא תעשה…

והריב“ז רצה לצרף עמו גם את תלמידו־חברו ר' מרדכי הדר, שחתום1 גם הוא על כתב הפלסתר. והיה בטוח שהרמ”ה יעשה זאת בחפץ לב “להשבית אויב ומתנקם”, ובפרט שענין הישיבה הלא נוגע לו, כמו שהוא נוגע להריב“ז, אך לתמהונו מאן הרמ”ה לחתום. העתיר לו דבריו והוכיח לו בראיות מהראשונים ומהאחרונים שמצוה גדולה לרדוף עד חרמה את האמרכל, המבזה תלמידי חכמים ואת הישיבה הקדושה שבעיר הקדושה ובארץ הקדושה, וצריך למסרו אפילו ביד גויים, – אבל הרמ"ה עמד בדעתו:

– וכי מפני שהאמרכל עשה שלא כהוגן נפיץ גם אנו כתבי פלסתר? ומלבד זאת, כמדומני, שאין לכלי זין זה כל כוח, וניטל כבר העוקץ ממנו: הכל יודעים שארץ ישראל עשירה מאוד בכתבי פלסתר ומלשינות, ואנו נהיה רק ללעג ולקלס…

הדברים הפשוטים והתמימים של הרמ“ה לא נכנסו ללבו של הריב”ז המלא קצף וחימה, ומכל שכן ללבו של קונקין, שאמר בפרוש, שאם ר' מרדכי אינו רוצה לחתום, שמע מינה, שגם הוא בצותא חדא עם האמרכל.

ר' מרדכי פנה והלך לו בצער וביסורים על כבוד התורה המחולל, ועל שחושדים בו במה שאין בו, וצר לו על ידידו הריב"ז, שטובע ברפש של כתבי פלסתר…

וקונקין לא חדל מלחוש באזני הריב“ז, שהרמ”ה הוא צבוע ונוֹכל וידו תכּוֹן על האמרכל, ובודאי שהוא מקבל פרס מידו. וצריך לדחותו ממשרתו… מוטב שיהיה שונאנו בגלוי, ולא נחזיק בתוכנו מרגל שימסור תמיד את סודותינו לצוררינו.

בראשונה לא הסכים הריב"ז לדבר הזה. קשה היה לו לדחות מעליו את ידידו, אשר השתעשע עמו בדברי תורה, ושהשפעתו גדולה על בחורי הישיבה הטובים. אבל חדל אונים הוא נגד קונקין התקיף ממנו.

וקונקין התנהג באופן פוליטי. באמת לא דחה את ר' מרדכי ממשרתו, אלא חדל משלם לו שכר למוד, כלומר: פעם השליך לו אילו מטבעות, אחרי שהלז הלך ושב פעמים רבות. ופעם אמר לו, שלא הוא, קונקין, קבל אותו למורה בישיבה ולא עליו תלונותיו, ילך לו אל האמרכל, שהוא הקים אותו למורה.

הוא התאונן באזני הריב"ז, אך הלז אמר לו, כי מעודו לא התערב בעניני כספים, ולא גבאי הוא, אלא ראש ישיבה. ועניני כספים שייכים לגבאים. ואם קונקין מסרב במה יוכל להכריחו?

– האמינה לי, – אמר הריב"ז לר' מרדכי – כי גם אני מלא צער. רואה אני כי גם אני תפוש ברשת. יד קונקין בכל, והישיבה הולכת ויורדת…

מעיני הזקן נגרו דמעות.

הוא בכה על גורלו, על גורל התורה, על גורל ר' מרדכי ידידו, על שהכל מסור ביד קונקין…

וסוף סוף ראה ר' מרדכי כי אין לו דרך אחרת אלא להתפטר.

והיום בא, והוא חדל מבקר את הישיבה… לא בא יום, יומים… הוא חכה שאולי ישלחו לקרוא לו – כי איך תתקיים הישיבה בלעדי המורה המסור, הלמדן החריף?

אבל איש לא בא לדרשו. אין בו צורך, כלי אין חפץ הוא.

ור' מרדכי נשא בשרו בשניו ויאנק דום.

הוא התבייש להגיד את הדבר בפני הבריות…


 

ז

מוסדות רבים ושונים היו תחת יד הרב: הכנסת אורחים, בקור חולים וכו' וכו'. מוסדות רגילים, לא פיקטיביים, ושמהם היה הרב מקבל אחוזים בעד טרחתו. והוא היה המוציא והמביא, ולא היה איש פוצה פה כנגדו. הרב, כאיש פקח, ידע את נמוסי הפוליטיקה, להשביע רצון כל איש ואיש, והכל הבינו, כי הרב צריך לקבל בעד טרחתו, אי אפשר בלאו הכי, והפרנסה אינה מרובה כל כך, כי סוף סוף כל מוסד דורש גם הוצאות, והעבודה של הרב אמנם היתה רבה מאוד, והעיקר בענין השגת כספים, שבזה הראה כשרון מצוין.

ראשית כל צריך היה להשתדל תמיד להשיג אדריסאות לשלוח את הבקשות בשביל המוסדות. עבודה יסודית זו קשה מאוד. אמנם לכל יהודי צפתי העוסק בשנוררות – ומי אינו עוסק בה? – יש פנקס של אדריסאות, שהולך וגדל מזמן לזמן. בכל פעם שבא אורח לצפת, תוהים על קנקנו, אולי אפשר להוציא ממנו אם מעט ואם הרבה, חוקרים אותו על דבר בני עירו, על מכריו וידידיו מערים אחרות, שמותיהם, שמות משפחתם והרחוב שבו הם גרים, כמה שנותיהם, אם יש להם נשים ובנים, אורתודוכסים הם או חפשים וכדומה. פרטים רבים אישיים, משפחתיים, חברתיים, דתיים, כדי לדעת איך ומה לכתוב. וכל צפתי, כשהוא משיג אדריסה – הרי הוא שם אותה בפנקסו שלא תשלוט בה עינא בישא. לא טוב אם הנדרש מקבל מכתבים מדורשים רבים בפעם אחת; אז אפשר ש“גם לי גם לך לא יהיה”, ואפילו באופן היותר טוב לא ינצל מגזרת “גזוֹרוּ”, כלומר: המנדב יגזור את נדבתו לגזרים קטנים, וכידוע, טוב ככר מפרוסה… ולפיכך קשה להשיג אדריסאות ונחוצה לזה שקידה רבה, פקחות יתרה, המצאות וגם הוצאות ממון…

ושנית צריך להמציא נוסחאות למכתבי הבקשה לפי המוסדות ולפי האנשים שאליהם נשלחים המכתבים… יש שצריך להבטיח לו ברכת “מי שברך”, ו“אל מלא רחמים” אחר ק"כ שנה, או גם למוד משניות בשנה הראשונה אחר הפטירה. ויש שצריך להבטיח לו עולם הבא עם כל המעדנים והתפנוקים שלו, ויש שצריך לדבר בשם חבת התורה, חבת הארץ, טובת הישוב ובשם אהבת האדם ולקשט כל אלה בציורים של הכותל המערבי, קבר רחל וכדומה, בקצור: יש לדפוק על כל הנימים של האדם והיהודי, כדי שסוף סוף יפתח איזה כיס ויריק איזה מטבע…

לפעמים צריך לכתוב בשפות זרות: גרמנית, רוסית, צרפתית, אנגלית. צריך להשיג סופרים, יודעי לשון וספר, ודוקא סופרים כשרים, שלא למדו בבתי ספר ושאינם חשודים שיפרסמו את העסק; ואם השגיאות מצויות אצלן – מה בכך? ולא יהיה גורל השפות הנכריות טוב מגורל השפה העברית, שגם בה נוהגים לכתוב בשגיאות, ואין מוחה נגדן, ואדרבה: יוכחו התמימים והישרים, שאין אנו זקוקים לדקדוק…

על מכתבי הבקשה האלה היו חותמים זקנים אחדים שקבלו בעד טרחתם פרוטות, והרב אישר את חתימתם בחותם הבד"צ, והאדריסה למשלוח כספים היתה, כמובן, על שם הרב.

רק במוסד אחד החשוב ביותר היו לו להרב שותפים מנכבדי העדה. זה היה מוסד אחד גדול ומהולל בתשבחות; אם אפשר לומר: פאר המוסדות כולם.

המוסד הזה היה “כנסת המקובלים בעיה”ק צפת“ו”. בעיר זו, שסמוך לה קבר ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בנו – במירון – ושבה ישבו כל גדולי המקובלים: האר“י, ר”ש אלקבץ, ור' יוסף קארו, גדולי האומה וחכמי הקבלה – בעיר זו נוסדה כנסיה של מקובלים, המקדישים את ימי חייהם לתורת הנסתר ולעבודת הלב.

ולב מי לא יתרחב לשמע המוסד הנפלא, החביב והקדוש הזה!

זקנים בעלי זקן ארוך ולבן, עטופי לבנים ובעלי עינים מזהירות כזוהר הרקיע יושבים בכנופיא בבית הכנסת של האר“י או על פני הר מירון, עליהם שפוך יחד עם אור השמש נוגה הקדושה העליונה, והם קוראים בנעימה ובחרדת קודש בזוהר, בכתבי האר”י, במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, וסביבותיהם כרובים קלים שירדו משמים להקשיב רזי עולם.

מי לא יתמוך במקור שירת קודש זה?

אמנם רצה הרב שיהיה המוסד כולו שלו, כי בעין פקחותו ראה שיהיו ממנו רוחים יפים, אבל הוא היה אנוס מגבוה לשתף עמו חברים מנכבדי העיר. מחוֹלל הרעיון הזה היה האדמו“ר מבורגן. הוא רצה שיהיה מוסד של קבלה בצפת שיעמוד תחת חסותו. ראשית כל: עצם המוסד הדוּר, נאה לעולם הזה ולעולם הבא, ושנית: עי”ז תתחזק השפעתו על כספי ר' מאיר בעל־הנס בכלל. כי מעת שנתחזקה הישיבה של הריב“ז התחילו אחדים מחוץ לארץ לשלוח אליו כספי הרמבעה”נ. הריב“ז אמנם לא היתה דעתו נוחה מזה, כי לא רצה בכל הטורח הזה, שסוף סוף יביא לידי סכסוכים ודילטוריות, אבל קונקין אמר, שאדרבה, בזה יגדיל את כבוד הישיבה, והוא נתפתה להיות נדרש לדורשיו גם בזה. והאדמו”ר מבורגן, שהיה איש מופת ורואה את הנולד, השתדל לתקן את הפרצה, להקים נגד הישיבה מוסד חדש אשר יכריע את כבוד הישיבה, והשותפים של המוסד כנסת המקובלים יתחרו עם הריב“ז וישתדלו להקטין את ערכו בעיני הנדיבים שבחו”ל.

בגלל זה דרש האדמו“ר, שבראש המוסד הזה יעמדו, מלבד הרב החרוץ והפקח, עוד עסקנים נכבדים, יקירי קרתא קדישא דצפת”ו, כמו קרובו של ניסקה, האמרכל ועוד ארבעה אריות שבחבורה. בקצור: – פוליטיקה…

הרב, כמובן, עמד בראש, וחותם המוסד היה איזה זמן תחת ידו והיה עושה בו כמו בשלו. אך לעיני ניסקה החודרות נגלה, שהרב עושה הכל על דעת עצמו, ואיזה סכומים הגונים נתקבלו ולא נכנסו בחשבון, אז הרים ניסקה קול גדול, ואיים שיביא את הדבר לפני הדרת כבוד קדושתו של אדמו“ר, שהוא קרוב אליו ממשפחתו. אולם הרב הפקח מיהר להשתיק את הריב ובעצמו יעץ שהחותם יחלק לששה חלקים ולכל אחד מהגבאים יוּתן חלק אחד, ובכל עת שיצטרכו לחתום בדואר על קבלת הכסף – יבואו כולם אל לשכת הרב, כל אחד וגזרו בידו, ויקשרו את הגזרים בחוט, ויחתמו, ואח”כ ישובו ויקחו איש איש שלו, וישובו לביתם בשלום.

והמוסד הזה עלה והצליח מכל המוסדות, מפני שהיה מכניס ולא מוציא…

אינו מוציא – מפני שאין מקובלים בצפת; הצפתים, כמו שאמרנו, הם אנשים ריאליים ואינם מודים אלא במה שאפשר למשמש בידים…

המקובל היחידי שהיה בצפת הוא חתנו של הריב"ז, ר' יוסף.

ר' יוסף זה היה אברך נאה, איזה הוד של אצילות היה שפוך על פניו ועל כל תנועותיו, בקי בש“ס ופוסקים וביחוד בספרי הקבלה. איזו עריגה נפלאה היתה לו לעולם הטמיר ואותו חזה בכל: במלות התפלה, בזמירות בן־ישי ואפילו בחוקי ההלכה היבשים. לעונג נפלא היתה לו קריאת הזוהר וידע לחדור עד עמקי רום מסתריו ברגשותיו הלוהטים. אך האברך הזה לא היה שייך כלל לעניני העולם הזה. כמה פעמים משך אותו חותנו הריב”ז לבוא בסוד אנשי בריתו יודעי תורה ויודעים בהויות העולם, למען יהיה ל“איש”, אבל לשוא היתה טרחתו, הוא תמיד נשאר לבדו עם חלומותיו, וכל מיודעיו הכירו, כי רחוק הוא מהם. נסה הריב“ז לדבר על לבו שיכין איזה דרוש להראות את הקהל את ידיעותיו בתורת הנגלה והנסתר, אך הוא סירב: יש לו אימתא דצבורא ועוד טעמים, ובכלל אינו יודע מה לדרוש מאחרים, הוא בעצמו אינו מתוקן, יקשט תחילה את עצמו ואח”כ את אחרים. הריב“ז אמר לו, כי הטענות הללו הן מתחבולות היצר. ובדרכי ה' צריך לפעמים להיות גם עז כנמר, אבל ר' יוסף נשאר לו בודד תמיד, מרוּחק מכל העם, לצערו הגדול של הריב”ז.

אמנם עוד בטרם שנעשה ר' יוסף לחתנו של הריב“ז, לחשו אחדים באזני האחרון, כי החתן גבר לא יצלח הוא, אעפ”י שתורתו בתוך מעיו, אבל לריב“ז כמעט לא היתה ברירה אחרת. בתו היתה גרושה, והרבה יסורים סבל עד שהשיג מחתנו הראשון גט, כי הוא נדד לאמריקה, ובמשך שנים אחדות לא שמע עליו מאומה, וכמעט שנתיאש לגמרי וחשב את בתו לעגונה לכל ימיה. ובדרך נס השיג ממנו גט סוף סוף. וכאשר נתקבל כבר הגט נמצא בו איזה פסול, אלא שבית־הדין מצא צד התר, ובתו יצאה מכבלי העגוּן. אבל קשה היה לו למצוא בשבילה שדוך הגון, ואחרי שהציעו לפניו את יוסף שהיה עדיין בחור לומד בישיבה, הסכים הריב”ז להצעה זו בהיותו בטוח, כי הוא יעשה ממנו “כלי” אחרי שיש לו כמה מעלות יפות.

ויוסף הבחור נעשה לחתנו של הריב“ז, ועל פי רצונו של הריב”ז נתוסף על שמו התואר “רבי” וגם הוא בעצמו קראו ר' יוסף וספר לכל את תהלתו, שבמה שנוגע להלכה הוא צריך להיות תלמיד אצלו, שפני שאין בקי כמוהו בעולם. אפס יוסף זה בעצמו לא נשתנה כלום ממה שהיה. עניו, צנוע ותמים ושוקד על התורה ומתרחק מכל שיחת רעים, ומכל שכן משיחה בטלה.

לעתים קרובות היה ר' יוסף הולך למירון להשתטח על קברות רשב“י ור”א בנו. לפעמים שמעוהו קורא שם בשיר השירים, בהטעימו כל מלה ומלה באיזו נעימות וגעגועים, או יושב כפוף על הזוהר או כתבי האר"י ומקמט את מצחו ועיניו נוצצות ופניו מאדימות. אך כשהיה איזה איש בא אליו ורוצה להכנס עמו בשיחה בדבר הקבלה, אז היה ר' יוסף משתמט ומראה כי קשה עליו השיחה בענין הזה. פניו היו אז מתעותים כמו סובל יסורים…

את ר' יוסף רצה הרב למשוך אליו, שגם הוא יתן חתימתו על כתבי השנוררות אשר למוסד כנסת המקובלים. הרב ידע כי מפני איש תמים כר' יוסף אין מה לפחד, והוא יכול רק להועיל, ואז גם הריב“ז יהיה מעונין בקיום המוסד ובשביל זה כדאי לתת לר' יוסף “נפוליונים” אחדים בשנה. ופעם הזמין הרב את ר' יוסף אל ביתו ודבר עמו ארוכות וקצרות בענין הזה עד כמה יכול המוסד להרים אי”ה את קרן תורת הנסתר, ויחד עם זה יקבל ר' יוסף איזו תמיכה בשנה, ולו הלא יש אשה ובן קטן, שהוא צריך לדאוג לפרנסתם ולא יהיה תלוי לעולם בחסדי חותנו.

ור' יוסף שמע את דברי הרב ורשמי פניו נתעותו מרוב צער… למרות תמימותו הרגיש בלבו הטהור: עד כמה מכוערה היא השונררות המוכרת הכל בבשליק ועוד כמה היא מזהמת את כל קדשי ישראל, את הארץ הקדושה ואת התורה הקדושה, ורק פנינה יחידה נשארה, הקבלה, שאותה לא השיגה יד השנוררות. היא הטהורה הרוממה, יצירת החזון של קודשי עליון, לא נמכרה; היא נשארה בת חורין ונתיחדה עם בחיריה מתוך חופש ואהבה שאינה תלויה בדבר, והנה הגיעה השעה שגם בה נגעה הזוהמא, וגם הקבלה נעשית לסחורה, המוּצאת לשוק…

באותה שעה כאילו נראה לו רשב"י עומד לפניו, והוא קודר וזועף. אמנם לא אמר כלום, אבל הרים את אצבעו באזהרה: אל תהא גם אתה במחללי קודש הקדשים שלנו!…

ור' יוסף לא היה צריך אמנם לאזהרה. הוא בעצמו מרגיש יותר מדי את הכעור שיש במעשה הזה. אולם לדבר קשות עם הרב אינו יכול. לא ממדתו הוא של ר' יוסף להוציא מפיו דברים קשים, ומכל שכן נגד רב בישראל, שכבוד התורה בעדו. ולפיכך המתין בסבלנות עד שגמר הרב דבריו ויצא מהבית בפחי נפש, מבלי דבר דבר. הרב הפקח הבין שר' יוסף אינו מסכים לדבריו, אבל לא ידע מדוע. – אין מקשין על השוטים, אמר הרב בלבו.

ועבודה גדולה היתה לו לר' יוסף למחות מלבו את הרושם שעשתה עליו הצעתו של הרב… זו היתה בפעם הראשונה שהרגיש ירידה כזו, כאילו נפל ממש מ“אגרא רמא לבירא עמיקתא”. הוא יודע שיש בעולם עוונות ופשעים, אבל כל אלה הם בעולם העשיה, בעולם החמרי, שרחוק ממנו ת“ק פרסה ויותר; הוא היה מהלך לו בעולמות הבהירים, שאין שם כל לכלוך וזוהמא, והנה הוא רואה שנתגברה ה”סטרא אחרא" ונגעה גם “בכף ירך יעקב”, לערער את עמוד התוך, את הקבלה, שכל העולמות נשענים עליה.

וקשה היה לו אחר כך להתרומם מתוך הירידה שירד בשעה זו… נקל היה לו לשכוח כל מחסור חמרי, גם על חליו היה יכול להתגבר, אבל דברי הרב היו מונחים כאבנים כבדות על לבו. ימים אחדים היו כמו שקוע בתהום של חושך ונסתרו ממנו כל העולמות הבהירים, יצירי שירת הקבלה, שבהם היה תמיד משוטט ברוחה.

והרב בטל בלבו את ר' יוסף. איזה איש מן הישוב הוא זה, שמציעים לפניו “חתיכה ראויה להתכבד” והוא מסרב ומושך ידו הימנה? מילא, אם הוא אינו רוצה, יוכל המוסד להתקיים בלעדיו. הוא ימצא חתימות מקובלים אחרים, ובלבד שתהיה הקופה מלאה.

והמוסד אמנם הצליח מאוד. המחזיקים בו הלכו ורבו. דינרים עפים ובאים כזבובים אל הדבש מכל קצות העולם, והרב עם סיעתו רואים את עולמם בחייהם ושמו יצא לתהלה, כי הקים את סוכת הקבלה הנופלת.

והצפתיים היו שבעי רצון. ביחוד ביום ל“ג בעומר, בהלולא דרשב”י, היה הרב מנדב מקופת המוסד חבית יין, רקיקים, מלפפונים חמוצים ומיני פירות למרקדים סביב קבר רשב“י במירון. וביחד עם ר' ניסקה ושאר החברים מיסדי “כנסת המקובלים” בצפת”ו היה משתתף ברקוד הקדוש ובשתיה. ואחר כך עושים חזנים צעקנים “מי־שברך”2 גדול ואדיר להצדיק הקדוש מבורגן, הסוכך באברתו על המוסד היקר והקדוש, וכן להרב הגאון דעיה“ק צפת”ו, להגביר הותיק והחסיד ר' ניסקה, למנהלים ולנדיבים, הנותנים נדבות הגונות לתמיכת המוסד, לכל אחד בפרט, ולשאר “דגי הרקק” – “מי שברך” אחד לכל.

וכל הקהל שמעו את ה“מי שברך” וגם אחד לא בכה ולא צחק. יודעים כולם, כי כך הוא מנהגו של עולם, כלומר: מנהגן של “ארבע ארצות”, שיש להן מוסדות רבים ומשונים ומיסדים נכבדים וגם מנדבים תמימים, והם צריכים לפרסום ולברכות, והמוסדות יכולים להיות או לחדול, כי לא הם העיקר, אלא שמם בלבד. שם ישראל, שם ארץ ישראל שמתחלל – לזה אין איש שם לב. הקהל הקדוש אינו מרגיש כלל שהדבר הזה לא יפה. מאי איכפת אם פלוני ופלוני מוציא מחוץ לארץ איזה פרנקים? מי מפסיד בזה? ומאי נפקא מיניה אם יש מוסדות ואיך המוסדות מתנהלים או שאינם כלל בעולם? העיקר בני ישראל בארץ־ישראל צריכים פרנסה, והפרנסה מאין ואיך שהיא באה הרי היא לטובה, וכבר דשו בזה רבים, קדמאי דקדמאי, והדבר נעשה להתר גמור… ומוסכם ומקובל אצל כולם, כי ר' ניסקה ושאר מנהלי המוסדות אנשים נכבדים המה, יראי שמים, ובפרט הרב דמתא יצ"ו, והם בודאי צריכים לעמוד במזרח ולעלות לתורה לשלישי ומפטיר… כך הוא מנהגו של עולמנו, מימי בראשית, ואין פוצה פה…


 

ח

עיר הקודש צפת, כמו שכבר אמרנו, אין לה תעשיה ואין לה מסחר ובכלל היא שקטה מאוד. בבתי המדרש מתאספים יהודים לפעמים ומספרים ספורי נפלאות מהצדיקים או סתם מעשיות ועניני פוליטיקה מסורסים. הספרים העתיקים המלוכלכים והקרועים מונחים על המדפים מכוסים שכבת אבק נוראה. והמזעזע אותם מיד מרים ענן אבק שבא אל תוך עיניו, נחיריו ופיו, מפני שאין דורש ספר. ורק איזה גנבים באים ומריקים לאט לאט את הספרים, ומהם כאלה שעלו לגדולה וזכו לפאר איזו ספריה חשובה באירופה או באמריקה.

אבל לפעמים יקרה איזה מקרה יוצא מן הכלל, שבודאי אם היו החיים בצפת חיים נורמליים לא היה תופס מקום כל כך, אבל אחרי שהם – כלומר: החיים – עניים ומדולדלים, אז גם מקרה כזה מכה גלים, והעיר מזדעזעת, ואז באה גם הרכילות והלשון הרע לסכסך את הענין.

אמנם, צריך להגיד האמת, שגם שאר בני האדם מכל העמים והלשונות עוסקים ברכילות ובלשון הרע בחריצות רבה. ובפרט הדיפּלומטים המומחים, שאומנותם בכך. ופילוסופי המעשה אומרים: שאלמלא רכילות ולשון הרע לא היתה שיחת רעים בעולם. אבל שאר האומות עוסקים ביחוד בישוב העולם ואין הרכילות ולשון הרע אלא תבלין, אבל בצפת, הבטלה והשוממת, הרכילות ולשון הרע היא כל תוכן חייהם. ולפיכך מרוּבות התגרות ביניהם: רבים שכנים בשכנים, שכנות בשכנות, גברים בנשיהם ונשים בגבריהן ותמיד ישמע בחוצות צפת ובבתיה קול קללה וקול יבבה, קול צעקה וקול תגרה.

ובפרט כשקרה מקרה חשוב כזה.

לא מקרה פשוט אלא מקרה דתי, שעל ידו אפשר להראות על חשבון אחרים קנאת ה' צבאות. והנה יש לך עסק להתעסק בו, יש איזה חדוש בחיים התפלים וביחד עם זה אתה קונה בזול־הזול עטרה להתגדר בה בעולם הזה ושכר הרבה צפון לך לעולם הבא…

בבית המדרש של המאקרוֹבים בא השמש של הישיבה “פקח בן רמליהו”, כלומר פרץ בן ר' גדליהו, קרובו של קונקין, וספר, שקונקין קנה היום בשר מאת הטבח עזרא קורנס, וכשהביאו את הבשר הביתה שם קונקין את עיניו וראה, כי הבשר הוא בשר האחורים וכי נשארה בו חתיכה גדולה מגיד הנשה, ותיכף ומיד הביא את הבשר אל הריב“ז והראהו, ושניהם נשתוממו על המעשה הנורא הזה, שבעיר צפת הקדושה יש טבח מאכיל טרפה… ומיד הביא פקודה מהריב”ז שמי שקנה היום בשר אצל הטבח עזרא קורנס – כליו טרפה.

כמובן נזדעזעה כל העיר. כל אחד חס על פכיו ועל קערותיו. וכמובן שפכו חמתם על הטבח הרשע. אך הטבח לא הודה על אשמתו. הוא אמר שלא מכר כלל בשר אחורים לקונקין, והבשר היה מנוקר כהלכתו, אלא שיש לו לקונקין טינא עליו מקדמת דנא, על שלא נתן לשפחתו מנה יפה, כמו שהיא דרשה ועוד העז לומר באזניה, כי אין מר קונקין רוצה לשלם חובו; ובכעסו בדה את כל העוון הזה, ואחרי קונקין החרו החזיקו עוד שונאי הטבח, המתחרים אתו במסחר או סתם שונאים בלי כל סבה חיצונית…

ונפוצה השמועה בעיר, שעזרא הטבח מאכיל טרפה, וכל אלה שחושבים את עצמם לאפיטרופסי הדת שלחו לשונם והתחילו לחקור ולדרוש בדבר ולחפש אחר עדים והוכחות.

והריב“ז, אעפ”י שמטבעו לא היה קנאי, אבל קונקין השפיע עליו והוא נתפתה. ואמנם כאן מצא במה להראות כוחו וגבורתו, ובדיעבד יגדיל גם את שמו… כן היה גם בענין השמיטה וכך גם עכשיו בנקור האחורים. והאסון העיקרי הוא שנדמה לו, כי הוא עושה זאת לשם שמים, ואינו מרגיש כי יצרו הרע מתחבא בפנת הלב ומסיתו למחלוקת ולשערוריות… יחד עם זה היתה כונתו להשפיל את ערך הרב, שאינו נזהר, כביכול, בעיניני איסור והתר, ומתיחס באדישות לדבר כזה שעומד ברומו של עולם. אעפ“י שעד הזמן ההוא לא היתה כל מחלוקת בינו ובין הרב. אבל איזה רגש של קנאה היה תמיד בלבו של הריב”ז נגד הרב, ששם “מרא דאתרא” עליו, והוא עם הארץ גמור. וזולת זאת, הלא דרוש לו לאדם, ובפרט לתלמיד חכם, איזה אובייקט שיכעס עליו, ויתקוטט עמו, וכלום מתקנא אלא גבור בגבור, חכם בחכם וכדומה, כמו שאמרו חז"ל. ויפה אומרים מתקני עולם שאסור לתלמיד חכם לדור בעיר שיש בה… תלמיד חכם, שודאי תפרוץ ביניהם מחלוקת ותחריב את העיר…

בקצור, הריב"ז לבש קנאה כמדו3 ויצא למלחמה בגלוי נגד הטבח ובסתר נגד הרב.

והרב הפקח הבין את הדבר ונמצאו עדים שהעידו בזכותו של הטבח, שכל מה שהריב"ז פרסם לרעת הטבח אינה אלא עלילה…

ובעיר צפת חיים וחריצות. זה מצדד בזכות הריב“ז וזה בזכותו של הרב, ובבתי המדרש ובשוק ובכל פנה מתוכחים ומריבים ומחרפים איש את רעהו: כל אחד לפי כשרון הדבור שבו. והבחורים רושמים על קירות ביהמ”ד גדופים גסים והלצות, מי על הריב"ז ומי על הרב, ועקבות ספרות זו נראו גם בבתי המחראות על הדלתות ועל הקירות…

וכשגדלה המריבה בקש הרב ומצא דבר נקמה, שיחדור לתוך תוכו של הריב"ז שונאו.

הוא בקש ומצא, שהרבנים שהכשירו את הגט של בתו של הריב"ז טעו בדבר משנה והגט פסול לגמרי, והיא נכשלה באיסור אשת איש ובנה ממזר. את דבריו חיזק הרב בכמה ראיות מפוסקים רבים, ושלח שאלה ותשובה לגדולי הרבנים. ואחדים נענו לו והסכימו לדבריו.

וחנית זו אמנם נתקעה עמוק בלבו של הריב"ז וצערו היה גדול מאוד. הוא, כמובן, נסה בחריפותו לשים לאל את כל טענות הרב ובעלי בריתו, וכדרך בעלי הקנתור לא שמר את עטו מהוציא חרפות וגדופים כלפי שונאיו ולזלזל בכבודם כיד עטו החריף, אבל בזה עזר להַוָתוֹ, כי מהצד השני נתעוררו גם כן לענות למחרפם חרפות וגדופים במדה עוד יותר גדושה. והעתונים של “שלומי אמוני ישראל” נתמלאו מהאבק שהעלו חכמי דורנו בשאלה רבתי זו.

ור' מרדכי הדר הרגיש כמה עלבון וצער סובל הריב“ז ידידו מלפנים, ורחמיו נכמרו עליו. ויחד עם זה הרגיש שמגמת הרב אינה לשם שמים, כי למה שתק במשך שנים אחדות ורק עכשיו נתעורר לפסול את הגט ולעשות נכדו של הריב”ז לממזר?

והוא נכנס בעצם הענין, בדק בשאלה זו בעמקות רבה כדרכו, ומצא גי הגט הוא כשר, והראיות שהביאו הפוסלים נדחות מאליהן. את דבריו העלה על הכתב ונדפסו במאסף הרבני “קול תורה מציון”…

דברי ר' מרדכי עשו רושם גדול, כי נאמרו בהגיון ישר ועמוק וגם בטהרת הלב.

כולם השתוממו למעשהו של ר' מרדכי. הרב תמה: למה לו לר' מרדכי להכנס במחלוקת ולצדד בזכותו של הריב“ז שגרשהו מהשתתף בישיבה? והריב”ז גם כן התפלא על גודל נפשו של ר' מרדכי שנמצא לו לעזר בצרה ושלם לו טובה תחת רעה.

מרוב התפעלות מהר הריב"ז והלך לר' מרדכי. הוא מצאו שוכב על מחצלת על הרצפה וראשו כרוך בסודר לבן, בלי חלוק. היום היה יום חם של אב. דירתו של ר' מרדכי היתה בחצי מרתף; החום היה מחניק, הסרחון מהחצר הקטנה פורץ ובא גם אל תוך הבית. על השולחן ועל הכסאות נערמו הרבה ספרים עתיקים וחדשים.

ר' מרדכי נפעם בראותו את הריב"ז בביתו ומיהר לשום עליו את החלוק.

– אני באתי להודות לך, ר' מרדכי, על מאמרך המחוכם שכתבת לטובת בתי האומללה… אינך יודע כמה צער סבלתי ממנה בעתים רבות וביחוד בעת האחרונה מהתנפלותו של הרב… הוי כמה סבלתי!… הריב"ז נתן קולו בבכי. הוא בכה כילד: מר היה לו מאוד ולא מצא איש כלבבו, שיוכל לשיח לפניו את מכאובי נפשו, ורק עתה הרגיש, כי הוא נמצא בחברת ידיד המשתתף בצערו, בלי כל פניה עצמית, ולא יכול להתאפק מבכי…

ר' מרדכי נדהם ולא ידע מה לדבר.

– אני חטאתי נגדך, ידידי ר' מרדכי. כי לא עמדתי בחזקה שלא יוציאוך מהישיבה. מחלישותי נתתי לקונקין לעשות בך כחפצו. אבל אני מקוה לתקן את הדבר… ולעת עתה הא לך שני נפוליונים שישנם בכיסי. בודאי אתה צריך להם.

– חלילה, חלילה, רבנו! – צעק ר' מרדכי. – אני מבקש ממך: אל תעשה כדבר הזה. מה שנוגע לישיבה, צריך ישוב הדעת. אבל לקבל מתנה בעד דבר כזה, חלילה! וכי לא יהודים אנחנו? וכי אין תורת אמת אתנו? וכי העולם באמת הפקר?…

– צדקת, ר' מרדכי, צדקת ממני, – ענה הריב"ז. – נשקעתי בהבלים יותר מדי… מסביב לי נחשים צפעונים והנחשים האלה נכנסו אל קרבי והרעילו את נפשי. נפגמה הנפש, וגם הישיבה שלי ירדה… ולמה, ידידי, אתה שוכב על המחצלת וראשך כרוך?

– כך, בכל יום הראש כואב. בבוקר עוד אני מעיין בספרים, ואחר כך מתחיל הראש לכאוב. איני יודע מדוע. יש אומרים: קדחת… אבל הרופא אמר, שאין זו קדחת אלא מלריה… תהא מלריה, שחק ר' מרדכי בשחוק עצוב. איך שהוא, הראש כואב מאוד, ואי־אפשר גם לעסוק בתורה… הכלל, יסורים סתם, לא יסורים של אהבה…

– ונתן רפואה?

– נתן, אבל בעצמו אמר שלא הרפואה העיקר, אלא סדרי חיים אחרים, לשנות את המעון, המזון ולהחליף את המקום לאיזה זמן. בקצור: להקדיש את עצמי כולי לחיי עולם הזה…

– נו…

נו טפשות, ולא כלום. העולם הזה לא בשבילי…

– וגם לא בשבילי – הוסיף הריב"ז באנחה. – אז היתה לנו הנאה, בימים שעבדנו יחד בישיבה… כשלמדנו בביתי… התזכור?…

הריב"ז נשתתק והשפיל את עיניו לארץ. ור' מרדכי גם כן החריש ושקע במחשבותיו…


 

ט

שמחה, בנו של ר' ניסקה וחתנו של ר' מרדכי הדר, עשה חיל מיום שבא “לכהן פאר” בלשכת הרב בתור סופר לכל המוסדות. החדוש שהיה בעבודה זאת לקח תחילה את לבו. יפות היו בעיניו המליצות של כתבי השנוררות והשתדל לסגלן לעצמו ולהוסיף עליהן. ובשביל כך שם לבו לקרוא בספרי מליצה של האפּיקורסים, והיה מחפש ומוצא בתוכם בטויים נאותים לחפצו וגם רכש לו ידיעה בשפה הגרמנית ובצרפתית, עד שהיה יכול חבר בהן מכתבי שנוררות.

שמחה נתפרסם בצפת בתור מליץ ומושלם גדול, וטופסי מכתביו היו לאור להרבה מהצפתים, שהיו שולחים לחוץ לארץ כתבי שנוררות, ולעתים קרובות היו פונים אליו לחבר מכתב בשפה זרה והיו משלמים לו שכר סופרים, וגם הרב היה שבע נחת ממנו, והגיד לו כמה פעמים שבחו בפניו וגם כאשר ראהו קורא בספרי אפיקורסים, לא הפריעוהו ולא חשב לו לחטאה, בידעו, כי בשביל העסק הוא מעיין בהם, ומעז יוציא מתוק. ולא עוד, אלא בשנה השניה לעבודתו בלשכה הוסיף לו הרב על שכרו חצי מג’ידיה לחודש. הרב לא נמנע מהביע תהילתו גם באזני ר' ניסקה ונבא לו עתידות טובות, שיעלה גם על הסופר צ. שבועד כל הכוללים שבירושלים. ר' ניסקה אמנם התאונן לפני הרב שראה שבנו אינו נזהר כל כך במצוות, ואינו נוטל, למשל, מים אחרונים, ובעת שברך “בורא מאורי האש” והביט על הצפרנים עשה העויות של לצנות וכדומה; והכל מפני שקורא בספרים חיצוניים, אבל הרב נחם אותו, כי כן דרך הצעירים, אבל אחרי שעיניו ולבו נתונים אל עבודתו ותמיד יש לו עסק עם דברים שבקדושה, סופו שיהיה יהודי כדבעי וישים לבו אל מקורות הפרנסה ולא ילך אחרי שטויות והבלים של ה“שאלטיקעס” אנשי ההפקר. ואין גם לחשוש מפני ספרי המליצה, שגם הם נחוצים לו לעבודתו.

ואמנם צריך להגיד האמת, כי ספרי המליצה שקרא בהם שמחה לא עשו עליו רושם מצד תכנם. הענינים שקרא בהם היו רחוקים ממנו ולא נכנסו אל לבו. הספורים היו “בבא מעשיות” בעיניו, והמאמרים היו לו כספר החתום, לא מפני שהיה מטומטם, אלא מפני שלא ענינו אותו. כי מה לו, לאברך צפתי ולשאלות הסוציאליות ואפילו ההשכליות, שהכו גלים בלבות צעירי רוסיה וגליציה? ומה שהיה שמחה מקל במנהגי הדת, בא לו, וכן לשאר צעירי צפת, מסבה אחרת. הדת איננה יסוד החיים שלהם, כמו שאיננה גם אצל אבותיהם. ואם האבות מדקדקים במנהגים זהו רק מפני שהם, הדקדוקים, ממלאים להם את תוכן הדת החסר להם. ובזה נפלגו צעירי צפת מצעירי רוסיה. ברוסיה היו האבות חדורים רגש הדת; והבנים, אם הלכו בדרכי אבותיהם – היו גם הם מחוננים ברגש אמונה ואלה הצעירים, שרוח ההשכלה והבקורת תקפתם – מרדו, והמרידה היתה מתוך עיון ומחשבה ורגש. אבל בצפת אין גם בלב האבות אלא בקשת הבישליק, והבנים מתפקרים גם כן בלי כל רגש, מעשנים להם סיגרה בשבת מתוך שממון ובטלה.

וכך חי לו האינטליגנט הצפתי, כביכול, שמחה בן ניסקה, שוקט על שמריו, והידיעות שרכש באיזו שפות לא החליפו את מהלך מחשבותיו ושיטת החיים שלו, והוא נשאר צפתי, גם בחיצוניותו: בפאותיו המסולסלות הארוכות ובחלוק ובשטריימל שלו, וגם בדעותיו.

אבל סוף סוף תקף אותו השעמום. החדוש שמצא בתחילה בעבודתו, עבודת סופר, פג טעמו מהרה. עוד הפעם אותן המליצות הנפוחות, עוד הפעם כתיבת אדריסאות למאות ולאלפים. ושוב אותו הלעג ו“הוצאת הלשון” מאחורי התמימים הנלכדים ברשת זו… על פי טבעו לא היה שמחה יכול להסתפק בשבלוניות, צריך היה לחדוש. ואם לאו – כדאי להפוך את הקערה על פיה, מבלי חשוב הרבה על העתיד…

ובין הצעירים משוחחים תמיד על דבר היציאה לחוץ לארץ, למקורות הזהב וביחוד לאוסטרליה. אחדים מחבריהם כבר יצאו שמה ו“עושים שם חיים”. נשיהם כבר קבלו מהם אילו פונטים ומכתבים שמחים מלאי תקוה. ויש שקבלו גם כרטיסי מסע והן מכינות עצמן לדרך.

והמקומות הרחוקים ההם נראים לצעירים ככוכבים מזהירים, שקוראים ומושכים אליהם בקוי זהרם. והפנטאסיה העברית המזרחית רוקמת לה שם במרחק עולם שכולו טוב, עולם של דרור וערמות של פונטים…

ושמחה גם כן התחיל חולם על ארץ הזהב. אבל את חלומו זה הסתיר בלבו. הוא ידע, כי אשתו לא תחפוץ להפרד מהוריה. ביחוד כבדה חינה, אשת שמחה, את אביה, שהיה כמלאך אלוהים בעיניה, וכל הגה שהוציא מפיו היה לה קודש קדשים. והוא אהב אותה אהבה רבה, ורחם עליה מאוד. רגש של חרטה היה תמיד בלבו על אשר מיהר להשיאה קודם זמנה, והנה אף שהיא צעירה עדיין בשנים, נבלה כפרח זה שפתאום תקפוהו הקור והשלג.

ואולם קשה לו לאדם להחביא תמיד את רעיונו בלבו. פעם בשיחתו עם ר' מרדכי חותנו, ספר שמחה בשבח הצעירים, שהלכו למדינת הים, כי אשריהם ואשרי חלקם…

– שיצאו מארץ ישראל? – אמר ר' מרדכי בתמהון.

– בודאי. מי יכול לכחד, כי קללה רובצת על הארץ הזאת, ומלבד קבצנות אין בה כלום.

– ומדוע הנביאים והתנאים והאמוראים חבבו כל כך את הארץ? סימן שיש בה איזה דבר מלבד קבצנות… ה? – בעיני ר' מרדכי היתה היציאה לחוץ לארץ עוון פלילי.

– אנחנו לא נביאים ולא תנאים ולא אמוראים – ענה שמחה בעזות כדרכו. – אין אנו דומים אליהם כלל. מה שהיה מלפנים אין עכשיו כלל. רד נא לטבריה, התמצא שם בין היהודים החונים שם, שיהיו דומים ואפילו במקצת לר' יוחנן וריש לקיש שישבו בטבריה לפנים? הם, התנאים והצדיקים חבבו את הארץ מפני שמצאו בארץ איזה דבר טוב, איזו סגולה מיוחדת, אבל אנחנו אנשים פשוטים, אנחנו צריכים פרנסה ומקום שנוכל לעשות עסקים טובים, ופה – הלא אתה יודע בעצמך, ממה מתפרנסים אנו כולנו… רק מהפרורים שנופלים משולחן הנדיבים שבחוץ לארץ, וגם זה אנו משיגים בדרכי ערמומיות ונכלים ושקרים… בקצור: חיים יפים!

– הנה חובבי ציון קונים קרקעות, מושיבים אכרים, שוכרים פועלים ומשתדלים לבנות את נשמות ארצנו – אמר ר' מרדכי.

– ומה יעשה איש כמוני? האני אוכל להיות אכר או פועל? זולת זאת, דברתי עם כמה פועלים, וגם הם כל מחשבותיהם לנוד מפה, לנדוד לאיזה מקום שהוא, ורק להנצל מהשעמום ומהעניות השוררים פה, מהחיים המנוולים שלנו.

– אבל לך הלא יש פרנסה פה, ולמה לך דוקא לצאת לחוץ לארץ ולעבוד שם באיזו פבריקה בשבת?

– לי יש פרנסה… פרנסה! – קרא שמחה בלעג מר, בהדגישו כל אות ואות מהשם הזה.

– יש הרבה כאלה שמקנאים בך.

– ואם יש אומללים שמזלם עוד יותר גרוע, צריך אני לשמוח במזלי?

– ומה חסר לך פה? איני מבין מה חסר לך? – שאל ר' מרדכי.

– חיים… חיים חסרים פה.

– אין החיים אלא תורה, שנאמר: כי מוצאי מצא חיים.

– פזמון ישן – ענה שמחה בעקימת שפתים.

– ישן ונצחי – ענה ר' מרדכי.

ורעיון היציאה כיון שנתחזק בלבו לא סר ממנו עוד. וגם בלילה היה חולם חלומות והנה הוא נוסע באניה ונוסע ומגיע למקום “דארעא ורקיעא נשקי אהדדי” ושאר המקומות הנפלאים של מכרות הזהב והאבנים הטובות. ופעם ראה את עצמו בתור בעל פבריקה גדולה, ומשרתים למאות רצים ונחפזים הנה והנה, והוא עומד ומפקד עליהם כשר צבא והכל נשמעים לו. ולימינו יושבת לא חינה אשתו הדלה והכמושה, אלא איזו אשת חן, בעלת גוף, שכולה מעולפת ספירים. והיא לופפת צוארו ומנשקת לו ומלחשת לו: ראה מה יפים החיים!…

וככל אשר התחזק בקרבו רעיון הנדידה כן נמאסה עליו עבודתו בלשכת הרב. ופעם אחת, כאשר נמסר לו להפיץ אלפי מכתבים ע“ד המוסד “כנסת המקובלים שבעיה”ק צפת”ו לקח שמחה וכתב מלמטה באותיות יפות: המוסד הקדוש והנעלה לא היה ולא נברא, אלא משל היה, ולראיה חתמנו בחתימת ידינו בד“צ דעיה”ק צפת“ו נאם גבריאל אזרחי, דיין ואב”ד בעיה“ק צפת”ו, ונאם מיכאל פרחי, דיין ומ“מ דעיה”ק צפת“ו. ושמחה הוסיף ע”ז גם את ה“קנאפּ” – החותם של הבד"צ, שהיה במקרה תחת ידו, וכך שלח את המכתבים לכל תפוצות ישראל.

ולא ארכו הימים, והשערוריה הזאת נגלתה. ולהרב נודע, כי ידי שמחה במעשה זה.

הרב חשד כרגע את ר' מרדכי שהוא המיט עליו את הרעה הזאת. הרב ראה כי בימים האחרונים, אחרי שפרסם את תשובתו בדבר הגט של בת הריב“ז, השתדל ר' מרדכי להתרחק ממנו ולהתקרב יותר אל הריב”ז. מילא, רוצה הוא שיקבלוהו שוב לראש ישיבה. אבל יחד עם זה בודאי התנכל יחד עם הריב"ז לשומו לחרפה לכל באי עולם, ולפיכך הסית בו את שמחה חתנו שיעשה לו כדבר הנורא הזה ולשלם לו רעה תחת טובה…

והעיר צפת שוב שבה לתחיה. הכל משוחחים על המקרה הגדול הזה. כולם שמחים לאיד הרב, יחד עם זה כל אחד מפחד לנפשו, כי לכל אחד הלא יש איזה מוסד שיש לו ממנו איזו “יניקה”, והמוסדות ההם הלא טוב ים מהמוסד “כנסת המקובלים” שבעיה“ק צפת”ו. ואם יתחילו לחטט, אז – אוי ואבוי – מהכל יעלה סרחון…

ור' מרדכי ראה שאין עוד מקום לחתנו בצפת ונתן לו לצאת לחו"ל, ובתו וילדיה נשארו עמוסים עליו…


 

י

מיום שפרסם הרב שהגט של בת הריב"ז הוא פסול, שכנה על ר' יוסף עצבות כמו עננה שחורה. למרות התשובה הברורה והחזקה של ר' מרדכי, שלכאורה הפיצה את כל הספקות, היה לבו של ר' יוסף מלא חרדה. הלא איך שהוא הרב אסר וסוף סוף יש לו על מה לסמוך, ופחד של אסור אשת איש נפל עליו…

מילא, להתרחק מאשתו זה היה אצלו נסיון לא קשה. אבל כשהיה פוגש את אשתו היה לבו מתמלא צער על גורלו ועל גורלה: על גורלו – שהזמין לו הקב"ה אשה כזו, שיש בה חשש ערוה, ועל גורלה – שאחרי שישבה שנים רבות עגונה מבעלה הראשון עוד הוטל עליה חותם החרפה של אשת איש! ביחוד נגע עד לבו גורל האשה העלובה, שאיננה אשמה בכלום, ויד ההשגחה היתה בה לשאת יסורים כל כך נוראים!…

ולעתים קרובות היו מוצאים את ר' יוסף יעקב, קורא תהלים ובוכה על אסונו ואסון אשתו.

אמנם אותה אפשר לגרש, בזה יקל קצת המצב שלו ושלה… אבל… הילד… תמיד כשהוא שם בו את עיניו הוא רואה את השם “ממזר” חקוק על מצח הילד באש שחורה. והממזר הזה שלו הוא, הוא טבוע בחותם פרצופו. אותן העינים הגדולות הכחולות, התמהות, אותו הראש הגדול לא לפי ערך מדת הגוף. ואותו הפה ששפתו התחתונה תלויה קצת למטה, ואותן השערות הצהובות, הרכות כמשי…

וגם כשאינו מביט אליו, פרצוף ה“ממזר” רודף אחריו כצל, וכאיזה נחש ענקי לופת אותו ושולח בו תמיד את ארסו. והממזר הזה קורא לו “אבא”, ובצדק, כי אמנם הוא הולידו ובשבילו הוריד השטן איזו נשמה טמאה מהסטרא אחרא והשכין בו במקום נשמה טהורה ישראלית, אצולה מכסא הכבוד. והנשמה הטמאה הזאת תחריב ותקלקל כמה עולמות עליונים גדולים וטהורים!… השם אבא שהוא קורא לו נכנס בלבו כחנית, ונדמה לו כי איזה שד שחור קורא לו משאול תחתית “אבא, אבא” – ישמח האב ביוצא חלציו ותגל אמו בפרי בטנה…

ולפעמים איזו מחשבות מרעישות של תלונה כלפי ההשגחה עולות על לבו ומזעזעות כל יסודות אמונתו. למה עשה ה' כזאת? למה הכשילו בחשש איסור חמור כזה? למה נתן לו ממזר – ויהא אפילו ספק ממזר? ומה המה עכשיו חייו? איך יכול להנצל מכף הס“ם שסבב אותו ברשתות ברזל ואין מנוס, ואין מפלט… צער וחרדה כשהוא רואה את אשתו וצער וחרדה שבעתים כשהוא רואה את ה”ממזר"…

“ממזר!” איזה שם נורא, שם אבי אבות הטומאה!

"לא יבוא ממזר בקהל ה‘, גם דור עשירי לא יבוא בקהל ה’ ". אין בו אפילו ניצוץ של קדושה ואין לו תקון לעולמי עולמים…

בעיני הריב“ז לא נכחד, כי היחס שבין חתנו ובין בתו נשתנה, וגם הבין את סבת הדבר. והוא השתדל להכנס עמו בשיחה ע”ד פסק הרב. ור' יוסף שמע את דבריו, את התלהבותו ואת כעסו נגד אויבו, ואחרי שהרצה לפניו כל טענותיו פנה אליו שיגיד את חות דעתו, והוא גמגם ואמר: אמנם כן הוא הדין, בודאי שכך הוא…

אבל מה יועילו לו כל המתירים אם לבו נוקפו, ומיום ליום התגבר הפחד בלבו, פחד של איסור חמור ופחד של ה“ממזר”…

ור' יוסף התחיל להתחמק מן הבית, ולפעמים לא נראה גם בבית המדרש יום, יומים. הוא מתהלך לו בין ההרים, שם במקומות שהיה מתהלך לפנים בחדוה, ברוח מרוממת, ומרקיע לשחקים בעוז דמיונו, עכשיו הוא הולך קודר, אי אפשר לו להתענג על ה' ולהתיחד עם השכינה ביחודא עילאה ועם נשמות הקדושים שבהן הגה תמיד; בינו וביניהם מפריד ה“ממזר”, והוא נושא את משא יגונו הכבד והשחור בלבו, ואימה חשכה נופלת עליו כשפרצוף בנו מתיצב נגדו ונועץ בו זוג עינים מבריקות. באש של שנאה ותגרה כאילו קורא: אבא, אבא! למה הבאת אותי, את הממזר, לעולם? למה?! והילד הממזר היה קפריזי תמיד, בוכה וצועק בלי כל סבה, ונדמה לו לר' יוסף, שצעקות הילד הן קובלנות ותרעומות נגדו, למה הביאוֹ לעולם…

והוא מבקש לנוס! אבל אנה? איה המקום שצללי צלמות אלה לא ירדפו אחריו?

והוא קורא תהלים, ודמעות נוזלות מעיניו, דמעות יאוש, אין כל תקוה להצלה. אין חסד ואין רחמים. הוא מתהלך יום, יומים ואינו רוצה לאכול. אינו נזכר ע"ד אכילה. כשהוא מרגיש צמאון, הוא ניגש אל אחד המעינות הזכים, הנובעים מצדי ההר, ומרוה בהם צמאונו, משתטח על הארץ תחת צל סלע, עד שהשנה נופלת עליו, אבל לא שנה מרגיעה, אלא מחרידה בחלומות רעים. הממזר אינו נסתר גם בחלום, והוא מקבל עוד תמונה זרה ומשונה, תמונה איומה ומבהילה. ומהצד עומדת האשה העלובה, עומדת ובוכה חרש…

ומקורבי הריב“ז התחילו לדאוג לחתנו. חשבו שצריך להוליכו לבירות אל הרופאים הגדולים שיבדקו את מצב רוחו… ויש שנתנו עצה להריב”ז למהר ולקבל ממנו גט, כי מי יודע מה יהיה עמו אחרי איזה זמן…

נכנסו עמו בשיחה אולי יתן גט לאשתו. והוא אמר, כי מצדו אין מניעה…

אולם האשה לא חפצה לשמוע ע"ד גט. יהיה מה שיהיה. היא לא תתגרש. די בשבילה הגט הראשון…

ביחוד קשים בשבילו ובשביל כל בני הבית ימי השבתות והמועדים, שבהם אנוס לשבת על שולחן חותנו יחד עם אשתו האסורה ועם ה“ממזר” שלהם. הוא מתחיל “אזמר בשבחין”, אבל הזמר מתהפך מהר לקינה ודמעות נושרות מעיניו.

– מה לך ר' יוסף? – קורא הריב"ז בפחד. – הלא שבת היא מלזעוק.

– כן, כן, רבי ומורי, – עונה ר' יוסף. – “עברה גוררת עברה”, – ודמעותיו מפכות ומפכות, ולעומתו יושבת האשה וגם היא מתמוגגת בדמעות.

והריב"ז מתרגש ומתקצף וממהר לגמור את סעודתו מתוך צער ונכנס לחדרו, ובחשאי גם הוא בוכה…

ומה לעשות? איך אפשר לתקן את המעוות? – כל אחד שואל לנפשו ואינו מוצא עצה.

פעם אחת, אחרי שהרבה ר' יוסף להתפלל בין ההרים, התעייף וישב בצל אבן ונרדם.

פתאום נהרו פניו, ועל שפתיו הלבנות נראה כעין חיוך של ילד, שהוקל לו ממחלתו הקשה. ר' שמעון בן יוחאי עם כל סיעתו נראו לו פתאום, אחרי שנסתרו מעיניו זמן רב.

– הצילני, רבי! – קרא ר' יוסף מתוך שנתו קריאה של תקוה ובטחון.

– לשם זה באתי אליך, בני – נשמע קולו של רשב"י כקול זמרת יה. – עכשיו תצא מתוך עמק עכור זה ותעלה לעולם יפה, לעולם של קדושה וטהרה, להיכל “רעוא דרעוין”. פה, בעמק עכור זה רבו הצרות על־ידי הפרודים והנגודים של גטין וקדושין, מצוה ועברה, קדושה וטומאה, ממזר וכוהן גדול; אבל שם בהיכל ההוא אין כל פרוד, שם מאיר האין־סוף בעצמו, ואורו הגדול משפיע שהכל מתאחד ומתקשר בקשר של אהבה וקדושה עליונה כי הכל מתבטל כנגדו כנר בפני האבוקה וזדונות נעשים לזכויות… הבה נעלה שמה!

והנה צמחו לו, זוג כנפים לבנות, והוא מרגיש כי קל לו מאוד…

לב ר' יוסף נתרחב. זרם של שמחה עבר בכל אבריו.

והנה הוא עולה ועולה… הרי צפת נראו לו מרחוק כנקודות ירוקות. שערי השמים פתוחים נגדו לרוחה ומשם אור גדול שופע…

ממחרת מצאו את ר' יוסף מת במקום ששכב, ופניו כלפי האורה.


*

הריב"ז לא יכול נשוא את צרותיו, את צרות בתו, ואת צרות הישיבה, שהלכה ונחרבה. והוא שכב והלך למנוחות…



  1. “שחתום” – יש להניח שהכוונה היא ל“שיחתום” – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. “מי־שברך” – במקור המודפס חסרות המירכאות בסיום הביטוי – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  3. “לבש קנאה כמדו” – נעטף כולו בקנאה כמו היתה בגדו (כמו מַדִים). (ראו תהלים קל יח.) – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות