א    🔗

זקנה של ברכה היא זקנתו של ר' טוביה גיטלמן. הוא כבן ששים ושלוש שנה, ופניו עדיין רעננים, כמעט בלי קמטים, וגם זקנו היפה עדיין לא הלבין כולו. עיניו מפיקות חריצות, גבו ישר, וכל תנועותיו מלאות חיים. רק בשביל עין הרע הוא נושא משקפים, זולת זאת הוא רואה ממעל להן יותר טוב מאשר בעדן. גם שניו עדיין שלומות ולבנות, ובעת הסעודה תענוג הוא לראות איך הזקן הזה בורר לו את קרום הלחם, שנאפה יפה יפה ונעשה כעין גליד יבש, וגורסו בשניו בקול משברים.

כשהזקנים רוצים לבטל את הדור החדש, הם מראים באצבע כלפּי ר' טוביה ואומרים: הנה לפניכם, סמרטוטים חדשים, פּרי הדור הישן: אלון חסון! עולם אחר לגמרי היה מלפנים: עולם של גבורה ותפארת. עכשיו הכל נתדלדל, נחלש ונתקטן.

סוחר גדול היה ר' טוביה בחוץ־לארץ. אך אחרי שמתה עליו אשתו וגם מפּחד הפּוגרומים שנפל עליו, נמאסו עליו העסקים, וכאיש חכם חשב דרכו מראש, כי לא לעולם חוסן, וסוף־סוף הלא גם יומו יבוא, על כן הקדים ומסר את עסקיו, לקח את צרור הכסף בידו ועלה לארץ־ישראל לבלות את שארית ימיו בתורה ועבודה, להכין, כמו שאומרים, צידה לדרך.

ביפו קנה לו בית גדול. לעצמו יעד דירה בקומה השניה, שני חדרים מרווחים, שחלונותיהם פּונים אל הים, ומטבח, והשאר הוא משכיר לאחרים.

ונהנה הוא ר' טוביה מעולמו של הקב"ה. שכר הדירות מספּיק לו לחיות ברוחה ולתת גם צדקה לעניים ולכל צרכי הצבור ביד רחבה, ומלבד זאת יש לו רכוש גדול בבנק, והרוחים מתוספים על הקרן בכל יום. והוא איננו יודע עדיין מה יעשה ברכוש הרב, שהולך וצומח מעצמו.

מי שהוא בר מזל השעה משחקת לו בכל פּנות שהוא פונה. מאושר הוא גם בזווג השני, שבחר לו לפני עשר שנים. רעיה יותר טובה מציפה אשתו מי ימצא?

ציפה צעירה ממנו כמעט בעשר שנים. ואולם הזקנה כבר הניחה את חותמה עליה יותר מאשר על בעלה. כי היא לא לקקה דבש כל ימי חייה, ובפרט בשנים האחרונות מיום בואה לארץ־ישראל.

בעלה הראשון היה איש טוב ועסקן גדול בציונות ויחד עם זה קאפּריזי מאוד, וציפה סבלה תמיד משגעונותיו, וביחוד מעת שנתישבו בארץ־ישראל. הוא חשב, כי אחרי שעבד הרבה לטובת חבת ציון, על כן כשיבוא לארץ־ישראל, ימצא שם משפּחה של חובבים ואוהבים, אנשים הקרובים זה לזה ברוח וחיים יחד חיי אחוה ורעות, אבל כשבא לארץ־ישראל ראה, כי שגה במשפּטו, כי היושבים בארץ־ישראל אינם דומים לאותם האנשים שבעיירתו הקטנה, ופה דרושים תכסיסים אחרים כדי לכבוש לו מקום בתוך החברה הארצישראלית, תכסיסים שלא לפי רוחו ולא לפי כשרונותיו. על כן עזב את העבודה הציבורית, שהיתה תמיד חיי רוחו ונסגר בתוך אהלו לדאוג את דאגת פרנסתו, שגם היא אמנם לא היתה קלה כלל.

הוא פתח לו חנות וחשב להתפּרנס ממנה, אבל הפּרנסה היתה מועטה מאוד ובלתי מספּקת גם לצרכים היותר הכרחיים, וצריכים היו לנגוע גם בקרן. ובלבו עלה פחד פּן יבוא יום, והסחורה תכלה מן החנות, ולא ימצא עוד במה להחיות את נפשו.

נמצאו קונים שהיו מבקשים לקנות בהקפה, והוא לא ידע בעצמו איך להתנהג. ידע הוא כי אין הישוב ביפו עדיין חזק, אלו הולכים ואלו באים, ואפשר מאוד שאיזה קונים ילוו ולא ישלמו. אבל אם לא יתן בהקפה, מי יסור לחנותו?

ושגעונותיו התחזקו והתפּרצו לעתים יותר תכופות. מה שהיו עושים לא היה מוצא חן בעיניו, כל דבור היה מרגיז את עצביו. ביחוד סבלה ממנו ציפה אשתו. אם קרה שנתנה בהקפה, היה הוא גוער בה מפּני מה היא מפזרת את רכושו המעט לזוללים וסובאים, הלוקחים בכוונה שלא לשלם. ואם לא נתנה בהקפה, היה גוער בה על שהיא מגרשת אנשים מחנותו. ותמיד אין היא יודעת איך להתנהג עם קונים.

סבל עמה גם גדליהו בנה, שהיה עוזר בחנות. הוא היה אז כבן שבע־עשרה, נער זריז ופקח, אך את עסק החנות לא אהב כלל, ובפרט אחרי שהיה צריך תמיד לשמוע גערות מפּי אביו, וביחוד היה קשה עליו לסבול את עלבון אמו אהובתו. ואולם כשנסה להשיב על גערותיו הבלתי צודקות של אביו, היתה אמו משתיקה אותו: אסור לפגוע בכבוד אבא. כמה פעמים ראה גדליהו את אמו בוכיה. ורחמיו נכמרו עליה עד מאוד.

– מדוע, אמא, אתּ מרשה לו, שיעליב אותך כל כך? – שאל אותה גדליהו.

– ובמה יקל לי אם אשיב לו עלבון בעד עלבוני? – ענתה האם. – וגם עליו צר לי: חולה הוא, פניו הולכים ודלים, ובלילה הוא כל כל מתאנח משנתו?…

ואמנם הפּחד שמא יחסר לחמו גדל בקרב לב שמעון מיום ליום. וגם נכשל בקונים אחדים, שבאמת לא שלמו לו סכום רב לפי ערך רכושו, והרעב היה לוטש אליו את עיניו תמיד: הנה היום הוא אוכל, אבל מחר, מחרתים, לא יהיה עוד מה להניח אל תוך הפּה, ויגוע ברעב הוא וכל בני ביתו.

הוא ראה, שאחדים ממכיריו, אלה שקשתה עליהם מלחמת החיים, שבו לארצות גלותם. אילו היה יכול לשוב, אז אולי היה גם הוא מוצא שם, בארץ גלותו, את פּרנסתו בריוח, אבל חבתו לציון, שנשתרשה עמוק בלבבו, לא נתנה לו לעזוב את ארץ חמדתו. טוב לו שימות פּה ויקבר פה, אם לא זכה לחיות בה ולהתענג מטובה.

ציפה, ראתה שהוא הולך וגווע, והעתירה עליו בקשותיה שילך לרופא. הוא הלך, למרות רצונו, פּעם ושתים וקבל רפואות, אך בראותו, שהרופא והרפואות עולים בכסף, וזה גורם למיעוט רכושו, חדל מדרוש עוד ברופאים.

סוף סוף נפל למשכב, חדשים אחדים התהפך על צדו, החנות נתרוקנה באמת, והוא מת ונקבר, כרצונו, בעפר ארץ־ישראל.

בימים האחרונים עזר הרבה גדליהו לפרנסת הבית. למרות רצון אביו עזב את החנות והלך לעבוד בבית החרושת. נעימה היתה עליו יותר העבודה שם בחבורה של צעירים. גם היה מקבל שכר בעד עבודתו ואיש לא היה גוער בו. הוא הרגיש את עצמו, שנעשה לאיש העומד ברשות עצמו, ועוד תומך בהוריו.

אבל זמן קצר אחרי מות שמעון בא משבר בבית החרושת, ובין שאר הפּועלים נפטר גם גדליהו. אז הלך לו גדליהו לעבוד בגליל, עבודת האדמה, ואמו נשארה גלמודה, והיתה צריכה לפרנס את עצמה מעבודות מקריות.

ואז הציעו לפניה להנשא לר' טוביה.

תחילה היה הדבר זר בעיניה, כמעט בלתי נאה: זקנה היא, וגדליהו בנה בודאי לא יסכים לזה. אבל חברותיה הרבו לפתותה: איש כר' טוביה לא תדיר נמצא: עשיר תלמיד חכם הוא ומהודר כאתרוג. הטוב טוב לה להיות שומרת אצל איזו יולדת או מבשלת לחתונה? וגם פרנסות כאלה אינן מצויות כל כך בזמן הזה, שהנשים אינן רוצות ללדת, והצעירים מסתאבים ברַוָקוּתם.

והיא נתפּתתה ונישאה לר' טוביה.

וכשעברו חדשים אחדים היתה הסכמה גמורה בין הבעל והאשה, והסכמה זו הפכה לאט־לאט לאיזו מין אהבה נפלאה, אהבה שיש בה מעין יפיה של שקיעת החמה. באהבה זו לא היתה מאומה מלהט אהבת הנעורים ומקדחתה, אבל תחת זאת היתה יותר עמוקה, ושרשיה חדרו לתוך כל נימי הנפש. ועל ידה התלכדו שתי הנפשות הזקנות הללו להרמוניה שלמה שאינה פוסקת כל זמן שהלב דופק.

וזקוק היה ר' טוביה עכשיו לרעוּת יותר מאשר לפנים. לפנים, בהיותו איש צעיר והיה יכול לסמוך על כוחו, אז נמצאו לו רעים רבים. מלבד אשת נעורים, היו לו חברים שהתרועע עמהם מנערותו. אך מעט מעט הלכו ונמוגו, הלכו ועברו מי לעולם האמת, ומי נטרד לקצוי ארץ, והוא, כרגיל לעת זקנה, נעשה, למרות רוחו, לפרוש ונבדל מן החיים, ובפרט אחרי שמתה אשתו הראשונה…

ומפני זה נתקשר על כך באהבה אל רעיתו. הוא מצא בה עזרה וסעד לעת זקנה, וחברתה היתה דרושה לו תמיד, גם בשעה שאינו חושב עליה כלל. יושב הוא ולומד, וציפה אורגת לה את גרביה; איש איש כמו תפוש כולו בעסקו ואינם מביטים זה אל זה, והוא, אף על פי כן, מרגיש, כי קרובה הנפש היקרה אליו, ורוחו נחה ושוקטה. לשתות תה בלעדיה – זה היה דבר בלתי אפשרי כלל.

והיא גם כן אוהבת את ר' טוביה בעלה – חברה אהבה עמוקה ומשגחת עליו כמו על ילד שעשועיה. שומרת היא את הרגע, שהוא צריך לאכול ולשתות. אם המאכל לא נצטמק כל צרכו, היא מצטערת מאוד, פן לא ינעם לחכו. מכינה לו מלבושו וממחטתו. ר' טוביה בעצמו הוא בעל נפש פזורה. הוא יכול ללכת להתפלל בירמולקה שהוא ישן בה עם הנוצות שעליה. אוהב הוא להתלבש יפה, אבל אינו יכול לדקדק בזה, וציפה רואה הכל מראש, והכל היא מכינה בעדו. ביום צום אין היא פוסקת משאול איך הוא מרגיש את עצמו.

– ואתּ? – שואל הוא אותה.

– אנוכי – אין דבר, – היא עונה. – אני אשה ובלתי מפונקת מנעורי. בשבילי צום – שחוק. אבל אתה מפונק הנך, והצום ודאי קשה עליך.

עד כמה גדלה השפעתה של ציפה על ר' טוביה, אפשר לשפוט מזה, כי הודות להפצרותיה הרבות, נאוֹת לטעום בכל ימי שבת ומועד לפני התפלה, – דבר שלא עשה מעודו עד עכשיו.

וציפה היתה לאחרת מעת שנישאה לר' טוביה. היא איננה עוד אלמנה עניה, בודדה ושכוחה, אלא אשת חבר. היא גם כן עשירה, אבל העושר לא כלום בעיניה. יקר מכל הון הוא הודו של תלמיד חכם; זיווֹ חופף גם עליה. היא עכשיו אומרת גם תהלים בטון יותר בטוח: יש לה על מה לסמוך. זכותו של ר' טוביה עומדת לה. תקיף הוא בעולם הזה, ותקיף גם בעולם הבא…

 

ב    🔗

לפי הנראה, היו הזקן והזקנה הללו המאושרים שבבני אדם. חיים טובים ויפים מצאו בעולם הזה, ותקוה ובטחון לעולם הבא.

ואף על פי כן אי אפשר לאמור, שלא היה להם כל מחסור, להפך, גם הם היו סובלים יסורים, כל אחד על פי דרכו. כך הוא דרכם של בני אדם: לכל אחד נמצאת איזו עלוקה, שהיא עוקצת ומוצצת את דם לבו, אין איש נקי מיסורים, ואינך יודע יסורים על מי גדולים יותר.

וגם לציפה הזקנה יש פצע ממאיר בלבה. שאינו מעלה גלידה: בנה אהובה גדליהו חדל מכתוב אליה.

את המכתב האחרון קבלה ממנו שבוע אחר שנכנסה לחופה עם ר' טוביה. מתוך כל דברי המכתב נשקפה עליצות נפש והתרוממות הרוח וחבה עזה לאמו. הוא כתב לה, שתקוה טובה נשקפת לו שיתנו לו אדמה בחכירה וגם בית יבנו לו, ואז יקח את אמו אהובתו אליו, ותמצא בביתו מנוחה נעימה.

היא חשבה אז להפך, כי עכשיו יש תקוה, שבנה יפטר מהעבודה הקשה, עבודת האדמה, שהוא עוסק בה. כי עכשיו יוכל לשבת עמה ובמשך הזמן ימצא שדוך הגון ויקבל נדוניא הגונה ויחיה חיי עשירים. יפתח לו חנות גדולה או יטע לו פרדס וכדומה.

היא כבר דברה על זה עם ר' טוביה, והוא לא התנגד לזה, ואף אמר בפירוש, שהוא ישמח מאוד על בנה הצעיר, ואינו רוצה בשום אופן להפריד בינה ובין בנה, ובודאי יותר טוב יהיה לכולם כשישבו יחד.

היא חשבה לכתוב זאת לגדליהו, אך עדיין לא יכלה להחליט בנפשה איך לכתוב לו את הדבר הזה. וזולת זאת, רצתה להכין יותר את בעלה לבואו. הן בנה אינו כל כך זהיר במצוות. ואיך היה אפשר לדרוש ממנו? בבית החרושת היתה העבודה מתחילה בשש שעות בבוקר. גדליהו מיד כשהיה קם, היה צריך לרוץ אל בית החרושת, כמעט בלי נטילת ידים. וכשהגיע זמן פת שחרית, הצעירים הרעבים מתנפלים על הלחם ועל הסוּמקניות¹, ומי יזכור את התפלה הזאת ואת התפילין. וכך הולכים הצעירים ומתרחקים מעל נימוסי היהדות… מי אשם בדבר?…

לסוף התאפקה וכתבה. הציעה לפני בנה חביבה שיבוא אליה, ספרה לו על דבר מעלותיו של ר' טוביה ומזגו הטוב.

אבל גדליהו לא ענה מאומה. היא כתבה שוב פעם ושתים, וחמש ושבע, בקשה והתחננה, והוא לא כלום. נסתה לשלוח לו כסף, אך הכסף הושב לה, ומכתב אין.

וציפה מרגישה טעמו של דבר מפני מה גדליהו אינו כותב. הוא אינו יכול לסלוח לה, שנישאה לאיש אחר. אילו היתה יודעת, שהדבר הזה יהיה כל כך רע בעיניו, כי אז בודאי לא היתה רוצה בשדוך, אבל לא עלה כלל על לבה כדבר הזה. הכי היא ראשונה בעולם שעושה כזאת? והתורה הלא התירה את הנישואים. היא נכנסה לחופה כדת משה וישראל עם כתובה ושבע ברכות. בודאי לא נעים לו לגדליהו שאביו מת, ואני נשואה לאחר. אני מבינה את הדבר הזה. אבל הכי אני אשמה בדבר הזה? הלא הכל מיד ה'. אילו היה כותב לי תוכחה, כי אז הייתי מצטדקת לפניו ומראה לו שאין עלי כל אשמה, אבל הוא אינו כותב ואינו מוכיח ואינו מודיע כלום, ומה אפשר לי לעשות?

כמה פעמים קרה לה שעמדה נגד תמונתו של בנה (הוא הצטלם טרם שנסע). הביטה אליה זמן הרבה בעינים שואלות, וכמו בקשה פתרונים מהצל מפני מה הוא מיסר אותה ככה? ודמעות חמות ניגרו על לחייה, דמעות של עלבון עמוק וגעגועים לוהטים.

עם ר' טוביה לא דברה כמעט מאומה על אודות בנה. היא לא רצתה לתת לו מדרך כף רגל בקודש הקדשים שלה – ברגשי אהבת אם לפרי בטנה. לבה הגיד לה, שהוא אינו יכול להשתתף בצערה. הוא אמנם ידע, שבנה אינו כותב לה, וכי היא מצטערת מזה, אולם הוא לא יכול להבין עד כמה גדול הצער הזה, ואחרי שהיא לא הרבתה לדבר על אודות בנה, חשב שכבר הסירה אותו מלבה.

פעם בא ר' טוביה ומצא את אשתו מתמוגגת מדמעות.

– מה לך? – שאל ר' טוביה בחרדה.

– לא כלום, – ענתה ציפה ותמח דמעותיה.

היא לא רצתה להגיד לו, אך הוא הפציר, והיא הגידה.

ר' טוביה נתן קולו בשחוק.

– הכי בשביל זה כדאי לבכות? – אמר ר' טוביה. – האם ילד קטן הוא בנך? ברוך ה' גמול הוא מכבר ואינו צריך לשדי אמו. אין לי ספק שהוא משתכר היטב, ולפיכך אינו כותב. אם היה דחוק למעות, בודאי היה מודיע. כלל גדול הוא בעולם: כשאין הקרובים דורשים אותך – סימן יפה הוא, שמצבם לא רע. על עובדה כזו צריך לשמוח ולא לבכות.

אבל כל הנחמות הללו, לא לבד שלא הפיגו את צערה, אלא אף הגדילו את מכאובה. היא הרגישה בנחמות הללו עלבון לעצמה ועלבון לבנה אהובה. אי אפשר היה לה להתפשר עם גסות, בהמות כזו, שהבן, מאחר שאינו צריך לאמו, הריהו מתרחק ממנה ואינו רוצה עוד לדעתה. רק האכילה היא העיקר אצל האדם? האין יחס יותר נעלה בין הבן והאם מהיחס שיש בין העגל והפרה? לא, רק אב יכול לאמור כדבר הזה. האם אינה יכולה להסכים לזה בשום פנים. היא שפכה דמה בעד בנה.

וגם אם כל הבנים אפשר שיתיחסו כך לאמותיהם, אך לא גדליהו בנה. לא מפני שבנה הוא היא חושבת ככה, אלא מפני שהוא באמת בן מצוין. היא העבירה במחשבתה את כל הימים, שהוא היה עמה תחת צל כנפיה. בן נעים ומקשיב היה תמיד, ואיך היה תמיד קשור אליה, איך היה מחבקה ומנשקה, וכמה התענה הוא עמה בעת שהיה אביו חולה, ואיך הוא תמיד עמד לימינה ונזהר מאוד מהעציב את רוחה, ואיך אפשר שעכשיו ישכחנה?

– לא, – החליטה ציפה בנפשה. – הוא ברוגז. אין כל ספק שהוא כועס על שנישאתי לר' טוביה, אבל מה אעשה עכשיו? במה אוכל לפיסו?

ועל לבה עלתה מחשבה, כי הנה היא מתה וגדליהו אינו רוצה בשום פנים לאמור אחריה “קדיש”, וחרדה לבשתה. מי יצילנה אז מאימת הדין?

לפעמים התגברו כל כך געגועיה לבנה, עד שכמעט אמרה בלבה לעזוב את ר' טוביה וללכת אל בנה. היא אינה צריכה לעזוב את בנה בשום אופן. אבל צר לה לעזוב גם את ידידה הזקן. מי יפקח עליו עין מבלעדיה? מי יכין בשבילו את המאכלים הנוחים לו? וגם במה תתפרנס שם אצל בנה? התחלק עמו בפרוסת הלחם שאינו מספיק גם לו לעצמו? התלך לעבוד שם? מה תעבוד, וכמה אפשר לה לעבוד – והיא זקנה וחלשה?

והיא נשארה לשבת במקומה, אך געגועיה לא פסקו.

וכשהיו געגועיה מתגברים, היתה הולכת לראות אותו… כלומר: להסתכל בתמונתו. הנה הוא יושב ופניו מוסבים כלפי צד אחד, ונדמה לה כאילו הוא בכונה מסב את פניו ממנה ברוגז, והיא מבקשה לרצותו, לפיסו, ודמעותיה נוזלות, נוזלות.

היא הולכת מהתמונה. היא משתדלת לבלי לראותה. אולי הראיה מזקת לה, כי התמונה מזכירה אותה על אודותיו, אבל גם בלעדי התמונה אינה שוכחת אותו רגע. פני בנה מלוים אותה תמיד, ותמיד היא רואה אותם זועפים, ועיניו פונות לעבר אחר…

 

ג    🔗

היה ערב.

גדליהו קבל על עצמו בזמן ההוא להיות שומר, וישב בסוכת השומרים שעל הגבעה. שמה באו אליו שנים, שלושה חברים פועלים לבלות איזו שעה בשיחת רעים. הכרם של א. משמש תמיד לקלוב של פועלים וצעירי המושבה. שם נשמעים ויכוחים סוערים, שירים ומנגינות, ולפעמים גם צליל נשיקה של שפתים – דובדבניות. עכשיו נלוו על צעירי המושבה גם אילו אורחים צעירים שבאו מיפו לסייר את הגליל.

התחילה מחלוקת חמה על דבר תעודת הפועלים בארץ ישראל, על הניגודים שבין הפּרוליטריאט והבורגנות, וכדומה מהשאלות המעסיקות את הצעירים.

גלדיהו לא התערב בשיחתם.

הוא לא אהב את הויכוחים. נעים היה לו יותר אם אחד היה מספר איזה דבר יפה, מדקלם איזה שיר, או מזמר “יה־חי לי, מה לי?” אבל הויכוחים הם רק מפריעים את שלות הערב הנעימה.

גדליהו איננו חקרן. בתאוריות לא התעמק. אבל הוא יודע שטוב מאוד לשבת בארץ ישראל, וטוב יותר לשבת בארץ ישראל תחת גפנו ממש ותחת תאנתו ממש, ולעבוד ביום בשדהו, בכרמו, ובלילה לשכב פרקדן על הגבעה ולהביט אל תוך עומק רום השמים הכחולים. בודאי, אם אין לו לעת עתה נחלת שדה, הריהו עובד אצל אחרים. אבל לומר שכך יפה ושאין טוב מזה, הוא אינו יכול להגיד, זה יהיה שקר גס, שהכל ירגישו בו. להפך, הוא נכון להודות תמיד, שהוא משתדל מאוד, שתעשה אותו הפקידות לאכר; וכשיהיה לאכר – אז בודאי יחרץ שבעתים בעבודתו, כי בשביל עצמו הוא יעבוד.

– ואת מי רוצים החברים הטובים האלה לרמות בויכוחיהם? – חשב גדליהו. – כמה אידאליסטים נלהבים היו פה בארץ ישראל שדברו רמות, רמות, ומהרה נתקררו ועזבו את הארץ.

– כל אסוננו הוא – אמר צעיר אחד מהמתוכחים – שאין עדיין בקרבנו פועלים בעלי הכרה; הם פועלים, ונשמותיהם בורגניות.

גדליהו הרגיש שהמדבר פגע בו בכונה או שלא בכונה והתעורר לענות.

– אמנם צדקת. צריך אני להודות על האמת, שאני רוצה מאוד להיות בעל הבית, ולפיכך אני שוקד על עבודתי, רק מפני שאני מקוה שיבוא יום ואהיה בעל הבית. שמעתי הרבה דרשות יפות על דבר החיים המשותפים, והדרשות מצאו חן בעיני מאוד, מאוד. אבל יחד עם זה איני רוצה להיות כל ימי אומלל, פּרוליטרי נהדף ונידח בכל מקום, ורוצה אני להיות בעל נחלה. בידכם להאשימני בבורגניות, באגואיזם, באהבת בצע, אבל כל זה יהיה אשמת שוא. אינני יותר אגואיסט משאר חברי ולבצע איני שואף כלל, אבל להתנחל בארץ ישראל הריני רוצה מאוד מאוד, ואני מקוה…

פתאום שיסע אחד הצעירים שבא מיפו את המדבר, וכמו מיראה שמא יקדימנו אחר, מיהר וירה:

– אני אגידכם, מפני מה נעשה גדליהו לבורגני, מפני שהוא עכשיו בן חורג לעשיר…

– מה אתה שח? – שאל גדליהו משתומם.

– האמנם אינך יודע, שאמך נישאה לר' טוביה? מספרים, שיש ביניהם אהבה כל כך רבה, שהיתה מספיקה אולי לתריסר זוג של צעירים.

גדליהו החריש והוריד ראשו לארץ.

– ולמה נפעמת כל כך? – שאל אותו הצעיר בלגלוג של תמים. – אשריך, גדליהו, כי קנית לך אב כזה.

– חדל! – קרא גדליהו בכל לבו.

הכל הרגישו שאיזה דבר שחור וכבד נפל פתאום בתוכם, ונשתתקו. ובעוד רגעים אחדים עזבו כולם את הסוכה וישובו איש לביתו, וגדליהו נשאר לבדו כשהוא יושב מכווץ, ועיניו נעוצות אל תוך החשכה.

– האמנם נישאה? האמנם היא האשה החלשה, הזקנה הקמוטה, שעור פניה כמו קלף, העומדת – ורגלה אחת בקבר – תמסר לאיזה זקן, להתעלל בה?

פתאום נפקחו גבות עיניו, וזרם של דמעות חמות שטף על לחייו. נכמרו אז רחמיו על עצמו, על בית מקדשו שנחרב.

מקדש הקודש היתה לו אמו. היא היתה בעיניו סמל הצניעות והטהרה, סמל האהבה העליונה, סמל השלמות, והנה הוא ניתץ, מכוסה רפש וזוהמא.

היא היתה לו משגב ומצודה. בכל השעות הרעות שעברו עליו – וליתום עברי שעות כאלה מצויות מאוד – היה זוכר את אמו ומתנחם. “יש לי אם – הוא חושב בלבו. – היא אינה ככל האמהות: אהובה היא, חסודה היא, וישרה עד אין חקר”. באמו היה מתגאה ומתפאר. הוא היה תמיד נזכר בעונג על הימים שעברו עליו בקרבתה, והיה מקוה לימים שעוד יתענג כשהיא תשב עמו, ועכשיו אבדה תקותו, ניתצה מצודתו, נטמא מקדשו, נמאס ונבזה…

וזהו מעוות שאי אפשר לתקן, אין כל תקוה לתקן. מה שנחרב לא יבנה עוד, ומה שנזדהם לא יטהר לנצח.

ומתוך יאוש מר התמוגג בדמעות, ומכאובו לא הוקל.

כל הלילה לא נתן שנת לעיניו, אבל אם היו גנבים באים לא היה שומע צעדיהם. שקוע היה במחשבותיו הנוּגות. פעם התלקחה בו חמת קנאה, והוא היה חורק את שניו ורועד כמו מקדחת, ופעם היה בוכה כילד תועה, חסר עזרה ומדוכדך ביסורים.

בבוקר היו פניו כמו מכוסים בשכבה של רפש, וראשו כבד כעופרת. הוא התרחץ. הרוח הקרירה השיבה מעט את נפשו, אבל מהכרת אבדתו הגדולה לא נגרע מאומה.

וכך עברו עליו חדשים אחדים, שהיה גדליהו שרוי בעצבות כבדה, וכדי להסיחה מלבו היה שוקד על עבודתו בלי מנוח וגם חדל לבוא בסוד הצעירים. קשה היה עליו לראות בשמחת עליזים.

 

ד    🔗

אחרי שראתה ציפה, שאין תקוה להשיג מכתבים מגדליהו בנה, החליטה בנפשה לנסוע אליו ולהתפייס עמו בכל אופן שהוא. היא אינה יכולה לחיות מבלעדיו.

התחילה היא לדבר על לב ר' טוביה, שיתן לה לנסוע לזמן קצר הגלילה. היה גם מקרה יפה, שאחד ממכיריהם נסע שמה, לקנות לו שם אחוזה, והיא עמו תסע ועמו תשוב. ור' טוביה נעתר לבקשתה.

קרוב לשעה העשירית בבוקר באה ציפה אל המושבה בעגלה טעונה עם צרורות שונים, הנחוצים לה לדרך וגם מנחה שהביאה לבנה: שמיכה, גרבים, כותנות ומיני לחמניות וכלי מלא מרקחת תות.

גדליהו היה אז בשדה. היא בקשה תיכף ומיד לרוץ אליו, אך בעלת הבית אמרה, שבשבילה קשה עכשיו ההליכה בחום השמש הבוער וגם הדרך אינה ישרה: יש שם מעלות ומורדות, ועל כן יותר טוב לשבת באכסדרה בצל ולחכות לבואו.

ישבה ציפה עם בעלת הבית והתחילו משוחחות על דבר גדליהו. בעלת הבית הרבתה לספר בשבחו: עובד חרוץ הוא, טוב לב וענו. מעולם לא השמיע קול רם. הלואי שיהיו בניה כמותו.

וציפה שומעת, ולבה דופק משמחה ותקוה ופחד, מתי תראה את פניו הנעימים? ובמצמצה את עיניה, היא מתאמצת לחדור במרחק, לראות אולי הוא הולך.

והנה סוף סוף גדליהו נראה מרחוק הולך וקרב אל הגבעה שהמושבה בנויה עליה. חמור טעון זמורות של גפנים יבשות הולך לפניו, והוא גדליהו מחמר אחריו במקל שבידו.

בעת ההיא היה גדליהו חושב על דבר אמו, ומדי זכרו אותה נתמלא לבו שוב מרירות, עלבון וצער, על שאין לו עכשיו אותה האם, שהיתה לו מלפנים…

יחד עם זה נזכר גדליהו על דבר צלה בת שכנו יעקב, שמראה לו תמיד התקרבות יתירה. אין כל ספק אצלו, שהוא רצוי בעיניה מאוד. ומי יודע? – אולי גם אוהבת אותו, וגם הוא יש שהוא מרגיש סימפּטיה לה. היא צעירה כבת תשע־עשרה שנה עם שרירים חזקים. צייר אולי היה מוצא ביפיה איזו מגרעות, אבל לגדליהו נדמה, כי היא יפה מאוד וחן מיוחד נסוך עליה. היא היתה תלמידה טובה בבית הספר. ועכשיו היא עובדת חרוצה ושקדנית בכל המלאכות בבית ובשדה: אוצר יקר בשביל אכר, והוא הלא חושב על דבר התאכרות בקרב הימים. מיום ליום הוא מחכה לתשובה מפריז.

בערב שעבר ישב עמה שעות אחדות. היא ספּרה לפניו מחיי בית הספר, שהיה לה מורה זקן שנרדם באמצע השעור ואיך היא התגנבה אז בלאט ותתקן ביומן את הציונים וחלקה מנות יפות כל חברותיה. וכשנעור המורה, ראה ביומן עולם חדש לפניו, עולם שכולו טוב; ובספרה – שחקה שחוק כל כך יפה, שחוק ילדותי, כאילו היתה עדיין תלמידה שובבה. כל כך נתחבבה אז בעיניו, עד כי רצה לנשקה.

עכשיו הוא חושב במאורע הזה, ופתאום עלה ספק בלבו: מי יודע אם יש בלבה איזה רגש של אהבה אמתית? אולי היא רק רוצה לתפשו ברשתו, מפני שהיא רק מבקשת להנשא. הן אם אמו, סמל הצניעות והקושט², יכולה לעת זקנה להשפיל את כבודה ולהנשא לאיש אחר, מי יערב לו אם לא גם לב הנערה הזאת רחוק ממנו, והתקשרות של אהבה אמתית איננה ולא תהיה בינותם? ועוד הפעם תקפו רגש של בדידות, מרירות ועצב.

ובעודנו הולך וחושב את מחשבותיו הנוגות, והנה שתי ידים יבשות לפתו את צוארו ואיזה פה התחיל לנשק אותו.

הוא ראה, כי אמו חובקת אותו, והוא רצה להחלץ מחיבוקה, לרוץ מפניה, אבל איזה רגש תפס בו ולא נתנוֹ להרחיק מעליו את אמו, שאהב כל כך מלפנים, באופן גס.

– סלח נא, בני – קראה האשה ותתמוגג בדמעות. – אשמתי נגדך הרבה… אבל אני נשארתי אלמנה עניה… סבלתי הרבה…

ורחמי גדליהו נכמרו. לפניו לא היתה עוד אם, כי אם אשה אומללה, נהדפת מעוני ונכשלת מחולשה. לפניו לא היתה עוד אם, לפניו עמדה מצבת קברת אמו. והוא נפל עליה, לא נשקה, אבל השקה אותה בדמעותיו.

"אומללה, אומללה אתּ! אומללים, אומללים אנחנו! – חשב גדליהו בלבו, בהאנקו דום.

הם נתפייסו. לכל הפחות האמינה ציפה, רצתה להאמין, שהם נתפייסו; אבל את המתנות שהביאה בשבילו לא רצה גדליהו לקבל בשום אופן. הוא אינו רוצה לקבל ממנו מתנות, רכושו אסור עליו בהנאה.

עכשיו אחרי שנתרצה לאמו, הוסבו כל הכעס וכל השנאה שבערה בלבו – על ר' טוביה. הוא, רק הוא אשם באסונו. הוא בכוח כספו השפיל וטימא את אמו העניה. הוא גזל ממנו את אוצרו, סגולתו, חמדתו, כל ששון חייו.

הוא שונא אותו. באמת הבורגנים ראויים לשנאה. הם מחללים כל קודש.

– ולבורגני שפל כזה היתה אמו לאשה – מסיים גדליהו את מחשבתו, ועוד הפעם מתנשאה בלבו סערה של חמה ושנאה עזה.

האם בקשה להפוך בזכותו של ר' טוביה, אבל היא ראתה שפני בנה משתנים, מתרגש הוא מאוד מדבריה, קשה לו לשמוע את שמו, והיא נשתתקה.

 

ה    🔗

אחרי עבודת היום ישב גדליהו ברוח כהה והביט על פני ההרים העטופים צללים עבים ומתנשאים למעלה בכל גדלות רוממותם, שלמראיהם האדם לפעמים מרגיש יותר את קטנותו, את אפסותו…

עוד לא נמחה מזכרונו של גדליהו הרושם המעיק שעשתה עליו פרידתה של אמו. זה היה שלשום. הוא, למרות חפצו, הבטיח לה שיכתוב לה פעם בשני שבועות. אבל מה יכתוב? אי אפשר לו להגיד לה מאומה, מלבד שאילת שלום והודעת שלום.

כל היום הוא עובד. העבודה הקשה משכחת ממנו או, לכל הפחות, מסחת ממנו את העצבות. אבל כשהוא בא לחשוב למה הוא עובד ומה תהיה תכלית עבודתו – אז לפעמים איזו יאוש תוקף אותו.

מלפנים היתה נפשו קשורה בנפש אמו. הוא חשב שיעבוד בשביל לבסס את מצבו עד שיוכל לקחת אליו את אמו ולשבת עמה יחד ולהנחילה חיי מנוחה ושלוה לימי זקנה. עכשיו אין לו עוד אם ולא דאגה בשבילה. ובשביל מי ולמה יעבוד כל כך? למה יבקש למצוא לו רכוש ולהתנחל באחוזה של בית ושדה? בודד הוא בעולם הגדול, ואין לו כל מאום שתוכל נפשו להתקשר אליו.

הוא שומע מדברים על תחית העם והעבודה לשם התחיה. גם הוא רוצה בתחית העם, אבל אינו רוצה לותר כלל על עצמותו הוא. להפך, הוא מרגיש, שאילו היתה לו לעצמו איזו מטרה ואיזו התקשרות בחיים, כי אז היה הוא יכול לעבוד גם בשביל העם, אבל עכשיו שאין לו לעצמו כלום בחיים, אינו יכול לדאוג לטובת אחרים, וכל עבודתו היא רק על פי האינרציה, בלי כל טעם ועונג.

ופתאום כמו איזה קו אור הופיע והעיר את מחשכי לבו.

הנה דמות צלה התיצבה לפניו, וקוים מפניה האירו לו.

בימים האחרונים היא התקרבה אליו יותר ובקרבתה תחיה את רוחו. כשהיא יושבת עמו, אז הוא אינו מרגיש כל כך את הבדידות.

ועצוב הוא עכשיו מפני שהיא איננה פה. היא נסעה לחיפה לחתונת אחת מרעותיה ושוהה שם איזה ימים.

עכשיו הוא רואה, שאמנם הוא אוהב אותה, כי היא דרושה לו, שקשה לו עכשיו לחיות מבלעדיה.

“אילו הייתי יכול לעצור בעדה שלא תסע” – חשב גדליהו בלבו.

ופחד עלה על לבו פן יקדימנו אחר. הוא יודע, שבני האכרים מתיחסים בבוז ושנאה לפועלים העניים. ומי יודע אם לא ישפיעו עליה להתרחק ממנו?

זוכר הוא, כי כאשר אמרה אליו צלה, שהיא עתידה מחר לנסוע לחיפה, אז אחזתו רעדה קלה.

– התשהי שם בחיפה? – שאל אותה גדליהו בקול רועד.

– כדאי היה לשהות שם הרבה – ענתה צלה בשחוק של שובבה.

– למה? – שאל אותה גדליהו בשחוק גלוי וברעדה פנימית. – האם חברת העירוניים יותר חביבה עליך מחברת הפּועלים הכפריים?

– גם אני כפריה, ואינני מתבטלת כלל מפני העירוניים – ענתה צלה בגאון.

– ואלא מאי? מפני מה כדאי לך לשהות שם הרבה? – הוסיף גדליהו לדרוש בכל לבו.

– כדאי להתרחק ממך, לכל הפחות לאיזה זמן, לכל הפחות לשבוע, בתור קנס.

– ובמה אשמתי נגדך? הגידי נא?

– לא נגדי.

– ונגד מי?

– אתה צריך לדעת בעצמך. תפשפש ותמצא.

– איני יודע, צלה. הגידי.

– אין לי עכשיו זמן. אולי בפעם אחרת.

– ואם כן נסיעתך היא בתור עונש?

– אילו ידעתי שתענש בזה?… היה שלום.

והוא עכשיו מרגיש, כי אמנם היא הענישה אותו, כי דרושה לו חברתה מאוד, כי בה, רק בה ימצא את תבלין החיים שהוא מבקש.

בכליון עינים חכה גדליהו ליום שתשוב צלה. וכמה פעמים עלה פחד על לבו, פן תשאר שם לגמרי. הוא לא התאפק ושאל את אחותה הקטנה: מתי תבוא צלה? ותיכף התחרט. הוא ידע, כי הקטנה תמסור אחר כך לאחותה, כי גדליהו שאל עליה, והוא לא רצה להראות לפניה את חולשתו, אך כעבור איזו רגעים נמלך וחשב: אדרבה תדע צלה, שהוא אוהב אותה. היא צריכה לדעת שהוא מתגעגע אליה.

הוא נזכר, שמלפנים עלה ספק בקרבו, אם צלה תוכל לבגוד באהבתה. עכשיו היה ברור בעיניו שדבר כזה אי אפשר. צלה לא תכשל לעולם בבגידה. היא אינה כאמו. נערה חפשית היא, ופיה ולבה שוים.

וצלה סוף סוף באה. ובגורן, שבה היו בעליו של גדליהו שותפים עם אבי צלה, נפגשו יחד. ושם מצא שעת הכושר לשאול על דבר החטא וענשו, ורמזה לפני נסיעתה.

– שמעתי, שהתעקשת ולא רצית לקבל מתנה מידי אמך והעצבת בזה את רוחה – אמרה צלה.

– אם כן הלא אני רע אלא לאמי, אבל לא לך, צלה.

– מי שאינו מכבד את אמו, ההוא יכבד אחרת? – אמרה צלה והביטה אליו קצת ברצינות.

– ואולי מאהבתי את אמי עשיתי זאת? – ענה גדליהו, בהביטו אל הנערה בעינים מלאות אהבה וכבוד. נעים היה לו לראות איך היא עומדת על צד אמו. – איני יכול, צלה, לספר לך עכשיו את הכל. אבל אני אהבתי תמיד את אמי אהבה עזה. ומאוד צר היה לי, כשראיתי אותה מצטערת. לחנם את חודשת אותי ברעת הלב. לא אני, אלא את ראויה לעונש, שחשדת בכשרים.

– וגם אתה עתיד לנסוע מזה? – שחקה צלה והבריקה אליו בעיניה.

– לך צפון עונש יותר חמור: הנה מוכנה בשבילך – נשיקת דודים מתוך אהבת נצח.

ברגעים הללו הוחלט על פה מה שנראה אחר כך מודפס ב“הפועל הצעיר”, כי צלה בת שמשון וגדליהו בן שמעון מאורשים.

 

ו    🔗

ור' טוביה, שישב, לפי הנראה, שלו ושקט ועסק בתורה ובעבודה, התחיל גם הוא להרגיש לפעמים שחייו פגומים.

האיש הזה, שהיה כל ימיו טרוד בעבודת מסחרו: נוסע ורץ, כותב וחותם, נושא ונותן, לא היה יכול מטבעו לשבת בטל, וגם העסק התמידי בתורה נדמה לו לעבודת בטלה, המשעממת אותו.

איזו מחשבות חדשות התחילו לעלות על לבו, מחשבות מחרידות ומזעזעות את נימי לבו ואינן נותנות לו להתענג במנוחתו הארוכה, הארוכה.

והמחשבות ההן. נדמות לו כהרהורי עברה, מחשבות שמביאות לידי כפירה ר"ל בכמה ענינים שהיו לו עד עכשיו קיימים כצור איתן.

התחיל הוא להטיל ספק אם עבודתו זו – להגות תמיד בתורה – רצויה היא באמת בעיני המקום, אחרי שהוא לומד על כרחו, ואין לו כל חשק לעבודה זו. עבודת ה' צריכה להיות בשמחה, והוא, צריך הוא להודות, שאין לו שמחה. פסקה השמחה.

ויש שהוא גם עומד ומתפלל וקורא “ולעבדו בכל לבבכם”, והנה פיו נפתח לרוחה, והוא מפהק עד לידי נקיעה על עצמות הלחיים, ור' טוביה מבין, שאין זו תפלה כלל, אלא קריאה על פי נוסח רגיל בלי כל רצון וחפץ פנימי, והוא מצטער מזה מאוד ומבקש להתעורר ולקרוא בכונה, אבל הוא מרגיש שאין בכוחו לתקן, כי ניטל ממנו הרצון ונעדר התענוג, שהיה לו מלפנים מעבודת ה' התמימה.

יודע הוא, שחטא גדול גורם להסתרת השכינה. החטא כמו ענן כבד מגיח ומאפיל על בהירות השכל ומרגיז את שלות הרוח, אבל מהו החטא שחטא הוא? מפשפש הוא במעשיו ואינו מוצא. הוא שומר ומקיים את כל המצוות כדבעי.

ומה שיותר מפליא אותו הוא שקרה אותו הדבר הזה דוקא בארץ ישראל. הוא מרגיש שבחוץ לארץ היה ה' יותר קרוב אליו מאשר פה. והוא הלא חשב תמיד, כי כאשר יעלה לארץ ישראל, הארץ הנבחרת, שהשכינה לא זזה ולא תזוז ממנה לעולם, הלא יכול לעבוד פה את ה' עבודה יותר תמה ובתשוקה יותר עזה, והנה פתאום נהפך הדבר, כי דוקא פה בארץ ישראל באה עליו קרירות ואינו מוצא ניצוץ לחמם בו לבו.

גם בבריאות גופו הוא מרגיש זה איזה זמן קצת קלקול. התיאבון נעדר ממנו, ופעמים אחדות לקה גם בקדחת. ופחד המות נפל עליו. מלבד זאת, מחלתו גורמת לו בטול תורה, וכשהוא יושב בטל מן התורה, אז השעמום מכביד עליו עוד יותר. הוא השיג איזה ספורי “מעשיות” וקורא בהם לבלות את הזמן. יודע הוא שאין ה“מעשיות” הללו עלולות להכשיר את לבו לעבודת ה', הוא אמנם גם אינו ירא פן יקלקלו אותו. הן הוא לכתחילה מבטל בלבו כל מה שהמחברים הללו אומרים, אבל צר לו לפעמים שהוא מאבד את זמנו על השטויות הללו.

פעם התיעץ ר' טוביה ברופא, והרופא יעץ אותו להחליף לאיזה זמן את מושבו, וילך לאיזו מושבה. ועל פי בקשת ציפה נאות ר' טוביה ללכת עמה למושבה מ. בגליל, ששם גדליהו בנה יושב. אגב חשב ר' טוביה להיות בטבריה, במירון, בצפת, להשתטח על קברות הצדיקים.

 

ז    🔗

ר' טוביה ישב במושבה ושם את כל לבו לתקן את בריאותו. ראה הוא, כי אויב נורא מגיח ממאורתו ובלאט, בלאט הוא הולך וקרב אליו, וכשיקרב ויתפוש אותו לא ינצל עוד מידו. ולפיכך השתדל בכל מאמצי כוחו להתבצר ולגדור בעדו שלא יוכל האויב לגשת אליו. הוא השיג את ספרו של הד"ר פרנקל “שומר הבריאות” והגה בו בשום לב. בספר הזה מצא את העוגן המציל. עכשיו הוא יודע הכל. הוא צריך רק לשמור את כל חוקי ההיגיינה בכל דקדוקיהם כמו שכתוב בספר הזה, ואז אינו צריך לפחד מאומה.

ובריאותו אמנם נתחזקה. הקדחת פסקה, אבל השעמום נתגבר, והספקות כנחשים זוחלים במוחו ומזעזעים ונושכים. פותח הוא איזה ספר קדוש וקורא בו ומעמיק בו את כל מחשבתו, אך אחרי רגעים אחדים הוא מתחיל לשאול את עצמו: לאן הלך לו הטעם של העוסק בתורה, אותו הטעם הנפלא, שטעם בזה מלפנים? והוא סוגר בצער את הספר ומבקש איזה דבר לגרש את שעמומו, ושמח כשהוא מוצא איזה ספור. הוא קורא ומתענין לדעת את ה“מעשה”. ביחוד מענין אותו ספור שיש בו מלחמה או, לכל הפחות, סכסוכי אהבה. נזדמן לו לקרוא את הספור “אהבת ציון” והתענג בו מאוד, כלומר: מיד אחר שקרא את הדפים הראשונים נמשך לבו לדעת מה יהיה כבר סוף ה“מעשה”? מי ינצח? אל מי תנשא תמר – לאמנון או לעזריקם? אמנם לבו אמר לו מראש, כי אמנון ינצח. והוא שמח, כי סוף סוף יצא כמו שהוא חשב מראש…

ודרישתו של ר' טוביה לספרות היפה קרבה אותו לגדליהו בנו חורגו.

גדליהו לא היה מרוצה כלל ממה שאמו עם בעלה באו לשבת במושבה מ. אהבתו לאמו כבר פסקה. הוא אינו כועס עליה עוד כמו מלפנים. היא נישאה לר' טוביה, יכולה היא, אליבא דידיה, לחיות עמו עד מאה ועשרים שנה; מה זה נוגע לו? מלפנים היה מצטער מאוד על הדבר הזה. אז הוא חשב, כי אחרי שאין לו אם, העולם יחשך בעדו. עכשיו אינו מרגיש כל כך את הנזק. יש לו סגולה חמודה, שממלאה את לבו תמיד רגשי עדן ואהבה אין קץ, ומשכיחה ממנו לגמרי את היחס שהיה מלפנים בינו ובין אמו, ולפיכך טוב היה לו שאמו ישבה ברחוּק ממנו. ובשום אופן לא היה מבקש עוד שתבוא אליו.

הוא ידע שאם היא תבוא אליו, ואז יהיו תמיד חיכוכים בינו ובינה. ועכשיו הנה נתקימה נבואתו: אתמול הוא ישב בביתה. הלא אי אפשר לבלתי ראות כלל את פני אמו. אם הוא לא יבוא אליה, היא תמהר לבוא אליו. הביאה לפניו תה עם פרפראות והנה דרשה ממנו לשום את כובעו על ראשו ולברך. היא חושבת לה לבזיון בפני ר' טוביה, שבנה אינו שומר חוקי הדת, אבל הוא אינו רוצה כלל להצטבע לפני מי שיהיה ובפרט בפני ר' טוביה שלה. ואם אמו היא – מה בכך? האם החובה של כבוד אם – נניח שיש חובה כזו – דוחה את הפּרינציפּ הגדול של חופש הדעות? הוא אינו רוצה לא בתה שלהם ולא בפרפראותיהם, ובלבד שיתנו לו לחיות על פי דרכו.

והוא עזב את התה ויצא, אבל יודע הוא ברור, שהיא שפכה אחר כך הרבה דמעות.

ומשום כך, עד כמה שאפשר לו, הוא משתמט מהכנס אל בית אמו. תשמח היא בר' טוביה שלה וישמח ר' טוביה באמו, והוא אינו רוצה כלל לדעתם. איזו “רוח” הביאה אותם הנה?

וציפה מרגישה שבנה משתמט ממנה, והיא מבקשת תחבולות למשכו אליה, אך הוא אינו נמשך. רק אחת היא נחמתה, שצלה דוקא באה אליה תדיר, שואלת בשלומה ומשוחחת עמה באהבה וכבוד. נדמה לה לציפה, או כך היה באמת, כי צלה רואה שבחירה אשם נגד אמו, והיא משתדלת לתקן את עַוָתָתוֹ על ידי היחס הידידותי שהיא מראה לזקנה. וציפה היתה מכירה לה טובה, וגם דברה עם ר' טוביה שראוי לתת לכלה איזו מתנה. ר' טוביה, כמובן הסכים לזה. וכעבור זמן קצר באה צלה לחדרו של גדליהו, ושעון זהב עם שרשרת זהב על לבה ופניה מאירות משמחה ילדותית.

– זאת נתנה לי אמך במתנה – אמרה צלה.

פני גדליהו זעפו.

– את יודעת, כי אני איני רוצה כלל במתנות – אמר גדליהו – ובלבד זאת: הם, הבורגנים, מקלקלים אותנו, את האכרים, על ידי זה שרוצים לעשות אותנו בחוזק יד לעירונים. לאכרה אין כל צורך בשעון זהב.

צלה אמרה שהיא אמנם מסכימה עמו להלכה, אבל אין לה כל ראשות לזלזל במתנה, שאמו רוצה לתת לה מאהבה. גם בעיניה השעון אינו שוה כלום ואין לה כל צורך בו, אבל נעים היה לה לראות איך שמחה הזקנה, שזכתה לתת מתנה לבחירתו של בנה. ובשום אופן לא תרשה לעצמה להדאיב את לב הזקנה, שכל מה שהיא עושה היא עושה בתמימות ואהבה. וגדליהו לא היה יכול להתנגד למה שעשתה צלה. אנוס היה גם הוא לותר על העקביות, אך בלבו היה מעט רוגז: הבורגנים משחיתים את הכל. רוצה הוא להיות ישר, עקבי, והם מכשילים.

ר' טוביה לא דבר הרבה עם גדליהו: לא היתה לזה שעת הכושר. אמנם בלבו רצה ר' טוביה להראות התקרבות לבנו חורגו. בנה של ציפה הריהו קרוב אליו מאוד וגם מפני אילו טעמים מצא חן בעיניו. העיקר הוא רואה, שגדליהו שוקד על עבודתו, ור' טוביה שהיה בעצמו תמיד שקדן, אוהב את השקדנים. אילו היו לו עסקים, כמו מלפנים, כי אז היה לוקח את גדליהו אליו לעזור לו במסחרו, ולא היה צריך כלל לעבוד בשדה. ומלבד זאת יפה בעיניו ישרנותו ובמקצת גם עזותו. פעם שאל אותו ר' טוביה אם לא חסר לו דבר־מה. וגדליהו ענה בטון חזק: לכל אדם יש מחסורים, אבל הוא בעצמו צריך למלאותם.

– יפה אמרת, – אמר ר' טוביה אחרי דומיה קצרה ואחר כך הוסיף בשחוק: – אבל יש שאדם צריך לפנות לעזרה לאחרים.

גדליהו לחץ בכתפיו.

– למשל, רוצה אני לקרוא איזה “בּיכל”³ – אולי יש עמך? – שאל ר' טוביה בשחוק קל.

– זה יכול אני לתת לו, יש אצלנו פה ביבליותיקה קטנה.

והוא הביא לו “דור דור ודורשיו”. ר' טוביה דפדף בו מעט והשיב לו. – ללמדנות איני צריך. אם ארצה להתעסק בלמדנות יש אצלי גמרא עם תוספות. אני רוצה, פשוט, איזה דבר קל, כמו “אהבת ציון” וכדומה.

– ספורים?

– כן, “מעשיות” או ספורים: אחת היא לי.

הוא נתן לו “זכרונות לבית דוד”, ור' טוביה קרא אותם באות נפש. הוא כיון לטעמו. אחר כך נתן לו “אגדות אנדרסן”. הוא קרא אותן והשיב את הספר בעקימת החוטם.

– ומה? – שאל גדליהו.

– דברים בטלים – ענה ר' טוביה.

כשהגיד לו גדליהו, שאנדרסן נחשב לסופר גדול, התפלא מאוד. גדליהו בקש להסביר לו את מהות האמנות, ור' טוביה שמע והרהר בלבו: “הבלים”.

איך שיהיה, הספרות הועילה לקרב את לבותם של ר' טוביה וגדליהו זה לזה, והתחילו יותר להתענין זה בזה.

ולאט לאט חדלה השנאה מלב גדליהו. ר' טוביה נראה לו כפליטה יפה משרידי חורבות העבר. בשביל העתיד, כמובן, לא מצא בו כלום. מה יתן ומה יוסיף זקן עם דעותיו שנזדקנו?

 

ח    🔗

כשלושה חדשים עברו מעת שהתישב ר' טוביה במושבה, ושנוי עצום בא לרוחו, ממש נהפך לאחר.

בשעה החמישית, השישית אחר הצהרים, בעת שהשמש מתחילה לרדת והשפעתה העצומה נחלשת, יוצא לו ר' טוביה מסתר אהלו ועולה על גבי הצוק הקרוב למושבה ומתבונן מסביב. לפעמים הוא לוקח עמו גם איזה ספר. אבל איך אפשר לשום לב לספר קטן בעת שהשמים פרושים לפניך והשדות והשיחים, ההרים והגבעות גלויים ונשקפים אליך בזוהר כל כך רב?

הנה הוא רואה שם מתחת בבקעה את האכרים רוחשים כחגבים. קטנים הם, קטנטנים, ועל ראשיהם מגבעות לבנות בעלות שולים רחבים או מצנפות כדרך הערבים, וצועדים הם הנה והנה, ולבבו מתמלא רחמים וחדוה כאחד. שמח הוא לראות, כי אחיו היהודים עובדים אותה האדמה שעליה עבדו אבותינו לפני שלושת אלפים שנה. ויחד עם זה מתעוררים רחמיו על הקושי שיש בעבודתם. יודע הוא ומכיר אחדים מבני המושבה ומהפועלים, יודע הוא שהם חיו בתנאים אחרים ויש בהם כאלה שהיו מפונקים מנוער, בני עשירים, והם קבלו עליהם את העול הכבד ועובדים את אדמת הקודש, עובדים בחריצות, בעקשנות שאין דוגמתה ונלחמים נגד כל המפריעים והמכשולים שמונחים על דרכם החדשה.

הנה הוא הפועל דן, הנודע יותר בחניכתו: הגררי. הוא למדן ומשכיל גדול ויחד עם זה שומר מצוה, כמו שר' טוביה אוהב, ודן זה עובד כל העבודות הקשות במסירות נפש ובשמחה של מצוה, מבלי שים לב שהוא נוטה כבר לימי הזקנה. עיניו הגדולות והטובות תמיד מאירות ועל פניו הקמוטים והשחורים מרוב תלאות ויסורים, שעברו עליו בחוץ לארץ ובארץ, מרחפת תמיד בת־צחוק עדינה, קוסמת, שיכולה לעורר לחיים גם את הלב הקפוא, גם את חללי היאוש. ר' טוביה כבר שמע כמה סבל זה האיש גם מפגיוני הבדוים, גם מגסות ואכזריות הפקידים, מרעב ומקדחת ומפגעים רעים משפחתיים, ואף על פי כן לא פסק מקוות, ולא חדל מעבודתו עבודת הקודש.

עם הפועל דן הגררי היה ר' טוביה מתוכח לפעמים באיזו סוגיא בגמרא, או, פשוט, מבלה מעט אתו את הזמן באיזו שיחה של התפלספות. אבל לדן היו רגעי בטלה מועטים מאוד. וזה כשבועות שנים לא נזדמן לו להפגש עמו.

נפגשים הם על פי הרוב בבית המדרש בתפלת ערבית או בשבת לפני תפלת המנחה. ופעמים אחדות קרה לר' טוביה להכנס עמו בדברים. ר' טוביה בכלל איננו מבקש לו רעים, אבל דן הגררי משך מאיזה טעם את לבו בחזקה. אולם דן, כשהוא גומר את התפלה הוא עוזב תמיד את בית המדרש תיכף ומיד אחר תפלת הקדיש. וכשמסיימים “ואמרו אמן” – רגליו כבר מאחורי הדלת. ור' טוביה רוצה לשוחח עמו ואינו יכול.

פעם, כשישב ר' טוביה על הצוק, והנה דן עלה מן הבקעה והמעדר בידו. פניו הטובים מכוסים באבק, והוא נושם בכבדות. בבת צחוק הרגילה ברך את ר' טוביה בשלום.

– אפשר תשב להנפש פה מעט? – אמר ר' טוביה.

– אדרבה – ענה דן וישב, בהניחו את מעדרו בין רגליו.

– עיף אתה? – אמר ר' טוביה.

– היום איני מרגיש עיפות. עסקתי בנטיעות. זהו חג ממש. העבודה בנטיעות חביבה בעיני יותר מהעבודה בזרעים. הזרעים הם בעיני בבחינת ישיבה דרדקאית נגד הנטיעות, שהן בבחינת ישיבה של בחורי חמד, העתידים להיות תלמידי חכמים.

ר' טוביה גחך.

– היודע אתה, ר' דן, מה שהייתי מציע לפניך? כמה אתה מקבל ליום מעבודתך?

– כשלושה בשליקים.

– אני אתן לך ארבעה בשליקים ליום ותלמד עמי בתור חבר. לי נעים יותר ללמוד בחברותא, ולך בודאי יותר קל יהיה להתעמק בשיטות התוספות והר"ן מאשר לעמוד כפוף כל היום ולעדור במעדר.

ר' טוביה חשב, כי דן ימהר להסכים להצעתו זו.

– חן חן, אדוני, – ענה דן בשחוק, שמתוכו נשמעה שלילה גמורה.

– אני לא בליצנות מדבר. אלא דברים כמשמעם – אמר ר' טוביה בראותו שדן שוחק להצעתו. – פשוט: נעים יהיה לי ללמוד עמך יחד.

– לא, ר' טוביה, – ענה דן בקול רך, שאף על פי כן נשמעה מתוכו החלטה גמורה, שלא תשתנה בשום אופן. – לא אמיר את העבודה הפשוטה, שתכליתה להצמיח ולגדל, בעבודת המוח על ספרים דוממים.

– עסק התורה… – נהם ר' טוביה מאפו.

– גם על עסק התורה… אדם קובע עתים לתורה. אבל לעשות את התורה לעסק תמידי איני יכול ואיני רוצה. העסק התמידי בתורה איננו לפי רוחי. ואילו הייתי רוצה להקדיש את עצמי לעסק התורה בלבד, כי אז לא עליתי לארץ ישראל.

– לדעתך, לא טוב עושים הזקנים שבאים הנה לארץ ישראל לעסוק בשארית ימיהם בתורה ובעבודה?

– בודאי לא טוב. כשבאים הזקנים הם פה אוכלים ואינם עושים, כל מה שצריך להם קונים מידי הערבים במיטב⁴ כספם, והערבים מתעשרים על חשבונם של היהודים ומפקיעים את השערים ועושים את ההתישבות של היהודים בארץ ישראל ליותר קשה. מלפנים אמנם היה טוב, שהזקנים באו הנה לעבוד את ה', הם נתנו לנו את הנשמה של ארץ ישראל, את האידיאל הטהור והנעלה, אבל עכשיו אנו רוצים לעשות בסיס חמרי לאידיאל, גוף לנשמה; צריך עכשיו לעשות את ארץ ישראל למקור של פרנסה ליהודים, ומה שמפריע בעד זה לא רצוי לנו.

ר' טוביה הרגיש, כי בדברים האלה נגע דן גם בו, ובשחוק קל שהיתה בו גם טפה של מרה, שאלהו:

– אפשר שהיה צריך, לדעתך, לגזור גזרה שלא יתנו ליהודים הזקנים לבוא הנה?

– גזרות בכלל אינן לרצון לנו, ואינן מועילות. אבל לדעתי, טוב היה אם הזקנים עכשיו יבליגו על חפצם וישבו תחתם ולא יהיו למכשול לצעירים, ובכלל לאלה שעוסקים בעבודה מעשית. כאשר יזכנו ה' ויהיה פה ישוב גדול של צעירים העומדים על הקרקע, והיהודים יוכלו להספיק תרנגולות וביצים וסוּמקניות וחלב מגידוּליהם הם – אז, בבקשה: בואו כולכם בזקניכם ובזקנותיכם ובחוליכם – ואנחנו נקבל את כולכם בסבר פנים יפות ונאמר לכם: ברוכים הבאים! אבל עד אז הזמן ההוא ימתינו ולא יזוזו ממקומם או ילכו למקום אחר. ולא יפריעו לאלה העוסקים ביצירת החומר של ארץ ישראל. קידוש הוא בודאי דבר טוב, אבל צריך להמתין עד שיגיע יום החג. בימות החול אין מקום לקידוש.

– אבל הישוב של הצעירים כמה לקוי הוא! – אמר ר' טוביה. – איזה יהודים הם…

– יהודים, – ענה דן. – יהודים עובדים ויש מהם שעובדים במסירות נפש, זהו העיקר. הפגמים ימלאו. בשביל זאת הננו בארץ ישראל. החסרונות שדבקו בנו בימי הגולה יתוקנו. אבל יהיו פה הרבה צעירים, הרבה יהודים עובדים. האמינה לי, כשאני רואה צעיר יוצא מארץ ישראל, יהיה מי שיהיה, אז דמי שותת. את חיי המה נוטלים ביציאתם…

 

ט    🔗

הדברים האלה שדבר הפועל דן באזני ר' טוביה ירדו עמוק אל תוך לבו. הוא עכשיו כמו פקח את עיניו וראה את הסבה מפני מה הוא אינו שבע רצון מארץ ישראל, מפני מה הוא תמיד משתעמם, והוא צריך תמיד לחפש תחבולות במה להמית את הזמן.

– איזה דבר נורא הוא! – חשב ר' טוביה בלבו. – החיים שהם כל כך מועטים, החיים שהיו צריכים להיות כל כך יקרים, כי “דמיו אינם עוזרים, ימיו אינם חוזרים”, הם אצל הרבה, הרבה בני אדם – ובכללם גם אני – נעשים כל כך זולים, כל כך פחותים! וכל זה מפני מה? מפני שאיני עוסק במה שעל פי תכונת נפשי הנני מוכשר לו, ובחרתי לי עבודה שאיני מוכשר לה, ואיני מביא תועלת לא לי ולא לאחרים. כשהייתי איש מעשה, עסקתי בישובו של עולם, ורק השעות הפנויות הקדשתי לתורה ולעבודה, ואז היו החיים נעימים לי, והתורה חביבה עלי, והרגשתי שהיא מחזקת את כוחי ומרוממת את רוחי. אבל עכשיו, כשאני נתון רק לתורה ועבודה, רק לחיי העולם הבא, בעוד שבפנימיות נפשי אני דורש עדיין עבודה חומרית, המועילה לישובו של עולם הזה, אין לי נחת רוח בתורה ואין לי עונג בחיים, ואני מחפש למלא את הריקנות שבנפשי בקריאת “מעשיות”, בשיחות בטלות, ואחר כל אלה – הריקנות איננה מתמלאה, ואני עגום וזועף ומשועמם כבראשונה. יש, אמנם, אנשים שמבטן נוצרו בשביל עבודת הרוח, והם מוצאים את ספוקים בעסק התורה, אבל אנוכי איני כמוהם ולחנם אמרתי לעשות כמוהם, כי לא אוכל. “הרבה עשו כר' שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם”.

וכשהסתכל ר' טוביה יותר ויותר אל מה שנעשה מסביב לו, ראה שאיזה דבר חדש הולך ומתהווה בארץ ישראל, כי הערכין הולכים ומשתנים, והכל מקבל פנים חדשות, והוא התפלא מאוד לא רק על החדושים שנתגלו לו, אלא על עצמו: מפני מה לא ראה הוא את כל אלה עד עכשיו, אף על פי שהמעשים לא מאתמול נעשו, אלא עשרות בשנים. הסתכל ר' טוביה בתוך נפשו פנימה וראה שגם הוא התחדש, שגם בו נעשו אילו שינויים גדולים, שמחשבותיו הן מחשבות חדשות, שלא עלו על לבו מעולם.

הוא היה תמיד עסקן חרוץ, אבל עסקנותו היתה מצומצמת בעסקיו הפרטיים. מעודו לא עלה על דעתו שהוא צריך להתאים את עניניו הפרטיים עם צרכי הכלל. עסקיו לא היו נוגעים כלל לעמו, כי תמיד היו לו עסקים רק עם בני עמים אחרים, אשכנזים, רוסים, צרפתים: מהם קנה את סחורתו ולידם נמכרה. הוא לא ידע את הדרישות שישנן לבני העמים ולא שם לבו לדעתן, כמו שגם הם לא שתו לבם לצרכי עם היהודים וגם לא לדרישותיו של היהודי, הבא עמהם במשא ומתן. ר' טוביה היה סוחר ישר, אבל זה היה פשוט מפני טבעו הישר וגם מפני גזרת המקום, שאסר על הגנבה ועל האונאה, אך לא מפני איזו הכרה סוציאלית. וכמוהו כך כל הסוחרים היהודים ממיודעיו, בכל עסקיהם שהיו עושים לא היו שייכים כלל לעמם. הקשר היהדותי ביניהם ובין העם כולו היה רק קשר רוחני בלבד, בלי כל בסיס חמרי.

עכשיו הוא רואה, שהיהודים בארץ ישראל מתקשרים זה לזה על ידי אינטרסים חומריים, וביחוד על ידי הבסיס הקרקעי, שנעשה להם למקור של חיים ופרנסה. פה – כל מה שיהודי עושה, גם בענינים החמריים, בהכרח נוגע לקבוץ היהודי שבארץ, ובמובן ידוע גם לעם ישראל כולו. והחובה היא איפוא על כל יהודי היושב בארץ ישראל להתחשב בכל מעשיו עם תועלת הרבים.

ור' טוביה בעצמו אינו יודע איך היה הדבר, שהוא פקח את עיניו וראה והבין גורל עם ישראל מהו. פתאום נגלתה לפניו התמונה של העצמות היבשות הפזורות על כל שטח העולם והנידחות בכל הארצות. בפנימיותן מבקשות הן להתאחד ואינן יכולות, והן מתגוללות גלמודות, עצם עצם לבדה, בראש כל דרך ובאמצע כל רחוב, מכשול לכל עובר, כל רגל רומסת אותן, וכל יד משליכה ומקלעה אותן ממקום למקום זה אלפי שנה, ואין סוף ואין קץ למצב המעציב והמחפיר הזה, כמו שבכונה תחילה נוצרו העצמות הללו, שימצאו אכזרים על מה לשפוך את אכזריותם ולצים – את לצנותם.

– ואני – חשב ר' טוביה – כסוחר יהודי – הייתי תמיד שקוע במסחרי. עצם יבשה הייתי תמיד לעצמי. השתדלתי תמיד עד כמה שאפשר להרויח ושוב להרויח, מבלי שום לב, שמגוף אחד שלם ניתקתי, וכל הגוף הולך ונרקב, הולך ומתפרד. חכיתי לרחמי שמים, שבאחרית הימים יגאל את ישראל ולא שמתי לב, כי בני התרחקו מעלי, ובני בני יאבדו בודאי ממני ויטמעו בין הגויים. ורק הפוגרומים פקחו מעט את עיני, אבל גם זה רק במה שנוגע לי לעצמי, ומהרתי לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ ישראל, אבל פה עוד הפעם עצם יבשה הייתי, רק לעצמי דאגתי, לנשמתי, לגופי, ועיני לא ראו מה שנעשה פה לתחית העם… בקשתי לקבור את עצמי בספרים, לעצום את עיני ולאטום את אזני ולחיות חיי מנוחה… אבל אי אפשר… קול דמי העם צועקים מכל קצות התבל, חודר הוא גם מבעד תריסי ברזל… אסור, אסור לעמוד מרחוק ולנוח. וגם לא במנוחה אמצא אושר. מקדישים הם הצעירים את עמם לעבודת הגוף, אנוכי לעבודת הגוף אינני מוכשר עוד, אבל לסייע להם, לקנות ולשכלל אחוזה, שתוכל לפרנס כמה וכמה צעירים, זאת אני יכול.

ונפלא הדבר: כאשר אך בא הרעיון הזה אל לבו – השעמום כמו ניטל ממנו ביד. האנרגיה, שהיתה בו תמיד – התעוררה עכשיו בכוח כפול. הוא היה צמא לעבודה.

מאז אפשר היה לפגוש את ר' טוביה בכל מקום שיש עבודה קרקעית, או שאר עבודות המתיחסות אל משק הכפר: בשדה, בכרם, בגן, ברפת, באוּרוה. אל לולי התרנגולים, אל שובכי היונים, אל כורות הדבורים – לכל דבר היה ר' טוביה שם לב, מסתכל ומתבונן, חוקר ודורש…

– הגם ר' טוביה באכרים? – שאל דן הפועל בשחוק, בראותו אותו מתבונן אל שבלי החטה, שהובאו עכשיו לגורן.

– להתנחל על אדמת הקודש, ר' דן!… זהו כלל לא ענין של לצנות.

– הלואי. מי יתן והיה – ענה דן. – מאוד ינעם לי לעבוד באחוזתו של ר' טוביה, ורק בעגלא ובזמן קריב…

ר' טוביה שתק. הוא כאיש מעשה לא אהב לפטפט על מה שהוא חושב לעשות.

 

י    🔗

היום שנועד לחתונת גדליהו עם צלה בחירתו כבר עבר. גדליהו היה לאכר וכבר היה לו בית ועבודה, אך כל הכנה מצדו של החתן לחג החתונה לא נראתה.

הורי הכלה התחילו להיות שרויים מעט בפחד. מי יודע – אולי התחרט גדליהו עכשיו, ומצא לו אחרת? אמנם ביחוסו לצלה לא היה כל שנוי. הוא גם עכשיו בקש קרבתה תמיד ולא עבר יום שלא התראו יחד. אבל מפני מה הוא דוחה את החתונה – אין איש יודע.

שואלים את צלה והיא עונה בשחוק: המתינו! האין לכם שהות?

אולם בין החתן והכלה כבר היו ויכוחים לא פעם ולא שתים.

– הנימוסים הישנים למה הם לנו? – טען גדליהו – הכלונסאות והמטפחת הפרושה עליהן עם הברכות והטבעת וכל אלה הפטפוטים – רק משפילים את ערך הרגש העדין והמרומם שבאהבה. יותר טוב ויותר יפה, אם נתאסף אנחנו וחברינו וחברותינו הפועלים והפועלות ונעשה את חג חתונתנו בשדה, תחת כפת השמים על ראש גבעה אחת. שם נחלק להם מגדנות, נשירה, נרקודה, נשמחה ונעלזה ונודיע לכולם, כי איש ואשה אנחנו.

– ואבא ואמא? – שאלה צלה בתמיה.

– הלא הם כבר נתנו הסכמתם, – ענה גדליהו בטון של רוגז קל. הוא הרגיש שבתביעה זו אפשר חלילה להרוס את יסודי החופש, שהוא מסור להם בכל לב, ומבקש לקיים אותם בכל מלואם.

– ואם הם נתנו הסכמתם, הלא מכל שכן שצריך לשתף גם אותם – אמרה צלה.

– אם נשתף אותם – אז נצטרך גם לקיים את נימוסי החופה, שהם שנואים, מאוסים בעיני. אינך יודעת, צלה, עד כמה הנימוסים הללו מאוסים עלי. פעם הייתי בעת החופה של אחד מחברי, ובא אחד צנוף בשטריימל ומלמל ומלמל, ואנחנו שחקנו בכל פה, ולא רק שחקנו, אלא היינו נרגזים כולנו על הנימוס התפל הזה, על העבדות שבקרבנו לאיזה מנהגים זרים, שאינם אומרים כלום. צריך לבטל אותם פעם אחת – ודי. אי אפשר לנו לסבלם עוד.

צלה ראתה, כי כאשר היא מדברת עם גדליהו על הדבר הזה, הוא מתמלא כעס ומתרגש מאוד. הבינה, כי דבריה לא יועילו להטות את לבו לחפצה. הוא יעמוד על דעתו בעקשנות רבה, ועצב עמוק שכן בקרבה. היא, להפך, רצתה מאוד שתהיה אצלה חתונה כמו שנהוג בישראל. היא תמיד חלמה על אודות המומנט הגדול והנאדר, שהיא תעמוד תחת החופה עם בחירה בתוך קהל ידידיה ורעיותיה הצעירים והצעירות, הזקנים והזקנות, יחד עם הוריה והורי החתן, ותשמע את הברכות היפות מפי זקן תלמיד חכם כר' טוביה. ובגמר החופה תקבל ותחלק נשיקות וברכות מאת המחותנים והמחותנות. והנה עכשיו – החלום המקסים הזה מתנדף: תחת חופה וחתונה אמתית, תהיה איזו חגיגה יבשה באספת בחורים ובתולות, חגיגות שכמוהן נעשות כמעט בכל יום חול. וכאשר ישאלו אותה הוריה, תאלם מצער ובושה. היא הבינה היטב, כי אין עלבון יותר גדול להורים מזה, שהם מרוחקים מהשתתף בחתונת בניהם. ומפני מה ישלמו להם כזאת? האם זאת היא תכלית האדם, כי כאשר יזקן, יהיה שנוא ומרוחק גם מבני ביתו? היא אינה צריכה ואינה יכולה להסכים לדעתו בדבר הזה בשום אופן. אבל מה תעשה? היא רק יכולה לדחות את הנשואין עוד לאיזה זמן, אבל מה יהיה אז? כשהיא התחילה פעם להגיד לו, כי היא חושבת אחרת, אז אמר בקול עצוב: הנה אני חשבתי, שאת עמי בדעה אחת, והנני רואה שהנך מתנגדת לי.

היא פרשה אז ובכתה, ושני ימים היתה שרויה בצער גדול, ואחר כך הוא בא ופייס אותה, אך מדעתו לא שב. על הפּריציפּ הזה אי־אפשר לותר. הוא אינו יכול לעמוד כ“גולם” שעה אחת לפני איזה “שטריימל”, או גם “לא־שטריימל”, שיכריחהו לעשות איזה נימוסים, שהם נגד הכרתו הפנימית.

גדליהו ספר לה, כי באירופה הנאורה ובאמריקה כבר נוהגים החתן והכלה לבוא אל נשיא העיר ולהודיע לו שהם באים בבית הנשואין, והוא כותב בספרו את שמותם לזכרון – ודי. ועד מתי יחזיקו היהודים. במנהגיהם הנושנים? אנחנו עכשיו קמים לתחיה – ויחד עם זה אנחנו אוסרים את עצמנו ברתּוּקות הנימוסים והמנהגים! למה?

צלה בקשה תחבולות להשיב את הגזרה ולא מצאה, והוא הפציר בה, כי תתרצה לאחת משתי אלה: או לעשות מעין חגיגה בחברת הצעירים ולפרסם שנישאו, או, פשוט, לשבת עמו בלי כל צירימוניות. הלא כבר קשורים הם יחד בעבותות אהבה ובהבטחה נאמנה שישאו זה את זה, והחגיגה הלא באמת אינה מחדשת כלום, ועל כן אולי באמת טוב שלא יעשו כל חגיגה ולא תהיה כל קנאה מצד הזקנים הבלים.

– בלי כל חגיגה אי אפשר – אמרה צלה בהשפילה את ראשה. תהיה החגיגה, איזו שתהיה, לכל הפחות מעין זכרון של חופה.

– חולשה של אשה – אמר הוא בשחוק עצוב. – יהי כך, אם את רוצה.

ובעודם יושבים יחד, והנה דן הגררי עובר.

– אדון גררי, אדון גררי, סורה נא רגע – קרא גדליהו.

– מה יש? – שאל דן.

– מחר לחתונתנו.

– מחר? ביום אחד ושלושים לעומר?!

– ומה לי עם אחד ושלושים או אחד ושבעים? – ענה גדליהו בלעג.

– השאלה היא: מי יסדר לך הקדושין מחר?

– אתה!

– אני, כידוע לך, איני מזלזל בעניני הדת.

– אבל אינני צריך כלל לסדור קדושין. שם על הגבעה אצל הברושים הגדולים נעשה חגיגה ונפרסם כי נשואים אנחנו.

– וההורים? – שאל דן בקול חרש. – איך ירגישו הם בלבם כשיודע להם, שעשית מין חתונה כזו, ועיניהם גם לא ראוה?

עיני צלה אוֹרו. היא פתחה את פיה, וכבר חפצה להכנס בתוך השיחה, אך לבה אמר לה, כי לא טוב לה עכשיו לדבר והתאפּקה. רק לבה דפק בחזקה.

– ההורים? – ענה גדליהו – הם הלא יבקשו שבראש החגיגה יקום איזה “שטריימל”, ואת זאת אני איני רוצה. איני רוצה לשים צוארי בעול עבדות כזו. הננו עוסקים פה בארץ־ישראל בתחית העם, וצריכים אנו פעם אחת להשתחרר מעול הנימוסים הנושנים…

– נו, וצלה גם כן מסכימה לזה? – שאל דן בנעצו את עיניו הבוחנות בה.

היא נתאדמה ומהרה לענות. – בודאי לא!… דברתי עמו והוא מתעקש.

– אמנם ישר אתה, ידידי – אמר דן – ולפי הנראה הנך חושב ללכת בחייך בדרך ישרה, כל כך ישרה, כמו, כמו הקו הישר של ההנדסה. אבל שכחת, יקירי, כי הקו הישר שבהנדסה אינו אלא דבר מופשט, שאינו תופס כלום בחיים. ומאלפי אלפים של קוי הנדסה לא תצמח גם שבולת אחת. בדרך החיים של המציאות יש ישרנות אחרת, יושר מציאותי. ואמנם אילו ישבת במקום אחר, לא בארץ ישראל, והיית אחראי רק לעצמך, כי אז אולי הייתי מקלס את הדרך הישרה שבחרת בה. סוף סוף הלא יש בזה צד אידיאלי, התרחקות מצביעות וכדומה, אבל אתה יושב פה בארץ ישראל ומבקש לעבוד ביצירת העם, ויצירת העם נעשית לא על ידי קוים הנדסיים, אלא על ידי גופים ממשיים, אלימנטים שונים שמתקרבים ומתמזגים יחד וצריכים לויתורים ופשרות. באמת אגיד לך, כי אני בלבי, אף על פי שאני אוהב גם כן את החופש, בכל זאת לא לבד שאיני שונא את הנימוסים הדתיים; אדרבה, אני מחבב אותם ומוצא בהם ספוק רוחני, אבל אני איני רוצה לבוא עמך בריב על אודותם, ובפרט עכשיו, לפני חתונתך… חס אני על כוס היין… אולם לצער כל כך את ההורים, לעשות חתך נורא בין האבות והבנים ולגרום צער לצלה שלנו, שהיא בודאי חפצה בחופה, והכל בשביל מה? בשביל להשתחוות לאליל של הקוֹנסֶקוֶנטיות – זהו, פשוט, עקשנות של ילד, עקשנות שאינה נאה כלל לבר דעת.

– גלגולו של אליהו הנביא אתה, גררי, הבא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

– כל איש מישראל, החובב את עמו ושתחית ישראל היא לו האידיאל היותר גדול, יש בו ממדתו של אליהו – ענה דן בפנים רציניים.

גדליהו החריש זמן מה. ניכר היה, שהחלטתו רופפה כבר.

– ואם כן, לדעתך? – שאל גדליהו.

– צריך לקבוע זמן החתונה למחרתיים, לאור ל"ג בעומר, ולהזמין את ההורים ולעמוד תחת החופה עם צלה שלך כדבעי. תסבול מעט, ומה בכך? היהודי צריך להיות סבלן, ובזה תגרום שמחה רבה ועונג לאחרים. האמינה, כי הפסדך יצא בשכרך. האם לא כן?

– מה לעשות בך, גזלן – קרה גדליהו חציו בעצב חציו בשחוק.

– דן, חביבי, יקירי! החייתני, החייתני! – קראה צלה ומעיניה התפרצו דמעות שמחה כנחל. – אתה אינך יודע כמה סבלתי, והאלוהים יודע כמה הייתי עוד סובלת…

ממחרת נתפרסם זמן החתונה, וכבר היתה המושבה כולה במצב של התרגשות.

בכל בית נעשו הכנות לחתונה. חג כזה לא בכל יום יקרה במושבה, ובפרט חתונה כזאת. גדליהו חשוב, צלה חביבה, ור' טוביה וציפה נכבדים מאוד. והחתונה תהיה בודאי כיד המלך – מי לא ירצה להשתתף בשמחה שכזו?

והפועלים גם כן סדרו היום את עבודתם, בשביל שיהיו מחר חפשים אחר חצות היום, לא נעים לבוא לחתונת חבר עייפים ויגעים.

ביחוד היתה גדולה השמחה שהחתונה נועדה לל"ג בעומר, היום שבלאו הכי חוגגים בארץ ישראל בפרסום גדול.

נצטערה רק ציפּה, על שלא הקדימו לבשר אותה, לכל הפחות, שני שבועות לפני החתונה. במשך שני ימים אי אפשר יהיה גם לאפות “לֵיקֶך” כל צרכו. אילו נתבשרה קודם לכן, היה הכל מוכן בזמנו, והיתה נוסעת בשביל זאת בעצמה לטבריה.

וגדליה שומע את טענותיה ושוחק.

– יפה בעיניך, שהנך מצער את אמא! – מתאוננת ציפה. – כמה חכיתי לחתונתך, גזלן, ועכשיו אתה שוחק… יהיה רצון, שתטעם טעם שחוק כזה מבניך, כאשר תצטרך להשיא אותם.

כשיצא גדליהו התיעצה עם ר' טוביה על דבר “מתנת הדרשה”. רוצה היתה שיקנו לזוג שתי מנורות של כסף, כמו שהיו עשירים נוהגים לתת.

– שתי מנורות… – חזר ר' טוביה בשחוק. – שתי פרות חולבות לצלה וסוס נאה לגדליהו. ראיתי שהוא יודע לרכב היטב. הידעת, ציפה? גדליהו שלך מצא חן בעיני. הוא אמנם דרשה לא ידרוש; פשוט הוא, חמרי, אבל יקרה לי חמריותה של ארץ ישראל מרוחניותה של חוץ לארץ.

נשף החתונה היה שמח מאוד. שמחו הזקנים, שמחו הצעירים, וביחוד גדלה השמחה, כאשר הודיע ר' טוביה, כי האחוזה הגדולה בת ששת אלפים דונם, שהיתה עומדת למכירה, נמכרה לו, והוא השיג עכשיו את שטר המכירה.

– יחיו זקנינו! – נשמע קול המולה גדולה של הצעירים.

– יחיו צעירינו! – נשמע קול של הזקנים.

ורקוד כללי התעורר בהתלהבות גדולה.