רקע
ס. יזהר
שתי הערות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; 5.7.1977

א. ייצא אבא אבן בשמנו


ארצות הברית של אמריקה היא היום הבעייה העיקרית של ישראל. הערבים באים אחר־כך. ובפירוש “בעייה” לפי שאין בידינו תשובה לה. שתי פנים סותרות לבעייה זו: התלות היתרה שלנו בארצות הברית מסכנת את ריבונותנו ואת טעם קיומנו; והתרחקותה האפשרית מאיתנו מסכנת את בטחוננו, ואת עצם קיומנו.

ארצות הברית הגיעה היום ביחסיה אלינו עד פרשת דרכים, והכרעותיה בתקופה הקרובה עשויות להיות גורליות. מיטב האינטרס הישראלי הוא שלא לאבד כעת את דעת הקהל ואת אהדתה לישראל, גם בגלל עצמה, וגם כמשקל שכנגד לבעיות אפשריות של הממשל. אין זה רק אינטרס של הממשלה הנוכחית בישראל אלא של העם בישראל. אם תכריע ארצות הברית הכרעה קשה לנו – לא הממשלה ומפלגות הקואליציה יישאו בתוצאות אלא העם כולו: המדינה כולה, ממש כשואה בטחונית. כל מי שיכול לתרום למיתון השינוי אם לא יוכל להטותו לטובה – צריך לקום ולעשות. מן השמאל ועד הימין. בן־אהרון, גולדה, רבין, פרס, אלון, אבא אבן – כל מי שמאזינים לקולו ברחבי ארצות־הברית – צריך להיות שם כעת ולדבר. כל מי שיאזינו לדבריו ויש סיכוי שיוכל לתרום לשכנוע. לפני שנשלם כולנו מחיר כבד, לפני שתיווצר עובדה שאפשר לסטות מעל ישראל ולהרגיל ולהתרגל גם לכך. התהליך העובר על ארצות הברית התחיל עוד לפני עליית ממשלת הליכוד ועומד להיכנס לתאוצה. אין זה מפחית או מיצר בכלום את חשיבות המאבק והוויכוח מבית עם ממשלת הליכוד; כשם שאין זה בא להכתיב לשליחים מה יאמרו שם בלי לכחש לעצמם ובלי לסתור את אמונתם. חזקה עליהם שידברו כמיטב אמונתם, וקודם כל כישראלים בשעת סכנה.

שוביניזם מפלגתי, חשבונות של יוקרה, או “נאמנות” קיצרת טווח – בכל זמן אינם יפים, כעת הם ממש מותרות מסוכנים. לא רק שאין להפריע לאבא אבן בצאתו אלא נכון הוא לעודדו לכך, ולשלחו בברכת כולנו.


ב. מופת הספינה


פליטי הספינה הװיטנאמית הם יותר מששים ושש נפשות שניצלו: הם צריכים לשמש לנו ולכל מי שישים־לב, כמופת. מופת למה? לאפשרות הפשוטה שהעולם יכול לראות באבדן חיים ולהחריש – כשלא כדאי לו להתערב. אין זה כמובן חידוש, והעם היהודי עשיר לאסונו ב“מופתים” מעין אלה. ועם זאת, דווקא משום שהם מה שהם, ושיצאו לדרכם פליטי נסיבות ידועות לכל כפי שהן, מתוך אמונה תמימה שיש גם עולם אחר. שליבו אחר, ושרגישותו אחרת, שהעולם ההוא לא יסבול את סבלם ויהיה מופת של אנושות חפשית, לעומת עולם הרשע הטוטאלי שממנו ברחו בעור שינייהם – דווקא סיפורם כפי שהוא, הריהו מופת שאסור לו שיידהה. שידחה. או יודחק או יימעך תחת סדר היום העייף.

מעשה בפליטי ים שספינה אחר ספינה עוברת על פניהם; מעשה בפליטי ים על סף האבדן שמשוועים בשארית חייהם להצלה; ומעשה בעולם גדול שרואה. ויודע, בכל פינותיו, בכל הטלוויזיות של כל בית ובית, בכל הממשלות והמועצות והוועידות, על פני כל היבשות המוצקות, העשירות והבטוחות והמטיפות מוסר צדק לכל – רואה, שומע, יודע ומחריש. לא מחריש, להיפך, צועק: לא, אנחנו לא! שיטבעו להם בים, שיחנקו. שימותו. שירדו מעלינו, שלא יסבכו אותנו בצרות. שלװתנו קודמת.

חשוב לדעת זאת עוד הפעם. חשוב לזכור זאת מחדש. וגם להזכיר לכל דורשי שלומנו, המדקדקים עמנו כחוט השערה, מן ה“סנדיי טיימס” ומן “השוק” ומכל במה צדיקה אחרת: קבלת הפנים העממית, האנושית, הספונטנית, החמה, של אוכלוסית העיירה אופקים לפליטים שהגיעו אליהם מעולם אחר – היא אחת העדויות המרגשות על היפה שיש אצלנו, יפה שכבר חששו שדעך כמעט.

הסיפור ישן: העולם אינו עוזר למי שאינו יודע לעזור לעצמו. העולם לא יגן על מי שאינן יודע להגן על עצמו. תוכל להיות צודק ומאמין ונושא בשורת החירות – אם אינך חזק למדי או מאיים למדי – תטבע במים אדירים לעיני כל העולם.

מה נשאר? לשנות את העולם? או לעשות הכל, ויותר מהכל, שלא להגיע עד ספינת פליטים.


יזהר סמילנסקי, דבר, 5.7.77

המלצות קוראים
תגיות