רקע
ישעיהו קרניאל
"דֹאר היום", שנה עשירית, ירושלים גליון קל"ד, יום ו', י"ז אדר תרפ"ח – 9.3.1928, י"א להצהרת בלפור
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ובכן, רבותי, חסל סדר פורים כהלכתו וכתהלוכתו, כמשפטו בחלוקת הפרסים וכפרוטקציותו, כקרנבלותו וכנשפותא וכל מיני שטותא.

ועכשיו רוצים אתם מסתמא שר" עזמות יספר לכם הכל־באשר־לכל – מכל־כל־פלעקיל ובפרוטרוט, כדרכו בקדש, מכל אשר ראיתי ושמעתי וביחוד מכל מה שלא ראיתם ושלא כתוב בעתונים. ובכן, טעות היא בידכם רבותי! הרוצה לדעת את פרשת הפורים בעירנו דהשתא יטריח את עצמו לקחת את העתונים של יום פורים (לא עתוני פורים!) דאשתקד וגם שלפני אשתקד ויראה כי אין הבדל כמעט. אותו פורים בירושלם ואותו ה“קרנבל” של חרת־אלתנק; אותן ה“מסכות”, כביכול,ואותו ה“חרר.. ררר!” ברחובות ירושלם, המן הופיע גם השתא במטאטא שלו ומרדכי בזקן התיש שלו, אותן הערביות היושבות על הגדרות ברחוב יפו כמו אצל נבי מוסה, להבדיל, ואותם מבני דודנו היושבים לפני בתי־הקפה בנרגילותיהם לראות בבנות־ישראל וב“יאהוד” המשתגעים קצת, ולא לחנם הם קוראים לחג הפורים בשם “עיד אל מאסכאראה”..

עברתי בערב פורים בעיר העתיקה ומצאתי בחנויות את ה“פורים־גרייט” (מאפיות פורים) דאשתקד רק בלי צמוקים מעופפים, כלומר בלי הזבובים שנעלמו מחמת הקור: אותן המגלות והשטרייטליך ובמחילת כבודכם אותו הסרחון וריח נחוח מהתרנגלות והביצים ומחביות דגים מלוחים – תוסיפו רק מעט גשם והרבה רפש ויהיה לכם מושג מפורים של ירושלם של מעלה והחורבה. ובמאה שערים, שירשה ב“ה את מקומה של העיר־העתיקה החרבה בכל דבר – ג”כ אותם הרעשנים ואותו ה“ויזתא” וביחוד אותו “משלח מנות” על המגש המכוסה כבשנים קדמוניות, בקצור: ירושלם שלנו לא נשתנתה הרבה והעגלה של “בית ישראל” לא זזה הרבה ממקומה, חוץ, כמובן מבנות־ישראל דהתם העושות תערוכות של ברכים בפורים ובכל השנה.

ותיתי להם לצעירינו ולצעירותינו, שערכו את שני נשפי המסכות המוצלחים במגרש הרוסי ובתי אולפנא שלנו הקטנים עם הגדולים שהכניסו מעט חיים חדשים והקומקום שהיה מוצלח הפעם רק מצד אחד: הוא שחק הפעם עם הקהל ב“חכם ותם”. הקומקום היה החכם והקהל היה התם וזכה ב“פיג’ם”, אבל עוד לא תם ונשלם: במוצש“ק זו, מיד אחר ההבדלה, יהיה אי”ה הנשף הגדול בה“א הידיעה – דברי ר” מאיר! – של חלוצי המזרח במגרש הרוסי, מעין מלוה־מלכה של פורים־אריכתא, נוסח ספרד..


* * *


אודה ולא אבוש – אעפ“י שחרפה היא להגיד! – כי לא נסעתי הפעם אל הקרניבל בת”א מפני כמה טעמים: ראשית, לא יכלתי בשו אפן להשאיר את תלמידי לבדם גזרה שמא יארע להם חס ושלום שוב פעם רעידת אדמה ושלגים כמו שאירע בפעם האחרונה אחר נסיעתי מכאן לימים מספר, והשנית – וזהו העיקר! – איני מאמין גדול ב“מנהיגי הדור” שלנו, כלומר בנהגים ביום פורים שמצוה לבסומא ויודע אני כי כל מה שהוא בזול – ואפילו נסיעה באותומוביל – עולה אח"כ ביוקר ואמרתי: “אשרי יושבי ביתך” ויעצתי גם לתלמידי לקיים מה שנאמר: ונשמרתם ולנפשותיכם ואיני מתחרט כלל, שהרי האסונות שקרו בשלש מכוניות בין ירושלם ותל אביב – יכיחו!..

ואם הנביא אינו רוצה ללכת אל ההר – אומר הפתגם הערבי או להיפך – ההר הולך אליו, ואם ר' עזמות לא הלך אל הקרנבל, הרי בא הקרנבל אליו ע“י תלמידיו ותלמידותיו, שספרו לו הכל בהתלהבות איש עפ”י דרכו וכ"א מהם הוסיף “נפך” משלו (לא זה שזכה את העו"ד צ. א. כהן מפני שלא מצא שום מקום לעלבון בתביעתו נגד עורך “הארץ”)..

וכסבורים אתם, רבותי, שאספר לכם את כל פרשת הקרניבל בת"א? – חס ושלום, לא מיניה ולא מקצתיה!

ראשית, מי יכול לספר את כל ה“נסים והנפלאות” שהיו שם וביחוד את ה“מסכות” האוריקינליות והמוצלחות שעברו בתהלוכה,והשנית לא נתפכחתי עדיין לגמרי מלילות־השמורים של חג הפורים ולא נחתי כמעט מעבודתי הקשה במשרתי החדשה של “שופט פורים” שקבלתי השתא – משרת כבוד, כמובן! – במגרש הרוסי ובקומקום, והשלישית איני מחויב לספר לכם, שהרי יכולתם לנסע בעצמכם לת"א ולראות.

הן ירושלם עיה“ק נתרוקנה כמעט לגמרי בערב פורים ובושה היתה לאדם צעיר להראות אז ברחובות ירושלם. עירנו נדמתה ביום שלישי זה ל”מושב זקנים" אמתי. שערו בנפשכם: עוד ביום שני עמדו צעירים וצעירות, נשים וזקנות, וזנבו בתור ארוך, כמו אצל המים לפנים, כדי לתפש מקום במכונית..

– חברה! המכוניתהזו היא “פורד”! – העיר חלוץ אחד לחבורה שלמה שנתפרצה אל מכונית גדולה – ותסעו 7 שעות לת"א ובלילה..

אבל מי שומע לו? אשה אחת מזוינת בתינוק בוכה בזרועותיה נלחמה ממש בחרף נפש כדי לתפש מקום באוטומוביל וכדי שתזכה לראות את הקרניבל. עברתי ממשרד־מכוניות למשרד, מהנהגים המאוחדים ועד קדימה, עליתי הר וירדתי עמק ובקשתי “מקום” לת"א וכלם ענו לי: אין מקום! המכוניות תפושות עד מחר, יום שלישי, אחר הצהרים. ומי יודע מה יהיה מחיר המקום אזי?..


* * *


עודני סובב ברחוב יפו ומחפש “מקום” לת“א והנה שני עברים נצים מה אירע? – זה צועק “שלשים!” וזה צועק: “ששים!”. בתור שופט עליון של פורים נגשתי אליהם ואחרי חקו”ד קלה נתברר לי כל הענין:

יהודי אחד חדש בעירנו רצה לראות את הקרניבל בת"א. נגש לנהג אחד ושאל אותו אם יש לו מקום באוטומוביל לשלו.

– נשאר רק מקום אחד! – ענה השופר.

– ומה יקר? – שאל היהודי.

– “שים” גרוש! – ענה הנהג בחצי פה.

קפץ היהודי לתוך המכונית וקנה לו שביתה באותו מקום. כשהגיעה השעה לשלם, הוציא היהודי שלשים גרוש ונתן לנהג.

– עוד שלשים גרוש! – אמר הנהג.

– והלא אמרת שלשים? – טען היהודי.

ששים! צעק הנהג.

שלשים! ענה השנה.

– ששים!!

– שלשים!!!

בקצור “שלשים־ששים”, “ששים־שלשים”, עד שעשיתי פשרה ביניהם – כמנהג גובראין יהודאין – לא שלשים ולא ששים כי אם חמשים משום שיש בו ג“כ “שים” בסוף. והיהודי הוציא חצי לירה – מה לא עושים בשביל קרנבל בת”א? – ושלשל לנהג.

– “הרוחת 40 גרוש!” – אמרתי ליהודי כדי לנחמו.

–?!

– הן השופר – עניתי לו – יכול להגיד כי דרש תשעים גרוש, והרי אחינו האשכנזים אינם מבטאים ב“ה את ה”עין" ואומרים “תשים”..


* * *


ואם תרצו לדעת ולהכיר את ה“יושר” של השופר הערבי, אספר לכם מעשה שהיה בערב פורים זה.

נהג אחד פרטי הכניס לתוך ה“טרומביל” שלו ארבעה נוסעים פלחים וצרר היטב את חפציהם מסביב, כנהוג. והנה נגש אליו סוכן של חברת תיירים בעירנו ולחש לו דבר־מה באזנו.

– “תתן לי עוד 20 גרוש ואסזע עמך!” – ענה לו השופר. והסוכן לא עמד על המקח כי הרי הקב"ה נותן הכל בבת אחת, שחוץ מהבהלה של תל אביב שלח ביום ההוא גם שש מאות תיירים לירושלם, ובאין ברירה לא סרב ונתן לנהג כפי חפצו.

מיד השליך השופר את נוסעיו מן ה“טרומביל” החזיר להם את כספם, והתיר את צרורותיהם שנפלו על הארץ. לא הועילו כל מחאותיהם וכל תחנוניהם: “דאכלאק, יא שייך!” הוא צפצף עליהם בשופרו ונסע ישר למלון אלנבי. ורק הספיק להכניס זוג של תיירים – הוא צעיר וצנום והיא זקנה ועבה, כנהוג – והנה נגש אליו סוכן מחברת תיירים מתחרה ולחש לו דבר מה באזנו.

– תתן הוספה שני “שיללים”? – שאל השופר.

– “טאיב!” (טוב), – ענה הסוכן המתחרה – קח את הכרטיס הזה וסע למלון ס“ט ז”ונס..

– לא! – ענה השופר בתקתוק לשונו לאות שלילה – “בידנא מאסארי!” (רוצה אני במזומנים!)

הסוכן שלשל לו את המזומנים לתוך ידו והשופר נגש בערמה את התיירים ואמר להם בשפתו חצי־ערבית חצי אנגלית ובהורותו באצבע על אחד הגלגליםף “פ’י בונש – ו־ר!” (יש נקוב) בצמיג. התיירים נבהלו ובעל כרחם ירדו במחילה מהמכונית. הנהג תפש את ההגה בידו תקע בחטמו תקיעה גדולה לאות נצחון ויאללאה – ישר לשער יפו אל מלון ס“ט־ז”ון, והכל – בשביל הוספה של 30 גרוש!..


* * *


ולכבוד פורים הלכתי בלוית תלמידי “מורה הדרך” בלא מסוה ובלא תלבשת – לבקר את התערוכה במגדל דוד.

מיד בכניסתי לשער המגדל ראיתי בתערוכה זו את “ביתנו הלאומי” בזעיר אנפין – חמר מצוין למסכה פוליטית של פורים ולפרס ראשון בקרניבל של ביתנו הלאומי. אל הקפה ישבו שני ערבים, שאינם מכירים את אחב"י. לשוא צעקתי: “אני שלמה! אני ר' עזמות! עתונאי!” ותלמידי העיד ברבו והתחיל מסביר לגויים האלה מה זה “עזמות” בידיו ובסמניו.

– “לאזם טיקט!” (צריך לקנות כרטיס!) – ענה הגזבר המתורבש. מילא, באין ברירה קניתי כרטיס ונכנסתי לעזרה. שם מצאתי שורות שלמות וארוכות של תלמידים ותלמידות מבה"ס הנכרים לנערים ולנערות והמורים עומדים ומפקדים עליהם במקלותיהם. שתי מטרוניות חשובות מבנות ישראל, שתי העסקניות הראשיות, עמדו וקבלו את האורחים בסבר פנים יפות ובקידה של מה־יפית.

הסתכלתי מכל צד וראיתי את מחלקות באר שבע, עזה, חברון ונבלוס והכרתי את העבאיות השחורות וה“ג’זמה” (נעלים אדומות), שלבשו אבותינו ודודנו ישמעאל וגם החמת של הגר לא חסרה שם, ולצדם שמלות משי ורקמת יד מודרנית של תל אביב שהיו כעין שעטנז בתוך היצירה האמנתית של בני דודנו מימי מתושלח. ניכר היה כי זוהי תערוכה של בני דודנו ורק פה ושם נראו יצירות אחב"י, שהיו כלאים זה בזה..

– “זוהי שמלה מזרחית־ערבית אמתית!” – הדגישה אחת המוכרות לתיירה צעירה ונחמדה בנסותה את שמלות בית לחם וראמאללאה. והתיירות הזקנות עם הצעירות שלמו דולרים אמריקאים לגזברית האנגלית בעד שמלות ערביות בתערוכה של הבית הלאומי.

כשיצאתי משם נגשתי לסדרנית הראשית של התערוכה ושאלתי ממנה בעברית על השלט הגדול, שהוקם בחצר ונכתב רק באנגלית וערבית. וענתה לי:

I do not talk Hebrew

(איני מדברת עברית) והסבירה לי באנגלית כי זוהי תערוכה של האגודה המושלמית.

ואתזה לעמת זה עשה אלהים: בשעה שאשת הפקיד העליון היהודי מדברת עמי דוקא אנגלית קבלנו הפקיד הערבי של האגודה המושלמית במחלקה הערבית בלשון עברית טהורה ובחביבות רבה הראה לי את היצירות הנפלאות של בית החנוך העורים המושלמי, וחלונות הגבס לתקון בית המקדש שלהם, מלאכת מחשבת ועבודת אמנות, את רהיטי העץ והקש וכל שכיות החמדה שהרהיבו את העינים. בשרי נעשה חדודין חדודין מחמת רב קנאה – למה אכחד? – ואמרתי לתלמידי: אחב"י יודעים רק לצעק ובני דודנו יודעים לעשות ולפעל.


* * *


משם טפסתי על המדרגות העקומות המובילות למחלקה השלישית, אחרי התיירות האמריקאיות שקראו למדרגות אלו בשם

The elevator of Palestino.

(המעלית החשמלית של א"י)

ושם נגלה לנגד עיני שלט בשלש השפות של “ירושלם”.

ואולם לא ירושלם ראיתי שם כי אם “ז”ירוזלם" ויותר נכון: “אלקודס”.. מוכרות אנגליות וערביות ויפה פיות מראמאללאה ומבית לחם, בתי ספר ערבים, גבאיות יהודיות, תיירים אמריקאים וכלם מדברים אנגלית וערבית ושפת ירושלם לא נשמעה!

ראיתי את שטיחי “מרבדיה” שקשטו את האולם, את עבודת Hamahat (המחט קרי) ותקות חוט “השני”. ולא רחוק מכלי קדש הנוצרים היתה מונחה – לצאת ידי חובה, כנראה, גם קערת פסח מנדבת גב' זייקובס. ראיתי תבנית בית־הכנסת “אהבת ציון” של טבריה, שתחבו אותה באיזו פנה נדחת – תורה מונחת בקרן זוית – והדגל העברי הקטוב והצהוב והעלוב הוריד את ראשו לפני הדגל הבריטי המתנופף לעומתו.

נגשתי את הסדרנית היהודית החרוצה ושאלתי: ממנה היכן “בצלאל” שלנו? והכי אין גם לנו “קרמיקה” נהדרה כמו לשנלר ולארמיני? וענתה לי בתמימות ובכל לב:

– “פנינו לפרופסור שץ ובקשנו ממנו להשתתף בתערוכה זו ואולם הוא ענה כי הוא “חולה” ולמה לא שלח את עבודתו ע”י עוזריו?"

והפרופסור סח לי את מרירות לבו עוד לפני כמה שבועות כי ועדת התערוכה שכחה לשתף גם אותו בעבודה זו ולא יכול לסדר את עבודתו עפ"י טעמו האמנתי…

ובינתים מונחת הקרמיקה של “בצלאל” כאבן שאין לה הופכין והתיירים קונים את הקרמיקה ה“מהירח” שבתערוכה – מזכרת האמנות של פלשתינה (א"י) ואם אינני טועה שכחו להזמין גם את מנהל ביה"ס למלאכה שלנו לפתיחת התערוכה הזו.

באתי מ“ז’ירוזלם” עמדתי על הגג לראות את ירושלם שלנו. ושוב נגלתה לנגד עיני “ז’ירוזלם” שלהם: הנה הארמון האיטלקי, הבנין הצרפתי המגדל הגרמני ו“טלביה” הערבית היפה – תלפיות שלנו לא ראיתי!

נגש אלי תייר אחד ושאלני על התקונים אשר בחצר המגדל ועל הדגלים המתנופפים על הבנינים של הנוסרים בעירנו, ואני שאלתיו על הרשם שעשתה עליו התערוכה.

Wonderful! – (נפלא!) אמר לי שלש פעמים בהתלהבות בהראותו באצבעו על המחלקה המושלמית מרחוק – המחירים הם קצת יקרים, הוסיף התייר, בהתכונו אל התוצרת למכירה, ואולם הרי זו Charity (לדברים שבצדקה לטובת נגועי הרעש בנבלוס…

Wonderful! – חזר אחריו גם התייר השני – נפלאה העבודה של הערבים בפלסטיין…

וכשעמדתי ברחוב יפו פגשתי את “מרדכי היהודי”, שהוא מכה את “המן” במטאטא וצועק “ררר… ררר!”

אגן גבורי המטאטא אנחנו – ואין כחנו אלא בפה! – הוסיף תלמידי במצב רוח לא של פורים!…


* * *


לא יכלתי לעבר כמעט ברחובות ירושלם בפורים זה לא רק מפני הדחק אלא מפני תלמידי, שתקפו אותי מכל צד: “נו, והיכן הדרבן שלך?”. תלמידי ממלון־יוז מתאונן כי ישב וקרא את כל עתוני פורים דהשתא וכלם “זיפת!”, תלמידי הספרדי צועק: בלי “הדרבן” לא שוה כלום!" ואחד ממוציאי הספרים החשובים בעירנו אומר לי: מדוע לא פנית אלינו להוציא את “הדרבן”? הן אפילו את הסמרטוטים של השנה הזו מכרנו עד אחד!

וכל זה אני מספר לכם, מחמת מה? – פשוט מחמת ענותנותי היתרה…

וכששאל אותי אחד הקוראים הנכבדים את חוות־דעתי על עתוני־פורים דהשתא עניתי לו כמו שענה סאקר לנשיא המשפט בחיפה על שאלתו: “מה זה מנדט? – יכול אני, אומר עורך הדין לבאר לך מה זה לא מנדט!”

– עד שאתה שואל מאתי – אמרתי לו – מהי הספרות של פורים בשנה זו, אענה לך מה זה לא ספרות של פורים.

מילא ה“הפקר” – לא נהנה הקהל מן ההפקר הזה בפורים וההפקר היחידי שבו הוא הגרוש וחצי שהפקרנו בשבילו.

“אזני־המן” הן יותר מדי ארוכות ואת הגליה[?] השני אני מציע לעורך להוציא בערב־יום־הכפורים…

ואחרון אחרון חביב הוא – “ים המלח”, מענינא דיומא. ריח “הגון” נודף מים זה ויפה אמר מי שאמר: אם יש מלח בתוך ים המלח של ארץ ישראל במדה זו שיש מלח ב“ים המלח” של הארץ בת"א, הרי מובן היטב מפני מה וותרו האנגלית את הזכיון לנובומייסקי…


* * *


ומחמת שפטור בלא כלום אי אפשר, רוצה אני לנגוע רק בקצה המסוה בענין של פורים בת"א. וכדי להביא גאולה לעולם עלי לספר לכם בשם אומרו כלומר בלשונו של תלמידי הבנקאי החשוב, שהוא עד ראיה ושמיעה.

– ובכן, ויהי ערב ויהי בקר – פתח תלמידי הלה בלשונו של ר' עזמות – יום שלישי, יום שהוכפל והושלש בו כי טוב – והחמה, כמו להכעיס, לא יצאה מנרתיקה בת“א כדרכה בכל יום אלא שהתחפשה בהינומא של עננים כבדים והגשם התחיל מטפטף במחילה בתוך הפורים של ת”א. מיד רץ אחשורוש ואחשדרפנים שלו ממשרד הקרניבל כאחשדרתנים ממש אל ד“ר ברוך האיצטגנון של ת”א, לשאל מאתו דין תורה אם אפשר אולי לדחות את הקרנבל. הביט הד"ר הרואה בעבים ואמר: תשעה־באב אפשר לדחות אבל לא פורים! לכו־לכם לשלום להכין את הקרנבל ואני כבר אסדר הכל!…

וכך היה – בצהרים הופיעה השמש בכל זהרה והאירה החמה כפני אסתר המלכה התימנית וכל ת"א היתה בחוץ. עמדתי – הוא מוסיף – על גג “קרן הקימת” וראיתי לפני שני ימים, ים אחד כחול וסוער מצד מערב וים שני שחור וחוגג ממזרח, מהחוף ועד נחלת בנימין ועד כלל – עם ישראל שיש לו עשרות אלפים ראשים חמשים אלף יהודים, בן פורת יוסף לא בשביל העתון…

– ואיך סדר ד"ר ברוך – שאלתיו – בדבר הגשם?

– פשוט מאוד – ענה לי תלמידי ברצינות – הוא שלח את העננים מת“א לירושלם בערב פורים ולמחרתו ביום הרביעי, שחל בו פורים בירושלם יחזרו העננים לת”א – וכך הוה…

חזו חכמינו ז“ל וצפו מראש כי עתידה להיות ת”א בעולם מה עשו? – הלכו ותקנו לקבע פורים בשני ימים מקדם בת“א ואח”כ בירושלם כדי שיוכלו ליהנות זו מזו בלא התחרות, ולו הייתי אני חכם ז"ל הייתי מתקן פורים לכל עיר ולכל מושבה ביום אחר כדי שלא יקנאו זו בזו כמו ראשון לציון בת"א…

ותיתי להם לגבורי המגלה שלנו שהיו בורגנים ימ“ש שאלמלא כך היה יוצר מ. ב. במאמר ב”דבר" ודורש מונופולין גם על אחשורש ועל הקרנבלים והיה אומר כי אין רשות לסדר קרנבלים בארץ בלי הסתדרות העובדים כמו בענין טרומפלדור. כידוע עוסקים עכשיו בחפירות בשושן הבירה וכבר נתגלו כמה דברים הכתובים במגלה, ואם יתגלה חלילה ש“חרבונה” היה חבר להסתדרות הפועלים – שאלולא כך לא היו מזכירים אותו לטובה בממשלת שושן הבירה. פי שמודיעים העתונים גלו חוקרי קדמוניות בחפירות של שושן גם שטר־חוב חתום “המן בן המדתא” ודורשי רשומות מצאו כי בגתן ותרש בגימטריא “מופסים בשושן הבירה” ואם יחסר לכם רבותי, למנין, תוסיפו כמה רובלים ממוסקבה והחשבון יתאים בד בבד. גם בחגיגת־פורים של ביה“ס באליאנס השתתפו המופסים מה”נוער העובד" ועוד טרם הספיקו לשיר את שיר “התקוה” עם סיום החגיגה קפצו המופסים ושרו את שיר האינטרנציונל לכבוד המן. מסתמא יקבלו “משלח מנות” ממוסקבה בעד חתיכת עבודה פורימית זו!..

ובינתיים מסדרים בעלי הברית של טרומפלדור עליה – בלא הבדל בורגני לפועל – לקברו בגליל. מעכשיו, רבותי, יסעו בכל שנה הצעירים והצעירות להשתטח על קבר “יוסף הגלילי” בתל־חי, והזקנים – על קברו של בר־יוחאי!…

ובינתיים יקימו בצפון על קברו של טרומפלדור מכספי מונד אריה גדול, אריה בריטי, נורא מראהו, ששה מטר ארכו ושלושה מטר גבהו – זכר למפלתו של בלפור בדמשק, של מונד בבגדד ושל טרומפלדור בתל־חי!…


* * *


וחסל גם סדר מונד לא כהלכתו ולא כמשפטו.

הלכתי גם אני בעש“ק העברה למגרש “המכבי” כדי לראות את התחרות כדור הרגל, שנערכה לכבודו של מונד ומצאתי שם את “גדולי הדור” מיושבים על מדרגות האמפיתיאטרון ור” עזמות בתוכם.

ממילא מובן, שלא אספר לכם ע“א פרטי ההתחרות, שהיתה בין קבוצת “החשמונאי” ובין קבוצת המשטרה האנגלית, ששבעה מהם כלומר שלשה רעבים היו מאחב”י וה“גול” הראשון שהרביצה המשטרה לשער החשמונאי היה של מרגובסקי האנגלי משכונת “אחוה” – ונמצא יוסי מכה את יוסי.

ומה אספר לכם איפא? – לא על משחק כדור הרגל אלא על המשחק של “תקיעת כף” שקדם להתחרות הרגל. דהיינו כיצד? הזמינו את המפקד של קבוצת החשמונאי ונתן לו מונד תקיעת כף ובן דב עומד ומצלם… הביאו את המפקד הגוי – לשווי משקל – של הקבוצה האנגלית ונתן לו מונד “שייק האנד” בנענועים גדולים, ומכונת הצלום מתקתקת: תיק־תיק, תיק תיק… אח"כ נתנו שני המפקדים “תקיעת כף” זה לזה ומונד הצטלם ביניהם…

ואמנם לסוף נוכחנו כי אין להאמין לגדולינו אלה אפילו עם “תקיעת כף” – והנדבה של 20 לירות שנתן למכבי הרי תוכיח!…

ואולם אני הרוחתי מכל העסק הזה בלא שום טרחה יתרה 75 לירות טבין ותקילין, דהיינו כיצד? – עוד מעט והתערבתי עם אחד מתלמידי האנגלים שיתן לא פחות ממאה פונט מחמת ש“מונד” בגימטריא – 100, ואולם כנראה, שהוא אינו בקי כ“כ בגימטריות ונתן מלא ה”כף", ובן לויתי התיר את צרורו והושיט להם עוד חמש לירות…

ובא אלי תלמידי הרתחן בטענה עצומה, כאילו אני הייתי אשם בדבר, ואומר: “סטי־טש?” (הכיצד) הן חרפה היא לקבל נדבה כזו מיהודי שיש לו ק"ן מליוני פונטים, למה הדבר דומה? ליהודי קבצן שמקבל “מלים” בפורים…

– ואני, הוסיף חברו, הייתי “בעלן” לתת פי שנים בעד כל הכבוד שהנחילו את מונד. שערו בנפשכם: ראשית – טרחא דצבורא, הן כל הקהל כתת את רגליו ורץ עד המגרש שמאחורי הרי חשך בירושלם, ואימתי? – בעש“ק, בשעה שכל יהודי כשר זקוק ללכת ל”מקוה" ולומר שיר השירים ואל “גאל ישראל”… נו, וכל הכבודים שנתנו לו: חבר נכבד של “המכבי” ונשיא־הכבוד של סניף ירושלם חוץ מנאומים של עסקני המכבי בשעת ההפסקות וצלומים וקשקושים – וכל זה במחיר עשרים פונט, יא באללאש!

– אין דבר! – עניתי לתלמידי כדי להניח את דעתם1 – מונד הוא פיננסיסט גדול ויודע הוא “ביזנס” יותר מכלנו, אינו מבזבז את כספיו על נדבות ועל ספורט ואינו מניח את מעותיו על קרן הצבי כי אם בעסקים בטוחים. וראיה לדבר שחוץ מעסק ים־המלח, החשמל המלח והנפט במזרח הוא השקיע קפיטל הגון, אלף פונט, במניות התא"י של גנסין באקציות של “הדבוק”…

ואם בכלל ישראל לא נושע עדיין הרי נושעה ממנו “המשפחה”: גם האח מחיפה וגם ה“מזכיר” קבלו ב“ה משרות חשובות בעסקיו הפרטיים של מונד, זהו “דז’וב” יותר חשוב מאשר אצל הממשלה ואפילו אצל ה”סוכנות"…

ומכיון שדברנו בתא“י – נזכרתי ב”אהל" ובהצגת “יעקב ורחל”, שתהיה אי“ה ביום שני וביום שלישי הבעל”ט גם לגדולים וגם לבה"ס.

עזמות


  1. “עדתם” במקור המודפס וצ“ל: דעתם – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות