א    🔗

מעשה נורא זה, שאני בא לספר לכם בזה, אינו בדוי חס ושלום מן הלב ואינו מצוץ, כמו שאומרים, מן האצע אלא אמת כמו שהוא – דברים כהויתם.

וקרה הדבר בשנת תרע“ה, שנת מלחמה לעולם ופורענויות גדולות לארצנו, ואני נסעתי בערב פורים עם ר' נפתלי חנה’לס ז”ל בשליחותה של ק"ק צפת הדוויה והרעבה לתל אביב, לא אל הקרנבל חלילה אלא לועד הסיוע… אני ור' נפתלי – זיווג מן השמים, הלא כן?

ובימים ההם אין מכוניות ואין „אבטומובילים" בארץ, אין בעלי־„טקסי" ואין „קפיצת הדרך" כבימינו, ואפילו רכבת מחיפה ליפו – מאן דבר שמה. נסיעה מצפת לת“א היתה קשה וארוכה מנסיעה לפריז בהאידנא. שערו בנפשכם: שלשה ימים רצופים עברנו הרים ועמקים, ימים ומדבריות; יצאנו לדרך רכובים שנינו על גבי פרדים גבוהים בפישוק־רגלים על אוכפים רחבים של קש ו„וולאדז’ידה” מחמרים אחרינו, כלומר אחרי הפרדים (עכשיו נתעלו – לא הפרדות – לדרגת סרסורי־מכוניות בצפת ובטבריה). מטבריה הפלגנו בספינת הקיטור המכונה „נורדאוי" על ים כנרת ובזכותו של רבי־מאיר־בעל־הנס הגענו בשלום לצמח. הרכבת הסיעתנו דרך העמק לחיפה, ולמחרתו השגנו „דיליג’נס" דרך זכרון יעקב וקאקון עד בואכה יפו. ביום ג‘, יום שבו הכפל „כי טוב" יצאנו מצפת וביום חמישי בשבת עם חשכה הגענו ב"ה לעיר העבריה הראשונה, עיפים ויגעים מטלטול הדרך, ונפלנו הרוגים ממש לתוך האכסניה של ר’ משה סלנט. וכי מי ידע אז מ„פלטין" או מאנדרני?

בינתים – שכחתי לספר לכם מי היה ר' נפתלי חנה’לס? דומני, שהאוכלוסין מבני עמנו שקדמו לציוני בלפור בארץ, ידעו והכירו את האיש הקדוש והטהור הזה ואת נפלאותיו אשר עשה. אבל, למען ההיסטוריה אספרה גם לכם בקצרה.

ר' נפתלי היה יהודי בשנות השיבה ובעל דמות אצילה, מצחו רחב, בולט ולבן, גבות עיניו העבותות הוסיפו לוית חן למבט עיניו הערות והפקחות; חוטם מחוטב ועדין, שתי שפתות דקות, שתי פאות ארוכות ומסולסלות וזקן מלח־פלפל יורד על קפוטתו הנקיה. ועל כלם – ירמולקה לבנה מציצה קצת מתחת ל„קפילוש־של־סמוט" על ראשו: זה היה מראהו וקלסתר פניו של ר' נפתלי חנה’לס! ובעיקר, היה שתדלן ומליץ־יושר על ישראל על כל צרה שלא תבא, הן לפני הפקיד של הברון שיחיה והן לפי המושל התורקי, להבדיל ואפילו לפני ג’מאל פחה הגדול בכבודו ובעצמו. זמן רב היה „נאמן" על הכשרות ביקבי חברון וגם „מיניסטר התלגרף", כפי שכנוהו ליצני הדור מתוך חיבה, כלומר משגיח על חוטי העירוב במושבות הנדיב. בכלל, היה ר' נפתלי חביב גם על הצעירים מבני דור חדש והוא הוא שהתיר לפני המלחמה את החרם על נשי צפת לנסע למירון… יהודי שכזה היה ר' נפתלי חנה’לס!

אבל גולת הכותרת של ר" נפתלי היתה שלשלת היוחסין שלו עד הבעש“ט, וע”כ הדפיס לו כרטיסי בקור מיוחדים בלשון הקודש ובשפת לועז כהאי גוונא:

נפתלי חנה’לס

נכד איש האלוקים הבעש“ט זצ”ל

N. CHAMELES

Circonciseur de la Haute Galeleé Safed.

ופירוש המלים הצרפתיות הוא: נ. חנה’לס המוהל של הגליל־העליון, מחמת שהיה מומחה גדול ועוסק במצוה זו כל ימיו שלעמ"לקפ.

פעם אחת הוזמן ר' נפתלי להיות מוהל אצל בנו של פקיד בחשבונות, וזה נתן לו מג’ידיה אחת (מטבע של כסף, שערכה היה 4 שיללינג) שכר טרחתו. סרב ר' נפתלי לקבל את המעות והסביר לו לבעל ברית בהאי לישנא: הן גם בפמליא־של מעלה ישנם משרדים ולבלרים ופנקסי חשבונות, ולי יש שם „קונטו" פתוחה מכמה שנים ורושמים לזכותי כל המצוות של מילה שאני מקיים כאן בעולם הזה. צד ה„קרדיט" שלי הוא מלא מלמעלה למטה. וצד ה„דביט" לחובתי הוא ריק ולבן מחמת שלא קבלתי עד כה אפ"א. ועכשיו, שאקבל ממך את הכסף אלכלך את הצד הלבן והנקי בעד מג’ידה אחת – לא כדאי…

ושוב מספרים על ר' נפתלי חנה’לס, זכותו תגן עלינו, שפעם אחת נסע לחו“ל אל הרבי מטריסק או מבאיאן – איני זוכר בדיוק – ונתגלגל בדכרו לפריז… דפק שם על דלתות הנדיב במשך שבועות אחדים עד אשר נתרצה הברון לקבלהו בביתו. הן סוף סוף, יהודי מא”י…

– מה לידידי בביתי? – שאל הברון – ומה שאלתך ובקשתך?

– נוסע אני בשביל „הכנסת כלה", ענה ר' נפתלי.

– ומי היא הכלה החשובה הזו? – שאל הנדיב.

– בתי… השיב השני.

נתכעס קצת הבארון ואמר: הבשביל כך הטרחת אותי לבוא דוקא אלי? הן יכלת לפנות לפקידי במשרד הצדקה והיית מקבל מהם את נדבתך?

ואולם ר' נפתלי לא נתפעל כלל, כדרכו, וענה:

– שמע נא, אדוני הבארון, אמנם סוחר גדול ומומחה הנך בעסקים שלך, אבל את מלאכת השנוררות הנח לי: ידעה אני יותר טוב ממך…

ר' נפתלי לא יצא, כמובן, בידים ריקות, וקבל מנה יפה.

*

ועכשיו, נחזר אתו יחד לארצנו.

לאחר שאכל פת ערבית וגמר את ברכת־המזון, פירש עצמו לישון על הספה, רצוץ ושבור מטלטול הדרך, מיד חטפתהו שנה עמוקה. לא היו רגעים מועטים, והנה נשמע קול זעקה בחדר „אוי“, „אוי” „אוי“! והקול קול ר” נפתלי. צעקה שכזו! בהולים ודחופים נחפזנו לחדרו, והנה הוא שוכב על ספתו, מנחר באפו, ושפתיו דובבות דברים בלתי מובנים.

לאחר שעה קלה, נשמעה זעקה שניה יותר איומה, „אוי“, „אוי”, „אוי"! שמלאה את כל חדרי המלון וכן גם בפעם השלישית. אחד האושפיזין החשובים, מפקידי הברון נתמלא חימה וקרא מתוך תרעומת בצרפתית של מקוה ישראל:

– „סאפריסטי!" הזקן הזה לא יתן לנו לישון כל הלילה בצעקותיו, לעזאזל!

למחר בהשכמת הבקר, פניתי אליו מיד:

– ר' נפתלי, אמרתי לו, למה נזעקת ככה הלילה הזה „אוי, אוי, אוי!" שלש פעמים והפחדת את הבריות? חלמא טבא חזית?

תקע בי הזקן את שתי עיניו הבהירות, ולאחר שחלץ את תפיליו וכרך את זרועותיהם והניחם בכיס הרחב הוציא את מטפחתו האדומה משולי קפוטתו, קנח את חטמו בתקיעה גדולה, לאות שהוא מכין את עצמו לספר את המעשה.

פתח ואמר:

– אמש, מיד לאחר שנרדמתי והנה יד נגעה בי וקול קורא באזני בלחישה: „קום נא, ר' נפתלי, בוא עמי ואני אנהגך. אביאך לפני פמליא של־מעלה“. הקיצותי וראיתי לנגד עיני (כך מספר ר' נפתלי), „אותו בחור”. נסיתי לומר: „הא כיצד? ומתי אלך לראות את ד“ר ר… ב„משרד”, ועניי צפת?" ואולם הוא עומד נכחי ומבלי דבר דבר הוא קורץ אלי בעיניו, פורש את שתי כנפיו הצחורות כאומר: „יעמד ר' נפתלי, מכבד לישיבה־של־מעלה!" וכש„הוא" קורא – אומר ר' נפתלי – ל„שם“, אי אפשר להיות „דבר אחר” ומוכרחים ללכת מה? וכי יש ברירה אחרת? בקצור, עפתי (לא אני, כם אם ר' נפתלי!) על כנפי רוח, כמו באוירון ממש, מעשה מרכבה, עברתי דרך כוכבים, ומזלות ובטיסה אחת (כאן הוא עושה תנועה בידיו כאילו עף בשמים) הגענו למעלה משבעת הרקיעים. בבואנו אל התחנה ירדנו ארצה ו„אותו בחור" מסרני ל„פוליס" בעל כנפים ונעלם.

– „לאן"? – שאל ר' נפתלי ממנו בבהלה.

– „ששש!“… – שם ה„פוליס” את ידו על פיו לאות של „פתח שין".

הבטתי כה וכה, מספר עוד ר' נפתלי, וראיתי והנה רגלי עומדות לפני ארמון רם ונשא, היכל נהדר הבנוי לתלפיות (פה הוא מסתייע בידיו להפליג בגדולתו של הארמון), ושאין דוגמתו בפריז ואפילו בתל אביב… הבנתי כי זהו ה„גן עדן" בעצמו. הסתכלתי מסביב, ולנגד עיני הופיע על השער שלט של זהב ואותיות מזהירות כאבנים יקרות:

מלאך גבריאל, מנהל.

עונה למבקריו בין מנחה למעריב.

– ובצרפתית לא היה כתוב כלום? – שאלתי ברצינות…

– המלאך שלי, מסיח ר' נפתלי את דבריו, נעלם בינתים ולא הספיק לי הרגע לשאל מאתו למה הביאני הלום. מה עשיתי? הוצאתי מכיסי את כרטיס הבקור שלי והושטתי ל„קאוואס" העומד על יד השער, מלאך גבה־קומה ורחב מכנסים, חרב שלופה לימיני ושתי כנפים על כתפיו, ממש ב„קאוואס" הגדול של ה„בונק" ביפו. (בצפת נוהגים לומר: „בונק“, „פלוץ” במקום „באנק" ו„פלאץ")

כשאך הציץ המלאך גבריאל בכרטיסי וראה מי אני ועם מי יש לו עסק וביחוד את שמי ותארי בצרפתית (לפני שפת הגויים יש דרך ארץ, כנראה, גם בשמים), מיד צוה להביאני אחר כבוד אל משרדו, שלא בזמנו (את זה יכול לעשות רק נפתלי!), וה„קאוואס" עומד לפני קוממיות כלפני חכם־באשי, דופק במקלו הארוך ואומר בלשונו: „תפאדאל!" (בבקשה). מה אומר ומה אספר? ראיתי שם משרד שלם עם שלחנות וכסאות כמו ב„בונק" להבדיל. והוא יושב לו על כסא רם ונשא – מעשה דירקטור!

– וצבורות צבורות של ספרים ושל נירות מימינו ומשמאלו על השלחן. ומכיון שהרגיש בי, מים קם ונתן לי שלום, זימן אותי בסבר פנים יפות לישב על כסא נגדו ואמר בפנים צהובות: „ב_ב_ק_ש_ה!" (כאן מראה ר' נפתלי את קידתו של המלאך גבריאל). הציץ שוב בכרטיסי ומתוך חיוך של הנאה פנה אלי ואמר: „המ… ר" נפתלי חנה’לס, נכדו של הבעש“ט… יהודי חשוב היה הסבא שלך, ר” נפתלי… לא ראיתיו מכבר במשרדי… יהודי יקר… בזמננו אין עוד כאלה… ואתה בא עכשיו מא“י גופא? כלומר מהארץ הקדושה? מה אוכל לעשות בשבילך, נפתל’צי?”

– מכיון שראיתי, מוסיף ר' נפתלי, שהשעה שעת רצון והוא עושה את עצמו „מרדכי“, כאלו לא ידע מכלום, אמרתי לו: „אדוני המנהל, צוה לאחד מעושי רצונך להראות לי איה מקום כבודם של הממונים מצפת, בני עירי ומולדתי”…

– „ב_ב_ק_ש_ה!" ענה המלאך גבריאל, ואגב דבורו לחץ בידו על כפתור שבשלחנו והנה הופיע מלאך צעיר, ספק זכר ספק נקבה, מרחף על פני הקרקע, נוגע ואינו נוגע וקול משק כנפיו הקטנות, כנפי אראלים, כהמולה דקה חרישית, כקול המאורר ביום קיץ…

– הואל נא, פקד המנהל על מלאכו, להראות לאורחנו היקר ר' נפתלי את ממוני צפת…

– „צפת?!" – העמיד הפקיד פנים בתמהון – באיזה מחלקה נמצא המקום הזה?

– מה פירוש „באיזה מחלקה?" – התערב ר' נפתלי ואמר – מן הסתם בגן־העדן!

המלאך הצעיר נטל פנקס עבה והתחיל מדפדף בו וקורא בשמות ערים עפ“י סדר א”ב: צור, צידון, צלצח, צוער, צקלג, צרתן, וצפת – מאן דכר שמה. עליך לשער, אומר לי ר" נפתלי, מה שהרגשתי באותה שעה.

ואולם ר" נפתלי אינו אומר נואש חלילה ונפל על המצאה.

– אולי רשום אצלכם „סאפאד" כמו בממשלה התורקית?, אמר ר" נפתלי.

הוציא המנהל מנרתיקו זוג משקפים גדולות, הרכיבן על חטמו והתחיל מדפדף בכבודו ובעצמו באות „סמך“: סוכות, סיני, סמרין… ו„סאפאד” מאפיש! (לאמר: „צפת אינה!")

„היתכן?" קרא נפתלי מנהמת לבו, לא צפת ולא סאפאד בגן העדן? עיר ואם בישראל וממוניה אינם בגן עדן? היאומן כי יסופר?" ומרב כאב וצער, מסיים ר" נפתלי, “נזעקתי זעקה איומה, אוי, אוי, אוי!”

זו היתה הצעקה הראשונה.

– נו, והצעקה השניה?

– כשראה מלאך גבריאל, ענה ר" נפתלי, את גודל צערי ויגוני נתמלא עלי רחמים ובקש לומר לי דברי רצוי ותנחומין: – „הרגע נא, נפתלי יקירי, ואל תתיאש. הממונים בני עירך בודאי צדיקים גמורים הם, ומפני שמדקדקים עם צדיקים כחוט השערה מסתמא פגם קטן נמצא בהם, מחמת שאין צדיק בארץ ולא יחטא. וע"כ לא נתנו להם רשות ליכנס תיכף לגן עדן ושלחו אותם בהיכל אשר מקומו בין הגיהינום ובין גן עדן להתמרק קצת מעוונם, ושם בודאי תמצאם.

יצאתי מלפניו, אומר ר' נפתלי, מנוחם קצת והלכתי בלוית ה„קאוואס" עד שערי ההיכל ההוא, והנה הוא סגור ומסוגר כיריחו בשעתה. דפקתי במקלי דפיקות חזקות על שער הברזל והנה נשמע קול עבה מאחורי השער:

„מי שם?"

– „אני נפתלי חנה’לס מק“ק צפת!” –

– „מה רצונך כאן?" קרא הקול.

– „כאן משכנם של הממונים מצפת?"

נפתח סדק חלון קטן בשער, הציץ ראש של מלאך אדמוני ואמר: „צוואס" לא זו האדריסה! כלך ל לשם!" – הורה באצבע על דרך רחוקה וסגר את השער ברעש גדול.

לשמע דבורים כאלה, אחזתי בציציות ראשי וצעקתי צעקה נוראה: „אוי, אוי, אוי!"

זו היתה הצעקה השניה.

– נו? והצעקה של…

*

– אל נא בחפזך, שסע ר" נפתלי את דברי, את הסוף של החלום אספר לך בקצור נמרץ. מילא; שמתי לדרך פעמי כפי שרמז לי הבחור האדמוני והלכתי במשעול צר בין שתי חומות של קוצים ועקרבים, דרך חרולים וברקנים. אך עברו רגעי מספר וחשתי חמימות בכפות רגלי… וכאשר הוספתי ללכת כן גדל החום וכגחלי אש בגרבי… ופתאום ריח של צלי וחרכה עלה באפי, כמו שמכינים „רגל" לחמין בערב ש"ק. נרעש ונפחד הלכתי, חשך מימין ואפלה משמאל… ולפתע פתאום קמה רוח סערה ותטלטלני טלטלת גבר עד שהגעתי לאותו מקום…

– לגיהינום ממש? – שאלתיו מתוך סקרנות.

– חזות קשה ראיתי ענה ר" נפתלי באנחה. שער בנפשך: קלחת עצומה בתוך לבת אש אדומה, ובקלחת הרותחת צפים בני אדם ורותחים ומטוגנים הם כ„כפרות" להבדיל, בערב יום הדין, ומלאכי חבלה אדומים כאש עומדים מסביב, כשהם מזויינים בכשילים וכילפות ושאר כלי משחית למיניהם… (כאן הוא מתאר את המחזה כגבור של דנטה „בקומדיה האלהית" ממש) מזלגות וקלשונות ארוכים בידיהם, נוטלים הם את הרשעים בשיניהם וזורקים אותם לתוך האש כדרך שמשליכים את פחמי האבן לתוך התנור הבוער ומכים אותם בפולסין דנורא, אוי לעינים שכך רואות!

– בקצור? – אמרתי לו.

– בקצור – סיים ר' נפתלי – לא האמנתי למראה עיני. כשנגשתי קרוב לקלחת ראיתי.. לא רק ממונים בעלי פאות מבני עירי כי אם מכל ארבע ארצות הקדש… וביחוד „ממונים" בלי פאות ומגולחים, „דייטשען" שלכם, דירקטורים ואדמיניסרטורים וסתם פקידים מבני דור חדש, כלם פושטים לי יד לעזרה וצועקים בתחנונים מי בזרגון ומי בעברית, מי ברוסית ומי בצרפתית: „גוואלד, רבי נפתלי, הושיעה נא!"

אמרתי לגשת אליהם, והנה נתקרב אחד ממלאכי החבלה על קצה אצבעותיו מאחורי וכוון את קלשונו לתפשני ברגלי ולזרקני לתוך הכבשן, אבל איך כתוב שם? – „נפתלי אילה שלוחה". לא חכיתי הרבה, הרימותי את שתי רגלי וסנדלי ואת שולי קפוטתי ונמלטתי בעור שני כאוד מוצל מאש… הבטתי לאחורי והנה הוא רודף אחרי.. מרב פחד ואימה צעקתי צעקה: אוי, אוי, אוי! והקיצותי.

זו היתה, כמובן, הצעקה השלישית.

נמסר לדפוס כמעט מלה במלה ע"י