רקע
ישעיהו קרניאל
"דֹאר היום", שנה עשירית, ירושלים גליון ק"מ, יום ו', כ"ד אדר תרפ"ח – 16.3.1928, י"א להצהרת בלפור
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

הכל שואלים: למה ולשם מה נוסע סאקר בכל שנים־שלשה שבועות כמעט ללונדון? – ואין איש יודע לפתר את החידה הזו.

כי תעברו, רבותי, לארך כל הפרוזדור שבמלון־יוז וראיתם שם כמה עתונאים וביחוד עתונאי ת"א, שהם סובבים בילקוטיהם מפקיד לפקיד וחוזרים על פתחי המשרדים לשאל ולדעת מהי מטרתן של הנסיעות התכופות האלו? אולי “מלוה”? או אפשר “תקציב”? ואולי “הסוכנות היהודית?” וכלם מושכים בכתף בתמיה ואין איש מהם יודע ריצה זו ללונדון על שום מה?…

ע“ז יש לי לספר לכם, תלמידי הנחמדים, מעשה־חסידים אבל מעשה נאה שהוא ראוי להשמע אפילו ע”י מתנגדים ואפיקורסים ר"ל.

פעם נסעו החסידים לפני ימים־נוראים כדרכם אל ה“רביים” שלהם וכל קרונות הרכבת היו מלאים אוכלוסין של חסידים ואנשי מעשה, חסידי ליטא ורייסין ובעלי חב“ד, שנסעו מי ללאדי, מי לליובאביץ ולשאר המקומות הקדושים האלה. ובדרך נסיעתם היו שואלים זא”ז, איה מקום כבודו של “הרבי” שלו ולאיזה “יהודי טוב” הוא נוסע?

– “ולאן נוסע יהודי ר' בייניש?” שאלו החסידים מיהודי חסיד אחד, שישב בקרן זוית ושתק.

– “אני נוסע לקופיסט”… ענה היהודי בניחותא.

קפצו כלם ממקומם ואמרו:

– “מה!? לקופיסט אתה נוסע?” – ובימים ההם אין בקופיסט זו לא רבי, לא ינוקא ולא חוזר – "היתכן, הם צועקים, שיהודי חסיד כר' בייניש יסע עכשיו לקופיסט לעיר שאין שם “רבי”? ואימתי? לפני יום הדין?… הן המח יכול להתרומם ממש!…

– “יש סוד בדבר”… ענה היהודי לחבריא, “סוד כמוס… שאיני יכול לגלות אלא בבואי לתחנת קופיסט”…

לשוא ניסו החסידים אנשי המעשה לתהות על קנקנו ולהוציא מפיו דבר־מה – ר' בייניש מלא את פיו מים, כמו שאומרים, ושתק…

וכשהגיעו סו"ס לקופיסט והיהודי דנן הכין את עצמו לרדת נטפלו אליו בני־החבורה ושאלו:

– “נו? ומהו הסוד שלך?”.

– “הדבר פשוט מאד” – השיב היהודי ברדתו אל התחנה – “אשתי נמצאת כאן וע”כ אני נוסע לקופיסט"…

את הנמשל, רבותי, הבינותם מסתמא מאליכם ואם בכ“ז לא הבינותם עדיין, הרי עליכם לדעת כי גם אשתו של החסיד ר' סאקר היא ב”קופיסט" כלומר בלונדון…


* * *


ואיך אומר הפתגם הצרפתי? Tout est bien qui finit bien. ובלשוננו ז"א: “סופך טוב – כלך טוב”–. כונתי בזה, כמובן, לתערוכה שבמגדל־דוד.

הלכתי לשם ביום ב' בין מנחה למעריב, בשעת הנעילה של התערוכה עם כניסתי לשערי רחמים פגשנו צופה ערבי בלבוש הקאקי, הושיט ידו ואמר באנגלית שלו: “טאקס בליז!” ומיד שלשלתי לידו של גוי קטן זה מטבע נקובה של שני גרושים בשלש לשונות ונכנסתי לי ישר לעזרה.

מסקירה ראשונה הכרתי כי אחב“י (אחיותינו בנות־ישראל קרי) חזרו בתשובה יום אחד לפני מיתתה של התערוכה והאמת נתנה להאמר כי הרגש הרגשתי הפעם אוירה יותר עברית בתערוכה. ראיתי את נובל ובינה – כשמם כן הם! – מפקידי אחב”י במחוז הצפון שעסקו “במקח וממכר” והופיעו גם מוכרות מבנות־ישראל.

מתחילה נכנסתי אל ה“פרובינציה”, לערי השדה, ומצאתי אותו כמו אחרי “פוגרום” ממש. הכתלים ערומים והשלחנות כמעט ריקים, כמה שנאמר בהגדה: “ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי־עדיים וכו' ואת ערום ועריה”.

הסחורות הזולות, שאין חפץ בהם והחפצים היקרים שיש בהם חפץ (ובתוכם גם הכריכות היפות של נ. חפץ) ושאין כסף בשבילם נשארו על מקומם כ“שיריים” על שלחנו של ה“רבי”. כל ה“פוסטאנות”, והמנדילות של בית־דג’ן וקאקון וכל ה“גזמות” (נעלי עור של הבידואים) והעבאיות של ליפתה וחיזמה נמכרו בכסף מלא כי רבו עליהם הקופצים מבין התיירים והתיירות (פדיון התערוכה עלה ב"ה עד אלף לירות והמחלקה המיוחדה והיפה של האגודה המושלמית מכרה מסחורותיה בעד 150 לירות!). רק שמלות־המשי נשארו ותקות חוט “השני” נכזבה ועבודת “המחט” היתה כמחט בבשר החי של בני־דודנו.

משם עלינו – יותר נכון: טפסנו – אני ובן־לויתי מהסט“א לירושלם של מעלה, כלומר למחלקת “ז’רוזלם” אשר בעלית הגג… והאמת נתנה להגיד, רבותי, כי הפעם נראו פנים חדשות פנים מאירות של מוכרות צעירות ונאות מבנות־ישראל ושמעתי גם “מלה עברית”. שטיחי מרבדיה הנפלאים בעבודתם ובשלל גוניהם נשארו ב”ה במקומם ותבנית בית־הכנסת של טבריה עמדה לה בפנתה הנדחת והחשוכה. “אהבת־ציון” (שם בית הכנסת הזה) נכזבה מפני “אשמת שומרינו” וביחוד מפני ה“עיט הצבוע” שלנו בביתנו הלאומי…

ולמה נכחד? – הפרופיסור שץ אולי צדק בטענותיו – אל אולי אלא בודא! – והעסקניות שלנו היו מחויבות לשתף את יוצר האמנות העברית בעבודתם זו, ואולם “כבודים” מקומם בבית־המדרש בשעת ה“עליות” ושטת “ברגז” אינה חכמה בביתנו־הלאומי. איך אומר הפתגם הצרפתי? – Les absents ont toujours tort (הנעדרים הם תמיד אשמים), וחסרונו של “בצלאל” בתערוכה תלוי לא רק בעסקניות אלא במנהל המוסד בכבודו ובעצמו.

ובכלל, קשה לצאת ידי חובת הבריות ומכש“כ אחב”י ומכש“כ בתערוכות – ותערוכת הצפון בחיפה ג”כ הוכיחה!..


* * *


ועד שאני חוזר ועושה הקפות משלהן לשלחן כדי לראות את “יתר הפליטה”, נגש אלי אחד מתלמידי החשובים וספר לי מעשה שהיה בתערוכה גופא, מעשה שהוא דומה לאניקדוטה אבל אמת לאמתו.

סגן־המנהל של העליה בא אף הוא לבקר את התערוכה. לאחר שסבב בכל המחלקות והכתות ונכנס גם ל“קדשי־קדשים” של בני־דודנו וראה את יופי עבודתם והצגתם, פנה לאחד העסקנים שלנו בתערוכה וטען בקול: "והיכן העבודה של היהודים? איה תוצרת הארץ שלנו?

ע"ז השיב לו הפקיד שלנו מחיפה ואמר:

– מהיכן אתה רוצה שתהיה עבודה של יהודים אם אינך נותן להם להכנס לארץ?


* * *


והכל מודים עכשיו כי מכל התערוכה למחלקותיה והצגותיה היה הכי חשוב והכי מעניין – ה“תה הדיפלומטי והאריסטוקרטי”, שהוגש לכבוד נעילת התערוכה ע“י נשי “תלפיות” במחלקה הסמוכה “לירושלם”. סו”ס נתקרבה תלפיות לירושלם־של־מעלה ואך לחנם התאוננתי בשעורי הקודם – ואולי לא לחנם? – כי לא ראיתי על גג־המגדל את תלפיות שלנו…

הגברת ח־ן, מבנות “העליה” ישבה בשער המלך וחלקה “ויזות” בחמשה גרוש לכל הנכנסים, בלא בדיקה ובלא פספורט, והצעירה־הבכירה הגישה לנו מפרחי סגול, רמז לעם סגולה שלנו. בנות תלפיות החמודות עמדו כלן לשמש תלמידי חכמים כמותנו ולהגיש להם מכל טוב: תה ועגות וביחוד “בורייקאס” (מיני תופינים ספרדיים) וברוכות הידיים – אמר בן־לויתי – שהכינו את ה“בוריכות” האלו…

ומה אומר? – התה היה מתוק מדבש, כנראה מפני שהוגש ע“י התלפיותיות הנעימות שלנו ואולי – מי יודע? – מפני שהכנסנו הרבה סכר במחיר השיללינג… התה היה טעים ונעים – כך החליטו כלם – מפני שהיה בודאי, תה “ליפטון” הנמכר ע”י הפירמה אוכסהורן ודיסקין בעירנו ונפלא הדבר: היהודים שלנו אוהבים לתחב את עצמם בכל מקום שיש להוציא כסף. זרקתי מבט מסביבי וראיתי באולם רק מבני־עשרת השבטים ומאחב"י ואולם מבני דודנו – מאפיש! למולנו ישב הקונסול החביב והנמרץ ופניו אינם כתמול־שלשום: כנראה, שאין חשק לקונסולים לעזב את עיר־הקדש, אפילו הפאשיסטים…

בקצור, אחרי ברכת־המזון על הכלכלה למטרוניות החשובות של תלפיות ובראשון הגברות פיציוטו ולוי־הרשר ועוד אחרות, נפטרנו מהן בשלום וכשיצאנו לתוך העזרה קראנו אחר הנעילה ג' פעמים:

לשנה הבאה לא ב“ז’ירוזלם”! (פנינו למחלקת “ירושלם”).

לשנה הבאה לא ב“קודס”! (פנינו למחלקת האגודה ולשלטה).

לשנה הבאה בירושלם! (פנינו לשמים!…).


* * *


ואת חטאי אני מזכיר!

בשעורי הקודם אמרתי: “חסל סדרו פורים כהלכתו” וטעיתי. חשבתי כי הכל תם ונשלם, כלתה פרוטה מן הכיס ובטן ריקה אין לה רגלים לרקד והנה לא מניה ולא מקצתיה! הפורים רק החל בשבוע זה במהדורה חדשה וביתר תקף ועוז – כעין מלקוש “למבול” הנשפים בזמן האחרון.

ביום ראשון – נשף מסכות של המכבי.

ביוםשני – מסכות “יעקב ורחל” בלי נשף.

ביום שלישי – גם נשף וגם מסכות בהדסה,

ביום רביעי – נשף בלי מסכות אצל הבונים־החופשים.

ואך לחנם אומרים הבריות: פורים אינו יום־טוב וקדחת אינה מחלה. אצלנו בא"י פורים הוא יום־טוב גדול, הכי־גדול, וקדחת היא, לא עליכם, מחלה הגונה ואיזו מחלה? שאלו־נא את החלוצים הראשונים והאחרונים ויגידו לכם…

איך כתוב שם בגמרא הקדושה במסכת מגילה? – “אימא בשיצר ואימא בשיבסר… כלומר: חסידים ואנשי מעשה משתכרים אפילו בט”ז ובי“ז אדר והמהדרין שבמהדרין בין החפשים נוהגים לרקד אפילו בכ”ג ובכ“ד אדר ואין תימה בדבר, הואיל ואצלנו כל השנה פורים, עד דלא ידע… מרדכי שלנו נהפך להמן ב”עליה" ואסתר־המלכה מתחפשת לושתי בתערוכה. “שתדלנית” חרוצה היא בחצר המלכות לישמעאל ולא לישראל.. והא ראיה: כשפונה אליה ר' עזמות בעברית היא עונה באנגלית. I do not talk hebrew! (איני מדברת עברית!) ואולם עם הערבים היא משתדלת לדבר בלשונם, ערבית שבורה ורצוצה. – “יהודי אתה, ר' עזמות? אינך חולה לדבר אנגלית!”…

וכשראיתי את השלט של האגודה המושלמית כתובה אנגלית וערבית חשבתי בלבי לו הקימו אחב“י שלט שלהם על אדמת הממשלה היו מדקדקים להכין את השלט עפ”י כל הדינים בשלחן ערוך של “ביתנו הלאומי”, דהיינו: כל שלש השפות הרשמיות והשפה העברית, כמובן, למטה ובנחות־דרגא, כפי החק. ויש ב"ה פסוק על זה: דינא דמלכותא דינא, ומי כעמך ישראל עשיר “בפסוקים” לא רק בנאומינו ובאספותינו אלא גם בכל חיינו…


* * *


הוא אשר אמרתי: עם של “ויצעקו” אנחנו. את “הקונץ” הזה של “הקול קול יעקב” למדנו עוד מאבותינו במצרים, מים־סוף עד ים המלח ועד נחל גשרים ועד בכלל.

הנה למשל מכרה משפחה מבני־דודנו חשובה וידועה לכנסיה גדולה בעירנו קרקע ברבע מיליון פונט לא רחוק מהתערוכה ובשעה שאחב“י היו מבוסמים בפורים, והמו”מ – כפי שמספרים לי – התנהל בין כמה מוכתרים ויותר ממאה מוכרים והכל בצינעא ובשתיקה, אין פרץ ואין צוחה – פתח־שין: שא!

ואצלנו, כשחולמים לקנות חצי דונם קרקע מכריזים בקולי קולות ו“הישוב” שלנו נשאר חס־ושלום בלא “הכשרה”: אצלנו כשנוטעים שבעה עצים ורבע בגליל מושכים את כל גדולי הדור לתוך הרפש ומצלמים אותם בשביל אמריקה ואצלם בונים בית־יתומים ארמיני, היכל שלם – ואין איש יודע… אצלנו מזמינים את העתונאים, פטפנטי־העט, לגשר הנחלים והם משמיעים רעש בעתונים יותר ממפל הירמוק לתוך הירדן.. ולו הוצאתי את “הדרבן” בשנה זו, הייתי מצייר את ביתנו הלאומי בצורת תרנגלת שהיא עומדת על הגג ומכרזת בקולי־קולות על כל ביצה שלא נולדה…


* * *


וסבורים אתם שאני מתפעל מבני־דודנו וחושב הנני תמיד כי כל מה שיש להם הוא טוב וכל מה שנעשה אצלם הוא נחמד – חס ושלום! אוהב אני לפעמים לשאל “מה בין בני לבן חמי” – מחמת שיש לנו ללמד קצת גם מהם – משכנינו, חוץ כמובן מענין ה“פרלמנט”…

ובודאי שמעתם את המעשה באותו היהודי, שנסע ברכבת ושמע מאת הנוסעים ע"א רעידת האדמה ביפן או במסינה ושאל משכנו: הגד־נא לי, ידידי, רעידה זו היא טובה ליהודים?

את השאלה הזו ממש שואלים מאתי תלמידי הדפלומטים בדבר ה“פרלמנט”, שדורשים בני־דודנו מהממשלה, קוראים לאספות ולקונגרסים וצועקים: “ברלמנט”! – האם “פרלמנט” זה טוב הוא ליהודים? ובכן, להוי ידוע לכם רבותי, כי כל זמן שכותבים בביתנו הלאומי “פלשתינה (א"י)” כלל זה נקוט בידי תמיד: מה שהוא טוב לפלשתינה הוא רע ל(א"י) ומה שהוא טוב ל(א"י) רע לפלשתינה. ואם שכנינו דורשים בכל תקף “פרלמנט” מסתמא רע בשבילנו.

ואעפ“י שא”א דיפלומט גדול כקלוריסקי החושב כי “פטור בלא כלום אי אפשר”, אעפ“כ חושב אני כי הכל יהיה דאשתקד ולמיחוש לא מיבעי. אפשר לסמך על בני עשרת־השבטים שהם יסדרו את הענין לא לישמעאל ולא לישראל אלא לז’ון־בול… הן זוכרים אתם את המעשה: נציבנו התחנן לפניהם שיקבלו את “המועצה המחוקקת” והם לא רצו בשום אפן: “מוש לאזם!” ועכשו הם מתחננים ומבקשים לתת להם את ה”מועצה המחוקקת" – ועשרת השבטים אינם שומעים למה הדבר דומה? – לאותה האשה הצעירה שהחליטה לצום בתענית־אסתר או בתשעה באב, איני זוכר בדיוק.

– “למה לך לצום?” התחנן לפניה בעלה כלפני גזלן ממש – “הן נשים פטורות הן מתענית… וביחוד במצבך עכשיו”…

ואולם האשה התעקשה והיא באחת: “לצום ולצום! ולמה הגברים צמים? שווי־זכויות!”… וכשהיא רוצה – אומר שלום־עליכם – כלום מועיל דבר מה?

למחרתו בבקר קמה האשה הצעירה וצמה, לא בא אכל אל פיה עד השעה העשירית. כשהגיע הזמן קרוב לארוחת הצהרים חלש לבה מאד והקיבה דרשה את תפקידה, כמו שאומרים בעלי המליצה נתבישה קצת בפני בעלה ואמרה לו.

– הגד נא, מנדיל, מה אמרת לי תמול?

– לא אמרתי לך כלום… ענה בעלה ועשה את עצמו כשוכח.

– מה אמרת לי אמש בדבר הצום?… הוסיפה האשה הצעירה לשאל.

– “איני זוכר כלום!”… החזיר שוב בעלה בתמימות.

גם בני דודנו משתדלים עכשיו להזכיר לממשלה “מה שאמרה אתמול” בדבר ה“מועצה המחוקקת”, שהציע להם נציבנו הקודם ואולם הגדול שכח, כנראה, או עושה עצמו כשוכח את כל המעשה ולבש, כמו שאומרים, את המצנפת החדשה והחמימה…

ואם בכ“ז נגזר מהשמים שתהיה ה”ו “המועצה המחוקקת” בקרוב בימינו, הרי יהיו בה מסתמא כ“ג חברים, כמספר סנהדרין־קטנה, מהם תריסר נבחרים מן ה”נייט־בס" (ושלשה מהם מאחב־י ושלשה־עשר מהם יהיו פקידים מנויים מגבוה) והרוב יהיה אי"ה לצד עשרת־השבטים, כנהוג…


* * *


ועכשיו, שגמרנו ב“ה את שעורנו, בתערוכות ובדפלומטיה גבוהה יכולים אנו לעסוק קצת גם בדברי אמנות ו”האהל" שלנו.

אינני מבקר חזיונות גדול כידידיה וגם לא אמן־מומחה כאורי קיסרי למשל, ואוהב אני לשמע בזה רק “מאי עמא דבר” ומחזיק אני בפסוק של הנביא: “מפי עוללים ויונקים יסדת עז!”.

כשיצאו תלמידי בתי־הספר מההצגה היומית של “יעקב ורחל” בתיאטרון ציון נתעורר וכוח גדול בין הילדים ע"א גבורי המחזה, ואחד מהם ילד נחמד ופקח, צעק לחברו בלשונו: – “זה לא יעקב ורחל!… אלה פראים!… לך!”:,:

וכשהתרומם המסך והופיעו “האבות” שלנו על הבמה בצעקותיהם ובהעויותיהם הפראיות וביחוד כשנשמע קולו של קדר בן לבן הארמי, נבהלו ילדו הגן והתחילו בוכים ומתיפחים מרב פחד ובהלה… ולא נתקררה דעתם עד שהביאה אותם הגננת מתחת לבמה אל המשחקים והם מששו אותם בידיהם וראו כי אינם “פראים” אלא בני־אדם המתחפשים כפראים…

שאלתי מאת ערבי אחד היודע עברית לחוות לי את דעתו על “יעקב ורחל” בצאתנו יחד מההצגה.

– “לא רע!” – ענה לי בדרך נמוס – "ואולם מדוע הם אומרים “צעינה ורעינה” במקום “צאינה וראינה” והאם היו אבותיכם לפנים עושיםהכל להיפ כמו על הבמה? – “לכם לאחול” במקום “לחם לאכל”?…

– אין ספר בדבר – העיר תלמידי הליצן – כי נשף המסכות הכי מוצלח בירושלם היה של “האהל”: לבן ובניו התחפשו לבידואים תימנים, ואולם את “פרס היופי” קבלה לא רחל אלא לאה

חבל על הכח ועל המח שמשחקי “האהל” האמנתיים באמת, השקיעו ב“יעקב ורחל” כדי להפכם לקריקטורה, ולענין של חוכא ואטלולא: לבן היה כ“תיש” רחל היתה כ“עז” ויעקב – כמשחק על הבמה במוסקבה…

וכדי לסיים בבי־טוב עלי לבשר לכם כי אי“ה ביום ה' הבעל”ט תופיע “יהודית” בתיאטרון “ציון” בבמויו של רכלסקי כנראה מלשון “בים־בם” ויהי רצון שלבמוי של דניאל לא יהיה דמוי ליעקב ורחל ולא ישימה אלהים “כרחל ולאה” על הבמה ולא יהיו גורלה הלילה כגורלו של הוליפרנס…


* * *


וכפי שאחזה לי אני מתוך הנשפים הרבים שהיו בפורים וביחוד מתוך התלבשות והשערות הקצרות של תלמידותי הצעירות עם הזקנות הן בבית והן ברחוב – ישנן שבע תקופות בחיי האשה המודרנית ואולי גם הבלתי מודרנית, ואלה הן:

תינוקת

ילדה

בחורה

אשה צעירה

אשה צעירה

אשה צעירה

אשה צעירה…


* * *


עודני עוסק באשה והנה הגיע לנו מברק מבירות כי לא נתנו לשורצבורד להכנס גם לסוריה.

חוששני כי אחרי הטלטולים והגלגולים האלה מחוץ לארץ וממדינה למדינה יהפך שורצבורד (זקן שחור) לויסבורד (זקן לבן)…

עז מות

המלצות קוראים
תגיות