ואני אומר לכם, רבותי, כי שקר הדבר! לא מיניה ולא מקצתיה! רק אנשים רעים בדו מלבם את השקר הגס הזה שיש משבר בארץ. ואם ישנם עדיין בקרבכם אפיקורסים שאינם מאמינים בבדותא זו יבואו כרטיסי “הבימה” ויטפחו על פניהם…

הנה, למשל, הלכתי ביום הששי העבר ל“השליך” מכתב לתיבת הדאר והנה ראיתי לפני מחזה נורא שלא ראה יחזקאל הנביא בשעתו ומה שלא ראתה אפילו שפחה על הים. המוני אנשים ונשים עומדים ברחבת הבנין של מגדל השעון וצובאים על פתח המשרד של הנסיעות. “זנב” הבריות הללו מגיע עד לרחוב ושוטרים מבני־עשרת־השבטים מהאי גיסא ו“נייטיבס” מאידך גיסא עומדים במקלותהים ומשגיחים על התור…

מתחילה לא הבינותי פשר דבר ואולם כשאך נגשתי אליהם הקיפוני תלמידי מכל צד כתנורו של עכנאי והתחילו מדברים אלי בבת־אחת ולהרצות לפני כ"א מהם את ספור המעשה שלו.

– “שא, שא!” – אמרתי להם כדי להסותם – כל אחד מכם ידבר עפ"י התור…

העמדתי אותם בשורה זה אחר זה והפקדתי את אחד השוטרים מתלמידי לעמד ולהשגיח על הסדר לבל יקדם חס־ושלום איש את חברו בדבורו.

פתח התלמיד הכהן ואמר:

שני יהודים ירושלמיים עברו כאן לפני חצי שעה וראו את ההמון הזה ממחוסרי עבודה, שהם נדחקים ב“סכנת נפשות” אל הפתח ויוצאים בפתקאות מגוונות בידיהם, ואמר לשני: “מנדיל, ראה נא! גם אצלם כבר מחלקים מצות!”…

והשוטר האנגלי עומד במקלו הדק ומשגיח בעינא־פקיחא על אחב"י שלא תהא חלילה מצה ומריבה בערב־פסח לכבוד הכרטיסים…

– ואני מכיר – מספר תלמידי השני, צעיר ירושלמי שעבר לסיטרא־דשמאל – בין אלה הנדחקים לכרטיסים מחוסר־עבודה כרוני, שהוא מבלבל את מוחי כל הימים להשיג עבורו עבודה… ראיתי בידו לירה אחת ובקש מחברו לקנות עבורו ארבעה כרטיסים!

– לא יכולתי עוד להתאפק – הוסיף תלמידי הלז – ושאלתי את בעל הלירה:

– והלא אין לך עבודה? ומנין לך כסף? ולמה לך ארבעה כרטיסים?…

– מוכרחים! – ענה הצעיר – לא אוכל לשובע שבוע ימים ולראות את “הבימה” אני מוכרח!…

– אבל, כשאין כסף? – נוביף תלמידי למחוסר העבודה – מה עושה קהל כשאין לך אתרוג? – אינו מברך…

– אתרוג הוא אתרוג – ענה השני ו“זה” (מראה על הכרטיסים) מוכרחים!…

ומעשה בחלוץ אחד, שהעביט את חולצת־השבת שלו ברבע פונט כדי לקנות כרטיסים לבימה. נדחק בידיו ובמרפקיו עד שהשיג שלשה כרטיסים והרויח עליהם מיד ליד 20 גרוש…

* * *

בינתים נזכרתי במכתבי ורצתי כדי שלא אאחר את המועד והנה נסחב אחרי תלמיד חדש, שאיני יודע את שמו, וספר לי בהתמרמרות גדולה:

בבקר – כך הוא אומר – עברה שיירת תיירים אמריקאים וראו את ה“בהלה” הזאת, שאל אחד התיירים את ה“גאיד” (מורה דרך) הערבי: “מה זאת?”

וענה הגאיד באנגלית: This is a big Emigration of Jews from Palestine כלומר: זוהי הגירה גדולה של היהודים מארץ־ישראל…

ובשעת דבורו הורה להם באצבעו על השלט המתנוסס מעל למשרד בשתי לשונות. מצד אחד כתוב אנגלית: United Travel Service ומצד שני בעברית: “שרות מאוחדת לנסיעות” וביניהם אניה גדולה בלב ים ועשן עבה מתמר ועולה השמימה.

– היהודים האלה – הוסיף ה“גאיד” הערבי באנגלית הערבית שלו – ממהרים להשיג כרטיסי־נסיעה לעזב את הארץ עוד לפני חגם… Poor Jews (יהודים מסכנים) You know… (הן אתם יודעים…)

– “אתה שומע סעם?” – קראה תיירה אמריקאית מבני החבורה לשכנה או לבעלה – ואנחנו לא האמנו לדברי העתונאם עד אשר נוכחהו לראות בעינינו…

ולא ראו בעיניהם את השלט של “משרד כהנא לכרטיסים” שהתגולל אז על הארץ מבינות לרגלי הנדחקים.

* * *

התקצ“ט מעשיות יש לי לספר לכם, תלמידי ותלמידותי ה”בימתיים" על כרטיסי הבינה ועל ה“ביזניס” שעשו החלוצים האידיאליסטים שלנו מזה, ואולם אסתפק הפעם למסר לכם בקצור רק תמונות חטופות אחדות, בפנקסי־הקטן וב“פונטין פן” הארור שלי…

בקצור, עוד לא הספקתי לשוב מבית הדאר והנה שיירה שניה של תיירים ותיירות, שהכרת פניהם ענתה בהם ובהלוכם כי מאחב"י הם, ובראשם התייר הידוע, שהסביר לאשתו – הן זוכרים אתם בודאי משעורי הקודם! – כי “מורס המכפלה” (מערת המכפלה בלע"ז) היא אשתו של תנאי גדול הקבור בחברון. ותייר זה זה הוא יודע־הכל ותמיד מורגלא בפומיה תירוץ יומא־דופן על כל קושיא של אשתו או של איזה תייר מקשן.

– מה זאת? – שאלו בני החבורה בראותם יחד את ה“התנפלות” על המשרד.

התייר שלנו לא נשתקע אפילו בהרהור כל שהוא, פתח ואמר מיד:

– יעס!… אני יודע! אלה הם החלוצים שנכזבו וחוזרים לקרים ע"י חברת “הבימה”…

– הם נוסעים לקרים? – העיר תייר שני בדרך הלצה – “גאנץ גלייך!” (נכון מאד!).

וכאן מקום להסביר לתלמידי הספרדים שאינם בקיאים בלשון ה“טרטרים” כי “קרים” משמעותו בזרגון: עקום, ו“גלייך” – פירושו: ישר…

– ומה זאת “הבימה”? – שאלה האשה לתמה, כדרכה.

– זוהי חברה לנסיעות! – ענה בעלה בבטחה – הן את רואה את המודעה… יש ל“בימה” גם אניות רבות… ושמות נאים להן! “היהודי־הנצחי”: רמז ליהודים החלוצים הנודדים מ“פלסטיין” לקרים ולסיביריה… “חלום יעקב”, זכר לחלום של החלוצים האומללים האלה, החלום של “ז’ייקוב”, שהם עולים ואח"כ יורדים…

ולא ידע התייר התלמיד־חכם הזה לבאר לאשתו ולחבריו כי “הגולם” אינו אניה אלא הקהל הנדחק, שנכנס בו “הדבוק” ממוסקבה…

ואולם התירוץ נאמר ע“י התייר והשיירה הלכה לדרכה ונדו בראשם ל”יהודי הנצחי", שהוא נע ונד ממשרד למשרד להשיג כרטיסים…

* * *

ואין לך אדם שאין לו שעה!

ש. כהנא – בעל המשרד לכרטיסים – היה לגבור־היום בעירנו מחמת שהכל צריכים למרי דכרטיסי… ראיתי את המזכיר הגדול ממלון־יוז, שהוא מהלך עמו ברחוב ומחבקו בחבה – בשביל כרטיסים!… ראיתי שתי צעירות נחמדות – כן אראה בנחמה! – שעמדו והתחננו לפניו בעיניהן היפות ולא זזה ידן הקטנה מתוך ידו כרבע שעה… וכל כך למה? – בזכות הכרטיסים. ואני אמרתי בחפזי: מי יתנני מוכר־כרטיסים של הבימה!…

משרד כהנא היה לתל שהכל פונים אליו, לרבות הנשים ואפילו קונסולים ושופטים עליונים ששלחו את קווסיהם ועמדו שעות שלמות בתור כדי להשיג “טיקטס” לבימה היהודית… והוא, המנהל ישב לו – מראה כהן – והעם כחומר ביד היוצר – ברצונו מרחק וברצונו מקרב את המקום והזמן…

התקרבתי לקבוצת פקידים מקרן היסוד, שעמדו בעזרה לפני משרד־הכרטיסים וראיתי אחד מהם – האיש הכי מאושר בארץ – ומלא חפניו כרטיסים מגוונים כצבעי הקשת לכל המשפחה ולכל ההצגות בשבע לירות בערך…

נסיתי להסתכל בכרטיסי הפקידה הנאה מבנות צלפחד והסתירה אותם ממני, כנראה, חששה מפני עינא בישא…

ויודע אני יהודים ממושב־זקנים, שחסכו ממצותיהם לפסח וקנו להם בפרוטותיהם האחרונות כרטיסים ל“בימה” במקום חרוסת… ומעשה במנין של בחורי־ישיבה, בעלי פאות וקפטנים, שקבצו על יד חצי־לירה וקנו בצינעא מכהנא עשרה כרטיסים ל“דבוק” רוצים הם, כנראה להכנס לפרדס…

בקצור, הלכתי בצהרים וראיתי שם את חצי ירושלם… הלכתי בשעה שתים, וכולם עומדים על הרגלים… בשעה שש בבקר כבר היו כלם ובשעה חמש בערב עוד היו על מקומם… אל עסקים, אל משרדים, אל אכילה ושתיה ואל פרישות ד“א במחילה, הפקירו אחב”י את עצמם בשביל ה“קולטורה” ואת רגליהם בשביל כרטיסי הבימה…

– “אבדתי!” – צעק צעיר אחד מתוך יאוש.

– מה אבדת? – שאלו אותו מסביב – את כספיך או את הכרטיסים חלילה?

– לא, את “התור”… אחרתי את המועד וה“סריה” שלי כבר עברה…

ופתאום קול בכי אנו שומעים. נבהלנו. כסבורים היינו, שאיזה אסון קרה בדוחק הגדול, אשה הפילה…

מה קרה? – צעירה אחת עמדה מהשכמת הבקר אליבא דיקנא ואל יכלה להדחק ולהשיג כרטיס. עד שנמרו עליה רחומיו של צעיר אחד, סכן את נפשו ונדחק בין הקהל והשיג לה כרטיס – ועיני הצעירה אורו משמחה ואגלי־דמעה נוצצו על ריסיה כנטפי־גשם בזרח השמש…

ובן־דב עומד במכונת הרעי־נע ומצלם: תיק־תיק־תיק… כנראה, שהזמינו סרט לאמריקה, לשם תעמולה על “המשבר” במלחמת ויצמן־ברנדייס בארצות הדולרים, דוגמת המלחמה של קוק־זוננפלד בירושלם ושל ראגיב־קאזים, להבדיל, בביתנו הלאומי…

וקצין אחד יהודי הראה לי תמונה מ“הבהלה” ששלח לאביו באנגליה כדי להראות לו את “המשבר” בירושלם…

* * *

וקורא אני בעתון יומי מיום שלישי זה ידיעה קצרה זו:

“עד עתה נרשמו למצות כשלשה עשר אלף איש בת”א",

והשאלה היא: כמה מהם נרשמו לכרטיסי־הבימה?…

ומספר לי תלמידי מת"א כדי לנחמני כי אישתקד נרשמו עשרים אלף איש והשתא רק שלשה־עשר אלף, וגם המספר הזה יופחת מחמת שישנם בתוכם הרבה תימנים ויהודים מזרחיים מקבלי “חלוקה”…

הוא אשר אמרתי לכם, רבותי, בתחלת שעורי: רק שלשה עשר אלף איש! אין משבר בארץ! אדרבא! יש כסף לקהל, כסף תועפות, וביחוד יש זמן לצבור העברי בארצנו לבטלה – והכרטיסים של “הבימה” יוכיחו!…

* * *

וידידי הסופר־העתונאי השולח “קורספונדנציות” לאמריקה מתאונן לפני כי “אין לו מה לכתוב” בשבוע זה, ממש נתיבשו לפניו המעינות – אין חמר בא"י!…

– “שוטה שבעולם!” – אמרתי לו – בוא עמי ונעבר יחד רק את רחוב יפו ממחנה יהודה ועד שער יפו ועד בכלל וצברת מלא חפנים חמר למאמרים כבדים ורציניים ול“פיליטונים קלים” (כמו שקוראים לזה תלמידי ב“עתון ההגון”), שיספיק לך למשך חצי שנה… ולא תצטרך להעתיק מ“עזמות” ולשלח לאמריקה בלא שם אומרו…

ועד שאנו מספיקים לצאת את הרחוב והנה הקרה לפנינו הקב"ה שני יהודים פשוטים מכל השנה, שהם מהלכים ומשוחחים ביניהם כל חויות העולם. ראו שניהם מכוניות מלאות נוסעים שהן עולות אל ההר, תמהו ושאלו מיהודי שלישי שעבר ברחוב: – אמור־נא ר' יהודי, לאן נוסעים כל התיירים הרבים האלה?

– אל הקונגרס! – ענה להם – שם על הר־הצופים…

– גם ויצמן יהיה שם? – שאל אחד בתמימות.

– איזה ויצמן? – קרא הלז – זהו קונגרס של מיסיונרים!…

תפש היהודי בקצה זקנו המעורב מלח־ופלפל ואחר הרהור קל אמר:

– ראו מה בין בני לבין חמי! הציונים עושים את הקונגרסים שלהם שם בחוץ־לארץ ונוסעים מכאן לוינה ולקרלסבד ולהשד יודע לאן – והם, המיסיונרים עושים את הקונגרסים בירושלם ונוסעים מכל קצווי הארץ אל הרמתים צופים…

וחברי־לעט, בן־לויתי, מוציא מיד את פנקסו ורושם לזכרון: “קונגרסים ציוניים בחו”ל וקונגרסים מיסיונרים בירושלם"…

* * *

– ועכשיו, אמרתי לידידי, הבה ונשא את רגלינו לשם, – לא אל ההר חלילה, אלא אל המלון היהודי לבקר את תיירינו… אם תמצא חומר חומרתיים…

כשנכנסנו למלון מצאנו בפרוזדרו כנופיא שלמה של יהודים מכל המינים וגם אשה וצעירה. מתחילה חשבנו כי יש שם איזו “ברית־מילה” או “שמחת מצוה” אחרת ובאו “הקבצנים”…

– “מה קרה?” – שאל חברי את אחד מהם בסקרנות.

– לא כלום! – ענה הלז בחשד – יש מעט אורחים שבאו ב“מרטוניה”…

עודנו מדבר והנה הופיע על המדרגות מהקומה השניה זוג תיירים, איש ואשתו, שהם מתכוננים ל“בריקפסט”, כלומר: לארוחת הבקר.

קפץ אחד מבני־החבורה אשר בפרוזדור, הסיר את כובעו בחטיפה נוסח אשכנז וקרא בקול־רם בגרמנית:

– "גוט מא־א־רגען, מיינע הערשאפטען! ווי געהט’ס? (צפרא־טבא לכם, רבותי, מה שלומכם?) והשאלה היא, כאלו הוא מכיר אותם מתמול שלשום.

– “אלרייט!” – ענה התייר בנוסח יהודי אמריקאי – “מי אתה?”…

– מי אני? ו"וואלאך הוספיטל אני!…

– “איך מעכטע” (אני מתרשה) להזמין את ה“הערשאפטען” לבית־החולם שערי־צדק, ההוספיטל הראשון בירושלם!…

– “מיי גאד”! (אל אלהים!) – קרא התייר – הן אתמול אמרו לי כי ה“בקור־חולים” הוא ההוספיטל הראשון בירושלם?…

– “יא, יא!” (כן, כן!), ענה היהודי בגרמנית – אבל זה בעיר העתיקה…

– “אלרייט!” – השיב התייר – "אנו מחויבים לראות את זה… אנו נהיה פה היום ומחר… עלינו לראות את כל ירושלם…

אשתו מזרזתו ואומרת: “טשרלס, בריקקפסט!” (חיים, לארוחת הבקר!)

* * *

בפתח החדר לאכילה נראה כרטיס הזמנה ויחד עמו יהודי מישיבת “עץ־חיים”, מדבר בזרגון ואומר:

– אנו מזמינים אתכם ל“עץ־חיים”, המקור הראשון לתורה.

– אנו הולכים ל“הוספיטלס” – ענה התייר ומבקש דרך להכנס לחדר האכר – אלרייט! נהיה גם אצלכם!

ואולם הסוכן מעץ־חיים, עמד כבול עץ ואינו זז:

– ב“הוספיטלס” – הוא אומר לו בזקיפות האגודל – יש רפואת הגוף ואצלנו הנשמה…

קפצה אשת התייר ואמרה:

– “ר' יהודי, כנראה שבאת להוציא מאתנו את הנשמה?.. טשרלס, בריקפסט!”..

כשישבו האורחים אל השלחן והכינו את עצמם לפת־שחרית שלהם נדחק ילקוט עבה לתוך החדר ואחריו צעיר גבוה – נחשו־נא מי? – אוהב־עמי… ובבת־צחוק שלו, שיש בו גם דרישות גם תחנונים, הוציא מילקוטו אלבום והניחו על השלחן בין הביצים המבושלות ובינו לבינה…

– אני ה“קומיסר” – הוא אומר בזרגון – של הקרן־הקיימת… זה אלבום לרשום את ה“טוריסטים”… “דוניישון” (נדבה)..

– “אלרייט!” – ענה התייר בדפקו באצבעותיו מתוך עצבנות על השלחן – אבל להרבה “ממבר” (חבר) שם באמריקה… להרבה חברות. אנו שולחים הרבה כסף לירושלם… אנו רוצים לדעת מה נעשה כאן בכספנו!…

יש לנו “פלענטי אוף ריסיטס (הרבה קבלות). מושב זקנות… קרן־היסוד… “מץ־חיים”… יוניברסיטי”:

– וגם ה“הא־דא־א־סע”! (הדסה) הוסיפה האשה נופך משלה…

ואולם ה“קומיסר” אינו מתפעל ועושה את שלו:

– כן, אבל כאן,:: פלסטינה:.. “טוריסטים” “דוניישון”… לפני שבוע קבלתי עשרה פונט מתייר אחד במלון ס“ט־ג’ונס… אני ה”קומיסר"…

– “אלרייט!” – היא אומרת – נראה אחרי “הבריקפסט”…

וכשאך יצא “האלבום עם הקומיסר” רמז התייר למלצר ושאל אותו בלחש: – הגד־נא לי.. האם אין לכם דלת שניה ליציאה מכאן, להפטר מה“שנוררים” האלה!…

* * *

ואולם תמימים הם התיירים האלה ומבקשים תחבולות להפטר ולהשתמט – אך לשוא!

כשגמרו התיירים את ארוחתם והקיסמים עובדים בין שיניהם, הופיעה אשה גבוהת־קומה, משקפים לעיניה, למעלה מארבעים שנותיה וילקוט תחת זרועותיה. מסתכלת בבת־צחוק בתיירים, כאלו היו ידידיה ומכריה מלפנים ופותחת בגרמנית:

– "איך מעכטע איינלאדען דיעזע הערשאפטען צו מיין הויזע… (אני מתרשה להזמין את האדונים לביתי…)

הביט עליה התייר מלמעלה למטה ומלמטה למעלה בעינים בוחנות…

בודאי, היא מוסיפה, יודעים אתם “אידיש”… יש לנו העבודה הכי יפה של כריכות־עור בא"י.. יותר יפה מאופנבכר בוינה..:

– איננו מעונינים בדבר זה – ענה התייר ומבקש ללכת…

– אבל אני מעונינת בדבר זה! – ענתה האשה בעקשנות… האם לא שמעתם ע"א חפץ…

– כן, כן, שמענו! – ענה היהודי כדי להפטר – הוא מנגן נפלא… כלום את ממשפחתו?…

היא מתכוננת להוציא את האלבום כדי להראות לו דוגמא מעבודתו האמנותית האמיתי של בעלה והוא אומר:

– לא נחוץ!.. ראינו את תמונתו של חפץ באמריקה… בכל הגרמופונים… לא נחוץ!:,:

* * *

ואם חושבים אתם, רבותי כי בזה תם ונשלם, אינכם אלא טועים!

כשאך נפטרו התיירים מה“ליידער־ארבייט” (עבודת העור) יצא לקראתם יהודי בעל זקן מחודד והתחיל ממלמל בשפתיו:

– בע־מע, בע־מע, “קארפעטס”… (שטיחים), ובשעת דבורו הוא מורה באצבע על תמונת השטיחים של “מרבדיה” אשר על הקיר…

– או־יעס, “קארפעטס!” יפה מאד! היש לכם “טשאריטיס” (צדקות) בירושלם? אלרייט!… נאחנו נהיה גם אצלכם!… “אוף־קורס!” (בודאי!)…

* * *

וידידי בן־לויתי עומד ורושם וכבר מלא את פנקסו “רשמים” עד אפס מקום… עומד הוא ומסתכל מתוך רחמנות על הזוג האומלל, זוג התיירים שנפלו בידי ה“שנוררים”. ביקש תייר לישב בשלוה בירושלם וקפץ עליו רוגזם של המוסדות הישנים והחדשים שלנו – כך הוא אומר…

למה הדבר דומה? – כך הוא טוען עמי – למכה השניה של מצרים לצפרדעים שבאו אל הבתים אל המלונים אל החצרות ואפילו לתוך התנורים ושלחן־האכילה… כי קצה נפשם של התיירים מהשירות והתשבחות של “הצפרדעים” על מוסדותיהם יותר ממה שקשה עליה ה“צפרדעים” הקבצנים עצמם ודוק…

– ומה יעשו בעלי המודעות האלו? – שאלתי מבן־לויתי – כלום יחכו עד שיטריחו התיירים את עצמם לבוא אליהם? הם יוכלו לחכות ולחכות ועיניהם נמקות… מה עשה הנביא כשלא רצה ההר ללכת אליו, כפי פקודתו? – קם הנביא והלך אל ההר…

* * *

– “בעסט מאשינס!” (המכוניות הכי טובות!) –––

בפזמון זה פגש אותם בחור צנום ו“ג’ינג”ר" שהסיר את הקפילוש שלו בנימוס ותחב להם את כרטיסו…

– נהגים “פירסט קלאס” (ממדרגה ראשונה), הוסיף הצעיר להלל את סחורתו, מכוניותינו הן הראשונות בירושלם מיום שנכנסו האנגלים…

– “מיי גאד!” – קרא התייר אצלכם בפלסטיין כלם “ראשונים”! חפצתי לראות כאן אדם בינוני ופשוט או מוסד שאינו מהראשונים!.. “אתה בחרתנו” קיס אמתיים!…

והתחילו מדברים על נסיעה לחברון וליריחו.

– אבל אדוני, המחיר יקר מאד! – נזעק התייר.

– יקר מאד?… חע־חע־חע!… חייך בעל המכוניות: ובשעת דבורו הוציא מחיקו מפה, פרש אותה לפני התייר והוא בעצמו והתייר ואשתו הביטו בה שלשתם כתרנגל בבני־אדם.

– “כאן יריחו”… – הראה הירושלמי באצבעו על המפה, – רואה כבודו?… יורדים יורדים… ועושה תנועות בידו מטה מטה כאלו ירדו תהומה…

– כאן בעיר – הוא אומר לתייר – אנו לוקחים שלשים גרוש לשעה, אבל ליריחו… אלף מתר מתחת לים, גם ניטון שטרויס נסע רק עמנו…

– או־יעס! – אמר התייר – מתי היה נייטון שטרויס?

– לפני שנה בערך – ענה בעל־האוטומובילים – מתי נביא את ה“מאשין?”…

– היש לו בית־תבשיל לנייטון שטרויס בירושלם? – שאל התייר בכונה.

– שני בתי־תבשיל, ענה השני, אבל ה“מאשין” שלנו מתי תבוא לקחתכם ליריחו?…

– “אלרייט!” – ענה התייר – תבוא בצהרים… “שע־ללום!” (שלום!) פנה לאשתו והסביר לה:

– זהו מה שאומרים ב“פעלעסטיין”: “שע־ללום!” It means everything (הכל יש בזה!…)

כשעמדה המכונית בצהרים לפני המלון ובעל המכוניות “הראשונות” בירושלם לצדה, ירדו שני התיירים מהמדרגות של המלון, ישבו שניהם בהרחבה בתוך ה“מאשין”, צררו היטב את חפציהם ואמרו לשופר: – לך לתל־אביב!…

תמה בעל המכונית ואמר: – והלא הזמנתם ליריחו ולסביבות ירושלם?

– אנחנו נבוא בשנה הבאה לירושלם… יש לנו רשימה ארוכה… “שע־ללום!”… “שע־ללום!”.

ועד כאן אומרים בשבת הגדול…

* * *

ומחמת שנתמלא הפנקס של חברי־לעט ועפרונו כלה כמעט, וביחוד מפני שאני מכין את עצמי לחתונת החסף שלי שתיה אי“ה בחוהמ”פ, הריני מקצר הפעם ומברך אתכם, חביבי ויקירי, בברכת חג שמח פסח כשר עם ארבע־כוסות מהיין כשר לפסח של “הכרמל המזרחי” דוקא וגם מה כשר לפסח של “ליפטון” דוקא – ונאמר: אמן!

* * *

כן, עיקר שכחתי! גם השנה חוששין קצת מ“נבי־מוסא” וגם השתא לא יהיה כלום אי“ה, מחמת שההר הזמין לבני־ברקס את כל התנאים והאמוראים מבני עשרת־השבטים ומבני דודנו, וגם מאחב”י לכבוד יום־טוב: את ר' דובצא ור" סנדר ור" אברהם דבי־קושטא ואפילו את המ"הרם שיף וחתם־סופר ואהוד בן־גרא ועל כלם את מאפי־קונטרטו אות דג־מלוח־טון וכל הכלי זמר למיניהם שהם צריכים לגופא דעובדא – ולמיחוש לא מיבעי!

עז־מות