שבוע של פסח. שבוע של “מלוכה” יהודית ב“סדר” ואחר הסדר, של בן מלך מרומא ושל בת־מלכה מלונדון וביחוד של “נבי מוסה” ערבי ויהודי בירושלם עיה“ק: בקצור, שבוע של חומר בשפע לרבכם ר' עזמות לכבוד שב”ק זו.
כמו שאמר תייר אחד אמריקאי, יהודי שהגיע לעירנו עוד לפני הפסח יודע הכל ומתרץ את כל הקושיות לאשתו ולבני חבורתו וכבר הספיק לראות את “נבי מוסה” ואת כל הטררם מסביב לנסיך האיטלקי: Every Sunday (בכל יום ראשון) – כך הוא מסביר לחבריו בשפתו חצי־אנגלית חצי־יהודית – מכינים כאן בימי החגים איזו “דיסטרקשיון” (שעשוע) לתיירים, ביום א" העבר בא הפרינס מאיטלה, ביום ראשון זה בא הפרינס מאיטליה, ביום ראשון זה בא הפרינס מחברון (כוונתו ל“נבי מוסה”), בשבוע הבא תבוא הפרינסס מרי מלונדון ואח"כ המלכה מרי מרומיניה.
You Know, every Sunday (אתם יודעים, בכל יום ראשון!…)
אלא שהנסיכה מרי מלונדון הקדימה ובאה ביום אחרון של פסח והמלכה מרומיניה הזדרזה וחזרה לביתה ולמקום שמכירי אותה…
ראה התייר הזה בני־אדם שהם עוברים בחוצות ירושלם ונושאים בידיהם לולבים ירוקים מקושטים בפרחים והולכים לבתי התפלה שלהם, מיד נפל על המצאה ואמר לבני־החבורה שלו: Different people here! (אנשים שונים כאן!) אצלנו בפסח יש ג"כ לולבים כאלה אבל מסביבם איזה “גראס” (עשבים)… ויש עוד שני… (מרמז בשני אגרופיו על האתרוג).
– אתרוגים! – אמר לו מורה־הדרך היהודי.
– אוה, יעס, יעס! – ענה התייר בשמחה – “מסרוג”… “דו ווייס וואס איך מיין”… (אתה יודע למה אני מתכוון…) “א מסרוג!” מהנגים משונים כאן אצלכם ב“זירוזלם”…
ולא ידע בעל ה“מסרוג” הזה כי אלה לא יהודים כי אם נוצרים, שהם נושאים לולבים ירוקים לכבוד חג־הפסחא שלהם…
* * *
יצאתי עם יהודי אחד תייר מהגליל מתערוכת־האמנים אשר במגדל־דוד (אגב לא שכח סטורס מאי קפריסין לשלח להם ברכת “מזל־טוב” בעברית לכבוד התערוכה השביעית, לקיים מה שנאמר: שלח ברכתך על פני המים כי ברב הימים תמצאנה בירושלם…) – ונתקבלנו, כלומר אני ובן לותיי בתהלוכות “נבי מוסה” משכם ומסביבות ירושלם ומחברון (הן מספרם עלה השתא עד עשרת אלפים!…)
– יותר מדי ערבים אצלכם בירושלם! – אמר לי חברי בתרעמת.
וספרתי לו כדרכי מעשיה קטנה ונאה, מעשה בשני יהודים שנסעו… הן יודעים אתם כבר היכן? – ברכבת או באניה. וכמנהג גובראין יהודאין נודעו זה לזה בשמם ובפרנסתם.
– מהיכן יהודי? – שואל אחד מהשני.
– מברדיטשוב! – ענה השני.
– כמה יהודים יש אצלכם בברדיטשוב?
– ארבעים אלף!
– ומהי פרנסתם ומלאכתם1?
– מה שייך? – עונה היהודי מברדיטשוב – יהודים עוסקים במסחר ומרמים זא"ז כנהוג…
– וכמה גויים ישנם בברדיטשוב?
– גויים? ישנם כשמנת אלפים גויים ואפשר גם עשרת אלפים!
– ומה עושים הגויים האלה?
– מה שייך? – ענה היהודי מברדיטשוב – הגויים הם חוטבי עצים ושואבי מים ליהודים ומספיקים להם כל צרכי החיים בברדיטשוב… ומהיכן כבודו? – שאל היהודי מברדיטשוב את חברו.
– מברלין…
– מברלין?… כמה יהודים ישנם בברלין?
– כשמונים אלף יהודים.
– וכמה גויים?
– כמליון גויים… ואפשר עוד יותר!
תמה היהודי מברדיטשוב תמיה גדולה ואמר:
– בשביל שמונים אלף יהודים למה דרושים כ"כ הרבה גויים בברלין?…
– לא לחנם – העיר לי בן־לויתי בהלצה – כתב בן־אבי שלכם כי “אין לנו צרך ברוב” בא"י, היות וכל הערבים האלה הם יהודים המתחפשים לערבים…
– והתנא־דמסייע ליה – עניתי לו – הד“ר רופין הן מוצא עפ”י המדע והמחקר כי הערבים הם יהודים…
* * *
וכבר עכשיו רוצים אתם בלי שום ספק שאספר לכם בהרחבה ובפרוטרוט את כל פרשת “נבי מוסה” של בני־דודנו ושלנו והאמת אגיד לכם, תלמידי ותלמידותי, כי גם אני רוצה לספר לכם על חגיגת הרגל ועל “יציאת מצרים” מישורון…
מרבים אנו, אמנם, לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר הרי זה משובח, אבל, כמדומה לי, כשאין אנו מספרים מה שהיה צריך לספר.
כל הספורים של יציאת מצרים הם ברובם, כמעט כלם, רק על פרעה מלך מצרים וגזרותיו ורצונו הקשה ומכותיו הקשות… “ויאמר פרעה”… “ויצו פרעה”… “וירא פרעה”… “ויכבד ה' את לב פרעה”… “וישמע פרעה”… “לא ישמע פרעה”… פרעה פה, פרעה שם, פרעה היום ופרעה מחר, ועל בני־ישראל וחיים אז ועניניהם הפנימיים – כמעט שלא נדע מאומה, העיקר הזה חסר לגמרי מן הספר, וחבל!
והידעתם מדוע? – מפני שדלא היה אז עזמות בעולם, שיספר לדורות את “יציאת מצרים” עם כל הפרטים והסודות ושיגלה את אשר כסו אז ב“מלון יוז” אשר בארץ גשן… מה היתה הסבה האמתית של חשך־מצרים ואיך עשו אחב“י “רכוש גדול” וביחוד מדוע הביטו אחרי משה?… ומהו כל הענין עם המצרי? ועוד כהנה וכהנה… אגב, המצרי שלקח ממנו ידידנו וקציננו החביב ר' דובצה בפסח זה מתהלך בארצנו ושלום שוורצבורד החזר מכאן לפריז ומתגעגע לירושלם עיה”ק…
ובכן, ויהי בישורון לא מלך אלא – פרייליך! (ששון ושמחה!)
כשבאתי ל“ישורון” עליתי מיד אל הגזרה והסתכלתי ממרומים.
á vol d’oiseau בבחינת: יושב בשמים ישחק, המגביהי לשבת ומשפילי לראות בחצר… כחמש מאות איש ואשה מאחב"י ישבו מסביב לבמה, כלם חבושי מגבעות חדשות לכבוד יום טוב וגם שטריימליך נראו בקהל זעיר פה זעיר שם ומן הצד ישבו בעזרת נשים זקנות וצעירות מוקפות גדר של שבכה כתרנגולות להבדיל, כקאקי חיורי מהפודר הלבן וקאקי סומקי מהאדום האדום הזה אשר לשפתותיהן ולחייהן… ורק נשים צעירות אחדות התגנבו בין הגברים.
ובכן ויהי בישורון לא מלך אלא – מיידלאך… (צעירות). על הדוכן עמד הכהן הגדול ונאם נאום פוליטי: – רוצה הוא כנראה, לאחד את הכנסיה והממשלה, ממש כמו שעושה מוסוליני, להבדיל, שם במלכות רומי ובותיקן.
וכשהתלהב הרב הגדול ודפק באגרופו על השלחן וצעק על הכשרות ועל הטהרה בישראל העיר אחד היהודים מן הצד: לא כאן המקום לצעק ולדפק – ילך נא לעין חרוד ולעין־טבעון וידפק שם על הכשרות…
ואגב נודע לי סוד ממקור ראשון, כי תנאי מוקדם התנו עם הרב שינאם רק עשרה רגעים, והוא המשיך ב“ה את דרשתו עד חמשים רגע. אמור מעתה: לא עשר דקות… ולא ב”ישורון" אלא חמשים דקות… ולא עוד אלא, שאחרי דרשתו של אוסישקין, דרש הרב במפגיע להרשות לו עוד חמשים רגעים כדי להשיב לו על דבריו. ואולם אוסישקין איים עליו שידבר אח"כ חמשים וחמשה רגעים – ונשתתק.
פתח אוסישקין בשלשה מומנטים, ודבר דברי תורה – ממש כמו במסת “ענג־שבת” של ביאליק בשבת הקודמת בת“א… – ואולם לאחרונה נהפך נאומו לנאום ריביזיוניסטי־קיצוני, שאפילו ז’בוטינסקי והוינשלים ושאר הפריות הריביזיוניסטים בארצנו נחשבו כריאקצונרים לעומתו, ועל כגון דא אמרו חז”ל: מנהיגים חכמים הזהרו בדבריכם ומכש“כ מי שהם עתידים להיות נשיאי “כנסת ישראל”, כי אזנים לכתל (ולא דוקא המערבי) והקול הולך מ”הר־המוריה" עד קרוב למאה־שערים… כי למה יאמרו הגויים בעתוניהם: וישמן ישורון ויבעט?..
והאמת אגיד לכם, רבותי, כי לא נתפעלתי הרבה משירי הקדש של ישורון. שערו בנפשכם: חלוץ קטן, חבוש קשקט’ל לראשו, לבוש חולצה־רוסית וחגורה אדומה למתניו, שתי ידיו תקועות בשני כיסי מכנסיו ופיו פעור וצוען ומתחזן ומתגרגר… שהרי כתוב: וכל העם רואים את הקולות, והלואי שהיינו שומעים ולא רואים את הקולות האלה והלואי שגם לא היינו שומעים…
איני מאמין כי כך היו בני־הלויים אז וכך היתה שירתם בבית־המקדש… יסלח־נא לי הד"ר ז’נדברג – לא כך, לא!…
* * *
כל התחלות קשות, רבותי, ומכש“כ בביתנו הלאומי ומכש”ש לאחב“י ולבני ישורון – וה”נבי מוסה" הראשון שלנו יוכיח!
במתי מעט, כמה שנאמר במנינים אחדים ירדו מ“ישורון” לכתל המערבי, ואולם בכדור השלג שהתגלגל ומתגדל בדרך גלגולו כן נתרבו אחב"י בדרך ברחוב יפו ויהיו שם לגוי גדול וירבו ויעצמו ותמלא הרחוב אותם מהכתל ועד התנור ועד רחוב הבטרק מלמד שבני ישראל היו מצוינים שם, כלומר – ציונים…
מתחלה עשו “בעור חמץ” ברחוב דויד ונקו אותו לגמרי: חנויות בני־דודנו מוכרי “איסקי־דוניא” ושאר ירקות ולימונטה היו סגורות כלן על מסגר כיריחו בשעתה וכלתה רגל שלה מן השוק, בבל־יראה ובבל ימצא אחד מהם בכל הרחוב ואינם – נחל קישון גרפם! וכששאלו מוכרי־הירקות שאלת־תם בלשונם: “שו האדא?” (מה זה?) וענה להם כי כמה אלפים “סהיוניון” צריכים לעבור כאן…
כשהגיעה התהלוכה אל הכתל מצאו לפניהם מנין של ספרדים ומצד שני מנין של חסידים מאגד"י ובנו של המזכיר המעופף בתוכם… וכלם התפללו מנחה. כשראו החסידים את המחנה הכבד של “עולי רגל”, שבאו בנעריהם ובזקניהם, אמר אחד מהם בקול רם ובז’רגון.
– “דעס כותל־מערבי וויללען זיי אויך צו נעממען פון אונז די טרייפניאקעס?” (הגם את הכתל־המערבי באו לכבש ולקחת מאתנו ה“טרייפניקים” האלה?…).
ואמנם מיד החל “הכבוש” ועולי הרגל התפרצו אל הכתל וכבשו אם לא את “הר־המוריה” הרי לכל הפחות פנה אחת, אבן אחת של הכותל. ואז התחילה “אובסטרוקציה” חזקה מצד החסידים, דהיינו: בן־המזכיר התחיל מתפלל בקול רם ובצעקות כדי להפריע את החפשים ימ"ש…
ואולם, תשועת ה" כהרף עין, אחינו הספרדים זריזין ומקדימין גם בגמר־התפלה ולאחר שגמרו בשירה ובמקהלה “לכה דודי”, כדרכם, עזבו את המערכה ואחיהם האשכנזים תפשו כ“טרטרים” אמתיים את מקומם…
העו“ד הגדול והחזן מישורון ואחריו בנו של הגבאי הגדול מהחורבה נתנו בשיר קולם והקהל עונה אחריהם בקול רם. אז הוציאו החסידים את “כלי־התותח” הגדולים שלהם ועמדו מחנה מול מחנה כאויבים ממש, וה”מלחמה" – מלחמת שמים נטושה לארך כל החזית של הכתל המערבי, לקיים מה שנאמר ב“לכה דודי”: ימין ושמאל תפרוצי…
בן־המזכיר קופץ בקול וצועק בקול: “קול ה' בכח!” ובן הגבאי עונה לעומתו בקול: “וירקידם כמו עגל”…
החסידים מתפללים וצועקים – “קומי צאי מתוך ההפכה”, והחפשים עונים בשירה: “שמעה ותשמח ציון ותגלנה בנות יהודה”…
ובן־המזכיר צועק בקול רם ונשא: “בואי־כלה, באי כלה!” ובן הגבאי יורק לעומתו ושח: “בואי־בשלום!” ופתאם נשמע קול שירה: “יגדל אלהים חי!” והקהל עונה לעומתו “יגדל אלהים חי!!” וקהל־החסידים מסטרא־דימין צועק: “חי וקים!”…
דומה היה כאלו בני־אדם אלה מתחרים איש באחיו, מנצחים זא"ז בקולי־קולות כדי להקדים איש את חברו ולהביא את תפלתו ראשונה לפני כסא־הכבוד, כביכול…
* * *
בדרך חזירתם היו עולי־רגל כארבעת אלפים איש, כן ירבו רבש“ע! ואחב”י נתלכדו ונתחברו יחד והיו כאיש אחד, שאפילו למחט דקה לא היה מקום ביניהם. אחב"י לא יכלו פשוט לדבר זה עם זה מחמת שידיהם היו תפושות ודחוקות. ומעשה ביהודי אחד שהתעטש, לא עליכם, ולא יכל למחט את אפו הזב חצי שעה עדי הגיעם לשער יפו. ואולם, ראו זה פלא! למרות כל הדוחקא־דכלה וכל הלחץ לא נתמעכו הזקנים והילדים ואפילו הצעירות, ממש כמו בעזרה בבית־המקדש לפנים…
לא הלכנו ברגלינו אלא שנדחקנו והגוש הלך והתנודד ממקומו כ“גולם” זה של “הבימה”, והשוטרים מבני עשרת השבטים עמדו משני הצדדים והשגיחו על הסדר, מקלותיהם הדקים בידיהם ואומרים בעברית: Schmenayim, Schmenayim. Please (שמניים, שמניים, פליז!) כלומר: שנים, שנים, בבקשה!… והקהל הלך “שמניים־שמניים”, כל הרגלים היו לרגל אחת וכל אחב“י היו באותה שעה לאיש אחד, אבל מי יודע אם גם “לב אחד”?… והנה בהגיעם אל חנויות בני־דודנו אשר מן הצד, נתפרצה שירה עזה וחזקה: “וטה־ר לבנו! וט־הר לבנו!” והקול הולך וחזק ובני־דודנו עומדים ומשתאים ושואלים זא”ז: “שו הדא?” (מה זה?) הגם ל“יאהוד” יש נבי מוסה?… כי זה היה ביום ששי, יום חג לשלש הדתות: נבי מוסה של הערבים, “נבי־מוסה” שלנו “ויום הששי הקדוש” של הנוצרים – שלש רגלים ביום אחד ועל רגל אחת…
ואולם בהגיע התהלוכה לשער יפו נתפרדה החבילה נתישרו הרגלים ונשתחררו הידים והיתה להם הרוחה מה עשו? – יצאו ברקוד ובמחולות – ברחבה אשר בשער יפו לאור הפנסים… נשתלבו הידים ונתרוממו הרגלים מאליהן ונפתחה השירה, שירת הקומקום וכלם יחד מרקדים רקודים לא של הרגלים בלבד כי אם רקוד הנפש. כלם התאחדו כאחד לתנועה אחת, לתנועה של חרות ושרו בקול כל אויבינו, כל שונאינו, כ־ל־ם ילכו מכאן! ושיירה אחרת עונה לעומתם בשירה וברקוד: “לא־לא־לא לא, לא נלך מכאן!”
ומרב התפעלות תפש יהודי פולני בעל קפוטה ארוכה ושטריימל לראשו שני חלוצים בזרועותיו מימין ומשמאל והחוט המשלש הזה רקד ושר ובעקשנות: “לא נלך מכאן! לא נלך מכאן!” ואחריהם החרו החזיקו “שלישיות” רבות כאלו…
וליצני הדור אומרים כי אלו לא היו חלוצים אלא חלוצות שלבשו כלי־גבר והתחפשו לחלוצים…
ומרב חדוה נכנסו גם התיירים ועולי רגל עם נשיהם לתוך הרקוד והיה “ליהודים”…
ומספרים כי האורח הגדול מבלגיה הוזיר והשתפני מר ונדרולדה השוהה עם רעיתו בעירנו, ספר לאחד ממנהלי “מלון־יוז” בהתפעלות על “נבי־מוסה” של היהודים, שראה בצאתו מהקבר הקדוש..
אגב, מוסר לי עתונאי חשוב בעירנו בלחישה כי שאל מאת הרב הגדול שלנו מפני מה לא נספח אף הוא לתהלוכה, וענה כי חושש הוא שמא, יאמרו עליו שהוא הולך עם הצעיכים והדור החדש…
ובלאו הכי, האם לא אומרים עליו שהוא נוטה לצד החפשים, הא?… ומטעם זה לא הסכים בשום אפן להצעת הועד של האמפיתיאטרון, מפני חשש מה יאמרו הבריות?
אכן, דיפלומט גדול הוא מורנו ורבנו ומכניס את הפוליטיקה לתוך הקדושה…
ואם תרצו לדעת, רבותי, – ולמה לא תרצו? – כיצד היתה הורתו ולידתו של רעיון “התהלוכה” לכתל־המערבי אגלה לכם שום סוד קטן.
נתחלקו הדעות בין חברי ישורון: חד אומר – רק דרשות וזמירות־קדש בישורון וחד אומר – תהלוכה דוקא! ובא ר' בנימין ה־3 מבית הכרם והכריע ביניהם: גם דרשות וגם תהלוכה!
וכך נוצר ה“נבי־מוסה” שלנו בירושלם, אעפ"י שהרעיון אינו חדש וכבר קדמונים אחרים לפני שנים אחדות בבית־העם…
* * *
ותלמידי ממגיני השפה העברית בת“א שולח לי רשימת “ועל חטא” מהשלטים ברחובות ת”א:
1. רחוב אדולף קרמיה, כתוב בלטינית Adolf Crémier במקום Adolphe Crémieux (שמו העברי היה יצחק משה).
2) רחוב קרל נטר כתוב בלע"ז Karl Nutter במקום Carl Netter.
3) רחוב משה לונץ – שמו היה כמדומני אברהם משה לונץ (עיין “ירושלם” שלו וכל חבוריו במשך 40 שנה).
4. רחוב ש.פ. רבינוביץ – כתוב: Rabinowitz Street ולא ידוע אם הכוונה ל“האחים רבינוביץ” או לסוחר הבירה בת"א, או לסופר “שפר”?…
5. רחוב נחמני, ע“ש הרמב”ן לא ברור אם זה לכבוד נחמני הספר־הסופר בפ"ת או נחמני, מי שהיה שומר בטבריה?…
ובירושלם עיה"ק עשו, כנראה, בעלי המכוניות, “מצולאים”, כמנהג הספרדים, למשה מונטיפיורי וכתבו את שמו בעברית ובלטינית “משה מונטופיורי” – Montofiori במקום Montifiori כנראה, סגולה לתחית המתים.
* * *
וגם מתלמידי החשוב בחיפה קבלתי ידיעה תיליפונית ומענינת זו: חברת “פלשתינה ללויד” הביאה לחיפה ביום שבת זו, חוה“מ פסח, חמשים תיירים יהודים מרומניה. האורחים עולי־הרגל סודרו לכבוד פסח באפן כזה: כ”ג מהם נשלחו למלון סטרנד, כ“ז מהם למלון “וינדזור” והאחריות הגרבניות… כל בעלי המלון והפנסיונים היהודים בחיפה שולחים את מחמאותיהם (את ה“מ” הוסיף הבחור־הזעצצער בטעות – עזמות) למנהל החברה על מפעלו החשוב והכביר לטובת הישוב העברים והמלונים העברים בחיפה. האורחים בעצמם שלחו לכל העתונאים את תודתם העמוקה לחברה ולמנהלה על מדת הכנסת אורחים שקיימו בהם עפ”י כל חוקי היהדות והכשרות בביתנו הלאומי…
אשרי הבית הלאומי שיש לו חברות לאומיות ומנהלים לאומיים כאלה!
אשרי העם שככה לו!
* * *
ולאחרונה הרשו לי רבותי מלים אחדות בענין פרטי ומשפחתי.
הריני מודה בזה מעומקא דלבי לכל תלמידי ותלמידותי, וידידותי, מכירי ומוקירי חברי וחברותי בעבודה ובספרות קרובי ובני משפחתי, וכל חסידי בארץ ובחו"ל כן ירבו! – שהואילו להבעי לי ולביתי את ברכתם לכבוד חתונת־הכסף שלנו במברקים ובמכתבים, בפרוזה ובשירים במתנות ובבקורים.
יהי רצון, שכל ברכותיהם הלבביות והאמתיות תתקיימנה אפילו למחצה – אמן סלה!
עז־מות
-
“ובלאכתם” במקור המודפס וצ“ל כנראה: ”ומלאכתם“ – הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.