רקע
ישעיהו קרניאל
"דֹאר היום", שנה עשירית, ירושלים גליון קס"ח, יום ו', ל' ניסן תרפ"ח – 20.4.1928, י"א להצהרת בלפור
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

כשנכנסתי בשבוע זה למסבת העתונאים בקרן היסוד, ראיתי לפני שלחן ארוך וערוך לארך כל הפרוזדור ומסביבו ישבו מסובין ובלתי מסובין כששים־שבעים עתונאים ובלתי עתונאים ועשו אזניהם כאפרכסת לשמע את הרצאתה של הגב" סולד בעברית. בראש השלחן ב“מזרח” ישב היו“ר המשורר היפה, מזכיר מלון יוז לימינו ומיניסטריום הכספים של ההנהלה הציונית ה”בוכהלטריה" לשמאלו. הנטקה מפנים, ילין מאחור, אליצור במשקפיו בתוך העתון והכהן עמד בפתח האהל. חסר רק ר' בנימן, כנראה מפני שהוא עסוק בהכנת יובל החמשים שלו, שעורכים רק בעתוני חו"ל, בורשוי ובאמריקה, לקיים מה שנאמר: סחור סחור ולבית כרמי לא תקרב..

פקידי המוסד ולרבות הפקידות עמדו עליהם – כלומר על העתונאים – כדי לשמש את הקהל בתה ובתופינים החלק החשוב שבתכנית ואחד מהם הואיל בחביבותו למסר לי את מקומו והוכיחני לשבת על יד עתונאית לבושה שחורים, מדברת רוסית במסבה עברית ושומעת הרצאה עברית אמריקאית מההנהלה הציונית…

וכשראיתי לנגד עיני את ה“משפחה” הגדולה של בעלי העט ומשחירי הניר מת“א ומירושלם שהם כ”כ מרובים ומסובין הפעם, בלי עין הרע שאלתי: מה נשתנה? מה הביאכם הלום? ועל איזה שדה צמחו פתאום כ“כ הרבה עתונאי־שמאל שלא ראינו מתמול שלשום? – עד שחקרתי קצת במקום הראוי ונתברר לי הדבר: ־ כלם רוצים לדעת “מה נשמע שם באמריקה?” מה סבת המחלוקת? האם המלחמה היא חלילה נגד ויצמן ומלון יוז נגד ליפסקי? והאמת הדבר שכל המחלקת היא בגלל “קהלית ציון”? ומה סבת התפטרותו של ברנסון ורוזנסון? והאמת הדבר שליפסקי נתן 8000 דולר ל”בימה" באמריקה על דעת עצמו? והעיקר – האם זה יזיק הלילה לתקציב?

בקצור – “גלוי אמריקה” זה היה הקוטב העקרי שעליו סובבה כמעט כל המסבה והסיבה לכל “הפריה־ורביה” של העתונאים והעתונאיות בקרן היסוד..

מובן מאליו, שלא אמסר לכם אפילו במקצת את תכן הנאומים וההרצאות של מלון יוז מפני כמה טעמים: ראשית, הלא נתפרסמו בעתונים והנכם1 יכולם לקראם שם והשנית – וזה העיקר! – הן חובתי היא לספר מה שלא כתוב בעתונים ובפרטיכלים, שהרי ידוע לכל בארץ ובחוץ לארץ, שמי שרוצה לדעת מה שנעשה באמת בא"י אל יפנה למאמרים ההגונים ואל ישעה למאמרים העליונים והפטפוטים של איזה “בן רפאל” למשל, אלא שיביט ויעיין שם “בעזמות”.

בנוהג שבעולם, כשמסדרים מסבת עתונאים מרצים תחילה לפניהם ואח“כ שואלים שאלות אבל אצלנו ב”ה הכל להיפך. מקודם שואלים את הקושיות ואח“כ אומרים את ההגדה. צפה היו”ר מראש כי עתידים העתונאים לשאל מאת ההנה“צ ע”א אמריקה, מה עשה? – נתכנס עם עתונאים אחדים ודנו: מי יהיה החכם שב“מה־נשתנה?” לשאל את השאלה העדינה הזו, ונפל הגורל על הערוך ההגון שהוא מומחה באותו דבר מחמת שהוא יתחיל, כדרכו, להגיד: אמנם זוהי שאלה הגונה ועדינה וקשה לשאל מההנה“צ, אבל משום־מה רוצים אנו דוקא לדעת את הענין: אמנם מצד אחד קשה וכ” אבל מצד שני לא קשה וכו'.

וכך הוה: מיד אחר כלות ההרצאות – אגב, היה לנו שעור לדוגמא של השפה העברית ע“י ב”כ ההנהלה הציונית, הם דברו עברית ממש כמו שמדבר ונדרוילדה צרפתית ומעט יותר גרוע מהעברית של המשחקים וביחוד המשחקות של “הבימה” חסר רק קיש, כדי להשלים את השעור העברי המופתי של וזירינו בבית הלאומי – אעפ"י שמצד שני, כמו שאומר העורך ההגון – יש ללמד עליהם זכות ולהודות כי במשך השנים האחרונות עשו קדמה רבה בלשוננו ולפני שנים אחדות לא היו מעיזים כלל להרצות בעברית…

החלה סדרה שלמה של שאלות וקושיות ואיבעיות ופירכות חמורות, על העליה ועל הירידה, על התיירים ועל שוורצבורד, על השדר“ים ועל קריצ”בסקי ועל ברקסון, על המושבות ועל הקבוצות וביחוד – על אמריקה, ודרשו תשובות ברורות ומספיקות. שכחו, כנראה, כי זוהי מסבת עתונאים וחשבו כי נמצאים הם באספת הנבחרים.

ואת זה הזכירה להם ב“כ “האכסכוטיבה”. כבר ספרתי במקום אחר את המעשה הזה, ואולם ישנם דברים שהם ראויים להשמע פעמים: מספרים כי פעם היה משבר בוזרת הולנדיה, הוזירים נתפטרו זא”ז והמלכה – באין ברירה – אחזה את רסן־הממשלה בידיה ונהלה ביד רמה. אז אמר אחד הוזירים המפורסמים בהולנדיה: בין כל הוזירים שלנו יש רק איש אחד וזוהי – המלכה! גם אני אומר: בין כל חברי “האכסכוטיבה” יש לנו רק איש אחד, וזוהי גב' סולד!

מושלמת היא בכל המעלות: נעים לה להמצא במסבת עתונאים, “בתוך עמי אני יושבת”, שהרי היא סופרת “פאר ארעלנס”. ואם העתונאים הם ציונים ושואלים שאלות ציוניות הרי גם היא ציונית ולא מאתמול כי אם זה ארבעים שנה, ואם הרצפלד מעיר על הספקולציה החדשה, הרי יש גם לה ב“ה “עינים לראות ואזנים לשמע”, ואם תרצו הרי היא יודעת גם “מה שעושה רש”י” ולומר כמוהו: איני יודעת, שלא לחנם היא בת רב באמריקה.. ואם לא תרצו הרי היא: “אשה פרטית” ולא “גבורה” ובנוגע לאמריקה, הרי ישנם שם שני עולמות: של יהודים ויאהודים, של ליפסקי ושל ברנדיס. היא אמנם שייכת ל“עולם ההוא” ובכ“ז היא קורקטית במעשיה להנה”צ, בחינת: אני במזרח ולבי בסוף מערב…

בקצור, הכל היא יודעת לספר ולתרץ רק את התשובה המחוכה והמצופה, את זה, – א מכה!. לא לחנם אמר אחד העתונאים בצאתו: יש חוזר בתשובה ויש חוזר בלי תשובה..

ומי שלא ראה את שמחתן ואת נקמתן של הנשים בשעה ש“הצליפה” על הרצפלד – לא ראה שמחת איד ושמחת נשים מימיו! הוא שאל את ארבע קושיות שלו בקול ודרש תשובה ברורה וכהלכה – מעשה “שקץ” – ואולם הרבנית לא נתפעלה ומיד שקל למטרפסיה מתחת אותו במחילה על הסף והרביצה, כדבעי, בלשונה החריפה.. כי כאן מצאה בעלת חוב מקום לגבות את חובה, ויאה חוטרא לו מפני מעשה שהיה.

ומעשה שהיה כך היה: לפני שבועות אחדים היה מו“מ בין מלון־יוז והממשלה בדבר סדור עבודה בכבישים ובבנינים למחוסרי עבודה לשם הפסקת הסיוע, כידוע, וההנה”צ השתדלה להשיג בערך שלשים אלף לירות לתכלית זו ממקורות שונים.

תלפנה הגברת אל הממשלה ובקשה לדעת ממנה את החלטתה:

– אלרייט! – ענו לה – אחרי רגעים אחדים, ולא עברו רגעים מועטים והתיליפון קשקש: “האללא!” – צעקו מהממשלה – הענין מסודר ומחכים לתשובת מלון־יוז.

לא היו רגעים מועטים וההנה"צ ענתה בתיליפון: אלרייט! הכל מסודר, הכסף מוכן והעבודה תוכל להחל.

כל הענין נמשך עשרים רגע על השעון – וחסל! ואולם אם תדמו כי הכל תם ונשלם – אינכם אלא טועים. עצם הענין מתחיל רק עכשיו ענין הסדור עם הפועלים: ישב הרצפלד במלון־יוז אל השלחן הירוק במשך שש שעות וחצי ודנו ושקלו וטרו וצעקו והתווכחו עד שנגמר סדור העבודה, ועוד לא נגמר! וראה – מספר לי תלמידי ממלון־יוז – מה בין בני לבן־עמי: הם הממשלה “הרעה” שיש לה בודאי זמן לחכות, סדרה את כל הענין – אחת ושתים, ואחב"י ישבו ודנו ושקלו וטרו על כל השאלות החמורות במשך יום שלם!…

ומדי שמעו מפי ון־פריזלנד את הרצאתו החשובה ע“א התכנית הכספית של ההנה”צ, ועל אודות ה“קונסולידציה” (מלה חדשה וארוכה לקצוצים), שהכל תלוי בכסף אם יבוא או לא יבוא, עלה על דעתי המעשה המפורסם של שלום־עליכם באותו היהודי הדייג, שהסביר את ה“שכל” של הדיוג: "כשהים שקט צדים דגים, וכשצדים דגים הדגים בזול וכשהדגים בזול אוכלים דגים…

גם אצלו – ה“שכל” פשוט אמרו כשיש כסף משלמים חובות וכשאין כסף אין משלמים משכרת…

אגב, שאלו – איני זוכר מי? – על הסכום הענקי, למעלה ממאתים אלף לירות, שהוציאו עפ“י המאזן של מלון־יוז ל”מסחר ותעשיה", והיתה התשובה תיקו, כלומר: תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות…


* * *


ועכשיו אספר לכם, רבותי, מעשה בסוד אחד סוד כמוס.

מספרים כי בבוא שלום אש בפעם הראשונה לאמריקה, לקח אותו ה“פארווערטס” – עתון הפועלים – כמו שאומרים “בחכירה” ועשה ממנו בעתונו ל“אלהים” ממש. “אדיטורילס” כלומר: מאמרים ראשיים, וראיונות ופגישות מוסבות וירכתונים ודברי שירה ובדיחה נתפרסמו יום יום בעתון הגדול הזה לכבוד הסופר הגדול הגבור והנערץ וכו' שלום אש ומכיון שעתון אחד מהלל, הרי העתון השני – מחלל, ולא נתפעל הקהל הרחב מהסופר. וביחוד מהצגת “אל נקמות” שלו ובית הזונות במחילה, אלא שלא העיז שום אדם ושום סופר להביע את דעתו כנגדו בגלוי מפני פחד השמאל הכל כמו אצלנו בא"י.. מי שנוגע בקדשי השמאל, לא ינקה, כידוע…

ואולם הסופר תשר“ק – המניח זוין – זה הרכתיניכטן הליצן לא יכל להתאפק, ובזמן ההוא המציא לו בירכתוניו איזה חבר מלצר ושם בפיו דברים שמסר לקוראיו – מעין ה”תלמידים" של ר" עזמות.. ובכן, תשר“ק זה מספר בעתונו את המעשה הנאה הזה: כשנכנס למסעדה פגש בו המלצר בשמחה לקחו הצדה ואמר לור: יש לי סוד כמוס למסר לך, מיסטר תשר”ק.

אדרבה! – ענה לו תשר"ק בסקרנות – ועשה אזנו כאפרכסת לשמע..

– לא – השיב המלצר – “אין מרקדין לפני האכילה”.. מקודם תאכל את המרק ואת ה“קניידלאך” ואח"כ תבוא ההגדה..

ואולם הענין הזה “דגדג” את הסופר שלנו ולא נתן לו מנוחה בסעודתו. הוא אכל את האטריות בחטיפה, המרק נשפך לתוך מכנסיו והבליעה עמדה לו בגרונו מרב חפזון.

– נו – שאל את המלצר עוד לפני גמרו את ה“קומפוט” – הבה ונשמע והכין את פנקסו הקטן לרשימה.

הביט המלצר לצדדין ואמר:

– לא אדוני, לא כאן המקום לספר סוד שכזה! יש אורחים רבים נצא החוצה! כשעמדו ברחוב, פקפק המלצר ואמר: ברחוב.. אזנים לכתל.. נצא מחוץ לעיר..

ותשר"ק רץ אחריו ומחכה בקוצר רוח לסוד.

כשעמדו רגליהם מחוץ לעיר, אמר המלצר: לא, חביבי, זהו סוד כמוס וכאן עוף השמים יוליך את הקול. הבה נכנס לתוך המערה.

בקצור, נכנסו לתוך המערה, כמו למשל, כאן בקברי הסנהדרין, נכנסו לפני ולפנים, ויפן המלצר כ וכה וירא כי אין איש זולתם, אחז באזנו של תשר“ק ואמר לו בלחישה: דע לך, מיסטר תשר”ק, כי שלום אש אינו סופר כ“כ גדול כמו שמתאר אותו ה”פארווערטס" וכמו שחושבים..

את המעשה הזה ספר לי יהודי פקח, עתונאי אמריקאי, בצאתנו יחד מהצגת “חלום יעקב”. ויכול אני לגלות לך – הוא אומר לי – את הסוד של המלצר לא במערה ולא בלחישה אלא כאן באמצע הרחוב ובקול רם כי לא “כהצעקתה” ו“הבימה” לא “איי־איי־איי!”

את “הדבוק” – הוא מוסיף – צריך לראות רק אצל המשחקים מוילנא ואפילו אצל התא"י של גנסין בירושלם.

וליצני הדור אומרים כי אפילו אצל ה“קומקום”…

את ה“גולם” – צריך לראות רק במערכה האחרונה, ו“חלום יעקב” הוא חזיון ארץ־ישראלי לכל פרטיו ודקדוקיו – ההתחלה היא ב“שמנה וחצי בדיוק”, כלומר ב־תשע וחצי והפסקות ארוכות והקהל נרגז נוסח התא“י והמא”י בפלשתינה (א"י)… ולדידי אפשר לבוא אל “חלום יעקב” – אחרי המערכה האחרונה…

– נו, ו“היהודי הנצחי?” – אמרתי לו בנצחון – את זה צריך לראות דוקא אצל “הבימה” ולשמע אך ורק את חנה רובינה, כי גדול חורבן בית המקדש על “הבימה” מחורבנו של ביהמ“ק בירושלם. על חורבן שכזה בכו כמעט גם שני האנגלים, פקידים עליונים, שישבו בשורה הראשונה נדהמים בכל שעות ההצגה. ואלמלי לא באה הבימה לארץ אלא “החורבן” הזה – ולא חלילה חורבן התיאטרונות שלנו בא”י! דיינו!..


* * *


אגב, בשבוע זה עברה קבוצת תיירים צרפתיים ברחוב יפו ועמדו לפני המודעות הגדולות של תיאטרון “ציון” המכריזות על הצגת “הדבוק” של הבימה. שאלו הצרפתים את הגאיד שלהם: מה זה Le Dibouk (הדיבוק?)

לא חשב ה“גאיד” הרבה וענה להם בלשונם: Les dix boues (בצרפתית משמעותו: עשרת התיישים). זוהי Comédie juive, Sioniste – קומידיה יהודית, ציונית..

ובשעת דבורו העמיד שתי אצבעות על מצחו לאות של שתי קרנים, רמז לתיישים..

ועוד קומידיה קטנה: ראיתי את מזכיר מלון יוז ובני ביתו וכל אשר לו שהם יושבים בכל הצגות הבימה על כסאות הכבוד (חנם בלע"ז) ולא יכולתי להבין מה ענין המזכיר אצל סופרים ועתונאים ובכלל אצל תיאטרונים? – עד שנערכה פגישה “לבימה” ע“י ההנה”צ בפנסיון לזרוס והבינותי את הפסוק הידוע בחומש: כבוד תחת כבוד..


* * *


וראו מה בין בני לבן צבי!

שם בועד הלאומי שלנו, כשמדברים על פתח תקוה וכשאך מזכירים את השם הזה הרי השמאל מתחיל לדפק ולרקע ברגלים ממש כמו שמזכירים להבדיל, את המן ואת עשרת בניו בשעת קריאת המגילה, ולא רק השמאל כי אם גם הימין, מפני ה“מודה” וביחוד מפני פחד השמאל ומצוה לחרף ולגדף את ה“עיר הנדחת”, את הבוגדים וכו' וכו", ואולם כשבאו הגויים לועד הלאומי, גרימשוי וטאוני מדבר בן־צבי בטון אחר לגמרי:

– “כדי להסביר ל – כך הוא אומר לגרימשוי – את פעולות ההתישבות, אפשר להביא שתי דוגמאות: האחת היא פ”ת והשניה עמק יזרעאל, (אגב, ונדרבילדה אמר: אחת היא ז"י והשניה העמק–: עשמות), לפני 40 שנה ויותר היה כפר ערבי יעני בן איזה עשרות בתי חומר ותושבים מוכי קדחת, היא מולבס, ועכשיו מתנוססת כאן לתפארה (את זה יכול להגיד רק בן צבי, שהוא הטוב שבסיטרא שדמאל ונתפש קצת לימין ר"ל!) מושפבה פורחת בת שמונת אלפים נפש וסכויים רחבים והתפתחו מסביב וכו" וכו'.

בשביל הגוי הרי זה “מולבס” (ממתקים) ובשביל היהודים הרי זה לא פתח תקוה כי אם פתח האינטרנציונל.. למה הדבר דומה? – לאם אחת שרבה עם בתה ומכנה אותה בשמות של גנאי: עצלה, יצאנית וכיוצא בזה, וכשנכנס פתאום אורח צעיר היא משנה קולה ואומרת לבתה: הגישי נה, נשמתי כוס תה לאורח!.. והבת עונה אף היא בחביבות רבה: תיכך מאמעשע!.. כי מי יודע? אולי שדוך?..


* * *


נכנס אלי בשבוע זה אותו היהודי הצהוב, היוצא ונכנס לתוך ביתי כפעם בפעם כדי לשוחח עמי קצת “פוליטיקה”, ופניו מבהיקין מתוך הנאה פנימית. קורא אלי בשמחה ואמר:

– נו, מה תאמר ר' עזמות למפלה שהיתה להם?

– למי? – שאלתיו.

– למיסיונרים! – הוא עונה – מה, לא קראת בעיתון? בעבר־הירדן עשו אותם לבעלי מום, בעזה עשו להם הפגנות וגם כאן ב“נבי־מוסה” – כך מספרים כלם – החליפו את קריאותיהם הפעם ובמקום: “הלאה הסהיוניון!” קראו: “הלאה המובאשירין!” (המסיתים).

– שוטה שבעולם! – אמרתי לו – לשמחה מה זו עושה? הן מכירים אנחנו ב"ה את בני דודנו היום הם עושים הפגנות נגדם ומחר נגדנו.. היום הוציאו לעשו עין אחת ומחר יוציאו לישראל שתי עינים.. מכיון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין מי שהוא בן ברית ובין מי שאינו בן ברית.

נעשו עיניו של היהודי הצהוב לסימנים של שאלה ואני הבינותי ובררתי לו טיבו של דבר: אין קנאת הדת מדברת מתוך גרונם אלא “בוליטיקה” יש כאן. רוצים הם שדת הארץ תהי דתם, שפת הארץ – שפתם, וקרקעות הממשלה – אדמתם את זה ירשו מדודנו ישמעאל – ידו בכל ניד כל בו.. וענין עזה יוכיח!

– לקיים מה שנאמר: ­­– הוסיף היהודי שלי – עזה כמות אהבה, ונאמנים פצעי אוהב בז’ונבול, ואי־אלה פצעים!…

– כן, כן, אמרתי לו, כל הטררם הזה אינו דתי אלא פוליטי והעיקר “גויי” מתחלתו ועד סופו וגוי בין הגויים – הם יתפשרו ביניהם לבין עצמם ואנו היהודים אין לנו עסק עמהם, כי אתה הלא ידעת את ה“רבונו של עולם” בברכת כהנים: “חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא. יהי רצון מלפניך שיהיו כל חלומותי עלי ועל כל ישראל לטובה, בין שחלמתי על עצמי ובין שחלמתי על אחרים ובין שחלמו אחרים עלי”.. ומקשין העולם: מפני מה לא נזכר בתפלה זו גם מה שחלמו אחרים על אחרים? – והתירוץ הוא: מה שחלמו אחרים על אחרים – על ראשם יחול ולי אין הדבר נוגע כלל. אילו היתה יד2 ישראל באמצע והיה איזה יהודי יוצא חלילה כנגד המסיתים, היה הדבר נורא והיו מרעישים עליו עולמות. עכשיו ש“הם” עשו את המעשים למיסיונרים – הם ביניהם לבין עצמם מסתמא ימצאו פתרון לכל אלה החלומות הרעים, והפתרון העזתי הלא יוכיח! איך אומרים הספרדים? –: הם ביניהם וכו' ושלום על ישראל! ואם תרצו שאגיד לכם את כל האמת? – בדיעבד, הענין לא רע, לע"ע ישכחו אותנו קצת.

ואולם התורה היוצאת לנו מזה תלמידי החביבים, היא כי עדיין לא הגיע הזמן לקונגרס צינוי “בביתנו־הלאמי”, שהרי אם הקונגרס “שלהם” כך – שלנו אכו"כ, ודוק..


* * *


ובאמת, איני יודע מה כל הטררם הזה שעושים כאן ושעושה ביחוד ד“ר בלובשטיין מת”א מסביב לשורצבורד, ראשית, יהודי כשורצבורד, שמכין את עצמו לנסע לא“י למה לא דאג לפספורט3 כדבעי ולסדר את ניירותיו תחילה? האם לא ידע כי ישנו בן־חיים העומד על המשמר? והשנית, למה לא דאגו לו היהודים בפריז ובחו”ל לאסף 500 לירות עבורו כדי שיוכל להכנס כבן־אדם?

אגב שאלו מד"ר בלופשטיין: מה תעשה בחמש מאות הלירות שתאסוף לאחר ששורצבורד החליט לפתח גן־ילדים ברוסיה?

– אני אשלח אותם אליו לרוסיה!, היתה תשובתו.

ומזכירנו זה אות אותו היהודי שהיה קרוע ובלוע, עומד הוא במכנסים קרועים ובנעלים בלים ומרקד לפני הלבנה ומתפלל לפני הקב“ה למלאת פנימת הלבנה ולא יהיה בה שום מיעות. לא חסר לו ליהוד קבצן זה אלא שהלבנה לא תהיה חלילה פגומה. גם לנו לא חסר כלום בא”י רק לאסוף 500 לירות ולשלחן לשורצבורד ברוסיה, הן יותר כדאי, כמדומני, ויותר רצוי לאסף חמש מאות לירות ואפילו קצת פחות מזה ליסוד בית עם בירושלם, למשל או בשביל “בצלאל” או מוסד אחר בעירנו.


* * *


ולסוף אני מודה ומתוודה לפניכם רבותי, כי “החכמה” הזו אינ שלי אלא של פקידי קרן הקימת וששמעתי מפיהם הקדוש.

הידעתם מה זה “ב"ה”? לא ברוך־השם ולא בעזרת־השם, אל מאי? – ברנר הלך…

והידעתם ג“כ מה זה “ס”כ”? לא סך־הכל ולא סטורס הלך כי אם – סיימס הלך לגן־“עדן”, ועכשיו שואלים כלם: מתי נזכה כבר לגימטריא זו: ח"ה? – לא חכם הדור ולא חטאת הקהל אלא: חיימסון הלך..

ותלמידי השמאלי עשה נוטריקון בשלשת האורחים החשובים: גרימשוי, ונדרבילדה, מאוני ומצא כי הם בגימטריא “גט” בשבילנו…

אגב שואל מאתי תלמידי הותיק מר מ. ל. במכתבו האחרון מת"א:

– מדוע לא נתמנה ד"ר גילקסון במקומו של חיימסון?

הוא שואל והוא משיב:

– מפני שהעורך ההגון סוגר שערי “הארץ” רק בפני “הציונים הכללים” ימ"ש…

עז־מות



  1. “ואינכם” במקור המודפס. צ“ל: ”והנכם“ – הערת פב”י.  ↩

  2. “יש” במקור המודפס וצ“ל, כנראה: ”יד“ – הערת פב”י.  ↩

  3. “לספורט” במקור המודפס וצ“ל: ”לפספורט“ – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות