¹

 

323. אל אשתו    🔗

דמשק, מוצאי שבת ג' אדר תרע"ז

איטל יקירתי וכל ב"ב יקירי נפשי!

תשעה ימים כבר עברו למיום בואנו הנה ומעט מעט הנני נעשה לתושב פה ומסתגל אל החיים החדשים האלה.

דירה כבר שכרתי לי ולאבינעם, חדר אחד בשכנותם של ידידינו בירם והקר.—²

ג’מל פשה הקטן³ נסע לעקבה וע"כ לא עלה בידי לראותו, אך את סעדולה ביי ביקרתי, הוא מתגעגע לירושלם, וביקשני לבקרו מזמן לזמן.

תלמידי מבקרים אותנו מזמן לזמן. במשך השבוע היו אחדים פה, אך רובם כבר נסעו: דוד כהן וקדשי למען, זוטא לירושלם, עזריה כהן יסע לנצרת, וקפניס ישאר לע"ע פה.

מצב תלמידינו הוא עתה טוב, וכולם התפתחו באופן יפה מאד; בחורים כארזים, וביחוד דוד כהן, העושה רושם אופיציר אמיתי.— עפ"י עצתו של סעדולה בי ווילבושיביץ⁴ לא עשיתי כל ניסיון לביקור או לבקשת ראיון. צריך לחכות לשעת הזדמנות.

אהרוני מרחובות היה פה. הוא נמנה לזואולוג של המחנה הרביעי, ויקבל משכורת של 1500 פרנק לחודש. הוא יביא הנה כל קבוצת בעה“ח⁵ שאסף ויוסיף לעבוד פה. דיברתי עם מר ווילבושיביץ בנוגע למר רובינוביץ⁶, שישתדל כי יקובל למסדר גן בוטני פה (רעיונו של מר רבינוביץ היה לסדר גן בוטני בירושלים, אך לפי מה שהננו רואים לא יקובל דבר כזה כי אם פה). מר וילבושיביץ הבטיחני לעבוד בדבר ולפי מה שנדברנו יש תקוה גדולה לזאת. במשך כל השבוע עבדתי בהעתקת שירי הדיואן של ר' משה בן עזרא, הנמצאים אצלי בהעתקות פוטוגרפיות מכתב היד שבאקספורד, וגם בשבוע הזה אעבוד עבודה זו, עד קבלי שארית ספרי וביחוד את כתב-היד של המילון אשר כתבתי אליכם אודותיו לשלחו בהקדם האפשרי. אבינעם עוסק עפי”ר בקריאה. בנו של מר בנציון (גיסו של נסים בכר) חפץ לתת לו שיעורים בצרפתית. בשבוע הזה, בהיותנו קרובים לרחוב היהודים, אשתדל כי יתן שיעורים ולו גם בחינם בביה"ס העברי אשר פה.

גם לקריאה הקדשתי זמן וקראתי בספריו של רנן: תולדות דיבור האדם, ותולדות השפות השמיות.

לאבינעם אין ספרים לקריאה, יואיל אביעזר לשלוח אליו אחדים מספריו הגרמניים וכן את ספר לימוד השפה הצרפתית (ספרו של גאספאי).—

את לוטפי ביי ראיתי פה. הוא יושב עתה פה. הוא חפץ לבקרני אך אנוכי לקחתי ממנו אדרסתו ואבקרהו בביתו.

אמש והיום התפללתי בביהכנ“ס “כניס אלפרנג'” וכיבדוני בעליית שלישי וכמובן ב”מי שברך".—

היום ביקרתי את בית מיכאל ששון. הוא ואשתו וכל ביתו קיבלוני בחביבות גדולה, ואמרו כי הם נכונים לשרתני בכל אשר ארצה. היום נודע לי אצל הח“ב⁷ כי הגדול⁸ נסע לירושלם תמול, וביום ד' שבוע זה יבוא אנוור פשה הנה, ובכן ישוב הגדול הנה תיכף בוודאי. אלה הן כל חדשותינו אנו פה במשך השבוע. ועתה הנני מחכה לחדשותיכם אתם, כי חוץ ממכתבכם הקצרים מיום ו' שעבר עוד טרם קיבלתי כל מכתב. ראשונה: מה נשמע בביתנו?— איך הסתדרו בה”ס? וההנהלה של הסמינר? ומר אמון, העושה הוא דבר בענייני המורים? ויוסף מיוחסנו, הישנה לו עבודה בענייני הסמינר? ומה בדבר הוועדה של פניזיל וחבריו? העובדת היא? ואיך סודרו ענייני הוועד הקודם? ומה שלום שירמננו? ובית המלאכה?

על כל הדברים האלה כתבו נא אלי בארוכה. ודרשו נא בשמי בשלום כל בני משפחתנו וידידינו המרובים.—

 

324. אל אשתו    🔗

דמשק, יום ג' ה' אדר תרע"ז

• מעניין אותי לדעת אם ידידנו אבי רבן יוחנן⁹ מלא את הבטחתו בבוא ידידו¹⁰ לירושלם, ואם ישנן איזו תוצאות להשתדלותו. אף אם לא אפשר לשנות כל הענין, תועיל השתדלותו להמתקת הדינים פה. — לפי דברי שמריה¹¹ חרד הנני למצב בתי ספרנו. צריך כי מיוחס יקירנו יאמץ לבו יותר מעט, ודרוש לעבוד בכל הדרכים השונות לקיומם. אולי נחוץ כי יבוא מר אהרן מאני ירושלמה בנוגע לזה. צריך להוועץ ביחוד עם עבד אל רזאק, סופר משרד ההשכלה.—

 

325. אל הד"ר יעקב טהון, יפו    🔗

דמשק, י“ב אדר תרע”ז

ידידי הנכבד! את מכתבו מיום 28.2.17 קיבלתי שלשום.

מצטער הנני מאוד על מצב בתי ספרנו. מפעל זה, שבזיעת אפנו ובדם לבנו יסדנוהו, טיפחנוהו ושכללנוהו, עומד על עברי פי פחת לרגלי המקרים ובידינו אין במה להושיע.

כ' יוכל לצייר לו את מצבי בשעה שחושבים, כי מציאותי שם היתה יכולה להביא תועלת גדולה לקיום מפעל זה, ואנכי מסומר למקומי כ“אדני השדה” (עפ"י הדרוש) מבלי יכולת לזוז.

במכתבו הנני קורא כעין תלונה חרישית על אשר לא השתדלתי להתראות אתו, וכעין חשד, כי ישנן סיבות פרטיות, המונעות אותי מעשות זאת. ובכן הנני להגיד לכ' בפירוש את מצב הדברים:

כ' טועה טעות גמורה בחשבו, כי מצב כזה, להיות רחוק מעיר מולדתי, אשר בה ביליתי כל ימי חיי, רחוק מחלק מבני ביתי ומשפחתי, רחוק מכל חברי וידידי ומכירי, רחוק מכל עבודה ודרכי חיי הרגילים, ולשבת כגר בעיר נכריה, שאין לי כל מכיר בה, בשלושת חדרי שינה בלי רהיטים וכל כלי בית, בחוסר כל הדרוש לצרכים היותר נחוצים, יחד עם שני ילדים קטנים, אשר האחד מהם חולני ודורש טיפול מיוחד מבלי מצוא רופא שאוכל לסמוך עליו בשעת הצורך, ולחיות כל הזמן במגור ובפחד מפני העתיד ומה שיביא בכנפיו, בחיל ורעדה מפני כל דפיקה בשער הבית פן באה איזו קריאה מצדו, ועוד כאלה וכאלה – כי מצב כזה נעים לי או בכלל קל לסבלו, וכי לרגלי שחרור בני¹² הנני חפץ או מרוצה להמשיך מצב חיים כזה על חשבון צרת מוסדותינו. לא ולא, ידידי! מאושר בחיים הייתי לו יכולתי להסיר מעלי את רוע הגזירה. נעים לפעמים לנסוע למרחקים למשך זמן, אך לא נעים כלל להיות מרוחק בזרוע מכל היקר לנו. עתה הנני מתחיל להרגיש זאת, ובכל תוקף. ובנוגע לבני, הן יכול כ' להבין, כי אפשר היה גם להם להסתדר שם עם כל יתר חבריהם, והייתי מוצא להם מי שיסכים להשאירם במקומם כמו שעלה בידי לטובת אחרים. וגם אם היו מוכרחים ללכת למקום אחר ג"כ אין האסון גדול כל כך, ובעד הדבר הזה לא היו הם בעצמם רוצים לראות אותי ואותם יחד במצבי הנוכחי. צריך לשים לב גם לזה, כי אין להם כל עבודה פה והם משתעממים מחוסר עבודה שהם רגילים בה.

הנני חוזר ואומר, כי אם כ' או יתר חברינו חושבים ככה, הנכם טועים טעות גמורה. אולי הייתי מקבל באהבה את הגזירה לו נגזרה רק עלי. בתור איש יחיד הייתי יכול למצוא לי את הרווחות הדרושות לאיש למען יוכל לעבוד עבודה מדעית במנוחה, והייתי אומר לנפשי: הנה השגת בעל כרחך מה ששאפת אליו תמיד בכל חפץ לבך. והדבר גם לא היה עולה ביוקר. אך לשבת בעיר נכריה בתור גולה עם כל המשפחה יחד, דבר זה איננו קל ביותר. אך מצד שני אמת הדבר כי לא השתדלתי מצדי להתראות אתו, ועשיתי זאת בכוונה, ודבר זה ביררתי בכל דברי ששלחתי אליכם, וזה מפני טעמים אחרים לגמרי.

א) עד היום אינני יודע בבירור פסק דיני (כשם שאינני יודע סיבת הגזירה). כשביקשתי מאת הסר-קומיסר של המשטרה ותיקות¹³ לבני, למען יוכלו להראותן בשעת הצורך, ענני, כי צריך עוד לחכות עד דעתו באופן ברור את החלטת הגדול. ועד היום עוד טרם נתנו לנו, ובכל אופן אפשר עוד הדבר, כי עוד טרם הוחלט באופן מוחלט כי מקום גלותי הוא פה. מטעם זה יותר טוב לתת שיעבור משך זמן מיום בואי הנה, זמן מספיק להסתדר, ואז לא תשוב לבוא גזירה חדשה לעקור עוד פעם דירה ולנדוד למקום אחר. אך אם אבוא תיכף להזכיר מציאותי פה, מי יודע אם לא יגרום זה להחלטה מוחלטת אחרת שתרחיקני לגמרי ותנתק כל אפשרות יחסים ביני ובין כל היקר לי ולכולנו. ומה יהיה אז? הן אז תאבד כל תקוה גם לי ולביתי, גם לכל מוסדותינו.

ב) יודע הנני, כי שעה זו שעת רוגז היא על מפלגה ידועה¹⁴, דבר זה נודע לי מפי מי ששמע מפי הציר הגרמני פה בשיחו לפי תומו, וגם מפי הד"ר בירם ידידנו, היודע זאת בראיות ברורות. מצד שני טרם הסתדרו שם ענייני העזרה האמריקנית, ומי יודע אם יסתדרו כפי רצונו וחפצו או לא. באופן שלילי בוודאי גדול עוד הקצף עלי, ואם אבוא כעת בדרישות או בבקשות ירא הנני שנית את התוצאות הנזכרות כבר.

ג) כל אלה שדיברתי איתם פה: בירם, וילבושיביץ, גם סעדולה – כולם אמרו לי לחכות לע“ע בשתיקה גמורה וגם לא לשאול לסיבות, וביחוד לא לבקש לע”ע דבר.

ד) במשך הזמן האחרון היה עסוק בנסיעות ובהכנות לרגלי בוא אורחנו, וגם עתה הוא עודנו עסוק בזה, וזמן כזה אינו זמן הכושר לעניינים קטני ערך של פרטים.

סיכום דברי הוא: כי לא עשיתי עד כה דבר מפני היראה להזיק תחת להועיל ולקלקל תחת לתקן. ובכ"ז אחרי כי כ' סובר אחרת, ומצדי אינני חפץ בשום אופן להשאיר הרושם בלב כ' ויתר חברינו, כי בגלל טובה (!) פרטית שיצאה מגזירה זו נכון הנני להקריב עניינינו הכלליים, – הנני נכון לעשות תיכף אחרי נוחו מטרדות קבלת האורח את הצעד אשר יעצני כ', ותהיינה התוצאות מה שתהיינה. כי במה נחשב עניין היחיד, הפרט, בשעה שישנה אפשרות כי תצמח תועלת לענייני הכלל, אשר למענם הקרבתי כבר פעם מה שהיה אפשר לי להקריב, ובגללם הנני סובל גם עתה מה שהנני סובל. כשאשתדל להתראות, אעשה זאת אנכי בעצמי ולבדי, בלי עזרת אחרים, כי פה אינני מוצא כלל מי שאפשר לסמוך עליו ושיהיה מתאים לתפקיד כזה. היהודי היחיד, שהוא מזמינו לעתים קרובות אל ביתו הוא מר לנידו שעוד טרם הכרתיו. ובנוגע לו ידוע בכל העיר, כי לפני שבועות אחדים, בהיות הגדול¹⁵ בביתו, ביקשהו בנוגע לבנו, שהוא מאלה ששילמו הכופר, והוא ענהו: אם הנך חפץ כי אבוא אל ביתך, אל תבוא בבקשות.

עובד הנני עתה עבודת המלון העברי-עברי, ההולך ונדפס ביפו, ויחד עם זה הנני חושב להתחיל בעניין סידור ספר הדקדוק העברי. אם יש אצל כ' שני החלקים הראשונים של ספר “אלף לילה ולילה”, בערבית, יואיל לשלחם אלי.

שלום רב לכ' ולכל ידידינו

ידידו מכבדו

דוד ילין

מחכה הנני למענה כ' למכתבי זה. בשבוע הבא אשוב לכתוב אליו בארוכה.

 

326. אל הד"ר יעקב טהון    🔗

דמשק, י“ד אדר תרע”ז

ידידי הנכבד!

כמכתב הרצוף בזה, אשר זאת העתקתו, שלחתי לכ' שלשום ע"י הצעיר רובינשטיין שהיה תלמיד הגמנסיה, והנה נודע לי תמול, כי המכתב אבד לו פה לפני נסעו. כ' יוכל לצייר לו את צערי על המקרה המעציב הזה, אך הנעשה אין להשיב.

ובכן הנני שולח לכ' את העתקתו, ויכול הנני עתה להוסיף את הדברים האלה: תמול התראיתי עם מר וילבושיביץ בעניין הזה וגם הגדתי לו דברי כ' במכתבו, והוא שב ויעצני באופן מוחלט לבלי היחפז ולחכות לע“ע אם חפץ הנני בתועלת, ואחרי זמן להגיש אליו מכתב בקשה, כי חפץ הנני להתראות אתו¹⁶. תמול ביקרתי גם את ג”פ הקטן¹⁷. הוא קיבלני בסבר פנים יפות מאוד, וישאלני על ירושלים ומכיריו. וכשאמרתי להיפרד ממנו, שאל מתי אנכי נוסע, אז עניתיו כי הנני נשאר פה. שאלני: למה? אמרתי לו ברמז: חובתי היא להישאר פה עם משפחתי. אז הבין לרמז ויתפרץ בצחוק כאומר: ראו נא מה שאפשר להיות! “ובכן, הנה דמשקאי אתה! נוכל איפוא להתראות עוד”. עניתיו, כי בוא אבוא אם ירשוני לכך, ויאמר בודאי! ובזה נפרדתי מאתו לע“ע. לא חפצתי להרבות בדברים, כי באותה שעה ישב אצלו גם עבד אלקדר אלמוזגר מודענו הירושלמי. מר וילבושיביץ אומר לי, כי במשך הזמן יוכל הוא להיות לי לתועלת בענייני. משתדל הנני, כי מר איתן¹⁸ יתן את אביעזר בני ואולי גם את אבינעם לתת שיעורים בבית ספרו, הסובל הרבה מחסרון מורים (מר איסרוב עוזב כנראה את ביה"ס, ובכל אופן איננו נותן שיעורים בזמן האחרון). הוא אמנם משתמט מזה עתה, ביראו פן יזיק הדבר לביה”ס, וביקש, כי אקבל רשיון מיוחד על זאת, אך בקרוב נראה איך יסודר הדבר.

שלום רב לכ' ולכל ידידינו ידידו מכבדו דוד ילין

 

327. אל הד"ר יעקב טהון    🔗

דמשק כ“ה אדר תרע”ז

ידידי הנכבד!

אין מזל כנראה למכתבי אל כ‘. כתבתי פעם והגימנזיסט מר רובינשטיין איבדו בדמשק. שלחתי העתקתו בצירוף מכתב שני לשם מר פ-ך¹⁹ למסרו ליד משפחתי, והנה עוד טרם קבּלוֹ מכתבי נשלח בשליחות הנה, ולפני שובו ירושלמה כבר עזבה שארית משפחתי את ירושלם. אך מקווה הנני, כי הגיע מכתבי אחרי שובו לידי מר יוסף גיסי והוא שלחהו לכ’. במכתבי ההוא ביררתי את כל נימוקי וטעמי על אשר טרם עשיתי כל צעד בנוגע לשינוי הגזירה שעלי, והימים האחרונים חיזקו עוד את נימוקי הקודמים. זאת ההאצה באשתי לבוא הנה, אחרי נתינת הרשיון לה להישאר, מראתני כמה קשה חרון אף עלי. וייתן ה' וייגמר הדבר כמו שהוא עתה. כל אלה שחזרתי לדבר אתם אומרים לי לבל אעז לע“ע לחטט. כפי מה שהודיעוני מירושלם חיווה אבי רבן-יוחנן²⁰ דעתו, כי הגדול²¹ מתנגד גם לבתי ספרנו. בכ”ז הודעתי את כ' כי תיכף באפשרות הראשונה אמלא דרישתו מבלי התבונן לתוצאות, כי סוף סוף יחיד וציבור – ציבור קודם, ובעד טובת הכלל לא אירתע בפני כל צעד שהוא. ביאת אשתי וכלתי הנה בשעה זו הגדישה את סאת צרותי. כי שמריה בני חלה במחלת טיפוס הבהרות, ובית טרם שכרתי, ובשלושת החדרים ששכרתי בשני מקומות נצברו י"א נפשות אחרי היותנו מוכרחים לתת חדר שלם כמובן לחולה, והחלק הגדול של שארית המשפחה הוכרח למצוא לו מקום לאוכל, לשינה ולבילוי הזמן במשך כל היום בחדר אחד! וחדר זה הוא על יד חדר החולה, וכל החפצים, שהובאו בהכרח הנה, גם הם מילאו את הבית. ואשתי החולה היא הרה וימי לידתה קרובים, והיא כל היום על יד החולה למרות כל הפצרותינו וגערותינו.

גיהנם נפתחה לרגלי, והמצב נורא. עלי לעזוב כל דאגותי ולהתגבר על כל צרותי ולסוב כל היום לחפש אחרי בית, שיוכל להכיל כל ג' המשפחות התלויות בי. זה לי שלושה ימים מחפש ואיני מוצא. נמצא לי בית טוב בסך 30 לי“ט זהב לשנה ובא מהנדס אחד וחטפו מידי. נמצא לי בית שני בסך 40 לי”ט זהב לשנה ובא נוצרי ממגורשי בירות וחטפו מידי. וברחוב היהודים עושים לי חשבון של שבעים לי“ט זהב ואיני יכול להחליט להוציא סכום כזה רק לדירה לנו. היום אחה”צ עלה בידי סוף סוף לשכור חדרים נפרדים ברחובות שונים מהיום עד ר“ח אייר ועד אז אמצא בודאי בית. כל זה באני ע”י עצת כ' לעזוב בירושלים כמה שאפשר מבני משפחתי. ניסיתי ולא עלה בידי, ובאנו בשלוש פעמים וההוצאה גדולה, כפולה ומכופלת, והצרות גדשו סאה, ודרוש כוח אבנים לשאת ולצאת בשלום.

לא לחינם דאגתי במכתבי הקודם לרופא הגון. בוא אשתי עתה, פיזור כל בני ביתנו אשר במשך חיים שלמים עלה בידינו לאספם, מסירת ביתי לנכרים, העושים חסד בקבלם אותו חינם – כל זה השלים הרס ביתי ותקוותי יחד, ומחלת בני המסוכנה הרסה גם את המעט שנשאר לנו ממנוחת נפשנו.

זהו גורלי ואשאנו, וזאת היא קובעת כוס התרעלה, אשר הוטל עלי ועל ביתי לשתותה ונשתנה.

תיניתי לפני כ' כל המעיק על לבי, כי סוף סוף אי אפשר לי לשאת הכל בחובי, ולבני משפחתי, שנשארו עוד על אדמת הקודש, אי אפשר לי לכתוב כל הדברים האלה, להוסיף עוד צער על צערם הגדול כבר מבלי זה. ואת כ' אבקש לבלתי הגד דבר מכל זה במחנכם.

בנוגע למשלחת בדבר שחרור המורים, אין לדעתי לקוות כל תקוה ממנה. הפקודות הנמרצות, שנתנו בנוגע לכל משלמי הכופר, להחזיקם כלואים בסוקיאת בקדם ולבלי קבל ממי שהוא שום טענה של דרישת ביקורת רופא ועוד דברים כאלה, מראים, כי דרושים האנשים האלה ולא ישחררו את מי שהוא בגלל איזו טענה שהיא. מר ו-ץ²² לא יכול להשיג שניים ממשלמי הכופר, שעבדו אצלו במשך כל הזמן. ואינני מאמין בשום אופן, כי בגלל בתי ספר יהודים יעשה איזה דבר יוצא מן הכלל. בכ“ז חשבתי כי אם לכם ישנה איזו אמונה לשנות את המצב עי”ז תשלחו רק את דיזנגוף. הח“ב²³ לא יוכל לדעתי לבוא בנוגע לענייני בתי הספר שאינם בת”ס לרבנים וכיוצא בזה שעל פי משרתו עליו, ואם ילך ח“ב ולא יצליח, אז יזיק לו דבר זה לאוטוריטט שלו לכל ימי משרתו. לא כו הדבר בבוא איש פרטי. ע”כ הודיעהו מר בהרב היום בתלגרמה דעה זו ובודאי קיבל כ' אותה.

אולי היה טוב, כי יבוא גם מר מיוחס בשם בתה"ס בירושלם, כי בנוגע לי איני רואה שום אפשרות להיות גם אני בתוך המשלחת, כי חושב הנני כי יכלה חמתו שיש לו עלי בבתי הספר והם יסבלו.

יש לי עוד הרבה לכתוב לכ‘, אך הנני משאיר זאת לרגלי מצבי הנוכחי – למכתבי הבאים. שלום רב לכ’ ולכל ידידינו.

היום עבר היום השמיני למחלת בני ויתן ה' ועבר המשבר בשלום בקרוב. משתמש הנני בד"ר עפרון (יהודי) ולפעמים גם ברופא הצרפתי דרויאר. ידידו מכבדו

 

328. אל הד"ר יעקב טהון, יפו    🔗

דמשק, אור ליום ה' ניסן תרע"ז

ידידי הנכבד! קינים והגה והי מילאו את מכתבי האחרון, אך מה כל אלה כנגד היללה, הקורעה לב אב שכול בפעם הראשונה בחייו. ואב שכול הנני כברמזה ארבעה ימים, כי שמריה בני חביבי ואהוב נפשי, שמריה בני, שהיה יד ימיני שה כארבע שנים ביחוד יותר מכל בני, שמריה זה מת ואיננו.

מה נוראה מלת מות, השוללת כל תקוה לשוב ולראות עוד אף רגע בחיים את היקר ללבנו ולנפשנו!

עוניתי כבר בימי חיי, אך מעודי עוד טרם סבלתי כאשר בפעם הזאת, ופצעי זה הממני, דיכאני, ורוחי נדהמה.

שנים-עשר יום עמדנו על ערש דוויו. יומם ולילה עבדו כל אחיו בלי הרף במסירות נפש אמתית למלא אחרי כל פקודות הרופאים. עד חצות היום האחרון מילאה עוד התקוה את לבנו, כי סוף סוף יגבר הכח האצור בגופו על המחלה הארורה הזאת. אך מיום השבת בצהרים, אחרי ירידת החום עד למדרגת 38.4 עלה שוב עד 41, ואח"כ ירד שוב. ואחרי אשר נוספה על מחלתו העיקרית גם מחלת הריאה (בראשונה היתה רק מחלת קצות הריאה) החלה הנשימה להתחזק עד לששים בדק אחד, ואחרי כל האמצעים השונים ירדה עד לחמשים. ובחצי שעה אחרי חצות הלילה ירדה יותר לרגעים אחדים, ולפתע פתאם התקררו הידים והאף, ואחרי רגעים אחדים – בא הקץ! זהו קרבן גלותי, זהו קרבן עוונותי ופשעי, אשר בגללם גורשתי מהסתפח בנחלת ה'.

האתאר לכ' את מכאובי, מכאוב אשתי ובני, וביחוד מכאוב האלמנה הצעירה, אשר חיתה עם בעלה חיים כ"כ מאושרים וטובים, ואשר שניהם יחד ציירו להם בדמיונם בחודשים האחרונים את אשרם בהוולד להם בקרוב בן או בת? – דברים כאלה אינם ניתנים להתאר. רק בדברי איוב, הסובל העולמי אקרא: “רוחי חובּלה – ימי נזעכו – קברים לי!” קבר בבירות, קבר בדמשק. זהו גורל בן עם הגלות.

למרבה המכאובים הוגד לי ביום החמישי שעבר אחרי הצהרים בלכתי אל המשטרה, כי עלי ללכת אל הוועדה המיוחדת למגורשים, ושלחו אתי שוטר ואתו כתבים בנוגע אלי. באתי שמה והנה היה שם רק ראש הוועדה, ואחרי קראו את כתבי אמר לי לשוב ביום השבת אליו. שאלתי אם יש דבר חדש בנוגע אלי, אך הוא מיאן להגיד לי דבר.

לבי נפעם תיכף בקרבי, וביקשתי תיכף את ידידי מר פ.²⁴ להוודע מהו העניין. אחרי כחצי שעה שב להגיד לי, כי כנראה תוכן הניירות הוא, כי עלי לנסוע עם משפחתי לקוניה! – כ' יוכל לשער לו את מצב רוחי בהוודע לי דבר כזה בשעות כאלה. נועצתי תיכף עם מר וילבושביץ וראינו, כי אין עתה כל עצה אחרת להסיר מעלי את הגזירה החדשה, העלולה לשים קץ לכולנו, כ“א לבוא תיכף ומיד בכתב אל הגדול ²⁵, להציע לפניו דבר, אשר נדברתי מכבר על אודותיו עם מר ו., והוא להציע ליסד פה בית-ספרים אוריינטלי גדול וביחד עם זה להציע שירותי בעניין הזה. עד כה לא הצעתי זאת בחשבי כי עי”ז אקלקל את אפשרות חזרתי לירושלם, אך עתה בדעתי כבר את אשר נגזר עלי, עלי להציל מה שאפשר עוד להציל.

ביום הששי לפני הצהרים ערכתי את המכתב ועליתי אליו אל משכן משרד המחנה הרביעי. שלחתי אליו את כרטיסי וישלח להגיד לי, כי אבוא ביום השבת לפה"צ. וביום השבת הוכרחתי לעלות שנית. והנה היה ראשית דברו: “האם לא יוכל אחר לעשות זאת”? עניתיו: “אנכי אערוך את כל התכנית בכתב ואז תוכל להיווכח בעצמך”. ויצווני לכתוב אליו. יועץ-הסתרים ויגנד, אשר דיבר אתו בנוגע אלי (כך סידרנו ביום ו' עם ד"ר בירם) באותו יום השבת קיבל תשובה ממנו: “הוא ציוני!”

כנראה זהו כל עווני. ביום השבת אחרי הצהרים הוכרחתי ללכת אל “הוועדה המיוחדת”. שאלוני אם יש לי כסף למחייתי ועניתי כי לע“ע יש לי. אח”כ שאלוני אם נכון הנני לנסוע עם משפחתי לקושטא (לא לקוניה כאשר הודיעני מר פ.), עניתי כי בני חולה מסוכן, כי אשתו צריכה ללדת בקרוב, וכי עוד רבים מחפצי לא הובאו הנה. אז אמרו לי, כי אם יש לי דבר כנגד הנסיעה התכופה, עלי לפנות תיכף אל ג“פ²⁶. אמרתי: חכו יומים עד אראה מצב בני ויאמרו כי אח”כ יהיה מאוחר, והם אין בידם לשנות פקודה.

במוצאי שבת קרה האסון, ביום ראשון היתה קבורה, ושעות אחדות אח“כ הוכרחתי לשבת ולכתוב מכתב שני אל ג”פ להודיעו את אסוני מצד אחד, ומצד שני את מה שהודיעוני בוועדה המיוחדת, ולהתחנן לפניו, כי לכל הפחות יחכה בהוצאת גזירתו עד גמרי ימי אבלי, ובנותי מצבה על הקבר, ועד שתלד האלמנה, שאי אפשר לי לקחתה עתה אתי או לעזבה לבדה פה. שלחתי לו את המכתב, וביום ב' אח“כ הלכתי לקבל את המענה (כי הוגד לי כי בעוד יום יומיים יסע ירושלמה). הוא היה עסוק, ומזכירו אמר לי, כי אקבל התשובה אצל המשטרה על מכתבי. הלכתי בלילה אל המשטרה והנה עוד טרם קובל דבר! היום בבוקר באו מהמשטרה לקראני ללכת אל ג”פ בלוויית שוטר. כ' יוכל לצייר לו חרדת נפש כולנו. אנכי אמנם לא יכולתי לצייר לי, כי אחרי מצב כזה תחול עלי עוד איזו גזירה חדשה, ובכ"ז הלב חרד.

בפקידות המשטרה החליפו את השוטר ב“פקיד אזרחי” (סיויל מאמורי) ועליתי אליו. חכיתי שם עד קרוב לשעה אחת אחה"צ, אז שלח לקראני אל ביתו הפרטי ויגד לי, כי דברי מכתבי זעזעו לבו והוא מביע לי ולאשתי ולכלתי האלמנה את רגשי השתתפותו בצערנו. הוא כתב מכתב להוולי בנוגע לי. אקח את המכתב ואמסרהו לידו והוא ישלחהו אל ראש המשטרה. ולכלתי אוכל להגיד, כי תשב במנוחה ותלד בבריאות שלמה את הילד, או את הילדה שיהיו זכר לנפטר. “ואתה הוסף לחקור על עניין בית-הספרים שהצעת וערוך לי הצעה (אקספוזה) מפורטת וארוכה על העניין הזה”.

ביקשתיו לתת לי מכתב מליצה אל ראש פקידות ההקדשות (מודיר אלואקף), למען אוכל לבקר את בתי הספרים של המסגדים פה, ותיכף ציווה למזכירו לערוך מכתב אל הוולי בנוגע לשאלה זו ולבקשהו לתת לי כל ההמלצות הדרושות, הן אל פקיד ההקדשות והן לאנשים פרטיים.

במכתב הראשון אל הוולי, שמסר לידי ואשר אח“כ מסרהו מ”מ הוולי פתוח לידי, כתוב, כי אשאר עם משפחתי בדמשק עד פקודה חדשה (אך אני חושב כי פקודה כזאת לא תבוא עוד) וכי ישיבו לו את המכתב ששלח אליהם בנוגע אלי אל ראש המשטרה שבקושטא.

זהו המצב וזהו מה שעלה בידי לעשות למען אוכל להיות למצער פה, קרוב כה שאפשר לא"י.

ואחרי כל הדברים האלה יוכל כ' לשער לו אם היתה עוד איזו אפשרות שהיא לבטל את הגזירה ולהחזירני ירושלמה. עתה, כששילמתי כל כך מחיר יקר בעד שבתי פה, חושב הנני, כי יסור כבר מלב ידידי אותו החשד אשר לצערי הגדול חשדו בי, כי לטובת בני נכון הנני להפקיר את כל עברי ועתידי יחד.

את מכתבי זה אבקשהו למסור גם למשפחתי ביפו אם נודע להם כבר האסון, ולשלחו אח“כ גם לד”ר פייגנבוים, כי קשה לי מאד מאד לשוב על כל הדברים אשר במכתבי זה, והנני סומך על כ', כי ישתדל שיקבלו את מכתבי זה.

בשבר לב וברגשי כבוד וידידות

דוד ילין

ג"פ נוסע עתה ירושלמה וצריך מאוד, כי ידבר אבי ר' יוחנן²⁷ אתו בפרטות בנוגע לי, ולבקש כי למצער יבטיח ישיבתי פה גם לימים הבאים. בנוגע לעניין בית הספרים והצעתי המפורטת בזה אכתוב במכתבי הבא.

הנ"ל

 

329. אל הד"ר יעקב טהון, יפו    🔗

דמשק ט' ניסן תרע"ז

ידידי הנכבד!

­­— דירה טרם מצאתי ואינני יודע אם לא נצטרך גם לחג הפסח להתגלגל בארבע דירות.

בעד דירה מתאימה למשפחתי משלמים למצער סך 50 לי"ט זהב לשנה, וצריך לשלם בעד חצי שנה למפרע.

הכסף תם אצלי וכבר התחלתי ללוות. והנני נאלץ לבקשהו לשלוח אלי תיכף 50 לי“ט זהב (החצי מזה עלי לשלם שכר דירה תיכף), ובהיפנותי מעט אכתוב לו בפרטות ע”ד חשבונותי.

יושב הנני בעיר נכריה, במקום שאין לי כל אפשרות להמציא לי עזרה לפי שעה, ובטוח הנני, כי כ' יבין למצבי ולא יאחר במילוי בקשתי.

השמועות ע"ד מצבכם אתם בלבלו מוח כולנו פה. יאמר ה' לצרותינו די.

ידידו מכבדו

דוד ילין

 

330. אל הד"ר יעקב טהון, פתח-תקוה    🔗

דמשק, י“ח ניסן תרע”ז

ידידי הנכבד!

מכ' טרם קיבלתי כל מענה על כל מכתבי עד כה, גם לא הודעה כי הגיעו לידו.

אמנם יודע הנני, כי תקופת חרום תקופה זו, שעות חידוש ימי רנ“ב²⁸ עם כל נוראותיהם. השמועות המגיעות לאזנינו מוסיפות צער על צערנו. נודע לי ג”כ, כי כ' נמצא עתה בפתח תקוה, בכל זאת חושב הנני, כי אפשר למצא את הפנאי הדרוש לכתיבת מכתב, ולו גם קטן, להרגיע את רוחי הסוערת.

מחכה הנני לבוא מר ו.²⁹ המהנדס אשר בודאי ישלח כ' על ידו מכתב אלי. הוא סיפר בודאי לכ' את כל אודותי.

במשך השבוע האחרון ביקרתי פעמים אחדות את בית הספרים של המלך-ד’אהר ורשמתי לי כל הדרוש לענייני. ותמול והיום ביקרתי את הספריה הדרווישיה בלוויית המבקר הכללי של ההשכלה לוויליית סוריה, ואח“כ אבקר את הספריות הפרטיות של המשפחות הנכבדות פה, ואז אכין דו”ח מפורט לג“פ³⁰ ע”ד מצב בתי הספרים פה כאשר נדברנו.

במשך הימים האלה נודע לי, כי עניין יסוד בי"ס כללי היה כבר מרחף באוויר עוד לפני הצעתי, אלא כי אנכי נתתי הדחיפה האחרונה לו וגם האפשרות.

רעיוני הוא, כי בעיר המזרחית Par exellance זו נחוץ לכונן בית ספרים מזרחי גדול, שיהיה למקור השכלה לכל דורשיה. ישנה אפשרות לחבר כל בתי הספרים השונים שישנם פה למוסד כללי גדול אחד, ועליו אפשר להוסיף את הביבליותיקות שתחת חסות הממשלה בימים האחרונים, וגם להביא ספרים רבים מקושטא (שם ישנן יותר מן 40 ביבליותיקות גדולות). וכנראה יצא דבר זה לפועל.

– אחרי חיפוש מרובה של יותר מחודש ימים עלה בידי סוף סוף למצא דירה מתאימה עם רהיטים החסרים לי למשך שבעה חדשים מיום ר“ח אייר (לא ברחוב היהודים אך לא רחוק ממנה) בסך 42 נאפוליון זהב, בתשלום של 30 נפ' בר”ח אייר, והשאר אחרי 2 חודשים. ובכן הנני כופל ומשלש בקשתי במכתבי האחרון לכ' לשלוח אלי (אולי ע"י מר וילבושביץ) סך 50 לי"ט זהב, כי מבלי זה אשאר במבוכה גדולה פה בעיר הנכריה לי לגמרי.

יואיל נא גם להודיעני ע"ד מצב בתי ספרנו בפרט

ידידו מכבדו

 

331. אל קדיש-יהודה סילמן, חיפה    🔗

דמשק, י“א אייר תרע”ז

ידידי יקירי ונכבדי מר סילמן!

את מכתבך ותלגרמתך קיבלתי במועדם, ואם לא עניתיך עד כה אף מלה אחת הן בין תבין לסיבת הדבר ובטובך ובידידותך האמיתית אלי בוודאי סלוח תסלח לי. אמנם גם אנכי גם אשתי הכרנו בך ידיד אמת המרגיש ומשתתף ומביע השתתפותו בצרותינו, ויודעים הננו להוקיר רגשות כאלה. יתן ה' והשתתפת מעתה והלאה במקרים יותר משמחים ויותר טובים.

כן, ידידי, הזמן האחרון הראני את העבר השני של המטבע, נתנני להרגיש באופן יותר מוחש את הצרות הבאות על אלפינו ורבבותינו ואנכי נשאתי והנני נושא את כל פגעיו עד כמה שאפשר באומץ לב.

היתה מתוחה עלי ועל ביתי מידת דין יותר קשה, ובעצם ימי התגברות מחלת בני המנוח ז“ל נודע לי דבר זה ועלתה בידי להעביר רוע הגזרה. ומי יודע אם לא מקרה האסון של בני ז”ל עזר להעברת רוע הגזרה, בהיותו הוא האומלל כפרת כל משפחתו אשר אהב כל כך תמיד.

אמור אמרתי הגלות תכפר על עווני שעויתי לתורת ישראל ולחכמתו, ובמקום נודי אוכל לשבת על התורה ולסדר את כל עבודותי הספרותיות, תמצית עבודתי בימי חיי, אך גם בזה לא הצלחתי עדנה, כי עתה עלי לעסוק פה בהכנות ליסוד ספריה מזרחית גדולה. שקוע הנני בספרות הערבית ובבתי הספרים הערבים. אך בכ“ז הנני מקווה, כי בקרוב אוכל לחלק זמני לשניים, חציו לישראל וחציו לישמעאל. אולי יהיה עלי לסוב גם בערים שונות בסוריה לבקר את הספריות הערביות והמזרחיות אשר שם. הישנן בחיפא כאלה? — דרוש נא בשמי ובשם משפחתי בשלום ידידינו, שהשתתפו בצערנו, האדונים קייזרמן (? או ניימן? כי קשה לי לקרוא החתימה), יוסף ליפשיץ ומר קלימקר, שבאו עה”ח במכתב תנחומיך אלה.

יתן ה' ולא יוסיף איש מאתנו לדאבה עוד.

ידידך מכבדך בכל לב

דוד ילין

 

332. אל א. מ. ליפשיץ    🔗

דמשק, י“ד אייר תרע”ז

לידידי וחברי הנכבד מר א. מ. ליפשיץ ירושלם חברי הנכבד! את מכתבו מיום ב' דנא קיבלתי בתודה. הצטערתי מאוד על התפזרות כיתה א' שלנו, שהיתה כ“כ טובה ואשר הרבה קיווינו ממנה. אלה הן ג”כ תוצאות תקופת ההרס, אשר משיניה אין נמלט. נקווה, כי בשוב הכל על מקומו בשלום ישובו גם נידחינו אלה.

טוב הדבר למצער, כי בתי ספרנו נשארו פתוחים וניצלה לכה"פ הגחלת העמומה תחת אפר החרבות, ומוסדנו (ביהמ"ד למורים) לא חב חובת גלות.

טוב עשיתם להפריד לגמרי בין שני המוסדות ולבלי ערבב רשויות, דבר שהיה גורם אי נעימות לשתי הרשויות יחד.—

שלום רב לכ' ולכל חבר מורינו חברו וידידו מכבדו

 

333. אל י. י. ריבלין    🔗

דמשק, י“ד אייר תרע”ז

לידידי יקירי יוסף יואל ריבלין בפתח תקוה יקירי!

את מכתבך מיום י"ח שעבר קיבלתי במועדו ודבריך היוצאים מן הלב, לב ידיד נאמן המרגיש ומשתתף, היו כצרי נוחם לנו בשעות כאבנו ויסורי נפשנו. אכן צדקת בדבריך על גודל אבדתנו לי ביחוד, הוא שהיה יד ימיני ועוזרי בכל ענייני, ולולא הוא, הייתי בוודאי מסתבך בעסקי מבלי מוצא. אלה הם דברים נכונים. רק בעזרתו עלה בידי להחזיק מעמד בעבודותי השונות. ומה גדלה אהבתו לכולנו, וכמה מסר נפשו למעננו, וכמה דאג לי בכל אשר קרני. אך אין להרהר אחרי גזרת ה'. זהו חפצו ויעשנו. עלי רק לאחל לי רוח עוז ואומץ לסבול גזירה זו ולהוסיף לעבוד באותו ישוב הדעת הדרוש לכל עבודה רוחנית.—

את כל ביאורי לאיוב, שהיו במחברת אחת, אשר בה כל חידושי לספר זה ממשך שנים רבות, לא מצאתי בין כתבי ידי שהבאתי אתי. נזכרתי, כי מסרתי לך פירושי לכתבם על פתקות. הנמצאת מחברת זו אצלך? אם הדבר כן הוא, הואילה לשלחה אלי תיכף. ואם אין, יגדל צערי בכפליים על זה, הי החלטתי להקדיש ביאורי לאיוב לזכר בני המנוח שמריה ז"ל.

שלום רב לך מאת ידידך מכבדך המחכה לידיעותיך

 

334. אל מורי “חדר תחכמוני”, ירושלים    🔗

דמשק, י“ד סיון תרע”ז

לחברי היקרים יושבי בשבת “תחכמוני” בירושלם לידי מר מ.צ. אילן. ידידי הנכבדים! את מכתבכם מיום ג' דנא קיבלתי. תודה רבה לכם, יקירי, על דברי תנומותיכם ועל השתתפותכם בצערי ובגורלי. יודע ומכיר הנני את רגשותיכם ואת יחסכם אלי ויודע הנני להוקיר זאת.

שמחתי להתבשר, כי מוסדכם הולך ופורח, ודווקה בשעות חירום כאלו. בטוח הנני, כי למוסדכם צפוי עתיד ואחרית טובה, ואשריכם כי ידעתם לשאת בסבלנות את משא הימים הרעים וימי המעבר למצב יותר טוב. מקוה הנני, כי מהיום והלאה לא תשובו לסבול, רק עבוד תעבדו בקודש באותה שלות הנפש הדרושה לעבודה זו ובחוסר דאגות הפרנסה.

שלום רב לכם ויחד הבה נחכה לימים הטובים הקרובים. ידידכם מכבדכם

 

335. אל הד"ר יעקב טהון, ירושלים    🔗

דמשק, י“ז סיון תרע”ז

ידידי הנכבד! את מכתביו מיום 13.5, 16.5, 22.5 קיבלתי והנני לענותו עליהם.

קיבלתי את התנצלותו על שתיקתו הממושכה בשעות שצרות נפשי עברו על כל גדותיהן, ומאמין הנני בכל לב בהשתתפותו ביגוני ובכל הסיבות שעיכבוהו להביעה בכתב בזמנה. חיים הננו בזמן חירום והפרט חייב להודות מפני הכלל ולשאת מכאוביו בדומיה עד יעבור זעם ועד אשר ירפא הזמן הריסות לבו.—

כ' שואלני ע“ד התכניות הספרותיות, שהנני חושב לגשת אליהן בקרוב. ובכן הנני להודיעו עוד הפעם, כי לע”ע עובד הנני בעיקר בגמירת המילון העברי-עברי, שנדפס ממנו כבר עד אמצע אות ע' ע"י חברי-בעבודה מר גרזובסקי. בזמן האחרון גמרתי את האות פ‘, ובשבוע זה חצי האות צ’. נשארו עוד 4 אותיות וחצי. אם אעבוד בהתמדה בלי מפריע, אפשר שאגמרן במשך שני ירחים.

הקדמתי עבודה זו מפני טעמים שונים: א) מפני כי עבודה זו איננה דורשת התרכזות יתרה, מה שקשה עלי עוד בזמן הזה; ב) מפני כי ספר זה הולך ונדפס כבר, ורובו נגמר כבר בדפוס; ג) ספר זה יביא תועלת גדולה מאוד לבני הנעורים ולכל הלומדים עברית.

ביחד עם זה חפץ הנני לעבוד (אחרי קבלי מירושלם את כתבי ידי שחשבתים לאבודים) בפירושי לספר איוב, שיש בהם חידושים רבים, ושחפץ הנני להקדישם בתור זכרון לבני המנוח ז"ל.

אך עבודתי העיקרית היא בחיבור ספר דקדוק מקיף לבתי הספר הבינוניים ולכל החפצים בידיעת תורת השפה, ואשר בו יבואו כל חידושי במקצוע זה, אשר לו הקדשתי כל כוחותי.

בעניין זה עבדתי מעט בזמן האחרון בתורת צירופי האותיות בשרשים, וחושב הנני כי נתגלו לי דברים חדשים, אשר טרם עסקו בהם חוקרי הלשון. תורה זו תברר לנו ג“כ את אופן מבטא אותיות הא”ב שלנו בנוגע לרוך ולקושי בראשית ימי הלשון, אף תברר עד כמה שמרה העברית על הרמוניית הצלצול יותר מכל יתר הלשונות המזרחיות.

בזמן האחרון עסקתי מעט ג"כ בלימוד השפה הסורית וקריאתה, דבר הנחוץ לי מאוד בבואי להשוות בין השפות ואשר לצערי לא עסקתי בו עד כה מחוסר פנאי והזדמנות. פה היכרתי את ההגמון הסורי (איש משכיל שלמד שנים רבות ברומא) והוא נתן לי הספרים הדרושים.

ע“ד הוצאה ספרותית “ירושלם” בנוגע לירושלם עצמה ולידיעתה, הן כ' יודע כמה חביב דבר זה עלי. ב”ירושלם“, שהוציאה אחת התוצאות (כמדומני: השרון) ביפו, נתתי מאמר על העיר בחלוקתה לפי בני הדתות השונות וישיבתם בה ³¹. זה היה קיצור ממכתב הרבה יותר מפורט, ששלחתי אז לר' מנדל³², בתוספת הצעות שונות מעשיות. גם עתה חושב הנני, כי נכון הדבר להוציא קובץ כזה, שיודפס בירושלם עצמה, לא בחו”ל, וצריך לעורר את הכחות שנרדמו עתה. צריך שתהיה צורתו יפה בחיצוניותה כמו בפנימיותה, ובעיקר צריך לשמור על הטון של המאמרים, שתהי בהם רציניות במידה שיהיו פופולאריים. מעניין מאוד היה לפי דעתי מאמר ע“ד מצב העבודה בירושלם, מאמר ע”ד העדות המזרחיות השונות שבירושלם עם הודעות נכונות ע“ד זמן התיישבן בירושלם וכיו”ב, עד כמה נשארו נאמנים למנהגיהם וכמה הושפעו מאחרים. אם אנכי אוכל השתתף בו, אינני יודע לע"ע. זאת אדע כשיתברר מצבי בקרוב.—

 

336. אל הד"ר יעקב טהון    🔗

דמשק, כ“ב סיון תרע”ז

להאדון הנכבד ד“ר י.טהון, ירושלם. ידידי הנכבד! בהיות סוף שנת הלימודים בבתה”ס הולך וקרוב, אבקשהו, כי יטיל עלי במכתב את העבודה לבקר בפרטות את מצב בתה"ס (או יותר נכון ביה"ס) העברים פה, וכן יואיל לכתוב למר איתן³³, כי הטלתם עלי עבודה זו. ואז אודיעכם בפרטות מצב ענייני החינוך פה.—

 

337. אל הד"ר יעקב טהון    🔗

דמשק, כ“ח סיון תרע”ז

אדוני הנכבד הד"ר טהון! עניין בית הספרים הוחלט. אנכי לא זכיתי אמנם לראות את הגדול, אך שלשום באו אלי שלושה מנכבדי המושלמים, סגן המג’לס עמומי, אחד השיכים, ומודענו מחמד כורד עלי עורך המוקתבס, ויגידו לי, כי הואלי מינה אותם לעבוד אתי בנוגע להוצאת הרעיון לפועל, כי קראו הרצאתי ומצאה חן בעיני כולם, וכי ג’מל פשה הללני מאוד בפניהם, וכו' וכו‘. הם מצאו כבר בית לזה והוליכוני לראותו, וביום א’ הבא ילך אתנו גם הוואלי לראותו. נחכה ונראה אחרית דבר.—

 

338. אל הד"ר יעקב טהון    🔗

דמשק, ו' תמוז תרע"ז

— ביקרתי פה בשבוע שעבר את ביה“ס של חכי”ח לנערים. בשבוע זה אבקר את ביה“ס לבנות שלהם, ובשבוע הבא את בית ספרנו אנו, ואכתוב אח”כ דו“ח על אודותיו, בתור נספח לדו”ח של מר איתן שישלח לכ' בקרוב על ידי.

כ' שואלני בדבר הצעות חדשות למפעל בתי הספר לשנה הבאה. אנכי אעשה זאת בנוגע לדמשק, אבל מה אנכי יכול לעשות בנוגע לבתה“ס שבא”י, אשר כל מצבם עתה שונה לגמרי מבלי שאדעהו בדיוק. חושב הנני, כי צריך לדאוג לספריית הסמינר, להעשירה עתה בקניית ספרים בגרמניה, (עתה הן אפשר לקנות בשטרות) ואפילו על מנת שיישארו שם עד הזמן שיהיה אפשר לשלחם אלינו.—

 

339. אל ק.י. סילמן, חיפה    🔗

דמשק, יום שנכפל בו “הה” תמוז תרע"ז

ידידי יקירי מר ק.י. סילמן!

— גם אנחנו פה שמחנו על כל המהפכה, שנתהוותה בחיי אחינו בארץ הדמים הידועה ועל כל תוצאותיה. ברוך משנה העתים! אילו לא באה כל המלחמה כ“א להביא שינוי גמור זה בחיי רוב מניין ורוב בניין של אחינו אולי צריך לאמור: דיינו! ³⁴ אמנם ישנו הפחד של “וישמן ויבעט”, אך לדעתי אחינו אלה הם כבר כ”כ רוויים בשאיפותיהם ובמשאת נפשם עד כי יש לקוות, כי החופש יאמץ ויעודד רוחם עוד יותר ויתן להם יותר אפשרות לעבודה. הן רואים הננו זאת אותו דבר בארץ החופש מעבר לים, אשר אליה באו מארץ דמים זו.

— אנכי עובד בספרותנו. מהמילון הספקתי לגמור את האותיות פ' צ' וחצי הק‘. תרגמתי מעט מאלף לילה ולילה ח"ב³⁵ ועסקתי מעט בחקירות דקדוקיות. נתברר לי למשל, כי האות ר’ היא הראשונה (במספר) באותיות הבאות בתור אות שניה או שלישית בשורשים העברים, ואחריה באה האות ל' ואחריה האות נ'. ובדעתנו כי על השורשים השלישיים מוסיפים את האותיות האלה עצמן לעשותם למרובעים, נוכל עפי"ז לדעת בשורשים רבים עיקרם העיקרי.

— כתוב נא מזמן לזמן כי מכתביך משעשעים רוחנו, וכמה נחוץ לנו השעשוע עתה!

 

340. אל הד"ר יעקב טהון, ירושלים    🔗

דמשק, כ' תמוז תרע"ז

אדון נכבד!

במכתבי האחרון הבטחתי לשלוח אליכם חוות דעתי ותוצאות ביקורי בביה"ס העברי פה, והנני עושה זאת כעת.

אך לפני עשותי זאת אדברה דברים אחדים על עדת ישראל פה בכלל ומה צריכה להיות דמשק בעינינו.

העדה פה היא בת 15,000 נפש בערך. קרוב לחציה הם עניים גמורים או מחזרים על הפתחים או מרוויחי לחמם בדוחק גדול מאד. שולחים ילדיהם וגם ילדותיהם לבתי מלאכה וחרושת להרוויח מטליקים אחדים ביום. והחצי השני הם אנשים אמידים, המרוויחים פרנסתם לא בדוחק. עשירים אין בהם כ“א אחדים, מתי מספר. אנשים משכילים ג”כ אך מעטים מאוד ביניהם ונער יספרם. השפע המרובה בצרכי האוכל ומחירם הזול מאוד (לפני המלחמה) הרגילם לחיות חיי תפנוקים ועידון; השוויון המזרחי הרגילם לא לדאוג לאחרים; ביצור הבתים בשער-החצר, הנסגר ואין כל קשר בין הבית ובין החוץ, הרגילם לראות איש איש כל עולמו בנפשו ובבני ביתו, והרשלנות המזרחית הביאתם לא לחשוב מעולם על חיים ציבוריים, תיקונים צבוריים או איזה שיתוף ציבורי שהוא. אין חברות, אין מוסדות, אין מעשה צדקה מלבד נתינת פתקות של פרוטות (חמש במטליק) לחלכאים המטונפים, המסובבים בכנופיה בבתי הכנסת בכל זמן התפילה ועושים אותו כעין חאן של עוברים ושבים, או נתינת מטליקים אחדים בשעת מחלה למניין אנשים מהמין הזה לשבת אחרי התפילה בבית הכנסת ולרטון חליפות מזמורי תהלים.

הברק החיצוני של ההשכלה הצרפתית של בתה“ס הקודמים הוסיף על זה פטפוטי איזה מלים בצרפתית בשעת פגישה, וביחוד תשוקת ההתקשטות וההתייפות בכחל ובשרק ובכל מיני הפרכוסים בשדרה הבינונית, וכל תוצאות הריקניות הזאת. ביחוד מתגלה זה בנשים המסורבלות בבגדיהן ובתכשיטיהן כ”פרדת האפיפיור“, בשעה שגם הבעלים אינם מפוחמים כ”פחמי". עדת דמשק ענווה, צנועה, מסתפקת במה שנוגע לעצמה (לאמר: איש איש לעצמו) ולא שם לה על פני חוצות, כמעט שלא הכירו במציאותה.

אבל הנה הגיעו ימים לדמשק בכלל, שבהם צפוי לה תפקיד חשוב מאוד. היה היתה לעיר האם, אם-ארחות, לקושטא ולאירופה מצד אחד, לבגדד מצד שני, ולא“י מצד שלישי. היא היתה למרכז חשוב, אשר ממנו מפכים החיים לכל הסביבה הקרובה וגם הרחוקה. הקשר בינה ובין יתר ערי הארץ הולך ומתחזק ע”י ריבוי הסוחרים, ההולכים ושבים בלי הרף, וחשוב מאוד כי העדה פה לא תישאר בנסיגותה ובשויונה כאשר עד כה, חשוב מאד לעשות את ההמון המפורר הזה ליסוד מרגיש ופועל, לעדת אזרחים שמתחשבים אתה. והדבר אפשרי מאוד. מתחת לקליפה הגסה החיצונה עוד עומם הלב היהודי ומחכה ליקיצה.

האמצעי הראשון לזה הוא בית הספר. מלבד ההשפעה על הילדים עצמם, אשר יגדלו ויהיו דור חדש אשר לא ידע את “השומים והבצלים”, משפיעים הקטנים על הגדולים ואין לחכות לשנות דור שלם.

אבל באופן כזה צריך שיהיה ביה"ס מצוין במינו. צריך שתהא מציאותו בולטת וניכרת לעינים, צריך שיהי למעלה מבתי הספר האחרים, ומעלתו תהי מורגשת במבט הראשון גם בחיצוניותו גם בפנימיותו.

ומה הננו רואים? לדאבון לבי עלי לאמר: לא מניה ולא מקצתיה.

אין בית ספר רושדי בינוני, ואין בית ספר לאומי (וטני) ואין – בית ספר בכלל. ישנו בית ת“ת מהמין הרגיל ולא המשובח עם תערובת של חדר מתוקן מגשש בנסיונות, של בי”ס עממי, ושל גן-ילדים יחד, אשר בהיכנס האדם אליו ושמע מחדר זה קול צעקת התלמידים כולם בקראם מזמורי תהלים, עם החכם העומד על גבם, ומחדד שני צעקת כל הילדים הקטנים בקראם עם המורה הצועקת עד להחריש אזנים “שני אצבעות ועוד שני אצבעות ארבעה אצבעות”, וכן הלאה והלאה, ומחדר קיצוני נשמע קול נשים, הצובאות על המנהל ומתקוטטות על סכום שכר הלימוד של ילדיהן, אם הוא צריך להיות ששה או עשרה מטליקים.

מלכתחילה חושב הנני, כי היה מקח טעות: ייסוד בית ספר על חרבות ת“ת, החרבות נשארו וביה”ס איננו. בי“ס צריך שיהיה בית ספר, ותלמידים יימצאו לו ועוד יותר מדי. אך תחת שאל ת”ת שולחים רק העניים ילדיהם, ישלחו אל בי"ס גם האמידים וגם העשירים.

אך הבה אעברה אל עניין ביה"ס ישר.

הבית הוא בית ישן אשר לו חצר גדולה חשוכת כל עץ, בשעה שכל בתי דמשק מלאים עצים לצל בקיץ. היה שם עץ גדול מצל על כל החצר ועקרוהו בראשית ימי ייסוד ביה“ס, בוודאי מפני טעמים פדגוגיים (!). גם בריכה היתה בו, אשר שטפו מימיה כל היום את ביהכ”ס, וגם היא הוסרה אז, והילדים חפשים לטייל בשמש הבוערת בכל רגעי ההפסקות, ובתהכ"ס מפיצים ריחם הנורא בשלוש כיתות באופן מבהיל, שלא יכולתי בשום אופן לסבלו בשבתי בהן רק שעות קלות.—

המורים. בשנה זו סבל ביה“ס הרבה מאוד מחסרון מורים. מר איסרוב עזב את בית-הספר בראשית זמן הקיץ, אך זמן רב לפני זה חדל כבר מתת שיעורים בקביעות, כי בחורף היה כבר, לפי מה שהוגד לי, חצי סוחר, היה נוסע אל הגליל באמתלת סידור ענייני עבודתו, ובינתים סחר בעצים עד כי סוף סוף עזב את ביה”ס לגמרי באמצע השנה והלך לו. ואביעזר לקח מקומו. מקודם היה מר אורלוב והתלמידים דרוקרסקי והנטמן ממלאים שעותיו לזמנים, ואפשר לשער איזה מין הוראה קיבלו התלמידים בלמדם כל יום אצל מורה אחר. מר נאמן גם הוא לא היה מוצלח ביותר כבכל זמן הקיץ. אשתו חלתה, ואח“כ נפטרה, ואח”כ היה מוכרח לנסוע, ושוב מילוי שעות ע“י מר אריאלי, איש צבא שאיננו חפשי בכל עת שהוא רוצה כ”א בשעה שאחרים רוצים, ומר דרוקרסקי. את מקום מר איסרוב קיבל בקיץ אביעזר בני, וחוץ מזה נותן גם בני אבינעם 7 שעות בשבוע. אלה הם כל מורי ביה"ס. המנהל מר איתן אינו נותן שיעורים כלל. לפי מה שהגיד לי ניסה לפעמים לתת שעורים ובאו עסקי ההנהלה (גביית כספי שכר הלימוד, וכיו"ב) והפריעוהו. אמרתי לו לקבוע שעות לקבלת כספי שכר לימוד, אך לפי דבריו אין הדבר אפשרי. (בבתה“ס של חכי”ח פה נותנים המנהלים לפי דבריהם עד עשרים שעה בשבוע.)

חוץ משני המורים ישנם עוד שלושה חכמים. האחד, חכם דהוד (כלומר דוד), הוא מורה ערבית בכיתות אחדות וגם עברית כביכול. הוראתו בערבית איננה רעה.

— החכם הזה מורה גם עברית באחת הכיתות הגבוהות 7 שעות בשבוע: זוהי קריאה בתורה, בתהלים ובתפילות, קריאה גרידה בלי כל ביאור. דיברתי עם מר איתן³⁶ כי אם אין עוד כל ברירה וצריך להשתמש דווקה ב“חכמים”, נוציא מהם למצער את התועלת המינימלית שאפשר להוציא. יורה רק חומש בביאור ונוותר לו על התהלים, אך הוא חושב כי אין החכם יכול להורות חומש וביאור. ובכן?

ו“הספר והמקל ירדו כרוכים”. חכם, חכם ומקלו בידו. הם בשיטת “סייג לחכמה צעקה”…

החכם השני הוא חכם עזרא. איש זקן ונוח. לפי דברי מר איתן הוא גם ת"ח. אותו ביקרתי בשתי כיתות. בכיתה השלישית מצאתיו בבוקר קורא תפילה (תפלת שחרית), וכמובן רק קריאה מכנית בלי כל ביאור. לפני כל תלמיד סידור והם קוראים כולם יחד בקול רם פסקה, פסקה והוא מתקן לפעמים שגיאה כללית. התבוננתי אל התבוננות התלמידים בסידוריהם וראיתי, כי אחדים אינם יודעים היכן קוראים, ואבקשהו, כי יתן לתלמידים לקרוא איש איש לבדו פסקה קטנה, למען נראה כמה יודעים לקרוא וכמה לא, והנה התברר, כי עשרה יודעים לקרוא ושלושה ועשרים הנותרים אינם יודעים לקרוא והם רק נגררים בצעקות אחרי חבריהם. אמרתי לו, כי כמדומני היה נכון יותר ללמד את “הסנהדריא הקטנה” הזו קריאה פשוטה בזמן הזה.

בפעם השניה מצאתיו מלמד בכיתה ה'. השעה היתה שעת הוראת תפילה עם ביאור. הוראה זו עניינה אותי ואכנס עם מר איתן. והנה הכיתה קוראת תהלים! וכמובן ג“כ קריאה גרידה. מר איתן שאלהו הן שעת תפילה עם ביאור עתה? ויען החכם: תפילה קראו תמול (תכניות אין תלויות בכיתות ובחדר המורים). ביקשנוהו להורות בשעה זו עפ”י התכנית ולהגיד לנו היכן הגיעו בלימודם, והנה התברר, כי למדו תפילה מבוארת במשך כל הזמן רק פעם אחת ולא יספו. כנראה קשה הלימוד על החכם ויחדל. ביקשנוהו, כי יראנו (או יותר נכון: ישמיענו) דוגמה מהוראה זו, ויצו לילדים לפתוח ספר התפילה בפסקת “אלהי, נשמה…” שלמדו כנראה באותה הפעם היחידה. מובן, כי לביאור בעברית לא היה כל זכר, והשתדלו לתרגם מלים אחדות בערבית. סוף סוף אמרנו לקרוא פסקה יותר קלה, סיפור העקדה שבראשית התפילה, וביקשנוהו, כי הוא יבאר פרק חדש להם שלא למדו עדיין. ובכן ציוום לפתוח בפסקת “ויהי אחר הדברים האלה” ויגד להם (הפעם בעברית) דרשה שלמה באחר איזה דברים הכתוב מדבר ויספר, כי זה היה אחרי המשתה שעשה אברהם לאבימלך ושריו ובא השטן ואמר להקב“ה: הזמין אברהם בני בו”ד³⁷ והביא לפניהם פרים ואילים ולך לא הקריב כלום, אז אמר הקב“ה: חייך שיקריב לי גם את בנו… ואח”כ הגיע למלים: “קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק. אלא שלא חפץ שיאמרו אח”כ, כי מתוך ציווי של בהלה עשה אברהם מה שעשה, ולהראות כי עשה מעשהו במצב של ישוב הדעת. והילדים שומעים כל זאת. כמה מהם הבינו בכלל וכמה הבינו המבינים, זה נראה על פניהם, אך הן הם רגילים במדת “שמעו שמוע ואל תבינו”, והיו רגעים אלה ככל המון הרגעים המרובים שכמותם.

לשמיעת תורת החכם השלישי ויתרתי כבר, או יותר נכון: לא הגעתי עדיין לכך. בביה“ס ישנן גם שתי מורות מקומיות, אחת לצרפתית והשניה לעברית. מרת גלסום (ספרדיה) מורה צרפתית בכיתות הגבוהות. נכנסתי לשיעורה בכיתה העליונה. — ראיתי, כי איננה יודעת פשוט את הכתיב הצרפתי, והיא מורה הכתבה, או מורה בכלל. דיברתי אח”כ עם מר איתן ויאמר לי: כי גם מפתקותיה שהיא שולחת אליו ראה, כי איננה יודעת צרפתית. ובכן?

לאחרונה באה המורה בכיתה הנמוכה לעברית. מרת לוי, זאת “קינוח הסעודה”.

היא מלמדת עברית בכתה א' לילדים הקטנים המתחילים, והיא ממש ההפך מהמורה לצרפתית, כי בשעה שההיא בבחינת “כאילם לא יפתח פיו” וכשהיא מדברת היא בבחינת חנה אשר “רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע” (בשעת הכתבה!), זאת ערה, חיה, מתהלכת כל הזמן בכיתה הנה והנה, מורה באצבעותיה, והעיקר – צועקת, וצועקים כל הילדים, או יותר נכון: צועקים בני השורה הראשונה ואחריהם אתם צועקים כל יתר חבריהם. והיא כנראה עודנה לא שבעת רצון מטון הקולות והיא קוראה בכל רגע: “אמרו, ילדים, בקול רם!” בראשונה חשבתי אולי למרות הקול הרם הטעוני אזני, אך במשך כל השעה לא חדלתי לשמוע המבטא היפה “בקול רם!” היא לימדה, כאשר כתבתי מראש, חכמת המספרים, או יותר נכון: חיבור מספרים עד עשרה וגם מעשרה והלאה עד עשרים. על דבר “שני אצבעות” הזכרתי כבר, אך עוד דברים למדתי: חמש עשר, שש עשר. וכאשר שאלה “כמה עשרה תפוחים ועוד שני תפוחים?”, ענו הילדים “שני עשר תפוחים”, עמדה ותקנה פעמים אחדות “שנים עשר”, וכן חזרו ושננו עד שנקבע במוחם בכוח הצעקה “שנים” עשר. בשעה זו נזכרתי באחד ידידינו, וקראתי: “איך ריש לקיש?”, אך הוא הן איננו מורה לעברית. מורה זו היתה יכולה להיות מורה טובה אם רק תלמד היא מעט, למצער אלה המלים המעטות, הדרושות לילדים הקטנים, ולו נמצא מי שיעיר אותה אחרי שלושה ארבעה שיעורים על שגיאותיה.

חפצתי להראותה, כי רק בני השורה הראשונה יודעים לענות כהלכה, וביקשתיה לגזור עליהם לשתוק ולתת ליתר התלמידים לענות. והנה התחיל הכול “צולע” באמת, והקולות יחדלון.

ביקרתי בשעות מר אורלוב ואביעזר (אבינעם מלמד אחה“צ ואנכי הלכתי בכל פעם לפה”צ) ואלה הן כמובן השעות היחידות הפוריות, ומי יתן וירבו כמותן ע"י מורים חדשים שיבואו.

על עוד דבר אחד אינני יכול לעבור בשתיקה: בשבתי בשעת חכם דהוד בכיתה ד' מצאתיו מורה נביאים ראשונים בקריאה בלי ביאור, בקרוא כל תלמיד פסוק אחד. והנה גם פה היו תלמידים שקראו היטב, אחרים קראו בקושי, והיו כאלה שכמעט לא ידעו לקרוא. המורה התנצל בהגידו לי כי בשבוע זה, לאמר חדשיים לפני סוף השנה, קובלו כחמישה תלמידים חדשים (גם בשעה זו עצמה הובא בפני תלמיד חדש) והם טרם למדו. דיברתי עם מר איתן על זאת ויענני, כי מוכרח הוא לפעמים לקבל תלמידים הנשלחים מצד הגבאים, ולפעמים בגלל שכר הלימוד. אך למה להכניס בכיתה שאינה הולמת?

בנוגע לנתינת שיעורים מצדו הצהיר לי מר איתן פעם, כי הוא לא יוכל תת שיעורים לילדים קטנים כאלה, ולא על מנת כך השתלם בלימודים בחו"ל. ובכן אם אי אפשר שיתן הוא שיעורים, אז צריך להתחשב עם זה ולשלוח הנה מורים מומחים, בעלי מרץ וחפץ לעבוד ולהחיות שוממות, כי השממה גדולה מאוד.

בגלל כל הדברים חושב הנני, כי צריך עתה להצטמצם בבית ספר אחד טוב, ובגן ילדים לילדים (כאשר הציע מר איתן), ואחרי הצליח אלה יהיה אפשר לחשוב על ייסוד מוסדות חדשים. לגן-הילדים תידרש מנהלת טובה שאפשר לסמוך עליה בכול, ולא תהיה אחריות מוסד זה מוטלת על מנהל בית הספר, לא בכח ולא בפועל, למען יוכל להקדיש כל זמנו לבית ספרו, להגדילו ולהאדירו. צר לי על מר איתן, שהוכרח לבוא לבית-ספר שאינו בית ספר ולמצוא מורים שאינם מורים ולעבוד בתנאים כאלה, בשעה שמנהל ומורים חרוצים ונמרצים נחוצים למוסד זה למען יפרח וישגשג. אם אין אפשרות לשלוח מורים די הצורך, הייתי מצע אפילו לא לקבל תלמידים חדשים בשנה הבאה כלל ולבלי לפתוח כתה א' חדשה, ובלבד שהנשאר לפליטה יהיה לגאון ולתפארת.

 

341. אל ח.ל. זוטא, ירושלים    🔗

דמשק, א' אלול תרע"ז

ידידי יקירי! את שני מכתביך מיום ב' ומיום?³⁸ אב קיבלתי.

לא להפיג את צערי חפצתי בשמיעת מצב יתר חברי וידידי, כ"א פשוט לעמוד יותר בהתקשרות אתם, להרגיש כי לא נותקתי לגמרי מכל היקר והיקרים לי, ולדעת כי עוד חושבים הננו למצער האחד בנוגע לרעהו.

וע"כ נעם לי מכתבך למרות כל המרירות שהוא מלא על כל גדותיו. נודעו לי עוד פרטים ולו גם לא נעימים על אודותיכם ועל מצבכם.

שחור הוא תאורך, שחור בבחינת ו“ימש חושך”, ובכ“ז חושב הנני, כי עוד לא אבדה תקוותנו. השינויים הגדולים, שהתרחשו בעולם, ההתעוררות שאין כמוה, שקמה בזמן האחרון, אומרים לי, כי לא הגיע הקץ לכל העבודה, ואכן, יש לעבודתנו אחרית ותקוה. סוף סוף יעברו גם ימי המלחמה גם אם עוד שנה תימשך, והעתיד לנו הוא בלי שום ספק. וראה נא גם ראה איך לא ניתנה החרות לאחינו בארץ, שבה רוב מניינם ובניינם, כ”א דווקא בשעה כזו שכל הלבבות מלאים רגשי חיבה וגעגועים לקנייני האומה³⁹. כל גליון חדש, שהנני קורא בו ע"ד המצב שם, מפריח עצמותי. הקראת כבר הידיעה על קבוצת ספרי הברון גינצבורג העולה בערכה למיליון רובל כי נקנתה פעם אחת בעד הביבליותיקה הלאומית בירושלם? השעה היא עתה שעת הרת גדולות. מעשים גדולים הולכים ונעשים (קיבוץ 10 מיליון דולר לטובת נצרכי עמנו) ולא נוכל לדעת מה יהיה המעשה הגדול האחרון שעלול עמנו לעשות עוד.

כמובן “חבל מ…” אינם חסרים, ואנחנו הסובלים, אך טוב לגבר כי יסבול בעד דבר גדול ולא בעד הבל.

אם מעטו תלמידים, ישובו וירבו, אם חסרו מורים, יימלא חסרונם, ואם שנה תמימה איננה מצליחה, אין לנו להתייאש בגלל זה. העתיד בלי שום ספק איננו לעוללות אפרים ותעלוליו⁴⁰. (שמעתי כי גם עתה כבר סר צלם).

— לגיסי כבר כתבתי, כי לפי מה שנודע לי פה אין מורי בתה"ס הפרטיים נכנסים בגדר אלה שמעכבים משלוחם. ופה היו גם כן מורים מושלמים כאלה ועיכבו אותם רק עד אחרי הבחינות.

עתה נודע לי כי ע“י השתדלות מרובה בפני הוואלי ובפני ג”פ⁴¹ עלה בידם סוף סוף לא להילקח גם אחרי הבחינות בטענות של “ביטול ת”ת".

היעלה ביד גיסי וביד כ' להשיג זאת ע"י השתדלות החכם בשי והפחה בפני הגדול?⁴² אינני יודע. הגדול נסע לפי הנשמע עם כל לוויתו לעיר הבירה.

זמן יש לכם לפי מה שקראתי בעיתון עד סוף ספטמבר.—

 

342. אל הד"ר א.י. בראוור    🔗

דמשק, כ“ז אדר תרע”ח

להאדון הנכבד ד“ר א.י. ברור, שלום וברכה את מכתבו מיום 4 פברואר קיבלתי לפני זמן קצר. שמחתי לראות, כי קנאת סופרים תרבה חכמה וכי כ' בשמעו מפי ידידנו מר ליפשיץ ע”ד עבודתי החליט להתעודד ולשוב גם הוא לעבודתו הספרותית. אנכי אוכל להגיד רק זאת: לולא עבודתי הספרותית המשכיחתני צערי ויגוני כי עתה אבדתי בעניי. תודה לאל גם על זאת. רק עבודה כזאת מרוממת אותנו מעל לחיי הרגע ופגעיהם ומעתיקה אותנו לעולם שאין בו מלחמת האדם באדם וכל הנמשך אחריה.

ספרים עברים כאלה אשר דרש כ' אין להשיג פה כלל לצערי. כי אמנם אחינו היהודים תושבי העיר הזאת אין להם בכלל כל מושג מספרותנו החדשה, אינם מבינים אותה, ואין ביניהם כמעט אף אחד אשר יעסוק בספרות בכלל, גם לא העברית. פה ישנם או עניים גמורים, שדאגות הפרנסה שוללות כל כחותיהם הרוחניים, או עשירים המבלים זמנם בתענוגי העוה“ז מבלי חשוב בכלל על דבר העומד למעלה מזה. גם לא להשתתפות בצרת אחרים או לבוא חלילה לעזרתם. וחוץ מאלה מי לנו פה? כמאתיים נפש " חלוקנים” ירושלמים-אמריקנים ואחדים מהמשכילים המגורשים אשר לא הספיקו לקחת אתם גם די מלבושם לעורם.

אנכי אנסה עוד לכתוב לחיפא אולי תהיה אפשרות להשיג משם דבר ושלחתי לכ'.

ואם הדבר הוא רק בנוגע לטרימינולוגיה, הייתי מייעץ את כ' לעבוד עבודתו מבלי דאוג כלל לטרימינולוגיה העברית כי אם להשאיר לע"ע בתוך העבודה את המלים האירופיות על מנת להחליפן בעברית בשעה שיהיו כבר כל הספרים מוכנים לפניו.

אם יש לכ' נוסחה (אקסמפלר) מיותרת מספרו, שהודיע ע“ד מעלות א”י בתלמוד ובמדרשים, יוכל לשלוח אלי ע"י דואר-השדה לשם מר דניאל אוסטר⁴³ ותגיע לידי (עפ"י מען זה יוכל כ' גם לכתוב אלי בדואר-שדה).

אם יתחדש לכ' דבר בנוגע לשינויי המבטאים בעברית בזמנים השונים, אשמח מאד אם יוכל להודיעני זאת. חושב הנני, כי עבודת לקסיקון גיאוגרפי לספרות העברית תהיה עבודה חשובה מאוד.

יגדיל תורה ויאדיר!

חושב הנני כי בישיבות הספרדיות שישנן בוודאי עדיין בקושטא יוכל למצוא אוצרות יקרים מהספרים הדרושים לו, וביחוד בספרי השו"ת הרבים כנהוג בישיבות כאלה.—

 

343. אל צבי לבנון    🔗

דמשק, כ“ז אדר תרע”ח

תלמידי יקירי מר צבי לבנון. — דבר יסוד הספריה המזרחית לא יצא לפועל. הרעיון היה יפה ודבר חשוב יכול היה להתחדש, אך כנראה הזמן של “סייפא” איננו מסוגל ל“ספרא”. ובכן שבתי לנטור כרמי שלי. גמרתי כל עבודת המילון עברי-עברי, שעבדתי בו עם מר גרזובסקי, ועתה הנני עובד בחיבור ספר הדקדוק על יסוד הרצאותי ועל יסוד הקריאה בספרי החוקרים החדשים. וגם מ“אלף לילה ולילה” אינני מניח ידי בשעת יגיעה מעבודת מדע.— בזמן האחרון גדל הישוב הירושלמי פה, ישנם כבר פה מאות אחדות נפשות אשכנזיות, ממהגרי יפו וממשולחי ירושלם (אמריקנים וכיו"ב). ורבים מצעירינו ה“קצינים” עוברים מזמן לזמן פה. אך לצערנו יהיה כנראה על כולם לנסוע בעוד שבוע בערך אל גדות הים השחור הם וכל אה“צ⁴⁴ היהודים שבסוריה וא”י. ופה אינם נקראים סתם כ"א נתפסים ומובאים אל הקסרקטין. והעלבון גדול והנפש מתכווצת – עד מתי ה'! עד מתי?!—

 

344. אל המשרד הציוני    🔗

דמשק, 18 במרץ 1918

(תרגום מגרמנית) — צרותינו ודאגותינו מתרבות מיום ליום. פרישתם של הצעירים שלנו (הפעם כיהודים), לאחר שהרחיקו אותם מן המשרות שתפשו, גרמו כי נשמש נושא לרכילות בפי האנשים. כל אחד ממציא נימוקים להצדיק את הצעדים נגדנו. שתי הנוסחאות, עליהם חוזרים לעתים קרובות ביותר, הן:

א. יהודי הדרום אינם חיים בשלום עם בני דת מוחמד ומלשינים על כל הטורקים, כדי שיגרשו אותם. ב. הרב הראשי של עיר הקודש שלח מברק ברכה למלך הכובשים.

תוכל לשער כיצד משפיעים סיפורים כאלה על האוכלוסיה הנבערת מדעת. והשמועות אינן פוסקות. אומרים, כי יחזירו מכאן את אלה שהובאו הנה מן הדרום וללא דיחוי. משלחת יהודית ביקרה אצל ג’מאל פשה ואצל הוואלי (משלחת מורכבת מהרב הראשי וכמה נכבדים). כל מה שיכלו להשיג – רשות לשלוח טלגרמה לרב הראשי נחום ולשר המלחמה. האם יהיה בכך כדי לחולל שינוי לטובתנו? אנו מפקפקים מאוד בכך. אולם עלינו לנסות לעשות כל מה שאפשר. כאשר במחנה מסוים או בקבוצה מסוימת בוחרים רק ביהודים, כדי לגרשם, לאחר שירות של ארבע שנים תוך הקרבה, בתנאי-מצוקה קשים ביותר, איזו השפעה יכולה להיות לכך על האדם עצמו ועל כל אלה שרואים אותו בעלבונו. מאידך אני מאמין, כי הדיווחים בעיתונות גורמים לנו נזק רב ביותר, וכי חשוב מאוד לתקן גם כאן את המעוות. האחד מדבר על קונגרס ב-P.T ומביא עוד ידיעות מסוג זה, רצוי כי יושם קץ לכך בכל מחיר.

 

345. אל הד"ר א.רופין    🔗

דמשק, 8 באפריל, 1918

(תרגום מגרמנית) — שלשום הובאו הנה 9 אנשים צעירים ממתולה – 2 פועלים ו-7 איכרים, בחלקם נתינים עותומאניים ובחלקם נתינים אוסטריים נראה, כי העותומאניים נשלחו למחנה השלישי; על גורל האוסטריים טרם נודע דבר; לפי שעה הם נתונים במאסר. אמש הגיעה קבוצה שניה של אנשים צעירים ממרחביה שנשלחו הנה.

כפי שנודע לי קיימת כבר רשימה של מאה יהודים נכבדים שבהזדמנות ראשונה יגורשו הנה. מצויה גם רשימה נוספת. מן ההכרח להתערב בכל המרץ בעניין זה של גירוש אנשים צעירים, אישים נכבדים ופליטים. רצוי היה, כי הגרמנים במקום יקבלו רמז מגבוה, למען יגלו יחס ידידות יותר לאנשים שלנו.

 

346. אל מ.בוגדנוסקי⁴⁵    🔗

דמשק, י' אייר תרע"ח

תלמידי יקירי מר מ.בוגדנובסקי

את מכתבך המפורט מיום כ"ח אדר קיבלתי.

באשר בכל פעם היתה לי קריאת מכתבך לעונג בתארך את החיים אצלכם כהווייתם ובכל פרטיהם. ומעניין הדבר, כי תיאור העניים המבקשים לחם ואין והגוועים ברעב דומה ממש לכל אשר עינינו רואות גם פה.

הימים האחרונים לא היו נעימים לנו ביותר. כחמש מאות איש נשלחו מפה צפונה וביניהם גם אחדים מחבריך: קיפניס, פיינברג, קדשי ודוד כהן (שני אלה יצאו פטורים ממשפטם וממאסרם ותיכף חלה עליהם גזירת המשלוח). גם ריבלין עמד להישלח, וכבר עמד על יד תחנת הרכבת, אך מר וילבושביץ השתדל והשאירו אצלו בעבודתו. נשארו לע“ע ורסטט ויקותיאלי והררי בנצרת, גריצסמן בחזית הדרומית וטשק סובב עדיין בארץ לחפש אחרי “העילם וחבר” שלו. גם פוליאק עמד להישלח והשתדל למענו ד”ר קריגר⁴⁶ ונשאר.

אבינועם חלה בזמן האחרון בקדחת כחודש ימים ועתה הוא הולך ומבריא.

עוסקים הננו עתה בסידור ביה“ס פה על בסיס טוב, הוספת מורים, ושכירות בית טוב והגון לבי”ס ולגן וכו'.

שמחנו על אות ההצטיינות שקיבלת, והננו מברכים אותך כברכת המלאך את גדעון.

גם מאמוץ כהן קיבלתי מכתב וכן קיבל גם אבינעם את מכתבו, ובאשר איננו יודעים אם כבר נסע או עודנו אתך, נבקשך לדרוש בשלומו בשמנו אם עודנו במוסול! יוסף יקותיאלי נשלח כבר וקיבלתי ממנו מכתב מבוזנטי.

עבודתי הספרותית סבלה בזמן האחרון מהתקהלותי ההכרחית. אך עתה אשוב אליה כבראשונה.

שלום רב לך בשם כולנו מורך מכבדך ודו"ש

 

347. אל ק.י סילמן, חיפה    🔗

דמשק, כ' סיון תרע"ח

ידידי יקירי מר סילמן, זה ימים רבים שנפסקה מכתבתנו מקוצר רוח אך לא מעבודה קשה.

בזמן האחרון כתבתי שני מאמרי מדע ארוכים, האחד בנוגע לבניין נפעל ושתי צורותיו השונות והשני בדבר ביאורים חדשים למלים תנכיות בהשוואה אל השפות השמיות האחרות.

עתה נתתי לתרגמם בגרמנית, כדי לשלחם לעיתון מדעי בגרמניה, ובשוב ה' את שביתנו הנני מקוה, כי יעלה בידנו לכונן עיתון מדעי משלנו ולפרסמו בעברית בארצנו.

מצאתי פה כ"י משירי נגארה, שירים יפים מאד. בספרו הנדפס “זמירות ישראל” אין אף אחד מהם. מחפש הנני עוד אחרי ספרו “שארית ישראל”, אך טרם השגתיו.

עתה שבתי לעבודתי בדקדוק, אך עודני בפרק התנועות.

נחוצה לי לעבודתי מחברת “השילוח”, אשר בה נדפס מאמרי “שבת אחת בבית הכהן הגדול” (בשנים האחרונות של השילוח). פה אין להשיגה כלל. חושב הנני, כי בחיפא תמצאנה בוודאי והנני מבקשך להתעניין בזה ולהשתדל לשלחה אלי בהקדם האפשרי.

שלום רב לך ולכל ידידינו חברינו

ידידך מכבדך

 

348. אל הד"ר א.י. בראוור    🔗

דמשק, ב' אב תרע"ח

לידידי הנכבד ד"ר א.י. בראוור

שלום וברכה, את מכתבו מיום י' תמוז קיבלתי.

מתאונן כ' על ריבוי טרדותיו ועמלו והפרעת עבודתו בדברים בטלים. השכח באיזו תקופה הננו חיים עתה? אשריהו, כי למצער יוכל עתה לנסוע לחו"ל ולהריח שנית ריח אירופה, ומה אענה אנכי הכלוא כשמעי בשעתו מבלי אפשרות לצאת ולבוא? – איש איש וצל בו.

בדבר השאלה בנוגע למלים שנשתנתה הוראתן במשך תקופות, גם אני חושב כי עלינו ל“תפוס לשון אחרון”, ואם באמת נמצאה מלת “מגרש” בהוראה שכותב כ' ברבים מספרי הפוסקים, עלינו להשתמש בה בהוראה זו, ולדעת כי בתנך יש למלה זו הוראה אחרת. אך מה נעשה אם בזמן האחרון שבאחרונים פרץ השימוש במלה זו בהוראת שדה-בנין (בוי-פלאץ)? וגם את גלגל זה אי אפשר לנו עוד להסב אחורנית!

שמחתי להודעתו ע“ד הוראת “מדינה” בימי הביניים, ולפי דעתי גם בתנך יש לה הוראה זו, לפחות במגילת אסתר, ששם היא עפי”ר כתובה על יד השם “עיר”.

בנוגע לאי-ההגיוניות שתצא לפעמים בשם “צפיפות” אין לדאוג. כל הלשונות אינן משגיחות תמיד בהגיון הקיצוני (יתבונן אל השימוש “בשמש” כגון “נגב דבר בשמש” וכיו“ב “עמוד בשמש” וכיו”ב ויראה כמה מן ההגיון יש בזה).

המלה “קוקוים” בוודאי יותר נכונה ויותר יפה מהמלה “מתגים”, שאיננה מתאימה להוראה שנתן לך מר ארליך. ומצד הדקדוק אין כל מניעה.

בנוגע ל“חרדלית” הנה מבואר בתוספתא (מקואות פ“ד מ”י) “איזהו חרדלית? מי גשמים הבאין מדרון” (ולפי ג"א: הבאין מן המדרון).

במבטאים “גשומה ושחונה” אפשר בוודאי להשתמש גם לארצות. יש לי רק להעיר, כי בערבית “שחן” מורה על חום סתם. ב“אפילות” אפשר להשתמש לצורות שהחלו להתפתח בתקופה מאוחרת. אך בדבר “כלחיות” עוד צ“ע, כי כל המבטא “אבד עליהם כלח” עוד איננו מבורר. ב”מקמוק" ובפעל מקמק והתמקמק אפשר בוודאי להשתמש. אך לפעולת המים הזורמים ישנה לדעתי מלה אחרת בתלמוד. כתוב בב“ק ר”א “מאי שלולית? אר”י אמר שמואל מקום שמי גשמים שוללין" ומזה אפשר ליצור מלת שלילות (כי למלת “שלילה” יש כבר הוראה אחרת). ובערבית קוראים שלל לחריץ שנעשה בקרקע ע"י מעבר המים במקום ההוא.

ב“מלוכה” נכון להשתמש ל“קניגטום” וב“מלכות” משתמשים ל“קניגרייך”, מלכות יון הרשעה וכיו"ב.

ובזה הנני אומר שלום לכ' ולתורתו ולעבודתו ומברכו בנסיעה טובה.

ידידו מכבדו

דוד ילין

בעבודתי בדקדוק גמרתי פרק האותיות ופרק התנועות (112 עמודים בכתב), ומקווה הנני לגמור בקיץ זה את חלק הניקוד.

 

349. אל ועד “עבריה”, דמשק    🔗

דמשק, י“ב תשרי תרע”ט

לכבוד ועד “עבריה”,

לידי מר ד"ר קריגר⁴⁷,

פה

א.נ

על מכתבכם מיום ט"ו אלול החולף, הננו מתכבדים בזה לענותכם:

1) בנוגע לנדבת מר פייס לטובת הספריה הודיענו המנדב בימים האחרונים, כי הוא נותן על סכום נדבתו המחאה על סך 1,000 מארקים לברלין לקנות בהם ספרים שם, או במקומות אחרים בחו“ל שאפשר לקנות בהם ספרים. ובכן נבקשכם בזה למסור לידנו רשימת הספרים, שהנכם חושבים להביא מחו”ל בעד הספריה בעד הסכום הנ"ל או בעד חלק ממנו.

2) לפי מצב תקציב ועד-החינוך, עפ“י הידיעות שקיבלנו בזמן האחרון, לא יהיה לאפשר לו לתת לטובת מוסדכם לע”ע איזה סכום שהוא, כ"א רק מקום בתוך אחד מוסדותיו למפעל הזה.

ברגשי כבוד

בשם ועד החינוך: דוד ילין

 

350. אל ועד “התחיה”, דמשק    🔗

דמשק, י“ב תשרי, תרע”ט

לכבוד חברי ועד אגודת התחיה לידי מר קמל ארזי

פה

א.נ.

בתשובה על מכתבכם בנוגע לשאלת התעמולה לטובת בתי-הספר העברים פה ואופן סידורה, הנני מתכבד בזה להודיעכם, כי ועד-החינוך מוצא לטוב לקבל מתוך הצעתכם את הדברים האלה: נאומים בעברית ובערבית בנוגע לערך החינוך בבתי-הספר האלה, גם חיזיון עברי, אם יהיה אפשר להוציא הדבר לפועל, והתעמלות.

ובעד התעניינותכם זו הנו מודים לכם למפרע.

ברגשי כבוד

בשם ועד-החינוך: דוד ילין

 

351. אל ההסתדרות הציונית לונדון    🔗

(מברק, תרגום מאנגלית)

דמשק, 9 באוקטובר 1918

אל ההסתדרות הציונית

לידי מר סוקולוב

לונדון

בשם 700 גולים יהודים בדמשק הננו מודים מקרב לב לכם, אחים ומנהיגים ציונים, על דרישות השלום והאיחולים שלכם, שנוכל לשוב ארצה להשתתף בחידוש חיינו הלאומיים. כולנו נהנים מבטחון גמור ולא סבלנו כלל מן המאורעות האחרונים ומקווים שיעלה בידנו לשוב הביתה בקרוב.

דוד ילין

נוסח שני של המברק:

בשם 700 יהודים מגורשים ומהגרים בדמשק הנני מודה מקרב לב לאחינו הציונים ולמנהיגים על אחוליהם, כי תימצא אפשרות לשיבתנו ארצה. הננו משתמשים בהזדמנות ראשונה זו לברך אתכם לרגל ההצלחה, שנחלתם בהגשמת האידיאלים הלאומיים והשאיפות שלנו, ואנו מקווים כי עתה נוכל גם אנו מצדנו לתת יד ולעשות כמיטב יכלתנו יחד עם ידידינו למען המפעל הגדול של תחיית העם ובניין ביתנו בארץ ישראל. לאחר הזמנים הקשים בשנים שחלפו לא סבל איש מאתנו בזמן המעבר הודות להתפתחות המהירה של המאורע האחרון והעמדה השקטה ושוחרת השלום של הערבים – האומה האחות. לפי הבטחת השלטונות הצבאיים של הוד מלכותו נוכל לחזור ארצה תוך זמן קצר ביותר.

 

352. אל נורמן בנטביטש⁴⁸    🔗

(תורגם מאנגלית)

דמשק, אוקטובר 1918

מייג’ור נורמאן בנטביטש,

ירושלים

ידידי היקר עד מאד,

בשמחתנו הרבה לקראת התפתחות המאורעות האחרונה ולקראת הידיעה שכל ארץ ישראל שלנו נשתחררה כולה וכי במהרה תהיה גם לנו האפשרות לחזור הביתה ולהמשיך בעבודתנו הלאומית, מהולה גם שמחתי הפרטית על ההזדמנות שתינתן לי לראותך שוב והפעם לתמיד – בארץ ישראל! לא תספקנה המלים בפי (ביחוד באנגלית) להביע תודתי לכל-יכול על ההישגים, שהשיג עמנו למוד-הסבל בהשגת האידיאלים והשאיפות שלו.

הנו נמצאים כאן כ-600 ארץ-ישראלים, ברובם פליטים, שסבלו רבות במשך השנה הזאת ובמשך השנים האחרונות. כל אחד מאתנו רואה עתה את שערי הארץ פתוחים לפניו מבלי יכולת לעבור בהם מחוסר אמצעי תחבורה. עשינו כבר כמיטב יכולתנו, כדי להניע את שלטונות הצבא האנגלי לאפשר לנו לחזור ארצה. המצאנו להם את כל הרשימות המתוקנות, שנשלחו למשרד הראשי לפני שבוע ימים, אבל לא קיבלנו תשובה. מן ההכרח שאתה ושאר ידידינו יפעילו השפעתם בכל המרץ להחיש חזרתנו ארצה לפני עונת הגשמים. תוכל לשער בנפשך אם חוסר הסבלנות של 600 האנשים, שמחשבת כולם נתונה אך ורק לעניין האחד – שיבתם הביתה, מה גם שבחלקם הגדול השאירו את האשה ואת המשפחה בארץ.

סבורני, כי יארך הזמן אם נאמר לחכות עד שאפשר יהיה לנסוע בדרך הרגילה, לאחר שתתוקן הרכבת המובילה מדמשק לירושלים. יהיה זה אפוא מן התועלת למצוא דרכים ואמצעים אחרים לנסיעה. אולי ישנה אפשרות נסיעה במכוניות או אפשרות הפלגה בדרך הים לבירות ומשם בספינת קיטור ליפו או לרבת עמון ומשם במכונית ליריחו ולירושלים. העיקר שנקבל תשובה מהמשרד הראשי, כדי שנוכל לצאת מיד לדרכנו חזרה ארצה.

כתבתי גם למר הופיין ולדוקטור טהון, אך לדאבוני לא קיבלתי מהם תשובה. מובטחני, שהפעם מצאתי מליץ יושר שיגן כראוי על ענייננו, וסומך אני עליך, כי תעשה למעננו כמיטב יכלתך ובמוקדם ככל האפשר.

אנא, עננו בהזדמנות ראשונה וקבל מראש תודתנו מעומק הלב.

באיחולים לבביים ממשפחתי וממני.

הנאמן לך

 

353. אל אשתו⁴⁹    🔗

ירושלם א' כסלו תרע"ט

איטל יקירתי וכל בני ביתי יקירי!

עוד טרם באתי אל המנוחה מיום הגיעי הנה. החיים סוערים והאדם נסחף בזרם אם ירצה ואם ימאן. בכל אופן חושב הנני, כי טוב עשיתי להקדים לבוא הנה – גם לענייני עתידנו.

אחרית השתדלותי בנוגע לעניין החזרה הנה היא, כי הגנרל קליטון, שהוא ראש המחנה הראשי, הודיע, כי מראשית השבוע הבא יתחילו להעביר את כל האמיגרנטים והמגורשים מדמשק לא“י בעגלות לוריס שלוש מאות נפש ליום. אנכי צריך לבוא לדמשק לענייני הכלל ודבר זה יהיה בעוד שבועיים בערך מהיום, ודבר זה סודר כבר גם מצד הממשלה (לאמר עניין הרשיון לנסיעה) ואבוא שמה עם הקומנטי בינקיני⁵⁰, חבר ועד הצירים הציוני בא”י. לנסוע פעמיים זהו כמובן דבר בלתי אפשרי, ולנסוע עתה ולהישאר שם עד שובנו קשה ג“כ מאוד, כי העבודה רבה פה ועלי להחל בעבודתי. ובכן החלטתי לשלוח עתה את עמנואל לדמשק למען יסדר שם כל עניינינו לפני בואי, ואח”כ בבואי נשוב אי"ה כולנו יחד.

אבינעם ייטיב לעשות להיות בראשוני החוזרים, כי חושב הנני להמציא לו משרה פה בירושלם ודבר כזה יכבד להשיגו בעבור זמן. מר איתן ישוב ירושלמה להורות בגמנזיה פה, ומר לוין אפשר שישאר שם ואולי ישוב לתחכמוני. עוד טרם הוחלט הדבר. שתי גננות ואולי שלוש תשלחנה לדמשק, אך אבי מרת גביזון חפץ ודורש, כי בתו הצעירה (המורה בגן) תשוב ירושלמה.

הצעירים הדמשקאים יקובלו אל הסמינר שלנו, ולאלה הנצרכים תינתן גם תמיכה (2 לירות מצריות ואולי מעט יותר לחודש וגם הלחם הדרוש לאכילתם). הגידו זאת לידידנו הד"ר קריגר למען יגיד זאת להם.

פה חגונו שלשום את חג ב' נובמבר בפומביות גדולה ואנכי נאמתי בשם ועד העיר (מר שפירא מפאריז, שהיה תלמידי לפנים⁵¹, אמר, כי הברון רוטשילד⁵² אמר לו אחרי נאומי, כי שאיפה גדולה יש לו שיוכל לדבר עברית כמוני). מושל העיר הצבאי הקולונל סטורס נאם כל נאומו הקצר בעברית צחה (כמובן הוא גוי).—

 

354. אל הד"ר סטיפן וייז, ניו-יורק    🔗

ירושלם, 30 באוקטובר 1918

(תרגום מאנגלית)

ידידי היקר מאד,

עם שובי ירושלימה לאחר שתי שנות גלות וסבל, שמח אני לפגוש שוב את כל ידידי כאן וכן לבוא במגע מחדש עם כל ידידי בחו"ל. סבורני, כי תמצא שטבעי הוא ומובן מאליו שאני מפנה אליך את מכתבי הראשון, אליך, ידידי היקר ביותר, שלקחת חלק נכבד כל כך בתחיית אומתנו והאידיאלים הלאומיים שלנו.

אני מניח ששמעת על כל השלבים העגומים בחיי משך שתי השנים האחרונות. גירוש כל בני משפחתי לדמשק, מות בני באביב חייו (הוא היה אך בן 26). לפי צוו של ג’מאל פשה צריך היה להגלותני שוב עם כל בני משפחתי למקום רחוק יותר בצפון. רק מקרה מותו של בני וכן הצעתי לג’מאל פאשה לייסד ספריה כללית למזרח בדמשק, ששם אוכל לגלות פעילות, הם שגרמו לשנות את המצב ולאפשר לי להשאר בדמשק. הספריה לא נוסדה מחוסר אמצעים ולי נשאר זמן די הצורך לעבודה ספרותית מדעית. סיימתי את המילון העברי שלי, שהתחלתי עוד בירושלים יחד עם מר גרזובסקי ואשר נדפס כבר עד לאות צ. התחלתי גם בכתיבת ספר דקדוק עברי: את החומר הדרוש אספתי במשך כל ימי עבודתי כמורה לעברית. כמעט סיימתי את החלק “תורת הצלילים”. אמשיך עתה בחלק “תורת הצורות”.

פרט לעבודה הספרותית הייתי פעיל מאד בעבודת הוועד להגירה יהודית בדמשק ובוועד-החינוך למען בתי הספר בדמשק, בגליל ובחיפה.

עתה חזרתי הנה וכפי שתוכל לתאר לעצמך מצאתי כאן חיים חדשים לגמרי, פעילות קדחתנית בניין ביתנו הלאומי בארץ ישראל. אנו מרגישים, כי חיים אנו בשעה גדולה של הגשמת שאיפותינו הנעלות ביותר והאידיאלים הלאומיים שלנו ותוך התמכרות הנפש כולה לעניין הכללי.

שבתי להנהלת בית הספר להכשרת מורים. אמשיך בחיבור ספר הדקדוק ואתחיל בפרסום רבעון עברי למדעי היהדות. “מועצת יהודי ירושלים”, שהוא הגוף היחידי המוכר על ידי הממשלה כנציג של האכלוסיה היהודית כאן, מינתה אותי כיו"ר שלה, ולמרות כל ההתנגדות הפנימית שלי והחלטתי להקדיש מעתה את כל זמני לעבודה חינוכית וספרותית-מדעית לא יכולתי לדחות מינוי זה, כי ידעתי מה חיוני התפקיד לגיבוש חיינו החדשים וארגונם.

פעילותך הנמרצת בעניינים ציוניים כמנהיג בכל השאלות החיוניות שימשה לי תמיד ערובה להצלחה מרשימה. תודה לאל, שזכינו עתה לראות פרי כל העמל הזה. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו.

ברגשי כבוד לבביים ביותר לך ולגב' וייז הנמצאת כפי שאני מקווה בקו הבריאות.

הנני מחכה לתשובתך, ד"ר וייז היקר,

שלך בנאמנות

 

355. אל הד"ר דוד אידר, חבר “ועד הצירים”, יפו    🔗

(תרגום מצרפתית)

ירושלם, 8 נובמבר, 1918

אדוני הדוקטור היקר מאוד,

במכתבי זה ברצוני לעניין אותך בכמה שאלות כלליות, שיש בהן עניין ציבורי, ובכמה שאלות הנוגעות לי במיוחד.

משפט נגד המהומות של 3 בנובמבר⁵³

כפי שאתם בוודאי יודעים כבר, נדונו האשמים (שנים במספר) לארבעה חדשי מאסר. לפי שעה הם עצורים, אולם הם מגישים ערעור, וכיוון שעד ליום הדין יש שהות מספקת, קיים חשש, כי המעוניינים (הורי האשמים, חברי המועדון וערבים אחרים בעלי השפעה) יצליחו להשיג הקלת העונש, דבר שישאיר רושם רע ויעודד מהומות חדשות (על כך מעידים גם מקרים בודדים פה ושם בעיר).

מייג’ור בנטביטש הציע לנו בהשראת הממשלה, כפי הנראה, דרך פיוס עם הערבים במצב זה. לאחר דיונים בנושא, באנו לכלל הסכם (הרב סגל⁵⁴ גם הוא נמנה עמנו) על דרך זו: משלחת של נכבדים ערבים – איסמעיל ביי, ראש המועדון הערבי, ועוד אחד מחשובי הערבים – תבוא לבית הממשלה, כדי להביע בפני משלחת של נכבדים יהודים את צערה על מה שקרה ולהבטיח, כי מקרים כאלה לא יישנו עוד בעתיד. חוץ מזה יבקשו האשמים סליחה ממנהלי בתי הספר, שסבלו מן המהומות, ויחזירו דגל חדש במקום זה שנקרע. לאחר שימלאו תנאי הסכם זה, ישוחררו האשמים. תמול נקראנו לבוא לבית הממשלה בשעת הצהריים. נועדנו שם – ה"ה מיוחס, גורדון, אגבבא (מנהל התלמוד תורה הספרדי) ואנכי. המושל הודיע לנו, כי תנאינו נתקבלו וכי איסמעיל ביי והאחרים יבואו מיד. כעבור שלושת רבעי שעה הופיע איסמעיל ביי אצל מזכיר המושל והודיע לו, כי טרם הצליח לאסוף את שאר חברי המשלחת הערבית. העניין נדחה אפוא ליום אחר. האם זה תכסיס השהיה מצדם, כדי לחכות לתוצאות המשפט בבית הדין לערעורים? זאת איננו יודעים. אנו מחכים.

ביקור המופתי

תמול אחר הצהריים ערך המופתי של ירושלים ביקור אצלי. במרוצת שיחתנו עוררתי תשומת הלב למאורעות השבוע הזה. הוא הבטיחני, כי הבוּרים, השכבה היותר נמוכה של האוכלוסיה המהווים 5% ממנה, הם העושים מעשים שכאלה וכי מחובתם של אלה, שיש להם אופק רחב יותר, להשפיע על ההמונים ולהדריך אותם בכיוון המוביל אל האמת ואל התבונה. על הצעתי, כי צריך יהיה לכנס כמה מחשובי הערבים לדיון משותך עמנו בשאלות אלו לשם הבהרתן, ענה לי, כי הוא נוטה לפגישות משותפות כאלו מזמן לזמן, דבר שבוודאי יועיל מאד לסילוק אי הבנות רבות.

המשטרה

העניין שהוא עתה בעל חשיבות ממדרגה ראשונה – להגדיל עד כמה שאפשר את מספר השוטרים היהודים בירושלים ולהשתדל שהממשלה תגשים תכנית כזאת.

החזרת המהגרים מדמשק

הדיחוי של עשרה ימים מאז יום ששי שעבר כבר נסתיים וסבורני, כי מוטב להזכיר לגנראל קלייטון את הבטחתו לתת אפשרות ל-300 מהגרים לחזור מדי יום לביתם. החורף מתקרב ואין לי ספק, כי מתוך קוצר רוח יהיו האנשים שם נכונים לעשות דרכם ברגל ורבים יחלו. כבר סופר לי, כי אחד מהם מת בדרך.

שיבת משפחתי

אישית אבקשך להשיג רשיון למשפחתי להעביר את כל החפצים שלנו מדמשק הנה. משפחתנו גדולה והיה עלינו להשתמש זמן ממושך בדמשק בחפצים שהבאנו מכאן. למכור את הרכוש בדמשק ולקנות כאן את החפצים מחדש – פירוש הדבר הפסד עצום.

נסיעתי שלי

האם נתקבלה כבר החלטה כלשהי בדבר תאריך נסיעתי לדמשק בלווית המפקד ביאנצ’יני? אנא, הודיעני על כך בהקדם האפשרי.

בברכותי הנאמנות

המסור לך

דוד ילין

נ.ב לאחר שסיימתי מכתבי זה, נקראנו שוב לבוא היום אל המושל. באו אליו גם איסמעיל ביי, דוקטור זאקי ביי מן המועדון הערבי ועוד חבר אחד של המועדון, כפי שהיה מוסכם. תחילה דיבר המושל ואחריו דיברו איסמעיל ביי וחבריו מן המשלחת. הם הביעו צערם על המעשים של 3 בנובמבר, הבטיחו שהמועדון ונכבדי הערבים אין להם כל קשר לאותם מאורעות והם מתעבים וכו' וכו'. נשארה אפוא עוד התביעה לבקשת סליחה מצד האשמים והחזרת הדגל. זאת יעשו, כפי הנראה, האשמים ביום הראשון לכשישתחררו מן המעצר.

הנ"ל

 

356. אל הד"ר דויד אידר, יפו    🔗

(תרגום מצרפתית)

15 בנובמבר 1918

אדוני הדוקטור היקר מאוד,

המושל ערך היום למעני ראיון עם סיר מארק סייקס הנמצא כאן. הראיון התקיים בבית הממשלה, בחדר שבו ניתנה לנו אפשרות להימצא לבדנו משך יותר ממחצית השעה. שוחחתי עמו בשאלות השעה החיוניות: על שאלת התנועה הערבית כאן, שהיא אינה תנועה טבעית, כי ערביי ארץ-ישראל מעולם לא נטלו חלק בתנועה זו, שמרכזיה היו בבירות, בדמשק ובקהיר; על המציאות במצב הנוכחי, שהעניקה לערבים זכויות חדשות וכוחות חדשים, כשהפכה את שפתם לשפה רשמית במקום הטורקית, שהיתה השפה הרשמית עד כה, תוך הזנחה גמורה של העברית, ומסרה להם תפקידים בכירים בכל משרדי הממשלה; הסיבוכים שהמשך המצב הזה עשוי ליצור כשצריך יהיה לשנות את פני הדברים ולעקור כל זה משרשו, משתעמוד הממשלה בפני הגשמת ההצהרה שניתנה; על הצורך להחדיר מטעם הממשלה בלב האוכלוסיה דבר החלטה זו של ארץ ישראל יהודית בצורה כלשהי – באמצעות פעולות יעילות המגלות רצון בכיוון זה; על אי היכולת של הערבים לבנות את הארץ מחוסר הסכומים העצומים הדרושים לכך ומחוסר אמצעים מדעיים מודרניים (לדוגמה: עיריית ירושלים מצד אחד ומכון פסטיר היהודי, המכון היהודי הבקטריולוגי, הדסה וכו' מאידך); על הצורך שלא ליצור ניגוד בין שאיפת השלטון העליון ובין הפעולות של הפקידים המקומיים שלו, שעליהם לקבל ממנו הוראות מפורשות בכל הנוגע להתנהגותם החייבת להוביל תמיד במישרים אל המטרה הרצויה; וכן על הצורך להרבות בכל מקום בפקידים יהודים. אשר לנקודה אחרונה זו, העיר, כי אלה צריכים להיכנס לתפקידם כיהודי-הארץ ולא כפקידים אנגלים. דיברנו גם על החשיבות שיש לייחס לירושלים, על המקומות הקדושים ועל הצורך להבטיח קיומם הנצחי על ידי יצירת אזורים אקס-טריטוריאליים, על הכותל המערבי (כותל הדמעות) ולבסוף גם על גבולות ארץ ישראל (כשהערתי תשומת-לבו לבאי-כוח השריף בסאלט וברבת עמון).

כשנפרדנו אמר לי המושל, כי מאז הגעתי הנה מהלך העניינים שוטף יותר, והוא מקווה, כי נוכל לשתף פעולה על הצד הטוב ביותר. לפני שיצאתי אמרתי לו כי הרב סגל מהמשלחת הציונית⁵⁵ היה רוצה להיפגש עמו. הוא קבע לו מועד אחרי הביקורים אצל המופתי ואצל ראש העיריה בבית הממשלה ומיד הודעתי על כך לרב סגל. תמול ביקר ראש העיריה אצלי. הואיל וידעתי עמדתו כלפינו והכרתי את אפיו בדרך כלל, השתדלתי שלא לנגוע בביקור רשמי זה בצעדים שנקט כלפי המושל כחבר הנציגות הערבית.

מטעם בית-המדרש למורים, שאני מנהל אותו, אבקשך לתת הוראות למר גולדשמיד (שעד לזמן האחרון היה מורה להתעמלות בכל בתי הספר של “עזרה” ואשר למעשה נתמנה על ידי המשלחת שלכם כמנהל בית-יתומים כאן) לתת שעורי התעמלות בבית ספרנו משך שמונה שעות לשבוע. הוראת ההתעמלות דרושה מאוד לבית הספר, הדואג להוציא מורים לכל בתי הספר שלנו, וכיום לא נוכל למצוא מורה למקצוע זה בירושלים. נוכל לקבוע לו שעות אלו בזמנים שאינו עסוק בבית היתומים.

בימים אלה הולך ונוצר ועד מוסלמי-נוצרי, כמובן במטרה לפעול נגדנו. לפי שעה עדיין לא הגיעו לכלל הסכם אלא שבוודאי ימצאו דרך ליישוב ההדורים.

סבורני שטוב יהיה אם כמה מחברי המשלחת שלכם יבואו הנה עוד השבוע כדי לדון יחד עם אחדים מאתנו בשאלות חשובות שאינן סובלות דיחוי. ההצהרה החדשה של אנגליה ושל צרפת⁵⁶ נתנה דחיפה חדשה למתנגדינו.

המסור לך

דוד ילין

נ.ב אשר לשאלת חזרתם של המהגרים מדמשק, הנני חושב, כי יש צורך דחוף שתתעניין אצל הגנראל קלייטון אם הוחל כבר בצעדים יעילים כדי להמציא להם את האמצעים הדרושים לחזרתם ארצה. במקרה שלא נעשה עדיין דבר, יש לעמוד על כך, כי תקויים ההבטחה שניתנה לך. בני ארצנו סובלים שם קשה, כיוון שאלה שנשארו שם חסרי אמצעים מכדי לשוב על חשבונם, או שמשפחותיהם, הנשים והילדים, אינם מסוגלים לצאת לדרך הארוכה בימי הקור והגשמים.

ילין

 

357. אל אשתו    🔗

יפו, אור ליום ב' טבת תרע"ט

— סוף סוף הוחלט כי אסע מחר לדמשק, והאסיפה של הועה"פ של הוועד הזמני נדחתה ליום ד' שאחרי השבוע הבא.—

מר י“ל גולדברג⁵⁷ מווילנא הגיע הנה. דיברתי אתו ע”ד הוצאת הרבעון המדעי, והוא מקבל עליו להוציא ע“ח אגודת “התחיה”. בשובי אסדר את העניין. לע”ע הנני מדפיס את התכנית פה⁵⁸.—

הערב באו שנים מצעירי דמשק לנסוע ירושלמה אל ביהמ"ד למורים.—

 

358. אל אשתו    🔗

יפו יום א', בין אסיפה לאסיפה

— שקוע הנני בעבודת האסיפות אשר תיגמרנה הלילה. מחר תהיה לנו אסיפת ועד החינוך ליום אחד, וביום ג' אשוב אי“ה. עניין המשלחת לחו”ל ייגמר ג"כ הלילה.—