רקע
רות בונדי
חפצים גלמודים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: גוונים; תשס"ג 2003

מה ייעשה בבוא היום בתקליט אריך נגן של לה טרוויאטה בניצוחו של ארטורו טוסקניני, עם ז’אן פירס בתפקיד אלפרדו?

אדם מתרגל לחיות עם המחשבה על מותו הבלתי נמנע. מה שמטריד אותו יותר הוא גורל החפצים שיישארו אחריו. בשכונת צהלה נהרס ביתה הקטן של אחת התושבות הוותיקות שהלכה לעולמה. היורשים אפילו לא טרחו להוציא את הרהיטים לפני בוא המשחית. כול הרוצה מזנון לא עתיק, סתם ישן, ומזרן קפיצים עייף, שייקח אותם. ואם לא – למזבלה. נשאר להם עוד זיק של תקווה, אולי יאסוף אותם סוחר אלטע זאכען, אולי ייקח אותם עובד פינוי הפסולת, אולי יהיו עוד לתועלת למישהו, למשהו.

זהו לוז חיי: להיות לתועלת. מילת המפתח: תועלת. להיות לתועלת, בבית, בתנועה, בהכשרה, במדינה. צו התועלת חל גם על החפצים. בגדים ישנים נשלחים לקרובים בצ’כיה, נמסרים למחסני ויצ“ו, נתרמים לנפגעי רעש אדמה בטורקיה; את המגבות הישנות אני מביאה ליוסל ברגנר, לניגוב המכחולים שלו, שמחה על חלקי ביצירה. תושבי רחוב ביל”ו התל אביבי וסביבתו משאירים על סף ביתו של יוסל מיני כלי בית ישנים: מטחנות בשר, מגררות, מסננות, פרימוסים, פתיליות, עששיות, כי הם עשויים לשמש לו מקור השראה לציוריו. ואם לא – הם כבר הבעיה שלו. אין למי להשיב.

איזה תענוג זה היה להשליך עיתונים למכלי אמניר1 לטובת הוועד למען החייל ולדעת: גם קראת, גם תרמת. אבל במדינה העשירה הזאת נעלמו המכלים מקרנות הרחובות, איסוף הנייר אינו רווחי. ממש קינאתי בטרודה, בת השכנים ממול בשנות ילדותי הראשונות, כשביקרתי אצלה, כעבור שנות ההינזרות מכל מגע עם גרמנים, בטגרנזה המצוחצחת, בדרום גרמניה המכורה ל־Ordnung. בביתה פח אשפה מחולק לשישה תאים ובהם שש שקיות פלסטיק, וברחוב שישה מכלים מרכזיים לפסולת: לזכוכית, לפלסטיק, לנייר, לפחיות, לטקסטיל, לחומר אורגני. איזה סיפוק זה לזרוק זבל בתור מצווה!

מאותו יום שבו גיליתי השכם בבוקר בחדר האשפה של ביתנו המשותף בעל טנדר, שבדק בעיניים בוחנות מה שהשליכו ביומיים ארבעים דיירי הבית מחוץ לפחים, הוקל לי: עוד עתיד לעבר. מאז אני מורידה דברים שעדיין יכולה להיות בהם תועלת בשעות הבוקר המוקדמות, ומעמידה אותם בשקית נפרדת מאחורי דלת הכניסה לחדר האשפה. אילו ידעתי, שאיש לא יראה אותי, לא יזהה את הכותבת, הייתי מוסיפה פתק: תודה לך.

אלוהים יכול לקחת בלי חשבון, בלי רחמים, בלי צדק, אין לו בעיות אחסון, כול היקום שלו, אבל אם אדם לוקח, סימן שבחפץ נותרה עוד שארית של ערך. אין בזה היגיון: ערך חיי אדם עלי אדמות כקליפת השום, ואולי אף פחות, כי השום בעל מיני תכונות פלא, ועליי מכבידה מחשבה על חפצים מיותמים.

*

עתיקות הן בנות האצולה של יום אתמול: נשאר בהן ערך, קטן או גדול, הן עדיין שוות, יותר או פחות, מחירן פתוח למשא ומתן. חרסינה, זכוכית, דברי כסף, תמונות, נברשות – כול אלה מחכים לגואל, לאספן, לאוצר תערוכה, לבעלות סגנון מובחר, למנהל מוזיאון. תהום פעורה בין עתיקות לסתם חפצים משומשים כמו בין חסרי בית לבעלי וילה בקיסריה או בסביון, כמו בין החיים מקצבת הביטוח הלאומי ללקוחות שוקולד טושנר השווייצרי בארבעים שקל למאה גרם. אבל אלטע זאכען עדיין אינם בתחתית הסולם. נכון, הם הפרולטריון, אך עוד עשוי לצמוח מהם רווח. עדיין מסיעים אותם על עגלה או על טנדר ישן, ומכריזים עליהם ברמקול: כיסאות, שולחנות, ארונות, מקררים, מכונות כביסה! עדיין קונים אותם סוחרי חפצים משומשים במחיר זעום, ואם לא קונים, לפחות מוכנים לקחת אותם חינם או תמורת שכר טרחה סמלי, עדיין נשמר שמץ של כבודם.

ייתכן, שיותר מהצימאון לתועלת מקננים בי הפחד מפני בזבוז, הרתיעה מפזרנות, החסכנות המולדת, חוסר היכולת לקבל גם את דברי היומיום כמובנים מאליהם. אני מאותן הנשים הטרדניות שמעירות לרוחצי מכונית ושוטפי מדרכה בצינור, בזרם מים אדיר, בלתי ידועים לי לחלוטין, על בזבוז מים חיים, מתוך ידיעה ברורה, שרק יגחכו בבוז, במקרה של אדיבות עילאית. אני נוברת בקרטונים שנעמדים על המדרכה ובתוכם ספרים שאין ליורשים שימוש בהם, לרוב בגרמנית ואידיש ורומנית ובשאר שפות הגולה הדוויה. לפעמים, אם אין סביבי תנועה רבה מדי, אני לוקחת אליי ספר אחד או שניים, לעתים מתוך רחמים יותר מאשר מתוך צורך, מפני שאני לא מסוגלת לראות חמישה כרכים של ז’אן כריסטוף לרומן רולן בתרגום עברי בהוצאת שטיבל משנות העשרים נקברים בין טיטולים משומשים. כך מצאתי את מילון התנ"ך העברי־ארמי־גרמני של גזניוס משנת 1905, בכריכת עור, ברחוב נתן החכם בתל אביב. היה פעם מחזאי ופילוסוף גרמני, גוטהולד אפרים לסינג, שביקש לשנות בעזרת המחזה נתן החכם את יחס בני עמו ליהודים וקרא לסובלנות כלפיהם. זה היה מזמן, במאה השמונה־עשרה הנאורה. היו אי פעם אבות העיר תל אביב שידעו מי היה לסינג ושבכלל היה. אך סובלנות לא הייתה כאן מעולם.

פעם אספו ילדים בולים. ולפעמים נשארו אספני בולים גם כמבוגרים. אסור היה לפתוח דלת, פן יתעופפו הבולים ברוח פרצים. איסוף בולים, שלא כמו איסוף תמונות שחקני כדורגל או סמלי מכוניות, אף זכה לברכתם של הורים ומחנכים: מבולים אפשר ללמוד גאוגרפיה, היסטוריה, בוטניקה, זואולוגיה, חשבון. שני אלבומי הבולים שאספה בתי טל במשך תקופה קצרה נותרו אצלי, באופן זמני שלא נגמר, בשעה שהיא פנתה לעיסוקים אחרים. ואולם אני, שלא אספתי בולים למען עצמי מימיי, לא נרפאתי. קרוב לארבעים שנה אני לא זורקת בולים, בעיקר לא חוץ־לארציים, אלא גוזרת אותם בקפידה ושומרת אותם במעטפות, ואחר כך בקופסאות, ואת הקופסאות שמה בארון בחדר העבודה. תחילה עשיתי זאת למען טלי (ולמען התועלת המקודשת לעולמי עד, אמן), אחר כך למען נכדיי, אם וכאשר ייוולדו ויראו עניין. והם נולדו וגדלו ויש להם טלוויזיה, וידאו, מחשב ואופני הרים, גלגיליות, ריבוק ונייק, אז מי צריך בולים? בעצם, תודה לאל, מי רוצה בימינו ילד שאוסף בולים? ירוצו אתו לפסיכולוג. ומה יעשו בבולים מכל העולם ובמעטפות יום ראשון שזכיתי להם כעיתונאית? בכלל, מי ישתמש בבולים בעידן הדואר האלקטרוני? מי ידע שהיו אי פעם בולים? ואני ממשיכה בשלי: שומרת על בולים, מתוך אותה הכמיהה לתועלת, או ליתר דיוק מתוך חרדת הבזבוז, שאין לה מרפא.

אנשים הרואים את הנולד אחרי מותם, כותבים צוואה מפורטת, מעבירים לארכיונים מסמכים ותעודות, מורישים אוספים למוזיאונים ומרגישים הקלה. הם את שלהם למען חפציהם עשו. מה שנעשה במרתפי ארכיונים ומוזיאונים כבר לא יטריד אותם. המצרים ציידו את הפרעונים ובני משפחותיהם בכל הדרוש לעולם הבא, ממשען ראש וכס המלכות ועד לתכשיטי זהב לנשף שמימי. אצלנו אפילו בגד הגון לא נותנים לדרך האחרונה: הכול נשאר בארונות.

ומה ייעשה בבוא היום ב־Cest si bon, תקליט מונו של שירי איב מונטן, שעל עטיפתו ניבט דיוקנו החייכני כאיש צעיר?

בגדים ונעליים מתבלים ויוצאים מן האופנה, מכשירים מתיישנים, מתקלקלים, מוחלפים בדגמים חדישים, חפצים יוצאים מכלל שימוש, נמחקים מרשימת ה־In. מימיי לא הבנתי מה יפה כול כך בפרוות. בסיביר או באזור הארקטי הן אולי נחוצות, אבל מי צריך אותן בארצנו החמה, היפה? בהשפעת התקינות הפוליטית בארצות הברית הולכים ונעלמים גם בישראל מעילי הפרווה והז’אקטים מפרווה, שקישטו את גבירות החברה באירועים חגיגיים. נותרו רק שכמיות הפרווה האחרונות, מעלות ריח נפטלין, על כתפי ותיקות מנויי התזמורת הפילהרמונית, בריגדת הספריי. ומה קרה לצעיפי הצמר הגדולים הסרוגים ביד בדוגמאות סבוכות, עם גדילים מסביב? מה בעצם אותו כלח שאבד עליהם? נראה שגם על הכלח אבד הכלח.

בארונות המטבח שלי מצויים כלי בית שזכות קיומם רק תאורטית. קומקום לתה, למשל. ידוע, בדוק, כול מבין יפסוק, שתה שהוכן מעלי תה חלוטים בקומקום מיוחד למטרה זו, טעים וארומטי יותר מתה משקיקים. קומקומים לתה מחרסינה, מזכוכית, וקומקום ישן מפח מימי הצנע עומדים שנים במצב הכן לרגע הגדול שבו ייקראו לדגל. ובינתיים, באמת רק בינתיים, אני משתמשת בשקיקים. של ויסוצקי, נוסף לכול.

בארון הלבנים נשמר סוור מפות שולחן גדולות מבד דמשק לבן, עם שתים־עשרה או שש־עשרה מפיות תואמות, בגודל שמיכת תינוק כול אחת, ועליהן רקומים ראשי התיבות FH או HB. נכון, אין כמו מפות שולחן צחורות, מעומלנות, יפות ומכובדות בשעת סעודה חגיגית, רק שבינתיים, באמת רק באופן זמני, משתמשים לארוחת ערב בחברת ידידים במפות צבעוניות מבד שמסתפק בגיהוץ קל. מה ייעשה במפות מעולם אחר? במגבות פשתן לבנות מן הנדוניה של פרנציסקה בונדי לבית הרמן?

הכול הלך מהר מדי. יותר מדי דברים התחלפו במהלך חיינו, יותר מדי כפתורים ולחצנים לכל מכשיר. בכל חוברת הדרכה כתוב איך להקליט תכניות בווידאו בעת העדרות מן הבית. משחק ילדים ממש. הוא הדין בכל הלחצנים על מכשיר הטלפון החדש. צריך רק לדעת על מה ולשם מה ללחוץ. זה הכול. בעט נוצה כתבו מאות שנים. בעט ציפורן כתבו דורות. את מכונות הכתיבה החלפתי שלוש פעמים במשך ארבעים שנות כתיבה. את המחשב הייתי חייבת לסלק אחרי עשר שנים, התקליטונים כבר לא התאימו לשום מחשב אחר. ועכשיו יש לי מחשב ותוכנת חלונות עם מאה אלף אפשרויות, שמתוכן אני משתמשת במאה, מקסימום. עוד מזל, שנמצא מי שהיה מוכן לקחת את האיינשטיין הישן והחביב שלי בלי לדרוש שכר טרחה. בשום פנים ואופן לא הייתי מסוגלת להניח מחשב, ששירת אותי בנאמנות וקרא את כול מכתביי הפרטיים, בחדר האשפה, ליד מזרן ילדים מושתן. זו כפיות טובה שתירשם אי שם בתוכנה העליונה.

תיקים חומים, בעלי גב לבן, עם קטעי עיתונות ומאמרים לפי נושאים מאותם ימים קדומים, ללא גישה לארכיונים בעזרת האינטרנט, ללא מחשב, כאשר משענתו היחידה של עיתונאי הייתה זיכרונו, הספרייה והתיקייה שלו, מביטים אליי בעיניים תוהות. המכון לעיתונות יהודית שליד אוניברסיטת תל אביב ריחם על מקצת התיקים (מלחמת ששת הימים, דת ומדינה, עלייה וקליטה, נושאים כבדי משקל). השאר מזדקן, חולה צהבת ובריחת סידן, מחכה לרופאי הארכיון הציוני, והם יחליטו מי לחיים ומי למוות, מי לשמירה ומי לגזירה. תקליטון אחד יבלע ארון תיקים שלם.

אין בי נוסטלגיה, געגועים למה שהיה, רק חוסר אונים מול חפצים שעבר זמנם: ממחטות בד, פודריית כסף, כפפות עור ארוכות, מפיות קישוט ברקמת יד, עט נובע ווטרמן, דברים שהיו אי פעם בעלי ערך. אולי יפתח מישהו מעון לחפצים חסרי בית? כעין מזבלה בעלת חמישה כוכבים, אבל בלי היומרה שלAntiquities, בלי מבט מתנשא, בלי נובו־רישיות. אחרי מותה של חברתי דינה הררי עשתה בתה טליה חסד אחרון עם חפציה: היא לא זרקה דבר, מצאה בית לכל פריט. היא הציבה את כול כלי הבית לתצוגה על שולחנות בדירה המיותמת, והזמינה חברות וידידות ומכרות לבוא ולבחור להן במה חפצן. זה בעיניי ראוי יותר מערב אזכרה עם הספדים מייגעים: חפציה של דינה לא נותרו מיותמים, זנוחים, לא נזרקו למזבלה.

הניצול המרבי של פסולת מסוג כלשהו קיים במדינות עניות: במזבלה בקהיר מתגוררות מאות משפחות בסוכות הבנויות חומרים שנאספו בה, מתפרנסות ממה שהן מוצאות בזבל ועדיין ניתן לשימוש כלשהו. מאות ילדים בעלי עיניים נוצצות נוברים שם, מצפים כול רגע למציאה הגדולה, מקיפים כול זר שבא לראות עוני אותנטי, מותירים מועקה בלב. מוטב לנסוע למקדשי לוקסור ולשכוח, שגם בבסיס שלהם חיי עבדים. האידאל של המכורים לתועלת כמוני הוא מִחזור מרבי, אבל סטרילי, היגייני, אסתטי, נקי ממצוקה, אחרי מיון אוטומטי, בלי מגע ידי אדם. ובעיקר לא מסריח.

אספנים פרטיים נראים לעתים כטרדנים, תימהוניים. לפעמים קשה להבין איך אפשר להקדיש שנים וכוחות וכספים רבים כול כך לאוסף של נורות חשמל, פסלוני פילים, פעמונים, שעונים, גלויות או קופסאות גפרורים. רק לפני 150 שנה היו גפרורים חידוש גדול, מסוכנים לבריאות הפועלים, כי הראשים נטבלו בזרחן, מסוכנים למשתמשים בהם, כי הם נטו להידלק על ידי שפשוף בכיס. הישג הטכניקה המודרנית הגדול היה גפרורים בטוחים, בקופסות עם תמונות פרסומת. בצ’כיה הייתה תעשיית הגפרורים בחלקה הגדול בידי היהודים. הם עלו באש כמו גפרוריהם.

אולי אנשים דבקים באיסוף פריט אחד מכל השפע העצום של החפצים שסביבם, מפני שקשה מאוד לחיות עם אפשרויות בלתי מוגבלות. אין דבר מייגע יותר מכורח הבחירה המתמיד. מי שאוסף קופסאות קרן קיימת לישראל, הקים לו גדר ומאחוריה חלקה בטוחה משלו. ייתכן שהאספנות אצלנו, בישראל, עדיין לא מפותחת דייה בגלל הנדודים, העלייה ארצה בידיים ריקות, בלי חפצים שעברו במשפחה מדור לדור, לעתים עלייה מתוך רצון למחוק את העבר. אספנות דורשת אמונה בהמשכיות הדברים. אנחנו עוד בשלב של צבירת נכסים לכאן ועתה, של נהירה אחרי החדיש והחדיש עוד יותר. לכן אני מסתכלת בקנאה בתכנית הבי־בי־סי על ירידי עתיקות, על האנשים המביאים להערכה חפצים שנשמרו במשפחתם מאה־מאתיים שנה: אלבום ציורים של סבא רבא מהודו, שצייר כשהיה חייל בשירות המלכה ויקטוריה, פטיפון בעל רמקול ענק של His Masters Voice. אני מתבוננת בהערצה גם במומחים לכל תקופה ולכל סוג של חפצים – רהיטים, חרסינה, כלי כסף – המסוגלים, קודם כול, לקבוע בחמש דקות שנרתיק עור עם כלי תפירה עשויים כסף הוא מן המאה השמונה־עשרה ומקורו בצרפת, ואחר כך לבשר לבעליו המצפה בכיליון עיניים לחוות הדעת, ששוויו 1200 לירות שטרלינג, לפחות.

אספנים הם המתווכים בין עבר והווה, כמו ההיסטוריונים, רק עם פחות יומרות וחשבונות. אין להם ארגון גג, אין להם שדולה, אין להם יחצנים. איש־איש לאוספו או – גרוע מכול – איש ואישה לאוספם המשותף. לעתים לא נורא בכלל להתגרש מהנודניק המעצבן, שרובץ מול הטלוויזיה ומפצח גרעינים, או מהפטפטנית הבלתי נלאית בחלוק בוקר ורוד. מה שמסבך את העניינים הוא הרכוש המשותף – הבית, החפצים – ויותר מכול האוסף המשותף. אסתר רובין, אלמנת הצייר, מספרת בספרה האוטוביוגרפי על זוג אמריקנים שהתכוונו להתגרש, ובסופו של דבר זנחו את הרעיון, מפני שלא ידעו להחליט, מי יקבל את תמונת האירוסים של רובין. זה נשמע לי כאגדה: במציאות מתעקשים המתגרשים במרירות גוברת על פריטים שונים היקרים לשניהם דווקא, לשמחת עורכי הדין משני הצדדים, ואוסף שחולק משאיר בשניהם פצע שלא יגליד. לכן, על כול פירוד שלא יבוא: מיטה משותפת, ילדים משותפים, ידידים משותפים, אם אין ברירה גם מחשב משותף ומכונית משותפת, אפילו מברשת שיניים משותפת, אבל הפרדה באוספים.

מה יקרה בבוא היום עם תקליט אריך נגן על מלחמת ששת הימים: מבחר השידורים של כתבי קול ישראל וגלי צה"ל בעיצומה של הלחימה? ההתרגשות, השמחה, הכאב, האמונה, התעלות הנפש של אז, גם זמנם עבר. כיום מגדירים אותם כאופוריה והיא תמיד עיוורת, כמו אֵלַת הצדק.



  1. “עמניר” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות