בימינו, כאשר הכול, מבתי חולים עד ענף הפלחה בקיבוצים, חייב להיות כלכלי, או ליתר דיוק רווחי, מגיע רגע שבו גם היחיד נאלץ לשאול את עצמו: האם קיומו עלי אדמות כלכלי? אי־אז היה עונה כול אדם שהרוויח את לחמו, שפרנס את משפחתו, ללא היסוס בחיוב, כי כלכליות וקיום בכוחות עצמו הם זהים בעיניו. אך כיום, לפי חשבון של השקעה בשעות עבודה לעומת ההכנסה בפועל, אני מגיעה לידי מסקנה עגומה, שכל חיי הייתי אדם לא רווחי. וגרוע מזה: אפילו לא הייתי מודעת לנחיתותי. הכתיבה משכה אותי ופרנסה אותי, העניקה לי שעות הנאה, אתגרים, מידת הערכה, אבל אלה אינם ערכים כלכליים. לא עשיתי חשבון של השקעה בזמן, בכוחות, במחשבה. לאור העובדה, שהוצאתי רק מה שהיה לי ושלא צברתי כול הון – לא בניירות ערך, לא במניות נסחרות בבורסה, לא בכספת, לא במחבוא בארון, לא בנדל"ן – אפשר לקבוע בוודאות: בזבזתי את חיי על החיים.

הנאצים היו חלוצי החשיבה הכלכלית המודרנית באשר לערכם של חיי אדם. לא כדאי להשקיע במפגרים, בחולי נפש, בבעלי פגמים גופניים קשים. מבחינה גנטית הם רק מזיקים, מבחינה כלכלית הם רק עול. לכאורה ידעו הגרמנים להפיק את הרווח המרבי גם מן היהודים המובלים להשמדה, שהותירו אחריהם בתים, כסף, זהב, אוצרות אמנות, עסקים, מפעלים. אבל כאן המאזן הסופי אינו חד־משמעי כול כך: היה בזבוז עצום בכוחות עבודה פוטנציאליים למשק המלחמה – בתעשייה, במדע, בבניין. בסיכומו של דבר, ספק אם השואה הייתה כלכלית מנקודת ראות הרייך הגרמני – וזאת בלי להביא בחשבון את כול תשלומי הפיצויים למיניהם אחרי נפילתו.

לאדון בלומנשטיין, בעל חנות לנעלי באלי בחיפה, היה שיקול מנחה ביחסו לבני אדם: האם האיש יכול להיות לתועלת ביום מן הימים? אם כן –man kann den Mann noch einmal brauchen זכה ליחס מנומס, לפעמים מחניף, אפילו להנחה בעת קניית נעליים. אם לא – לא בוזבזה עליו תשומת לב יתרה. קל לומר: שלח לחמך על פני המים. אפילו אם ימצאוהו ביום מן הימים: הוא יהיה אכיל? יישא ריבית? זו הצעה בהחלט לא כלכלית, מפני ששום חישוב מדעי לא יכול לקבוע את סבירות ההחזר ומי עשוי להחזירו. רק מי שמחלק בלי חשבון של כדאיות, מתוך צורך נפשי משלו, בלי לצפות לתמורה, זוכה לפעמים – בעירבון מוגבל מאוד – לגמול: באהבה, בחיבה, בדאגה, בחברות. ואם לא, הוא נהנה לפחות מנתינה לא רווחית בעליל. זאת בהנחה, שהוא לא מאמין בגן עדן ובבית דין של מעלה. שהרי אם הוא אכן מאמין בגמול השמים, כול מעשיו הטובים הם בגדר השקעה נושאת ריבית נאה: שישים־שבעים שנה של מצוות מול נצח בנוחיות מרבית, עם בשר לווייתן ושור הבר, בחברת צדיקים. שום בנק לא יכול להציע יותר.

לפעמים, בעת דיונים על תקציבים במשרדי ממשלה ומוסדות ציבור, עולה שאלת רווחיות האדם במלוא חריפותה: תרופה לחולות סרטן השד, למשל. עלותה כ־10,000 שקל לחודש, היא עוזרת רק למקצת החולות ואף זאת רק לתקופה מוגבלת. האם, תאורטית, מנקודת ראות ממלכתית, קופת־חולימית, ההוצאה כדאית, אם מדובר בתוספת חיים קצרה לאישה שסופה למות בלאו הכי? כמה שווה יום נוסף של אישה אוהבת חיים, מבחינה כספית?

ייתכן, שהעדר החשיבה הכלכלית שביסוד ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל, שעליו התריעו זלמן שוקן ואנשי כלכלה ציוניים מצליחים אחרים בשנות העשרים של המאה הקודמת, היה לה לפעמים לרועץ, אכל את מגשימיה, אבל הוא היה המסד שעליו נבנו ענפים רווחיים. ואולם כיום, שכונת בתים צמודי קרקע רווחית לאין שיעור מפרדס, בית הארחה מכניס יותר מבריכות דגים, מחסן מכירות כדאי יותר מלול עופות. מי צריך חקלאות? הכול אפשר לייבא. וזה גם יחסוך מים הדרושים לחיים ברמה נאותה. אמריקנית, אם אפשר. לא חייבים לחסל את החקלאות לחלוטין: על קצת נוף ירוק רצוי לשמור למען התיירות והטיולים. ההצעה לבנות אזור שעשועים ומלונאות בחלק מפארק הירקון בצפון תל אביב נדחתה זמנית, אבל היא תחזור ותצוף: סתם ריאות ירוקות לעיר אינן כלכליות. שכל אחד יסתדר עם הריאות שלו.

לא אפסוק בשאלה אם, מבחינה כלכלית, כדאי להתחתן. קודם כול מפני שזה עניין אישי, שנשפט לפי הסכום הכולל של הצ’קים שמביאים המוזמנים לחתונה, ובעיקר מפני שהדחף המיני, הלחץ החברתי והרצון להיות כמו כולם עלולים להביא אדם לכל מיני מעשים שמעל ומעבר לכל היגיון, כלכלי ואחר. נדון רק בתוצאה. ילדים הם, כידוע גם ללהקת הברירה הטבעית, שמחה. השאלה רק אם הם השקעה כדאית. שאלה זו חייב אדם לשאול את עצמו עוד לפני עשייתם, שהיא, כידוע, מהירה וזולה, יחסית. אחר כך כבר מאוחר מדי. בימים עברו, בחברה הכפרית, הפטריארכלית, הייתה התשובה חד־משמעית: כן. בבוא היום יירש הבן הבכור את האדמות ואת המשק תמורת הדאגה להוריו לעת זקנה (שלמרבה המזל לא נמשכה אז, בימי תוחלת החיים הקצרה, יתר על המידה, אלא במקרי מתושלח מתסכלים). גם בעיר או בעיירה הייתה האחריות לקיום ההורים הזקנים מוטלת, כמובן מאליו, על כתפי הבנים. אם ראו את הצפוי להם בעתיד, הם היגרו בעוד מועד אל מעבר לים ושלחו הביתה דולרים, שערכם בעולם הישן כפז. גם בקיבוץ נחשבה הדאגה של דור הממשיכים לחברים הוותיקים, שיצאו ממעגל העבודה, מובנת מאליה. אבל עסקת החליפין הזאת – אני לך בילדות ובנעורים, אתה לי לעת זקנה – בטלה, בעיקר בשל רצון דור האבות: ההורים נחרדו למחשבה להיות לעול על בניהם ובנותיהם לעת זקנה. מכאן: ילדים, כהשקעה כלכלית, ממש לא כדאיים, אלא אם מחשבים גם נכסים ערטילאיים כמו המשכיות הדורות, אהבה, קרבה, אבל אלה אינם נסחרים בבורסה. אם מחשבים בקור רוח, מלבד מזון וביגוד, את העלות של כול החוגים, שיעורי השחייה, הקייטנות, החופשים, יישור השיניים, השריטות בקירות ושאר הנזקים ברכוש, האופניים, הגלגיליות, הווקמן, הדיסקמן, המחשב והישגי הטכניקה המודרנית האחרים, שום יועץ השקעות לא היה ממליץ על השקעה כה מפוקפקת, אפילו אם הילד בריא ואינו מסתבך בפלילים.

ואולם אם הדחף להוליד וללדת חזק מכל שיקול הגיוני, אם כבר ילדים בכלל, אסור להסתפק בשניים או בשלושה, זה לא משתלם מבחינה כלכלית. כול המרבה ילדים הרי הוא מבורך מטעם הביטוח הלאומי. מעל חמישה ילדים כבר אפשר לנשום לרווחה, עם שמונה אפשר להפסיק לעבוד (מי שבכלל התחיל לעבוד בעולם הטפילות יראת השמים המשגשגת), ולהקדיש את מיטב הזמן והכוחות לעשיית ילדים חדשים, למען אספקה סדירה של קטינים. ילדים הם שמחה, הרבה ילדים הם חגיגה מתמשכת.

אשר לשאלה המקבילה, אם כדאי להשקיע בהורים זקנים, התשובה לכאן ולכאן: אם הוא או היא בעלי נכסים – בהחלט כן. ולא, הם עלולים להוריש, ברגע האחרון דווקא, את רכושם לאיזו אגודת צדקה או לצער בעלי חיים או לשכנה שטיפלה בהם בעת חוליים. היו ימים שחלוצים כמו רבקה ומרדכי גובר הורישו את משקם למדינה, כה אסירי תודה היו לה על עצם קיומה, בשעה שבתם חיה בדירה שכורה. אבל גם אם אין סיכוי לירושה, גם אז קשה להתנער מכל אחריות להורים, בעיקר אם מדובר בהורה שהיה אי פעם מישהו או בצאצאים בעלי שם או תפקיד ממלכתי, שאינם יכולים להרשות לעצמם שערורייה ציבורית. בימים אלה של חטטנות התקשורת, לעולם אין לדעת. האם מישהו רוצה לראות בעיתון מאמר תחת הכותרת: אביו של (נא למלא את שם בעל השם) חי ערירי וזנוח מקצבה לאומית, מלווה בתצלומים של האב בפיז’מה פרומה, לא מגולח, עם כלים מזוהמים ברקע, ושל הבן בחליפת קלווין קליין ליד המרצדס שלו? אולי במקרה כזה ההשקעה אינה משתלמת, אבל אי־השקעה עלולה להשתלם עוד הרבה פחות.

האם משתלם להיות גאון? רק לעתים רחוקות, מר גייטס. בדרך כלל הגאונים הם אלה שעולה על רוחם איזה רעיון דמיוני, לא מעשי, מופרך, כמו קופסה שמסוגלת לשקף דיוקנאות אדם טוב יותר מצייר פורטרטים או כמו מכשיר שבעזרתו אפשר לשמוע קולות ממרחק קילומטרים בלי חוט, והם משקיעים בהמצאתם את כול כוחותיהם וכל זמנם וכל כספם המועט, כדי ליישם אותה הלכה למעשה. לרוב נכשל הגאון באיזה פרט טכני משני, ומישהו אחר, בעל הון ובעל חוש מסחרי, קוטף את הפירות, שאותם לא טעם מימיו ההוא, התימהוני, רדוף הרעיון האבסורדי. בכלל, מקוריות לרוב אינה משתלמת. רק ניצול מסחרי של אותה המקוריות כדאי. ואן גוך לא מכר בחייו אלא שתי תמונות ונתמך על ידי אחיו, מודיליאני וסוטין חילקו ציורים תמורת כוס יין, וגם סוחרי האמנות הראשונים לא הרוויחו מהם הרבה. רק מי שראה את העתיד והתייחס לאמנות כאל השקעה פיננסית, נשפכה עליו קרן השפע. לאור לקח העבר מתייחסים כיום ברצינות גם לגללי פילים ולפרה מבותרת בתור מיצג אמנותי, כי לעולם אין לדעת מתי תהפוך אסלה לבור שומן.

ההשקעה הגרועה מכול היא השירה. ראיתי גם סופרים עשירים, גם מחזאים עשירים, אבל כתיבת שירים לא יכולה להיות כלכלית. המשורר, אם נחה עליו ההשראה, כותב, נאמר, שניים־שלושה שירים בחודש, מפרסם קובץ שירה אחת לשנתיים, שלוש, ארבע שנים, מקבל פה פרס יצירה ושם פרס עידוד וגם מלגה, ועם כול זה, מבחינה כלכלית הוא לא מגיע לקרסוליו של בעל מספרה, ליתר דיוק בעל סלון לעיצוב שיער. כנראה, אם הוא נשאר משורר גם אחרי גיל ההתבגרות, אין לו תקנה. התחשק לו להתחלק ברגשותיו, במחשבותיו, בכאבו עם הזולת? שיישא בתוצאות. השירה היא לא סחורה, מבחינה כלכלית. שירים שהולחנו ומושמעים ברדיו מכניסים למי שכתב אותם מעט יותר, אבל גם כן לא מי יודע מה. תקליטורים בימינו הם לא מציאה גדולה, כי משכפלים אותם בצורה פיראטית בלי לשלם תמלוגים. הכי טוב, מבחינה כלכלית, מפעל לתקליטורים מזויפים. אבל לזה דרושים עצבים.

ועוד פחות משתלם להיות נביא בשער. קחו את ישו, למשל. דלפון, שלא היה לו אפילו במה לשחד את הקלגסים שלו. אבל האפיפיורים, ממשיכי דרכו, הם עשו – ועדיין עושים – חיים משוגעים גם כיום, אף שהם מקפידים יותר, מטעמי יחסי ציבור, על הינזרות מנשים. חיים להם בארמון של מי יודע כמה מאות אולמות וחדרים, בתוך אוצרות אמנות שערכם מעל לכל אומדן, מטיילים על פני העולם; משרתים, נושאי כלים, לבלרים מכרכרים סביבם, רופאים לשמאלם, יועצי השקעות הכנסייה לימינם. המשיח יבוא, אם וכאשר, על חמור, אבל מבשריו נוסעים ברולס רויס.

הכי כדאי, מבחינה כלכלית, לא לאחוז בנשק, אלא למכור אותו: לא להיות קצין צבא קבע ולא מהנדס רפא“ל, אלא סוחר נשק בין־לאומי. אז יש גם כסף, הרבה כסף, גם כבוד, גם עיתון, צעצוע לבן. והרבה נחת ממנו. ספינות שעשועים, נדל”ן, עסקי הימורים משתלמים תמיד, אפילו במישור הממלכתי: מי שמנהל את מפעל הפיס כבר זכה בפיס בעצמו. למה שילך כול הכסף לקזינו של עוכרי ישראל, כאשר את אותו כסף אפשר לשלשל לידיים עבריות טהורות?

בהחלט לא רווחי לעסוק ברווחת הזולת, להיות אחות סוציאלית או מטפלת בילדים טעוני טיפוח; גננת, מורה, מדריך במתנ"ס או אחות בית חולים. הכול טוב ויפה, מקלים את סבלו של הזולת, מעוררים בו כוחות להתמודד עם החיים, מרחיבים את אופקי בני הנעורים, מפתחים את יכולתם, מטפחים את דור העתיד, זוכים – במקרה הטוב – לחיבה, להבעת תודה, לשי לחגים, לסיפוק על שהעניקו משהו לילד למען דרכו בחיים. אבל כול אלה ערכים שאינם נמדדים בכסף – וכסף הוא המדד הקובע. רציתי לכתוב, שמשכבות חלשות אי אפשר לצבור הון, אבל נזכרתי בבעלי הבתים המשכירים כוכים לעובדים זרים, בכל התופעה של רווחים גבוהים מהשכרת מקומות מגורים בשכונות העוני המכונה באנגליה “רחמניזם”, להנצחת שמו של אותו אדון רחמן מלונדון, שהצטיין במיוחד בענף הכלכלי הפורה הזה, ויש לו ממשיכים גם בישראל, שאי פעם הייתה אמורה להיות מדינה שוויונית. בישראל גם בנייה ציבורית של דירות להשכרה אינה כלכלית, לדעת מומחים של מנהל מקרקעי ישראל. הרבה יותר כלכלי להפקיר את מבקשי הדיור בידי כרישים פרטיים.

רווחיות מקרבת לבבות ולאומים יותר מכל הטפה לשכנות טובה. משחטות הרכב בשטחים הביאו לשיתוף פעולה פורח בין ערבים ויהודים ואלה כאלה נהנו, עד פרוץ האינתיפאדה. רווחיות מוחקת הבדלי מעמדות והשקפות: קופת החולים הכללית, מיסודה של הסתדרות העובדים, מעסיקה חלק מהרופאים, בעיקר מקרב העולים, דרך חברות כוח אדם המנצלות את אלה שאין להם ברירה. זה הרבה יותר כלכלי, ומשחרר אותה מעול כיסוי תנאים סוציאליים כחופשה שנתית, ימי מחלה, זכות פנסיה, קרן השתלמות. רווחיות לא מכירה בגבולות ואיבה בין מדינות, לא מבדילה בין משטרים, בין צבעי עור. כולם אחים בשאיפה לרווחים. אשרינו וזכינו, שמנהל בנק הנקרא עדיין בנק הפועלים מרוויח כמיליון שקל לחודש, והבנק שלו, שקם לפני שמונים שנה, בעיקר בזכות עמל חלוצי ארץ ישראל, מעודד את הישראלי בעל החוש הכלכלי המפותח להשקיע בנדל"ן במנהטן. מומלץ ביותר. זו קדמה אמיתית. בתנאי שאין שם מתקפות טרור.

כאופטימיסטית חסרת תקנה אני מאמינה, שאי אפשר עוד להרחיק הרבה בקפיטליזם הדורסני, חסר המעצורים וחסר הבושה לאורך זמן, שיבוא יום וכלכליות תהיה רק אחד השיקולים בגישה לבעיות, שהאחריות לזולת תהיה שוות ערך לחשבון בבנק, שתרומה לאושרו של אדם, ליכולתו להיאחז בחיים לא תהיה פחותת ערך ממניות כר"ם. אולי יגיע הזמן, ששרים וחברי כנסת ומנהלי משרדים יחדלו להשתתף בשמחות עשירים, רק מפני שהם עשירים ועשויים ביום מן הימים לספק ג’וב שמן; שראש הממשלה או שר האוצר, גבירים מדושני עונג והון, לא ידברו על צער הגזרות הכלכליות; שמי שמקפיד לחיות מיגיע כפיו, בלי ניצול הזולת, לא ייחשב לקוריוז תמוה, לשריד מאובן.

רוב הדברים שעשיתי בחיים לא היו כלכליים, מבחינת ההשקעה בזמן ובכוחות. בישול ביתי אינו כדאי, כאשר אפשר להזמין מזון מן המוכן, ואפיית עוגה אינה כדאית, אם אפשר לקנות עוגה אפויה במקצוענות, שצורתה הגאומטרית מושלמת. לא כדאי להשקיע כוחות בטיפוח עציצים בדירה, שנובלים, חולים בכינמת, שחמת, נתקפים אקריות, ריקבון שורשים, דורשים טיפול יומיומי, כי הרי ממילא לא ניתן להבדיל בין צמחים אמיתיים לצמחי פלסטיק, והאחרונים אינם דורשים אלא ניגוב אבק מעליהם. לא כדאי לבזבז, בעת תרגום ספר, שעות רבות על חיפוש ביטוי מדויק. די בידיעת מילה אחת ויחידה: רווחיות.

אדם יכול להתעלם ממנה, למען עצמו. להביט אחורה בסיפוק על שעבד קשה כול ימי חייו והתפרנס ביושר, הפריח שממות, הצמיח יבלות, חי לו בצניעות, לא צבר נכסים. הרהורי חרטה באים אליו רק כאשר הוא מתחיל לראות את עצמו בעיני הסובבים אותו, לעתים בעיני צאצאיו שלו עצמו, הרואים אותו כתמים, קצת לא יוצלח, פראייר. דרושים כוחות נפשיים גדולים כדי שהאדם הלא־רווחי ימשיך להאמין בצדקת דרכו, כדי שיעמוד בלחץ החברתי ולא יחשוב שהוא כישלון, מפני שאין לו מה להוריש לילדיו ונכדיו, אלא דירה, במקרה הטוב, ואמונה בהגינות, בערך העבודה עצמה, בחברה שוויונית יותר, בחובת העזרה לזולת. בתוספת אלבומי תצלומים דהויים.

הקיבוץ איבד את מעמדו, את השפעתו, את יוקרתו בחברה. אבל כעבור דורות, אחרי שיביטו על האדם הרווחי כמו על האדם הניאנדרטלי, יצור קדום פרימיטיבי נכחד, תיזכר יכולתם של אנשי הקיבוץ לחיות בקולקטיב, לא מתוך כפייה אלא מתוך בחירה. נכון, גם בקיבוץ היו מאז ראשיתו מעמדות, היו משתמטים, היו נצלנים, הייתה נוקשות, היו כישלונות כלכליים, אבל חבריו ניסו לפחות להתקרב לחברת אנוש אנושית יותר.

מניין בא עלינו הפראייר כהתגלמות האיש שנותן שינצלו אותו? המילה Freier, במקורה הגרמני, פירושה מחזר אחרי בחורה, לבוש במיטב מחלצותיו. אולי הפירוש העברי נועד קודם כול למחוק אשליה. סופו של פראייר במובן הגרמני – נישואים. סופו של פראייר עברי – להסתלק לעולם הבא בידיים ריקות. ובזה אין הוא שונה מהמפוכח, הפיקח, שלא עשו אותו באצבע, האדם הרווחי, אפילו המולטי־מיליארדר. רק שזה זוכה להרבה יותר מודעות אבל.

שני פרופסורים לכלכלה אמריקניים אף בנו מודל מתמטי, שלפיו אפשר למדוד אושר באמצעות הכסף, בהעדר כול דרך אחרת להגדיר אותו מדעית. לפי המדידות שלהם, זוגיות טובה, במסגרת נישואים או מחוצה להם, חיי אהבה יציבים וארוכי טווח בין בני זוג, שוויים כ־100,000 דולר תוספת להכנסה שנתית. הנה, גם אהבה יכולה להיות רווחית, רק לא צוין איפה אפשר לרכוש אותה וכיצד לשמור עליה מפני פיחות. דורי דורות היו הנישואים בראש ובראשונה עסקה כלכלית בין הורי החתן להורי הכלה – האהבה הייתה אמורה לבוא מאוחר יותר. ואם לא אהבה – השלמה עם הגורל, מצד האישה, לרוב. גם כיום אין לזלזל במה שהורים אמידים יכולים להוסיף לאושרו של זוג צעיר אוהב. לרעיון לראות באהבת בני זוג השקעה רווחית, כמו במניות בבורסה לפחות, יש עתיד: שמונת אלפים דולר תוספת הכנסה לחודש אינם דבר של מה בכך. שום מניית היי־טק לא יכולה להשתוות לה. רק שהאהבה חמקמקה כול כך ואי אפשר לשמור עליה בכספת. את עלות ההשקעות בארוחות, במתנות, בזרי פרחים ניתן למדוד בנקל, אבל איך מודדים את התמורה? כמה שווה חיבוק בשעת צער, מה ערכו של בישול מאכל אהוב? מה שווייה של תחושת הקִרבה בלילה?

רואה חשבון לאהבה: כאן נפתח שדה התמחות חדש לגמרי ליועצי השקעות. אבל מי יפצה על הפסדים? על שאלה זו גם לאדם הלא־רווחי מותר לענות: לעולם אין להצטער על אהבה, אף אם חלפה, הלכה לה, נעלמה. מכל אהבה נשאר רווח קטן בזיכרון.