שבוּע ימים רצוּפים לאַחַר שבּתּו הבּתוּלָה של ירוחָם הסַנדלָר ילדה לזנוּנים, התהלךְ ירוחָם עצמו בּביתו כּמטורף. נעל אֶת הדלת, הגיף אֶת החַלוֹנוֹת, לא קיבּל שום מלָאכה, לא נגע בּאוֹכל, לא נתן אִיש לָבוֹא לפניו, ורק התהלךְ בּביתו למן הבּוֹקר ועד העֶרב, פּסע פּסיעוֹת גסוֹת אַחַת הנה ואַחַת הנה. אֶת מחיצת־הקרשים שבּין התּנוּר והכּיריִים, בּמקוֹם ששוֹכבת היוֹלדת עם הרךּ הנוֹלָד, סגר, גָדר בּעדה בּחביוֹת ובאַרגָזים, עד כּי רק אִשתוֹ הזקנה התחַכּמה וּמצאָה דרךְ להגיע אֶל בּתּה.

בּלילה, בּתוֹךְ הדממה, כּאשר נשמעה מתּוֹךְ המחיצה צעקת התּינוק, היה ירוּחָם קופץ מעל משכּבוֹ, יוֹשב בּפנים מתעווים, חוֹרק שיניו, מאַיֵים בּאֶגרוֹפיו בּחשיכה ותוֹלש אֶת שׂער ראשוֹ. בּמשךְ הימים האֵלה נשתּנה מַראהוּ מאוֹד: פנין נתכּרכּמו וצבוּ, זקנוֹ דוּבלל, עֵיניו נעכּרוּ ואָדמוּ והיוּ מזרוֹת אֵימה על סביבוֹתיהן.

פּעם אַחַת, לעֵת עֶרב, יצא מבּיתוֹ, הגיע עד קרן הסימטה, עמד ותמךְ עצמוֹ בּעמוּד הפּנס והציץ משם אֶל הרחוֹב הגָדוֹל והסוֹאֵן. ראשוֹ הסתּחרר, ואִילמלא תּמךּ גוּפוֹ בּפּנס, היה נוֹפל לָאָרץ. בתוֹךְ שאוֹן הרחוֹב והמוֹנוֹ עברוּ בּני־אָדם שוֹנים, פּוֹעלים שבים מעבוֹדתם וטיילים לבוּשי מַחלָצוֹת, נשים ועלָמוֹת בּמעילי־קיִץ לבנים, סוּסים ומרכּבוֹת. בּין העוֹברים והשבים נראוּ גם פּני נערים. ירוּחָם התבּוֹנן אֶל הנערים וּבדק פּני כּל אֶחָד מהם בּעֵינַיִים בּוֹחנוֹת. הנערים, בּפנים רענַנים ועליזים, נחפּזוּ בּצדי־הדרכים, נהרוּ אֶל הרחוֹבוֹת הרוֹעשים, המוּאָרים, בּמקוֹם שאִילָנוֹת ירוּקים מַשחירים בּאוֹר החַשמַל וּמגבּעוֹת־קש של גברים ונשים מַלבּינוֹת בּעירבוּביה. אִיש מן המטיילים לא השגיח בּזקן השח, המתבּוֹדד ליד הפּנס, עוֹמד ואוֹרב בּעֵינַיִים קוֹדחוֹת.

והנה נתגלָה מאַחַת הפּינוֹת נַער יהוּדי וספר לוֹ תּחת בּית־שחיוֹ. הנַער היה כּבן שתּים־עֶשׂרה שנה, בּעל פּנים רכּים ונוֹחים והוּא הוֹלךְ על־פּני המדרכה בּנַחַת וּבנימוּס, כּבא־בימים. בּדרךְ־הילוּכוֹ נתעכּב אֵצל העמוּד, אשר בּוֹ נשען ירוּחָם, ועֵיניו נמשכוּ אַחרי שני אַנשי־צבא גבוֹהי־קוֹמה, שמיהרוּ לעבוֹר אֶת הרחוֹב בּצילצוּל דרבוֹנוֹת ושׂמוּ פּניהם אֶל חבוּרה של עלָמוֹת מטיילוֹת. ירוּחָם הזיז עצמוֹ מן העמוּד, פּסע פּסיעה אַחַת אֶל הנַער וקרא מאַחריו: – שמַע־נא, אַתּה הנַער…

הנעַר נפנה לאחוֹריו ונתן עֵיניו בּזקן. ירוּחָם התבּוֹנן על סביבוֹתיו ואָמַר לוֹ בּלָחַש:

• יֶש לי לשאָלךָ דבר. אמוֹר לי: האִם בּיתךָ רחוֹק מפּה?

הנַער לא ענה מיד, ורק הבּיט בּתמהוֹן אֶל הזקן המשוּנה, פּרוּע הפּנים והשׂיער.

• אמוֹר, אני צריךְ לָדעת זאת… אֵין אַתּה דר בּרחוֹב הזה?

• לָמה לךָ לָדעת זאת? – שאל הנַער בּתמיהה. – אני… אני הולךְ הבּיתה. דרים אנחנוּ בּרחוֹב הטרוֹקי.

• בּרחוֹב הטרוֹקי? אִם כּן, שמַע… בּוֹא עמי לרגע אֶחָד…

ירוחָם תּפס את הנַער בּשכמוֹ והוֹליכוֹ עד הסימטה הצרה. הנַער המשתּוֹמם הלךְ על־ידוֹ שלא בּרצוֹנוֹ. משהגיעוּ לסימטה, עמד ירוּחָם וּשאָלוֹ שוּב בּלָחַש:

• שמַע־נא… יוֹדע אַתּה לכתּוֹב יהוּדית?

• לָמה לךָ לָדעת כּל זאת? – הוֹסיף הנַער לתמוֹה – אני… יוֹדע אני. בּוַדאי אני יוֹדע!

• אִם כּן, שמעֵני… יֵש בּידךָ להשׂתּכּר אֶצלי עֵשׁר פּרוּטוֹת. הנה אֶתּן לךָ תּיכף עֶשׂר פרוּטוֹת. רצוֹני, שתּכתּוֹב לי מכתּב, מין מכתּב כּזה… אשר לא יִוָדע הדבר לאִיש… המבין אַתָה? אָסוּר לךָ לסַפּר לאִיש, כּי כּתבתּ לי מכתּב, מין מכתּב כּזה…

• מה המכתּב, אשר אֶכתּוֹב לךָ? – שאַל הנַער מתּוֹךְ סַקרנוּת.

• מכתּב… בּביתי אוֹמַר לךָ אֵת אשר עליךָ לכתּוֹב. בוֹא עמי. הא לךָ עֵשׁר פּרוּטוֹת.

הזקן תּקע בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת לתוֹךְ ידוֹ של הנַער מטבּע־כּסף קטנה וחַמה, וּמיד החזיק בוֹ וּפנה לָלכת עמוֹ בּתוֹךְ הסימטה הצרה. כּעבוֹר רגָעים הביא אוֹתוֹ לחָצר אפלה וחלקלקה, שריח אוּרווֹת־סוּסים נדף בּה. בּקרן־זוית של בּניין ישן רעוּע, מאַחרי האוּרווֹת, פתח ירוּחָם דלת כּפוּפה וּכבדה ואָמַר אֶל הנַער בּלָחַש:

• היכּנס! הנַער נכנַס לחדר נמוּךְ ואָפל, שכּתליו מפוּחָמים וחשׂוּפים, בּלא טיח, וריחַ נוֹשן של טחב, מעוֹרב בּריחַ חַם וכבד של עוֹרוֹת מעוּבּדים כּבוּש בתוֹכוֹ. כּבר היה לילה. הנַער מישמש בּכיס־חזייתוֹ את מַטבּע־הכּסף החַמה, התבּוֹנן על סביבוֹתיו בּחדר האָפל והזר, וּפחד־פּתאוֹם נפל עליו. בּיוֹתר גָבר פּחדוֹ, כּשראה אֶת היהודי הזקן מטפּל עֵת רבּה בּבריח הדלת. וּכבר הירהר חרטה על כּל המַעשׂה. אַךְ הנה הצית הזקן גפרוּר ועמד להדליק עששית קטנה מפוּייחת. כּאן ראה הנַער, כּי מלבד שניהם נמצאת בּחדר הזה עוֹד נפש חַיה אָחַת. זוֹ היתה אִשה יהוּדית זקנה, לבוּשת קרעים, שנתעוֹררה על המיטה העוֹמדת אֶל הקיר, ישבה על משכּבה והתחילה לעפעֵף בּעֵיניה כּלפּי הבּאִים. רגע הבּיטה הזקנה בּתמהוֹן על הנַער הזר, ותיכף לָזה הוֹציאָה אנחה עמוּקה מלבּה, שכבה שוּב על משכּבה וכבשה ראשה בּכּר.

• הנה נייר וּדיו! – פּנה ירוּחָם ואָמַר בּלחש אֶל הנַער. אֶת העֵט והדיוֹ פּישפּש וּמצא על שוּלחַן־הסַנדלָרים, בּין כּלי־המלָאכה השוֹנים, המפוּזרים שם בּלא סדר, ואֶת הנייר הוֹציא בּזהירוּת מכּיס־חָזהוּ – גלָיוֹן קטן מקוּפּל עם מַעטפה קטנה וצרה. אֶת הגלָיוֹן הניח על השוּלָחן השני, אשר עליו העששית עוֹמדת, והחליק אוֹתוֹ בּציפּוֹרו אגוּדלוֹ.

• בוֹא־נא ושב פּה.

הנַער ישב אֶל השוּלחָן, אָחַז אֶת העֵט בּידוֹ, נתן עֵיניו בזקן וחיכּה לדבריו. ירוּחָם עמד כּנגדוֹ תּפוּשׂ־מַחשבוֹת, מַבּיט לפניו בּעֵינַיִים קמוֹת. אַחַר־כּךְ גָחַן ותמךְ ראשוֹ בּשתּי ידיו על השוּלחָן, כּיוון פּניו כּלפּי פּני הנַער וּבחַן אוֹתוֹ בּעֵיניו הקוֹדחוֹת שעה קלה. לב הנַער התחיל נוֹקף בּחָזקה.

• מה אֶכתּוֹב? – שאל בּפחד מוֹסיף והוֹלךְ.

ירוּחָם לא ענה. וּפתאוֹם נרתּע מעם השוּלָחן, ניגש בּתנוּעה נמרצת אֶל המיטה ועמַד לטלטל שם אֶת הזקנה הנרדמת בּכתפיה. הנַער הטה אוֹזן ושמע אֶת דברי הזקן, הלוֹחש מתּוֹךְ חירוּק־שינַיִים:

• שמעי, אַתּ… שכבי פּה בדוּמייה, שכבי והיאָלמי… הגה אַל תּוֹציאִי מפּיךְ!… אֶל השוּלָחן חָזר בּפנים לוֹהטים. ישב על הסַפסל ממוּל הנַער ותמךְ אֶת ראשוֹ בּיד ימינוֹ. בּבּיִת היתה דממה, דממה רבּה כּל־כּךְ, עד כּי נשמַע לָאוֹזן קוֹל זבוּב גוֹסס, המתלבּט בּרגָעיו האַחרוֹנים בּתוֹךְ גרון העששית. ירוּחָם הבּיט שוּב אֶל פּני הנַער הבּטה אִילמת וחוֹדרת. ריסי עֵיניו של הנַער התחילוּ רוֹעדים, לבּו התעטף בּקרבּוֹ וּנשימתוֹ כּבדה. מתּוֹךְ התרגשוּתוֹ מישמש בּכיסוֹ אֶת מטבּע־הכּסף הקטנה וזכר בּכליוֹן־נפש אֶת אִמוֹ ואֶת בּיתוֹ, שנדמוּ לוֹ עתּה רחוֹקים כּל־כּךְ מן המקוֹם המוּזר הזה וּמן הכּתלים החשׂוּפים והמפוּחָמים האֵלה. – אֵימתי נכתּוֹב? – שאַל הנַער בּקוֹל־תּחנוּנים.

הזקן התעשת והתחיל לדבּר בנשימה קטוּעה:

– טוֹב. שמַע אֵיפוֹא. המַעשׂה כּךְ הוֹא. צריךּ אני לכתּוֹב מכתּב. לבתּי אני רוֹצה לכתּוֹב אֶת המכתּב, לבתּי בּאמריקה. אבל אִיש זוּלתךָ אַל יֵדע אֶת הדבר. חָלילה לךָ לסַפּר לאִיש אַחר, כּי כּתבתּ לי מכתּב, מכתּב אשר כּזה. גם לאִמךָ אַל תּסַפּר. למַען השם. חוּסה עלי ואַל תּקצר אֶת ימַי. אִיש זקן וחוֹלה אני, בּוַדאי אָמוּת בּקרוֹב, ואָסוּר לעשוֹת לי רעה. אל תַּראֶה לאִיש אֶת עֶשׂר הפּרוּטוֹת! תּאמַר – מצאת בּשוּק. הלכתּ בּרחוֹב וּמצאת. המבין אָתּה? שאִם לא כן – לא יכוּפּר לךָ העווֹן הזה עד עוֹלָם… המַעשׂה כּךְ הוּא: אָסוֹן קָרַנִי בּביתי. רע לי מאוֹד, ואני רוֹצה לכתּוֹב מכתּב לבתּי באַמריקה. אבל מה אֶעשׂה ואני עצמי אֵיני יוֹדע לכתּוֹב… יוֹדע אַתּה מה? אִם לא תּסַפּר לאִיש, אֶתּן לךָ עוֹד עֶשׂר פּרוּטוֹת. בּעוֹד שבוּע תּבוֹא אֵלי, ואֶתּן לָךְ. תּן לי ידךָ והישבע לי…

– לא אסַפּר לשוּם אִיש, חי נַפשי! – נשבּע הנַער, כּוּלוֹ תּוֹהה ונפעם.

ירוּחָם נשיב רוּחַ לאַחַר דיבּוּרוֹ האָרוֹךְ ושקע בּהירהוּריו. אַחַר־כּךְ קם מעל הסַפסל, גָחַן בּעמידה סמוּךְ אֶל פּני הנַער והתחיל לקרוֹא לפניו בּלחש, בּקוֹל צרוּד, כּמסַפּר סוֹד: –כּתוֹב כּךְ: לכבוֹד בּתּי היקרה והכּבוּדה, הרבּנית הצנוּעה מַרת חַסיה שתּחיֶה. וגם לבעלה היקר הרבּני מוֹהרר זאֵב־ווֹלף שיִחיֶה. וגם לנכדי היקרים, כּוּלכם חיוּ בּטוֹב. ראשית בּאתי להוֹדיעכם מבּריאוּתי, כּי כּוּלָנו נמצאִים, בּרוּךְ השם בּקו החַיִים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף לשמוֹע ממךְ אָמן סלה!

ושנית, בּתּי היקרה והכּבוּדה, מה אֶכתוֹב לָךְ? חדשוֹת אָיִן. האִם אֶכתּוֹב לָכם ואסַפּר אֵת כּל הרעה אשר מצאַתני פּה, כּי ירדתּי מַטה־מטה לעֵת זקנתי וּכבוֹדי הוּשפּל עד עפר? מי מילל לי אָסוֹן כּזה, חרפּה נוֹראָה כּזאת לראשי השׂב? אֵין לי עתּה תּקנה אֵלָא לָרדת שאוֹלָה וּלהיקבר חָי, אוֹ לעזוֹב אֶת בּיתי ואֶת עירי ולילךְ למקוֹם שאֵין מכּירים אוֹתי וּלהחזיר שם על הפּתחים! פּה, בּביתי, לא אוּכל לשבת עוֹד, לא אוּכל לראוֹת בּחרפּתי… בּתּי היקרה והכּבוּדה! צרה גדוֹלָה בּאה על ראשי, תּוֹכחה רבּה ניתּכה עלי, רעם־אלוֹהים הממַני. בּמה גָדלה חַטאתי כּל־כּךְ לפני ריבּוֹנוֹ־של־עוֹלָם? כּל ימַי היִיתי עוֹבד ויגע, בּזיעת אַפּי אָכלתי לחם, וקיויתי כּי בּני יִגדלוּ ויִהיוּ אַף הם כּשרים וישרים כּאשר ציוָה אלוֹהים. והנה עתּה קרני אָסוֹן, אָסוֹן נוֹרא… אֶת האָסוֹן כּמוֹת שהוּא לא אוּכל לתאֵר לָךְ בּדברים… יסוֹר יִיסרני אלוֹהים בּבת־זקוּנים והיא אשמה בּכּל… היא החצוּפה הזאת, אשר אְת שמה לא אוּכל לָשׂאת על שפתי… היא הביאָה אֶת האָסוֹן אֶל בּיתי… לפתע־פּתאום קרה האָסוֹן… לא חַשתּי ולא ידעתּי כּלָל… והנה בּא האָסוֹן… מין אָסוֹן כזה… מין… אָסוֹן משוּנה…

– האִם כּךְ עלי לכתוֹב – שאַל הנַער בּתמהוֹן והציץ על ירוּחָם בּעֵיניו השחוֹרוֹת והנוֹצצוֹת.

– לא, המתּן רגע! רק רגע אֶחָד!

וּבעמדוֹ מעם השוּלחָן, עצם הזקן אֶת עֵיניו בּחָזקה, לָחַץ אֶת מצחוֹ בּידוֹ, וּפניו קיבּצוּ קמטים עמוּקים. אַחַר־כּךְ פּקח אֶת עֵיניו והציץ בּרוּחַ נכאָה על הנַער. לבסוֹף ניגש אֵלָיו מן הצד, גָחַן אֶל אָזנוֹ ואָמַר לוֹ בּלחש מוּזר וּבהבלעת הדברים בּחוֹטמו: – המבין אַתּה? רגלָה נשבּרה…

– רגלָה של מי – שאל הנַער משתּוֹמם

– שלָה, של הבתוּלָה שלי… רגל נשבּרה לה… אָסוֹן קרה אוֹתה…

– רגל נשבּרה לה? – שאל הנַער בּחשד ־ האֶכתּוֹב איפוא, כּי נשבּרה לה רגל?

– חָלילה, אַל תּכתוֹב! אַךְ שוֹטה אַתּה! רק לךָ אני מגלה אֶת הסוֹד הזה, לךָ בלבד! ואַתּה כּתוֹב אַחרת… לבל יִיבּהלוּ שם בּאמריקה… הנה אוֹמַר לךָ אֶת אשר עליךָ לכתּוֹב… עוֹד רגע קטן ואוֹמַר לךָ… המתּן מעט…

הזקן תּמךְ אֶת עצמוֹ שוּב בּשוּלחָן, חָשב רגָעים אחּדים והתחיל שוּב לקרוֹא לפני הנַער:

– בּתּי היקרה והכּבוּדה! רק אֵליִךְ תּלוּיוֹת עֵינַי, רק בּידךְ לָחוּש לעֶזרתי, הוֹשיעיני, בּתּי היקרה, הצילי אֶת אָביךְ הזקן מחרפּה נוֹראָה לעֵת זקנתוֹ, רחמי על ימיו האַחרוֹנים, לבל יִהיֶה למשל ולשנינה בּפי הבּריוֹת… אִם לא למַענה, למַען ה… החצוּפה הזאת, עשׂי זאת למַעני, שאִם לא כן אֶטרוֹף נַפשי בּכפּי. כי אֵיככה אוּכל ואַראָה בּחרפּה כּזאת, במעַשׂה נוֹרא כּזה, אשר לא יֵיעשה בּבית יהוּדי?… לעֵת־עתּה אֵין אִיש יוֹדע אֶת הדבר. אֵיני מַניחַ לאִיש לָבוֹא אֶל הבּיִת. יוֹשב אני סגוּר וּמסוּגָר כּל הימים, ונַפשי תּכלה, וראשי יִתפּוֹצץ מרוֹב מחשבוֹת… בּלילה… בּלילה תּגדל הצרה…בּלילה שוֹמעים השכנים, כּי זה שלָה, של החצוּפה, שוֹמעים אֶת הקוֹלוֹת… אֶת הצעקוֹת… כּשזה בּוֹכה… כּל החָצר שוֹמַעת…

וּפתאוֹם קפץ ירוּחָם ממקוֹמוֹ כּנשוּךְ־נחש. מאַחריהם, ממקוֹם מחיצת־הקרשים הגדוּרה בּחביוֹת וּבאַרגָזים, נשמַע קוֹל ציפצוּף משוּנה, כּבכי עוֹלָל. ירוּחָם עזב מיד אֶת המכתּב, זינק בּחמת־רצח אֶל המחיצה ועמד לדפּוֹק בּאֶגרוֹפיו על הדוֹפן:

– שמעי־נא אַתּ, מוּפקרת! פּה תּהיֶה מיתתךְ!… הסי שם! סתמי שם אֶת פיו!… חנקי אוֹתוֹ!… לבל יִישמעו קוֹלוֹת!… תּהי דממה!… דממה תּהי!… שאִם לא כן, פּה תּהיֶה מיתתךְ!…

האִשה הזקנה, ששכבה כּל אוֹתה העֵת על מיטתה דוֹממה וחבוּיה, בּלי הראוֹת אוֹתוֹת חַיִים, נרתּעה ממשכּבה, הרימה ראשה מעל הכּר, הציצה בּפחד על בּעלָה וּביקשה בּקֹול־בּוֹכים:

– ירוּחָם, בּבקשה ממךָ, אַל תרים עליה יד…

מאַחרי דלת המחיצה הגיע קוֹל נפש חַיה מתעוֹררת, קוֹפצת בּרגליה על הקרקע. הציפצוּף נדם תּיכף. נשמַע קוֹל צעיר נפחָד לוֹחש: “הסס… הס…הססס!”…

“זוֹהי הבּתוּלָה שלוֹ עם מַמזר”… – ניצנצה מַחשבה בּלב הנַער, וּבהחזיקוֹ אֶת העֵט בּידוֹ, הבּיט מתּוֹךְ סַקרנוּת מהוּלָה בּפחד על החביוֹת והאַרגָזים, החוֹסמים דרךְ אֶל המחיצה. – לָמה תּבּיט לשם? – חָזר ירוּחָם בּפנים לוֹהטים וּבא בּטענה על הנַער. – לא כּלוּם…

– אִם לא כּלוּם, אֵין לךָ להבּיט! זו רגלה נשבּרה, וּכאֵבה גָדוֹל, והרי היא נאנקת… ואַתּה אַל תּבּיט לשם! אֵין זה עסקךָ להבּיט לשם! נתתּי לךָ עֶשׂר פּרוּטוֹת – שב אֵיפוֹא וּכתוֹב!

– והלא אֵינךָ אוֹמר לי מַה לכתּוֹב! – הצטדק הנַער הנבהל.

ירוּחָם התחיל פּוֹסע בּבּיִת אַחַת הנה ואַחַת הנה, חיכּךְ בְידוֹ אֶת מצחוֹ, גירד אֶת שׂער ראשוֹ. אַחַר־כּךְ ניגש עד התּנּור, עמד שם וּפניו כּלפּי הארוּבּה השחוֹרה וטען לעצמוֹ בּלחש" "הוֹי, אֵלי, אֵלי! לָמה בּאַתני כּל זאת?… לבסוֹף חָזר אֶל השוּלחָן והניע את ידוֹ לעֵבר פּני הנַער בּתנוּעה נוֹאֶשת:

– כּתוֹב, כּי רגל נשבּרה לה! כּתוֹב את כל האמת!…

הנַער אָדם כּוּלוֹ, הציץ בּעֵינַיִים נבוּכוֹת על הזקן והוֹסיף לכתּוֹב מפּיו:

– בּתּי היקרה והכּבוּדה! האָסוֹן, אשר קרה את אחוֹתךְ בּיילקה, כּךְ הוּא: רגל נשבּרה לה… מעדה ונפלה… ליד הבּאֵר… כּשבּאָה לשאוֹב מַיִם… אִילוּ היתה בּביתי, יכוֹל היִיתי לשמוֹר עליה, לבל תּיכּשל… ואוּלָם נַערה המשרתת בּבית זרים, בּין נערוֹת מוּפקרוֹת בּזמַן הזה, – מי יכוֹל היה להאמין כּי גם היא תּשחית את דרכּה?… דוֹמה, נַערה צנוּעה וּשקטה היתה… עתּה הביאָה אָסוֹן על בּיתי, כּיסתה בּחרפּה את שׂיבתי… החרפּה תּרד אִתּי אֶל קברי… אוֹמרת היא, כּי כּל זה בּא לה מבּנוֹ של זרח הנַפּח, מלייבּלי התּכשיט… עכשיו בּרח הנוֹכל לאמריקה… לוּא נפל בּידי, כּי־עתּה הרגתּיו! נבל כמוֹתוֹ! עכוֹר עכרני עד עוֹלָם… אוֹמרת היא, כּי הבטיח אוֹתה… כּי נשבּע לה… והביא אָסוֹן על ראשה… הלא מבינה אַתּ, בּתּי היקרה, את פּירוּש הדברים שאני כּוֹתב לָךְ בּידי אַחר… החישי לי עֶזרה בּצרה, עמדי לי בּשעת דחקי. עשׂי זאת למַעני. כּי מה אֶעשׂה עתּה עם זוֹ שכּמוֹתה? וּלאָן אֶפנה עמה? והלא אֵין היא יחידה עכשיו… הלא יֶש לָה… אָסוֹן יֶש לָה… המבינה אַתּ, בּתּי היקרה?… קחי אוֹתה אֵליִךְ לאמריקה… אוֹמרת היא, כּי שם תּעבוֹד עבוֹדת־פּרךְ… בּאמריקה לא יֵדע אּיש דבר… אוֹמרת היא, כּי בּאמריקה נמצאוֹת רבּוֹת כּמוֹה, אשר קרה אוֹתן אָסוֹן כּזה… אשר מעדוּ ונשבּרוּ רגליהן…

ירוּחָם ישב על הסַפסל בּאֶפס־אוֹנים ונשתּתּק, יוֹשב וּמַבּיט אֶל הנַער וּבוֹחנוֹ בּעֵיניו הכּבוֹת. הפּעם הרגיש, כּי הביא את עצמוֹ בּרשת סבוּכה, שאֵין עוֹד להיחָלץ ממנה. הנַער התחַנן שוּב לפניו:

– אָנא, נכתּוֹב־נא, נגמוֹר־נא את המכתּב. צריךְ אני לָלכת הבּיתה.

– המתּן מעט, המתּן עוֹד מעט… – אָמַר ירוּחָם בּקוֹל רפה.

הוּא קם מעל הסַפסל ועבר אל שוּלחַן־עבוֹדתוֹ וישב שם בּחשיכה, יוֹשב שעה ארוּכּה בּלי נוֹע וכוֹבש ראשוֹ בּידיו. בּדוּמיית הבּיִת ניעוֹר שוּב קוֹל הזבוּב הגוֹסס המתלבּט וּמפרפּר בּגרוֹן העששית.

הנַער כּבר שכח את מַטבּע־הכּסף, הטמוּנה בּכיס חזייתוֹ, והירהר עתּה רק בּדבר אֶחָד: כּי מן השמַיִים ענשוּ אוֹתוֹ וּמסרוּהוּ בּידי היהוּדי הזקן המשוגָע הזה להיענוֹת תחת ידוֹ וּלמרק את עווֹנוֹתיו. ושוּב נזכּר בּבית־אָביו מתּוֹךְ כּליוֹן־נפש. נדמה לוֹ כּי זה כבר, זה ימים רבּים, עזב את בּיתוֹ. עתּה סוֹעדים שם את סעוּדת־העֶרב. הכּל מסוּבּים לשוּלחָן, מצלצלים בכפּוֹת וּבמזלגוֹת. האֵם תּמהה ושוֹאֶלת מדי פּעם בּפעם: מַדוּע אֵיחַר בּן־זקוּניה לָבוֹא?… בעֵיני הנַער עלוּ דמעוֹת.

– שמַע־נא, הבה נכתּוֹב, הבה נכתּוֹב!…

הזקן לא ענה דבר והוֹסיף לָשבת בּמקוֹמוֹ בּלי נוֹע. הנַער הניח את העֵט מידוֹ והתבּוֹנן בּיֵאוּש על סביבוֹתיו. וּפתאוֹם החליט דבר וקם וניגש אֶל ירוּחָם.

– שמַע־נא. מוּטב שאֶכתּוֹב לבתּךָ את כּל האמת. הלא יוֹדע אני…

ירוּחָם נתעוֹרר, קפץ והציץ על הנַער בעֵינַיִים מזרוֹת אֵימה.

– מַה יוֹדע אַתּה?!

– יוֹדע אני, אבל לא אסַפּר לאּיש…

– מַה יוֹדע אַתּה, אני שוֹאֵל אוֹתךָ?! – יוֹדע אני, כּי היא… כּי יָלדה… – מַה ילדה?!

– אֵינני יוֹדע מה… אבל ילדה…

– ירוּחָם תּפס את הנַער בּכתפיו, טילטל אוֹתֹו לכאן וּלכאן וצוַח בּקוֹל־זוָעוֹת:

– שקץ! עבריין! עוֹכר־יִשראֵל! מַה ילדה? אמוֹר, מַה ילדה?

– אוֹי, הניחה לי! – צעק הנַער בּפחד־מות והתאַמץ להיחָלץ מידיו הקוֹדחוֹת של הזקן. – הניחה לי! הניחה לי! אני אסַפּר לאִמי!

ירוֹחָם הרפּה ממנוּ והציץ בּוֹ בּעֵינַיִים קמוֹת. וּפתאוֹם הרים את ידוֹ וסטר לוֹ על לחיוֹ. – הא לךּ וסַפּר לאִמךָ!

רגע עמד הנַער נדהם כּוּלוֹ, עֵיניו מטוֹרפוֹת, שׂפתיו רוֹעדוֹת, ואֵינוֹ יכוֹל להוֹציא הגה מפּיו. ורק כּשקרב אֶל הדלת והסיר מעליה בּידיּים רוֹעדוֹת את הבּריחַ, השמיע מגרוֹנוֹ הנחנק גימגוּם מלים:

– חַכּה, חַכּה… תּרח זקן… עוֹד אסַפּר לאִמי!… בּוַדאי אסַפּר!… בּוַדאי יָלדה!… בּוַדאי!… ירוּחָם חָטף פּטיש מעל השוּלָחן.

– שמַע־נא, אַתּה! את גוּלגלתּךָ ארצץ!…

ואוּלָם הנַער כּבר היה בּחוּץ. ירוּחָם עמד בּמקוֹמוֹ מבוּלבּל. וּפתאוֹם פּנה אֶל מחיצת־הקרשים והתתחיל לטלטל משם את החביוֹת והאַרגָזים.

– מה אַתּה אוֹמר לעשׂוֹת? – שאלה הזקנה וקפצה מעל המיטה.

ירוּחָם קרע את דלת המחיצה וּפרץ לתוֹךּ הפּינה האפלה. כּעבוֹר רגע הוֹציא משם את בּתּו, פּרוּעת־שׂיער, דחוּפה ומבוֹהלת משנתה, הטיל על זרוֹעוֹתיה את הכּר עם הרךְ הנוֹלָד וצעק בקוֹל צרוּד:

– צאִי, חצוּפה! צאִי, מוּפקרת! צאִי מבּיתי!…

אַחרי הבּת מיהרה החוּצה גם האֵם הנבהלת. ירוּחָם נשאַר יחידי בּבּיִת, ליד הדלת, עוֹמד וּמַחזיק בּשתּי ידיו בּבּריחַ ורוֹעֵד בּכל גוּפוֹ, בּידיו וּברגלָיו.