א
חבוּרת יהוּדים נבהלים, רצים מתּוֹךְ אֵימַת־מות בּחשכת הלילה, נידחוּ וּבאוּ בּדרךְ מנוּסתם לרחוֹבוֹת ריקים ושוֹממים, הרחק מאַחרי העיר, בּמקוֹם שהבּתּים בּוֹדדים וּתריסי החַלוֹנוֹת מוּגָפים,
בּמקוֹם שנמשכים והוֹלכים שׂדוֹת וגנים חשׂוּפים עם אִילָנוֹת ערערים ואבלים בּעזוּבת החוֹרף, וקוֹל נביחַת כּלָבים זוֹעמים, כּלבי נכרים, עוֹנה
בּזעף מאחוֹרי השערים והגדרוֹת לכל פּסיעת רגל.
אנשים, נשים וטף עמדוּ ממרוּצתם בּסימטה נכרייה ושאפוּ רוּחַ, עוֹמדים צפוּפים, מַבּיטים בּחשיכה זה אֶל זה, מַחרישים ושוֹממים,
וּמַראֵה כּוּלם כּשיוֹת נפחָדוֹת, שנדחקוּ לבקעה אֶחָת. אָבוֹת ואִמהוֹת
גָחנוּ אל בּניהם הקטנים, חיבּקוּם ואִימצוּם אל בּרכּיהם הכּוֹשלוֹת, וּמעֵיניהם נשקף יֵיאוּש אִילם: אֶל מי יִפנוּ עתּה וּלאָן יֵלכוּ?
ממַעל השחירה חשכת שמַיִים רחוֹקים וקרים, שמַיִים אטוּמים ללא כּוֹכבים, וּמתּחת היתה עלָטה וּדממה, הרת־אֵימים. ורק מאַחריהם, ממרחַק העיר, שסגר עליה הלילה, נדמוּ והגיעוּ לאוֹזן קשבת קוֹלוֹת קטוּעים וצוָחוֹת משוּנוֹת, נבלָעים אֵלוּ בּאֵלוּ, וּמכּל פּינַת־גג וּמתּחת כּל
גָדר הציצוּ ואָרבוּ צללים חשוּדים. אִיש כּי כּיעכּע והוֹציא הגה מגרוֹנוֹ
– וסמַר בּשׂר העֵדה כּוּלָה: מִי הוּא זה המשתּעֵל?…
ונמצא בּקרב העֵדה הנידחת אַברךְ אֶחָד צעיר, והוּא לָבוּש אַדרת חַמה חדשה, וצוארוֹן־שוּעלים זקוּף לצוָארוֹ, וּמשקפיִים כּחוּלים
רכוּבים על אַפּוֹ, וּפני האַברךְ לבנים כּפני מת ושיניו זוֹ לזוֹ נוֹקשוֹת, – ונתן אלוֹהים מַחשבה טוֹבה בּלבּוֹ:
– שמעוּני, יהוּדים, אִיעצכם ושמעוּ לי! אֵין לָנוּ מקוֹם־מקלט טוֹב מן ההקדש. לכוּ ונלכה כּוּלָנוּ אֶל ההקדש!
וכאשר הרגיש האַברךְ בּעל הצוָארוֹן הזקוּף בּעֵינַיִים
החרדוֹת והשוֹאלוֹת, התּלוּיוֹת אֵלָיו מכּל העברים, תּקפה עליו דעתּוֹ
יוֹתר. עמד ותפס מתּוֹךְ החבוּרה בּשני נערים קטנים, ילדי זרים שניהם, החזיק בּידיהם בּכל עוֹז ואָמַר לָהם בקוֹל נמרץ וּבטוּחַ:
– לכוּ, ילָדים, ונלכה אֶל ההקדש!
מיד פּנתה העֵדה כּוּלָה והלכה אַחריו בּאֵין אוֹמר
וּדברים. הלכוּ אנשים, יהוּדים קוֹדרים וּכפוּפים, שזרקה שׂיבה בּזקנם
וּפאוֹתיהם. הלכוּ נשים, נשים מיניקוֹת וילדיהן, מעוּטפוֹת מטפּחוֹת וסוּדרים, עוֹטיוֹת ואבלוֹת, שקוֹל בּכין פּירכּס בּגרוֹנן. הלכוּ ילדים,
ילדי יהוּדים למוּדי־צער, בּפנים חיורים ונבהלים ועֵינַיִים שחוֹרוֹת ותוֹהוֹת. והוּא עצמוֹ, האַברךְ בּעל המשקפיִים הכּחוּלים, הלךְ בּראש,
כּמפקד וּמַצבּיא לכל המַחנה, זוֹקף צוארוֹנוֹ וצוֹעֵד בּרגל ישרה, מַישיר
עֵיניו אֶל כּל פּוּרענוּת שלא תּבוֹא, מוֹליךְ מימינוֹ וּמשׂמאלוֹ את שני הילָדים הזרים, וכל בּדי־עוֹרוֹ רוֹעדים בּשעת מַעשׂה ושיניו זוֹ לזוֹ נוֹקשוֹת. כּי היה האַברךְ הזה אִיש צעיר, אשר חננוֹ אלוֹהים לב רגָש ונפש עדינה וּשאָר־רוּחַ, וּבלכתּוֹ עתּה בּראש המַחנה וּבהרגישוֹ מאַחריו את העֵדה המַחרישה ההוֹלכת בּעקבוֹתיו, עדת יהוּדים קוֹדרים וּכפוּפים, שזרקה
שׂיבה בּזקנם וּפאוֹתיהם, – נתעטפה נפשוֹ עליו ולבּוֹ בּכה בּקרבּוֹ: הנה בּוֹ בּחר אלוֹהי יִשׂראֵל להיוֹת ראש וּמַנהיג לעדתוֹ, מוֹרה־דרךְ לעמוֹ,
עם אוּמלָל ואוֹבד, התּוֹעֶה בּחשכת הלילה האָיוֹם.
ובפסעוֹ פּסיעוֹת גסוֹת בּאֶמצע הדרךְ, עלוּ דמעוֹת בּעֵיני האַברךְ והאפילוּ על זכוּכיוֹת־משקפיו הכּחוּלוֹת.
ב
כּשהגיעוּ בּני החבוּרה עד בּית ההקדש, מצאוּ אֶת דלתי השער סגוּרוֹת על בּריחי־הבּרזל ואֶת תּריסי החַלוֹנוֹת מוּגָפים. בּתוֹך החָצר שלטה דוּמיית־מות. כּל הבּניין הגָדוֹל, האָפל והדוֹמם, נראָה כּעזוּב ושוֹמם, כּאִילוּ מת כּל החַי בּקרבּוֹ, ורק העֵצים הכּמוּשים,
הקוֹפאִים בּצינַת החוֹרף מאַחרי הגָדר הגבוֹהה, זעוּ חרש בּבדידוּתם.
דממת־שממוֹן היתה מסביב – ודפקוּ הלבבוֹת בּחָזקה, והילָדים כּבשוּ ראשיהם בּברכּי אבוֹתיהם. רעיוֹן משוּנה עבר מלב אֶחָד אֶל משנהוּ: מי יוֹדע – אוּלי בּעֶצם המהוּמה נבהלוּ החוֹלים ממיטוֹתיהם וקמוּ ונסוּ כּוּלָם
מנוּסַת־מות בּכתנוֹתיהם הלבנוֹת הרחק־הרחק אֶל תּוֹךְ חשכת הלילה, אֶל כּל אַרבּע רוּחוֹת העוֹלָם?…
– פּתחוּ!
קוֹלוֹת בּוֹדדים רעדוּ בּחשיכה, אַךְ אִיש לא נַענה לָהם
מבּפנים. נמלךְ המַנהיג הצעיר, הוּא האַברךְ בּעל המשקפיִים הכּחוּלים,
והחליט בּלבּוֹ להיוֹת לעדתוֹ למוֹפת: השליךְ את נַפשוֹ מנגד, טיפּס ועלה בּרעד אֵיברים על הגָדר הגבוֹהה, קפץ בּזהירוּת אֶל תּוֹךְ החָצר ועמד שם לדפּוֹק בּחשאי על אַחַד התּריסים. רגָעים אחָדים עברוּ בּאֵימַת־ציפּייה.
והנה פּילח את הדממה שאוֹן חריקה של דלת בּאַחַת הפּינוֹת הרחוֹקוֹת, נשמַע בּכי נחנק של יֶלד, קוֹלוֹת נבהלים התלחשוּ, ואַחַר־כּךְ – קוֹל צעדים מהירים נעלָמים בּמרחַק החָצר. עוֹד רגָעים אחָדים – ונראתה דמוּת גבוֹהה
מתנוֹדדת בּחשיכה. הדמוּת הלכה ונתבּלטה ונתחַוורה לָעיִן: נראָה ראש גוֹי מגוּלה, הבהירה פּרוַת־כּבשׂים קצרה ונשמַע קוֹל מַגָפי־לבד גדוֹלים וּכבדים נגררים בּקרקע. זה היה שוֹעֵר בּית־החוֹלים, שהתנַהל בּעצלתּיִים, כּפוֹסע והוֹלךְ לפי תּוּמוֹ. משקרב אֶל האַברךְ הצעיר, עמד ותפס לוֹ בּצוארוֹנוֹ הזקוּף וּשאָלוֹ בּקוֹל מאַיֵים:
– אַ טי כטוֹ טאַקוֹי? (מי אַתּה שכּמוֹתךָ?)
המַנהיג הצעיר חָרד תּחתּיו ונע בּידוֹ החזקה של הגוֹי, כּנוֹע עלה מפּני רוּחַ. וּמחמַת שהיה נבוֹךְ וּמבוּלבּל מאוֹד, התחיל מרמז בּידיו רמיזה אִילמת לעֵבר היהוּדים הנבהלים, המתרפּקים על דלתי השער, כּאָדם המרמז ואוֹמר: “הם הם, אשר שלָחוּני”… השוֹעֵר גבה־הקוֹמה הרפּה ממנוּ ועמד עמידת שאנן וּבוֹטחַ להתבּוֹנן מרחוֹק אֶל היהוּדים, הנרתּעים לאחוֹריהם אַחַד אֶחָד. ואָז פּנה לָלכת לקראתם, מזיז עצמוֹ וּמתנַהל
בּכבדוּת ומגָרר מַגָפיו בּקרקע. מתּוֹךְ החשיכה אִי־אֶפשר היה לבחוֹן בּפניו של זה, אִם שוֹחקים הם אוֹ זוֹעמים.
– אַ שטוֹ, זשידקי, נַאשי אַשטשיֶ בּיוּט? (מה, יהוּדוֹנים, אֵלה שלָנוּ מַכּים עדיִין?)
והנה נמצא בּקרב המַחנה יהוּדי אֶחָד, אשר ידע לפנים את השוֹעֵר והכּיר בּטבעוֹ, שאֵינוֹ גוֹי רע־לב בּיוֹתר, וּפנה אֵלָיו מאחוֹרי הגָדר ודיבּר אֵלָיו תּחנוּנים:
– בּי, פּרוֹקוֹפּ, אִיש טוֹב, שמעֵני ויִשמַע אֵליךָ
אלוֹהים. הלא תּזכּוֹר עוֹד מסתּמא את דבר התּרנגוֹל, אשר קניתי מידךָ בּשעתוֹ לחַג הפּסח – הוּא התּרנגוֹל האָדוֹם, שנתתּי לךָ בּמחירוֹ שלוֹשה
זהוּבים וחצי, אִם לא יטעֵני זכרוֹני. מַעשׂה שהיה בּשכּבר הימים. תּרנגוֹל שמן היה, רךְ וָטוֹב. ניכּרים דרכי אִיש ישר… וּבכן, אני האִיש הניצב בּזה – אני הוּא אוֹתוֹ הקוֹנה. קרב אֵלי והתבּוֹנן – אוּלי תּכּירני. שמךָ
פּרוֹקוֹפּ או וַואסיל, אם לא יטעֵני זכרוֹני?… אִם כּן, וואסיליא רחימאִי, אִיש טוֹב ויקר, עשׂה־נא חסד־אלוֹהים עמנוּ, הלא אנשים כּנים אנַחנוּ, יהוּדים ישרים, וכל עוול לא נמצא בּנוּ. הגידה־נא ואַל תּכחד ממנוּ: מי נמצא עתּה בּבית־החוֹלים? היש פּה יהוּדים אִם אָיִן? ראֵה עמידתנוּ, אִיש טוֹב ויקר: הרי אָנוּ עוֹמדים פּה לפניךָ עם עוֹללינוּ וטפּנוּ…
לאַחַר ששמע השוֹעֵר דברי שלוֹם ואמת וזכרוֹנוֹת העבר הנשכּחים, הרךְ את לבּוֹ. עמד להתגָרד בּמַפרקתּוֹ, מתגָרד וּמדבּר מתּוֹךְ
נהימה, שחצייה רוֹגז וחצייה פּיוּס:
– אִם יֶש פּה יהוּדים? יֵש וָיֵש! הכּל פּה יהוּדים, אֵין
משלָנוּ אַף אֶחָד. החוֹלים – יהוּדים, המַשגיחַ – יהוּדי, הדוֹכטוֹר –
יהוּדי, אִשתּוֹ – גם היא… כּוּלָם מאחיכם, הנצר היהוּדאי… מוּגי־לב, תּיפּח רוּחַ אִמם!… נזעקוּ וּבאוּ כּוּלָם… מתרוֹצצים לכאן וּלכאן
ואֵינם מַניחים לישוֹן… זה בּכה וזה בּכה… הנה נבהל החוֹבש וּמיהר להיחָבא בּמַרתּף עם כּל חבוּרת טפליו. שמא תֹּאמר: מפּני מי נבהל כּאן? מפּני פּרעוֹשים שחוֹרים, מפּני יהוּדוֹנים, תּיפּח רוּחַ אִמם!…
– יהוּדים, השוֹמעים אַתּם? – נתלהב בּעל התּרנגוֹל
האָדוֹם וקוֹלוֹ רעד מתּוֹךְ עליצוּת. – השוֹמעים אַתּם, יהוּדים, את
דיבּוּרי הערל? גם מרדכי הרוֹפא כּאן! הוּא וּבני ביתוֹ! כּבר ירד, הוּא אוֹמר, להיחָבא בּמַרתּף!… הבה ניכּנס – על מה אָנוּ עוֹמדים פּה?…
מיד היתה תּנוּעה רבּה. הכּל נדחקוּ יחד, הוֹדפים ודוֹחפים אִיש אֶת רעֵהוּ, מטפּסים ועוֹלים בּגָדר וקוֹפצים זה אַחַר זה אֶל תּוֹךְ
החָצר. אִיש לא אָבה עוֹד לשמוֹע אֶל השוֹעֵר, שעמד וטען, כּי חָזקה עליו מצוַת הדוֹקטוֹר, לבל יניח לזר להיכּנס הלילה אֶל הבּיִת פּנימה. עזי־הנפש דחוּהוּ בּשתּי ידיִים מעם פּניהם, ורכּי־הלבב השתּדלוּ לפייסוֹ בּדברים ודיבּרוּ אֵלָיו תּחנוּנים מעל הגָדר:
– בּי, וואסיליא, שוֹטה שכּמוֹתךָ, אִם אַתּה לוּא
שמעֵנוּ!… הן לא נַעשׂה פּה כּל רעה… חַיֶיךָ וחַיֵי ראשךָ!… הן אנַחנוּ יהוּדים אנַחנוּ… אֵין אָנוּ רוֹצחי־נפש חָלילָה… כּל חפצנוּ
אֵינוֹ אֶלָא להיחָבא כּמעט־קט, כּדי רגָעים אחָדים, עד אשר תּעבוֹר המהוּמה… לוּא יהא הדבר בּעֵיניךָ, כּאילוּ חוֹלים גם אנַחנוּ וּבאנוּ להירפא…
– להוֹדיעךָ, פּרוֹקוֹפּ רחימאִי, שהקיבה שלי אָמנם אֵינה
כּתיקוּנה… – הצטדק יהוּדי אֶחָד מלמד, כּשהוּא נתלה בּגָדר וּמגשש בּשתּי רגלָיו בּקרקע החָצר, פּוֹזל עיִן לצד השוֹעֵר וּמבּיט עליו הבּטה
של תּחנוּנים.
בּפרוֹזדוֹר הבּיִת מצאוּ את אֵשת הדוֹקטוֹר – גברת
בּעלת־קוֹמה וּבעלת־צוּרה, פּניה לבנים כּסיד ושׂערוֹתיה פּרוּעוֹת. זוֹ ספקה כּפּיה וּמיהרה בּקוֹל ילל אֶל בּעלָה, שעמד בּקרן־זוית, כּוּלוֹ שחוֹחַ וּמוּכן לפוּרענוּת, מחַבּק בּימינוֹ את בּנוֹ, גימנַאזיסט קטן
שחוֹר־עֵינַיִים וּמסוּלסַל־שיער. ואוּלָם תּיכף נתבּרר להם, כּי טעוּת היתה בּידם: ראשון נכנַס האַברךְ הצעיר בּעל המשקפיים הכּחוּלים, אַחריו נראתה בּפּתח אִשה יהוּדית צעירה ותינוֹק מחוּתּל על זרוֹעוֹתיה, ואַחריה – שאָר בּני החבוּרה. נרגעה אֵשת הדוֹקטוֹר בּמקצת, הרעימה פּניה וּפנתה אֶל
היהוּדים הבּאִים בּנזיפה:
– אָה, אַתּם הם הבּאִים? ראוּ־נא מַעשׂה יהוּדים והליכוֹתיהם! אֵיךְ מלאכם לבּכם להתדפּק בּאישוֹן־לילה על תּריסי בּית־חוֹלים וּלהפּיל אֵימַת־מות על בּני־אָדם? אָכן זה יהוּדי וכךְ דרכּוֹ תּמיד!…
ואוּלָם בּראוֹתה לפניה את מַחנה היהוּדים הנבהלים, כּשהם מסתּוֹפפים בּפּתח בּפנים אשמים והדיבּר אֵין בּפיהם, הרכּה האִשה את
קוֹלָה ואָמרה:
– אם כּן אֵיפוֹא, לָמה תּעמדוּ בּפּתח? היכּנסוּ וּבוֹאוּ. הגידוּ־נא, מַה נשמע שם בּעיר?
– אוֹי, מַאדאם, מַה יֵש לשמוֹע בּעיר? מה רצוֹנךְ,
מַאדאם, ותשמעי? הלוַאי לא תּשמעי את אשר שמַענוּ אנַחנוּ!… בּעיר מַכּים בּיהוּדים!…
ג
חָזרוּ ונעלוּ את דלתי הפּרוֹזדוֹר, הבריחוּ אוֹתן
בּבריחי־ברזל, ואנשים בּריאִים בּאוּ לבקש מפלָט בּין אנשים חוֹלים. האַברךְ הצעיר בּעל המשקפיִים הכּחוּלים עמד וטען כּל אוֹתה השעה לפני הדוֹקטוֹר על טהרת הלָשוֹן הרוּסית, כּי יִקחוּ, ליֶתר בּטחוֹן, גם את השוֹעֵר אֶל חברתם, למַען יִהיֶה לָהם לערוּבּה.
– אדוֹני הדוֹקטוֹר, אֵין אַתּה יוֹדע עדיִין את
הפּסיכוֹלוֹגייה של הסוּבּיֶיקטים האֵלה…– טען בּרגש, וּזכוּכיוֹת משקפיו הכּחוּלים נתערפּלוּ בּשעת מַעשׂה.
הכּל נתכּנסוּ לתוֹךְ התּא הגָדוֹל, הוּא החדר המרוּוָח
מכּל חַדרי בּית־החוֹלים, שהוּאַר עתּה רק בּאוֹר כּהה של עששית קטנה אֶחָת. כּשהתחוֹללָה המהוּמה והדוֹקטוֹר עם הרוֹפא, הם וּבני משפּחתּם,
בּאוּ מבוֹהלים מן העיר, ואֵשת הדוֹקטוֹר התחילָה להתרוֹצץ אָנה ואָנה בּין
מיטוֹתיהם של החוֹלים, נסעֶרת וּפרוּעת־שׂיער, סוֹפקת כּפּיה וּמייבּבת, –
נפל פּחד גָדוֹל על החוֹלים, ולא נחה דעתּם עד שבּאוּ חַיִים־ווֹלף המַשגיחַ והשוֹעֵר והעבירוּ את כּל המיטוֹת אֶל תּוֹךְ התּא הגָדוֹל,
שחַלוֹנוֹתיו נשקפים אל גן בּית־החוֹלים. עמדוּ וכיבּוּ את כּל העששיוֹת בּחדרים הפּוֹנים אֶל הרחוֹב, והחוֹלים התיישבוּ על מיטוֹתיהם הצפוּפוֹת
בּפנים נטוּיִים וּבעֵינַיִים קוֹדחוֹת, יוֹשבים וּמַבּיטים אֶל אַפלוּלית
החדר וּמחַכּים.
הבּריאִים נכנסוּ למחיצתם של החוֹלים כּמתגנבים, פּוֹסעים
ועוֹברים בּין המיטוֹת בּחשאי, כּל אֶחָד תּר בּעֵיניו וּמבקש לוֹ פּינה
מוּצנַעת, מצמצם עצמוֹ בּמקוֹם עמידתוֹ וּמציץ משם אל תּוֹשבי המיטוֹת נכלָם ואָשם, כּמַסיג גבוּל רחוֹקים וזרים. הגברים מישמשוּ אִיש בּדשי
בּגדוֹ, מללוּ בּרגליהם, כּיעכּעוּ בּלָאט לתוֹךְ כּפּוֹת־ידיהם. הנשים גָרפוּ את חוֹטמיהן האבלים וכבשוּ את פּניהן האדוּמים בּקרקע. והקטנים אָחזוּ בּכנפוֹת בּגדי אבוֹתיהם והציצוּ על סביבוֹתיהם מתּוֹךְ חיתּוּלי
מטפּחוֹתיהם וסוּדריהם, כּבני־צאן מבוֹהלים. לאַט־לאַט התחילוּ הבּריאִים להתבּוֹנן אל החוֹלים אשר במיטוֹת, המוּזרים כּל־כּךְ בּלבוּשם הלָבן, בּפניהם הסגוּפים והזוֹעפים, בּצואריהם הכּחוּשים, בּעֵיניהם הבּוֹערוֹת
בּאֵש זרה וּבכל תּנוּעוֹת גוּפם, הנראוֹת כּתנוּעוֹת צלָלים מעוֹלָם אַחר,
מעֵבר לגבוּל החַיִים. וּמפּני שאִיש מן החוֹלים לא קידם את פּני הבּאִים בּדברים, והבּאִים אַף הם לא נוֹעזוּ לפצוֹת פּה, שלטה בחדר דממה כּבדה וּמעיקה, והחוֹם וההבל וריחַ הקארבּוֹל קיצרוּ את נשימת העוֹמדים והשרוּ זיעה על כּל פּנים. אֶחָד היה האַברךְ הצעיר בּעל צוארוֹן־השוּעלים, שמזגוֹ הסוֹעֵר לא נח ולא שקט גם פּה. הלָה עמד לסקוֹר את החוֹלים על סביבוֹתיו, כּאָדם המסַייר את נכסיו, עד שנתן את משקפיו הכּחוּלים בּנַערה אַחַת צהוּבּת־שׂיער, חוֹלת שחפת, שישבה כּל אוֹתה השעה על משכּבה בּפנים קטנים וצוֹמקים וּבשׂפתיִים דקוֹת וחשוּקוֹת, כּוּלָה אוֹמרת שכוֹל וּמרירוּת
בּצמתה הדקה והדלילה, בּסַנטרה החַד והנרגָז וּבאוֹדם־לחָיֶיה הלוֹהט, אוֹתוֹ האוֹדם הפּוֹרח בּלחָיֵי ילָדים נעלָבים. נכמרוּ ניחוּמיו של
האַברךְ הצעיר ולבּוֹ הרגֶש רחש דבר טוֹב. עמד להרהר בּנַערה החוֹלָה ושיעֵר בּנַפשוֹ, כּי בּוַדאי אוּמלָלָה היא מכּל הנערוֹת אשר בּעולָם, כּי
יתוֹמה עזוּבה וּבוֹדדה היא פה, אֵין לָה אָב ואֵין לָה אֵם, אֵין לָה אָח
ואֵין לָה אָחוֹת, והיה כּי יבוֹאוּ פּריצי־אָדם אל הבּיִת, וכל החוֹלים עם הבּריאִים ימַהרוּ להימלט על נַפשם, ואֶת הנַערה עלוּבת־הנפש יִשכּחוּ, – אָז יִישאֵר הוּא עמה לעשׂוֹת לה את חוֹבתוֹ האנוֹשית ולהיוֹת לָה למַלאָךְ מוֹשיע בּעֵת צרה. “קחוּ את נַפשי תּחת נַפשה!” – כּךְ יִצעק אל פּריצי־האָדם ויחשוֹף חָזהוּ בּפניהם.
וּבעמדוֹ דחוּק וּמזיע מתּוֹךְ מַחשבוֹת טוֹבוֹת אֵלוּ,
בּיקש האַברךְ, כּי תּדע גם הנַערה את אשר בּלבּוֹ עליה. נדחַק וקרב אֶל מיטתה ואָמַר לה מתּוֹךְ מַבּט רךְ וחוֹנן:
– אַל תּיראִי, עלמה כּבוּדה, הירגעי־נא. בּתוֹךְ גברים אַתּ יוֹשבת!
הנַערה נתנה בּוֹ אֶת עֵיניה כּאילוּ בּתמהוֹן והבּיטה
אֵלָיו רגע הבּטה קרה, מתּוֹךְ פּנים זוֹעפים וּשׂפתיים חשוּקוֹת.
אַחַר־כּך פּנתה ממנוּ ואָמרה אל שכנתּה החוֹלָה, היוֹשבת סמוּךְ למיטתה, בּלעג:
– מה הגברים האֵלה בּעֵינַיִךְ? גיבּוֹרי־חַיִל, הנחבּאִים תּחת מיטוֹתיהם של חוֹלים!…
שאָר החוֹלים אַף הם נתעוֹררוּ, ישבוּ על משכּבוֹתיהם
וסקרוּ את האנשים הזרים והבּריאִים, שפּרצוּ אליהם מתּוֹךְ חשכת הלילה באַדרוֹתיהם וּמטפּחוֹתיהם והביאוּ אִתּם צינַת־חוֹרף וריחַ־שלג ורענַנוּת־רוּחַ – זכר לחַיִים רחוֹקים וּבריאִים, המפכּים שם מעֵבר לכוֹתלי ההקדש, בּעוֹלָם אַחר. כּוּלָם התרגשוּ, הבּיטוּ אֶל העוֹמדים
סביבם מתּוֹךְ סַקרנוּת זרה וחשד, חוּץ מיהוּדים זקנים אחָדים, שוֹכני “מוֹשב־הזקנים”, הנמצא בּחצר בּית־החוֹלים, שבּאוּ אַף הם להיחָבא פּה. הלָלוּ פרשוּ לקרן־זוית, עמדוּ שם מוּבדלים מכּל הפּחד והמהוּמה, מתנוֹעעים וקוֹראִים מזמוֹרי תּהילים בּלחש, וצלליהם הגדוֹלים והשחוֹרים זעים לעוּמתם
על הקיר הלָבן כּמפלצוֹת ענקים.
בּחוּר אֶחָד בּעל ראש מגוּלָח וּפנים כּחוּשים וחַדים,
שזה עתּה עברה עליו מַחלת טיפוּס קשה, ישב על משכּבוֹ נרגָש וּמתוּח, נשךְ מדי פּעם בּפעם את כּף־ידוֹ והבּיט בּלי נוֹע אֶל אִשה זקנה אַחַת מחבוּרת הבּאִים, קטנה וּכפוּפה מרוֹב שנים, צרוּרה כּצרוֹר בּתוֹךְ מטפּחת־צמר גדוֹלָה, וּפניה אדוּמים וּמצוּמקים, כּפני רךְ הנוֹלָד. הזקנה עמדה סמוּכה
לדוֹפן מיטתוֹ של הבּחוּר וּמַטה בּידה, עֵיניה הכּבוֹת נשׂוּאוֹת לחלל
האַויר ועוֹמדוֹת בּנקוּדה אַחַת, לשוֹנה מכשכּשת בּפיה הריק והנפוּל,
כּעינבּל בּפעמוֹן, וּפניה הקטנים והמקוּמטים מַחרישים בּיגוֹן קוֹדר ושלו,
יגון הזיקנה ושקיעת החַיִים. פּנה אֵליה הבּחוּר החוֹלה פּתאוֹם ואָמַר לה בּקוֹל רם ונמרץ:
– השוֹמַעת אַתּ, סבה? הם יבוֹאוּ גם לכאן!…
בּתוֹךְ דוּמיית החדר עברה חרדה. הכּל הפנוּ את ראשיהם אל הבּחוּר החוֹלה.
– כּן, כּן… הם יבוֹאוּ גם לכאן… יוֹדע אני!… – השמיע הבּחוּר שנית בּקוֹלוֹ הנמרץ והבּיט על סביבוֹתיו בּעֵינַיִים גדוֹלוֹת, מזרוֹת אֵימה. וּכדי לָתת תּוֹקף לדבריו, גָחַן אל הכּר אשר למראשוֹתיו והתחיל לטפּל ולפשפּש תּחתּיו שעה ארוּכּה. לבסוֹף הוֹציא משם מכנסַיִים בּלים וּממוֹעכים וּמעיל ישן וקרוּע, התכּנס עם הסמַרטוּטים
האֵלה אֶל תּחת השׂמיכה והתחיל מתלבּט שם בּעקשנוּת רבּה, מפרכּס בּידיו
וּברגלָיו, נוֹשם בּכבדוּת, וטיפּוֹת זיעה מבצבּצוֹת בּעוֹר קדקדוֹ
המגוּלָח. כּעבוֹר רגָעים השליךְ מעליו את השׂמיכה וצנח מעל משכּבוֹ לקרקע, כּשהוּא לָבוּש בּלוֹאֵי בּגָדיו וּברכּיו פּקוֹת תּחתּיו. כּל האנשים אשר
מסביב, החוֹלים עם הבּריאִים, התבּוֹננוּ אֵלָיו בּפחד: מה אוֹמר זה לעשׂוֹת?
הבּחוּר ניסה לפסוֹע פּסיעוֹת אחָדוֹת בּרגליִים יחפוֹת,
ואוּלָם ראשוֹ הסתּחרר, עֵיניו החשיכוּ ורגלָיו הרוֹעדוֹת כּשלוּ. וּפתאוֹם
גָחַן, לתמהוֹן כּל הרוֹאִים, וישב על האָרץ.
– היודעים אַתּם? הבּחוּר יצא מדעתּוֹ! קראה אַחַת הנשים החוֹלוֹת ממיטתה. – אני אוֹמרת לָכם!
נכנַס חַיִים־וֹולף המַשגיחַ, יהוּדי שחוֹר, גבה־קוֹמה וּזעוּם־פּנים, שסוּדר אָדוֹם כּרוּךְ לצוָארוֹ. הלָה קרב אֶל הבּחוּר,
היוֹשב על האָרץ בּפנים חיורים ורוֹעדים, ותפס לוֹ בּכתפיו.
– שמַע־נא, אַתּה! מַה התּנוּעוֹת המשוּנוֹת האֵלה, אשר אַתּה עוֹשׂה פּה! הא? מַהר ועלה על המיטה!
בּחדר קמה המוּלָה. הבּריאִים נבהלוּ והתחילוּ דוֹחקים זה
את זה. אַחַד התּינוֹקוֹת ניעוֹר על זרוֹעוֹת אִמוֹ בּקוֹל־בּוֹכים. נַערה אַחַת מן החבוּרה, גוּצה ועבה, לבוּשה בּגד קצר של מוֹכים, נדחקה אֶל אַחַת המיטוֹת כּל־כּךְ, עד כּי לא יכלה עוֹד לפנוֹת ימין אוֹ שׂמאל. לא היתה לה אֵיפוֹא בּרירה אֶלָא לתפּוֹס מקוֹם בּמיטה. ואוּלָם זוֹ היתה מיטתה של הנַערה הצהוּבּה מוּכּת־השחפת, ומיד ניצתוּ הפּנים הקטנים והצוֹמקים כּאֵש.
– מַה זאת? ראוּ־נא עזוּת־פּניה של זוֹ! פּישפּשה ולא מצאה מקוֹם לאחוֹרה הרחב אֶלָא בּמיטתי!
– וכי אֶגרע מקצת ממיטתךְ, בּשבתּי עליה רגע? – התנַצלה הנַערה לבוּשת המוֹכים בּבוֹשת־פּנים ואָמרה לָקוּם ממוֹשבה, ואוּלָם
העוֹמדים סביבה דחָקוּה מכּל העברים ולא נתנוּה לָזוּז ממקוֹמה.
– גשי הלאָה! – צעקה הנַערה החוֹלָה בּקוֹל צרוּד וּפניה
הקטנים נתעוותוּ מכּעס. – הראִיתם מנוּולת שכּמוֹתה? נבהלה שם מפּני המות וּבאה לכאן בּלחַיֶיה השמנוֹת לכבּוֹש את מיטתי!
– מַה קרה פּה, “בּאַרישניוֹת”? מה הדבר אשר נפל בּיניכן? – שאל האַברךְ בּעל המשקפיים הכּחוּלים, כּשהוּא נדחָק וּבא עד מיטת הנַערה הצהוּבּה בּפנים מאִירוֹת, כּוּלוֹ מוּכן וּמזוּמן לפשר וּלתווךְ וּלהסיר
מכשוֹלים מדרכּם של בּני־אָדם.
– כּלוּם יוֹדעת אני? – קראה הנַערה לבוּשת המוֹכים
מתּוֹךְ עֶלבּוֹנה וּפניה אָדמוּ מאוֹד ממַבּטם הרךְ והחוֹנן של המשקפיים
הכּחוּלים. – צר לָה לזוֹ המקוֹם בּעוֹלָם. דוֹמה, קטנה וּצנוּמה כּל־כּךְ וּפניה כּגרוֹגרת!…
הדבר אַךְ יצא מפּיה, והנַערה החוֹלָה השׂתּערה עליה ממשכּבה בּידיה הרזוֹת והדקוֹת וסטרה לה על לחיה סטירה נמרצה.
– אַתּ… אַתּ… עֶגלָה מפוּטמה!
השאוֹן בּחדר־החוֹלים גָדל והלךְ. חַיִים־ווֹלף המַשגיחַ
הרפּה מן הבּחוּר היחף, פּינה דרךְ לעצמוֹ אֶל מיטת הנַערה הצהוּבּה וּבא לראוֹת את פּשר המהוּמה. הנַערה לבוּשת המוֹכים עמדה בּפנים מוּכּים
ואדוּמים, מַבּיטה אל הניצבים סביבה בּעֵינַיִים מטוֹרפוֹת, שׂפתה התּחתּוֹנה רוֹעֶדת והדיבּר אֵין בּפיה. והנַערה מוּכּת־השחפת ישבה על משכּבה חרדה ואִילמת, התבּוֹננה על סביבוֹתיה כּחַיה פּצוּעה וּלחָיֶיה
הכּחוּשוֹת לָהטוּ כּאֵש. וּפתאוֹם התחילה להתייפּח:
– לָמה בּאוּ הנה? לָמה הם מתנַפּלים עלי כּוּלָם לקצר את ימַי הספוּרים?…
– וּבאמת, לָמה בּאוּ הנה? – נענתה ואָמרה אִשה אַחַת
שחוֹרה בּקוֹל גס, בּשכבה פּרקדנית על משכּבה בּפנים של יוֹלדת. – הרוּחַ הביאָם… שמא אֶפשר היה לִישוֹן מעט… כּל היוֹם לא עצמתּי את עֵינַי… הרי לך מישלחת זוֹ… אַכזרים אֵין לב… בּאוּ ונפלוּ על תּינוֹקת חוֹלָה… טפוּ עליהם!
כּאן לא יכלה עוֹד הנַערה מוּכּת־השחפת להתאַפּק. התנַפּלה על משכּבה, כּבשה פּניה בּכּר וגעתה בּבכי היסטירי, שהרעיד את כּל גוּפה הקטן וזיעזע את כּתפיה הצנוּמוֹת, המחוּדדוֹת.
ראוּ הבּריאִים ונרתּעוּ לאחוֹריהם בּמבוּכה רבּה, עוֹמדים
ורוֹתתים, תּמהים זה אֶל זה בּאֵין אוֹמר וּדברים, כּוֹבשים פּניהם האשמים בּקרקע ולבּם תּוֹהה ושוֹמם: מַה זאת עשׂה להם אלוֹהים בּליל־פּחָדים זה?…
פֶה, עם מנוּוָל! – ירק חַיִים־ווֹלף המַשגיחַ בּכעס וּפנה הצדה.
ד
וכאשר גָבר השאוֹן והחוֹלים התקוֹממוּ על מיטוֹתיהם וגירשו את הבּריאִים מעם פּניהם, האשה השחוֹרה צוחה בּקוֹלה הגס ושפכה כּד חָלָב אֶל פּני האַברךְ הצעיר בּעל המשקפיים הכּחוּלים, הילָדים הקטנים הרימוּ קוֹל־בּוֹכים וּמשכוּ את אִמוֹתיהם בּסינריהן, כּי ימַהרוּ לָלכת מפּה,
והאַויר בּחדר־החוֹלים הלךְ וכבד וחם, עד אֶפס יכוֹלת לנשימה, – נכנַס השוֹעֵר רם־הקוֹמה בּראשוֹ המגוּלה וּבפרוָתוֹ הקצרה וּמסר מוֹדעה על מפתּן הפּתח!
– העיר בּוֹעֶרת!
אָז גָדלה הבּהלה עוֹד יוֹתר. החוֹלים חָרקוּ שן והרימוּ קוֹל־זוָעוֹת:
– צאוּ מפּה! מַהרוּ וּצאוּ מפּה! מה רוֹצים הרוֹצחים האֵלה, – כּי יבוֹאוּ ויעלוּ גם את ההקדש בּאֵש? צאוּ מפּה!…
בּחוּרים אחָדים פּרצוּ אל החדרים האפלים, הפּוֹנים אֶל הרחוֹב, לראוֹת בּעֵיניהם את השׂריפה. מיד חָזרו משם נסערים וחיורים: אָכן אמת הדבר. העיר עוֹלה על המוֹקד. השמַיִים אדוּמים ועשנים. גצים עפים בּאַויר, קוֹלוֹת נחנקים נישׂאִים מן המרחָק…
אֵשת הדוֹקטוֹר התרוֹצצה בּקוֹמתה הגבוֹהה בּין מיטוֹת
החוֹלים כּנוֹאֶשת. אַחריה נגרר בּנה, הגימנַאזיסט הקטן, כּוּלוֹ נדהם, ועֵיניו השחוֹרוֹת תּוֹעוֹת בּפני הגדוֹלים. בּמוֹחוֹ של הנַער ניקר רעיוֹן
אֶחָד: לוּא תּהיֶה דממה… לוּא תּהיֶה דממה…
הבּחוּר החוֹלה, שזה עתּה קם ממַחלת טיפוּס קשה, ניגש ברגלָיו היחפוֹת אֶל הדלת, תּמךְ עצמוֹ בּמזוּזה, זקף צוָארוֹ הדק והטה אָזנוֹ להקשיב ולשמוֹע, וכךְ היה עוֹמד בּפנים נטוּיִים וּמַאזינים,
כּאִילוּ קפא תּחתּיו. וּפתאוֹם הפךְ את פּניו אל הקהל, העיף בּהם מַבּט חוֹגג ונרגָש, כּאָדם האוֹמר לבשׂר בּשׂוֹרה חשוּבה ונכספת, שהכּל מחַכּים
לה זה־כבר:
– דוֹמה, שהם הוֹלכים וּקרבים…
– מה? מה? מה?
הגימנַאזיסט הקטן עמד בּמקוֹמוֹ ועֵיניו נעוּצוֹת בּפּתח.
ואוּלָם מיד התאוֹשש, פּרץ לבין מיטוֹת החוֹלים והתחיל לאַיֵים עליהם בּאֶגרוֹפיו, רוֹקע בּרגלָיו, בּוֹכה ותוֹלש שׂער ראשוֹ:
– הסוּ… הסוּ… כּאִילוּ מַתּם כּוּלכם… שמעוּ את אשר
אוֹמַר לָכם… שכבוּ אַתּם על מיטוֹתיכם, ואנחנוּ נשב על האָרץ… בּדוּמייה נשב… כּוּלָנוּ מַחרישים… אִיש לא יזוּז ממקוֹמוֹ… הנה אנַחנוּ יוֹשבים וּמַחרישים… אֵין אָנוּ יוֹדעים דבר… יוֹשבים ישיבה
סתם, בּדוּמייה… אָז יבוֹאוּ… ואָז יִראוּ: אנשים יוֹשבים בּדוּמייה… אֵינם זזים… האִם יכּו אוֹתנוּ?… אֵיך יכּוּ אוֹתנוּ?… לָמה יכּוּ אוֹתנוּ?… לא יכּוּ אוֹתנוּ!… הלא יוֹשבים אנַחנוּ בּדוּמייה… יוֹשבים וּמַחרישים…
הגימנַאזיסט הקטן חָדל לבכּוֹת ולתלוֹש את שׂער ראשוֹ ועמד לפני העֵדה הנדהמה כּוּלוֹ רוֹעֵד מרוֹב רגשוֹתיו ועֵיניו הגדוֹלוֹת
והשחוֹרוֹת מעוּרפּלוֹת. חרדת־אלוֹהים עברה את כּל החדר מקצהוּ ועד קצהוּ והקים את הסַער לדממה. הכּל הבּיטוּ אֶל הנַער מַחרישים וּמשתּאִים, כּאחוּזי־קסם.
– אוֹ לא כן… – הוֹסיף הנַער לדבּר בּתוֹךְ הדממה, כּמעוֹדַד מן ההקשבה הרבּה אשר מסביב. – מוּטב שנשכּב גם אנַחנוּ, הבּריאִים… נשכּב כּוּלָנוּ לָאָרץ… ישנים אנַחנוּ… ישנים
בּדוּמייה… כּוּלָנוּ מתים… גם החוֹלים, גם הבּריאִים… ואָז יבוֹאוּ ויִראוּ… כּוּלָנוּ שוֹכבים בּדוּמייה… כּוּלָנוּ ישנים… כּוּלָנוּ
מתים… אִיש לא יִפקח את עֵיניו… לא ירים את ראשוֹ…
בּחדר־החוֹלים קמה דוּמייה נוֹראָה. הדוּמייה היתה רבּה כּל־כּךְ, עד כּי נשמע קוֹל הלבבוֹת הדוֹפקים. וּכעֵין קסם אָחַז את כּל עדת היהוּדים, למקטן ועד גָדוֹל – כּוּלָם כּרעוּ על בּרכּיהם וצנחוּ לָאָרץ בּלָאט, נצטמצמוּ אִיש בּמקוֹמוֹ, שוֹכבים בּעֵינַיִים עצוּמוֹת
וּמתרפּקים בּלבבוֹת דוֹפקים על הקרקע הקר. הגימנַאזיסט הקטן התכּנס ושכב ליד אִמו, עוֹצם עֵיניו הגדוֹלוֹת והמטוֹרפוֹת ורוֹתת כּוּלוֹ
בּזרוֹעוֹתיה.
וכאשר נפתּחָה הדלת, נתגלוּ בּפתח החדר רוֹפא בּית־החוֹלים וּבני משפּחתוֹ: אִשה, שני נערים ותינוֹק בּן־שנתיִים. רעדה אָחזה את הבּאִים למַראֵה עדת היהוּדים, השוֹכבים כּוּלָם, באַדרוֹתיהם
וּבמטפּחוֹתיהם, על הקרקע, דוֹממים וּבלתּי־זעים, כּמתים. אִיש לא פּקח את עֵיניו, לא הניד יד ורגל, לא הרים את ראשוֹ. ואוּלָם הבּאִים הבינוּ את אשר לפניהם ועמדוּ אַף הם מַחרישים ודוֹממים.
התּינוֹק בּן־השנתיים הבּיט לפניו מעל זרוֹעוֹת אִמוֹ בּעֵינַיִים שוֹקטוֹת וּבוֹטחוֹת וּבפנים צחים וּשׂבעים. זה הקטן חבל בּנעימים נפל לוֹ בּלילה הזה: כּל אוֹתוֹ הזמַן, שהיוּ כּוּלָם שוֹכבים בּמַעמַקי המַרתּף, סתמה אִמוֹ את פּיו בּדדה, שלא יִצעק ולא ישמיע קוֹל, והלעיטה אוֹתוֹ מחלָבה כּדי שׂביעה יתירה. שפתי היֶלד האדוּמוֹת והרענַנוֹת נתפּשׂקוּ עתּה והבהיקוּ, וכוּלוֹ שאנן ורוה וּמדוּשן־עוֹנג.
והגדוֹלים שכבוּ דוֹממים על האָרץ מתּוֹךְ עצירת הנשימה וצימצוּם החוּשים, מכוּנסים אִיש בּאַדרתּוֹ ואִשה בּמטפּחתּה. וכאשר עצמוּ
עֵיניהם בּחָזקה, ראוּ לפניהם: שמַיִים עשנים ואדוּמים, גצים ניתּזים ועפים בּאַויר, קוֹלוֹת נחנקים נישׂאִים במרחָק, אנשים רצים אָנה ואָנה, יהוּדים צוֹוחים וּמנַענעים ידיהם כּלפּי שמַיים…
ה
בּחצי הלילה נתעוֹררה האִשה הזקנה הקטנה, שפּניה האדוּמים והמצוּמקים דוֹמים לפני רךְ הנוֹלָד, קמה בּלָאט מעל האָרץ ועמדה על רגליה הכּוֹשלוֹת. שעה קלה עמדה כּפוּפה, כּוֹרעת תּחת סבל מאַת שנוֹתיה, מַבּיטה לאַויר בּעֵיניה הקמוֹת והדלוּחוֹת, וּפניה הקטנים והאדוּמים מרוּכּזים ותוֹהים, כמתאַמצת לזכּוֹר נשכּחוֹת. אַחַר־כּךְ פּנתה כּה וכה והתבּוֹננה על סביבוֹתיה, כּמבקשת דבר, ידיה הרוֹעדוֹת מגששוֹת, כּידי עיור, בּדוֹפן המיטה הסמוּכה, ראשה הקטן זע אָנה ואָנה וּלשוֹנה מכשכּשת בּפיה הריק, כּעינבּל בּפּעמוֹן. בּחלל החדר ניסרה נַחרה כּללית, מלוּכּדת, של הסרוּחים על הקרקע. הכּל ישנוּ את שנתם, גם החוֹלים וגם הבּריאִים. האַברךְ הצעיר שכב פּרקדן, כּשצוארוֹן־השוּעלים זקוּף לוֹ למראשוֹתיו, ידיו נתוּנוֹת תּחת ראשוֹ וּמשקפיו הכּחוּלים מנַצנצים ושׂוֹחקים מעל עֵיניו. הנַערה
חוֹלת־השחפת נשמה נשימוֹת מקוּטעוֹת, פּניה הקטנים והנרגָזים הבהיקוּ והזיעוּ וּבלחָיֶיה הכּחוּשוֹת פּרחה אַדמוּמית קלוּשה. מתּוֹךְ שנתה נראתה
הנַערה קטנה ודקה משהיתה, כּוּלָה אוֹמרת שכוֹל וּמרירוּת. רק אֶחָד היה עֵר בּחדר: הבּחוּר החוֹלה, שקם ממַחלת הטיפוּס. הלָה עמד ברגליִים יחפוֹת ליד הדלת והמזוּזה, הטה אוֹזן, הקשיב וחיכּה.
הזקנה כּפוּפת־השנים גיששה וגיששה סביבה בּידיים רוֹעדוֹת, כּגשש העיור. לבסוֹף טיפּסה ועלתה בּלָאט וּבעמל רב על מיטתוֹ הריקה של הבּחוּר, התפּרקדה עליה, הוֹציאָה מגרוֹנה אנחה ממוּשכה, שתּחילָתה פּיהוּק
וסוֹפה יבבה דקה, ושכבה בּפנים קוֹדרים וּשלוים וּבעֵינַיִים פּקוּחוֹת וקמוֹת כּל הלָילה, חוֹשבת מַחשבוֹתיה הגוֹססוֹת, ההוֹלכוֹת וכבוֹת,
מכשכּשת בּלשוֹנה, וכוּלָה מרחפת בּעוֹלָם רחוֹק, טמיר ונעלָם, מעֵבר
לגבוּל החַיִים.
בּאַפלוּלית החדר הגָדוֹל היבהב להב כּהה של העששית הקטנה והעלָה צלָלים שחוֹרים, זעים, על הכּתלים הלבנים הדוֹממים.
עם דימדוּמי בּוֹקר, כּשבּקעוּ קרני־אוֹר דקוֹת מסדקי התּריסים וריחפוּ בּאלכסוֹן על פּני הישינים, ולהב העששית התחיל שוֹקע ודוֹעֵך, שוֹקע ועוֹמם, יצאָה בּחשאי נשמתה של הזקנה.
א
כּל החוֹרף עמד הבּיִת הקטן והרעוּע, הנוֹטה לנפּוֹל, מוּבדל וּמוּרחָק מעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. דלת הבּיִת, חמוּרה בּחוֹמר וּמטוּלָאָה בּנסרי־עֵץ וּבקש, משוּפּעת וּכבדה, כּמצוּמדה למזוּזוֹתיה, לא היתה נפתּחת אֶלָא לעתּים רחוֹקוֹת, וּמשנפתּחה, מיד היתה נסגרת בּנפילה עצוּמה, מתּוֹךְ חריקה וחבטה, עד כּי נעוּ הכּתלים ונזדעזעה התּקרה לקוֹלָה. לרגע אֶחָד, כּדי הרף־עיִן, היה מתגלה לפני הבּיִת הקטן והאָפל מַחשׂוֹף של עוֹלָם לבן וזר עם צינַת שלָגים, עם סוּפה זוֹעֶמת, עם חלקת שמַיִים מעוּננים, קוֹדרים.
בּעל־הבּיִת, מכיל רוּחַ רעה, – כּךְ נקרא שמוֹ בּפי יוֹשבי הרחוֹב – היה מבלה כּל ימי החוֹרף, כּדרכּוֹ בּשנים האַחרוֹנוֹת, על־גבּי התּנוּר, כּוּלוֹ נתוּן למרה שחוֹרה, משוּקע בּהזייה קשה. ימים ולילוֹת היה שוֹכב שם ופניו אֶל הקיר, נַפשוֹ מתערטלת וּמרחפת בּעוֹלָם טמיר ורחוֹק, עֵיניו עצוּמוֹת בּחָזקה, ידיו הקרוֹת מכוּנסוֹת בּבתּי־שחיוֹ, רעיוֹנותיו פּרוּעים וּמבוּלבּלים, משמשים בּעירבּוּביה אפלה. הימים והלילוֹת – גָוָן אֶחָד היה להם. בּחוּץ, שם מעל גג הבּיִת וּמאַחרי כּתלָיו הדחוּיִים נהם החוֹרף בּזעפּוֹ, – וּמיכל אינוֹ רוֹאֶה ואֵינוֹ שוֹמע כּלוּם, עוֹצם עֵיניו מתּוֹךְ מרירוּת עמוּקה, מתּוֹךְ הנאה, מתּוֹךְ כּליוֹן נפש נַענה, הנצלית וּמאוּכּלת בּאִשה. ראשוֹ הלךְ וגָדל וכבד מאוֹד. פּעמים דוֹמה היה עליו, כּאִילוּ לא ראשוֹ הוּא זה – אֶבן היא, גדוֹלָה וּכבדה, השוֹקעת בּכָבדה לתוֹךְ התּנוּר, וּשתּי ידיו הרזוֹת עם האֶצבּעוֹת התּשוּשוֹת, היבשוֹת והחלָקוֹת, מַחזיקוֹת בּאֶבן הזאת, מַחליקוֹת עליה, נלאוֹת למשוֹךְ אוֹתה וּלהוֹציאָה מתּוֹךְ התּהוֹם, ואֵינן יכוֹלוֹת. וזיעה קרה מכסה את בשׂרוֹ.
לפני עֵיניו העצוּמוֹת היוּ מרחפים חזיוֹנוֹת־בּלָהוֹת וּדמוּיוֹת משוּנוֹת, מוּפלָאוֹת וּמַפחידוֹת, כּל אַחַת איוּמה וּמַפחידה מחברתּה. נדמוּ לוֹ בּחָזוֹן מַחנוֹת זאֵבים דוֹלקים, מַבריקים בּשיניהם החַדות, הטוֹרפוֹת. הקיפוּהוּ מפּנים וּמאָחוֹר גדוּדי רוּחוֹת רעוֹת עם אַלפי עֵינַיִים מזרוֹת אֵימה, מַקפּיאוֹת לב ונפש. נתגלוּ שׂדוֹת־מידבּר רחָבים וחשׂוּפים, שוֹממים ועזוּבים, אשר לא דרכה בּהם רגל אָדם מעוֹלָם. ממַעל למידבּר־השממה תּלוּיה חַשרת־עבים כּבדה. רעמים נוֹהמים וּברקים מתרוֹצצים וּמטר סוֹחף ניתּךְ בּזעף. מַבּוּל מַיִם יוֹרד לָאָרץ, שוֹטף וּממַלא את כּל הנחָלים ואת כּל האפיקים. הנחָלים פּוֹרצים ועוֹברים על גדוֹתיהם, מציפים את כּל העוֹלָם. המַיִם הוֹלכים וגאִים, הוֹלכים וגאִים, עד אֶפס מקוֹם להימלט מהם. והנה היתה עלָטה גדוֹלָה מסביב והרעים הרעם האַחרוֹן בּקוֹל אַדיר וחָזק – נפתּחוּ השמַיִים ואלוֹהי־צבאוֹת רוֹכבו בּחמתוֹ על סוּסי־אֵש, טס טיסה שוֹטפת וקרב אֶל האָרץ, מכוֹנן עליה אֶת ידוֹ הגדוֹלָה והעצוּמה…
החוֹרף נמשךְ בּכבדוּת ואָרךְ מאוֹד, אָרךְ כּל־כּךְ, עד כּי נשכּח מלב הקיִץ הרחוֹק ולא היתה עוֹד תּקוָה לימי־האָביב הבּאִים. מבּחוּץ עמד הבּיִת הקטן כּוּלוֹ שקוּע וקבוּר בּשלג. מבּפנים קפאוּ בּקוֹר ילָדים קטנים יחפים. קפאוּ פּה גם המַיִם בּחָבית הישנה והעמוּקה, שהעלתה ירוֹקה, גם ערימת תּפּוּחי־האדמה המַרקיבים, המַשחירה בּקרן־זוית. על הכּתלים הלבּינוּ בּכּפוֹר ראשי מַסמרוֹת־בּרזל אפוֹרים. בּכל חלל הבּיִת היתה תּלוּיה ועוֹמדת אבלוּת קרה וקוֹפאָה. החַלוֹנוֹת הקטנים המוּשלָגים, אֵלוּ הכּתמים הבּהירים היחידים בּכּתלים האפלים, הציצוּ לתוֹךְ הבּיִת כּזרים מעוֹלָם אַחר, כּעֵינַיִים זוֹעמוֹת מתּחת גבּוֹת שׂעירוֹת וקוֹדרוֹת – שליחי הרוּחוֹת הרעוֹת והשלג הסוֹעֵר, הנישׂאִים שם בּמרחַב אַוירוֹ של עוֹלָם. ורק בּלילָה, בּדוּמיית התּרדמה העמוּקה, יֵאוֹר הבּית הקטן בּדימדוּמי אוֹר לָבן וקר. כּשמַגיעה שעה כּזאת, פּוֹקח מיכל את עֵיניו וּמרים ראשוֹ מעל משכּבוֹ הקשה. אָז יֶשב על התּנוּר הצוֹנן, כּשהוּא מחַבּק את בּרכּיו הקוֹפאוֹת בּזרוֹעוֹתיו הרזוֹת, המעוּנוֹת והנחלָשוֹת, כּוֹפף ראשוֹ הכּוֹאֵב, נוֹעץ עֵיניו בּאַפלוּלית הבּית וּמהרהר, תּוֹהה על ימיו ולילוֹתיו השוֹממים, שוֹאֵף רוּחַ ונח מחלוֹמוֹתיו הפּרוּעים. בּחוּץ מנַסר אוֹתה שעה הקרח בּכל תּקפּוֹ. בּחוּץ, סמוּךְ לבּיִת, יֶש לוֹ למיכל רפת קטנה וּרעוּעה, חוּרבת קרשים עם גג מדוּלדל, שהפּרוּץ מרוּבּה בּוֹ על העוֹמד, וּברפת עוֹמדת עֵז שחוֹרה רעֵבה. מתּוֹךְ הדממה נשמע, כּי העֵז הבּוֹדדה אכוּלת הקרח מגָרדת בּחשאי בּקרניה את הכּתלים הדקים, גוֹעה געייה אִילמת שלאַחַר יֵאוּש, ללא תּקוָה כּל־שהיא. הכּתלים הדקים זעים וחוֹרקים. מיכל יוֹשב וּמַאזין, ולבּוֹ בּוֹכה בּקרבּוֹ גם על עצמוֹ וגם על העֵז העזוּבה. מַבּיט הוּא אֶל החַלוֹנות הלבנים, העוֹטים שכבת־כּפוֹר, אֵלוּ הכּתמים הבּהירים, המַזכּירים לוֹ, כּי מאַחריהם משׂתּרע עוֹלם גָדוֹל ורחב, וכי ממַעל להעוֹלָם הגדוֹל והרחב, בּסתרי מרוֹמים, שוֹכן אֵל טמיר ונעלָם, שנאמַר עליו, כּי הוּא אֵל חנוּן ורחוּם, וּמיכל פּוֹנה אֶל האלוֹהים בּדוּמיית הלילה בּטענה, מתכּוון לעוֹרר בּוֹ רגשי רחמים ויוֹשר וּמדבּר אֵלָיו בּלשוֹן פּשוּטה, כּאשר ידבּר אִיש אֶל רעֵהוּ:
– הוֹי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, הבּט משמַיִים וּראֵה! הלא צער בּעלי־חַיִים הוּא זה, עֵז עלוּבה, כּבשׂת הרש!…
מלמַטה, בּין בּני־הבּיִת, מתרגשת תּנוּעה לפעמים וניתּנים אוֹתוֹת חַיִים. מביאים מַיִם מן הבּאֵר, נוֹשׂאים עֵצים אֶל הבּיִת, מרימים קוֹלוֹת־זוָעה, דוֹפקים בּאֶגרוֹפים על־גבּי השוּלחָן, מקללים קלָלוֹת נמרצוֹת ושוֹלחים ידיִים אִיש אֶל שׂער ראשוֹ של אָחיו. ואוּלָם מַה שמתרחש בּבּיִת מלמַטה לא יגיע לאָזני מיכל על התּנוּר מלמַעלה. בּשכבוֹ בּפנים מוּסַבּים אֶל הקיר, יוֹדע מיכל רק זאת: כּי בּביתוֹ מתהלכים שם בּחוּרים וּבתוּלוֹת בּריאֵי־בשׂר, עבריינים, סוֹררים וֹמַמרים, זוֹללִים וסוֹבאִים להנאָתם, אוֹכלי־בשׂרוֹ ושוֹתי־דמוֹ, הממַלאים את כּרסם בּעיר בּנַקניקים טוֹבים וּבכל מַשמַנים וּבאִים אַחַר־כּךְ אֶל בּיתוֹ להתנַכּל בּנפשוֹ ולהתפּלל למוֹתוֹ. ושוּב יוֹדע הוּא, כּי אִשתּוֹ עוֹסקת כּל ימוֹת החוֹרף בּמריטת נוֹצוֹת של אַוזי זרים, והיא אִשה פּתיה, כּמוֹה כּבּהמה, מַניחָה לכל אֶחָד לקפּח אֶת שׂכרה וּלהוֹנוֹת אוֹתה מכּף רגל ועד ראש. ועוּד דבר אֶחָד יוֹדע מיכל: בּשעה שהאֵש מבוֹעֶרת בּתּנוּר, צוֹלים בּני־הבּיִת מלמַטה תּפּוּחי־אדמה בּקליפּתם. ואוּלָם את תּפּוּחי־האדמה האֵלה מַגישים אֵלָיו, למרוֹם התּנוּר, כּשהם קשים ולא צלוּיִים כּל־צרכּם, משׂוֹרגים גידים שחוֹרים, וריחַ לָהם כּריחַ רקבוֹן. ואשמה בּכל זאת רק היא, האִשה העלוּבה אשר הוֹכיחַ לוֹ אלוֹהים, שבּהמה היא ולא בּינַת־אָדם לָה להשׂכּיל וּלהבין אֶת טיבוֹ של חוֹלה מסוּכּן בּבּיִת, אֶת נַפשוֹ של שכיב־מרע!
מאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים, ליד הכּוֹתל הקר והטחוֹב, עוֹמדוֹת מיטוֹת אחָדוֹת רעוּעוֹת, מוּצעוֹת קש רקוּב, ועליהן מוּטלים כּל בּלוֹאֵי הסחָבוֹת אשר בּבּיִת, הכּרים והכּסתוֹת הקלוּשוֹת והשׂמיכוֹת הקרוּעוֹת והמטוֹלָאוֹת. בּתוֹךְ סמַרטוּטים אֵלוּ מתלבּטים יוֹמם ולילה הפּעוֹטוֹת – נפשוֹת ערוּמוֹת למחצה, שראשיהן מסוּלסלים ועֵיניהן הרעֵבוֹת מזרוֹת זיקי פּיקחוּת וערמוּמיוּת יתירה, כּעֵיני גוּרי־טוֹרפים קטנים, למוּדי־אָדם. הקטנים הלָלו עוֹבדים עבוֹדה רבּה וסוֹעֵרה על משכּבוֹתיהם: מתגוֹששים, מוֹשכים איש מעל אָחיו את השׂמיכוֹת הקרוּעוֹת, מנַצחים זה את זה באֶגרוֹף, צוֹבטים אִיש את בּשׂר רעֵהו, צוֹוחים כּוּלָם יחד, מַרעימים זה אֶת זה בּקלָלוֹת נמרצוֹת, עוֹשׂים אִיש לאָחיו “אֵל מלא רחמים”. פּעמים, בּעֶצם ההתלהבוּת, כּשהשעה היא שעת־רצוֹן לכוּלָם, הם מתחַפּשׂים כּלוּליינים וּמַראִים אֶת כּוֹחָם וּגבוּרתם בּמַעשׂה־להטים: מתייצבים כּוּלָם בּשוּרה אַחַת על־גבּי הדוֹפן העקוּם של המיטה, פּוֹשטים זרוֹעוֹתיהם לָׁאַויר וקוֹראים פּה אֶחָד בּמַקהלָה וּבקוֹל רם: “עוּפי, ציפּוֹרי!” – ועפים כּוּלָם יחד, כּציפּרים הלָלוּ, אֶל המיטה, פּניהם למַטה ורגליהם למַעלה. ואוּלָם לאַחַר המעשׂה מתגלה, כּי עוֹנג זה מחירוֹ יקר מאוֹד. קרשי המיטה הרקוּבים מתּחת המַצע אֵינם עשׂוּיִים לעמוֹד בּפני התלהבוּת סוֹערה כּזאת. בּעֶצם החדוָה נשמע קוֹל רעש ונפץ, ואַחַר הרעש תּהוֹם עמוּקה נפתּחת. אַחַר־כּךְ בּאִים אחיהם הגדוֹלים, הבּחוּרים גדלי־הקוֹמה, לחקוֹר ולדרוֹש לסיבּת הרעה, וּמכּוֹת־לחי עפוֹת על ימין ועל שׂמאל. האָסון מתגלע בּכל מוֹראוֹ, והבּיִת הקטן יֶחרד לקוֹל בּכי־תּמרוּרים, יִללת מוּכּים ועלוּבים. כּעבוֹר רגָעים, בּשוֹךְ הסַער, תּהיֶה שוּב דממה – דוּמיית אֵבל וחשיכה וצינה. רק החלוֹנוֹת הקטנים הלבנים, העוֹטים כּפוֹר, מציצים לתוֹךְ הבּיִת הקטן והשוֹמם, כּעֵינַיִים זרוֹת וזוֹעמוֹת מעוֹלָם אַחר.
ב
פּעם אַחַת, בּדימדוּמי שחר אָפל, שעה שתּקפה שינה על בּני־הבּיִת, – בּחוּץ היתה מנַהמת רוּחַ סוֹעה, קוֹרעת אֶת הגג מעל הבּיִת וזוֹרה שלג אֶל החַלוֹנוֹת – נסתּלק אֶחָד מן הקטנים לאוֹר מהבהב של נר־חֵלב דק. זה היה הפּעוֹט שבּילָדים, תּינוֹק בּחיתוּלָיו, שלא הוֹציא עדיִין את שנתוֹ, – בּרייה חשאִית, גוייה דקה וחיורת. בּעריסה היתה בּרייה קטנה זוֹ מצפצפת בּציפצוּף חָלוּש, כּקוֹל ציפּוֹר רכּה, שנתפּסה בּמַלכּוֹדת. כּעבוֹר שעה, לאַחַר שכּבה נר־החלב, כּבר סרה תּנוּמה מכּל עפעפּיִים, והאוֹר החיור של החַלוֹנוֹת הקטנים גילָה את פּני הלוֹט ועשׂה הכּל בּרוּר ומחוּוָר. הדלת הכּבדה נאֶנחָה אנחה רצוּצה, נפתּחה בּחריקה והעלתה בּפתח הבּיִת חַשרת אֵד לָבן. נתגלתה אַחַת השכנוֹת מן הרחוֹב, אִשה עוֹטה מטפּחת חַמה, ועמה פּני יהוּדי זר, בּעל קוֹמה וּבעל צוארוֹן־כּבשׂים גָדוֹל, שגלידי־קרח תּלוּיִים לוֹ בּזקנוֹ וּבשׂפמוֹ המדוּבלָלים. היהוּדי החזיק תּחת זרוֹעוֹ כּמין סַל־נצרים, לא התבּוֹנן על אִיש בּכניסתוֹ ושאל בּקוֹל גס וזר: – נוּ, היכן הוּא זה?
השכנה התבּוֹננה בּבּיִת על סביבוֹתיה ורמזה לוֹ רמיזה אִילמת על העריסה. היהוּדי קרב אֶל העריסה, טיפּל רגע בּתוֹכה בּכפפוֹת־העוֹר הקשוֹת אשר לידיו, נהם לעצמוֹ נהימה זוֹעֶפת, בּלי פּנוֹת אֶל אִיש: “עדיִין פּעוֹט כּל־כּךְ”, נטל את הגוייה הקטנה אֶל תּוֹךְ הסַל, כּיסה עליה בּחתיכת בּד שחוֹר ויצא מן הבּיִת, כּשהשאִיר מאַחריו חַשרת אֵד לָבן. למַראֵה כּל זאת פּלטה האֵם מגרוֹנה בּכייה משוּנה, כּעין גניחָה חנוּקה וּמיד נשתּתּקה, עוֹמדת בּתוֹךְ הבּית וּמַבּיטה בּבוֹשת־פּנים אֶל השכנה. השכנה הנידה לה בּראשה מתּוֹךְ יִראַת־שמַיִים, הקריבה שתּי אֶצבּעוֹת לעֵיניה וגָרפה אֶת חוֹטמה האָדוֹם בּרגש של כּניעה וצידוּק־הדין. אַחַר־כּךְ יצאה האֵם מן הבּיִת, התייצבה בּחוּץ ליד הדלת, עוֹמדת כּפוּפה וּמכוּוצת כּתפיה רוֹעדוֹת ועֵיניה מַבּיטוֹת הבּטה שוֹממה אַחרי היהוּדי הזה וסַלוֹ, ההוֹלךְ וּמתרחק, הוֹלךְ וּמתעלם מן העיִן בּתוֹךְ הסוּפה הסוֹעֵרה, בּמקוֹם שאֶרץ ושמַיִים ואבק־שלגים מסתּוֹבבים יחד ונבלָעים זה בּזה.
בּינתיִים חָזרה השכנה בּמטפּחתּה הגדוֹלָה בּבּיִת, פּוֹסַעת בּחשאי אֵילךְ ואֵילךְ, מַבּיטה אֶל הכּתלים, מרימה ראשה אֶל התּקרה, וּפנים לָה כּאִילוּ היא מחַפּשׂת דבר. לבסוֹף ניגשה עד השוּלחָן, שמטה דבר מתּחת כּנף מטפּחתּה, נאֶנחָה בּשעת מַעשׂה אנחה עמוּקה של יִראַת־שמַיִים – על השוּלחָן נתגלתה כּיכּר־לחם בּצירוּף גבינה לבנה, צרוּרה בּחפיסה של נייר. ואָז התחילָה האִשה לחזוֹר שוּב בּבּיִת אֵילךְ ואֵילךְ, וּפנים לָה כּאִילוּ היא מחַפּשׂת דבר, נאֶנחָה עוֹד פּעם, ניגשה עד המיטוֹת, שלחה את ידה אל כּנף מטפּחתה, אָמרה: “הילָךְ!” – והוֹציאָה וחילקה בּין הקטנים כּעכים לבנים, כּעךְ לגוּלגוֹלת. לפני לכתּה נזכּרה בּדבר ואָמרה: “בּרכוּ המוֹציא!”, עמדה רגע, מַחזיקה בּכף־המַנעוּל, מעיפה עיִן מתּוֹךְ יִראַת־שמַיִים בּכל הבּיִת, מרימה ראשה אֶל התּקרה, כּקוֹראת לאלוֹהים, כּי ישקיף־נא ממכוֹן־שבתּוֹ ויִראֶה בּעֵיניו אֶת כּל המַעשׂה הטוֹב, אשר עשׂתה פּה, ואֶת הרוֹשם הרב, אשר תּניח אַחריה בּצאתה מן הבּיִת.
כּל אוֹתוֹ היוֹם היתה דוּמיית־מות בּבּיִת הקטן. על זכוּכיוֹת החַלוֹנוֹת עלתה שכבת־כּפוֹר עבה, מַאפילה. ראשיהם המסוּלסלים של הקטנים הציצוּ מתּחת הסחָבוֹת בּסַקרנוּת וּבתהייה אִילמת. אַחַת היתה האֵם, שישבה בּוֹדדה לָאָרץ, על כּוֹרת של עֵץ, בּקרן־זוית אפלה, וגָרפה מדי פּעם בּפעם בּסינרה אֶת חוֹטמה האָדוֹם, הנפוּחַ. ורק כּשהגיע עֶרב והדליקוּ את העששית הקטנה המפוּייחת, השתּרבּב מיכל וירד בּחשאי מעל התּנוּר, כּשהוּא לָבוּש רק תּחתּוֹניו, ועמד רגָעים אחָדים בּתוֹךְ הבּיִת נדהם וּמבוּלבּל, פּרוּע ראש וזקן. אַחַר־כּךְ התחיל פּוֹסע בּרגלָיו היחפוֹת לכאן ולכאן, וצלוֹ הארוֹךְ פּוֹסע לעוּמתוֹ על הקיר. מתּוֹךְ הילוּכוֹ זה ניגש פּעם אַחַת עד העריסה הריקה, התעכּב אֶצלָה, כּפף אֶת ראשוֹ והציץ לתוֹכה, וכךְ היה עוֹמד ומַבּיט שעה קלה בּתשׂוּמת־לב רבּה, כּאָדם סַקרן, העוֹמד לראוֹת דבר של חידוּש, להתבּוֹנן אֵלָיו לכל פּרטיו ודיקדוּקיו. אוֹתה שעה לא נשמַע בּבּיִת אף ניד כּל־שהוּא. הכּל נדמוּ ועצרוּ נשימתם. שׂער ראשה של האִשה סמַר כּוּלוֹ. אַחַר־כּךְ פּנה מיכל אֶל השוּלחָן, הציץ על אִשתּוֹ בּעיני־זכוּכית צוֹננוֹת, שלהטן הקוֹדם פּג מהן, הוֹציא אנחָה מלבּוֹ, פּשט ידוֹ וּפרס מן הגבינה, טיפּס ועלה שוּב על התּנוּר, כּשהוּא לוֹעֵס וּמלקלק בּלשוֹנוֹ בּקוֹל רם. וכאשר נמוֹגה הגבינה בּפיו וטעמה החָריף גירה את חכּוֹ, הרכּין ראשוֹ אֶל הבּיִת ונהם נהימה צרוּדה:
– שמעי־נא, אַתּ… האִם יהיוּ היוֹם תּפּוּחי־אדמה צלוּיִים, אוֹ לא יִהיוּ?
אַחַר־כּךְ, בּאמצע החוֹרף, קרה בּבּיִת מלמַטה מקרה לא־ברוּר אֶת הבּת הבּכירה, את זלאטקה.
זלאטקה היתה נַערה קטנת־קוֹמה וחטוּבת־גוייה, שחַרחוֹרת ונאוָה, שצמתה שחוֹרה ועבה ועֵיניה שחוֹרוֹת ויוֹקדוֹת בּאֵש אפלה. מלאכתּה היתה אֵצל כּוֹבענית, והיתה לבוּשה תּמיד, אַף בּימוֹת החוֹרף, חוּלצה לבנה נקייה, מעוּטרת בּעיטוּרי סַלסלָה. בּבּיִת הקטן והקוֹדר היתה חוּלצה לבנה זוּ מעוֹררת מַחשבוֹת ודמיוֹנוֹת בּהירים על עוֹלָם רחוֹק וּבהיר ועל חַיי־אוֹשר רחוֹקים וּבהירים. זלאטקה התרעתה עם נַערי הרוֹקחים בּבית־המרקחת הגָדוֹל והתהלכה בּחברתם, וּבאחת מפּינוֹת הבּיִת תּלתה לעצמה ראִי קטן, ישן ודהוּי, סדוּק בּאֶמצעיתוֹ, שכּל בּבוּאָה מתחלקת בּוֹ לשתּיים ונשקפת מתּוֹכוֹ בּפנים משוּנים.
והנה היה מַעשׂה, זלאטקה חָזרה בּעֶרב הבּיתה וּלמחרתוֹ לא יצאה עוֹד לעבוֹדתה. פּרשה אל החַלוֹן הקטן, כּשהיא לבוּשה מעילָה הקצר והחָם, וישבה שם קטנה וּמדוּכדכה, כּוּלָה מַחרישה וסוֹד אִילם בּעֵיניה. שאלוּ אוֹתה: על מה היא יוֹשבת כּךְ? – החרישה ולא ענתה דבר. שלחוּ אוֹתה לעבוֹדתה – החרישה שוּב ולא ענתה דבר, ורק הפנתה את ראשה הצדה ועֵיניה השחוֹרוֹת והאפלוֹת נתקעוּ ועיפעפוּ בּנקוּדה אֶחָת. אַךְ כּאשר הרבּוּ להציק לה בּדברים, עמדה פּתאוֹם על רגליה ואֵש ניצתה בּה. קוֹמתה הקטנה והמחוּטבה בּתוֹךְ מעילָה הפּרוּף על כּל כּפתּוֹריו נזדקפה, לחָיֶיה נתלהבוּ, עֵיניה השחוֹרוֹת ירוּ זיקי־אֵש. זלאטקה רקעה בּרגליה, הכּתה בּאֶגרוֹפה על השוּלחָן וצעקה אֶל בּני־הבּיִת, כּי הכּל כּבר היה לָה פּה לזרא! נמאסוּ עליה החַיִים השוֹממים והעניוּת המנוולת, הבּיִת הקטן והאָפל והמשכּב הקר והמזוּהם, אשר עליו תּשכּב בּלילה – נמאסוּ עד לגוֹעל־נפש! דברים אֵלוּ וכיוֹצא בּאֵלוּ לא עשׂוּ שוּם רוֹשם בּבּיִת. קלקלה כּזאת יֶש לה תּקנה בּדוּקה וּמנוּסה: שלא לָתת אוֹכל לנַערה. ואוּלָם זלאטקה לא ידעה עוֹד את נַפשה, נלהבה יוֹתר ויוֹתר ואֵש אָכלה מפּיה. השׂתּערה בּחמתה על ימין ועל שׂמאל, התרוֹצצה אָנה ואָנה, ניענעה ידיה לָאַויר, התעכּבה פּתאוֹם ליד הראִי הקטן, הסתּכּלה בּוֹ רגע ועמדה לתלוֹש את שׂער ראשה: מַה יהא, מַה יהא עליה? לאָן תּברח וּלאֹן תּימלט על נַפשה?…
וכאשר נַעשׂה המקוֹם צר לָה בּבּיִת הקטן, התחילָה לָצאת לרחוֹבה של עיר, אֶל בּית־המרקחת הגָדוֹל ואל בּתּי השכנים ואֶל הנהר הקפוּא, שעל קרחוֹ הנוֹצץ מַחליקים בּחוּרים וּבתוּלוֹת מעם האָרץ וּמבּני היהוּדים העשירים. לעֵת ערב, כּשהבּנים הגדוֹלים, הבּחוּרים, היוּ חוֹזרים מעבוֹדתם, היוּ יוֹצאִים וּפוֹשטים בּעיר לבקש אֶת אחוֹתם. היוּ מביאִים אוֹתה אֶל הבּיִת הקטן בּעל־כּרחָה – כּוּלה משוּלהבת, פּרוּעה וסוֹעֵרה. מעילה העֶליוֹן פּתוּחַ, תּלתּלי־ראשה השחוֹרים פּזוּרים על מצחָה, לחָיֶיה לוֹהטוֹת וּבעֵיניה האפלוֹת אֵש זרה בּוֹעֶרת. הנַערה התמַרמרה, התאַמצה להיחָלץ מידי אַחיה, ניענעה ידיה וצחקה לעוּמתם צחוֹק פּרוּע:
– הניחוּ לי, רוּחוֹת רעוֹת! הניחוּ לי, אני אוֹמרת לָכם! הלא זרה אני פּה! לאָן הבאתם אוֹתי? הלא זרה אני לכוּלכם!…
ועֵת רבּה, עד שעה מאוּחרת בּלילה, היוּ מתגלגלים עמה עד שהשתּיקוּה. הבּחוּרים המנַצחים, עיֵיפים ונוֹשמים בּכבדוּת, היוּ נוֹפלים כּזאֵבים רעֵבים על ארוּחַת־העֶרב: פּת־קיבר וּנזיד־גריסים שחוֹר. וּזלאטקה עדיִין מתהלכת בּבּיִת בּמעילה הקצר הפּתוּחַ, מַגבּיהה כּתפיה מתּוֹךְ גדלוּת, מנַענַעת ידיה ועוֹמדת פֹעם בּפעם להבּיט בּראִי הקטן.
בּלילה היוּ הבּחוּרים, שוֹרקים בּאַפּיהם, מנַצחים זה את זה בּנַחרתם המוֹסיפה והוֹלכת. זלאטקה שכבה על משכּבה הקשה בּעֵינַיִים פּקוּחוֹת. בּלילוֹת ההם היוּ קסמים יוֹרדים לבּיִת הקטן. הכּתלים הצרים והעקוּמים היוּ מתפּשטים והוֹלכים, מתמוֹגגים וּמסתּלקים הרחק־הרחק, והחַלוֹנוֹת הקטנים והלבנים, המכוּסים כּפוֹר, הציצוּ כּאִילוּ מקצה השמַיִים. אֵד עלה ועמד לפני העֵינַיִים המטוֹרפוֹת. מתּוֹךְ האֵד צפוּ ועלוּ כּל חמוּדוֹת־החַיִים הרחוֹקוֹת מהשׂיג, כּל מַעינוֹת־האוֹשר העמוּקים מני־תהוֹם. לדמיוֹנם כּלָׁה הבּשׂר הצעיר, התפּתּל ושיוע בּחשיכה. חשק עז וצמא, כּוֹסף לא־נמלא, פּיעפּע בּאִשוֹ בּתוֹךְ הדם ההוֹמה וסוֹעֵר. זרוֹעוות ערוּמוֹת ולוֹהטוֹת הוּרמוּ למַעלה, בּיקשוּ ותבעוּ בּאֶפס־אוֹנים. ואוּלָם לעֵת השחר, כּשהחויר האַויר ונצטנן, והחַלוֹנוֹת הקטנים, המכוּסים כּפוֹר, כּבר נראוּ קרוֹבים וקוֹדרים, כּמתערטלים מתּוֹךְ חלוֹם, היה כּל החָזוֹן מתנַדף והוֹלךְ, וּבמקוֹמוֹ בּא בּכי־תמרוּרים – בּכי זה, שמיכל, מתּוֹךְ שכיבתוֹ על התּנוּר, היה תּוֹהה עליו ולא יכוֹל למצוֹא לוֹ פּתרוֹן: מי הוּא הבּוֹכה שם? מה הבּכי הזה פּתאוֹם, בּדימדוּמי שחר, כּשכּל העוֹלָם נח מזעפּוֹ?
ג
פּעם אַחַת, כּשהביאוּ הבּחוּרים את אחוֹתם מרחוֹבה של עיר, היה הלילה ליל־ירח בּהיר, מַבהיק על בּתּים ועל חצרוֹת בּאוֹר צוֹנן מלמַעלָה וּבלוֹבן השלג מלמַטה. מתּחילָה היתה זלאטקה כּמתקצפת, רוֹגזת ורוֹגשת בּמשוּבתה. אַחַר־כּךְ התאוֹששה, ניגשה אֶל החַלוֹן הנשקף אֶל פּני הרחוֹב והדבּיקה אֶת מצחָה הלוֹהט אֶל כּפוֹר־הזכוּכית המחוּספּס. בּחוּץ היתה אוֹרה וּדממה רבּה. השלג הטהוֹר, הקוֹפא, הבהיק והתנוֹצץ, רמז מכּל פּינה חבוּיה וּמכּל ראש גג בּאַלפי רצי־כסף. מנגד, בּצדי השׂדה הלבן הפּתוּחַ, המַזהיר לאוֹר הלבנה בּגבעת שלָגיו, נשתּטחוּ צללים גדוֹלים אפוֹרים של עצי הגן הסמוּךְ וגדרוֹ הגבוֹהה. הצללים הלָלוּ, המרחפים והוֹלכים אל השׂדה הריק וּמתעלמים מן העיִן בּמַעלה הגבעה, כּאִילוּ התחָרשוּ והמתּיקוּ סוֹד, רמזוּ וקראוּ אֶל עוֹלָם טמיר ונעלָם, המתגלה בּכל יפיוֹ הגָנוּז וּבכל חמוּדוֹתיו הכּמוּסוֹת מאַחריהם. עוֹלם־פּלאוֹת זה מקוֹמוֹ שם בּמוֹרד, הרחק מעֵבר הנהר ומאַחרי הערבוֹת הכּפוּפוֹת, בּמקוֹם שהשמַיִים יוֹרדים ונוֹשקים לאָרץ ואוֹר בּהיר שבעתיים, אוֹר־יקרוֹת וקפאוֹן־שלג, בּוֹקע שחָקים וּמעוור עֵינַיִים.
וּזלאטקה ידעה פּתאוֹם את כּל אשר לפניה. הנה הגיעה השעה לָקוּם ולעשׂוֹת מַעשׂה. הגיעה שעתה לברוֹח מפּה, להימלט על נַפשה, לרוּץ אֶל עוֹלם־הפּלָאוֹת אשר בּמדרוֹן, שם מאַחרי הגָדר של שׂדה־הקברוֹת ליהוּדים. ממוּל שׂדה־הקברוֹת הדוֹמם, מעֵבר הנהר, נשקף מעל גבעה נישׂאָה בּית־הנזירים העתּיק, העוֹמד סגוּר ומסוּגָר על המוֹן חלוֹנוֹתיו, וחוֹמה גבוֹהה בּצוּרה מסביב לוֹ. בּשעה זוֹ, שעת אוֹר־ירח ודוּמיית־מות, כּל החַי ישן מסביב, אֵין עַיִן רוֹאה ואֵין אוֹזן שוֹמַעת. ורק מפּינה נַעלָמה, ממַחבוֹא עֵצים עתּיקים ועבוּתּים, ממקוֹם קברוֹת־התּאוָה של הקדוֹשים החוֹטאים, נשים ועלָמוֹת מגיחוֹת בּחבוּרה, כּוּלָן ערוּמוֹת כּביוֹם היוָלדן, יוֹצאוֹת להחליק על־פּני קרח הנהר. נשים אֵלוּ, שׁדוֹת ורוּחוֹת כּוּלָן, פּוֹרעוֹת אֶת צמוֹתיהן הארוּכּוֹת, מַבהיקוֹת לאוֹר הירח בּלוֹבן שדיהן, יוֹצאוֹת סיעוֹת־סיעוֹת וּמסתּוֹבבוֹת בּמחוֹלת־מַחניים, בּוֹקעוֹת בּקיעים בּקרח, טוֹבלוֹת בשׂרן הצח והאָדוֹם בּמַיִם הקוֹפאִים, שוֹלחוֹת לשוֹנוֹת ארוּכּוֹת לעוּמַת העיר וצוֹחקוֹת צחוֹק פּרוּע. ושם, בּמרוֹם חוֹמַת־האבנים הגבוֹהה של בּית־הנזירים, מתגנבים ועוֹלים נזירים חרדים, לבני־פנים וצמאֵי־חטא, מטפּסים בּלָאט, מתרפּקים על אַבני החוֹמה בּרעד אֵיברים, זוֹקפים צוָאר וּמַטים אוֹזן לראוֹת ולשמוֹע…
תּוֹךְ כּדי רגע נרתּעה זלאטקה מעם החַלוֹן, קפצה וּפתחה את הדלת וּפרצה החוּצה. קמה מהוּמה ונשמע קוֹל שאוֹן וּצוָחָה בּדוּמיית הלילה. שכנים סַקרנים לָבשוּ אֶת פּרווֹתיהם החַמוֹת, הנשים השכנוֹת התעטפוּ בּמטפּחוֹתיהן, וכוּלָם יצאוּ ועמדוּ אִיש פּתח בּיתוֹ. בּרחוֹב רצוּ הבּחוּרים, כּרוּחוֹת רעוֹת, דחוּפים וּמבוֹהלים. השלג היבש והנוֹצץ חָרק תּחת מַגָפיהם הכּבדים. בּמרחַב השׂדה הלָבן והשוֹמם השתּפּךְ הד צריחָתה של זלאטקה, קוֹל זעקת־שבר. תּפסוּה, טילטלוּה על־פּני השלג ועמדוּ עליה להכּוֹתה. השכנים והשכנוֹת עזבוּ את מקוֹמם ליד פּתחי בּתּיהם, וּברחוֹבה של עיר נאֶספה חבוּרה רבּה. זלאטקה השתּטחָה על האָרץ, התפּלשה בּשלג, תּלשה את שׂער ראשה, קרעה את שׂמלוֹתיה מעליה, בּכתה והתחַננה אֶל העוֹמדים סביבה, כּי יחוּסוּ על ימי עלוּמיה, טענה לפניהם, כּי נַערה נוֹצרית היא, כּי נכרייה היא פּה בּין היהוּדים. הנערים והבּחוּרים בּני בּעלי־הבּתּים, העוֹמדים וצוֹפים בּמַחזה, ראוּ לתמהוֹן־לבבם את שׂמלוֹתיה הפּרוּמוֹת ואֶת מַחשׂוֹף לבניה, חין צפוּנוֹתיה של נַערה בּתוּלָה. אָחיה הצעיר, והוּא עוֹדנוּ נַער כּמעט, חָרד למַראֶה הזה ונתבּלבּל כּוּלוֹ. כּל דמוֹ פּרץ אֶל פּניו. גָחַן אֶל אחוֹתוֹ הפּרוּעה לשמצה ולָחַש לה על אָזנה:
– קוּמי! מַהרי וקוּמי! פּן אָשׂים מַחנק לצוָארךְ!…
ואוּלם דבריו נשמעוּ כּדברי יֶלד רפה־אוֹנים, המאַיים בּיֵאוּשוֹ. פּרש מן החבוּרה, ניגש בּפיק־בּרכּיִים אֶל אַחַד הבּתּים הזרים, תּמַךְ עצמוֹ בּכּוֹתל וגָעה בּבכי.
כּל אוֹתוֹ הלילה היתה העששית הקטנה דוֹלקת בּבּיִת. זלאטקה סערה על משכּבה, פּשטה זרוֹעוֹתיה הערוּמוֹת כּלפּי מַעלָה וקדחה כּוּלָה בּאֵש קדחת. האֵם, נפחדת ואִילמת, ישבה למראשוֹתיה, מיששה בּלָאט את מצחה הקוֹדח, נתכּוונה לנַחמה וּלהרגיע אֶת רוּחָה בּדברים רכּים ולא מצאה בּלבּה האִילם את המלים הדרוּשוֹת לכךְ. הבּחוּרים כּבר שכבוּ סרוּחים על הסַפסלים, נחרוּ ושרקוּ באַפּיהם. רק אֶחָד מהם, הוּא הצעיר, לא יכוֹל להירגע עֵת רבּה ולא אָבה סלוֹחַ לעצמוֹ על אשר בּכה בּרחוֹב לעֵיני זרים. הלָה שכב עֵר על משכּבוֹ, חציוֹ יוֹשב וחציוֹ תּוֹמךְ ראשוֹ בּידוֹ, הבּיט בּעֵינַיִים קמוֹת אֶל חלל הבּיִת, חָשב מַחשבוֹת וזמם מזימוֹת לעשׂוֹת נקמה בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ. מחר יֵלךְ אֶל בּית־המדרש, ישׂים אֶת המקוֹם הקדוֹש כּמרקחה, יגיש טענוֹתיו לפני הרב והדיינים. יִתייצב ליד ארוֹן־הקוֹדש, יַראֶה בּידוֹ על ספרי־התּוֹרה, יאַיֵים על כּל הקהל בּנקמת האלוֹהים, אלוֹהי הצדק והמשפּט, העוֹמד לימין העשוּקים והעלוּבים, ויִקרא להם: “רשעים אַתּם כּוּלכם, שׂמחים אַתּם לאֵיד אוּמלָלים!” בּאֵי בּית־המדרש מסתּמא יִצחקוּ עליו. יאמרוּ: “כּמוֹהוּ כּאָביו – רוּחַ רעה!” אָז יזנק בּחמתוֹ אֶל שוּלחַן בּית־המדרש ויחטוֹף משם את מנוֹרת־הלבינה הכּבדה…
למחר בּבּוֹקר קרבה עגָלה ועמדה ליד הבּיִת הקטן. נכנסוּ שני יהוּדים זרים, נטלוּ את זלאטקה על זרוֹעוֹתיהם, הוֹציאוּה החוּצה והוֹליכוּה בעגָלה אֶל העיר. מקץ חוֹדש ימים, כּשחָזרה הנַערה בּרגל, כּבר היתה נכנַעת וּשקטה. בּימים הראשוֹנים עדיִין התהלכה בּבּיִת מַחרישה וּמשתּאָה, תּוֹעה כּצל אֵילךְ ואֵילךְ, כּמבקשת מַה שאָבד לה, פּניה חיורים, לחָיֶיה נפוּלוֹת, ועל ראשה מין מטפּחת ישנה, שמתּחתּיה בּיצבּצה צמה קרוּחָה דקה. אַחַר־כּךְ כּבה בּעֵיניה גם הזיק האַחרוֹן. ישבה כּל היוֹם אֶל השוּלחָן דוֹממה ואִילמת, יוֹשבת וּמַשגיחָה בּאֶפס תּנוּעה וּבשויוֹן־נפש אֶל מלאכת האֵם, המוֹרטת נוֹצוֹת בּכברה. גם החוּלצה הלבנה אשר עליה עם הסַלסלה המפוֹאָרה פּנה זיוָה עתּה ונזדהמה לבנוּניתה; דמיוֹנה היה כּעלים כּמוּשים מסביב לפרח נוֹבל.
לעֵת עֶרב מביא לה האָח הבּכוֹר לחמנייה לבנה וכוֹס חָלָב לסעוּדה. זלאטקה ניגשת מיד לסעוּדתה, אוֹכלת בּחשאי, בּאֵין אוֹמר וּדברים. על המיטוֹת, מאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים, מתרגשת תּנוּעה בּין הקטנים: “לחמנייה וחָלָב, לחמנייה וחָלָב!” מיד קוֹפץ מעל המיטה וּמתגלה ליד השוּלחָן אַחַד הזאטוּטים, בּרייה קטנה מסוּלסלת־שׂיער ועקוּמת־רגליים, ערוּמה ויחפה, רק כּוּתּנתּה לבשׂרה.
– זלאטקה, תּני פּרוּסה.
האָח הגָדוֹל, העוֹמד וּמשגיחַ על זלאטקה בּאכילָתה, מַעניק להקטן מַכּת־לחי יפה. הקטן מקבּל יִיסוּרים בשתיקה, ממַהר וּמתגלגל בּרגלָיו העקוּמוֹת וחוֹזר למקוֹם־רבצוֹ בּמיטה. ורק לאַחַר שעלה על המיטה והרגיש, כּי בּתוֹךְ עמוֹ הוּא יוֹשב והסַכּנה ממנוּ והלאָה, מקרר הקטן את דעתּוֹ בּדברים, מכלה חמתוֹ בּאוֹיבוֹ הרחוֹק ממנוּ בּשטף קלָלות נמרצוֹת, הנאמרוֹת בּזריזוּת מַפליאָה וּבנשימה אֶחָת:
– מַחלָה לראשךָ, חלירע לבטנךָ, מַכּה מפנים, חַבּוּרה מאָחוֹר!
האָח הגָדוֹל רוֹקע בּרגלָיו וצוֹעק לעוּמתוֹ:
– הס, תּוֹלעת שכּמוֹתךָ! ראֵה־נא גם ראֵה את לשוֹנוֹ השנוּנה! זה הקטן הוֹלךְ בּדרכיו של אַבּא! כּוּלוֹ כּאַבּא הרוּחַ הרעה, לכל פּרטיו ודיקדוּקיו!
משנשמַע בּבּיִת שם “אַבּא”, מיד מתגלה מעל התּנוּר ראשוֹ של מיכל. הפּנים פּרוּעי־השׂיער מציצים כּפני פּרא, העֵנַיִים האדוּמוֹת והקמוֹת תּוֹעוֹת וּמבקשוֹת מקוֹם־אחיזה לעצמן, כּעֵיני חַיה ניעוֹרה, שהרגיזוּה ממנוּחָתה.
– הא? מה “אַבּא הרוּחַ הרעה”? מי זה אָמַר כּאן “אַבּא הרוּחַ הרעה”?!
העֵינַיִים האדוּמוֹת תּוֹעוֹת וּמבקשוֹת, ונתקלוֹת על השוּלחָן בּלחמנייה הלבנה וּבכוֹס החָלָב. תּוֹךְ כּדי הרף־עיִן צוֹנח מיכל מעל התּנוּר ועוֹמד על הקרקע בּרגלָיו היחפוֹת, רק תּחתּוֹניו למתניו.
– רוֹצחים! עלוּקוֹת! אַבּא רוּחַ רעה אני לָכם? אֶת דמי אתּם שוֹתים, אֶת דם התּמצית שלי! אִיש חוֹלה אני, נוֹטה לָמוּת, שכיב־מרע! זקוּק אני לתפנוּקים! צריךְ אני לכלכּלה טוֹבה, לכלכּלה טוֹבה אני צריךְ!…
ד
כּל הלילה לא חָדלה העֵז לגעוֹת מאַחַר הכּוֹתל. קוֹל געייתה הפּעם חָדש היה וּמשוּנה, שלא כּדרכּה תּמיד – קוֹל חָלוּש ודק, מחַלה וּמחַנן, שמתּוֹכוֹ נשמעה גם תּלוּנה חרישית על חַיֵי בּהמה נידחת, עזוּבה בּבדידוּתה, גם המית תּפילה ותחנוּנים לקראת קרן־תּקוָה דקה, המנַצנצת מן החשיכה. אֵיזוֹ רוּחַ עברה פּתאוֹם על העֵז?
שנתם של בּני הבּיִת נדדה. מוּרגש היה, כּי בּחוּץ מנַשבת רוּחַ קלה, רוּחַ־טחב פּוֹשרת, וסמוּךְ לגג זוֹחלים לאִטם עננים נמוּכים. ראשי אֶצבּעוֹת־הרגליִים קפאוּ בּצינה, ראשי האָזנַיִים לָהטוּ מתּחת השׂמיכוֹת הקרוּעוֹת, כּאִילוּ נכווּ בּרוֹתחים. הכּל התהפּכוּ על משכּבוֹתיהם הקרים מצד אֶל צד והירהרוּ בּחשכת־הלילה בּעֵז – בּעֵז השחוֹרה, העזוּבה והנשכּחה, המבלה את ימי־חָרפּה הרעים בּבדידוּת וּבאמוּנה על גל הזבל הקוֹפא, בּרפת הרעוּעה, פּרוּצת הגָג. כּשאֶחָד מאַנשי הבּיִת עוֹבר על־פּני הרפת, הרי זוֹ מציצה בּעד הפּתח הפּתוּחַ בּעֵיניה הגדוֹלוֹת, עֵינַיִים תּמימוֹת ונאמנוֹת של נפש קרוֹבה וּמסוּרה לבעליה, המחַכּה לגאוּלָתה וּמַאמינה בּרחמי בּני־אָדם וּנדיבוּת לבּם. בּני הבּיִת התעטפוּ בּשׂמיכוֹתיהם, התרפּקוּ על סמַרטוּטי משכּבם, אַךְ השינה נגזלָה מהם.
־ אינה פּוֹסקת לגעוֹת! – נשמַע קוֹל צרוּד, חציוֹ נרגָז וחציוֹ רךְ, מתּוֹךְ החשיכה.
– סימן לשינוּי מזג־האַויר. יִהיֶה חַם! – ניבּא האָח הבּכוֹר מעל משכּבוֹ.
כּעבוֹר רבע שעה נשמַע טיפטוּף חשאי מן הגָג. אַחרי הפסקה קלה של דוּמייה חָזרה העֵז לגעוֹת מתּוֹךְ המית־הנפש. ראשי אֶצבּעוֹת־הרגליִים עדיִין קפאוּ בּצינה, ראשי האָזנַיִים עדיִין לָהטוּ כּצרוּבי־אֵש, אַךְ חבלי שינה כּבר נטווּ על עפעפּיים. לפני העֵינַיִים העצוּמוֹת כּבר עמד, כּחָזוֹן קָרוֹב, הקיִץ החַם על כּל חמוּדוֹתיו: דלתיִים וחַלוֹנוֹת פּתוּחים לָאַויר, שמַיִים גלוּיִים וּבהירים, ערוּגוֹת־אדמה חרוּשוֹת, שחוֹרוֹת ורענַנוֹת, ירק־דשא מנַצנץ על הגבעה, חוֹם שמש וזוֹהר מי־נחָלים ההוֹלכים לאַט. אַחַר־כּךְ נפלה תּרדמה עזה על הבּיִת הקטן, והכּל נשתּקע בּשינה עריבה ועמוּקה.
עם השחר ניעוֹרוּ הבּחוּרים לקוֹל חריקת הדלת הכּבדה. זוֹ היתה האֵם, שבּאה אל הבּיִת מן החוּץ, כּחוֹזרת מעוֹלָם אַחר, וּבעֵיניה הצנוּעוֹת, המעוּרפּלוֹת, כּמוּס סוֹד. הבּחוּרים התחילוּ ללבּוֹש את בּגדיהם על משכּבוֹתיהם. האֵם חָזרה בּבּיִת אֵילךְ ואֵילךְ, פּוֹסעת פּסיעה חשאִית אלכסוֹנית, כּפסיעתוֹ של שיכּוֹר, וּפנים לה כּאִילוּ רוּחה נפעֶמת מאוֹד. לבסוֹף לא יכלה עוֹד להתאַפּק, ניגשה עד המיטוֹת ועמדה שם רגע בּאֵין אוֹמר וּדברים, והסוֹד פּקע ונתגלָה מתּוֹךְ בּת־צחוֹק צנוּעה וערמוּמית כּאֶחָת:
– אָמנם מילטה…
– מה? מי?
– אוֹמרת אני: העֵז שלָנוּ… אָמנם תּאוֹמים מילטה.
– נוּ־אוּ? מה אַתּ סחָה? האוּמנם? העֵז?
מיד היתה בּהלה ורעש והתעוֹררוּת רבּה. הכּל התרגשוּ ונחפּזוּ ללבּוֹש את בּגדיהם. המַגָפַיִים הכּבדים והיבשים נשמעוּ לבעליהם ועלוּ על הרגליִים בּמשיכת־יד אַחַת, ללא עקשנוּת כּל־שהיא, עד כּי עיִן בּעיִן ראוּ הפּעם, כּי רק אֶצבּע אלוֹהים עשׂתה זאת. הידיִים רעדוּ מגוֹדל השׂמחה, הבּרכּיִים פּקוּ מכּוֹבד האוֹשר. הכּל רצוּ בּחבוּרה החוּצה, אֶל הרפת. כּעבוֹר רגָעים שב הבּחוּר הבּכוֹר נרעש ונפעם.
– מַה תּאמַר למַעשׂה אשר כּזה? תּאוֹמים, כּשם שאני יהוּדי!
חָזרוּ מן הרפת גם שאָר הבּנים, וּפני כּוּלָם רענַנים וצוֹהלים. הבּיִת הקטן ניעוֹר פּתאוֹם מתּוֹךְ תּרדמה קשה. אָכן אמת נכוֹן הדבר – העֵז מילטה תּאוֹמים! מי פּילל למַעשׂה רב כּזה! הכּל המוּ ורגשוּ, ודיבּוּר חַי וסוֹעֵר, בּילבּוּל דברים של שיכּוֹרי־שׂמחה, מילא את חלל הבּיִת. סחוּ בּדבר בּליל חַם של תּבן וסוּבּים, מַאכל־תּאוָה ליוֹלדת, ודיבּרוּ על היוֹלדת עצמה בּרגש של אַהבה ורוֹךְ. סיפּרוּ בּשבחה, זכרוּ לה חסדים ראשוֹנים מימי נעוּריה, נזכּרוּ, כּי לפנים, לפני בּוֹא החוֹרף, היוּ קוֹראים לה בּשם אָדם: “רייזיל”. רגש הרחמים והחנינה בּלבבוֹת הלךְ וגָדל מרגע לרגע.
– רייזילי עלוּבת־הנפש!…
הקטנים צהלוּ ורקדוּ על מיטוֹתיהם. מרוֹב חדוָה והתלהבוּת צבטוּ בּגָלוּי אִיש את בשׂר אָחיו: “רייזיל מילטה עזים קטנוֹת”! אַחַד הזאטוּטים, הזריז והממוּלָח מכּוּלָם, זחה עליו דעתּוֹ כּל־כּךְ, שהתהפּךְ בּתוֹךְ המיטה על ראשוֹ שתּי פּעמים, פּעם לכאן וּפעם לכאן. פּעם אַחַת “עוּף”, פּעם שנית “עוּף” – וסיֵים בּגעייה של עֵז, ארוּכּה וּמסוּלסלת: “מה־אֶה־אֶה!”
הבּכוֹר שבּאַחים, בּחוּר בּעל קוֹמה וּבעל פּנים שחוֹרים, שמלאכתּוֹ מלאכת נַגָר, רגלָיו ארוּכּוֹת ועקוּמוֹת, כּפּוֹת־ידיו גסוֹת ונקשוֹת וציפּרני אֶצבּעוֹתיו שחוֹרוֹת ונפוּחוֹת, פּרש לקרן־זוית, הרכּין ראשוֹ אל חריטוֹ, פּישפּש וחיטט בּוֹ שעה ארוּכּה בּצינעה, מנה מַטבּעוֹתיו בּלחש וחישב חשבּוֹנוֹת לפי מספּר האֶצבּעוֹת. אַחַר־כּךְ התאוֹשש וניגש אל האֵם, הרים ידוֹ וצילצל לעוּמַת פּניה בּקוֹמץ מלא פּרוּטוֹת־נחוֹשת והשמיע בּהחלט וּבכל תּוֹקף, בּקוֹל נמרץ של אָדם פּרטי, המַקריב את עצמוֹ קרבּן על מזבּח הכּלָל:
– היליכי את זה, ותקני תּבן וסוּבּים!
– תּבן וסוּבּים! תּבן וסוּבּים! – צהלוּ הקטנים על משכּבוֹתיהם לבּשׂוֹרה החדשה מתּוֹךְ התלהבוּת מוֹסיפה והוֹלכת. דוֹמה היה, כּאִילוּ נפתּחוּ ארוּבּוֹת־השמַיִים מלמַעלָה, וגשמי בּרכה וחסד נשפּכים היוֹם על ראשיהם הקטנים ללא הפוּגה, בּזה אַחַר זה. רק זלאטקה היתה האַחַת בּבּיִת, שעמדה בּפינתה לבוּשה חזייה ישנה של צמר, מַחרישה ועצוּבת־נפש, בּוֹדדה וּמוּזרה לכל התּכוּנה הרבּה הזאת, מטפּלת בּחשאי, מתּוֹךְ הירהוּרים, בשׂמלוֹתיה הקרוּעוֹת והמדוּלדלוֹת.
הבּשׂוֹרה הגיעה גם עד אָזני מיכל על התּנוּר. מתּחילָה לא הבין פּשר דבר. אוֹתה שעה היה שוֹכב בּאַפלוּלית הבּוֹקר וּפניו אֶל הקיר, כּוּלוֹ מהלךְ בּעוֹלם־השממוֹן ורוּחוֹ מרחפת בּין קרעֵי הזיוֹת פּרוּעוֹת. כּשעמדוּ מלמַטה למשוֹךְ בּרגלָיו וּבישׂרוּהוּ את הבּשׂוֹרה הטוֹבה, נזדעזע כּוּלוֹ וצעק מתּוֹךְ עֵינַיִים עצוּמוֹת: “הרפּוּ ממני, נבלים! הניחוּ לי, רוֹצחי־אָדם! אני לא אֵלךְ עמכם!”… ורק אַחַר־כּךְ, כּשנתקררה דעתּוֹ ורוּחוֹ שבה אֵלָיו, פּקח את עֵיניו, זקף ראשוֹ ושאל פּתאוֹם בּקוֹל נפעם: “הא? העֵז?” וּמיד ישב בּמקוֹמוֹ על התּנוּר, ניצנץ בּעֵיניו לכל העברים, שאף רוּחַ ונשם בּכבדוּת, כּאָדם הנוֹשם ושוֹאֵף אַחרי עבוֹדה קשה ועמל לא־אנוֹש.
כּעבוֹר שעה כּבר עמד בּתוֹךְ הבּיִת הבל לָבן וכבד של בּליל־בּהמה, וּבכל הפּינוֹת נדף ריחַ חם וערב של סוּבּים חלוּטים בּרוֹתחים. הכּל הרגישוּ, כּי ניצני חַיִים חדשים צצים ועוֹלים לעֵיניהם. הקטנים, יחפים וחשׂוּפי־שת, כּירכּרוּ וחָזרוּ בּפנים חנפים מסביב להעֵז היוֹלדת, שהוּבאָה הבּיתה עם תּאוֹמיה הרכּים – שתּי בּריוֹת פּעוּטוֹת וּשחוֹרוֹת, חציין מנַמנמוֹת וחציין נתוּנוֹת בּעוֹלם־התּוֹהוּ, שדעתּן עדיִין מטוֹרפת עליהן ורגליהן הדקוֹת מקוּפּלוֹת תּחתּיהן. כּל יִשעם וחפצם של הקטנים היה הפּעם – להעמיד את הבּריוֹת הפּעוֹטוֹת והמדוּכדכוֹת האֵלה על רגליהן. כּדי להוֹציא את הרעיוֹן הזה לפעוּלָה, התחַכּמוּ וחָשבוּ מַחשבוֹת וחיבּלוּ תחבּוּלוֹת שוֹנוֹת. את העֵז, כּנוֹגעת בּדבר, פּייסוּ בּפת־קיבר, למַען תּעמוֹד מנגד ותחריש ולא תּפריע אנשים ממלאכתּם. ואוּלָם העֵז לא נאוֹתה לוַתּר על זכוּתה, זכוּת אֵם ואֶפּיטרוֹפּסית לילָדיה, ועמדה בּכל תּוֹקף ליד הבּריוֹת הפּעוּטוֹת, מגינה עליהן בּבטנה הנפוּלָה, מלקקת בּלשוֹנה את עוֹרן החָלָק והחַם, מַצליפה על הקטנים מַבּטים חַמים ותוֹהים של יוֹלדת תּשוּשת־כּוֹחַ, שיש בּהם מן החנינה וּמן ההתראָה גם יחד, ועֵיניה החוֹלמוֹת, הערפּליוֹת, כּאִילוּ אוֹמרוֹת: “אָמנם כּל עצמי אֵיני אֶלָא עֵז; מי אני וּמַה כּוֹחי בּפני גדוֹלים שכּמוֹתכם? ואַף־על־פּי־כן ידוֹע תּדעוּ, כּי התּאוֹמים האֵלה תּאוֹמַי הם!”
מלמַעלָה, ממרוֹם התּנוּר, הציץ מיכל בּראשוֹ הפּרוּע וּבעֵיניו התּוֹהוֹת, שעכשיו כּבתה אִשן הזרה ושכךְ הסער בּתוֹכן. נראֶה היה בּשעה זוֹ כּאָדם גוֹלה ונידח, שחָזר אַחרי ימים רבּים אֶל משפּחתוֹ ממרחַקים, והוּא פּוֹקח עיִן וּמַטה אוֹזן לראוֹת ולשמוֹע סביבוֹ דברים שהיוּ קרוֹבים וידוּעים לוֹ בּשכּבר־הימים. ולא עוֹד, אֶלָא פּעמים היה דוֹמה, כּאִילוּ על פּניו הכּחוּשים והמעוּנים, שקוּמטוּ והזקינוּ מרוֹב יִיסוּרים ועוֹני, חוֹלפת גם נהרה קלָה, מעֵין בּת־צחוֹק חיורת וּרפת־אוֹנים. בּתוֹר בּעל־הבּיִת וּמוֹשל בּכּיפּה, שכּל הדברים, המתרחשים פּה לעֵיניו מלמַטה, נתוּנים בּרשוּתוֹ ונחתּכים על־פּיו מלמַעלה, טען:
– חָלָב… תּנַאי ראש וראשוֹן הוּא, כּי תּתּן העֵז את חלָבה בּעתוֹ. אִיש חוֹלה אני, שכיב־מרע. צריךְ אני לכלכּלה טוֹבה, לכלכּלה טוֹבה אני צריךְ!…
ואוּלָם אִיש לא שעה אֵלָיו הפּעם ולא שמע את טענוֹתיו. הכּל היוּ עסוּקים וּטרוּדים בּאוֹשר החָדש, שנתגלָה עליהם פּתאוֹם אַחרי ימי עוֹני וחשיכה. החוֹרף האָרוֹךְ והזוֹעֵם כּבר נרתּע לאחוֹריו, וניצני חַיִים חדשים התחילוּ צצים.
ה
אַחַר־כּךְ התחיל הכּפוֹר להימס מעל־פּני החַלוֹנוֹת הקטנים, והזכוּכיוֹת הכּהוֹת נזדכּכוּ. בּחוּץ הציצה לפעמים שמש רחוֹקה מבּין קרעֵי עננים תּוֹעים. דלף הגג טיפטף בּחשאי טיף אַחַר טיף. הימים היוּ ימי שקט וּדממה, ימי ערפל לבן ושקוּף, המרחף על־פּני שׂדוֹת וגנים עזוּבים כּבחלוֹם, כּבימי חַג ושבּתוֹן, וּבתוֹךְ הדממה חָלפה לפעמים ממַעל לגג סיעה של עוֹרבים, טסים וצוֹרחים בּרגש של קנאָה, כּי אוֹרחַ הוֹלךְ וּבא! על־פּני הקיר מעל התּנוּר ריפרפוּ בּיוֹם כּתמים אדמדמים מאִירים – בּבוּאָתה של חַמה. מיכל שכב על התּנוּר כּחוֹלם, פּוֹקח עיִן, צוֹפה וּמַבּיט אֶל הכּתמים הלָלוּ, הזעים ורוֹעדים בּמקוֹם אֶחָד, מתבּוֹנן ונוֹתן לב על הצלָלים הקלים, החוֹלפים עליהם לפעמים בּמהירוּת הבּרק: מגיחים ממקוֹם טמיר, מַאפילים כּדי הרף־עיִן וּמתעלמים והוֹלכים, נבלָעים בּקרן־זוית אפלה, לפני עֵיניו עמדוּ הפּעם חלוֹמוֹת ודמיוֹנוֹת אחרים, חוֹננים וּמיישנים, מיני קטעים של הזיוֹת וחזיוֹנוֹת רחוֹקים, המשמשים ועוֹלים בּעירבּוּביה מתּהוֹם הנשייה. בּחזוֹנוֹ נדמה לוֹ תּוֹר הילדוּת עם טוּבה וחַסדה, זוֹ תּקוּפת־החַיִים הנשכּחה כּבר, האוֹבדת בּמרחַקי העבר, זוֹ ראשית ניצני ההכּרה, עֵת עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא עדיִין היה פּתוּחַ לכל אַרבּע רוּחוֹתיו, ואֶרץ ושמַיִים היוּ קרוֹבים כּל־כּךְ, והאָדם קל וּמהיר וּבטוּחַ על־פּני האדמה, וכל ההוָיה מסביב לא נבראָה אֶלָא לשמשוֹ. בּימי־הפּלָאוֹת ההם עדיִין היה הכּל גָדוֹל ורם וּרחַב־ידיִים, רענן ואֵיתן: השׂדוֹת מסביב, היערים המַשחירים בּמרחָק, הנהר השוֹטף מתּחת הגשר, בּית־המדרש ההוֹמה מאָדם רב, קוֹמתוֹ הזקוּפה של האָב שחוֹר־הזקן, הרוֹגז ורוֹתחַ על כּל עוול…
זלאטקה ישבה ליד החַלוֹן והתחַממה בּשמש, קטנה ומצוּמצמת בּתוֹךְ עצמה, מתבּוֹננת בּפנים אטוּמים וּמַחרישים אל השלג, הנמס והוֹלךְ על־פּני הרחוֹב, מַקשיבה אל דלף הגג, המטפטף אַט בּזה אַחַר זה, והכּל למקוּם אֶחָד: טיף, טיף. הנה הרחוֹב, והנה נשקפים בּתּים בּוֹדדים, הם וחַלוֹנוֹתיהם הלחים וּזכוּכיוֹתיהם האפלוֹת, המנצנצוֹת. אֵין זאת כּי־אִם הבּתּים הדוֹממים האֵלה ריקים עתּה מאָדם, אֵין בּהם נפש חַיה. הכּל מת ונדם. הנה נראוֹת ערוּגוֹת הגן, והן עדיִין טעוּנוֹת שלג. אֶלָא שהשלג כּבר השחיר ונסתּאֵב. והנה הגבעה שם בּמרחַק השׂדה, וּמאַחרי הגבעה כּלוּם לא יֵיראֶה. שם גבוּל וקץ לחַיִים. כּךְ צריךְ להיוֹת וכךְ יִהיֶה לעוֹלָם. פּה, ליד החַלוֹן, השמש מחַממת. טוֹב ונוֹחַ פּה לָשבת דוּמם, ללא הירהוּר ונידנוּד כּל־שהוּא. כּךְ תּשב כּל ימי חַיֶיה. והנעוּרים אשר מתוּ לא יִחיוּ עוֹד, וּשׂער הראש אשר נקרח לא יִצמַח עוֹד, וּשדי־העלוּמים יִצטמקוּ ויִבּוֹלוּ. וכךְ יעברוּ ימים ותחלוֹפנה שנים, שנה אַחר שנה, בּחשאי וּבשממוֹן, כּאשר יטפטף דלף הגג בּחשאי וּבשממוֹן: טיף, טיף…
המיטוֹת מאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים כּבר עמדוּ עכשיו ריקוֹת ועזוּבוֹת. הקטנים יצאוּ ונתפּזרוּ על־פּני הבּיִת בּרגליִים יחפוֹת. הבּריוֹת הקטנוֹת והפּוֹחזוֹת התחַבּטוּ כּל היוֹם בּפּינוֹת האפלוֹת, טרחוּ ועשׂוּ בּמלָאכה, שימשוּ בּקיסמים וּבנסרים וּבסַכּינים קהוֹת, טיפּסוּ ועלוּ אֶל החַלוֹנוֹת, התחַממוּ, הציצוּ החוּצה, התרפּקוּ זה על זה וערגוּ על אוֹר שמש וחוּמה. מוּרגָש היה, כּי בּחוּץ מנַשבוֹת עתּה רוּחוֹת חדשוֹת, רענַנוֹת, כּי מתרחש שם דבר חָדש ונפלָא, אשר כּמוֹהוּ לא נראָה ולא נשמַע זה־כבר. מן הרחוֹב הגיעוּ בּזוֹ אַחַר זוֹ ידיעוֹת חדשוֹת מַפליאוֹת, מרוֹממות־נפש ומעוֹדדוֹת־רוּחַ, כּל אַחַת יפה וּמשׂמחת מחברתּה. סיפּרוּ, כּי סגוֹר קרח־הנהר כּבר נפתּח, והגשר עם הבּתּים הסמוּכים לגשר עוֹמדים חציים בּמַיִם. סיפּרוּ, כּי הגוֹיִים בּני הכּפרים הביאוּ בּסירת־דוּגָה בּתוּלָה כּפרית טבוּעה, אשר משוּ מן המַיִם, וכי בּעיר כּבר התחילוּ העשירים לאפוֹת מַצה לפּסח.
וּפעם אַחַת לא יכלוּ עוֹד הקטנים לכבּוֹש אֶת יִצרם. חָברוּ על הדלת הכּבדה והעקוּמה, צרוּ עליה בּקוֹל ענוֹת־גבוּרה וּבקוֹל תּרוּעת־מלחָמה, אָזרוּ אֵת כּל מַאמַצי כּוֹחָם ועמדוּ כּוּלָם שכם־אֶחָד לדחפה דחיפה משוּתּפת. הדלת נתעקשה בּכל כּוֹבד מַשׂאָה וּזמַן רב לא זזה ממקוֹמה. אַךְ סוֹף־כּל־סוֹף גָברוּ גיבּוֹרי־החַיִל הקטנים וידם היתה על העֶליוֹנה: הדלת נאֶנחָה אנחָה רצוּצה ונפתּחה לָאַויר.
– הָ ־ אָ ־ אָ ־ אָה! – השמיעוּ הקטנים קריאַת שׂמחַה ותמהוֹן, על סַף בּיתם, כּשראוּ פּתאוֹם את הרחוֹב פּנים אֶל פּנים.
לתוֹךְ הבּיִת הקטן פּרצה רוּחַ צוֹננת רענַנה. זרם מַדהים של אוֹר־שמש הכּה על הכּתלים האפלים והאִיר בּבת אַחַת אֵת כּל הפּינוֹת הנסתּרוֹת, אֵת כּל החוֹרים והסדקים. מתּחת התּקרה המפוּחָמה נזדעזעוּ וניפנפוּ קרעֵי קוּרי־העכּביש השחוֹרים.
– אָה, מַגיפה תּבוֹא עליהם! מי זה פּתח שם אֶת הדלת?
מיכל ניעוֹר מתּוֹךְ נימנוּמוֹ על התּנוּר, פּקח עֵיניו ונרתּע לאחוֹריו מפּני זרם הרוּחַ הקר, שפּגע בּחָזהוּ בּעד כּוּתּנתּוֹ הפּרוּמה.
– מַמזרים! רוֹצחים! עלוּקוֹת! סגרוּ את הדלת! אֶת הדלת סגרוּ, מַגיפה תּבוֹא עליכם!
ואוּלָם הקטנים לא שמעוּ עוֹד כּלוּם מכּל הנַעשׂה בּבּיִת מאַחריהם. כּוּלָם נדחקוּ יחד על המפתּן, מסתּוֹפפים זה בּצד זה, עוֹמדים נדהמים וּנבוּכים למַראֵה הרחוֹב, הגָלוּי כּוּלוֹ לעֵיניהם. מגוֹדל המבוּכה ותמהוֹן־הנפש לא ידעוּ אֶל מה יִפנוּ ואֶל מַה יִתּנוּ אֶת לבּם תּחילָה: אִם אֶל פּתחי הבּתּים, הפּתוּחים כּוּלָם לָרוָחָה, אשר משם מתרגש ועוֹלה קוֹל המייה ודיבּוּר בּני־אָדם שאֵינו פּוֹסק, אִם אֶל השלג הנמס והוֹלךְ, השוֹטף בּמרוּצה בּמדרוֹן הגבעה ונוֹפל בּהמוּלָה לתוֹךְ שלוּליוֹת הרחוֹב, אִם אֶל השׂדוֹת הרחָבים אשר מאַחרי הבּתּים והגנים, השׂדוֹת המוּצפים מַיִם עד למרחוֹק, הם והאִילנוֹת הבּוֹדדים, המציצים פּה ושם בּצמרוֹתיהם הקרוּחוֹת, פּוֹשטים ענפים יבשים כּלפּי מַעלָה, כּקוֹראִים לעֶזרה מן המצוּלָה, אוֹ אֶל אַלפי רצי כּסף וזהב, המנַצנצים וּמבהיקים על־פּני שלוּליוֹת הרחוֹב, מרצדים וּמשׂחקים בּחליפוֹת גוָנים לנוֹכח זהרי השמש העליזה?
– אוֹי־אוֹי־אוֹי, כּמה רחב הנהר! הנה אנשים שטים שם בּסירה, חי נַפשי!
– פּיק־פּיק־פּיק! ילָדים, הבּיטוּ הנה! הנה שני תּרנגוֹלים מתנַגחים! פּיק־פּיק־פּיק!
– התּרנגוֹל האֶחד תּרנגוֹל־הוֹדוּ הוּא! יוֹדע אני – מכנסַיִים לוֹ בּרגלָיו!
– הנה הוֹלךְ הירשלי־בּוּלבּוּס, מתגלגל כּבּוּלבּוּס! הירשלי… הוֹפּ! נפל הבּוּלבּוּס, הטיל בּיצה, כּשם שאני יהוּדי!
–חַה־חַה־חַה! הירשלי, יפה נפלתּ? ראוּ־נא גם ראוּ את הבּוּלבּוּס הזה, שפּשט אֶת ידיו ואֶת רגלָיו!
– נוֹעֵל הוּא ערדלים חדשים…
– הלא הם עשירים הם!
– בּוּלבּוּס, בּוּלבּוּס! בּוֹא הנה! אמוֹר־נא, מַה מצאת? פּרוּטה?
– בּוּלבּוּס! לחצאין!…
–אוֹי־אוֹי־אוֹי! הבּיטוּ וּראוּ אֶת ערימת השלג, המתגלגלת מעל ההר! הנה עוֹד ערימה! עוֹד אַחַת – שפךְ!
– ילָדים, יוֹדעים אַתּם מה? הבה נלךְ אל הגן ונַעשׂה שם אָדם בּשלג! עוֹד רב השלג בּגָן!
– יחף תּלךְ?
– וּמה בּכךְ, אִם יחף? – התלהב הגָדוֹל שבּילָדים, וּמרוֹב רגשוֹתיו נטל רשוּת לעצמוֹ להתפּאֵר בּדבר־שקר: – לפנים, כּשהיִיתם עדיִין קטנים כּוּלכם, היִיתי אני מַחליק תּמיד על־פּני השלג בּאֶמצע הרחוֹב בּרגליִים יחפוֹת, כּשם שאני יהוּדי!
– יוֹדעים אַתּם, ילָדים? יש לי עֵצה: הבה ננעוֹל אֶת מַגָפיו של אַבּא!
אַךְ, כּפי הנראֶה, נתקפּחה זכוּתם של הקטנים בּחוֹרף הזה וּמן השמַיִים עיכּבוּ בּידם מעשׂוֹת אָדם בּשלג. כּשהפכוּ ראשיהם לפנים הבּיִת, ראוּ לפניהם חזיוֹן־פּלא, שהכּה אֶת לב כּוּלָם בּתמהוֹן: מיכל ישב על אַחַת המיטוֹת, כּפוּף בּראשוֹ ורוּבּוֹ אֶל הקרקע, טוֹרח וּמתלבּט בּחשיכה, גוֹנח ונאנח בּכבדוּת וּמוֹשךְ בּכל כּוֹחוֹ על רגלָיו זוּג מַגָפיִים גדוֹלים ויבשים, שנשתּמרוּ לוֹ מימוֹת הקיִץ שעבר. הקטנים שבוּ ועמדוּ על מפתּן הבּיִת והתחילוּ לטפּל בּמאוֹרע החָדש הזה:
– הרי הוּא הוֹלךְ להכּוֹת בּאַנשי הרחוֹב.
– וּלנַפּץ חַלוֹנוֹת.
– גיבּוֹר הוּא. הכּל יראִים מפּניו!
– האוּמנם גיבּוֹר? והלא אוֹמר הוּא תּמיד, כּי מחר הוּא מת!
– כּל זה – מפּני שרוֹצה הוּא, כּי יִתּנוּ לוֹ חָלָב.
– חָלָב! חָלָב! צאן־קדשים, מֶה־אֶה־אֶה! – קרא העיזוּז והפּוֹחז מכּל הזאטוּטים קריאַת־סתם, ללא כּוונה כּל־שהיא, רק מפּני שדברים בּטלים לא נכנסוּ הפּעם לאָזניו ולא לָקחוּ אֶת לבּוֹ, והחוֹרף כּבר חָלף־עבר, והנפש ערגָה להשתּפּךְ החוּצה בּצהלה עליזה.
מיכל ניגש עד הפּתח בּברכּיִים כּוֹשלוֹת, פּוֹסע וּמתנוֹדד כּשיכּוֹר, עמד בּחשאי, כּצל, מאַחרי הילָדים, עוֹמד ומציץ אֶל הרחוֹב בּעינַיִים דלוּחוֹת ותוֹהוֹת, כּמוּכּה־סַנורים.
– אָח־אָח־אָח, אֵל רחוּם וחַנוּן! הקיִץ הנה זה בּא… – נאנַח אנחה חשאִית לנַפשוֹ והבּיט לפניו אֶל השלוּליוֹת, הרצוֹת בּעקלתוֹן על־פּני הרחוֹב, בּחריצי הקרח הנבקע. אנחה זוֹ כּאִילוּ נשבה נשיבה קרה בּלבּוֹת הקטנים וכיבּתה בּהם בּבת אַחַת אֵת כּל העליזוּת הנלהבת הקוֹדמת. כּוּלָם נשתּתּקוּ, נדחקוּ ועמדוּ צפוּפים, כּשׂיוֹת אִילמוֹת נידחוֹת, מסביב לאביהם המיסכּן, הגבוֹה והכּפוּף, שהזקין בּלא עֵת, הבּיטוּ מַחרישים ונדכּאִים אֶל הרחוֹב, אֶל המקוֹם אשר הבּיט הוּא, כּאִילוּ רוּחַ־יגוֹן אַחַת תּקפה אֶת כּוּלָם.
ו
הרחוֹב נתחַדש כּוּלוֹ, שינה מַראֵהוּ מן הקצה אל הקצה. נשבוּ רוּחוֹת קלוֹת רענַנוֹת, מגפּפוֹת וּמעוֹררוֹת לב וּבשׂר. קלחוּ בּמרוּצה קילוּחי מי־אָביב עזים וּמהירים בּמַעלוֹת וּבמוֹרדוֹת. הרחוֹב התרחץ וקרן כּוּלוֹ בּשלוּליוֹת הקרח, הנמס וזוֹרם והוֹלךְ תּחת השמש. וּממַעל גָבהוּ השמַיִים מאוֹד – בּהירים וּרחָבים, זרוּעים פּה ושם תּלתּלי עננים לבנים, קלים וּשקוּפים. מַחנות ציפּרים למיניהם, בּעלי־כנף נוֹדדים, מסתּוֹבבים בּמרוֹם האַויר, מרחפים ותוֹעים כּנדהמים וצוֹרחים בּקוֹל, אַךְ קוֹל צריחָתם הרחוֹק נחבּא ואוֹבד בּרחבוּת האַויר מפּני קוֹל המוֹנוֹ של הרחוֹב, המתרגש ושוֹאֵן בּשפעת חַיִים חדשים.
בּתּי הרחוֹב כּבר ניטהרוּ מן השלג, והם עוֹמדים, כּעוֹלים מן הרחצה, בּגגוֹתיהם השחוֹרים והלחים, המטפטפים מכל עֵבר וּפינה. שערי החצרוֹת וּפתחי האַכסַדרוֹת כּוּלָם פּתוּחים לָרוָחָה, שוֹאפים בּכל פּה אֶת אַויר החוּץ הצוֹנן והצח. מפּנים הבּתּים, בּעד חַלוֹנוֹת ואֶשנַבּים פּתוּחים, נישׂאת המוּלה נרגשת והוֹמה דיבּוּר חַי וסוֹעֵר. אנשים ונשים סוֹבבים בּחצרוֹת כּנפעמים, כּתוֹעים בּעוֹלם חָדש. נשמע קוֹל צוָחָה רמה וּצלוּלָה, צוחַת גרוֹן בּתוּלָה, פּוֹלח את אַויר הרחוֹב, נשמע קוֹל הוֹלם פּטיש בּבּרזל, קוֹל צילצוּל עליז וחוֹגג בּמַכתּש של נחוֹשת. חבר ילָדים, תּינוֹקוֹת של בּית רבּם, הגיחוּ מאַחַת הפּינוֹת, מהם עוֹטפים סוּדרים אדוּמים לצואריהם, והם רוֹדפים כּוּלָם בּחרף־נפש וּבתרוּעת גיבּוֹרי־מלחָמה אַחרי תּרנגוֹל מתפּרץ מפּני אדוֹניו, הטס על־פּני הרחוֹב בּאלכסוֹן בּזקיפת כּנפיִים וּבקריאַת התמַרמרוּת וּמרד. ושם, בּאֶמצע הרחוֹב, עוֹמדים בּעלי־הבּתּים, לבוּשים קפטנים של מוֹךְ, וגוֹרפים בּמגוֹבוֹת שבּידיהם זבל חוּצוֹת, הצף בּמי־מַדמנה, מאַספים גללי סוּס וּבהמה, אִיש אִיש אל גל־האַשפּה אשר בּחצרוֹ. והנה נשמעה הצלָפת שוֹט בּאַויר ונתגלתה כּירכּרה קטנה של פּריץ עני מפּריצי המקוֹם, המתגלגלת וּבאה בּטיסה מהירה ובקישקוּש זוֹגוֹת, – והיהוּדים גוֹרפי הזבל נרתּעים לאחוֹריהם בּרגשוֹת דרךְ־אֶרץ, זוֹקפים עיִן וּמַבּיטים אַחרי הכּירכּרה המרקדה, ניצבים רגע בּלי־נוֹע והמגוֹבוֹת בּידיהם, תּמהים וחוֹלמים וּמַקשיבים לרחש האָביב.
בּאַחַת החצרוֹת הסמוּכוֹת חָברה חבוּרה של נשים על עגָלָה קטנה מדוּלדלת. זוֹהי עֶגלתוֹ של יוֹנה אִיש־מוּראוואנקה, שהביא מעיירתוֹ “שחוּטי־חוּץ” למכירה, כּדרכּוֹ בּכל יוֹם חמישי בּשבּת. הנשים הוֹמוֹת וּמדבּרוֹת כּוּלָן בּבת אֶחָת. הזריזוֹת שבּהן שוֹלחוֹת ידיִים אֶל מַצע הקש אשר בּעגָלָה וּמוֹשכוֹת מתּחתּיו צלעוֹת בּשׂר אָדוֹם, הוֹפכוֹת אוֹתן כּנגד השמש, מפשפּשוֹת בּהן בּאֶצבּעוֹת, בּוֹדקוֹת למוּמיהן, טוֹענוֹת לפני יוֹנה וּמתכּוונוֹת לקנתּרוֹ. ואוּלָם יוֹנה זה, שיהוּדי ערוּם הוּא וקר־המזג, אֵינוֹ מַשגיחַ בּטענוֹתיהן של נשים. עוֹמד הוּא בּתוֹךְ החבוּרה עמידה מוּצקה, בּפנים קוֹפאִים ודוֹממים, כּפני חירש ואִילם, דוֹחה דחייה קלה לאַחַר־יד אֶת הנשים הרוֹגשוֹת בּפניו, כּאָדם שדוֹחה גוֹלמי־עֵץ, העוֹמדים לשׂטן על דרכּוֹ, וּמדבּר אֶל אִשתּוֹ שׂרה־רייזה, היוֹשבת על הדוּכן מעוּטפת מטפּחת גדוֹלה, בּקוֹל שאנן וּבטוּחַ וּבהבלָעת הריש:
– שׂבה־בייזה, היוֹם קצב והמלָאכה מבוּבּה. נסע לדבכּנוּ!
הנשים מתעוֹררוֹת כּנגדוֹ:
– הכיצד, רב יוֹנה? זוֹ מה היא? הלא רציחָה כּזאת לא נשמעה בּכל העוֹלם כּוּלוֹ! אַרבּע עֶשׂרה פּרוּטוֹת מחיר נבלת עֵגל!
– הסחוֹבה שלי, הכּסף שלָכן! – משיב יוֹנה בּקרירוּת־לב אַכזרייה, בּלי הבּיט אֶל בּעלוֹת־דברוֹ. – על־כּבחכם לא אֶמכּוֹב לָכן אֶת בּשׂבי. שׂבה־בייזה, דפקי את הסוּס ונסע לדבכּנוּ!
– מַה תּאמרוּ לפגע רע זה? – מתמַרמרוֹת הנשים אֶל יוֹנה ואִשתּוֹ. – הלא יקרנים כּמוֹכם לא היוּ גם בּסדוֹם!
– בּסדוֹם לא היוּ, אבל בּעמוֹבה היוּ, – מתלוֹצץ יוֹנה בּפנים קרים ושאנַנים, שלא להעלוֹת אַף בּת־צחוֹק קלה קלה על שׂפתיו. – אִם אנַחנו יקבנים, הבי אַתּם טבחָנים! שׂבה־בייזה, דפקי אֶת הסוּס ונשוּב למוּבאוואנקה!
מיכל עדיִין עמד על מפתּן בּיתוֹ, בּתוֹךְ ילָדיו, שכוּר־שמש ונדהם מכּל המתרחש בּרחוֹב, עוֹמד וּמַבּיט לפניו בּעֵינַיִים תּוֹהוֹת, כּאָדם שהתעוּהוּ רגלָיו לעוֹלָם חָדש וזר. לבסוֹף נאנַח לנַפשוֹ אנחה חשאִית ואמר בּלחש:
– בּני־אָדם קוֹנים בּשׂר לכבוֹד השבּת…
בּפּתח נתגלתה אִשתּוֹ הקטנה והכּפוּפה, כּשהיא מפשפּשת בּשׂער ראשה מתּחת למטפּחתה ומעפעֶפת בּעֵיניה הצבוֹת. יצאה גם זלאטקה והתייצבה מאַחרי אִמה, מתכּווצת ורוֹעֶדת בּחוּלצתה הקלה. הבּית נשאַר ריק מאַחריהם. ערימת תּפּוּחי־האדמה המַעבישים בּפינת הבּיִת הצהיבה בּנוֹגה ענוֹג. רק קוּרי־העכּביש הקרוּעים, התּלוּיִים בּתּקרה המפוּחָמה, נדוּ לחוֹרף שהלךְ: נעוּ מפּני הרוּחַ, כּנוֹע עלים כּמוּשים אַחרוֹנים בּענפי אִילָנוֹת בּסוֹפוֹ של סתיו.
ז
ימים אחָדים לפני הפּסח זכרוּ נדיבי העיר את מיכל ושלחוּ לוֹ אֶל בּיתוֹ אַרגָז מלא מַצוֹת. אַדמת הרחוֹב כּבר יבשה כּוּלָה ורוּחוֹת פּוֹשרוֹת נישׂאוּ בּאַויר. הגיעוּ ימים טוֹבים לָעוֹלם, ימי אוֹרה ושמש. דלת הבּיִת היתה פּתוּחָה כּל היוֹם, אחוּזה בּיתד־עֵץ, שנתקעה לצוֹרךְ זה בּקרקע. הקטנים התפּזרוּ לנַפשם על־פּני הרחוֹב, מתרוֹצצים אָנה ואָנה בּרגליהם היחפוֹת, מתגנבים פּעם בּפעם לָבוֹא אֶל הבּיִת, מוֹשכים ולוֹקחים בּאֵין רוֹאִים מן המַצה אשר בּאַרגָז מלוֹא קוּמציהם, חוֹטפים ואוֹכלים אוֹתה בּפינה מוּצנַעת בּחריקת שינַיִים מהירוֹת ונחפּזים לרוּץ אֶל חַצרוֹת השכנים, לעמוֹד שם ולראוֹת בּילדי בּעלי־בתּים חשוּבים, המַקדימים לשׂחק את משׂחַק האגוֹזים.
מיכל התהלךְ בּתוֹךְ הרחוֹב בּחשאי, מתנַהל לאִטוֹ כּצל, הוֹלךְ וסוֹקר ותר בּכל המקוֹמוֹת, מתעכּב בּכל עֵבר וּפינה, נאנח כּל העֵת לנַפשוֹ, נוֹשׂא עֵיניו אֶל השׂדוֹת הטוֹבעים עדיִין בּמַיִם, מציץ אֶל חַצרוֹת השכנים, בּמקוֹם שהחַג כּבר התחיל להראות אוֹתוֹתיו. שוּלחָנוֹת וסַפסלים מרוּחָצים מתייבּשים בּחַמה, ערימוֹת ספרים מתאַוררוֹת בּרוּחַ, ונשים עם נַערוֹתיהן המשרתוֹת עוֹמדוֹת וּמשפשפוֹת וּמטהרוֹת את כּלי הבּיִת בּשקידה נמרצת, מַגעילוֹת את המיחַמים וּמדיחוֹת בּמַיִם את בּקבּוּקי־הפּסח הגדוֹלים והכּרסניים.
עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא נפתּח עד אַפסי אֶרץ ושמַיִים, נתגלָה לאוֹרךְ ולרוֹחַב, ורק במַעמַקי הלב פּירכּס בּחשאי כּאב עמוּם, טמיר ונעלָם, אשר אֵין לוֹ שם ואֵין לוֹ תּקוָה עוֹד. פּעם אַחַת נזדמן מיכל בּדרך־הילוּכוֹ לאַחַד המקוֹמוֹת הרחוֹקים מאַחרי העיר, לפרשת הדרכים, שמשם שבילים צרים וּרחַבים וּנתיבוֹת עקלקלוֹת מסתּעפים והוֹלכים למרחוֹק, להכּפרים והיִישוּבים אשר בּסביבה. בּמקוֹמוֹת אֵלוּ עוֹמדים התּגָרים הפּעוּטים, אִיש פּלסוֹ בּידוֹ, וצוֹפים לעֶגלוֹת האִיכּרים וליבוּל כּפריהם, שהלָלוּ מוֹבילים לָעיר למכירה. כּשעבר מיכל בּדרכּוֹ את הגשר, ראה את זלאטקה עוֹמדת בּמעילה הקל בּוֹדדה לנַפשה, קטנה וּכפוּפה וּפניה עצוּבים, כּפני יֶלד עזוּב ונשכּח, ידיה נשענוֹת בּמַעקה הגשר ועֵיניה תּלוּיוֹת לָאַויר, אֶל השׂדוֹת המוּצפים בּצעֵי־מַיִם, השוֹקטים וזוֹהרים תּחת שמש־האָביב. מיכל עבר על־פּניה לאִטוֹ, כּאָדם זר, ורק לאַחַר שפּסע פּסיעוֹת אחָדוֹת, עמד פּתאוֹם, הפךְ אֶת פּניו לעוּמַת בּתּוֹ, אִיֵים עליה בּאֶצבּעוֹ וצעק בּקוֹל:
– מוּפקרת, הבּיתה לכי! ראִי, עוֹד נכוֹנים לָךְ שפטים מידי על לכתּךְ אַחרי בּחוּרים!…
וּפנה והלךְ לדרכּוֹ. מאַחרי העיר השׂתּרעוּ גנים ריקים עם גדרוֹתיהם הגבוֹהוֹת, וּמתּוֹכם הציצוּ אילָנוֹת חשׂוּפים, שקצוֹת זלזליהם היבשים כּבר נתעגלוּ והניצוּ פּטמוֹת־פּקעים שחוֹרוֹת. גרנוֹת הבהיקוּ לנוֹכח קרני השמש בּזהב גגוֹת־קש חדשים. מאַחרי הגנים והגרנוֹת נשבה רוּחַ קרה. זרמי־אוֹר שטפוּ והבריקוּ מכּל העברים, סינוורוּ אֶת העֵינַיִים, הכּוּ אֶת הלב בּתמהוֹן, והדרכים והנתיבוֹת הלבנים, המתעקלים בּמרחַק השׂדוֹת, בּגבעוֹת וּבעמקים, שימשוּ כּוּלָם בּעירבּוּביה ונדמוּ כּפסי־נייר לבנים מעוֹפפים בּאַויר.
התּגָרים המשתּעממים קידמוּ את פּני מיכל מתּוֹךְ זחיחוּת־הדעת.
– אָה, הנה הרוּחַ הרעה כּבר יצאה לטיֵיל בּעוֹלָם! – קפץ ואָמר אֶחד מן החבוּרה. – בּרוּךְ הבּא! אַךְ זה אוֹרח חָשוּב! שלוֹם עליכם, רב מיכל! מאַיִן ולאָן?
זה שקפץ כּנגד מיכל היה אֶחָד מפּרחי התּגרים, בּחוּר צהוֹב, שפּניו זרוּעים עדשים ועֵיניו המימיוֹת מתעצמוֹת בּשעת דיבּוּרוֹ וּמחַייכוֹת בּסדקיהן. מיכל נדהם מפּניו והבּיט אֵלָיו בּעינַיִים מבוּלבּלוֹת. שאָר התּגרים נתנוּ קוֹלָם בּצחוֹק.
– מה הצחוֹק הזה? – שאל מיכל בּקוֹל עמוּם.
– חָלילה, כּלוּם צוֹחקים אָנוּ? – התעוֹדד הבּחוּר הצהוֹב לצחוֹק חביריו. – אַדרבּה, שׂמחים אָנוּ לראוֹתךָ שוּב חַי וקיים! אוֹרחַ חָשוּב אַתּה לָנוּ. מתגעגעים היִינוּ עליךָ כּל החוֹרף. סַפּר־נא לָנוּ חדשוֹת מן הנַעשׂה בּמרחַקים. מַה נשמע שם על התּנוּר?
הבּחוּר הצהוב קרץ לחביריו בּסדקי עֵיניו, והלָלוּ ענוּ שוּב בּצחוֹק. מיכל פּער פּיו, בּיקש לאמוֹר דבר, אַךְ לשוֹנוֹ דבקה לחכּוֹ. הבּחוּר התבּוֹנן על סביבוֹתיו כּמנַצחַ, כּוּלוֹ נהנה וצוֹהל.
– הגידה, רב מיכל, אַל תּכחד ממנוּ דבר: הן לא שכבת בּטל על התּנוּר כּל החוֹרף? מסתּמא נזכּה בּקרוֹב לשׂמוֹחַ אִתּךָ בּברית־מילה, האַף אֵין זאת?
מיכל הבּיט אֶל בּני־החבוּרה, המתפּתּלים מתּוֹךְ רוֹב צחוֹק, בּעֵינַיִים קמוֹת. שׂפתיו יבשוּ ורעדוּ.
– אֶחָד… אֶחָד נסתּלק בּחוֹרף הזה… – מילמל ואָמר בּקוֹל נחנק. – אֶחָד… אֶחָד מילָדי מת עלי…
תּגר זקן, שזקנוּ וּפאוֹתיו מגוּדלים פּרע וסוּדר חָבוּש לוֹ למַעלָה מאָזניו, קם מן הצד מעל האֶבן, אשר ישב עליה, משךְ בּכתפיו כּלפּי בּני־החבוּרה ואָמַר לָהם בּנזיפה:
– פֶה, בּחוּרים! בּוּשה וּכלימה! לָמה התגוֹללתּם על יהוּדי חוֹלה? מה ראִיתם בּוֹ? אָדם חוֹלה מהלךְ לוֹ, אֵינוֹ פּוֹגע בּאִיש לרעה, – לָמה תּצערוּהוּ?…
מיכל ניענַע בּידוֹ לעוּמתוֹ בּאין אוֹמר וּדברים וּמיהר וּפנה לעֵבר השׂדה, פּוֹסע וגוֹרר אֶת רגלָיו הנחשלוֹת על־פּני רגבי־האדמה הטחוּבים. לבּוֹ חָלש וכל גוּפוֹ תּש ונמשךְ למַטה. הכּאֵב העמוּם, הטמיר והנעלָם, שהיה מפרכּס בּקרבּוֹ כּל העֵת בּחשאי, גָדל עתּה ורחַב והגיע עד הנפש. וּפתאוֹם פּרץ זרם דם אל ראשוֹ והסעיר את מוֹחוֹ. מיכל הפךְ את פּניו אֶל עֵבר התּגרים, קימץ את שני אֶגרוֹפיו לעוּמתם וצעק אליהם מתּוֹךְ השׂדה בּקוֹל־זוָעוֹת:
– גזלנים! רוֹצחים! עלוּקוֹת! חַכּוּ כּמעט קט! אלוֹהים לא יחריש! אֵל־נקמוֹת הוּא! עוֹד יקיץ הקץ עליכם! עוֹד יקיץ הקץ על כּל העוֹלָם כּוּלוֹ!…
רגָעים אחָדים עמד בּשׂדה, מאַיֵים בּידיִים פּרוּשׂוֹת לָאַויר וצוֹעֵק צעקה בּלתּי־בּרוּרה. רוּחַ חזקה ורענַנה נשבה אֶל פּניו והרימה את כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ הנפוּחָה, וּמראֵהוּ קוֹדר וזוֹעֵם, כּוּלוֹ מחָאָה שוֹוַעת נגד שמי־האָביב הבּהירים והשמש הטוֹבה, המאִירה וחוֹננת לכּל.
א
פייבקה היה נַער כּפרי בּן תּשע, פּרוּע ונעזב לנַפשוֹ, שכּל ימיו גָדל בּין ילדי האִיכּרים הפּרוּעים והנעזבים לנַפשם. כּמוֹהוּ כּאָביו: מה אָביו, מַתּית הנַפּח, היה היהוּדי האֶחָד בּכפר סטארוֹדוּבּוֹב בּין שכניו הגוֹיִים, אף פייבקה היה הנַער היהוּדי האֶחָד בּין המוֹן השקצים, ילדי הכּפר. נערים אחרים זוּלָתם כּמעט לא ידע ולא ראָה מעוֹלָם. לוּלא שתּי עֵיניו השחוֹרוֹת, המַבּיטוֹת בּעקשנוּת לוֹהטת מתּחת לכוֹבעו העמוֹק, כּוֹבע־איכּרים ישן ודהוּי, קשה היה להכּיר בּפניו, כּי מזרע היהוּדים הוּא. מנַיִין לוֹ לנַער יהוּדי פּנים משוּנים אֵלוּ, מוּכּים וּשׂרוּטים, שׂפה עֶליוֹנה זוֹ, שצלקת אדוּמה כּדם דוֹלקת בּה, רגליִים יחפוֹת אֵלוּ, גסוֹת וּמרוּפּטוֹת? ואוּלָם פייבקה ירש מאִמוֹ זוּג עֵינַיִים שחוֹרוֹת, לוֹהטוֹת בּעקשנוּת קוֹדרת.
רוֹב ימי הקיִץ והסתיו היה פייבקה מבלה בּיער הסמוּךְ לכּפר, הוּא וַחבריו השקצים עמוֹ, מלקט שם בּחבוּרה כּמהים וּפיטריוֹת, מטפּס על האִילנוֹת הגבוֹהים וּמַפריחַ מעל צמרוֹתיהם את החסידוֹת, הרוֹבצוֹת על קניהן לָבטח. אוֹ יֵש שהיה עוֹשׂה מלאכתּוֹ בּבצעֵי־המַיִם, חוֹצה אוֹתם עד הבּרכּיִים וּמחפּשׂ צלוֹפחים שחוֹרים חלָקים וּשאָר מיני שרצים. אוֹ יֵש שהיה רץ, רצוֹא וָשוֹב, כּעֵגל משוּלָח, על־פּני מרחַב השׂדוֹת בּעֵת קציר החָציר, מטפּס ועוֹלה על קרוֹן גבוֹה טעוּן שחת וּמרקד מלמַעלָה תּחת שמי־הקיִץ הבּוֹערים, צוֹעֵק בּגרוֹן ניחָר אֶל חבריו צעקת־פּראִים נלהבת. וּפעמים היה מתבּוֹדד כּחוֹם היוֹם בּגוֹרן אפלה צוֹננת, תּוֹלה עצמוֹ ורוֹכב על אַחַת הקוֹרוֹת מתּחת לגָג, מכרסם להנאָתוֹ אַגָסים מצוּמקים, שמשךְ ולָקח בּאֵין רוֹאים מתּוֹךְ השׂק המוּצנע תּחת מיטתה של אִמוֹ, מַבּיט אֶל שברירי השמש, המסתּננים בּעד החוֹרים והסדקים וּמשתּפּכים בּאַפלוּלית הגוֹרן כּאבק־זהב פּוֹרחַ, מפנה לבּוֹ לבטלה נעימה וּמהרהר הירהוּרים. מהרהר פייבקה בּשעת־בּדידוּת זוֹ את הירהוּריו הנעימים על מיקיטה של חוואֶדאֶר, הוּא מיקיטה החַייל, שעלה לגדוּלָה בּמרחַקים, נַעשׂה שם קוֹנדוּקטוֹר בּרכּבת של מסילת־הבּרזל, ועכשיו חָזר הבּיתה, הראָה לעֵיני כּל אַנשי הכּפר צרוֹר כּסף מלא וגָדוּש, וּבערבים הוּא יוֹשב על מפתּן בּית אָביו, מדבּר גבוֹהה וּמסַלסל בּשׂפמוֹ, סביבוֹ המוֹן בּחוּרים וּבתוּלוֹת עוֹמדים צפוּפים, וּכטוֹב לבּוֹ עליו הוּא מחַלל לפניהם בּחָליל.
וּפעמים רבּוֹת קרה מקרהוּ של פייבקה, שהיה מתעלם מן העיִן וגם בּלילה לא נוֹדע מקוֹמוֹ. ואוּלָם אָביו ואִמוֹ, מַתּית הנַפּח ואִשתּוֹ הנַפּחית, לא שׂמוּ לב לָזה ולא כּיהוּ בּוֹ. כּי קללת אלוֹהים רבצה על הנַער, הפּרוּע והמשוּלָח לנַפשוֹ כּעיִר פּרא בּמדבּר, והוּא הוֹלךְ וגָדל ללא תּוֹרה וּללא דרךְ־אֶרץ.
פייבקה היה נַעַר עז־נפש ולא ידע פּחד. ורק שני דברים עמדוּ לוֹ על דרכּוֹ, וּמפּניהם היה לבּוֹ מהסס. שני הדברים היוּ: האלוֹהים והתּפילה. את פּני האלוֹהים לא ראָה פייבקה מימיו, אַךְ את שמוֹ שמע לעתּים קרוֹבוֹת. בּשם אלוֹהים היוּ מַתּית ואִשתּוֹ מַטיפים לוֹ מוּסר בּימי השבּת וּמַבטיחים לוֹ עוֹנש רב לעתיד לָבוֹא, וּבשעת מַעשׂה היוּ נוֹשׂאִים עֵיניהם אֶל התּקרה ונאנחים מרה. העניין הזה היה עניין רע והֵמַר לפייבקה את ימי תּענוּגוֹתיו. ידוֹע ידע, כּי כּל מַה שהוּא הוֹלךְ וגָדל, הוֹלךְ וקרב היוֹם המַר, יוֹם צרה ותוֹכחָה, שאָנוּס יִהיֶה להתייצב לפני האֵל הגָדוֹל והנוֹרא, השוֹכן בּמסתּרים. וּפעם אַחַת היה מַעשׂה וּכפשׂע היה בּין פייבקה וּבין הסַכּנה. מַעשׂה בּאיש יהוּדי שחוֹר, לָבוּש פּרוַת־כּבשׂים שחוֹרה ואֵזוֹר־צמר אָדוֹם אָזוּר לוֹ על מתניו, שנגלָה בּביתוֹ של מַתּית לפתע־פּתאוֹם בּיוֹם־חוֹרף קר, עֵת קדר העוֹלָם וסוּפת־שלג התחוֹללָה בּחוּץ. אוֹתוֹ היהוּדי השחוֹר בּעל זקן אָרוֹךְ היה וגבּוֹת־עֵיניו זוֹעפוֹת, וּמלאכתּוֹ בּבית מַתּית הנַפּח היתה מלאכת־הקוֹדש: בּא מן העיר להריק את קוּפּת הצדקה המסוּיֶידת לָבן, המסוּמרת אֶל המַשקוֹף ממַעל לדלת. אֵשת מַתּית הגישה אֶל השוּלחָן מנחָה לפני אִיש־האלוֹהים האוֹרחַ: קערה מלאָה תּפּוּחי־אדמה מבוּשלים וּקערה מלאָה חָלָב חמוּץ. היהוּדי השחוֹר שיפשף אֶת ידיו החיורוֹת והדקוֹת זוֹ בּזוֹ ועצם את עֵיניו בּכוונה רבּה על שתּי הקערוֹת המלאוֹת, העוֹמדוֹת לפניו. וכאשר חָזר וּפקח את עֵיניו, ראָה בּעד ההבל הלָבן, המתמר ועוֹלה מתּוֹךְ תּפּוּחי־האדמה הרוֹתחים, את הנַער הנבהל, העוֹמד בּקרן־זוית, נחבּא אֶל המיטוֹת. רמַז אִיש־האלוֹהים לפייבקה בּאצבּעוֹ, כּי יִקרב אֵלָיו.
– תּוֹרה לָמַדּת, בּני? – וּפשט את ידוֹ וצבט לוֹ בּלחיוֹ בּשתּי אֶצבּעוֹת קרוֹת, צהוּבּוֹת ודקוֹת, שריחַ אַבקת־טבּק נדף מהן אֶל אפּוֹ של פייבקה. פּני האֵם, הניצבת נפעמה ליד התּנוּר, אָדמוּ מאוֹד, והיא פּוֹסַעת פּסיעה אַחַת אֶל הבּיִת וּמתאַמצת להצדיק בּגימגוּם־מלים את בּנה הקטן הפּרוּע לפני האוֹרחַ החָסיד. היהוּדי השחוֹר הרים את ראשוֹ מעל שתּי הקערוֹת אשר לפניו, זקף את עֵיניו כּלפּי מַעלָה וניענַע את זקנוֹ האָרוֹךְ לכאן וּלכאן. נַענוּעים אֵלוּ של זקן אִיש־האלוֹהים לא היוּ אוֹת לטוֹבה. פייבקה ריתּת כּוּלוֹ וקוֹר החריד את לבּוֹ. אַחַר־כּךְ בּאוּ לילוֹת־בּלָהוֹת. בּלילוֹת ההם ראָה בּחלוֹמוֹ המוֹן אֶצבּעוֹת קרוֹת, צהוּבּוֹת ודקוֹת, שלוּחוֹת אֵלָיו לעשׂוֹת לוֹ רעה, וריחָן הזר, ריחַ חָריף, מתקתּק־מריר, שׂם מַחנק לגרוֹנוֹ.
תּפילה לא לימדוּ את פייבקה. הכּפר סטארוֹדוּבּוֹב כּפר נידח ונעזב היה, רחוֹק מיִישוּב של יהוּדים. בּכל שבּת ושבּת, בהיוֹת הבּוֹקר, היה פייבקה שוֹכב על משכּבוֹ ורוֹאֶה את מַתּית אָביו עוֹשׂה מיני מַעשׂים, אשר לא יֵיעשׂוּ בּימוֹת החוֹל: לוֹבש קפּוֹטה שחוֹרה, קרוּעה וּבלוּאָה, מתעטף בּטלית מַצהיבה, עוֹצם עֵיניו ועוֹמד אֶל הקיר להשתּחווֹת וּלהתפּלל בּלָחַש. פייבקה חָש, כּי השתּחוָיה זוֹ וּלחישוֹת אֵלו מכוּוָנוֹת כּלפי אלוֹהים, ולא ידע מנוּחָה בּנַפשוֹ. תּמה היה על אָביו, שמַעמיד הוּא את פּניו כּנגד הסַכּנה. אִילוּ היה הוּא תּחתּיו, לא היה פּוֹגע בּאלוֹהים כּל־עיקר, לא לטוֹבה ולא רעה. מתּוֹךְ הירהוּרים אֵלו היה פייבקה שוֹכב כּל זמן התּפילָה חָבוּי תּחת השׂמיכה, והיה יוֹרד מעל משכּבוֹ רק בּשעה שאִמוֹ התחילָה מקשקשת בּקערוֹת וּבכפּוֹת ליד התּנוּר והכּיריִים וריחַ נעים, שבּתּי, של צנוֹן וּבצלים מרוּסקים, עשׂוּיִים בּשוּמן, היה נישׂא בּבּיִת הקטן.
ב
כּךְ עברוּ ימים וחָלפוּ שנים, קיִץ אַחרי חוֹרף וחוֹרף אַחרי קיִץ. פייבקה גָדל והיה לנַער בּן תּשע, שפּניו מוּכּים וּשׂרוּטים, צלקת אדוּמה כּדם דוֹלקת בּשׂפתוֹ העֶליוֹנה ורגלָיו היחפוֹת גסוֹת וּמרוּפּטוֹת, שלא כּרגלי יֶלד, – נַער פּרוּע וּמשוּלָח לנַפשוֹ שקללת אלוֹהים רוֹבצת עליו. כּךְ עבר גם הקיִץ האַחרוֹן והגיעוּ ימי הסתיו.
בּימי הסתיו ההם כּרעה אֵשת מַתּית הנַפּח לָלדת בּפּעם השביעית, ועוֹד היא כּוֹאֶבת ורוּחָה לא שב אֵליה, והנה התרגשוּ וּבאוּ הימים הנוֹראִים, עֵת האַויר צוֹנן בּחוּץ, הבּקרים עוֹטים ערפל והדגה אשר בּמַיִם תּחרד. בּדמיוֹנה של האִשה הכּפרית הבּוֹדדה נתערבוּ ימי־לידתה הדווּיִים עם ימי־הדין הנוֹראִים לימי מצוּקה אַחַת, הרת יגוֹן ותוֹכחת־אלוֹהים. התהלכה בּביתה בּחשאי, כּכוֹרעת תּחת מוּעקה כּבדה, מתנוֹעעת כּצל, ללא תּקוָה וללא ניחוּמים לנַפשה. השנים האַחרוֹנוֹת שנוֹת־תּלָאָה היו. בּנוֹתיה הגדוֹלוֹת, הבּתוּלוֹת הבּוֹגרוֹת, עזבוּ את הכּפר אַחַת אֶחָת והלכוּ אל הערים הסמוּכוֹת לשרת בּבתּי זרים. האִיכּר, אשר ממנוּ לחמם נמצא, לָמַד אֶל דרכי העוֹלָם ונַעשׂה ערוּם ורע משהיה. והימים הטוֹבים, ימי העלוּמים והכּוֹחַ, כּבר חָלפוּ לבלי שוּב. נמלכה אֵשת הנַפּח והחליטה הפּעם לשלוֹחַ ליוֹם־הכּיפּוּרים אֶל מניין המתפּללים בּכּפר הגָדוֹל את שני הגברים אשר בּביתה, את מַתּית ואת פייבקה. מי יוֹדע – אוּלי לתפילת שניהם יקשיב אלוֹהים ממכוֹן קדשוֹ וירךְ את לבּוֹ, אוּלי יחוּס וירחם.
פּעם אַחַת בּבּוֹקר רחץ מַתּית את פּניו המפוּחָמים, לָבש את קפּוֹטת־השבּת הקרוּעה והבּלוּאָה, עמד ליד החַלוֹן ועיפעֵף בּעֵיניו הצבוֹת כּנגד אוֹר היוֹם הבּהיר. אוֹתוֹ היוֹם עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים היה. בּבּיִת הקטן והנמוּךְ פּיעפּע הבל חַם, שבּקע ועלה מתּוֹךְ התּנוּר המוּסק, ונדף ריחַ ניחוֹחַ של לפתּן־גזר מצוּמק. אֵשת מַתּית יצאָה אל הכּפר לבקש את פייבקה והביאָה אוֹתוֹ הבּיתה, כּשהוּא פּרוּע וּמבוּלבּל וּפניו נלהבים. בּבּוֹקר ההוּא הפרידוּ את פייבקה וּלקחוּהוּ מעם הכּפר בּעֶצם ההתלהבוּת, בּעֶצם שעת אוֹשר וחדוָה עֶליוֹנה, אשר כּמוֹה לא תּישנה עוֹד עד עוֹלָם. מיקיטה של חוואֶדאֶר אָסַר אֶל העגָלה בּפעם הראשונה את סייחוֹ של אָביו, את הסייח האָמוֹץ הפּרא, שהיה לפלא לעֵיני כּל רוֹאָיו. כּל השקצים אשר בּכּפר היוּ בּאוֹתוֹ מַעמד. הסייח הצעיר התקוֹמם בּרגליו הקדוֹמַניוֹת לבעליו, רתח והסתּוֹבב בּתוֹךְ מַאסרוֹ, נשם בּכל חוֹם גוּפוֹ מתּוֹךְ נחיריו הרחָבים, הרוֹעדים, הבּיט כּמטוֹרף אֶל השקצים הרבּים שנקהלוּ עליו, רקע בּפרסוֹתיו על מקוֹם אֶחָד מקוֹצר־רוּחַ, כּאִילוּ נתכּוון להמיט תּחתּיו את כּל האָרץ כּוּלָה. וּפתאוֹם זינק ממקוֹמוֹ בּכל כּוֹחוֹ, קפץ קפיצה משוּנה והתחיל טס על־פּני הרחוֹב, שוֹטף ועוֹבר בּכּפר, הוֹא והעגָלה עמוֹ. קם שאוֹן וּצוָחָה. פייבקה היה מן הזריזים המַקדימים, שיצאוּ לרדוֹף אַחרי הסוּס הצעיר בּתוֹךְ תּימרוֹת אבק, וחירף את נַפשוֹ בּשעת הסַכּנה לתפסוֹ ברסנוֹ.
האֵם רחצה את פּניו, התבּוֹננה אֵלָיו מכּפּוֹת רגלָיו היחפוֹת והמרוּפּטוֹת ועד ראשוֹ החָבוּש כּוֹבע־אִיכּרים ישן ועמוֹק, תּקעה לידוֹ צרוֹר צרכי־אוֹכל ואָמרה לוֹ:
– לךְ והיִית נַעַר חָסיד, ואלוֹהים יִסלח לָךְ.
אַחַר־כּךְ עמדה על מפתּן בּיתה והבּיטה אַחרי שני הגברים שלָה, היוֹצאִים לכפר רחוֹק להתפּלל בּמניין יהוּדי בּיוֹם־הדין. שבעת הילָדים, שהעמידה בּחַיֶיה, הזקינוּ והחלישוּ את האִשה קשת־הלב וּקשת־העוֹרף, וּכשנשארה לבדה בּפתח בּיתה והבּיטה אַחרי בּנה הקטן, הפּרוּע והיחף, ההוֹלךְ בּפּעם הראשוֹנה להתייצב לפני האלוֹהים, לא קמה בּה עוֹד רוּחַ. כּבשה פּניה בּמזוּזת הפּתח וגעתה בּבּכי.
פייבקה הלךְ אַחרי אָביו בּדוּמייה, כּכבשׂה אִילמת. דרךְ־החוֹל נמשכה בּין שׂדוֹת קצוּרים, שוֹממים, ועד הכּפר הגָדוֹל, אשר שם המניין, היה מַהלךְ שתּי שעוֹת לפניהם. פּחד ותמהוֹן כּבשוּ את לבּוֹ. פייבקה לא ידע כּל־צרכּוֹ, לאָן מוֹליכים אוֹתוֹ וּמה יֵיעשה לוֹ שם, בּמקוֹם הזר. ממוֹחוֹ עדיִין לא פּגה אוֹתה ההתלהבוּת, שבּה שטף ועבר סייחוֹ המתפּרץ של מיקיטה על־פּני הכּפר. אַךְ לָמה לָבש אָביו פּתאוֹם, בּיוֹם שאֵינוֹ שבּת, את הקפּוֹטה השחוֹרה, הקרוּעה והבּלוּאָה? לָמה לָקח אִתּוֹ לדרךְ את הטלית עם החָלוּק הרחב הלבן? אֵין זאת כּי־אִם הגיעה כּבר השעה הנוֹראה, הצפוּיה לוֹ לרעתוֹ, שעת הפּוּרעניוֹת, שאֵין מפלט ממנה.
והנה בּאוּ עד היער הסטארוֹדּוּבּוֹבי הגָדוֹל, שכּל אִילָנוֹתיו עמדוּ עכשיו דוֹממים ועצוּבים על שלכת עליהם הצהוּבּים. פייבקה פּרש מאַחרי אָביו וּפנה אל היער. רעיוֹן ניצנץ בּמוֹחוֹ: אוּלי יִשׂא את רגלָיו ויִימלט על נַפשוֹ אֶל מַעמַקי היער? הלא מוּטב לוֹ שיִישאֵר שם כּל ימי חַייו. שם יִתחַבּר אֶל בּנה של מיכאלינה השיכּוֹרה, הוּא סטיוֹפּה סתוּם־העיִן, שם יִצלוּ שניהם תּפּוּחי־אדמה על מדוּרת זרדים יבשים, וּמשם יִתגנבוּ שניהם אֶל פּרוֹת הכּפר, הרוֹעוֹת באפר, לחלוֹב חָלָב מעטיניהן. גם כּי יכּוּ אוֹתוֹ, גם כּי ימיתוּהוּ – הוּא יקשה את ערפּוֹ ולא יעזוֹב את היער.
אַךְ פייבקה לא בּיצע את מַחשבתּוֹ. משנכנַס לבין האילָנוֹת והתחיל פּוֹסע יחידי בּתוֹךְ הדממה הרבּה על העלים הכּמוּשים, ראה את היער מוּאָר כּוּלוֹ בּאוֹר גָנוּז, חיור ורךְ, השוֹפע ועוֹלה כּאִילוּ ממַעמַקים, והד מוּזר שמע – הד השלכת, המרשרשת בּהמוּלה תּחת רגלָיו. תּוּגָה עזה לָחצה את לבּוֹ ואֵימה גדוֹלָה נפלה עליו, אֵימַת הדממה והבּדידוּת.
מַתּית הנַפּח עמד בּדרךְ־הילוּכוֹ, תּוֹהה וּמשתּאֶה, מַבּיט על סביבוֹתיו וּמעפעֵף בּעֵיניו הצבוֹת.
– פייבה, אַיֶכּה?
פייבקה יצא מן היער.
– פייבה, היוֹם אָסוּר בּיער. היוֹם יִכעס אלוֹהים. היוֹם השתּדל להיוֹת נַער חָסיד, – נזכּר מַתּית בּדברי אִשתּוֹ וחָזר עליהם, – וצריךְ אַתּה… לענוֹת אָמן.
פייבקה השפּיל את עֵיניו וכבש אוֹתן בּרגלָיו היחפוֹת.
– והלא אני אֵיני יכוֹל! – אָמַר מתּוֹךְ רוֹגז.
– כּלוּם עבוֹדה קשה היא לענוֹת אָמן? – הרגיע האָב את בּנוֹ וגיחוּךְ חָרד האִיר את פּניו השׂעירים והענותנים. – רוֹאֶה אַתּה, שהכּל עוֹנים, ואַף אַתּה עוֹנה. ואלוֹהים יִסלח לָךְ, – נזכּר מַתּית שוּב בּדברי אִשתּוֹ.
פייבקה החריש, ושוּב נגרר אַחרי אָביו מתּוֹךְ כּניעה, כּכבשׂה אִילמת, מַה יִשאלוּ אוֹתוֹ שם, בּמקוֹם הזר, וּמַה יענה? פייבקה הבּיט לפניו ושיעֵר בּנַפשוֹ, כּי הוֹלכים הם אֶל המקוֹם הרחוֹק ההוּא, אשר שם יוֹרדים קצוֹת השמַיים החיורים, המוּאָרים בּנוֹגה זךְ. שם, על תּל גָבוֹה, יוֹשב האלוֹהים, והוּא אִיש־שׂיבה, עוֹטה פּרוַת־כּבשׂים גדוֹלָה וּרחָבה. הכּל ניגָשים אֵלָיו, והוּא שוֹאֵל. הוּא שוֹאֵל, והכּל חַייבים לענוֹת. והאלוֹהים מנַענע את זקנוֹ האָרוֹךְ בּתוֹךְ פּרוַת־הכּבשׂים הגדוֹלָה והרחָבה לכאן וּלכאן. אבל אֵיךְ יִפצה פּה וּמה יענה הוּא, נַער קטן וּפרוּע כּמוֹהוּ, לפני האֵל הגדוֹל והנוֹרא, אשר אֵין מנוֹס ואֵין מפלָט ממנוּ?
הרבּה עבירוֹת כּבר עבר פייבקה בּחַייו הקצרים, עבירוֹת קלוֹת וַחמוּרוֹת, שאִמוֹ זכרה לוֹ תּמיד והוֹכיחָה אוֹתוֹ עליהן מדי שבּת בּשבּתּוֹ. ואוּלָם עתּה הירהר פייבקה רק בּשתּי העבירוֹת, שעבר בזמַן האַחרוֹן ואִמוֹ עדיִין לא ידעה כּלוּם. עבירה אַחַת נתגלגלָה לוֹ על־ידי אַניסקה הקבּצן. אַניסקה היה קבּצן עיור, שכּל ימיו היה מַחזיר על הכּפרים וּמגשש את דרכּוֹ בּמטהוּ הגָדוֹל. והנה היה מַעשׂה לפני ימים מוּעטים ופייבקה נוֹעץ את אַחַד השקצים להתנַכּל בּאַניסקה וּלהרעימוֹ. עמדוּ שניהם והניחוּ לוֹ סוּלָם על דרכּוֹ. נתקל אַניסקה בּסוּלָם ונפל עליו בּפישוּט אֵיברים וחָבט את חוֹטמוֹ עד זוֹב דם. נקהלוּ האִיכּרים ותפסוּ אֶת פייבקה. ישב אַניסקה העיור בּרחוֹבוֹ של כּפר, דם פּניו שוֹתת, והוּא בּוֹכה בּדמעוֹת שליש, בּוֹכה וטוֹעֵן, כּי אלוֹהים לא יכפּר על דמוֹ השפוּךְ עד עוֹלָם. עמדוּ האִיכּרים והלקוּ את היהוּדוֹן הקטן כּכל חַטאתוֹ. ואוּלָם פייבקה הרגיש בּנַפשוֹ, כּי בּזה לא רצה עדיִין את עווֹנוֹ. האלוֹהים לא יכפּר על דם אַניסקה השפוּךְ עד עוֹלָם!
ושוּב היה מַעשׂה וּפייבקה נכשל שנית בּדבר עבירה מחוּץ לכּפר, בּמקוֹם הסמוּךְ לשׂדה־הקברוֹת של האִיכּרים. אוֹתה שעה היתה חבוּרת שקצים מבּני־הכּפר, וּפייבקה בּתוֹכם, רוֹדפת אַחרי סיעת יוֹנים וּמיידה אבנים בּהן. זרק גם פייבקה אבנים בּאויר. גָרם העווֹן וּפגע בּאֶבן בּצלָב הלָבן, העוֹמד על תּלוֹ בּצלמוֹ הערוֹם בּפתח שׂדה־הקברוֹת. ראוּ השקצים את הדבר וּרעדה אחָזתם. ואוּלָם חבירים טוֹבים היוּ לפייבקה בּיניהם, שהגנוּ עליו מפּני הקנאִים. חביריו אֵלוּ הסבּירוּ לוֹ, כּי עבר עבירה חמוּרה, שאֵין לה כּפּרה עוֹלָמית, כּי פּגע בּאֶבן בּבן־האלוֹהים עצמוֹ. כּל הפּוֹגע בּבן־האלוֹהים, דינוֹ לתלייה וסוֹפוֹ יוֹרש גיהינוֹם.
עכשיו הירהר פייבקה בּשתּי העבירוֹת החמוּרוֹת האֵלה ולבּוֹ היה נוֹקפוֹ מאוֹד. בּרוּר היה לוֹ, כּי עוֹד מעט תּגיע השעה, שיעמידוּהוּ לדין ויִשפּטוּהוּ על חטאתוֹ, אשר חָטא לאַניסקה הקבּצן וּלבן־האלוֹהים. ואוּלָם מַה יענה ומַה יִצטדק – אֵיננוּ יוֹדע.
ג
מקץ שעוֹת אחָדוֹת, כּשקרבוּ עד טחנַת־הרוּחַ של הכּפר הגָדוֹל הזר, כּבר התחילָה השמש לָרדת. מרחוֹק נתגלָה נהר הכּפר מבּין הערבוֹת הכּפוּפוֹת אֵלָיו משני עבריו. ממַעל לנהר היה מתוּח גשר־עֵץ רעוּע, גבוֹה ואָרוֹךְ.
– הנה שם המניין! – קרא מַתּית והראָה בּידוֹ על גגוֹת־הקש, שהזהיבוּ מרחוֹק בּזוֹהר השמש היוֹרדת.
כּשפסעוּ על הגשר המתנוֹדד, הבּיט פייבקה למַטה, אֶל מי הנהר השחוֹרים והעמוּקים, המפכּים בּדממה והוֹלכים לאַט בּצל הערבוֹת הכּפוּפוֹת. כּמה גָבוֹה הגשר וּמה עמוּקים המַיִם מתּחתּיו! פייבקה הרגיש מוּעקה רבּה בּלבּוֹ עד להתעלף. תּפס לאָביו בּכנף קפּוֹטתוֹ ואָמר לוֹ בשׂפתיִים ניחָרוֹת:
– אַבּא, אבל אני לא אוּכל לענוֹת!
– מה, אָמן? אי טיפּש שכּמוֹתךָ! אֵין זוֹ עבוֹדה קשה בּיוֹתר. כּלוּם עבוֹדה קשה היא זוֹ? כּשהכּל עוֹנים, אַף אַתּה עוֹנה אַחריהם! – שידל מַתּית את בּנוֹ בּדברים רכּים. ואוּלָם פייבקה שמַע, כּי גם קוֹל אָביו רוֹעֵד בּדבּרוֹ.
מעֵבר הגשר מזה נתגלָה בּית־המלוֹן הגָדוֹל עם המרפּסת הרחָבה, הפּוֹנה אֶל רחוֹב הכּפר. לפני המרפּסת נראוּ יהוּדים כּפריים לבוּשים בּגדי יוֹם טוֹב שחוֹרים, נשים חבוּשוֹת מטפּחוֹת־משי צהוּבּוֹת, וּנערים מתהלכים הנה והנה חלוּצי־נעלים, רק גרבּיהם לרגליהם, וּבידיהם סידוּרי־תפילה קטנים. פייבקה התעקש ולא רצה לָלכת אַחַר אָביו אֶל הבּיִת פּנימה, אֶלָא נשאַר עוֹמד מבּחוּץ, פּרש לקרן־זוית בּין האוּרוָה וּבין דיר העצים, ועֵיניו השחוֹרוֹת והלוֹהטוֹת אָרבוּ מתּחת לכוֹבעוֹ הגָדוֹל והעמוֹק. ואוּלָם לא הניחוּ לוֹ לעמוֹד יחידי. מיד נגלָה אֶצלוֹ אַחַד הנערים, זאטוּט אדוֹם־שׂיער וּבעל פּנים קטנים, ציפּוֹריים, מכוּסים עדשים, ועֵינַיִים לבנוֹת, קטנוֹת וּמהירוֹת. הנַער, שהבהיק כּוּלוֹ בּמַלבּוּשיו החדשים, התייצב תּחילָה לפני פייבקה בּלי דבּר דבר. אַחַר־כּךְ הוֹציא מכּיסוֹ בּקבּוּק קטן מלא נוֹזלים, העביר אוֹתוֹ בּאַויר אַחַת הנה ואַחַת הנה וטפח בּוֹ מתּחת לחוֹטמוֹ של האוֹרחַ בּחָריצוּת יתירה. לבסוֹף פּתח פּיו ושאל:
– בּן מי אַתּה?
פייבקה הקדיר פּניו וכבש עֵיניו בּקרקע.
– שמַע־נא, אַתּה, תּרנגוֹל־הוֹדוּ, פּוֹחח שכּמוֹתךָ! לָמה תּעמוֹד פּה בּחוּץ? לךְ ותתפּלל מנחה. כּבר התפּללת מנחה?
– ל ־ לא…
– ונר הבאת?
– ל ־ לא…
– אוֹתוֹ היהודי בּקפּוֹטה הקרוּעה אבּא שלךָ הוּא?
– אַ ־ אַבּא…
הנַער האַדמוֹני תּפס לפייבקה בּידוֹ.
– בּוֹא וראִית את אשר יעשׂוּ לאַבּא שלךָ שם בּבּית.
בּפנים הבּיִת, אשר לשם דחף הנַער האַדמוֹני את פייבקה, היה אַויר חַם ודחוּס והמוּלה מוּזרה נישׂאָה בּחלָלוֹ. יהוּדים לבוּשי־שחוֹרים עמדוּ אֶל הכּתלים והתנוֹעעוּ, הכּוּ על לבּם בּאֶגרוֹפיהם, קראוּ מתּוֹךְ סידוּרי־התּפילוֹת בּקוֹל רם, גָרפוּ חוֹטמיהם בּרגש לתוֹךְ ממחָטוֹת אדוּמוֹת. מאחוֹרי הפּרגוֹד הגיע שאוֹן נשים בּוֹכוֹת בּתפילָתן בּציבּוּר, וּלעוּמתוֹ ענוּ צילצוּל קערוֹת וכפּוֹת וקוֹל תּינוֹק צוֹרחַ בּשאֵרית כּוֹחוֹתיו.
בּאַחַת הפּינוֹת, ליד ערימה של שחת, ראה פייבקה את אָביו, כּשהוּא עוֹמד דךְ ונכלָם, מתבּוֹנן על סביבוֹתיו וּמעפעֵף בּעֵיניו הצבוֹת מתּוֹךְ כּניעה. מסביב לוֹ נתכּנסה חבוּרה של נערים סַקרנים, עוֹמדים וּמצפּים לדבר, מתלחשים וקוֹרצים זה לזה בּעֵיניהם מתּוֹךְ ערמוּמיוּת כּמוּסה.
– הנה הוָלָד של זה, בּעל כּוֹבע וּבעל שׂפה! – אָמַר הנַער האַדמוֹני ודחף את פייבק אֶל תּוֹךְ חבוּרת הנערים.
אוֹתה שעה ניגש אל מַתּית אִיש צעיר, מהוּדר בּצוָארוֹן לָבן ללא עניבה, שרק רכּס־נחוֹשת מלוּטש מַבריק מתּוֹךְ לוּלָאָתוֹ בּקצהוּ המחוּדד. האִיש הצעיר אָחַז בּידוֹ רצוּעה כּפוּלָה שמוֹנה ונוֹפף בּה בּאַויר, כּאשר ינוֹפף הפּרש בּמַגלָבוֹ, בּגשתּוֹ אֶל סוּסוֹ.
– וּבכן, רב נַפּח, הנני מוּכן ומזוּמן להלקוֹתךָ!
– מה? כּלוֹמַר… לשכּב? – שאל מַתּית מתּוֹךְ בּוֹשת־פּנים וגיחךְ בּשעת מַעשׂה גיחוּךְ מהסס אֶל מוּל חבוּרת הנערים, העוֹמדים מסביב בּקוֹצר־רוּחַ ומחַכּים.
– כּן, עשׂה עמי טוֹבה וּשכב! אַךְ מַהר, אַל תּעמוֹד. עוֹד מעט וּפנה יוֹם!
והצעיר בּעל הצוָארוֹן הלָבן הציץ בּעיִן אַחַת קוֹרצת אֶל בּני החבוּרה ושוּב הרים את הרצוּעה ונוֹפף בּה בּאַויר אַחַת הנה ואַחַת הנה.
מַתּית עמד לכנס את כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ, כּוֹפף עצמוֹ וכוֹרע לאַט, כּמפקפּק, על ערימת השחת אשר לפניו. האִיש הצעיר הניף עליו את הרצוּעה והתחיל מַצליף על גבּוֹ בּקצב וּבנַחַת, מתּוֹךְ מאוֹר־פּנים והנאה מרוּבּה.
– אַחַת, שתּיִים, שלוֹש! – מנוּ הנערים את מספּר הצליפוֹת בּקוֹל רם וּבצהלת עליזים. – הצלף, רבּי, הצלף היטב!
פייבקה הבּיט אֶל כּל הנַעשׂה בּחרדה וּבתמהוֹן־לבב, וּכבר רצה לָגשת אל אָביו ולאחוֹז בּוֹ, למַען יקוּם ויִברח מפּה. אַךְ הנה התנַער מַתּית בּעצמוֹ וקם מעל ערימת השחת, כּפוּף ונכלָם, כּשהוּא משפשף בּידיו את עֵיניו האדוּמוֹת.
– ועכשיו, רבּי, הא לךָ והלקה גם אֶת הוָלָד שלוֹ! – קרא הנַער האדמוֹני אֶל בּעל הרצוּעה ואָחַז בּפייבקה וּמשךְ אוֹתוֹ אֶל ערימַת השחת. פייבקה הסמיק כּוּלוֹ והתאַמץ בּאֵין אוֹמר וּדברים להשתּמט מידי הנַער הזר. הלָה לא הרפּה ממנוּ. וכךְ היוּ מתנַגחים שניהם בּדוּמייה עד הגיעם אֶל הפּתח. כּאן הציץ פייבקה בּעֵיניו השחוֹרוֹת והלוֹהטוֹת אֶל פּני הנער הקטנים, הציפּוֹריים, ואָמר לוֹ בּחימה כּבוּשה:
– את כּל שיניךָ אֶהרוֹס!
– מי? אַתּה? פּוֹחח שכּמוֹתךָ! הלא בּיתנוּ הוּא זה! היוֹדע אַתּה, כּי בּעֶרב ראש־השנה היִיתי עם סבי בּעיר?… הנה אֶקרא ללייבּרוּץ, אָז תּדע ותזכּוֹר!
וּמיד נתגלָה לייבּרוּץ, הוּא לייבּקה הרכּב, המשמש את סוּסיו של בּעל־האַכסניה, בּחוּר כּבן שש עֶשׂרה, קצר־קוֹמה וּרחַב־גֶרם, לָבוּש כּתוֹנת־אִיכּרים חדשה, שצוארוֹנה רקוּם רקמה אדוּמה. בּחוּר זה כּבר היה מוּכן וּמזוּמן כּוּלוֹ ליוֹם־הדין בּגרבּי־הפּשתּן הלבנים אשר לרגלָיו וּבבקבּוּק הגוּן של נטפי־חַלָשוּת אשר בּידוֹ. משקרב, מיד פּינה דרךְ לעצמוֹ בּתוֹךְ חבוּרת הנערים, מצדד והוֹלךְ לקראת פייבקה בּכתף אַחַת, כּאוֹיֵב היוֹצא לקרב, מַבּיט אֵלָיו בּעיִן אַחַת בּוֹחנת וּמבטלת וקוֹרץ בּעֵינוֹ האַחרת אֶל נכדוֹ של בּעל־הבּית, אֶל הנַער האַדמוֹני בּעל הפּנים הקטנים והנקוּדים:
– מי הוּא חֵפֶץ זה?
– כּלוּם יוֹדע אני? מסתּמא גנב. של הנַפּח הסטארוֹדוּבּוֹבי הוּא. מתפּאֵר הוּא עלי, כּי יהרוֹס את כּל שיני.
– כּךְ הוּא אֵיפוֹא המַעשׂה, אָחי הטוֹב? – קרא לייבּרוּץ בּניגוּן, מתּוֹךְ קרירוּת־לב יתירה, וּמחה דרךְ־אגב על פּניו של פייבקה בּכל חמש אֶצבּעוֹתיו מלמַעלָה למַטה. – אִם כּן, הלא חַייבים אנַחנוּ להקריב מעט מרוֹר אֶל אַפּוֹ, ותאוֹרנה עֵיניו!… שמַע־נא, אַתּה, גיבּוֹר־החַיִל מסטארוֹדוּבּוֹב! יהי־נא בּרצוֹנךָ לטמוֹן את ידיךָ בּכיסיךָ, כּי לייבּקה כּאן! היוֹדע אַתּה, מי הוּא לייבּקה? אַשריךָ, שלבּי לב יהוּדי: יוֹם־כּיפּוּר לָנוּ היוֹם…
ואוּלם דעתּוֹ של הנַער האַדמוֹני לא נתקררה.
– ראִית מימיךָ פּוֹחח שכּמוֹתוֹ? בּא מסטארוֹדוּבּוֹב בּרגלָיו היחפוֹת ואוֹמר להכּוֹתני פּה בּביתנוּ!
חבוּרת הנערים הקיפוּ את פייבקה על המרפּסת, ליגלגוּ עליו והציקוּ לוֹ בּעקיצוֹתיהם. והוּא עמד בּתוֹךְ החבוּרה הזרה בּפניו הקוֹדרים וּברגלָיו היחפוֹת והמרוּפּטוֹת, מַשפּיל עֵיניו לקרקע ושוֹתק, וכל מַראֵהוּ כּחַיה קטנה נרגזת, שנפלה בּמלכּוֹדת.
ד
אַחַר־כך פּנה היוֹם והחשיךְ האַויר בּחוּץ, ועל השוּלחָנוֹת הארוּכּים אשר בּאַכסניה כּבר דלקוּ הרבּה נרוֹת גדוֹלים, נרוֹת־נשמה. חדר־האוֹכל הגָדוֹל היה מלא מפּה אֶל פּה יהוּדים מתפּללים, אדוּמים וּמזיעים מחוֹם הנרוֹת הדוֹלקים, כּוּלָם עוֹטפים טליתוֹת וקיטלים לבנים רחָבים. “התּפילה הזכּה” הגיעה לעֶצם חוּמה. הכּל הקיפוּ את השוּלחָנוֹת, עמדוּ צפוּפים והתנוֹעעוּ בּרגש על המַחזוֹרים הפּתוּחים לפניהם. בּחלל הבּיִת היה תּלוּי ועוֹמד שאוֹן בּלתּי־פוֹסק של קוֹלוֹת הרבּה, הבּוֹקעים ועוֹלים בּזה אַחַר זה וּמַחרישים אֶת האָזנַיִים בּהמייתם. כּל אֶחָד מן המתפּללים שקד להרים אֶת קוֹלוֹ על קוֹל חברוֹ וּלנַצחוֹ בּמלאכת התּפילה. היהוּדים היוֹשבים בּכּפרים יהוּדים פּשוּטים הם ואֵינם יוֹדעים חין עֶרכּה של תּפילָה בּלָחַש. יהוּדים אֵלוּ אֵינם רגילים בּתפילה בּציבּוּר בּשאָר ימוֹת השנה, מרוּחָקים הם מריבּוֹנוֹ־של־עוֹלָם וּפרוּשים מדברים שבּקדוּשה, וּלפיכךְ כּשמַגיע יוֹם־הדין הגָדוֹל והנוֹרא, הרי הם אוֹזרים מתניהם וּמזדרזים למַלא בּבת אַחַת את אשר החסירוּ בּמשךְ השנה כּוּלָה. משׂתּערים הם על האלוֹהים בּכל עוֹז, כּל אֶחָד בּפני עצמוֹ וכוּלָם יחד, בּכוֹחוֹת משוּתּפים, מתכּוונים להפנוֹת את לבּוֹ אליהם בּחָזקה, וּתפילָתם בּוֹקעת ועוֹלָה בּסערה. יוֹתר מכּוּלָם התרגש והרעיש עוֹלָמוֹת שליחַ־הציבּוּר עצמוֹ, הוּא האִיש הצעיר בּעל הצוָארוֹן הלָבן עם רכּס־הנחוֹשת המַבריק. האַברךְ הזה בּן־עיר היה, ולָכן השתּדל להראוֹת לבני־כפר אֵלוּ את כּוֹחוֹ לאלוֹהים, כּי בּקי ורגיל הוּא בּמלאכת־הקוֹדש אשר לפניו, ויכוֹלים הם אֵיפוֹא לבטוֹחַ בּוֹ וּבשליחוּתוֹ. פייבקה עמד בּתוֹךְ האויר הלוֹהט בּוֹדד וזר. התּפילוֹת והניגוּנים הסוֹערים עם קוֹלוֹת הבּכי והילָלָה שטפוּ ועברוּ על ראשוֹ כּגלים רוֹתחים, מוּעקה כּבדה לָחצה את לבּוֹ התּוֹעֶה, וניצוֹצוֹת־אֵש פּיזזוּ לנגד עֵיניו המעוּרפּלוֹת. עוֹד הוּא עוֹמד כּךְ נדהם ואוֹבד בּתוֹךְ הקהל המתפּלל וּמחַכּה לדבר יוֹצא מגדר הרגיל, והנה היתה תּנוּעה בּאַחַת מפּינוֹת הבּיִת. פּתחוּ אָרוֹן מכוּסה פּרוֹכת לבנה, ואִיש זקן לָבן, הדוּר בּמַראֵהוּ, זז משם, כּשהוּא חוֹבק אֶל לבּוֹ מין דבר לבן ועגוֹל, מעוּטף שיראִים וּמקוּשט בּמַטוה־זהב, שמַראֵהוּ כּתינוֹק בּחיתּוּליו. הזהב הבהיק והתנוֹצץ כּנגד אוֹר הנרוֹת והשתּפּךְ בּזהרוֹ על זקן־הכּסף של הישיש העוֹטה הוֹד נוֹרא. רעדה חָלפה כּחץ את פייבקה: “אָכן הגיעה השעה”… ואוּלָם את כּל זה ראה בּעד ערפל לָבן, כּאִילוּ הרחק ממנוּ, בּתוֹךְ ההמוּלָה הסוֹעֶרת של הקוֹלוֹת והניגוּנים הזרים, וּבאוֹתוֹ הערפל הלָבן נעלם אַחַר־כּךְ הדבר המוּפלָא, הלָבן והעגוֹל, והזקן הפּלאִי אַף הוּא נתעלם מן העיִן, חָמַק ונבלע בּתוֹךְ שאָר הקהל. פּניו של פייבקה בּערוּ כּאֵש, בּשׂרוֹ נַעשׂה חידוּדים, ורק ידיו ורגלָיו רחפוּ מקוֹר, כּאִילוּ פּשטוּ את עוֹרן מעליהן.
פּעם אַחַת, מתּוֹךְ עמידה זוֹ אֶל אַחַד השוּלחָנוֹת הארוּכּים, מוּל האוֹר הבּהיר של הנרוֹת הרבּים, התעלף לבּוֹ מרוֹב חוּשיו בּו ועֵיניו נתעצמוּ. בּאָזניו צללוּ הדי פּעמוֹנים בּהמייה כּבדה, מַחרישה. פּתאוֹם דפקוּ דפיקה עצוּמה על השוּלחָן, וּכרגע נשתּתּקוּ כּל הקוֹלוֹת בּבת אַחַת וּמסביב השלךְ הס. פייבקה ניעוֹר וּפקח את עֵיניו. אֵימה גדוֹלה נפלה עליו בּתוֹךְ הדממה אשר מסביב. בּיקש לעזוֹב את מקוֹמוֹ אֵצל השוּלחָן ולעבוֹר משם והלאָה, ואוּלָם יהוּדים רבּים בּטליתוֹת וקיטלים לבנים נדחקוּ עליו, עוֹמדים צפוּפים וּמשתּחוים וּמתפּללים על ראשוֹ. אַחַד המתפּללים דחק את פייבקה בּכל כּוֹבד גוּפוֹ ולָחַץ אוֹתוֹ אֶל ספר גָדוֹל פּתוּחַ, שאוֹתיוֹת שחוֹרוֹת, גדוֹלוֹת וּקטנוֹת, מכסוֹת את דפּיו הכּתוּמים, מרחפוֹת וּמשמשוֹת בּעירבּוּביה, כּהמוֹן ציפּרים עפוֹת. פייבקה התחיל לפרכּס בּידיו וּברגלָיו. היהוּדים המתפּללים רגזוּ תּחתּיהם, גָערוּ בּוֹ בּלשוֹן־אִילמים: “נוּ־נוּ, נוּ־נוּ!”… פייבקה קפא בּמקוֹמוֹ בּלי זוּע שעה ארוּכּה, עוֹמד דחוּק אֶל הספר הפּתוּחַ, תּפוּס וכבוּש בּתוֹךְ המוֹן יהוּדים גבוֹהים, המתנוֹעעים בּרגש על ראשוֹ וּמתפּללים לאלוֹהים בּלחש סוֹעֵר. לבסוֹף, כּשנשתּחרר משם, היה מעוּנה ונחלָש, לבּוֹ סחַרחַר וּברכּיו פּקוֹת. פּרש לקרן־זוית, למקוֹם שאָביו עמד שם, צנח אֶצלוֹ על הקרקע ונרדם.
בּלילָה ההוּא חָלם פייבקה חלוֹם משוּנה. בּחלוֹמוֹ והנה הוּא עֵץ, הצוֹמח מן האדמה בּין שאָר עצי היער, וּפני העֵצים כּפני אָדם. מתּוֹךְ כּךְ הוּא רוֹאֶה את אַניסקה העיור, מוּכּה וּפצוּע ודם פּניו שוֹתת, הוֹלךְ וּבא לקראתוֹ. בּידוֹ האַחַת נוֹשׂא אַניסקה את מַטהוּ הגָדוֹל, וּבידוֹ האַחרת הוּא אוֹחז אֶבן (פייבקה הכּיר מיד, כּי זוֹהי אוֹתה האֶבן, אשר בּה פּגע בּבן־האלוֹהים), וּמדי פּעם בּפעם הוּא הוֹפךְ את ראשוֹ לאחוֹריו, מרמז בּמַטהו הגָדוֹל וקוֹרא לפלוֹני אַלמוֹני, כּי יבוֹא אַף הוּא לכאן. פייבקה מסתּכּל יפה בּמה שלפניו – שם, במַעמַקי היער, ניצב האלוֹהים עצמוֹ, לָבן כּוּלוֹ כּשלג בּנפילתוֹ משמַיִים, והוּא חוֹבק אֶל לבּוֹ אֶת בּנוֹ, ספק צלם ערוֹם, ספק תּינוֹק בּחיתּוּליו, מעוּטף בּניצוֹצוֹת־אֵש. והנה מתנַשׂא האלוֹהים מתּוֹךְ היער, הוּא והתּינוֹק בּזרוֹעוֹתיו, הוֹלךְ הלוֹךְ ורם, הלוֹךְ ורם, וּככל אשר יֶרוֹם, כּן יוֹסיף להבּיט בּעֵיניו החוֹדרוֹת עליו, על פייבקה. פייבקה מַרגיש כּל זאת בּלבּוֹ וּבכל חוּשיו, ורק בּעֵיניו לא יִראֶה את האלוֹהים, כּי ערפל כּבד מכסה על כּל אשר לפניו. מתּוֹךְ הערפל נראֶה רק אַניסקה העיור, ההוֹלךְ וּמתקרב אֵלָיו בּמַטהוּ. פייבקה מרתּת. רוֹצה הוּא לצעוֹק צעקה גדוֹלָה, אַךְ קוֹלוֹ נבלָע בּגרוֹנוֹ. רוֹצה הוּא לעקוֹר את רגלָיו וּלהימלט על נַפשוֹ, אַךְ אֵין בּכוֹחוֹ לעשׂוֹת זאת: עֵץ הוּא, הצוֹמח מן האדמה בּין שאָר עצי היער…
פייבקה הקיץ משנתוֹ, כּוּלוֹ מכוּסה זיעה, בּתוֹךְ שאָר אוֹרחי המניין, הישנים על הקרקע. כּשניעוֹר, ראה לאוֹר הנרוֹת הדוֹלקים, כי אָמנם אֶחָד גדוֹל ולָבן עוֹמד כּאן מעל היהוּדים הישנים ותר בּעֵיניו, כּזוֹמם לעשׂוֹת מַעשׂה זר. והנה כּרע הגָדוֹל והלָבן על בּרכּיו, גָחַן בּחשאי אֶל מַתּית הנַפּח, המוּטל בּין הישנים וּמשמיע קוֹל נַחרה עצוּמה, והגיש אֶל אפּוֹ בּקבּוּק קטן. מַתּית נזדעזע, הוֹציא מגרוֹנוֹ צריחָה קטוּעה, וּמיד נתעוֹרר וישב תּחתּיו.
– הא? מי הוּא זה? – שאל בּקוֹל־פּחָדים.
הלָבן ורם־הקוֹמה היה האַברךְ בּעל הצוָארוֹן, זה שעבר אֶמש לפני התּיבה.
– אני הוּא זה! – ענה האַברךְ בּצחוֹק של בּחוּר חָרוּץ. – אַל תּירא, רב נַפּח, הנטפים האֵלה יהיוּ לךָ לרפוּאָה.
– אבל מה ראִית בּי? – עמד מַתּית על רגלָיו וקבל לפני האִיש הצעיר, כּשהוּא מעפעֵף בּעֵיניו האדוּמוֹת כּנגד האוֹר. – למה בּי דווקא?…
כּבר האפירוּ דימדוּמי שחר. החוֹם בּחלל הבּית פּג ונתחַלף בּצינת בּוֹקר של סתיו. אִשי הנרוֹת הדוֹלקים זעוּ ורעדוּ בּתוֹךְ זכוּכיוֹת־החלוֹנוֹת האַפלוּליוֹת, המַהבּילוֹת בּטל־בּוֹקר, אַךְ בּבוּאוֹתיהן נשקפוּ מרחוֹק, כּמוֹ מעוֹלָם אַחר. על הקרקע המוּצע שחת הקיצוּ יהוּדים אחָדים, הרימוּ ראשיהם הפּרוּעים והבּיטוּ אֶל העוֹמדים מתּוֹךְ תּהייה. פייבקה קפץ אַף הוּא על רגלָיו ועמד מן הצד בּפה פּעוּר ועֵינַיִים לטוּשוֹת. האַברךְ בּעל הבּקבּוּק פּנה אֵלָיו, כּאוֹמר לתפסוֹ.
– אִי לךָ, שרץ קטן! לָמה תּבּיט אֵלי בּזוּג עֵינַיִים? אַף אַתּה רוֹצה להריח? הא לךָ ותריח!
פייבקה הפך אֵלָיו עוֹרף, פּרש לקרן־זוית אַחרת והבּיט משם כּחַיה קטנה, שהרגיזוּה ממאוּרתה.
ה
כשהאִיר היוֹם, עמדוּ שוּב להתפּלל בּרגש וּבחוֹם, וּבבּיִת ניעוֹר שאוֹן קוֹלוֹתיהם של היהוּדים הכּפריים, המנַצחים זה את זה בתפילָתם. ואוּלָם לאוֹר השמש נמוֹג הקסם מעל פּני האנשים והדברים, ולבּוֹ של פייבקה כּאִילוּ נתערטל מתּוֹךְ הערפל המקיף אוֹתוֹ. אפילוּ אַניסקה העיור עם האֶבן אשר בּידוֹ לא הבהילוֹ עוֹד – חלוֹם־הבּלָהוֹת התנַדף והיה כּלא היה. כּשהוֹציאוּ מן האָרוֹן את ספר־התּוֹרה המעוּטף שיראִים לבנים, שמַראֵהוּ כּתינוֹק בּחיתּוּלָיו, עמד פייבקה סמוּךְ לשוּלחָן והבּיט בּלא רגש אֶל עבוֹדת־הקוֹדש, ראה את הגוילים הנחשׂפים ואת האוֹתיוֹת השחוֹרוֹת, הנוֹצצוֹת, הגלוּיוֹת לעֵיני כּל, ראה את שליח־הציבּוּר הצעיר בּעל הצוָארוֹן הלָבן גוֹחן אל המגילָה הפּרוּשׂה, קוֹרא בּה בּקוֹל רם וּבניגוּן מסוּלסל וּמתנוֹעע דרךְ חירוּת, כּאָדם בּקי ורגיל, שכּבר ניסה בּימי חַייו בּאֵלה, – וּפנה משם והלךְ בּלב ריק ושוֹמם.
הנערים סוֹבבוּ בּבּיִת הנה והנה בּגרבּיהם, אוֹחזים בּקבּוּקיהם בּידיהם וּמפהקים בּכל פּה אֶל תּוֹךְ סידוּריהם הקטנים. מעל הקרקע המוּצע שחת עלוּ עמוּדי אָבק והתאַבּכוּ בּאַויר. השמש הציצה בּעד החַלוֹנוֹת, ואִשי הנרוֹת הדוֹלקים על השוּלחָנוֹת הוּעמוּ וקטנוּ בּתוֹךְ האָבק הפּוֹרח. נדמה לוֹ לפייבקה, כּי זה כּבר הוּא נמצא כּאן, בּמקוֹם הזר הזה, שחַייו נַעשׂוּ בּוֹ יגעים וּמסוּבּכים ולוּטים בּחשיכה. החַיִים הקוֹדמים, הקלים והבּהירים, נראוּ לוֹ עכשיו כּאִילוּ מתּוֹךְ חלוֹם רחוֹק, שפּרח ועבר ולא יִישנה עוֹד. יֵאוּש אִילם חילחל בּכל פּינוֹת לבּוֹ הריק, ורגלָיו פּקוּ ורחפוּ מקוֹר, כּאִילוּ פּשטוּ את עוֹרן מעליהן והציגוּן ערוּמוֹת. לבסוֹף פּרש לחוּץ, התבּוֹדד על אִיצטבת־העפר מאחוֹרי האַכסַניה, בּמקוֹם קמשוֹנים וחרוּלים ועשׂבים כּמוּשים, התכּווץ ושכב שם שעה ארוּכּה ונימנם כּנגד החַמה. לפני עֵיניו העצוּמוֹת שטפוּ נחָלים אדוּמים והכּוּ גלים סוֹאנים. דמוּת פּלוֹני, שחוֹרה וזרה, בּעלת קוֹמה גבוֹהה, עמדה לפניו כּל אוֹתה השעה, האפילה עליו בּטליתה, התנוֹעעה ממַעל לראשוֹ והתפּללָה, והתפּללָה בּלחש סוֹעֵר.
אַךְ הנה ניצב עליו מַתּית אָביו, והוּא תּמה ונבוֹךְ, נוֹגע בּוֹ נגיעה קלָה, מעירוֹ בּחשאי ושוֹאלוֹ בּקוֹל מוּזר, קוֹל רךְ וּמלא חמלָה:
– פייבה, הא? לָמה תּישן כּאן? לָמה תּישן כּל היוֹם, פייבה? עדיִין לא אכלתּ?
– אֵיני רוֹצה.
פייבקה נגרר אַחרי אָביו בּרגליִים כּוֹשלוֹת ונכנַס עמוֹ לָאכסַניה. על המרפּסת בּחוּץ ועל הסַפסלים בּתוֹךְ הבּיִת נחוּ מעמל הצוֹם יהוּדים עייפים ונחלָשים, חציים יוֹשבים וחציים שוֹכבים, ממחָטוֹת אדוּמוֹת בּידיהם וחוֹטמיהם חיורים וּמתוּחים. השמש כּבר פּנתה לָרדת מאַחרי הכּפר ושטפה בּזהרה האדמדם את חַלוֹנוֹת האַכסַניה. פייבקה עמד עם אָביו ליד אַחַד החַלוֹנוֹת בּפינַת הבּיִת, כּשראשוֹ מסתּחרר מחמת שפע הזוֹהר. מַתּית עיפעֵף בּעֵיניו כּנגד החַלוֹן וּמרט בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת את שׂער זקנוֹ המסוּבּךְ. אַחַר־כּךְ התחילוּ שוּב בּתפילָה, דפקוּ על השוּלחָן ועמדוּ לשמוֹנה־עֶשׂרה. אַחרי שמוֹנה־עֶשׂרה חָזר שליח־הציבּוּר הצעיר לסַלסל בּגרוֹנוֹ לפני התּיבה, אֶלָא שקוֹלוֹ נחלש כּבר וּשקידתוֹ הקוֹדמת נסתּלקה ממנוּ. כּל העניין הזה, כּפי הנראֶה, כּבר היה עליו למַשׂא, והוּא מילא הפּעם אֶת שליחוּתוֹ, כּמי שמוַתּר משלוֹ לטוֹבת הרבּים. מַתּית הנַפּח שכח אוֹתה שעה את המקוֹם אשר הוּא נמצא בּוֹ, הסיח לבּוֹ ממַחזוֹרוֹ הפּתוּחַ לפניו, וּבעמדוֹ נשען אֶל סַף־החַלוֹן בּפינַת הבּיִת, נעץ אֶת עֵיניו האדוּמוֹת בּצמרוֹת העֵצים, שבּערוּ בּמרחק בּאֵש השמש היוֹרדת. והנה נפל דבר, שעוֹרר לבּוֹתיהם של אַנשי המניין. מַתּית השפּיל ראשוֹ אֶל סַף־החַלוֹן, כּבש פּניו בּמַחזוֹרוֹ וגָעה בּבכי בּקוֹל רם, קוֹל נהי־תמרוּרים. כּל המתפּללים הפכוּ אֵלָיו את ראשיהם, הבּיטוּ בּוֹ ותמהוּ. מפּי רבּים פּרץ צחוֹק. המקוֹם אשר בּוֹ עמד שליח־הציבּוּר בּתפילָתוֹ לא היה כּלָל מקוֹם מוּכן לבכי. מה עניין בּכי אֵצל “מיכאֵל מימין מהלל”, אשר בתפילת המנחה? מסביב לנַפּח הבּוֹכה נאֶספוּ נערים ואַברכים, התלוֹצצוּ וצחקוּ. אַחַד האַברכים, חתנוֹ הצעיר של בּעל־האַכסניה, משךְ בּטליתוֹ של מַתּית.
– רב יהוּדי! טעוּת היא בּידךָ. לא כּאן בּוֹכים.
מַתּית כּבש אֶת בּכיוֹ, אַךְ לא ענה דבר, ואַף לא הבּיט אֶל פּני האַברךְ. מיד קפץ מתּוֹךְ החבוּרה הנַער האַדמוֹני, בּעל הפּנים הציפּוֹריים הנקוּדים, וּמשךְ אַף הוּא בּטליתוֹ של מַתּית:
– רב יהוּדי, לא כּאן בּוֹכים!
פייבקה הבּיט מתּוֹךְ בּילבּוּל החוּשים פּעם אֶל אָביו וּפעם אֶל בּני החבוּרה. וּפתאוֹם ננער ממקוֹמוֹ ונתן את עֵיניו החוֹדרוֹת, השחוֹרוֹת והלוֹהטוֹת, בּפניו של הנַער האַדמוֹני.
– אַתּה, אַתּה… קוֹבּ טיאֶבּי ווֹאוּקי!…1
בּתוֹךְ הקהל גָדַל הצחוֹק וּבבּיִת קם שאוֹן. נשמַע קוֹל קוֹרא: “שקץ שכּמוֹתךָ, בּמקוֹם קדוֹש?”… אַחַד המתפּללים אָמר בּקוֹל רם: “אִי־הי! ניכּר, שהקדיש של הסטארוֹדוּבּוֹבי הוּא מן השקצים הראשוֹנים בּמַעלָה!” האִיש הצעיר בּעל הצוָארון הלָבן, העוֹבר לפני התּיבה, דפק בּחמתוֹ על המַחזוֹר, על כּי אֵין שוֹמע לתפילָתוֹ המסוּלסלת.
פייבקה נמלט אֶל מקוֹמוֹ אשר מאחוֹרי האַכסניה, אֶל אִיצטבת־העפר הזרוּעה קמשוֹנים וחרוּלים. מיד בּאה אַחריו חבוּרת הנערים כּוּלם ולייבּרוּץ הרכּב בּראשם.
– הנה הוּא, הפּוֹחח מסטארוֹדוּבּוֹב! – צוַח הנַער האַדמוֹני בּקוֹל דק. – השמַעתּם מימיכם? להכּוֹתני הוּא אוֹמר! בּביתנוּ!… מַה תּאמַר, לייבּרוּץ, על זה שכּמוֹתוֹ?
לייבּרוּץ קרב אֶל פייבקה בּפסיעוֹת מרוּשלוֹת, כּשהוּא מתנוֹדד לכאן ולכאן בּתנוּעה אִטית, כּזוֹ של אָדם מתוּן וּמיוּשב בּדעתּוֹ, העוֹשׂה את מַעשׂהוּ בּהשקט וּבטחה.
– המתּינו, יהוּדים, אַל תּיחָפזוּ! עוֹד מעט נַשקהו מן המַים המאָררים, ושב ורפא לוֹ!
ולייבּרוּץ, אַחרי השמיעוֹ את הדברים האֵלה, עמד ותפס לפייבקה בּשתּי ידיו, הפךְ אוֹתן לאחוֹריו בּאַכזריוּת שוֹקטת וּבוֹטחת ורמַז להנַער האַדמוני, בּעל הפּנים הנקוּדים:
– נוּ, אַהרצי, קוּם וּפגע בּוֹ!
הנַער האַדמוֹני נזדרז והוֹציא מתּוֹךְ כּיסוֹ את בּקבּוּק הנטפים אשר לוֹ, העביר מעל פּיו את הפּקק בּחריצוּת רבּה והקריבוֹ אֶל אַפּוֹ של פייבקה. פייבקה חָלץ עצמוֹ בּכל כּוֹחוֹ מידיו האַמיצות של לייבּרוּץ, התנַפּל מתּוֹךְ טירוּף־הדעת על הנַער האַדמוני ושלח את ציפּרניו בּפניו הציפּוֹריים. אַךְ תּיכף צללו אָזניו לקוֹל מַהלוּמוֹת קשוֹת ונמרצוֹת, שניתּכוּ על ראשוֹ בּזוֹ אַחַר זוֹ משתּי ידיו הכּבדוֹת של לייבּרוּץ. פייבקה נדהם רגע וצנח לָאָרץ. וּמיד קפץ אֶל לייבּרוּץ כּחַיה קטנה טוֹרפת, כּבש פּניו בּזרוֹעוֹ ותקע בּה את שיניו החַדוֹת עד עוֹמק הבּשׂר. לייבּרוּץ הוֹציא מגרוֹנוֹ צריחָה איוּמה.
קמה מהוּמה. מתּוֹךְ הבּיִת נבהלוּ המתפללים בּטליתוֹתיהם וקיטליהם. נשים חיוורוֹת־פּנים עמדוּ על המרפּסת וצעקוּ אֶל בּניהן בּקוֹלוֹתיהן הדקים. יהוּדים זקנים נזפוּ בּנַפּח הסטארוֹדוּבּוֹבי בּגלל בּנוֹ הפּרוּע. אַחַר־כּךְ חָזר הקהל לתפילָתוֹ, וּמאחוֹרי האַכסַניה, ליד אִיטצבת־העפר השרוּיה בּצללי־עֶרב, נשארוּ רק מַתּית וּפייבקה. מַתּית הבּיט אֶל נַערוֹ, עיפעֵף בּעֵיניו האדוּמוֹת והחריש. מַתּית לא היה אִיש־דברים, ולא מצא בּפיו לאמוֹר לבנוּ אֶלָא את זה:
– פייבה, אִמא שם בּבּיִת… ואַתּה פּה?…
מַתּית הלךְ וּפייבקה נשאר לבדוֹ על האִיצטבה. ושוּב שכב ונימנם. ושוּב שטפוּ לנגד עֵיניו העצוּמוֹת נחָלים אדוּמים והכּוּ גלים סוֹאנים, וּדמוּת פּלוֹני, זרה וּגבוֹהת־קוֹמה, האפילה עליו בּטליתה, התנוֹעעה ממַעל לראשוֹ והתפּללָה, והתפּללָה. ורק עכשיו היה מַראֵה הנחָלים השוֹטפים אָדוֹם מאוֹד, והתּפילוֹת ניתּכוּ על ראשוֹ מתּוֹךְ ילָלָה רבּה, מוֹסיפה והוֹלכת.
ו
כּשנתעוֹרר פייבקה וּפקח את עֵיניו, כּבר היתה עלָטה מסביב. מַתּית אָחַז בּידוֹ, הקימוֹ על רגלָיו ואָמַר בּקוֹל מעוֹדד:
– אָנוּ הוֹלכים הבּיתה.
בּבית האַכסַניה מבּפנים נשתּנה המַראֶה כּוּלוֹ. האַויר הדחוּס והחַם פּג וקוֹדש נתחַלף בּחוֹל. הנרוֹת הרבּים לא היוּ עוֹד. בּמקוֹמם הפיצה העששית הגדוֹלָה את אוֹרה הבּהיר על־פּני החדר המרוּוָח. מסביב לאַחַד השוּלחנוֹת הסֵבּוּ יהוּדים בּכוֹבעים, כּוּלם בּקפּוֹטוֹת שחוֹרוֹת מעוּרטלוֹת, בּלא טליתוֹת וקיטלים, שתוּ לחַיִים וקינחוּ בּדוּבשנים, צילצלוּ בּכוֹסוֹת ודיבּרוּ בּהמוּלָה אֶחָת. בּאָזניו של פייבקה המוּ דבריהם כּהמייה כּבדה וּמַחרישה של פּעמוֹנים רבּים. נדמה לוֹ, כּי רוֹאֶה הוּא את הבּיִת הזה בּפּעם הראשוֹנה, וכל היהוּדים האֵלה, היוֹשבים צפוּפים מסביב לשוּלחָן, כּאִילוּ בּאוּ לכאן מעוֹלָם אַחר. היהוּדי הזקן, היוֹשב שם בּראש המסוּבּים לפני הכּוֹסוֹת והבּקבּוּקים, מנַענע זקנוֹ הצהבהב־שׂב לכל צד וּמַרחיש בּשׂפתיו מחמת רפיוֹן, לא נשתּיֵיר בּוֹ כּלוּם ממַראֵהוּ הפּלאִי של אוֹתוֹ הישיש הלָבן, שנגלָה אֶמש עם ספר־התּוֹרה החָבוּק בּזרוֹעוֹתיו. כּל התּמוּרה הזאת הביאה את פייבקה לידי חוּלשת הדעת, עוֹררה בּוֹ סחַרחוֹרת־ראש עצוּמה עם בּחילה קשה, כּאִילוּ נפל פּתאוֹם ממרוֹמים אֶל תּהוֹם עמוּקה, שאֵין בּה מַעמד.
מַתּית הנַפּח ניגש עד השוּלחָן, הוֹציא שיעוּל מגרוֹנוֹ, החוָה קידה אַחַת כּלפּי כּל המסוּבּים ואָמר:
– שנה טוֹבה!
היהוּדי הזקן הרים את ראשוֹ, הציץ בּעֵינַיִים עשֵשוֹת, קפּדניוֹת, אֶל מַתּית ושאל בּקוֹל רם וּמנַסר, שהגיע לאָזניו של פייבקה כּהד הרעם המתגלגל:
– הא?!
– אוֹמר אני… כּלוֹמַר: הוֹלךְ אני הבּיתה, הבּיתה אני הוֹלךְ… שנה טוֹבה, אני אוֹמר!
– הא? שנה טוֹבה? שנה טוֹבה גם לָךְ! המתּן קצת, קח מעט ייש. הלא צמתּ, הא?
פייבקה תּמךְ עצמוֹ בּשוּלחָן ועצם את עֵיניו. האוֹר הבּהיר, השוֹפע מן העששית הגדוֹלה כּלהבת־אֵש, וקוֹל הזקן, המתגלגל בּאַויר כּהד הרעם, עינוּהוּ והכאִיבוּ אֶת מוֹחוֹ הלוֹהט עד כּדי התעלף.
– הא? – רעם קוֹל הזקן. – נַערךָ שלךָ הוּא זה, אשר שׂרט את פּני אַהרצי שלי? הא? נַער פּרוּע הוּא! הלקה אוֹתוֹ! תּן גם לוֹ מעט ייש! פּרוּסַת עוּגָה! יברךְ בּרכה!… הא? אֵינוֹ יוֹדע עדיִין להתפּלל? לא נאֶה! צריךְ איפוֹא להלקוֹת אוֹתךָ!… הא? רצונךָ לילךְ הבּיתה? לךְ, לךְ לשלוֹם!… הא? אִשתּךָ ילדה בּת לעֵת זקנתה? מַזל טוֹב!… הא? שנה טוֹבה, שנה טוֹבה!… המתּן קצת! שמא נצרךְ אַתּה לזהוּבים אחָדים לכבוֹד יוֹם טוֹב? הלא ימי הסוּכּוֹת ממַשמשים וּבאים… הא?
מַתּית וּפייבקה יצאוּ מן האַכסַניה לָלכת לביתם. בּחוּץ נשׂא מַתּית את עֵיניו אֶל השמַיִים הטהוֹרים, המוּארים בּאוֹר הלבנה, ואָמַר לבנוֹ: “אִמא מחַכּה כּבר”. ותיכף לָזה נזדרז והתחיל פּוֹסע בּחפּזוֹן. פייבקה נגרר אַחריו בּלא כּוֹחַ.
על־פּני הגשר הגָבוֹה נשבה בּהם רוּחַ קרה מתּוֹךְ הנהר. לאַחַר שעברוּ את הגשר, הרחיב מַתּית את צעדיו, כּשהוּא נוֹשם ושוֹאף וּמנַפנף את כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ לָרוּחַ. וּפתאוֹם עמד ותמה תּמיהה גדוֹלָה, שנעלם פייבקה מאַחריו. התבּוֹנן לכל עֵבר ושב לאחוֹריו וּמצאוֹ כּשהוּא יוֹשב על האָרץ בּצד הדרךְ. הנַער התכּווץ כּוּלוֹ והתקפּל כּפקעת, גוּפוֹ מַרעיד ושיניו נוֹקשוֹת זוֹ לזוֹ.
– פייבה, מַה זאת? לָמה ישבתּ כּאן? קוּם ונלךְ הבּיתה!
– לא אֵלךְ… – ענה פייבקה, כּשהוּא רוֹעֵד כּוּלוֹ וּמַבּיט אֶל אָביו הבּטה מוּזרה. – אֵיני יכוֹל…
– ההיטב הכּוּךָ שם, פייבה?
פייבקה החריש והוֹסיף להבּיט אל אָביו בּעֵיניו הקוֹדחוֹת. וּפתאוֹם סינן מבּין שיניו הנוֹקשוֹת:
– ואַתּה? ואַתּה?… לָמה בּכית? אמוֹר, לָמה בּכית שם?
– כּלוּם בּכיתי, טיפּש שכּמוֹתךָ? – הצטדק מַתּית. – לא בּכיתי כּלָל, אֶלָא סתם כּךְ… יוֹם־כּיפּוּר היוֹם… ואִמא יוֹשבת שם בּתענית לבדה… מחַכּה לָנוּ… קוּם, פייבה, הבה נלךְ הבּיתה! אִמא תּניח על ראשךָ מין תּחבּוֹשת כּזאת.
– לא! – טען פייבקה מתּוֹךְ עקשנוּת. – אמוֹר, לָמה בּכית? לָמה בּכית, כּשהם צוֹחקים? אָסוּר לבכּוֹת, כּשהם צוֹחקים! אַתּה בּוֹכה, והם צוֹחקים… צריך להרוֹס את שיניהם, לסטוֹר על פּניהם, לנשוֹךְ, לנשוֹךְ… לנשוֹךְ את כּוּלָם, קוֹבּ אִיךְ ווֹאוּקי!…2
ופייבקה קפץ את אֶגרוֹפיו והתחַבּט בּקרקע בּידיו וּברגלָיו מתּוֹךְ טירוּף החוּשים.
מַתּית עמד אֵצל בּנוֹ נבוֹךְ ואוֹבד־עֵצוֹת, התבּוֹנן בּאפילה אֶל כּל העברים, כּשוֹאֵל, מאַיִן יבוֹא עֶזרוֹ? מרחוֹק, מעל הגשר הגבוֹה והרעוּע, נשמַע הד פּסיעוֹת כּבדוֹת. כּעבוֹר רגָעים קרבה ונראתה לאוֹר הלבנה דמוּת איכּר מאִיכּרי סטארוֹדוּבּוֹב.
– הוֹי, מי שם? האַתּה הוּא זה, מוֹטקה? לָמה תּעמוֹד פּה יחידי בּלָילָה? קוֹסם אַתּה לאוֹר הירח? וּמי הוּא המוּטל פּה על האָרץ?
– גם אני לא אֵדע, טרוֹכים רחימאִי! נַערי הוּא זה, פייבקה שלי, והתעקש פּתאוֹם ואינוֹ רוֹצה לילךְ הבּיתה. נראֶה, שאֵינוֹ יכוֹל. מה אֶעשׂה לוֹ איפוֹא? – קבל מַתּית לפני שכנוֹ האיכּר.
– זוֹ מהי? וכי יצא מדעתּוֹ? קוּם וחלוֹק לוֹ מנה יפה כּראוּי לוֹ… הוֹי, אַתּה, שד קטן, עמוֹד על רגליךָ!
פייבקה לא זז ממקוֹמוֹ, ורק רעד בּכל גוּפוֹ.
– הוֹי, שד משחת! – התקצף האִיכּר. – לָמה גידלתּ בּביתךָ נַער אשר כּזה, מוֹטקה? הלא עוֹנש הוּא, עוֹנש מן השמַיים! מַדוּע לא תּייסר אוֹתוֹ כּהלָכה, בּשוֹטים לחים? הנה לפני ימים מוּעטים היה מַעשׂה, וּבאוּ בּני־אָדם וסיפּרוּ עליו… אהאפּה עצמה ראתה בּעֵיניה…
– גם אני לא אֵדע, טרוֹכים רחימאִי! – הצטדק מַתּית וּפירשׂ את ידיו בּאַויר מרוֹב יֵאוּשוֹ וּמצוּקת־לבּוֹ.
ז
למחר בּבּוֹקר שׂכר מַתּית עגלה מאת אחד האִיכּרים והוֹביל את פייבקה העירה, אֶל ההקדש אשר שם. אֵשת הנַפּח יצאה ללַווֹת את הנוֹסעים ושעה ארוּכּה עמדה בּוֹדדה, ליד הדלת והמזוּזה.
וּפעם אַחַת, בּבוֹקר בּהיר וצוֹנן של ימי־הסתיו האַחרוֹנים, עֵת תּיקנוּ בּכּפר את המסילה והשמש זרחה על תּלי העפר התּחוּחַ, עברה השמוּעה בּתוֹךְ חבוּרת השקצים, כּי פייבקה מת בּעיר.
בּתחילת הקיִץ חָלתה בּתּוֹ של שכנא פּנדוּרה את מַחלת הטיפוּס, וכעבוֹר שבוּע מתה, כּשעזבה אַחריה על ידי הוֹריה יתוֹמה קטנה, ילדה כּבת חָמש שנים. הזקנה, אִשתּוֹ של שכנא, נכפּפה כּוּלָה לאַחַר מוֹת בּתּה ונשתּתּקה. כּל הימים היתה יוֹשבת ליד החַלוֹן, מבּיטה אֶל החָצר הריקה, מעפעֶפת בּעֵיניה הכּבוּיוֹת לנקוּדה אַחַת וגוֹרפת בּסינרה את חוֹטמה האָדוֹם, התּפוּחַ. שכנא עצמוֹ, אִיש קטן וצנוּם וּמהיר בּתנוּעוֹתיו, בּעל זקן־תּיִש שׂב וחוֹטם מגוּדל, שעֵינוֹ האַחַת פּוֹזלת וּקמטים רבּים חרוּצים בּפניו, היה מטפּל כּל הזמן בּילדה, נוֹשׂא אוֹתה בּבּיִת על זרוֹעוֹתיו, מפטמה בּתפּוּחים ואגוֹזים, מזמר לה בּקוֹל צרוּד וחָנוּק דברי־זמר של בּדחָנים, מחַקה את קריאַת התּרנגוֹל ואת יִללת החָתוּל, גוֹזר בּמספּריִים בּנייר אָדוֹם ועוֹשׂה לה כּל מיני חַיוֹת ועוֹפוֹת, כּוּלָם מחוּסרי זנבוֹת, מַפריחָם בּחלל הבּית הקטן ורוֹקד כּנגד התּקרה הנמוּכה בּזרוֹעוֹת פּשוּטוֹת לתפשׂם. בּשעת מַעשׂה היתה עֵינוֹ הפּוֹזלת סוֹבבת בּמהירוּת מַפליאָה וּפניו הקמוּטים מתעוים וזעים מתּוֹךְ עוָיוֹת משוּנוֹת. הילדה הקטנה מחאה כּף למַראֵה תּעלוּלָיו העליזים של הסב וגָעתה בּצחוֹק.
בּלילה, בּנפוֹל תּרדמה קשה על הזקנים, היה הכּל נשכּח ויוֹרד תּהוֹמוֹת. ואוּלָם הילדה היתה מתעוֹררת פּתאוֹם משנתה, יוֹשבת בּעריסתה ונוֹתנת אֶת קוֹלָה בּבכי בּתוֹךְ החשיכה. הדליקוּ נר, והאוֹר הבּוֹדד הכּהה, המהבהב בּדוּמיית הלילה, השרה פּחד כּבד על הלבבוֹת. השינה פּגה בּבת אַחַת, האָסוֹן צף ועלה בּכל מוֹראוֹ, חָדש ויוֹקד כּיקוֹד אֵש, כּאִילוּ זה עתּה התחוֹלל על ראשם.
בּבּוֹקר, שעה שהזקנה היתה יוֹצאת לשוּק, היה שכנא מתבּוֹנן על סביבוֹתיו וּמתגנב לָגשת אל ארוֹן־המזוֹנוֹת. הבּקבּוּק הירוֹק המחוּטט, זה בּקבּוּק הייש, עמד ריק זה ימים רבּים. שכנא ידע את זאת מכּבר. ואַף־על־פּי־כן היה נוֹטל אֶת הבּקבּוּק בּידיו הרוֹעדוֹת, מוֹציא בּחשאי את הפּקק מפּיו וּמריחַ בּו. אָמנם הריח ריח של ייש היה, ואוּלָם לגדוֹלוֹת מזה לא היתה שוּם תּקוָה. שעה ארוּכּה היה שכנא עוֹמד לפני האָרוֹן הפּתוּחַ והבּקבּוּק הריק בּידוֹ, מַבּיט בּוֹ בּעֵינַיִים אבלוֹת, כּמי שמַבּיט בּכלי יקר, שנשתּיֵיר לוֹ לזכּרוֹן מכּל מַחמַדיו מימי קדם, מהרהר עליו בּלב כּלה ואֵינוֹ יכוֹל להיפּרד ממנוּ. כּשהלךְ מן האָרוֹן, היוּ פּניו אדוּמים, עֵינוֹ הפּוֹזלת כּבוּשה בּקרקע וכל מַראֵהוּ ירוּד מאוֹד, כּאָדם שעבר עבירה בּסתר.
כּתוֹם שלוֹשים ימי האֵבל נזדמנה חתוּנה של עשירים בּקצה העיירה, ואַהרצי הכּנר, ראש מַקהלת המנַגנים, שלח לקרוֹא לשכנא, כּי יבוֹא עם הפּנדוּרה. לפני צאתוֹ מן הבּיִת, כּשהסיר שכנא את הפּנדוּרה הגדוֹלָה מעל הקיר, התחילה הילדה לבכּוֹת ולרקוֹע בּרגליה, כּי אַף היא רוֹצה לָלכת אֶל החתוּנה. שכנא רחץ אֶת פּניה, חָבש לראשה מגבּעת־קש, נתן בּידה תּפּוּחַ ולָקח אוֹתה עמוֹ. הזקנה הפכה את ראשה מן החַלוֹן והזהירה אוֹתוֹ, כּי תּיכף לאַחַר החוּפּה עליו להביא את הילדה הבּיתה.
כּשיצא שכנא עם הפּנדוּרה הגדוֹלָה ועם נכדתוֹ הקטנה לרחוֹבה של עיר, ראה בּפּעם הראשוֹנה, והנה כּבר בּא קיִץ לָעוֹלָם. הבּיצה נתייבּשה, השמַיִים פּתוּחים וּבהירים, רוּחַ חַמה וצחה נוֹשבת, מדגדגת את שׂער הראש מתּחת לכּוֹבע, מלטפת את הפּנים, את העֵינַיִים. אוֹר וחוֹם שפוּכים בּעיירה מן הקצה אל הקצה. בּעלי־הבּתּים עוֹסקים בּחוּץ בּלא קפּוֹטוֹת, רק הקפטנים עליהם והציציוֹת הנוֹשרוֹת מתּחתּיהם, טוֹרחים ועוֹשׂים אִיש בּפינתוֹ, פּוֹתחים לָרוָחָה דלָתיים וחַלוֹנוֹת, חוֹפרים בּאדמה, גוֹדרים את הגנים בּזרדים ירוּקים, שזה־עתּה הוּבאוּ מן היער. רבּה התּנוּעה בַּעיירה ורב החשק לעבוֹדה, ורבּה משניהם התּקוָה לברכּת הקיִץ, לאוֹרוֹ וּלחוּמוֹ.
הילדה התרפּקה על שרווּלוֹ של הסב, קפצה קפיצוֹת קלוֹת בּדרךְ־הילוּכה. פּניה הקטנים המרוּחָצים הבּיטוּ בּסַקרנוּת לכל עֵבר, וּבעֵיניה השחוֹרוֹת והנוּגוֹת, המיוּתּמוֹת, עדיִין נוֹצצוּ הדמעוֹת הקוֹדמוֹת. שכנא היה נדהם מאוֹר־שמש ואַויר צח, הלךְ לאַט, מדוּכּא וחדל־אוֹנים, הירהר בּאִשתּוֹ הזקנה, שנשארה בּבּיִת בּוֹדדה ליד החַלוֹן, הירהר בּבתּוֹ, שנפטרה מעוֹלָמה צעירה ורענַנה, דווקא בּימים אֵלוּ, עם תּחילת קיִץ צעיר ורענן. אַחַר־כּךְ העלָה על דעתּוֹ, כּי הוֹלךְ הוּא עתּה לחתוּנה עשירה, בּמקוֹם שיערכוּ בּעֶרב משתּה־חוּפּה נהדר. השמשים יִשׂאוּ קערוֹת דגים מפוּלפּלים, בּשׂר צלוּי, יצלצלוּ בּכפּוֹת וּמזלָגוֹת, בּבקבּוּקים וכוֹסוֹת… לרעיוֹן האַחרוֹן עיוָה שכנא את פּניו, עצם אֶת עֵינוֹ הפּוֹזלת, עמד רגע ואָמַר לעצמוֹ בּקוֹל נזיפה:
— לא! חַס וחָלילָה! אַף לא טיפּה אֶחָת!…
החתוּנה היתה עליזה וסוֹאֶנת, עם שמשים ושמשוֹת וּמחוּתּנים הרבּה, שבּאוּ מן העיירוֹת הסמוּכוֹת. זה היה מאוֹרע מיוּחָד בּמינוֹ — יוּדיל אִיש פרוּמה־בּיילה, בּעל־ האַכסַניה העשיר, השׂיא אֶת בּת־זקוּניו ועשׂה סעוּדה לעניֵי העיר. הרחוֹב מסביב לאַכסַניה המה מאָדם. בּחָצר הרחָבה, לפני מרפּסת הבּיִת, סבבוּ נשים לבוּשוֹת בּגדי יוֹם טוֹב, בּפנים כּשרים וּבפאוֹת נכריוֹת. נערוֹת נרגָשוֹת, מקוּשטוֹת בּחוּלצוֹת לבנוֹת, רצוּ אָנה ואָנה, וצמוֹתיהן המסוֹרקוֹת, החלָקוֹת והקשוֹת, טפחוּ על שכמן. בּחוּרי־חמד, פּרחי תּגָרים מן השוּק, בּפנים אדוּמים וּמשוּפשפים למשעי וּבצוארוֹני־גוּמי מַבהיקים, עמדוּ מן הצד עמידה של בּני־תרבּוּת, הבּיטוּ בּבוּז על הקטנים מהם, עישנוּ סיגָריוֹת דקוֹת וירקוּ לפניהם דרךְ השינַיִים. נשים עניוֹת וילדיהן, גוֹיִים וגוֹיוֹת עם בּניהם הקטנים, היחפים ולבני־השׂיער, צבאוּ על הבּיִת מכּל העברים, טיפּסוּ על הכּתלים, דבקוּ אל זכוּכיוֹת החַלוֹנוֹת, כּוּלָם עוֹרגים להציץ פּנימה ולראוֹת את המתרחש שם.
כּשפּינה שכנא דרךְ לעצמוֹ על המרפּסת ונכנַס לחדר הראשוֹן, כּבר מצא שם את כּל בּני המַקהלָה מסביב לשוּלחָן אָרוֹך, כּל אֶחָד עם כּלי־זמרוֹ. מנגד השוּלחָן, לפני אנַלוֹגין מיוּחָד, עמד אַהרצי הכּנר, הוא גם המנַצח, אִיש קטן לָבוּש נקיִים, בּעל זקן־שׂיבה גָזוּז ועֵינַיִים מפיקוֹת דאָגה ושינַיִים שחוֹרוֹת וּקלוּשוֹת. שכנא נתעכּב בּאֶמצע החדר, הפּנדוּרה מימינוֹ ונכדתוֹ משׂמאלוֹ, הבּיט אֶל בּני המַקהלָה כּזר, סוֹבב אֶת עֵינוֹ הפּוֹזלת כּנגד אַהרצי, השח גבּוֹ וגיחךְ בּבוֹשת־פּנים. אַהרצי הכּנר נתן בּוֹ אֶת עֵיניו הדוֹאגוֹת בּמַבּט רךְ וחַנוּן, רמז לוֹ בּקשתּנית שבּידוֹ על הפּינה אשר מאַחרי השוּלחָן, ניענַע לוֹ ראשוֹ לאַט, כּאָדם האוֹמר: “מבינים אנַחנוּ, מבינים אנַחנוּ הכּל!”… הילדה החזיקה בּכל תּוֹקף בּשרווּל סבה, הבריקה בּעֵיניה השחוֹרוֹת אֶל קהל האנשים הזרים, הבּיטה בּפחד אֶל החצוֹצרה הגדוֹלָה, שנתרעשה פּתאוֹם והחרידה את האַויר בּקוֹל גס ורוֹגז.
בּני המַקהלָה פּינוּ מקוֹם לשכנא וּלנכדתוֹ, אַךְ דבּר לא דיבּרוּ אִתּו כּלוּם, וּכאִילוּ נזהרוּ גם מהבּיט אֵלָיו. רק מלךְ המתוֹפף, יהוּדי קצר ושמן, בּעל לחָיים אדוּמוֹת משוּלהבות וּבלוֹרית קצוּצה על ערפּוֹ, היה האֶחָד, שנתן בּשכנא וּבילדתוֹ את עֵיניו העגוּלוֹת והתּמהוֹת, כּעֵיני עֵגל, והתבּוֹנן אֶל שניהם שעה ארוּכּה בּסַקרנוּת רבּה.
אַהרצי הכּנר נתן אוֹת בּקשתּניתוֹ, וכל המַקהלָה פּצחה מַנגינה בּרעש. ניגנוּ נוֹסַח נוּגה, מעֵין פּתיחה ל“המחוֹל הכּשר”. חדר המנַגנים נתמַלא אָדם. הכּל נדחקוּ וּבאוּ בּעד הפּתחים. אַהרצי הטה את ראשוֹ אֶל כּתפוֹ השׂמאלית כּמתעלף, כּוֹנן את עֵיניו המלאוֹת דאָגה כּנגד התּקרה ושלח את ידוֹ על־פּני כּינוֹרוֹ בּרגש רב. מלךְ המתוֹפף שקד על התּוֹף בּאמוּנה. שכנא עמד מוּבדל בּפינתוֹ, הוּא והילדה על־ידוֹ, השפּיל עֵיניו אֶל הפּנדוּרה, הוֹליך את הקשתּנית הארוּכּה על־פּני הנימים הגסוֹת בּאלכסוֹן, למַעלה וּלמַטה, ניענַע ראשוֹ לפי קצב הנגינה, לכאן וּלכאן, כּאִילוּ לא קרה דבר בּמשךְ החוֹדש האַחרוֹן. ורק כּשגָמרוּ לנַגן, ראה מלךְ המתוֹפף לתמהוֹן לבבוֹ, והנה בּלחָייו של שכנא, בּין הקמטים, מתגלגלוֹת ויוֹרדוֹת שתּי דמעוֹת מַזהירוֹת. שכנא הרגיש בּדבר, נזדרז והֹוציא מכּיסוֹ מטפּחת אדוּמה, גָרף אֶת חוֹטמוֹ, הצהיל אֶת עֵינוֹ הפּוֹזלת אל מלךְ המתוֹפף בּבת־צחוֹק משוּנה ואָמַר לוֹ בּקוֹל־נכאִים, כּמתחַטא:
— יתוֹמה קטנה… הלא אָביה שם בּאמריקה…
מלךְ נבוֹךְ לשמע הדברים האֵלה, עמד רגע מבוּלבּל ולא ידע מַה לענוֹת. אַחַר־כּךְ נמלךְ והשמיע קוֹל־שיעוּל והתחיל למַשמש בּכיסיו, מישמש וּמישמש, עד שהוֹציא מאַחַד המַחבוֹאִים כּפתּוֹר־נחוֹשת נוֹצץ ותקע אוֹתוֹ ליד הילדה:
— היליכי אֶת זה… צעצוּע!
בּינתיים נכנסוּ המחוּתּנים וּבידיהם ייש וּמיני מתיקה למנַגנים. בראש צעד המחוּתּן, יהוּדי גָבוֹה, בּעל זקן צהוֹב מסוֹרק, היוֹרד על־פּי צוארוֹן־כּוּתּנתּוֹ הלָבן והרךְ, והוּא נוֹשׂא על טס בּקבּוּק כּרסני עם כּוֹסוֹת הרבּה, ואַחריו הוֹלכת המחוּתּנת, אִשה גוּצה ועבה, בּעלת פּימה שמנה ושׂוֹחקת, נוֹשאת בּידיה אַגָן מלא דוּבשנים. כּשראה שכנא את הבּאִים והכּבוּדה אשר בּידיהם, נבהל מאוֹד. הסב את פּניו אל הקיר ועמד לגרוֹף את חוֹטמוֹ.
בּני המַקהלָה הניחוּ את כּליהם והתייצבוּ כּוּלָם מסביב לשוּלחָן בענוָה וּבדרךְ־אֶרץ. מלךְ נזדרז אַף הוּא, החליק בּשתּי ידיו על לחָייו המשוּלהבוֹת ועמד לדחוֹק אֶת עצמוֹ מאַחרי חביריו בּמַרפּקי שרווּליו הקרוּעים. מזגוּ את הכּוֹסוֹת, שתוּ לחַיִים וּבירכוּ אֶת המחוּתּנים המאוּשרים והנרגָשים.
— אַיֵה אֵיפוֹא שכנא? — נזכּר אַהרצי הכּנר תּיכף לאַחַר הכּוֹס הראשוֹנה, הפךְ את ראשוֹ וּביקש בּעֵיניו הדוֹאגוֹת את בּעל הפּנדוּרה. — שכנא, קרב הנה, קח גם אַתּה מעט!
— לא לא! לא אני! — חָרד שכנא מפּינתוֹ וניענַע בּידיו. — חַס וחָלילָה! אַף לא טיפּה אֶחָת!…
— אִי, שכנא, אַל־נא… אַל יִפּוֹל לבבךָ כּל־כּך… בּוֹא הנה וקח מעט! — שידל אוֹתוֹ אַהרצי בּדברים רכּים וּמזג לעצמוֹ כּוֹס שנית.
עֵינוֹ הפּוֹזלת של שכנא התחילה מעפעֶפת.
בּן־אָדם שכּמוֹתךָ… מה? מַה תּדבּר? חַיֶיךָ, שאֵיני יכוֹל… הכיצד? חַס וחָלילָה!… אוּלי רק דוּבשן אֶחָד… לא בּשבילי — בּשביל היתוֹמה הקטנה…
והוּא ניגש אל השוּלחָן עם נכדתוֹ וּפשט יד רוֹעֶדת אֶל האַגָן.
— יתוֹמה קטנה, לא עליכם… — קרץ בּעֵינוֹ הפּוֹזלת אֶל המחוּתּנת העבה, שעמדה בּידיִים חבוּקוֹת על לבּה וניענעה בּפימתה השמנה והשׂוֹחקת לברכוֹת המנַגנים. — אָביה הלא שם בּאמריקה… ואִמה מתה זה לא־כבר… ממַחלת הטיפוּס… בּת יחידה, לא עליכם…
המחוּתּנת העבה ניענעה בּפימתה לעוּמַת המנַגן הזקן וּכבר נתכּוונה להעמיד פּנים נוּגים, אֶלָא שתּוֹךְ־כּדי־רגע הבהילוּה אל האוּלָם הסמוּךְ, מקוֹם מוֹשב הכּלה.
מַקהלת המנַגנים החליפה כּוֹחַ וחָזרה אל המלָאכה בּיֶתר עוֹז. ניגנוּ את “המחוֹל הכּשר”. הבּדחָן התייצב בּפתח האוּלָם, סילסל בּגרוֹנוֹ, הכריז את שמוֹת הנשים המחוֹללוֹת, וּמלךְ המתוֹפף החריש את האָזנַיִים בּרעש מצילתּיו. אַויר הבּיִת נתלהט והצוֹבאִים על הפּתח הלכוּ הלוֹךְ ורב. בּינתיים התחילה השמש לשקוֹע. זהרוּרים אדוּמים חָדרוּ בּעד החַלוֹן והתנוֹצצוּ בּברק־זהב בּנחוֹשת הממוֹרטה של החצוֹצרה הגדוֹלָה. כּבר התחילוּ להתכּוֹנן אֶל החוּפּה. שכנא עמד בּפינתוֹ בּתוֹךְ ההמוּלָה, הוֹליךְ את הקשתּנית על־פּני הפּנדוּרה, ניענַע ראשוֹ לכאן וּלכאן, ואוּלָם מַחשבוֹתיו היוּ הפּעם מפוּזרוֹת וּמבוֹהלוֹת וכוּלוֹ נעכּר, כּאָדם שחמדה גנוּזה נתגלגלה לוֹ, ואִיבּד אוֹתה בּידיו. בּתּוֹ המתה נעֶלמה ממנוּ בּמרחָק, נסתּתּרה בּערפל, כּמאוֹרע ישן ונשכּח. כּל רעיוֹנוֹ נתרכּז עכשיו בּנקוּדה אַחַת: כּיצד יתקן את המעוּוָת הגָדוֹל אשר עשׂה, כּיצד ישׂיג מעט ייש להשקיט אֶת לבּוֹ השוֹקק? לוּא לגימה אַחַת, לוּא לקיקה בּלשוֹנוֹ, לוּא הבּטה על הבּקבּוּק בּלבד… פּעם אַחַת קם בּאֶמצע הנגינה, עזב בפּינה את הפּנדוּרה ואת הילדה עם הדוּבשן אשר בּידה, התחַמק בּלָאט ויצא החוּצה, חָזר בחָצר כּצל בּין נשים וילָדים, התגנב לָבוא אל האוּרוָה הגדוֹלָה, מקוֹם שהוּתקן למשתּה־החוּפּה בּשוּלחָנוֹת ערוּכים ועששיוֹת תּלוּיוֹת, בּיקש ותר בּכל הפּינוֹת, הבּיט אֶל הכּתלים, אֶל עליית הגג, אֶל תּחת הסַפסלים. משם פּנה דרךְ הרחָבה ונזדמן לחדר־הבּישוּל, בּמקוֹם שחַשרת־הבל היתה תּלוּיה מעל הסירוֹת הרבּים וריחַ חַם של בּשׂר צלוּי פּיעפּע בּאַּויר, התייצב ממוּל התּנוּר הלוֹהט, בּין נשים עסוּקוֹת וטוֹרחוֹת בּפנים משוּלהבים וּבזרוֹעוֹת חשוּפוֹת, עמד וסוֹבב את עֵינוֹ הפּוֹזלת לכל עֵבר מתּוֹךְ כּליוֹן־נפש רב.
— מַה חפצךָ פּה מחוּתּן? — שאלה אוֹתוֹ אַחַת הנשים ופנתה אֵלָיו בּכף־המבשלים אשר בּידה.
— לגימת… מַיִם. מעט מַיִם אני רוֹצה לשתּוֹת…
אַחַר־כּךְ הוֹליכוּ את החָתן והכּלה אֶל החוּפּה. בּראש המַקהלָה צעדוּ מלךְ עם תּוּפּוֹ ושכנא עם הפּנדוּרה, ולפניהם רצוּ בּרחוֹב ילָדים יחפים, העלוּ אָבק, עמדוּ בּכל רגע להמתּין לתּהלוּכה, הבּיטוּ בּסַקרנוּת אֶל הילדה הקטנה במגבּעת־הקש, המתרפּקת בּידיה על קפּוֹטתוֹ של שכנא, וקינאוּ בּה על אָשרה הרב, שיֶש לָה סב עם פּנדוּרה. בּחוּץ, בּאַויר העֶרב הצוֹנן, התנַעֵר שכנא מהירהוּרי יִצרוֹ הרע. הכּאֵב הנשכּח נתעוֹרר שוּב ונתחַדש בּכל חריפוּתוֹ. בּחצר בּית־הכּנסת, בּזמַן סידוּר הקידוּשין, בּיקש וּמצא מקוֹם מאחוֹרי הקהל, סמוּךְ לכּוֹתל. שם עמד עם נכדתוֹ שחוֹחַ וּתפוּשׂ־מַחשבוֹת, הבּיט בּעֵינַיִים קמוֹת על הנרוֹת הדוֹלקים מסביב להכּלה הלבנה, ראה את השמש השוֹקעת מאַחרי השׂדוֹת השחוֹרים, החרוּשים, מאַחרי בּית־הקברוֹת, והגָה בּלב נעכּר ולא יכוֹל להשׂיג את הפּליאָה הקשה, כּי בּתּוֹ, נפש צעירה ועליזה, כּבר הוּרדה שם לחשכת בּוֹר, והוּא, שיכּוֹר זקן ורצוּץ, עדיִין עוֹמד פּה עם הפּנדוּרה…
ואוּלָם מַחשבוֹת אֵלוּ לא אָרכוּ הרבּה. כּעבוֹר שעה קלה חָזרוּ מן החוּפּה לקוֹל מַנגינה עליזה. מלךְ המתוֹפף החריד את האַויר בּקישקוּש מצילתּיו. המחוּתּנת העבה יצאה בּמחוֹל לפני החָתן עם הכּלה, כּשהיא אוֹחזת בּשתּי ידיה חַלת־סוֹלת גדוֹלה, עשוּיה מַעשׂה מקלעת, רוֹקדת לפנים וּלאָחוֹר, אַחַת כּאן ואַחַת כּאן, וּמַרקידה בּשעת מַעשׂה את פּימתה השמנה והשׂוֹחקת. נכדתוֹ הקטנה של שכנא, שהאמינה בּאמוּנה שלימה, כּי כּל התּכוּנה הזאת לא בּאה אלא בּשבילה, צהלה וצחקה בּכל פּה.
בּאַכסַניה גָדל השאוֹן ורבתה השׂמחה. בּחוּרים וּבחוּרוֹת יצאוּ להקבּיל את פּני החָתן והכּלה בּהבדלוֹת בּוֹערוֹת, וכל הקהל נדחַק לָבוֹא לתוֹךְ האוּרוָה המוּאֶרת, אֶל משתּה החוּפּה. השמשים רצוּ מחדר־הבּישוּל, נשׂאוּ ממַעל לראשי הקרוּאִים תּלים של קערוֹת, בּקבּוּקים וכוֹסוֹת. בּתוֹךְ השאוֹן המַדהים נזכּר שכנא פּתאוֹם, כּי עליו להוֹליךְ את הילדה הבּיתה. רגע עמד בּפתח האוּרוָה נבוֹך וּמַשמים, כּחוֹכךְ בּדבר. אַחַר־כּךְ אָחַז בּיד הילדה והביאָה לתוֹךְ חדר המנַגנים. שם מצא רק אֶת מלךְ המתוֹפף. שאָר בּני המַקהלָה יצאוּ אל האוּרוָה לסעוֹד את לבּם. מלךְ עמד כּפוּף אֶל התּוֹף, חיבּקוֹ בּשתּי ידיו, טרח וטיפּל בּמצילתּיים מתּוֹךְ עקשנוּת רבּה, וערפּוֹ המגוּלָח הסמיק והזיע.
— המצילתּיים נתפּרקוּ אֶצלי, לכל הרוּחוֹת! — הפךְ מלךְ אֶת פּניו הנרגָשים ואָמַר אֶל שכנא.
שכנא הציג בּפּינה את הפּנדוּרה והוֹשיב על־ידה אֶת נכדתוֹ.
— שבי רגע פּה, ציפּוֹרי. עוֹד מעט אָשוּב, ונלךְ הבּיתה.
— אֵינני רוֹצה הבּיתה! רוֹצה אני להיוֹת פּה! — התחילה הילדה לבכּוֹת וּלנַענע בּרגליה.
— טוֹב, ציפּוֹרי הקטנה, טוֹב! פּה נישאֵר! — נבהל שכנא וּמיהר לפייסה. — ורק יוֹצא אני לרגע אֶחָד… צריךְ אני… עוֹד מעט ואָשוּב.
והוּא התבּוֹנן לכל העברים בּפנים אשמים וּפנה אל מלךְ העסוּק בקוֹל מתחַנן:
— מלךְ אָחי! יהי־נא בּחַסדךָ לָשׂים עין… רק לרגע קל… אֵילךְ ואֵילךְ… לחטוֹף פּרוּסַת חַלה בּשביל התּינוֹקת, אוֹ מה…
— אֵין זאת כּי־אִם תּוֹפפתּי היוֹם יוֹתר מדי, לכל הרוּחוֹת!… — ענה מלךְ ואָמַר, בּהוֹסיפוֹ לטפּל בּמצילתּיים.
שכנא התחַמק ויצא בּחשאי אֶל החָצר, נתעכּב שם רגע, עוֹמד וּמַאזין אֶל ההמוּלָה העליזה, המתרגשת ונישׂאת בּעד פּתח האוּרוָה המוּאֶרת. בּחוּץ כּבר החשיךְ הלילה. בּחָצר, לפני הפּתחים המוּאָרים של בּנייני האַכסניה, ריחפוּ אָנה ואָנה צללי בּני־אָדם, נערוֹת בּחוּלצוֹת לבנוֹת, אַברכים בּמגבּעוֹת שמוּטוֹת לערפּם, נשים עניוֹת עם סַלים של מיני מתיקה למכירה: פּריגים, רקיקים, סוּכּריוֹת.
משנכנַס שכנא לתוֹךְ האוּרוָה, נסחַף כּוּלוֹ בּזרם האַויר החָם. כּל השוּלחָנוֹת הארוּכּים היוּ נוֹשבים אָדם רב מן הקצה אל הקצה. ישבוּ צפוּפים, דיבּרוּ מתּוֹךְ עירבּוּביה של קוֹלוֹת רמים, צחקוּ, צוחוּ אל השמשים, צילצלוּ בּכפּוֹת וּבמזלָגוֹת, קמוּ מעל הסַפסלים, מזגוּ מן הבּקבּוּקים אֶל הכּוֹסוֹת. השמשים רצוּ משוּלחָן אֶל שוּלחָן דחוּפים וּמבוֹהלים, לא שמעוּ כּלוּם מכּל אשר דיבּרוּ אליהם, לא הבינוּ כּלוּם מכּל אשר דרשוּ מהם. מאַחַד הפּתחים הגיע קוֹל נפץ כּלי־זכוּכית בּנפילָתם, ותיכף לזה — קוֹל שאוֹן בּני־אָדם וּצחוֹק אַדיר של גרוֹנוֹת הרבּה. אַהרצי הכּנר, בּפנים מאָדמים וּמזיעים, עמד בּראש אַחַד השוּלחָנוֹת, הוּא ואחָדים מבּני המַקהלָה עמוֹ, חיֵיךְ בּעֵיניו השחוֹרוֹת והדוֹאגוֹת וכוֹנן פּעם בּפעם את קשתּניתוֹ על־פּני הכּינוֹר.
שכנא תּר וּמצא מקוֹם לעצמוֹ בּקרן־זוית אַפלוּלית, סמוּךְ ללוּל העוֹפוֹת, שפּינוּ אוֹתוֹ לכבוֹד המשתּה וריבּצוּ קרקעוֹ בּחוֹל אדמדם, שם, אל שוּלחָן קטן צוֹלע, ישב יהוּדי זר בּבגדי־חוֹל, שחוֹר וּזעוּם־פּנים, וגבּוֹת עֵיניו עבוּתּוֹת. היהוּדי היה שקוּע כּוּלוֹ בּצלחת הדגים אשר לפניו. שכנא ניגש אֵלָיו בּלָאט, עמד רגע ליד השוּלחָן וידיו מסוּלָקוֹת לאחוֹריו, עיפעֵף בּעינוֹ הפּוֹזלת אל בּקבּוּק הייש וּבלע רוּקוֹ אֶל קרבּוֹ.
— חתוּנה היא זוֹ… חתוּנה נאה… — פּתח ואָמַר אל היהוּדי הזר בּסבר פּנים נעימוֹת.
—הא? — שאל היהוּדי בּזעף, הרים מעל הצלחת אֶת גבּוֹת עֵיניו הזוֹעמוֹת והצליף על שכנא מַבּט־בּוּז, כּאָדם עסוּק וטרוּד המַבּיט אל הוֹלךְ בּטל.
— אומר אני: החתוּנה חתוּנה נאה, אני אוֹמר…
— בּמה היא נאה כּל־כּךְ? — שאל היהוּדי השחוֹר בּזעף כּבתּחילָה וּפער פּיו לקראת נתח הדג אשר בּמַזלגוֹ. — חתוּנה כּכל החתוּנוֹת. וכי מה? גם אַתּה כּאן קצת קרוֹב?
— לא, קרוֹב אֵינני. הריני כּאן סתם אָדם, מן המַקהלָה. נֹאמַר, דרךְ משל, מנַגן.
— מנַגן? — אָמַר היהוּדי השחוֹר בּקוֹל מוּרךְ, שכּבר נשמעה בּוֹ נעימה של דרךְ־אֶרץ, זקף את גבּוֹת־עֵיניו השחוֹרוֹת והתבּוֹנן אל שכנא מכּף רגלוֹ ועד קדקדוֹ. — אִם כּן, לָמה תּעמוֹד כּך? שב אֶל השוּלחָן וצוה, כּי יִתּנוּ לךָ דגים!
— לאכוֹל אֵינני רוֹצה, אַךְ מעט מַשקה לכבוֹד המחוּתּנים אוּלי לא יזיק… אבל רק מעט מן המעט, טיפּה אַחַת, כּדי להרטיב את השפתיים…
— גם זה אֶפשר! — אָמַר היהוּדי השחוֹר בּידידוּת מוֹסיפה והוֹלכת וּבנדיבוּת־לב רחָבה, פּשט את ידוֹ אל הבּקבּוּק וּמזג שתּי כּוֹסוֹת.
שכנא ישב בּקצה הסַפסל, נטל את הכּוֹס בּיד רוֹעֶדת, השתּעֵל תּחילָה והגישה אל שׂפתיו.
— נוּ, לוּא יהי כן… לחַיִים, מחוּתּן!
עם הרקת הכּוֹס הראשוֹנה התחיל ראשוֹ סוֹבב כּל־כּךְ, עד כּי נפל כּמעט מעל הסַפסל.
— מַשקה הגוּן, מחוּתּן! — פּנה אֶל שכנוֹ מתּוֹךְ זחיחוּת־הדעת וקרץ לוֹ בּעֵינוֹ הפּוֹזלת. — האִם זה עניין פּשוּט ממַדריגת האַרבּעים, אוֹ אוּלי מן המַדריגה העֶליוֹנה של חמשים ותשעה?…
— לָמה תּבקש חשבוֹנוֹת רבּים? — אָמַר היהוּדי השחוֹר. — הכּוֹס הראשוֹנה נתקבּלה על הלב — קוּם וּמזוֹג כּוֹס שנית! יש לוֹ ליוּדיל בּעל אַכסַניה די ייש בּמַרתּפוֹ!
— נַעניתי לךָ, אָחי. לכבודךָ ולכבוֹד המחוּתּנים אני מוּכן וּמזוּמן לָקחת עוֹד מעט. אַף־על־פּי שאֵין חלקי עם השוֹתים… אַדרבּה, אֶפשר לאמוֹר, דרךְ משל, שאֵינני כּלָל מן השוֹתים… וּבפרט לעֵת כּזאת… אבל דרכּוֹ של אָדם בּכךְ, שאֵינוֹ מסרב למעט ייש… טבע הוּא בּאָדם, שלבּו לב מַרגיש, לא עליכם… ואַגב, הלא גם מצוָה היא זוֹ — לשׂמח חָתן וכלה… בּקיצוּר, לחַיִים ולבריאוּת!
בּינתיים פּצחה המַקהלָה מַנגינה עליזה בּראש השוּלחָנוֹת. בּתוֹךְ הרעש נזדרז שכנא והריק אֶל קרבּוֹ כּוֹס שלישית וּרביעית, ותיכף לזה נשׂא אֶת עֵיניו המטוֹרפוֹת והצליף מַבּט שיכּוֹר על ראשי כּל הנאספים, ההוֹמים ורוֹגשים לכל מלוֹא הבּניין. השוּלחָנוֹת הארוּכּים והעששיוֹת התּלוּיוֹת התנוֹדדוּ וצפוּ לעֵיניו בּאלכסוֹן, וּפני הקרוּאִים הצוֹהלים ניטשטשוּ כּוּלָם ונתערבוּ בּגוּש אֶחָד סוֹעֵר תּחת צלילי המַנגינה.
— אוֹהוֹ! חתוּנה עליזה! — קרא שכנא בּקוֹל רם וּפשט ידוֹ אֶל הבּקבּוּק.
— הלא צריך אַתּה לָלכת למלאכתּךָ. כּבר התחילוּ שם לנַגן! — עוֹררוֹ שכנוֹ, כּשהוּא מאִיר לוֹ פּניו השחוֹרים ודוֹחפוֹ בּמַרפּקוֹ בּידידוּת רבּה.
— ני־טשי־ווֹ1! — ענהוּ שכנא רוּסית בּתנוּעת־יד רחָבה. — הנח להם! חזקה, שיֵצאוּ ידי חוֹבתם גם בּלעדי. מה אֶתּן וּמה אוֹסיף להם? מדבּר אני אֵליךָ דברים גלוּיִים, מחוּתּן. הלא יוֹדע אַתּה, אָחי, כּי שׂפת־שקר שׂנאתי… מי אני וּמַה כּוֹחי? אַדרבּה, הן אִיש חָכם אַתּה — אמוֹר לי, מי אני וּמַה כּוֹחי?… כּליזמר זקן, פּנדוּרה ישנה… נֹאמַר, דרךְ משל, כּשרוֹן שפּג ריחוֹ, בּקבּוּק שנתרוֹקן… בּקיצוּר, מחוּתּן, הבה נקח עוֹד מעט ונהיֶה בּריאִים!
היהוּדי השחוֹר לא סירב. אַחַר־כּךְ הוֹציא מכּיסוֹ קוּפסַת־פּח מלאה טאבּאק והתחיל לגוֹלל סיגָרייה. שכנא תּקע את ידוֹ לתוֹךְ הקוּפסה ונטל אַף הוּא טאבּאק לסיגָרייה. שכנא הרגיש, כי לבּוֹ הוֹלךְ ונמשךְ אַחרי היהוּדי הזר הזה ואַחרי גבּוֹת־עֵיניו השחוֹרוֹת והעבוּתּוֹת בּכוֹחַ טמיר, כּי רגש טוֹב וחַם, אשר לא ידע זה־כבר, מקרבוֹ אֵלָיו, וּמתּוֹךְ רגש זה נכסַף פּתאוֹם לשפּוֹךְ לפניו את נַפשוֹ, לגלוֹת לוֹ אֶת הצפוּן בּקרבּוֹ, למַען יֵדע וירגיש, מי הוּא היוֹשב עמוֹ אֶל בּקבּוּק אֶחָד.
— המבין אַתּה, ידידי? הלא אנשים אַחים אנחנוּ… אני עצמי, כּפי שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי בּעֵיניךָ, אָבל אני… מתה עלי בּת יחידה, לא עליכם, יפת־תּוֹאַר בּעֶצם ימי עלוּמיה… בּמַחלת הטיפוּס, לא עליךָ… בּעלָה יוֹשב שם בּאמריקה… אַף הוּא מאחינוּ, אַף הוּא, נֹאמַר דרךְ משל, מנַגן… מאַסף שם ממוֹן… אָמנם כּבר עברוּ שלוֹשים ימי האֵבל… וּבכן, מַה בּכךְ? כּלוּם יֶש לי הרשוּת לשכּוֹחַ? כּלוּם יֶש לי הרשוּת לשתּוֹת עמךָ מן הבּקבּוּק הזה?… אַל־נא, אָחי, אַל תּאמַר לשדלני בּדברי־הבל, כּי היא לא תּוֹעיל לָךְ!… שוֹאֵל אני אוֹתךָ רק אֶחָת: האִם יֶש לי הרשוּת לשתּוֹת?… לא! בּוַדאי לא! כּל אֶחָד יענה ויאמַר: לא!… אבל מַה אֶעשׂה, אִיש יקר, וטבעי הוּא בּכךְ… טבע הוּא בּאָדם, שאֵין יוֹשר ואֵין צדק בּלבּוֹ… האָדם חזיר הוּא, חזיר ומנוּוָל!… מנוּוָל! — צעק פּתאוֹם, קם ועמד לפני שכנוֹ הנבהל והתחיל מַכּה בּאֶגרוֹפוֹ על לבּוֹ. — כּליזמר זקן, פּנדוּרה ישנה!… המבין אַתּה את כּל הנַעשׂה פּה? בּת יחידה, לא עליכם, זוּלתה אֵין כּל… יפת־תּוֹאַר, פּרח נחמד… אָרוֹן מלא שׂמלוֹת הניחה אַחריה, סַלסלה וּמַלמלה יקרה… וּמגבּעת חדשה עם נוֹצוֹת לחַג הפּסח… וגם… יתוֹמה פּעוּטה, נכדה קטנה… פּעוּטה כּזאת!… — גָחַן לאָרץ, הראָה בּידוֹ את שיעוּר קוֹמתה של נכדתוֹ והוֹריד דמעוֹת שיכּוֹר. — על ידי עזבה אוֹתה, על ידי הסב השיכּוֹר… אני הוֹלךְ, אני הוֹלךְ אֵליה! — הניע בּידוֹ אל היהוּדי השחוֹר וּפנה לָלכת מעם השוּלחָן, כּשהוּא תּוֹעֶה וּמתנוֹדד על רגליו. בּדרךְ־הילוּכוֹ נתקל בּשמש מבוֹהל, שנשׂא אַגָן מלא בּקבּוּקים וכוֹסוֹת. עמד וּמשךְ בּכנף בּגדוֹ של זה מאחוֹריו, הציץ עליו בּפנים שׂוֹחקוֹת מתּוֹךְ דמעוֹת, קרץ לוֹ בּעֵינוֹ הפּוֹזלת, התנוֹדד על רגליו הכּוֹשלוֹת ואיֵים עליו בּאֶצבּעוֹ:
— אִי, שי ־ שיכּוֹר גָדוֹל אָתּה!…
בּחוּץ תּעה וגישש בּכתלים, עד שנזדמן לקרן־זוית אפלה וּפגע שם בּזוּג צעיר, בּחוּר וּבתוּלָה, שאָחזוּ אִיש בּידי רעוּתוֹ, ונדבּרוּ בּלָחַש. שכנא נגלָה עליהם פּתאוֹם, עמד להסתּכּל בּהם וניענַע לעוּמתם בּראשוֹ:
— אדוֹני המנַצח בּנגינוֹת! יודע אני, למה אַתּה מתכּוון!… גם אני היִיתי מוּזיקאנט צעיר, מנַגן על־פּי תּוי־נגינה… ואַתּ, בּתוּלָה יפה, אַל תּבהלי בּרוּחךְ… היזהרי מן… מן… טמפּרררטוּררר, נאמַר, דרךְ משל… החוֹם ממַדריגת האַרבּעים מַזיק לבתוּלָה… דוֹ סווידאניֶה2! — הניע בּידוֹ לזוּג הנבהל וּפנה והלךְ.
בּחדר המנַגנים נתגלתה לעֵיניו תּמוּנה, אשר לא פּילל לה: בּפּינה, על הסַפסל, על אַדרת ישנה מוּצעת למראשוֹתיה, ישנה הילדה, כּשהיא קוֹמצת בּכפּה הקטנה רקיק ממוֹעךְ. ליד הסַפסל עמד מלךְ המתוֹפף, כּשוֹמר נאמן על משמַרתּוֹ, וּפניו הפיקוּ דאָגה ורוֹגז גם יחד.
— בּן־אָדם!… — נהם מלךְ בּפנים נרעמים, כּשראה את שכנא. — קם פּתאוֹם והלךְ!…
— מלךְ, אָחי היקר, טבע הוּא בּאָדם, כּה יעזרני אלוֹהים!… עמד שכנא וטען לפני המתוֹפף בּקוֹל־בּוֹכים והכּה בּידוֹ על לבּוֹ. — כּליזמר זקן! פּנדוּרה ישנה! בּקבּוּק שנתרוֹקן!… תּלה אוֹתי! ירה בּי!…
וּמיד צנח לָאָרץ, כּרע על בּרכּיו לפני הילדה הישנה והתחיל לחַבּקה וּלהחליק לה על ראשה, נשק לה את ידיה, אֶת נעליה, מירר בּבכי וטען:
— ציפּוֹרי הרכּה, פּעוּטתי, דוּבשני המתוֹק! פּקחי־נא אֶת עֵינַיִךְ המאִירוֹת, הבּיטי וּראִי את סבךְ השיכּוֹר, יתוֹמתי הקטנה!…
וכךְ נרדם, בּכרעוֹ על בּרכּיו וראשוֹ נוֹפל על הסַפסל. בּשנתוֹ נדמה לוֹ, כּי בּתּוֹ בּאה אֵלָיו. יוֹצאת היא ממקוֹם־סתרים, מפּינה אפלה, כּוּלָה לבוּשה לבנים, מגחכת בּפניה הצעירים ואוֹחזת בּידי היהוּדי הזר השחוֹר. רוֹצה הוּא לָגשת אליהם וּלהפריד בּין ידיהם, והנה זינק אֵלָיו היהוּדי השחוֹר בּחמַת־רצח, אָחַז בּערפּוֹ, ניערוֹ בּכל כּוֹחַ והכריחוֹ לָקוּם על רגלָיו ולפקוֹחַ אֶת עֵיניו.
שכנא פּקח את עֵיניו הכּבדוֹת, הקשיב רגע אֶל נגינַת המַקהלָה, שרעשה בקישקוּש מצילתּיים בּריחוּק מקוֹם, מעֵבר לכּוֹתל, התבּוֹנן פּרוּע על סביבוֹתיו וראה, כּי יחידי הוּא בּחדר, אֵין נפש חַיה עמוֹ. ורק בּפתח הבּיִת נראתה לוֹ כּדמוּת אִשתּוֹ הזקנה בּמטפּחתּה האדוּמה, נוֹשׂאת אֵיזה דבר על זרוֹעוֹתיה וּפניה נַעוים ואיוּמים. מַבּיטה היא אֵלָיו מעל המפתּן בּזעם אִילם, מאַיֶימת עליו בּאֶגרוֹפה, מתעטפת בּמטפּחתּה, פּוֹנה עוֹרף וּמתעלמת בּחשכת הלילה.
שבוּע ימים רצוּפים לאַחַר שבּתּו הבּתוּלָה של ירוחָם הסַנדלָר ילדה לזנוּנים, התהלךְ ירוחָם עצמו בּביתו כּמטורף. נעל אֶת הדלת, הגיף אֶת החַלוֹנוֹת, לא קיבּל שום מלָאכה, לא נגע בּאוֹכל, לא נתן אִיש לָבוֹא לפניו, ורק התהלךְ בּביתו למן הבּוֹקר ועד העֶרב, פּסע פּסיעוֹת גסוֹת אַחַת הנה ואַחַת הנה. אֶת מחיצת־הקרשים שבּין התּנוּר והכּיריִים, בּמקוֹם ששוֹכבת היוֹלדת עם הרךּ הנוֹלָד, סגר, גָדר בּעדה בּחביוֹת ובאַרגָזים, עד כּי רק אִשתוֹ הזקנה התחַכּמה וּמצאָה דרךְ להגיע אֶל בּתּה.
בּלילה, בּתוֹךְ הדממה, כּאשר נשמעה מתּוֹךְ המחיצה צעקת התּינוק, היה ירוּחָם קופץ מעל משכּבוֹ, יוֹשב בּפנים מתעווים, חוֹרק שיניו, מאַיֵים בּאֶגרוֹפיו בּחשיכה ותוֹלש אֶת שׂער ראשוֹ. בּמשךְ הימים האֵלה נשתּנה מַראהוּ מאוֹד: פנין נתכּרכּמו וצבוּ, זקנוֹ דוּבלל, עֵיניו נעכּרוּ ואָדמוּ והיוּ מזרוֹת אֵימה על סביבוֹתיהן.
פּעם אַחַת, לעֵת עֶרב, יצא מבּיתוֹ, הגיע עד קרן הסימטה, עמד ותמךְ עצמוֹ בּעמוּד הפּנס והציץ משם אֶל הרחוֹב הגָדוֹל והסוֹאֵן. ראשוֹ הסתּחרר, ואִילמלא תּמךּ גוּפוֹ בּפּנס, היה נוֹפל לָאָרץ. בתוֹךְ שאוֹן הרחוֹב והמוֹנוֹ עברוּ בּני־אָדם שוֹנים, פּוֹעלים שבים מעבוֹדתם וטיילים לבוּשי מַחלָצוֹת, נשים ועלָמוֹת בּמעילי־קיִץ לבנים, סוּסים ומרכּבוֹת. בּין העוֹברים והשבים נראוּ גם פּני נערים. ירוּחָם התבּוֹנן אֶל הנערים וּבדק פּני כּל אֶחָד מהם בּעֵינַיִים בּוֹחנוֹת. הנערים, בּפנים רענַנים ועליזים, נחפּזוּ בּצדי־הדרכים, נהרוּ אֶל הרחוֹבוֹת הרוֹעשים, המוּאָרים, בּמקוֹם שאִילָנוֹת ירוּקים מַשחירים בּאוֹר החַשמַל וּמגבּעוֹת־קש של גברים ונשים מַלבּינוֹת בּעירבוּביה. אִיש מן המטיילים לא השגיח בּזקן השח, המתבּוֹדד ליד הפּנס, עוֹמד ואוֹרב בּעֵינַיִים קוֹדחוֹת.
והנה נתגלָה מאַחַת הפּינוֹת נַער יהוּדי וספר לוֹ תּחת בּית־שחיוֹ. הנַער היה כּבן שתּים־עֶשׂרה שנה, בּעל פּנים רכּים ונוֹחים והוּא הוֹלךְ על־פּני המדרכה בּנַחַת וּבנימוּס, כּבא־בימים. בּדרךְ־הילוּכוֹ נתעכּב אֵצל העמוּד, אשר בּוֹ נשען ירוּחָם, ועֵיניו נמשכוּ אַחרי שני אַנשי־צבא גבוֹהי־קוֹמה, שמיהרוּ לעבוֹר אֶת הרחוֹב בּצילצוּל דרבוֹנוֹת ושׂמוּ פּניהם אֶל חבוּרה של עלָמוֹת מטיילוֹת. ירוּחָם הזיז עצמוֹ מן העמוּד, פּסע פּסיעה אַחַת אֶל הנַער וקרא מאַחריו: – שמַע־נא, אַתּה הנַער…
הנעַר נפנה לאחוֹריו ונתן עֵיניו בּזקן. ירוּחָם התבּוֹנן על סביבוֹתיו ואָמַר לוֹ בּלָחַש:
- יֶש לי לשאָלךָ דבר. אמוֹר לי: האִם בּיתךָ רחוֹק מפּה?
הנַער לא ענה מיד, ורק הבּיט בּתמהוֹן אֶל הזקן המשוּנה, פּרוּע הפּנים והשׂיער.
אמוֹר, אני צריךְ לָדעת זאת… אֵין אַתּה דר בּרחוֹב הזה?
לָמה לךָ לָדעת זאת? – שאל הנַער בּתמיהה. – אני… אני הולךְ הבּיתה. דרים אנחנוּ בּרחוֹב הטרוֹקי.
בּרחוֹב הטרוֹקי? אִם כּן, שמַע… בּוֹא עמי לרגע אֶחָד…
ירוחָם תּפס את הנַער בּשכמוֹ והוֹליכוֹ עד הסימטה הצרה. הנַער המשתּוֹמם הלךְ על־ידוֹ שלא בּרצוֹנוֹ. משהגיעוּ לסימטה, עמד ירוּחָם וּשאָלוֹ שוּב בּלָחַש:
שמַע־נא… יוֹדע אַתּה לכתּוֹב יהוּדית?
לָמה לךָ לָדעת כּל זאת? – הוֹסיף הנַער לתמוֹה – אני… יוֹדע אני. בּוַדאי אני יוֹדע!
אִם כּן, שמעֵני… יֵש בּידךָ להשׂתּכּר אֶצלי עֵשׁר פּרוּטוֹת. הנה אֶתּן לךָ תּיכף עֶשׂר פרוּטוֹת. רצוֹני, שתּכתּוֹב לי מכתּב, מין מכתּב כּזה… אשר לא יִוָדע הדבר לאִיש… המבין אַתָה? אָסוּר לךָ לסַפּר לאִיש, כּי כּתבתּ לי מכתּב, מין מכתּב כּזה…
מה המכתּב, אשר אֶכתּוֹב לךָ? – שאַל הנַער מתּוֹךְ סַקרנוּת.
מכתּב… בּביתי אוֹמַר לךָ אֵת אשר עליךָ לכתּוֹב. בוֹא עמי. הא לךָ עֵשׁר פּרוּטוֹת.
הזקן תּקע בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת לתוֹךְ ידוֹ של הנַער מטבּע־כּסף קטנה וחַמה, וּמיד החזיק בוֹ וּפנה לָלכת עמוֹ בּתוֹךְ הסימטה הצרה. כּעבוֹר רגָעים הביא אוֹתוֹ לחָצר אפלה וחלקלקה, שריח אוּרווֹת־סוּסים נדף בּה. בּקרן־זוית של בּניין ישן רעוּע, מאַחרי האוּרווֹת, פתח ירוּחָם דלת כּפוּפה וּכבדה ואָמַר אֶל הנַער בּלָחַש:
היכּנס! הנַער נכנַס לחדר נמוּךְ ואָפל, שכּתליו מפוּחָמים וחשׂוּפים, בּלא טיח, וריחַ נוֹשן של טחב, מעוֹרב בּריחַ חַם וכבד של עוֹרוֹת מעוּבּדים כּבוּש בתוֹכוֹ. כּבר היה לילה. הנַער מישמש בּכיס־חזייתוֹ את מַטבּע־הכּסף החַמה, התבּוֹנן על סביבוֹתיו בּחדר האָפל והזר, וּפחד־פּתאוֹם נפל עליו. בּיוֹתר גָבר פּחדוֹ, כּשראה אֶת היהודי הזקן מטפּל עֵת רבּה בּבריח הדלת. וּכבר הירהר חרטה על כּל המַעשׂה. אַךְ הנה הצית הזקן גפרוּר ועמד להדליק עששית קטנה מפוּייחת. כּאן ראה הנַער, כּי מלבד שניהם נמצאת בּחדר הזה עוֹד נפש חַיה אָחַת. זוֹ היתה אִשה יהוּדית זקנה, לבוּשת קרעים, שנתעוֹררה על המיטה העוֹמדת אֶל הקיר, ישבה על משכּבה והתחילה לעפעֵף בּעֵיניה כּלפּי הבּאִים. רגע הבּיטה הזקנה בּתמהוֹן על הנַער הזר, ותיכף לָזה הוֹציאָה אנחה עמוּקה מלבּה, שכבה שוּב על משכּבה וכבשה ראשה בּכּר.
הנה נייר וּדיו! – פּנה ירוּחָם ואָמַר בּלחש אֶל הנַער. אֶת העֵט והדיוֹ פּישפּש וּמצא על שוּלחַן־הסַנדלָרים, בּין כּלי־המלָאכה השוֹנים, המפוּזרים שם בּלא סדר, ואֶת הנייר הוֹציא בּזהירוּת מכּיס־חָזהוּ – גלָיוֹן קטן מקוּפּל עם מַעטפה קטנה וצרה. אֶת הגלָיוֹן הניח על השוּלָחן השני, אשר עליו העששית עוֹמדת, והחליק אוֹתוֹ בּציפּוֹרו אגוּדלוֹ.
בוֹא־נא ושב פּה.
הנַער ישב אֶל השוּלחָן, אָחַז אֶת העֵט בּידוֹ, נתן עֵיניו בזקן וחיכּה לדבריו. ירוּחָם עמד כּנגדוֹ תּפוּשׂ־מַחשבוֹת, מַבּיט לפניו בּעֵינַיִים קמוֹת. אַחַר־כּךְ גָחַן ותמךְ ראשוֹ בּשתּי ידיו על השוּלחָן, כּיוון פּניו כּלפּי פּני הנַער וּבחַן אוֹתוֹ בּעֵיניו הקוֹדחוֹת שעה קלה. לב הנַער התחיל נוֹקף בּחָזקה.
- מה אֶכתּוֹב? – שאל בּפחד מוֹסיף והוֹלךְ.
ירוּחָם לא ענה. וּפתאוֹם נרתּע מעם השוּלָחן, ניגש בּתנוּעה נמרצת אֶל המיטה ועמַד לטלטל שם אֶת הזקנה הנרדמת בּכתפיה. הנַער הטה אוֹזן ושמע אֶת דברי הזקן, הלוֹחש מתּוֹךְ חירוּק־שינַיִים:
- שמעי, אַתּ… שכבי פּה בדוּמייה, שכבי והיאָלמי… הגה אַל תּוֹציאִי מפּיךְ!… אֶל השוּלָחן חָזר בּפנים לוֹהטים. ישב על הסַפסל ממוּל הנַער ותמךְ אֶת ראשוֹ בּיד ימינוֹ. בּבּיִת היתה דממה, דממה רבּה כּל־כּךְ, עד כּי נשמַע לָאוֹזן קוֹל זבוּב גוֹסס, המתלבּט בּרגָעיו האַחרוֹנים בּתוֹךְ גרון העששית. ירוּחָם הבּיט שוּב אֶל פּני הנַער הבּטה אִילמת וחוֹדרת. ריסי עֵיניו של הנַער התחילוּ רוֹעדים, לבּו התעטף בּקרבּוֹ וּנשימתוֹ כּבדה. מתּוֹךְ התרגשוּתוֹ מישמש בּכיסוֹ אֶת מטבּע־הכּסף הקטנה וזכר בּכליוֹן־נפש אֶת אִמוֹ ואֶת בּיתוֹ, שנדמוּ לוֹ עתּה רחוֹקים כּל־כּךְ מן המקוֹם המוּזר הזה וּמן הכּתלים החשׂוּפים והמפוּחָמים האֵלה. – אֵימתי נכתּוֹב? – שאַל הנַער בּקוֹל־תּחנוּנים.
הזקן התעשת והתחיל לדבּר בנשימה קטוּעה:
– טוֹב. שמַע אֵיפוֹא. המַעשׂה כּךְ הוֹא. צריךּ אני לכתּוֹב מכתּב. לבתּי אני רוֹצה לכתּוֹב אֶת המכתּב, לבתּי בּאמריקה. אבל אִיש זוּלתךָ אַל יֵדע אֶת הדבר. חָלילה לךָ לסַפּר לאִיש אַחר, כּי כּתבתּ לי מכתּב, מכתּב אשר כּזה. גם לאִמךָ אַל תּסַפּר. למַען השם. חוּסה עלי ואַל תּקצר אֶת ימַי. אִיש זקן וחוֹלה אני, בּוַדאי אָמוּת בּקרוֹב, ואָסוּר לעשוֹת לי רעה. אל תַּראֶה לאִיש אֶת עֶשׂר הפּרוּטוֹת! תּאמַר – מצאת בּשוּק. הלכתּ בּרחוֹב וּמצאת. המבין אָתּה? שאִם לא כן – לא יכוּפּר לךָ העווֹן הזה עד עוֹלָם… המַעשׂה כּךְ הוּא: אָסוֹן קָרַנִי בּביתי. רע לי מאוֹד, ואני רוֹצה לכתּוֹב מכתּב לבתּי באַמריקה. אבל מה אֶעשׂה ואני עצמי אֵיני יוֹדע לכתּוֹב… יוֹדע אַתּה מה? אִם לא תּסַפּר לאִיש, אֶתּן לךָ עוֹד עֶשׂר פּרוּטוֹת. בּעוֹד שבוּע תּבוֹא אֵלי, ואֶתּן לָךְ. תּן לי ידךָ והישבע לי…
– לא אסַפּר לשוּם אִיש, חי נַפשי! – נשבּע הנַער, כּוּלוֹ תּוֹהה ונפעם.
ירוּחָם נשיב רוּחַ לאַחַר דיבּוּרוֹ האָרוֹךְ ושקע בּהירהוּריו. אַחַר־כּךְ קם מעל הסַפסל, גָחַן בּעמידה סמוּךְ אֶל פּני הנַער והתחיל לקרוֹא לפניו בּלחש, בּקוֹל צרוּד, כּמסַפּר סוֹד: –כּתוֹב כּךְ: לכבוֹד בּתּי היקרה והכּבוּדה, הרבּנית הצנוּעה מַרת חַסיה שתּחיֶה. וגם לבעלה היקר הרבּני מוֹהרר זאֵב־ווֹלף שיִחיֶה. וגם לנכדי היקרים, כּוּלכם חיוּ בּטוֹב. ראשית בּאתי להוֹדיעכם מבּריאוּתי, כּי כּוּלָנו נמצאִים, בּרוּךְ השם בּקו החַיִים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף לשמוֹע ממךְ אָמן סלה!
ושנית, בּתּי היקרה והכּבוּדה, מה אֶכתוֹב לָךְ? חדשוֹת אָיִן. האִם אֶכתּוֹב לָכם ואסַפּר אֵת כּל הרעה אשר מצאַתני פּה, כּי ירדתּי מַטה־מטה לעֵת זקנתי וּכבוֹדי הוּשפּל עד עפר? מי מילל לי אָסוֹן כּזה, חרפּה נוֹראָה כּזאת לראשי השׂב? אֵין לי עתּה תּקנה אֵלָא לָרדת שאוֹלָה וּלהיקבר חָי, אוֹ לעזוֹב אֶת בּיתי ואֶת עירי ולילךְ למקוֹם שאֵין מכּירים אוֹתי וּלהחזיר שם על הפּתחים! פּה, בּביתי, לא אוּכל לשבת עוֹד, לא אוּכל לראוֹת בּחרפּתי… בּתּי היקרה והכּבוּדה! צרה גדוֹלָה בּאה על ראשי, תּוֹכחה רבּה ניתּכה עלי, רעם־אלוֹהים הממַני. בּמה גָדלה חַטאתי כּל־כּךְ לפני ריבּוֹנוֹ־של־עוֹלָם? כּל ימַי היִיתי עוֹבד ויגע, בּזיעת אַפּי אָכלתי לחם, וקיויתי כּי בּני יִגדלוּ ויִהיוּ אַף הם כּשרים וישרים כּאשר ציוָה אלוֹהים. והנה עתּה קרני אָסוֹן, אָסוֹן נוֹרא… אֶת האָסוֹן כּמוֹת שהוּא לא אוּכל לתאֵר לָךְ בּדברים… יסוֹר יִיסרני אלוֹהים בּבת־זקוּנים והיא אשמה בּכּל… היא החצוּפה הזאת, אשר אְת שמה לא אוּכל לָשׂאת על שפתי… היא הביאָה אֶת האָסוֹן אֶל בּיתי… לפתע־פּתאום קרה האָסוֹן… לא חַשתּי ולא ידעתּי כּלָל… והנה בּא האָסוֹן… מין אָסוֹן כזה… מין… אָסוֹן משוּנה…
– האִם כּךְ עלי לכתוֹב – שאַל הנַער בּתמהוֹן והציץ על ירוּחָם בּעֵיניו השחוֹרוֹת והנוֹצצוֹת.
– לא, המתּן רגע! רק רגע אֶחָד!
וּבעמדוֹ מעם השוּלחָן, עצם הזקן אֶת עֵיניו בּחָזקה, לָחַץ אֶת מצחוֹ בּידוֹ, וּפניו קיבּצוּ קמטים עמוּקים. אַחַר־כּךְ פּקח אֶת עֵיניו והציץ בּרוּחַ נכאָה על הנַער. לבסוֹף ניגש אֵלָיו מן הצד, גָחַן אֶל אָזנוֹ ואָמַר לוֹ בּלחש מוּזר וּבהבלעת הדברים בּחוֹטמו: – המבין אַתּה? רגלָה נשבּרה…
– רגלָה של מי – שאל הנַער משתּוֹמם
– שלָה, של הבתוּלָה שלי… רגל נשבּרה לה… אָסוֹן קרה אוֹתה…
– רגל נשבּרה לה? – שאל הנַער בּחשד ־ האֶכתּוֹב איפוא, כּי נשבּרה לה רגל?
– חָלילה, אַל תּכתוֹב! אַךְ שוֹטה אַתּה! רק לךָ אני מגלה אֶת הסוֹד הזה, לךָ בלבד! ואַתּה כּתוֹב אַחרת… לבל יִיבּהלוּ שם בּאמריקה… הנה אוֹמַר לךָ אֶת אשר עליךָ לכתּוֹב… עוֹד רגע קטן ואוֹמַר לךָ… המתּן מעט…
הזקן תּמךְ אֶת עצמוֹ שוּב בּשוּלחָן, חָשב רגָעים אחּדים והתחיל שוּב לקרוֹא לפני הנַער:
– בּתּי היקרה והכּבוּדה! רק אֵליִךְ תּלוּיוֹת עֵינַי, רק בּידךְ לָחוּש לעֶזרתי, הוֹשיעיני, בּתּי היקרה, הצילי אֶת אָביךְ הזקן מחרפּה נוֹראָה לעֵת זקנתוֹ, רחמי על ימיו האַחרוֹנים, לבל יִהיֶה למשל ולשנינה בּפי הבּריוֹת… אִם לא למַענה, למַען ה… החצוּפה הזאת, עשׂי זאת למַעני, שאִם לא כן אֶטרוֹף נַפשי בּכפּי. כי אֵיככה אוּכל ואַראָה בּחרפּה כּזאת, במעַשׂה נוֹרא כּזה, אשר לא יֵיעשה בּבית יהוּדי?… לעֵת־עתּה אֵין אִיש יוֹדע אֶת הדבר. אֵיני מַניחַ לאִיש לָבוֹא אֶל הבּיִת. יוֹשב אני סגוּר וּמסוּגָר כּל הימים, ונַפשי תּכלה, וראשי יִתפּוֹצץ מרוֹב מחשבוֹת… בּלילה… בּלילה תּגדל הצרה…בּלילה שוֹמעים השכנים, כּי זה שלָה, של החצוּפה, שוֹמעים אֶת הקוֹלוֹת… אֶת הצעקוֹת… כּשזה בּוֹכה… כּל החָצר שוֹמַעת…
וּפתאוֹם קפץ ירוּחָם ממקוֹמוֹ כּנשוּךְ־נחש. מאַחריהם, ממקוֹם מחיצת־הקרשים הגדוּרה בּחביוֹת וּבאַרגָזים, נשמַע קוֹל ציפצוּף משוּנה, כּבכי עוֹלָל. ירוּחָם עזב מיד אֶת המכתּב, זינק בּחמת־רצח אֶל המחיצה ועמד לדפּוֹק בּאֶגרוֹפיו על הדוֹפן:
– שמעי־נא אַתּ, מוּפקרת! פּה תּהיֶה מיתתךְ!… הסי שם! סתמי שם אֶת פיו!… חנקי אוֹתוֹ!… לבל יִישמעו קוֹלוֹת!… תּהי דממה!… דממה תּהי!… שאִם לא כן, פּה תּהיֶה מיתתךְ!…
האִשה הזקנה, ששכבה כּל אוֹתה העֵת על מיטתה דוֹממה וחבוּיה, בּלי הראוֹת אוֹתוֹת חַיִים, נרתּעה ממשכּבה, הרימה ראשה מעל הכּר, הציצה בּפחד על בּעלָה וּביקשה בּקֹול־בּוֹכים:
– ירוּחָם, בּבקשה ממךָ, אַל תרים עליה יד…
מאַחרי דלת המחיצה הגיע קוֹל נפש חַיה מתעוֹררת, קוֹפצת בּרגליה על הקרקע. הציפצוּף נדם תּיכף. נשמַע קוֹל צעיר נפחָד לוֹחש: “הסס… הס…הססס!”…
“זוֹהי הבּתוּלָה שלוֹ עם מַמזר”… – ניצנצה מַחשבה בּלב הנַער, וּבהחזיקוֹ אֶת העֵט בּידוֹ, הבּיט מתּוֹךְ סַקרנוּת מהוּלָה בּפחד על החביוֹת והאַרגָזים, החוֹסמים דרךְ אֶל המחיצה. – לָמה תּבּיט לשם? – חָזר ירוּחָם בּפנים לוֹהטים וּבא בּטענה על הנַער. – לא כּלוּם…
– אִם לא כּלוּם, אֵין לךָ להבּיט! זו רגלה נשבּרה, וּכאֵבה גָדוֹל, והרי היא נאנקת… ואַתּה אַל תּבּיט לשם! אֵין זה עסקךָ להבּיט לשם! נתתּי לךָ עֶשׂר פּרוּטוֹת – שב אֵיפוֹא וּכתוֹב!
– והלא אֵינךָ אוֹמר לי מַה לכתּוֹב! – הצטדק הנַער הנבהל.
ירוּחָם התחיל פּוֹסע בּבּיִת אַחַת הנה ואַחַת הנה, חיכּךְ בְידוֹ אֶת מצחוֹ, גירד אֶת שׂער ראשוֹ. אַחַר־כּךְ ניגש עד התּנּור, עמד שם וּפניו כּלפּי הארוּבּה השחוֹרה וטען לעצמוֹ בּלחש" "הוֹי, אֵלי, אֵלי! לָמה בּאַתני כּל זאת?… לבסוֹף חָזר אֶל השוּלחָן והניע את ידוֹ לעֵבר פּני הנַער בּתנוּעה נוֹאֶשת:
– כּתוֹב, כּי רגל נשבּרה לה! כּתוֹב את כל האמת!…
הנַער אָדם כּוּלוֹ, הציץ בּעֵינַיִים נבוּכוֹת על הזקן והוֹסיף לכתּוֹב מפּיו:
– בּתּי היקרה והכּבוּדה! האָסוֹן, אשר קרה את אחוֹתךְ בּיילקה, כּךְ הוּא: רגל נשבּרה לה… מעדה ונפלה… ליד הבּאֵר… כּשבּאָה לשאוֹב מַיִם… אִילוּ היתה בּביתי, יכוֹל היִיתי לשמוֹר עליה, לבל תּיכּשל… ואוּלָם נַערה המשרתת בּבית זרים, בּין נערוֹת מוּפקרוֹת בּזמַן הזה, – מי יכוֹל היה להאמין כּי גם היא תּשחית את דרכּה?… דוֹמה, נַערה צנוּעה וּשקטה היתה… עתּה הביאָה אָסוֹן על בּיתי, כּיסתה בּחרפּה את שׂיבתי… החרפּה תּרד אִתּי אֶל קברי… אוֹמרת היא, כּי כּל זה בּא לה מבּנוֹ של זרח הנַפּח, מלייבּלי התּכשיט… עכשיו בּרח הנוֹכל לאמריקה… לוּא נפל בּידי, כּי־עתּה הרגתּיו! נבל כמוֹתוֹ! עכוֹר עכרני עד עוֹלָם… אוֹמרת היא, כּי הבטיח אוֹתה… כּי נשבּע לה… והביא אָסוֹן על ראשה… הלא מבינה אַתּ, בּתּי היקרה, את פּירוּש הדברים שאני כּוֹתב לָךְ בּידי אַחר… החישי לי עֶזרה בּצרה, עמדי לי בּשעת דחקי. עשׂי זאת למַעני. כּי מה אֶעשׂה עתּה עם זוֹ שכּמוֹתה? וּלאָן אֶפנה עמה? והלא אֵין היא יחידה עכשיו… הלא יֶש לָה… אָסוֹן יֶש לָה… המבינה אַתּ, בּתּי היקרה?… קחי אוֹתה אֵליִךְ לאמריקה… אוֹמרת היא, כּי שם תּעבוֹד עבוֹדת־פּרךְ… בּאמריקה לא יֵדע אּיש דבר… אוֹמרת היא, כּי בּאמריקה נמצאוֹת רבּוֹת כּמוֹה, אשר קרה אוֹתן אָסוֹן כּזה… אשר מעדוּ ונשבּרוּ רגליהן…
ירוּחָם ישב על הסַפסל בּאֶפס־אוֹנים ונשתּתּק, יוֹשב וּמַבּיט אֶל הנַער וּבוֹחנוֹ בּעֵיניו הכּבוֹת. הפּעם הרגיש, כּי הביא את עצמוֹ בּרשת סבוּכה, שאֵין עוֹד להיחָלץ ממנה. הנַער התחַנן שוּב לפניו:
– אָנא, נכתּוֹב־נא, נגמוֹר־נא את המכתּב. צריךְ אני לָלכת הבּיתה.
– המתּן מעט, המתּן עוֹד מעט… – אָמַר ירוּחָם בּקוֹל רפה.
הוּא קם מעל הסַפסל ועבר אל שוּלחַן־עבוֹדתוֹ וישב שם בּחשיכה, יוֹשב שעה ארוּכּה בּלי נוֹע וכוֹבש ראשוֹ בּידיו. בּדוּמיית הבּיִת ניעוֹר שוּב קוֹל הזבוּב הגוֹסס המתלבּט וּמפרפּר בּגרוֹן העששית.
הנַער כּבר שכח את מַטבּע־הכּסף, הטמוּנה בּכיס חזייתוֹ, והירהר עתּה רק בּדבר אֶחָד: כּי מן השמַיִים ענשוּ אוֹתוֹ וּמסרוּהוּ בּידי היהוּדי הזקן המשוגָע הזה להיענוֹת תחת ידוֹ וּלמרק את עווֹנוֹתיו. ושוּב נזכּר בּבית־אָביו מתּוֹךְ כּליוֹן־נפש. נדמה לוֹ כּי זה כבר, זה ימים רבּים, עזב את בּיתוֹ. עתּה סוֹעדים שם את סעוּדת־העֶרב. הכּל מסוּבּים לשוּלחָן, מצלצלים בכפּוֹת וּבמזלגוֹת. האֵם תּמהה ושוֹאֶלת מדי פּעם בּפעם: מַדוּע אֵיחַר בּן־זקוּניה לָבוֹא?… בעֵיני הנַער עלוּ דמעוֹת.
– שמַע־נא, הבה נכתּוֹב, הבה נכתּוֹב!…
הזקן לא ענה דבר והוֹסיף לָשבת בּמקוֹמוֹ בּלי נוֹע. הנַער הניח את העֵט מידוֹ והתבּוֹנן בּיֵאוּש על סביבוֹתיו. וּפתאוֹם החליט דבר וקם וניגש אֶל ירוּחָם.
– שמַע־נא. מוּטב שאֶכתּוֹב לבתּךָ את כּל האמת. הלא יוֹדע אני…
ירוּחָם נתעוֹרר, קפץ והציץ על הנַער בעֵינַיִים מזרוֹת אֵימה.
– מַה יוֹדע אַתּה?!
– יוֹדע אני, אבל לא אסַפּר לאּיש…
– מַה יוֹדע אַתּה, אני שוֹאֵל אוֹתךָ?! – יוֹדע אני, כּי היא… כּי יָלדה… – מַה ילדה?!
– אֵינני יוֹדע מה… אבל ילדה…
– ירוּחָם תּפס את הנַער בּכתפיו, טילטל אוֹתֹו לכאן וּלכאן וצוַח בּקוֹל־זוָעוֹת:
– שקץ! עבריין! עוֹכר־יִשראֵל! מַה ילדה? אמוֹר, מַה ילדה?
– אוֹי, הניחה לי! – צעק הנַער בּפחד־מות והתאַמץ להיחָלץ מידיו הקוֹדחוֹת של הזקן. – הניחה לי! הניחה לי! אני אסַפּר לאִמי!
ירוֹחָם הרפּה ממנוּ והציץ בּוֹ בּעֵינַיִים קמוֹת. וּפתאוֹם הרים את ידוֹ וסטר לוֹ על לחיוֹ. – הא לךּ וסַפּר לאִמךָ!
רגע עמד הנַער נדהם כּוּלוֹ, עֵיניו מטוֹרפוֹת, שׂפתיו רוֹעדוֹת, ואֵינוֹ יכוֹל להוֹציא הגה מפּיו. ורק כּשקרב אֶל הדלת והסיר מעליה בּידיּים רוֹעדוֹת את הבּריחַ, השמיע מגרוֹנוֹ הנחנק גימגוּם מלים:
– חַכּה, חַכּה… תּרח זקן… עוֹד אסַפּר לאִמי!… בּוַדאי אסַפּר!… בּוַדאי יָלדה!… בּוַדאי!… ירוּחָם חָטף פּטיש מעל השוּלָחן.
– שמַע־נא, אַתּה! את גוּלגלתּךָ ארצץ!…
ואוּלָם הנַער כּבר היה בּחוּץ. ירוּחָם עמד בּמקוֹמוֹ מבוּלבּל. וּפתאוֹם פּנה אֶל מחיצת־הקרשים והתתחיל לטלטל משם את החביוֹת והאַרגָזים.
– מה אַתּה אוֹמר לעשׂוֹת? – שאלה הזקנה וקפצה מעל המיטה.
ירוּחָם קרע את דלת המחיצה וּפרץ לתוֹךּ הפּינה האפלה. כּעבוֹר רגע הוֹציא משם את בּתּו, פּרוּעת־שׂיער, דחוּפה ומבוֹהלת משנתה, הטיל על זרוֹעוֹתיה את הכּר עם הרךְ הנוֹלָד וצעק בקוֹל צרוּד:
– צאִי, חצוּפה! צאִי, מוּפקרת! צאִי מבּיתי!…
אַחרי הבּת מיהרה החוּצה גם האֵם הנבהלת. ירוּחָם נשאַר יחידי בּבּיִת, ליד הדלת, עוֹמד וּמַחזיק בּשתּי ידיו בּבּריחַ ורוֹעֵד בּכל גוּפוֹ, בּידיו וּברגלָיו.
הדוֹקטוֹר פייטלסוֹן, לפנים בּחוּר־הישיבה והיוֹם רוֹפא בּעיר־המחוֹז, רווק במיטב שנוֹתיו, ישב בּחדר־משכּבוֹ לפני הראִי, קשר לצוָארוֹ את העניבה הכּחוּלה החדשה, שקנה זה־עתּה, ושיעשע אֶת מַחשבתּוֹ בּאניקדוֹטה על כּלי־זכוּכית, שסיפּר לוֹ החנָוני עם מכירת עניבה זוֹ: מַעשׂה בּיהוּדי שהיה נוֹסע ברכּבת מסילת־הבּרזל וכרטיס־הנסיעה אֵין לוֹ. מה עשׂה? התכּנס וּבא בּראשוֹ ורוּבּוֹ לתוֹךְ אַרגָז ריק, שעל גבּיו היה כּתוּב בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת: “זהירוּת – כּלי־זכוּכית!” עבר הקרר בּקרוֹן להשמיע על הכּרטיסים, ראה אֶת האַרגָז ועמד עליו ברגלוֹ לדחפוֹ. צוַח היהוּדי מתּוֹךְ האַרגָז: “זהירוּת!” שאל הקרר: “מי כּאן?” ענה היהוּדי: “אנחנוּ כּאן!” שאל הקרר: “מי וָמי אַתּם?” ענה היהוּדי: “אנַחנוּ, כּלי־זכוּכית!”
כּבר היה עֶרב לאַחַר בּיקוּר כּל החוֹלים, והדוֹקטוֹר הכין אֶת עצמוֹ, לכבוֹד העניבה החדשה ולכבוֹד האניקדוֹטה החדשה, לָסוּר לשעוֹת אחָדוֹת לבית בּרוֹנשטיין, אשר משךּ את לבּוֹ בּימים האַחרוֹנים יוֹתר משאָר הבּתּים בּעיירה. הגברת ברוֹנשטיין, המצוּיֶנת בּמידה יתירה של הכנסַת־אוֹרחים, מקבּלת אוֹתוֹ בּסבר פּנים יפוֹת, מוֹזגת לוֹ תּמיד בּמסיבּת השוּלחָן כּוֹס ראשוֹנה מים המיחָם, וּבשעת מַעשׂה היא נוֹשׂאת אֵלָיו את השחוֹרוֹת והליאוֹת וחוֹננת אוֹתוֹ בּמַבּט אִמהי, חַנוּן וּמלטף, המַבטיחַ הרבּה טוֹבה לעתיד לָבוֹא, עד שהדוֹקטוֹר מַסמיק כּוּלוֹ מעצמַת רגשוֹתיו. וּמַאניה, הבּת הבּכירה לבית ברוֹנשטיין זוֹ מַאניה הנאָה וּזקוּפת־הקוֹמה, הלבוּשה תּמיד שחוֹרים, פוֹרשת בּכל עֶרב לפינַת הסַפּה, יוֹשבת שם בוֹדדה וּמוּבדלת מכּל בּני־הבּיִת, כּבוּשה וּשקוּעה בּתוֹךְ עצמה, מצחָה הנאֶה הוֹזה ועֶדנה רבּה שפוּכה מסביב לה, כּעֶדנת בּת־מַלכּה מתבוּדדת בּסוֹד־עלּומיה. ואָז אֵין לוֹ לדוֹקטוֹר פייטלסוֹן אֶלָא להרהר בּלב כּלה על שעת־האוֹשר, עֵת יוּכל לָגשת מתּוֹךְ חירוּת אֶל פּינת־פּלָאִים זוֹ, לָשבת מתּוֹךְ חירוּת על סַפּה רכּה זוֹ וּלחַבּק בּשתּי ידיו את הכּתפיִים הצעירוֹת והעדינוֹת האֵלה, אשר לא נגעה בּהן עדיִין יד אִיש.
כּשגָמַר הדוֹקטוֹר לטפּל בּעניבתוֹ, התחיל לעשׂוֹת כּלפּי הראִי כּוָני־חן, מַסבּיר פּניו וּמַאמנם לכל מיני תּנוּעוֹת והבּעוֹת נעימוֹת. חבל, שפּניו פּני־ציפּוֹר ועֵיניו אַף הן קטנוֹת וחַדוֹת, כּעֵיני הציפּור. אבל כּנגד זה הרי שׂפמוֹ, השׂפם הבּהיר והעבה, המסוּלסל בּקצוֹתיו, גאוֹנוֹ וגאוָתוֹ בּחַייו. הדוקטור פייטלסוֹן קם פּתאוֹם מן הכּיסא ועמד על רגליו מעודָד ונמרץ, הזדקף בכל גוּפוֹ הקטן, הבליט חַזהוּ כנּגד העוֹלָם כּוּלוֹ והרגיש בּעצמוֹ, כּאִילוּ גָדל וגָבה מראשוֹ וַמַעלה. לאַחַר שפּסע בּחדר פסיעוֹת אחָדוֹת לכאן וּלכאן, הבהירוּ רעיוֹנוֹתיו בּיוֹתר והתּקוָה התחילה לשׂחק לפניו בּכל זהריה. הירהר בּמַאניה וציֵיר לוֹ בדמיוֹנוֹ, כּיצד תהיֶה לוֹ לאִשה בּקרב הימים. חזק ואמַץ, רק חזק ואמַץ, כּי זה העיקר! בּית בּרוֹנשטיין בּיִת פּתוּחַ הוּא וּמלא אוֹר, האנשים כּוּלָם קלים ונוֹחים, והאֶמצעים רבּים. עם הגברת בּרוֹנשטיין עליו להמשיךְ בּלי הרף אֶת השׁיחוֹת הסַפרוּתיוֹת על “נוֹרה” של אִיבּסן, על יחס התּלמוּד אֶל האִשה, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ, להקשיב בּשׂים־לב לסיפּוּריה על מוֹסקבה ועל כּל הפּאֵר וההדר, אשר ראתה שם לפני חמש עֶשׂרה שנה. אֶת לב מַאניה יִקנה בּתוֹלדוֹת ימי חַייו, שיֵש בּדעתּוֹ זה־כבר לסַפּר לפניה: כּיצד נתגלגל מבּחוּר־הישיבה ונַעשׂה דוֹקטוֹר. בּגילגוּלָיו אֵלוּ יֵש אֶפיזוֹדה רבּת־עניין: חַברוּתוֹ עם בּן הגיניראל וימי הקיִץ אשר בּילָה אִתּוֹ באחוּזת אביו. עם אחוֹת מַאניה הצעירה, עם אַניוּטה, יֵצא בּכֹל יוֹם ראשוֹן להחליק על הקרח. ואפילוּ אֶל בּן־הזקוּנים של בּרוֹנשטיין, אֶל פּעוּט זה אדוֹם־הלחָיים, יִתקרב קרבת משפּחה ויתחיל לקרוֹא לוֹ בּשם־הכּינוּי המתוֹק, שהכּל קוֹראִים לו בּבּיִת: “מַרמילָדי”.
רק אָדם אֶחָד יֵש בּין בּני משפּחה זוֹ, שלב הדוֹקטוֹר אֵינוֹ גס בּוֹ עדיִין. ברוֹנשטיין הוּא, בּעל־הבּיִת בּעצמוֹ. יהוּדי שפּרקוֹ נאֶה וקוֹמתוֹ זקוּפה וחסוֹנה כּאַלוֹן, וכוּלוֹ רענן ועליז וּמלא כּוֹחַ־עלוּמים. כּשהדוֹקטוֹר פייטלסוֹן עוֹמד כּנגדוֹ ורוֹאֶה גידוּלוֹ הענקי, על כּרחוֹ הוא מגחךְ לעוּמתוֹ מתּוֹךְ כּניעה וּבוֹשת־פּנים וחָש בּלבּוֹ, כּי מךְ עֶרכוֹ מאוֹד ועמידתוֹ דלה. ואוּלָם לא טוֹב לאָדם לעמוֹד לפני ברוֹנשטיין בּשתיקה. אוֹהב ברוֹנשטיין לשמוֹע דברים עליזים, המבדחים את הדעת. כּשמסַפּרים לוֹ חידוּד נאֶה, מיד הוּא נוֹתן שתּי ידין על מתניו, ממַהר ופוֹרש לקרן־זוית וצוֹחק שם בּכל לב צחוֹק בּאסי רם: חוֹ־חוֹ־חוֹ!
הדוֹקטוֹר התענג הפּעם בּדמיוֹנוֹ, בּשווֹתוֹ לעצמוֹ את צחוֹקוֹ של ברוֹנשטיין לשמַע האניקדוֹטה החדשה על כּלי־הזכוּכית. כּדי שהבּדיחה תּהיֶה חריפה בּיוֹתר, יוֹסיף עליה פּילפּלת משלוֹ ויסַפּר אוֹתה מתּוֹךְ עקימת־פּניו של היהוּדי הירא ורךְ־הלבב. אָז יִהיֶה הרוֹשם שלם.
בּשפשפוֹ את ידיו זוֹ בּזוֹ מתּוֹךְ הרגָשת כּוֹחוֹת חדשים המתנַערים בּקרבּוֹ, הוֹציא הדוֹקטוֹר את ראשוֹ בּעד פּתח חדר־משכּבוֹ וקרא בּקוֹל רם:
– סטיפּאן, את הפּרוָה!
כּעבוֹר חמשה רגָעים כּבר עמד לפני בּית בּרוֹנשטיין, הבּיט למַעלָה אֶל החלונוֹת המוּאָרים, העוֹטים כּפוֹר לָבן, ניגב בּמטפּחתּוֹ את שפמוֹ העבה וגיחךּ לעצמוֹ אּל תּוֹךְ צוארוֹן פּרוָתוֹ: – כּלי־זכוּכית!…
כּשנכנַס לבּיִת, התייצב על מפתּן חדר־האוֹכל וּבידוֹ ספר חָדש, דראמה מן המפוּרסמוֹת, עיפעֵף בּעֵיניו הקטנוֹת והחַדוֹת כּנגד האוֹר והשתּאָה לעצמוֹ: אֵין אִיש. ממַעל לשוּלחָן דוֹלקת העששית הגדוֹלָה, והחדר ריק. על הכּיסאוֹת ועל הסַפּה, בּמקוֹם מוֹשבה של מַאניה, עוֹמדוֹת מזוָדוֹת פּתוּחוֹת וקוּפסוֹת־כּרטוֹן מוּשלָכוֹת ללא סדר, ומתּוֹכן מבצבּצים בגָדים ושיראִים וַחפצים שוֹנים, כּלי־גבר ושׂמלוֹת נשים חדשים, זרים. מן החדרים הסמוּכים מַגיע דיבּוּר של קוֹלוֹת הרבּה, וּמתּוֹךְ הקוֹלוֹת נבדל מדי פּעם בּפעם צחוֹק־כּסף עליז וצלוּל – צחוֹקה של מַאניה, הנשמע לעתּים רחוֹקוֹת מאוֹד. מה חָדש נפל פה היוֹם ושינה את סדרי הבּיִת?
מיד נפתּרה לוֹ חידה זוֹ. נפתּחה דלת של אַחַד החדרים הסמוּכים ונתגלתה הגברת בּרוֹנשטיין. – דוֹמה, אִיש נכנַס מן החוּץ… אָה, אַתּה הוּא זה, דוֹקטוֹר? היכּנס, בּבקשה ממךָ, לא תּפריע אוֹתנוּ… אָה, הלא אֵינךָ יוֹדע עדיִין כּלָל, כּי שׂמחה לָנוּ היוֹם? אוֹרחַ בּא אֵלינוּ ממוֹסקבה, בּן־אָחינו… הנה הוּא עצמו! כּל בּני הבּיִת הסתּוֹפפוּ עליזים בּפתח החדר. בּיניהם – האוֹרחַ, בּחוּר לָבוּש חליפה אַנגלית בּהירה וּפניו רענַנים ושׂוֹחקים, הדוּר וחָסוֹן וּזקוּף־קוֹמה, כּוּלוֹ דוֹמה לדמוּת־ דיוֹקנוֹ של בּרוֹנשטיין. הגברת הציגה לפניו את הדוֹקטוֹר:
– זה הדוֹקטוֹר שלָנוּ, אֶחַד מאִינטליגנטי העיר, תלמוּדיסט. “ולא יוֹתר?”… – התרעֵם הדוֹקטוֹר בּלבּוֹ, החוָה קידה כּלפּי האוֹרחַ מתּוֹךְ בּוֹשת־פּנים, העביר אֶת הספר חליפוֹת מידוֹ האַחַת אל האַחרת ועיפעֵף על סביבוֹתיו בעֵיניו הקטנוֹת והחַדוֹת. מיד העיף מַבּט מתגנב על מַאניה – זוֹ עמדה ליד האוֹרחַ ניעוֹרה ונרגשת, כּמתרפּקת עליו וחוֹסה בוֹ, ועֵיניה האִירוּ בּאוֹר חָדש, אוֹר ראשוֹן של אוֹשר נַערה בּתוּלָה. הדוֹקטוֹר הרגיש פּתאוֹם, כּי כל אוֹמץ־לבּוֹ וּמרצוֹ הקוֹדמים נסתּלקוּ ממנוּ בּבת אֶחַת. בּני הבּיִת התיישבוּ מסביב לשוּלָחן. מַאניה והאוֹרחַ פרשוּ אֶל פּינת הסַפּה, דיבּרוּ שם בּיניהם מתּוֹךְ התעוֹררוּת רבּה, הציצוּ אֶל תּוֹךְ המזוָדוֹת והקוּפסוֹת הפּתוּחוֹת, בּידחוּ זה אֶת זה וצחקוּ. הגברת בּרוֹנשטיין התחילה לסַפּר לפני הדוֹקטוֹר על האוֹרחַ היקר, אשר לא ראתה אֶת פּניו זה חמש עֶשׂרה שנה, למן ימי שהוֹתה במוֹסקוה, ואשר הכּירה אוֹתוֹ מיד, בּטביעוּת־עיִן ראשוֹנה: קלסתּר־פּניו של בּעלָה בימי עלוּמיו הטוֹבים! אַל תּראוּהוּ, את בּעלָה, שזקן הוּא עתּה, עוֹבר וּבטל – לפנים היה יפה־תוֹאַר, ראש וראשוֹן בּעיר. כּל הנערוֹת היו מציצוֹת מן החַלוֹנוֹת וצוֹפוֹת בּיפיוֹ… אַדרבּה, יקוּם־נא ויכחיש דבריה!
בּרוֹנשטיין נתן שתּי ידיו על מתניו, פּנה לקרן־זוית וצחק שם בּקוֹל עליז ורם: חוֹ־חוֹ־חוֹ!
הדוֹקטוֹר פייטלסוֹן מיעֵט כּל הזמַן לדבּר, וּפחוֹת מזה שמע מַה שמדבּרים אֵלָיו, ורק גיחךְ לעצמוֹ גיחוּךְ משונּה, עקוּם, וּמישמש בּלי הרף בּשׂפמוֹ, בּמשענתוֹ היחידה בּחַיִים. הגישוּ לשוּלחָן את המיחָם. הגברת בּרוֹנשטיין מזגה כוֹס ראשוֹנה לָאוֹרחַ, וּבשעת מַעשׂה נשׂאָה אֵלָיו את עֵיניה השחוֹרוֹת והליאוֹת וחָננה אוֹתוֹ בּמַבּט אִמהי, חַנוּן וּמלטף כּל־כּךְ, שלב הדוֹקטוֹר פייטלסוֹן נתמַלא קוֹר. הדוֹקטוֹר ראה בּעליל כּי אָשרוֹ מתחַמק וגָז ממנוּ, אַךְ ידיו קצרוֹת מעצרוֹ. אָז הבּיט בּגניבה אּל האוֹרחַ ההדוּר בּלבוּשוֹ האַנגלי והתבּוֹנן אֶל ידיו – ידיִים גדוֹלוֹת, אַמיצוֹת וּלבנוֹת, עם אֶצבּעוֹת ארוּכּוֹת ונאוֹת. על זרת ימינוֹ של האוֹרחַ ראה הדוֹקטוֹר ציפּוֹרן ארוּכּה, מגוּדלת וּממוֹרטת, מַבהיקה בּלבנוּניתה לנוֹגה העששית.
“בּוַדאי רוֹעֵה־רוּחַ הוּא זה, כּלי ריק”… – אָחַז הדוֹקטוֹר בּציפּוֹרן זוֹ, כּאָדם טוֹבע האוֹחז בּשיבּוֹלת. האוֹרח סיפּר להמסוּבּים סיפּוּרים נאִים ממוֹסקוה עיר מוֹשבוֹ וּמן המוֹצאוֹת אוֹתוֹ בּדרךְ. ואַף טבעוֹ היה כּטבע דוֹדוֹ – לצחוֹק בּכל לב וּבקוֹל רם. כּשנתחַממוּ לפני השוּלחָן, קמוּ שניהם, הדוֹד וּבן־אָחיו, והתייצבו בּתוֹךְ החדר, שניהם הדוּרים, זקוּפי־קוֹמה וחסוֹנים כּאַלוֹנים, סיפּרו זה עם זה, וּמדי פּעם בּפעם נתנוּ אִיש את ידיו על מתניו, פּרשוּ זה לקרן־זוית זוֹ וזה לקרן־זוית זוֹ וצחקוּ שם בּכל לבּם צחוֹק בּאסי רם: חוֹ־חוֹ־חוֹ! הדוֹקטוֹר ישב אל השוּלחָן כּכפוּת, בּוֹדד ונזוּף, הקשיב אֶל לבּו הנעכּר, העוֹנה בּבכי לקוֹל צחוֹקם של השנַיִים, הבּיט וראה אּת מַאניה, את פּניה המתלהבים, את עֵיניה המתנוֹצצוֹת בּברק זוֹהר מיוּחָד. קווּצת שׂערוֹת שחוֹרוֹת צנחה מעל רקתה ונפלה על רוֹךְ לחיה המאָדמת, וזה העמיק את עֶדנת עלוּמיה והוֹסיף חן על חנה המַזהיר.
וּפתאוֹם נזכּר הדוֹקטוֹר בּדבר וקפץ ממקוֹמוֹ: – כּלי־זכוּכית!…
אֵיךְ שכח את הדבר והסיחוֹ מלבּוֹ? הלא לשם כּךְ בּא לכאן! הנה יקוּם ויסַפּר להם, לשנַיִים אֵלוּ, את האניקדוֹטה החדשה על כּלי־זכוּכית, למַען יִראוּ ויֵדעוּ, על מה בּני־אָדם צריכים לצחוֹק!
והוּא קם מלפני השוּלחָן וניגש בּחשאי על בּרוֹנשטיין ואוֹרחוֹ שעמדוּ בּתוֹךְ החדר, שניהם נתוּנים לשׂיחָה נלבּבת. כּשפּסע פּסיעות אחָדוֹת, עמד הדוֹקטוֹר, השפּיל עֵיניו אֶל רגליו וחָש פּתאוֹם כּעֵין מבוּכה בּלבּוֹ, שרגליו קטנוֹת ומגוּחָכוֹת כּל־כּךְ לעוּמַת רגליהם הגדוֹלוֹת והאַמיצוֹת של שני האנשים רמי־הקוֹמה האֵלה.
“יֵש אניקדוֹטה אַחַת, אניקדוֹטה יהוּדית נאה על כּלי־זכוּכית”… – הכין עצמוֹ פּעמים אחָדוֹת להיכּנס בּפסוּק זה לתוֹךְ דברי השנַיִים. ואוּלָם הדברים קפאוּ על לשוֹנוֹ. חָזר סביבם אִילם וּמבוּייש, ודעתּוֹ חָלשה מאוֹד. לָמה כּלי־זכוּכית לפתע־פּתאוֹם? מה ענין כּלי־זכוּכית לכאן?…
פּעם אַחַת אָמנם נזדמנה לוֹ שעת־הכּוֹשר להשמיע את האניקדוֹטה. הגישוּ פּירוֹת לשוּלחָן בּאגרטל נאֶה. שׂיחק לוֹ מַזלוֹ ואגרטל של זכוּכית היה. מיד נתעוֹרר הדוֹקטוֹר וקם מכּיסאוֹ, אָחַז בּכנוֹ של האגרטל וּכבר היה מוּכן לפסוֹק פּסוּקוֹ: – יֵש אניקדוֹטה אַחַת…
אַךְ הנה השגיחָה הגברת בּרוֹנשטיין בּדבר, נטלה מידוֹ את האגרטל וּפנתה אֵלָיו בּתנוּעת־חן של מַכנסת־אוֹרחים:
– בּמה אַתּה רוֹצה, דוֹקטוֹר? בּתפּוּח או בּאַגָס? – לא… אֵינני רוֹצה, בּעֶצם, כּלוּם… המבינה אַת? יֵש מסַפּרים… – מכּיוָן שכּךְ, תְקבּל שניהם יחד, גם תּפּוּח וגם אַגָס. –לא, יִשמרני אלוֹהים… כוָנתי היתה אַחרת לחלוּטין… ראִיתי כּלי־זכוּכית ונזכּרתּי אניקדוֹטה… יֵש אניקדוֹטה אַחַת… תּלמוּדית… – טען הדוֹקטוֹר שלא כּעניין וחָש, כּי פּניו דוֹלקים כּאֵש. – המבינים אַתּם? – פּנה ואָמַר אל הגברים. – בּימי ילדוּתי לָמַדתּי תּלמוּד… הלא תּלמוּדיסט אני בּמקצת, כּמוֹ שהוֹאִילָה הגברת בּרוֹנשטיין להבּיע אֶת דעתּה… וּבכן, כּתוּב בּתּלמוּד, כּי… כּי… הרוֹצה לאַבּד מעוֹתיו, יִשתּמש בּכלי־זכוּכית… כלוֹמַר, סוֹפוֹ לפשוֹט את הרגל חֶה־חֶה…
הגברת בֶרוֹנשטיין ענתה בּצחוֹק:
– דוֹקטוֹר, בּשם אלוֹהים! וכי רוֹאֶה אַתּה אוֹתנוּ כפוֹשטי־רגל?
האוֹרחַ ודוֹדוֹ, שישבוּ אֶל השוּלחָן, הציצוּ שניהם על פנים הציפּוֹריים של הדוֹקטוֹר המבוּייש, טפחוּ על בּרכּיהם, הרכּינוּ ראשיהם זה לכאן וזה לכאן ונתנוּ קוֹלָם בּצחוֹק רם: חוֹ־חוֹ־חוֹ!
הדוֹקטוֹר פייטלסוֹן, כּוּלוֹ נבוֹךְ וּמבוּלבּל, בּפנים אדוּמים וּמעוּנים, עבר אל הסַפּה הרכּה, ישב שם יחידי והחליק את שׂפמוֹ העבה בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת. עכשיו נדחקוּ ועלוּ בּמוֹחוֹ מַחשבוֹת משוּנוֹת, שאֵין לָהן שחר. רגע חָשב, כּי עליו לָגשת אֶל האוֹרח וּלהעליבוֹ פּתאוֹם בּדברים חריפים, לאמוֹר לוֹ בּגָלוּי, כּי פּרחי־סוֹחרים כּמוֹהוּ כּבר ראה בּימי חַייו לאלָפים, כּי רק פּרחי־סוֹחרים חַסרי־טעם מסוּגָלים לצחוֹק כּל העֶרב על דברי הבל וּשטוּת כּאֵלה. אַחַר־כּךְ ניצנץ רעיוֹן בּמוֹחוֹ על מלחמת־שנַיִים: נכון הוא להילָחם עמוֹ מלחמת־שנַיִים. כּי מַה יִתּנוּ וּמַה יוֹסיפוּ לוֹ חַייו?… אַחַר־כּךְ הוֹסיף וחָשב, כּי אָכן טעה במַאניה טעוּת מרה, כּי מַאניה זוֹ בּוַדאי רעה היא מטבעה, רעה ואַכזרית, כּי הנה בּשבילה נסתּרה דרכּוֹ וחָשךְ עוֹלָמוֹ בּעדוֹ… – דוֹקטוֹר! אֵיזה נַער בּא לקרוֹא לָךְ. אוֹמר הוּא: אָביו נוֹטה לָמוּת, – הפסיקה אַניוּטה, הבּת הצעירה של בּרוֹנשטיין אֶת מַחשבוֹתיו. – עוֹמד הוּא, המסכּן, בּמיטבּח וּבוֹכה.
הדוֹקטוֹר התעוֹרר וקם מן הסַפּה, הבּיט רגע אֶל בּני הבּיִת אִילם וּמַשמים, וּמיד התחיל להיפּרד מהם.
– חבל, שמַקדים אַתּה כּל־כּךְ לָלכת! ואני סבוּרה היִיתי, כּי תּדקלם לָנוּ דבר־מה… – הבּיעה הגברת בּרוֹנשטיין את צערה מתּוֹךְ ידידוּת רבּה.
–חַיֵי אָדם מוּטלים שם בּגוֹרל, מַאדאם! – ענה הדוֹקטוֹר קשוֹת ועֵיניו הקטנוֹת והחַדוֹת הבּיטוּ בּזעף אֶל בּני הבּיִת, שקרבוּ כּוּלָם אל הדלת ללווֹתוֹ. החוֹלה, אחוּז דלקת־הריאָה, שהדוֹקטֹור טיפּל בּוֹ בּימים האַחרוֹנים, הוּרע מַצבוֹ מאוֹד. מסביב למיטתוֹ נאֶספוּ יהוּדים עניִים, הם וּנשיהם, עמדוּ והבּיטוּ אֶל הדוֹקטוֹר בּפנים מצירים ודוֹאגים. בּיוֹם עדיִין היתה תּקוָה לחַייו. עתּה הניע הדוֹקטוֹר בּראשוֹ: אלוֹהים יוֹדע, אִם יאריךּ עד אוֹר הבּוֹקר.
ליד השוּלחָן, לָאוֹר הכּהה של העששית הקטנה, עמדה בּתּוֹ הבּכירה של החוֹלה, נַערה כּבת שמוֹנה עֶשׂרה, מבוֹהלת וחרדה. הדוֹקטוֹר הבּיט מן הצד אֶל שׂערוֹתיה הבּהירוֹת הנאוֹת, הצוֹנחוֹת מתּסרקתּה ונוֹפלוֹת על ערפּה, אֶל הפּרוֹפיל היפה של פּניה הנַענים והחיורים, אֶל אֵיברי־גוּפה הרכּים והענוּגים, הרוֹחפים פּעם בּפעם כּאִילוּ מתּוֹךְ קוֹר פּנימי ולא בּמתכּוון השוָה אוֹתה למַאניה האַמיצה וּזקוּפת־הקוֹמה, שנשארה שם בּביתה המפוֹאָר, בּאוֹר וּבחוֹם, מתעלסת באָשרה הנכוֹן לפניה.
– הלא תוֹפרת אַתּ, כּמדוּמה לי? – שאל הדוֹקטוֹר את הנַערה מתּוֹךְ השתּתּפוּת של רחמים
הנַערה הניעה ראשה וענתה הן.
“ואֶפשר אָקוּם ואֶשׂא לי נַערה זוֹ לאִשה? אֶשׂא לי יתוֹמה עלוּבה זוֹ, בּת מַעמדי, על אַפם ועל חמתם, למַען יֵדעוּ!”… – ניצנץ רעיוֹן־נקם במוֹחוֹ של הדוֹקטוֹר, כּשכּתב את פּתקת־הסַמים. ואוּלָם ידוֹע ידע, כּי רעיוֹן־הבל הוּא, מוּזר מאוֹד, ולא בּזה ישכּךְ אֶת סַערת־רוּחוֹ.
הנַערה עמדה כּפוּפה לשוּלחָן, הבּיטה בּחרדה אֶל יד הדוֹקטוֹר, הרוֹשמת על הנייר את האוֹתיוֹת הטמירוֹת הזרוֹת, והעיפה עין אַחַר־כּךְ בּמיטת אָביה הגוֹסס, כּאִילוּ בּיקשה להיוָכח, אִם יֶש עוֹד בּכוֹחַ האוֹתיוֹת האֵלה לחוֹלל נפלָאוֹת וּלבטל את רוֹע הגזירה.
הדוֹקטוֹר לָבש פּרוָתוֹ ויצא. הנַערה הלכה אַחריו עד הפרוֹזדוֹר, תּפסה לוֹ בּידוֹ ונתנה קוֹלָה בּבכי־תחנוּנים, כּתינוֹקת:
– אדוֹני הדוֹקטוֹר, אוֹי, דוֹקטוֹר יקר… מַה יִהיֶה אֵיפוֹא? מַה יִהיֶה עתּה?…
הדוֹקטוֹר נתבּלבּל, החליק לה בּתנוּעה כּבדה על שכמה הכּחוּש והענוֹג, נתבּלבּל מזה עוֹד יוֹתר והתחיל לגמגם בּשׂפתיים רפוּיוֹת:
– אֵין בּכךְ כּלוּם, ילדתי… הלא זה… זה האָדם… מה אֶפשר לעשׂוֹת?… הנה אַף אני אָדם למשל… וּבכן, כּסבוּרה אַתּ, מה הם חַיי?… אֵינם שוים כּלוּם… משוּלים כּ… כּכלי־זכוכית, חי נַפשי…
הדוֹקטוֹר ידע, כּי מדבּר הוּא דברי שטוּת, וּמתּוֹךְ כּךְ חָש את עצמוֹ נחלָש מאוֹד וּנטוּל־רצוֹן, כּאִילוּ מעדוּ רגליו בּאֵין מַעמד והוּא שוֹקע למַעמַקי תּהוֹם. תּמךּ את ראשוֹ הסחַרחַר בּדלת, הציץ על פּני הנַערה הנבוּכים והמדוּכּאִים והוֹסיף לדּבר:
– חי נַפשי, כּכלי־זכוּכית… ולָכן עלוּלים הם להישבר… כּלי־זכוּכית עלוּלים תּמיד להישבר, הנה יֶש לי, למשל, אניקדוֹטה אַחַת על כּלי־זכוּכית, אניקדוֹטה מַתאִימה מאוֹד לעניין… בּקרוֹן היה מַעשׂה. הקרר דפק ברגלוֹ על האַרגָז, וצוַח אֵלָיו היהוּדי: בּזהירוּת, אַל תּשבּוֹר, אנחנוּ כּאן, כּלי־זכוּכית אנחנוּ, חֶה־חֶה… סיפּוּר־הבלים… חנוָני אֶחָד סיפּר לי היוֹם… בּחוּר ריק, כּפי הנראֶה, אָחָד מפּרחי־הסוֹחרים… פֶה! הנַערה הבּיטה בעֵינַיִים לטוּשוֹת אֶל פּני הדוֹקטוֹר, המתעוים וּמגחכים גיחוּךְ משוּנה. אַחַר־כּךְ פּנתה ממנוּ בּבכי נחנק.
כּשנמלט הדוֹקטוֹר מן הבּיִת העני, קידמוּהוּ חשיכה רבּה ורוּחַ־שלָגים קרה. התעטף בּפרוָתוֹ ורץ בּפסיעוֹת קטנוֹת וּמהירוֹת לאוֹרךְ הרחוֹב המכוּסה שלג, רץ ורוֹעֵד וטוֹעֵן לעצמוֹ:
– פֶה! פֶה! פֶה! חַיִים ריקים ושוֹממים, ריקים ושוֹממים, ריקים ושוֹממים…
א
לאַחַר שהתגלגל יִשׂשׂכר־בּאֶר בּאמריקה כּעֶשר שנים והיה נע ונד בּרחבי המדינה, בּכרכּי־הים וּבערי־השׂדה, נתנַסה שם כּל מיני נסיוֹנוֹת ושׂבע עוֹני וּתלָאוֹת הרבּה, תּקפוּהוּ פּעם אַחַת געגוּעים על בּיתוֹ ועיר־מוֹלדתּוֹ. הדבר היה בּיוֹם־קיִץ לוֹהט. יִשׂשׂכר־בּאֶר נכנַס בּצרוֹר מרכּוּלתּוֹ לאַחַת המסעדוֹת הדלוֹת, עבר על פּני השוּלחָנוֹת עם הסוֹעדים המזיעים, השקוּעים אִיש בּאכילָתוֹ, הניע יד אַחריהם ועמד שלא בּמתכּוון לפני הראִי, התּלוּי סמוּךְ לפּתח. מתּוֹךְ הראִי הציצוּ אֵלָיו פּנים שׂעירים וּקמוּטים, קוֹדרים וּשזוּפים מחוֹם הקיִץ, עם עֵינַיִים ליאוֹת, מצירוֹת ודוֹאגוֹת. בּעמדוֹ כּךְ שעה קלה עיֶיף וּשחוֹחַ, השגיח בּלי משׂים וראה, כּי בּקצוֹת זקנוֹ השחוֹר כּבר נזרקוּ סימני שׂיבה וּבפאוֹתיו הגזוּזוֹת הלָבן מרוּבּה על השחוֹר. וּפתאוֹם נתגלָה לוֹ, כּי כּל זמַן שהוּא מַזקין, דמיוֹנוֹ לאָביו מוֹסיף והוֹלךּ. כּךְ, בּדיוּק מַמש, היה מַראֵה פּניו של אָביו בּימיו האַחרוֹנים, לפני מוֹתוֹ. אֵלוּ שני הקמטים העמוּקים משני עֶברי האַף, וזה המַבּט המחוּדד עם הבּרק הליאֶה בּעֵינַיִים. אפילוּ עמידתוֹ מתּוֹךְ קוֹמה כּפוּפה, בּפנים זוֹעפים ודוֹאגים, דוֹמה לעמידתוֹ של אָביו בּאַחרית ימיו. גילוּי זה הרעיש אֶת לבּוֹ מאוֹד.
יִשׂשׂכר־בּאֶר ישב על כּיסא, הניח אֶת צרוֹרוֹ לרגלָיו ושקע בּהירהוּרים. הפּעם הירהר על כּל אוֹתם הדברים, שעד עכשיו היה מתחַמק מהם, מתאַמץ להסיחָם מלבּוֹ: על נדוּדיו ללא תּקוָה ותכלית בּערי אמריקה ועיירוֹתיה, על אֵשת־נעוּריו שמפּניה בּרח לכאן בּעוֹדנוּ צעיר כּמעט, על שני ילָדיו שעזב אִתּה בּבּיִת, על שכניו יוֹשבי העיירה הנידחת, על הזיקנה הממַשמשת וּבאה. מתּוֹךְ הירהוּרים אֵלוּ צפוּ ועלוּ בּזכרוֹנוֹ, כּמוֹ מבּעד לערפל, תּמוּנוֹת וּדמוּיוֹת נשכּחוֹת מכּבר־הימים: העיירה מוּראוואנקה עם השׂדוֹת הרחָבים, הזרוּעים תּפּוּחי־אדמה בּמַעלה הגבעה, החוֹרשה הקלוּשה של עצי הליבנה במוֹרד, בּית־הקברוֹת הישן עם הנהר אשר מעֵבר לחוֹמה, עם בּית־הטהרה המסוּייד לָבן, עם המַצבוֹת הנמוּכוֹת והדחוּיוֹת, שבּימי הקיִץ, בּחוֹם השמש, האִילָנוֹת מוֹריקים שם בּדממה עמוּקה, והכּל מסביב שוֹקט ונוֹחַ כּל־כּךְ, גָלוּי וידוּע וקרוֹב ללב.
מקץ חוֹדש ימים צירף יִשׂשׂכר־בּאֶר מספּר דוֹלָרים להוֹצאוֹת הדרךְ, לָבש חליפת־קיִץ חדשה, קנה לעצמוֹ מעיל־גשם של גוּמי שחוֹר וּמבהיק, אָרז במזוַדתּוֹ צרוֹר לבנים חדשים וספרי רוֹמַאנים אחָדים ויצא יחידי אֶל האנייה.
לביתוֹ חָזר בּתחילת אלוּל, לפנוֹת בּוֹקר בּהיר וקריר. השמש המתלקחת יצאה זה־עתּה מאַחרי הגבעה, וקרניה האדוּמוֹת ריחפוּ על פּני גני־הירקוֹת המרוּקנים, העוֹטים אֵד דק, ניצנצוּ בּקוֹלסי הכּרוב השׂרידים, הקוֹדרים והצוֹננים. העיירה היתה שרוּיה עדיִין בּשינה של שחרית, ורק פּה ושם, מפּינוֹת רחוֹקוֹת, כּבר נשמעוּ קריאוֹת צרוּדוֹת של תּרנגוֹלים ניעוֹרים, חריקה בּוֹדדה של קילוֹן־בּאר. עֶגלת־האִיכּרים הקטנה, שבּה נסע מבּית־הנתיבוֹת הרחוֹק, התנַהלה לאִטה בּתוֹךְ הרחוֹבוֹת הצרים, הריקים, התנוֹדדה ושיקשקה על־גבּי האבנים של הכּביש המעוּקם. יִשׂשׂכר־בּאֶר ישב בּעגָלָה והבּיט בּעֵינַיִים תוֹהוֹת על בּתּי־העֵץ הישנים והנמוּכים עם הגזוֹזטרוֹת הקטנוֹת, המַשחירוֹת מזוֹקן, על הרפתים הרעוּעוֹת עם קירוֹתיהן הנטוּיִים, השקוּעים חציים בּאדמה, על גדרוֹת־הגנים הדחוּיוֹת, שהפּרוּץ מרוּבּה בּהן על העוֹמד. העיירה נראתה לוֹ בּבת אַחַת משוּנה וזרה, קטנה ודלה ועזוּבה כּל־כּךְ! וּתמיהה רבּה תּקפה אֶת לבּוֹ: אֵיךְ קרה הדבר לפתע־פּתאוֹם, שעזב הרחק מאַחריו עוֹלם־פּלָאוֹת, גָדוֹל ועשיר כּל־כּךְ והוּא בּא עתּה לפינה נידחת זוֹ, אּל אִשה, אשר ממנה מילט אֶת נַפשוֹ לפני שנים רבּוֹת?…
כּשהגיע סמוּךְ לביתוֹ וראה אֶת הגג הנמוּךְ, שכּבר התחיל להוֹריק והעלָה כּתמי אֵזוֹב, ואֶת התּריסים המעוּקמים המוּגָפים על החַלוֹנוֹת כּתלוּיִים בּרפיוֹן, הרגיש זיע חַם בּערפּוֹ, וברדתּוֹ מעל העגָלה פּקוּ בּרכּיו. המתּין רגע עד שתּסתּלק העגָלָה, אַחַר־כּךְ הביא אֶת המזוָדה אֶל הגזוֹזטרה הקטנה, הוציא סיגָרייה ועמד לעשן. בּפנים הבּיִת היתה דממה. יִשׂשׂכר־בּאֶר מישש אֶת כּף־המַנעוּל של הדלת, ציץ על ערימַת האֵפר השחוֹר, השפוּךְ בּחָצר ממוּל הגזוֹזטרה, הבּיט אֶל אֶשנַב הפֶרוֹזדוֹר אשר ממַעל לגזוֹזטרה. לשעבר היתה זכוּכית האֶשנב חצייה שבוּרה. עכשיו היא שלימה, נתוּנה בּתוֹךְ מסגרת־עֵץ חדשה, מהוּקצעה.
“מי נתן דעתּוֹ לתקן את האֶשנב?” – תּמַה יִשׂשׂכר־בּאֶר. וּפתאוֹם תּקף עליו פּחד, שמא כּבר מתה אִשתוֹ, ילָדיו הלכוּ בּאשר הלכוּ, וביתוֹ נהפּךְ למעוֹן זרים. מתּוֹךְ פּחד זה ניגש אֶל החַלוֹן הראשוֹן, פּתח בּידיִים רוֹעדוֹת אֶת התּריס והציץ אֶל תּוֹךְ הבּיִת. החדר הראשי היה מטוּשטש כּוּלוֹ בּאַפלוּלית, ורק גוּש לָבן אֶחָד הבהיק מאַחַת הפּינוֹת. יִשׂשׂכר־בּאֶר הוֹסיף להתבּוֹנן עד שהגוּש הלָבן נתבּלט לעֵיניו: זוֹ היתה עריבה מלאָה קמח. התחיל לתוֹפף בּחשאי על החַלון:
– פּתחוּ!
מבּפנים לא נשמַע קוֹל ולא קשב. יִשׂשׂכר־בּאֶר המתּין רגע, התבּוֹנן שוּב אֶל תּוֹךְ האַפלוּלית ותוֹפף בּחָזקה: – פּתחוּ את הדלת
ליד הקיר, סמוּךְ לחַלוֹן, נתרחשה תּנוּעה. נזדקף ראש נַערה עם פּרעוֹת שׂיער שחוֹר והבהיקוּ זרוֹעוֹת ערוּמוֹת. הראש הציץ בּחַלוֹן בּעֵינַיִים נבהלוֹת, נרתּע לאחוֹריו ונבלע בּחלל האַויר המטוּשטש. אַךְ מיד נתגלתה שוּב דמוּת הנַערה בּחַלוֹן, הבּיטה רגע אּל פּני יִשׂשׂכר־בּאֶר כּמשתּאָה, קפצה על הקרקע, חָלפה בּאַפלוּלית החדר בכוּתּוֹנת לבנה והתחילה קוֹראת בּקוֹל מרתּת: – אִמא, אוֹי… מַהרי וקוּמי… אִמא קוּמי! אוֹי, ראִי־נא… דוֹמה, אַבּא הוּא זה… אַבּא בּא!
בּעוֹמק הבּיִת, בּתוֹךְ החשיכה, זה דבר מה, חָרק ונעתּק ממקוֹמוֹ. כּלי כּבד, כּיסא או סַפסל, נפל ונחבּט בּקרקע. נשמע קוֹל לחש נפחָד:
– הא? מה? מי?… מי זה אוֹמר? אֵיך?…
הדלת נפתּחה בּרעש, ועד שיִשׂשׂכר־בּאֶר עבר אֶת הסַף, נפלה על צוָארוֹ נַערה גבוֹהת־קוֹמה, ליפּפה אֶת ראשוֹ בּזרוֹעוֹת רכּוֹת וחַמות לנַשק לוֹ. – אַבּא! הרי זה אַבּא!…
הבּדידוּת הקשה שהעיקה על לבּוֹ בּמשךְ עֶשר שנוֹת נדודיו בּנכר, הרוֹגז האִילם, העֶלבּוֹנוֹת, שנצטבּרוּ בּקרבּוֹ שם, בעוֹלָם הגָדוֹל והזר, – כּל זה זע בּבת אַחַת, נתמוֹגג ונמס. יִשׂשׂכר־בּאֶר עמד לפני בּתּו הבּוֹגרת במזוָדה שבּידוֹ כּפוּף ונרעש, וּדמעוֹת רוֹתחוֹת שטפוּ מעֵיניו. הוּא הרגיש עצמוֹ תּשוּש וּמתמוֹטט, עד שמוּכרח היה לישב על הסַפסל.
– גָדָלתּ פּה, אֶסתּר, נתבּגרתּ כּל־כּךְ… אָמַר לבתּוֹ בִגיחוּךְ רךְ, מתּוֹךְ דמעוֹת. –ואני הכּרתּיךָ מיד! – אָמרה אֶסתּר והבּיטה אֶל אָביה בּבוֹשת־פּנים, כּוּלָה משוּלהבת, מאוּשרת. היא נחפּזה לכפתּר אֶת חוּלצתה עליה, רצה החוּצה לפתּוֹחַ אֶת התּריסים, וּמיד חָזרה ועמדה שוּב להבּיט אֶל אָביה בּפנים מַבהיקוֹת. – איֵה אֵיפוֹא זוֹ… אִמא שלָךְ? – שאַל יִשׂשׂכר־בּאֶר והתבּוֹנן על סביבוֹתיו בּבּיִת המוּאָר.
בּרגע זה מישמשה ויצאה מפּינה אפלה שאַחרי התּנוּר והכּיריִים אִשה קטנה וּצנוּמה, כּשהיא קוֹשרת לשׂער ראשה הפּרוּע מטפּחת צהוּבּה. האִשה גיחכה גיחוּךְ משוּנה, עיפעפה בעֵיניה הכּבוּיוֹת, פּישפּשה בּאֶצבעוֹתיה הרוֹעדוֹת בּחוּלצתה הפתוּחָה, בּיקשה בּה כּפתּוֹרים. ואוּלָם כּפתּוֹרים לא היוּ, וּמתּוֹךְ הכּוּתּוֹנת הציצוּ שדיה הדקים, הנוֹפלים. יִשׂשׂכר־בּאֶר קם מן הסַפסל, אַךְ מיד חָזר וישב. רגע התבּוֹנן בּעיִן בוֹחנת אֶל אִשתּו, ראה אוֹתה בּמבוּכתה, כּיצד היא מהססתּ, מוֹללת בּרגליה, ממַשמשת מטפּחתּה בּשתּי ידיה, וּבשעת מַעשׂה לוֹהטת אַחַת מלחַיֶיה וּשׂפתה התּחתּוֹנה רוֹעֶדת רעידה משוּנה, עד שאֵין לָדעת, אִם שׂוֹחקת היא, אוֹ מבקשת לבכּוֹת. – נוּ, מַה שלוֹמךְ אַתּ, דבוֹרה־לאָה? – שאל בּקוֹל וַתרני רךּ, מתּוֹךְ ישיבתוֹ על הסַפסל. האִשה הקטנה והצנוּמה חָרדה כוּלָה, אָדמה מאוֹד והתאַמצה לעצוֹר אֶת הדמעוֹת שעלוּ בּגרוֹנה, היא ניסתה להעלוֹת על פּניה כּמין חיוּךְ, פּסעה פּסיעה אַחַת אֶל בּעלָה, מיששה שוּב אֶת שׂערוֹתיה מתּחת למטפּחתּה וענתה בּדיבּוּר מקוּטע:
– אָט, בּרוּךְ השם… מַה תּשאַל לשלוֹמי?… הלא רוֹאֶה אַתּה… הנה זכיתי… לבסוֹף בּאת… מסתּמא כּדאִית אני לכךְ בּעֵיני אלוֹהים… גם אַתּה זקנתּ, שׂכר־בּאֶרל, בּרוּךְ השם… אֶלָא מה?…
היא עמדה בּתוֹךְ הבּיִת בּוֹשה ונרגשת, חָבקה ידיה על בּטנה, עיפעפה בּעֵיניה הכּבויּוֹת כּלפּי בּעלָה, שנראָה לָה משוּנה בּיוֹתר, כּיצוּר זר מעוֹלָם אַחר, חָדש וּמַפליא בּישיבתוֹ וּבשתיקתוֹ, בּמַלבּוּשיו הקצרים וּבשׂערוֹ המַכסיף.
–וזהוּ, כּפי הנראֶה, אָשר? – שאל יִשׂשׂכר־בּאֶר על נַער כּבן חמש־עֶשׂרה, שיצא בּחשאי מאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים בּפנים מבוֹהלים. – בּוַדאי אָשר! – אָמרה האִשה. – הכּרתּ אוֹתוֹ?
– קרב אֶל אַבּא. הלא זה אַבּא! – פּנתה אֶסתּר אֶל אָחיה ומּשכה אוֹתוֹ בּצוארוֹנוֹ. הנַער השתּמט מידיה ועמד בּעֵינַיִים כּבוּשוֹת בּקרקע, אִילם ואָדוֹם.
–וואֶל, לָמה תּעמוֹד מרחוֹק? – אָמַר לוֹ האָב וקם מן הסַפסל. – קרב אֵלָי, תּן שלֹום, שייק האֶנדז!
הנַער היסס רגע, ניגש אֶל אָביו בּראש מוּרד והוֹשיט לוֹ יד, בּלי הבּיט אֶל פּניו. יִשׂשׂכר־בּאֶּר אָחז אֶת בּנוֹ בּכתפיו וסקר אוֹתוֹ מראשוֹ עד רגלָיו. – נַער גָדוֹל כּבר, ורק ירוֹק מאוֹד… ולָבוּש קרעים…
– אֶלָא מה… – נענתה האֵם, קרבה אֶל השוּלחָן והתייצבה כּנגד בּעלה בּגיחוּךְ עלוּב, כּמקבּלת נזיפה על מַראֵה בּנה. – בּחוּר כּביכוֹל… חדל־אִישים, בּרוּךְ השם…
הנַער הציץ על אִמו בעֵיני־זעם, וִמיד פּנה אֵליה עוֹרף וּפרש לקרן־זוית.
– הלוֹמד הוּא, לכל הפּחוֹת, בּאַסכּוֹלָה?
–מי לוֹמד? אֵינוֹ לוֹמד ולא כלוּם, בּרוּךְ השם. אִם לָמַד פּעם בּחדר בּקצה המַזלג, הרי שכח תּלמוּדוֹ זה־כבר. מסתּמא כּדאִית אני לכךְ בּעֵיני אלוֹהים. הוֹלךְ, בּרוּךְ השם, בּטל וּמבוּטל. לא שהוּא עוֹשׂה דבר, לא שהוא שוּמע לעשׂוֹת דבר. כּמה פּעמים, סבוּר אַתּה, שילחתּיו לתלמוּד־תּוֹרה? אֵינוֹ רוֹצה! למסוֹר אוֹתוֹ שוּב למלמד – אֵין לי כּוֹח לכךְ. מאַיִן? המן הפּרנסה שלי, בעווֹנוֹתינוּ הרבּים? תּחילה כּשהיִית שוֹלח עדיִין עשׂרה קרבּוֹנים פּעם בּשנה, היִיתי נוֹתנת אוֹתם להמלמד בשׂכר־לימוּד. אַחַר־כּךְ הלא נשתּתּקתּ. ואָמנם חַיֶיבת אני לוֹ זה שּתי שנים בעֶרכּךָ דמי זמַן שלם. והרי אני מסַלקת לוֹ אֶת החוֹב קימעה קימעה בּלחם. הלא אוֹפה אני לחם, בּרוּךְ השם. מסתּמא כּדאִית אני לכךְ בּעֵיני אלוֹהים…
– ואֶסתּר מה עוֹשה? – השׂיא יִשׂשׂכר־בּאּר אֶת השׂיחָה הבּלתּי־נעימה לעניין אַחר. – עוֹבדת באַחַד השאַפּים?
– בּוַדאי עוֹבדת היא! עוֹזרת לי בּפּרנסה הנאָה שלי בעווֹנוֹתינוּ הרבּים. הלא אוֹפה אני לחם כּביכוֹל אני אוֹפה. אֶלָא מַה יכוֹלה אני לעשׂוֹת אַחרת? אָמנם לא לכךְ גוּדלתּי בּבית־אַבּא. והרי אני מתגלגלת, בּרוך השם ביִיסורים. וכאן תּינוֹקת הוֹלכת וּגדלה, עוֹמדת כּבר בּשידוּכים עוֹד מעט, ערוּמה, בּרוּך השם ללא כּוּתּוֹנת לבשׂרה. תּכלית נאָה! אֶלָא מַה? מסתּמא כּדאִית אני לכךְ בּעֵיני אלוֹהים. יִשׂשׂכר־בּאֶר ישב בּפנים מַחרישים והתבּוֹנן אֶל כּל פּינוֹת הבּיִת, אֶל הכּתלים ששקעוּ ונתעקמוּ, אֶל המלוֹש הגָדוֹל אֵצל התּנוּר, אֶל התּקרה המפוּחָמה, אֶל האִיצטבה, המכוּסה כּוּלָה קוּרי־עכּביש שחוֹרים. הכּל דל כּל־כּךְ, ישן־נוֹשן, מסוֹאָב מרוֹב ימים. אוֹתוֹ העוֹלםָ הגָדוֹל והמפוֹאַר, שעזב במרחַקים, כּבר נדמה לוּ עכשיו כּמקרה־פליאָה בּחַייו, כּחלום קסם, שנתנַדף ואיננוּ.
– מבקש אַתּה מסתּמא אֶת המיחָם? – שאלה אוֹתוֹ אִשתּוֹ, שלא גָרעה עיִן ממנוּ כּל העֵת, בּגיחוּךְ נוּגה. ־ אֵין עוֹד מיחַם, ברוּךְ השם. צריכה היִיתי לתפּוֹר בּגד של חוֹרף לתּכשיט הנאֶה הזה. אָמנם לפי המַעשׂים הטוֹבים שלוֹ לא זכה אֶצלי לכךְ. אבל מַה יכוֹלה היִיתי לעשׂוֹת? הן לא אַניחַ ליֶלד להתהלךְ ערוֹם בּקוֹר החוֹרף. הלא אֵם אני, ולא הרי האֵם כּהרי האָב… מילא, מקיימים אָנוּ אֶת עוֹלָמנו בלא מיחָם. כּי אֵימתי אָנוּ שוֹתים תּה, בעווֹנוֹתינוּ הרבּים? אֶלָא אִם כּן עכשיו, אַחרי אשר בּאת כִבר, וּמאָרץ רחוֹקה כּל־כּךְ…
ופתאום נבהלה ממקומה:
– ראֵה נא גם ראֵה, לָמה אני עוֹמדת כּאן וּמדבּרת? הלא בּוַדאי רעֵב אַתָּה אַחרי דרךְ ארוּכה כּזאת, ואני עוֹמדת לי סתם כּךְ! גם אֶת התּנוּר עדיִין לא הסֵקתּי, והעיסה כּבר החמיצה יוֹתר מדאי! ראשי, בּרוּךְ השם, נדהם עלי… הנה אַבעיר אֵש ואֶשפּוֹת אֶת הקוּמקוּם, אוֹ אֶפשר עדיִין לא התפּללתּ, שׂכר־בּאֶרל?
יִשׂשׂכר־בּאֶר לא ענה דבר, קם מן הסַפסל, הפךְ ראשוֹ ועמד להבּיט בּחַלוֹן.
ב
בּימים הראשוֹנים היה בּיתוֹ של יִשׂשׂכר־בֶּאר הוֹמה מאַנשי העיירה, שכנים וּשכנוֹת, שנכנסוּ אֶצלוֹ לבקרוֹ. הלָלוּ בּאוּ לקבּל פּרישׂת־שלוֹם מאמריקה, והלָלוּ נכנסוּ סתם מתּוֹךְ סַקרנוּת להציץ על האוֹרחַ, כּעל בּרייה מוּפלָאָה: מַה מַראֵהוּ של יהוּדי, שנעלם עֶשׂר שנים בּאמריקה ולא רצה לכתּוֹב אפילוּ לאִשתּוֹ מה הוּא עוֹשׂה שם? אֵלה שבּאוּ לקבּל פּרישׂת־שלוֹם יצאוּ מעם פּניו בּאַכזבה רבה: יִשׂשׂכר־בּאֶר לא נפגש בּאמריקה עם אַנשי מוּראוואנקה ולא נתן דעתּוֹ עליהם כּלָל. נשי הבּעלים האמריקאִיים התמַרמרוּ בּקוֹל ולא יכלוּ להבין דבר משוּנה כּזה בּשוּם פּנים: מַה טיבוֹ של אָדם כּמוֹתוֹ? הנה באִים עוֹד אנשים מאמריקה, וכוּלָם מביאִים פּרישׂוֹת־שלוֹם משם, ולא פּרישׂוֹת־שלוֹם בּלבד, אֶלָא גם מַתּנוֹת הם מביאִים לנשים זרוֹת מבּעליהן: טבּעוֹת, עגילים, צמידים… יִשׂשׂכר־בּאֶר ישב בּראש השוּלחָן בּפנים זוֹעפים, יהיר וזר בּלבוּש הקיִץ המשוּנה ובכוֹבע הצמר המשוּבּץ אשר על ראשוֹ, ורק לָחַץ אֶת כּתפיו:
– מה אַתּן סבוּרוֹת, אמריקה כּמוּראוואנקה היא לָכן? אמריקה מדינה גדוֹלה ועצוּמה היא, עם אַלפי ערים גדוֹלוֹת עם מיליֹוני בּני־אדם – צא וּבקש שם אֶת החַייטים עם הרוֹכלים ממוּראוואנקה לקבּל מהם טבּעוֹת עגילים בּשביל נשיהם! היִיתי עסוּק שם בּעניינים של בּיזנס, ולבּי לא הלךְ אַחרי כּל אוֹתן החַיוֹת הירוּקוֹת!…
לשון זו של “חַיוֹת ירוּקוֹת” שוּב לא היתה לפי בּינתן של נשי מוּראוואנקה. ורק דבר אֶחָד נתבּרר לָהן: כי יִששכר־בּאֶר נשאַר אוֹתוֹ פּרא־אָדם כּשהיה – גאותן ורע־לב. אפילו אמריקה לא החזירה אוֹתוֹ למוּטב.
השכנים הסַקרניִים, הנוֹטים לפשפּש בּמוּפלָא מהם, בּיקשוּ להציל מפּיו, כּמה כּסף הביא אִתּוֹ מאמריקה? הגיעוּ בּעצמכם: אָדם שהה שנים רבּוֹת בּאֶרץ־הזהב, לא שלח לביתוֹ למַעלָה מעשׂרה קרבּוֹנים פּעמים לחַג הפּסח, – הלא מסתּמא חָסַךְ שם אוֹצרוֹת כּסף! אַךְ בּמהרה נתגלָה לָהם הסוד, כי חוּץ ממזוָדה מלאה כּוּתּנוֹת אמריקאִיוֹת, הנפרפוֹת על כּפתּוֹריהן לאָרכּן, דוּגמַת קפּוֹטה, וטבּעת־זהב דקה לבתּוֹ, וזוג כתפוֹת לבנוּ, לא הביא יִשׂשׂכר־בּאֶר מאמריקה כּלוּם. דבר זה שמעוּ בּפירוּש מפּי מאִיר־נָחוּם הקמחי. הלָה בּא אֶל בּיתוֹ של יִשׂשׂכר־בּאֶר וּפנקס־החשבּוֹנוֹת הגָּדוֹל תּחת זרוֹעוֹ והראָהוּ חשבּוֹן אָרוֹךְ מן השנה שעברה, שאִשתּוֹ חַיֶיבת לוֹ על קמח הוֹן עצוּם. ולא אבה יִשׂשׂכר־בּאֶר גם להבּיט אֶל פּניו ואָמַר, כי אֵין הוּא אוֹפה לחם ואֵין הוא משלם חוֹבוֹת על קמח.
– אבל הלא חוֹבוֹתיה של אִשתּךְ הם, ואַתָּה בּעלָה.
– אִם בּעלָה אני אוֹ לא בּעלָה – זה בּיזנס פּרטי שלי.
אַנשי מוּראוואנקה הניעוּ עליו בּידם והרפּוּ ממנו.
כּעבוֹר ימים, יצא יִשׂשׂכר־בּאֶר לָעיר לבקש לו משלח־יד. לשעבר, קוֹדם שנסע לאמריקה, סחַר כּאן בּעֵצים. ואוּלָם סוֹחרי העֵצים, בהם גם שוּתּפיו הקוֹדמים, כּיוָן שנודע לָהם מפּיו, כּי כּסף מזוּמן אֵין לו, השתּמטוּ מפּניו אַחַד אֶחָד. יִשׂשׂכר־בּאֶר חָזר לביתוֹ נרגָז מאוֹד, פּסע בּחדר פּסיעוֹת גסוֹת וטען לעצמוֹ: – גנטלמאָנים מוּראוואנקאִיים! אַנשי ביזנס! חַיות ירוקות!.. אַחַר־כּךְ פּרש לקיטוֹן האָפל מאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים, התכּנס לתוֹךְ המיטה וישן שם כּל אוֹתוֹ היוֹם. מאָז היה יוֹשב כּל הימים בּבּיִת, מַבּיט בּחַלוֹן וּמַחריש וּמעשן סיגָריוֹת בּזוֹ אַחַר זוֹ. בּינתיִים הגיע החוֹרף, בּחוּץ גָבר הקוֹר, ויִשׂשׂכר־בּאֶר עדיִין התהלךְ בּמַלבּוּשיו האמריקאִיים הקלים וּבמעיל־הגשם המַבהיק עם הבּרדס המחוּדד אשר לראשוֹ. אַנשי העיירה מצאוּ לָהם עניין נאֶה להתגדר בּוֹ והתלוֹצצוּ בּכל פּה על המוּקיוֹן האַמריקאִי ועל לבוּשוֹ הקיצי המשוּנה, שהוּא מטיֵיל בּוֹ להנאָתוֹ בּסוּפוֹת שלג. וּפעם אַחַת לא יכלה עוֹד אֶסתּר בּתּוֹ לָשׂאת כּל זאת, היא היתה הנפש האַחַת בּבּיִת, שיִשׂשׂכר־בּאֶר לא דחה אוֹתה מעל פּניו, ואפילוּ רחש לָה חיבּה כּמוּסה. והנה קרבה בּחשאי אֶל החַלוֹן וּצרוֹר בּגָדים בּידיה ואָמרה אֶל אָביה בּבוֹשת־פּנים: – אַבּא, הוֹצאתי לךָ מתּוֹךְ האָרוֹן אָת הקפּוֹטה השבּתּית שלָךְ, ששכחתּ כּאן לפנים… קפּוֹטה חדשה כּמעט…
יִשׂשׂכר־בּאֶר הציץ על בּתּו בּתמיהה:
– לָמה לי קפּוֹטה שבּתּית לפתע פּתאום? – סתם כּךְ… ללבּוֹש…
– מה החדשה הזאת?
– והלא הכּל… הכּל אוֹמרים, שלא נאֶה להתהלךְ כּאן במלבּוּשים אֵלוּ בּחוֹרף. לא לכבוֹד זה לָךְ… בּעֵיניה של הבּת התנוֹצצוּ דמעוֹת.
יִשׂשׂכר־בּאָר נתמַלא חימה. קם, חָטף מידיה אֶת צרוֹר הבּגָדים והשליךְ אוֹתם מעם פּניו.
– מי הם האוֹמרים? החַיוֹת הירוּקוֹת? חוֹבשי־הסַפסלים מאחוֹרי התּנוּר בּבית־המדרש? ואַתְּ, עֶגלָה פּוֹתה, שוֹמַעת דבריהם ומתפעֶלת? אִם כּן, הלא בּאמת עֶגלָה פּוֹתה אָתּ!…
הוּא הצית גפרוּר בּחמת־רוּחוֹ, עישן סיגָרייה והתחיל פוֹסע בּחדר אַחַת כּאן ואַחַת כּאן.
–חַה־חַה, אֵין אִיש אשר יֵצחַק! חליפתי האַמריקאִית שקניתי במיטב החנוּיוֹת בּקאַנאָל סטריט, לא נשׂאָה חן וָחסד בּעֵיני הספּוֹרטים בּמוּראוואנקה! קפוֹטה אֶלבּש לָהם, עם יארמוּלקה, עם טלית־קטן!… שמעי אֵיפוֹא, שטיה שכּמוֹתךְ! – פּנה אל בּתּו בּנעימה רכּה יוֹתר. – אִם יַנסוּ עוֹד פּעם לקנתּרךְ בּדברים, תאֹמרי לָהם, כִּי אַבּא שלָךְ עבר אֵת כּל אַמריקה לאָרכּה וּלרחבּה, מניוּ־יוֹרק ועד שיקאגוֹ, והוּא יוֹדע בּעצמוֹ, מהי מידתוֹ של גנטלמאֶן! כּךְ, בּדברים אֵלה, תּאֹמרי לָהם… אני כּאן הגנטלמאֶן היחידי בּמוּראוואנקה, ולא מפּי ירוּקים שכּמוֹתם אֶהיֶה חָי!… רשאִית אַתּ לסַפּר לָהם, כי הפרזידנט תּיאוֹדוֹר רוּזוולט בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ אֵינוֹ מתבּיֵיש ללבּוֹש בּגָדים כּאֶלה, ואֶת הגוֹברנר של מדינַת אוֹהאיוֹ ראִיתי בְּעֵינֵי לפני שתּי שנים בּיוֹם סַגריר לָבוּש מעיל־גשם… כּךְ תּסַפּרי לָהם, אוֹ מוּטב שלא תּסַפּרי לָהם כּלוּם, רק ירוֹק תּירקי בּפניהם ־ ודי!…
ויִשׂשׂכר־בּאֶר פּרש לקרן־זוית, כּפף ראשוֹ וירק בּכל פּה מעצמת רגשוֹתיו.
רגָעים מספּר עמד מתּוֹךְ הירהוּרים, כּמי שנתקררה דעתּוֹ קימעה, עישן אֶת הסיגָרייה וסילסל בּשפמוֹ. מתּוֹךְ עמידה זוֹ רחש לבּוֹ פּתאוֹם דבר טוֹב. גָחַן אֶל תּחת הסַפסל, משךְ והוֹציא משם את מזוַדתּוֹ עם בּגדי־הלָבן שלוֹ, שהוּא שוֹמר אוֹתם שמירה מיוּחדת, אֵינוֹ מניחַ לָהם להתערב עם אֵלו של שאָר בּני־הבּית. העמיד אֶת המזוָדה על הסַפסל וּפתח אוֹתה בּזהירוּת, כּשם שפּוֹתחים כּלי־חמדה.
–המלבּוּשים האַמריקאִיים שלי לא לפי טעמם הם… כּאן יֵש לָהם נאִים מאֵלה… לָמה לי להרחיק. עֵדוּתי? הרי בּגדי־לָבן לפנַיִךְ. ראִי כּוּתּנוֹת, ראִי תּחתּוֹנים! המבינה אַתּ בּטיבם של בּגדי־לָבן אֵלוּ?… אַדרבּה, מַששי לשם חידוּש כּוּתּוֹנת זו. הלא כּמוֹה כּמשי! אָריג רךְ כּחמאָה, דק מן הדק, וחָזק כּבּרזל!… נוּ, מַה תּאֹמרי?
הבּת מתכּוונת להפיס דעתּוֹ של אָביה וממַששת בּזהירוּת אֶת האָריג של הכּוּתּנוֹת האַמריקאִיוֹת. – אָמנם כּן, – מַשמיעה היא הסכּמתה, – כּוּתּנוֹת טוֹבוֹת! – טוֹבוֹת? – שוֹאֵל יִשׂשׂכר־בּאֶר בּתרעוֹמת, כּאֵינוֹ מסתּפּק בּשבח מוּעט זה. – וכי גם כּאן יִמכּרוּ לָךְ כּוּתּנוֹת טוֹבוֹת כּאֵלה? קחי וּמַששי בּאֶצבּעוֹתיִךְ מַשש היטב, והרגישי, מה אַתּ ממַששת!… ועתּה, מאַחַר שמבינה אַת בּטיב סחוֹרה שכּזו, אִמרי לי אֵיפוֹא, כּמה, דרךְ משל, היִית משלמת כּאן, אֶצלכם בּמוּראוואנקה, בּמחיר כּוּתּוֹנת כּזאת? הבּת מגחכת במבוּכה, עוֹמדת שוּב למַשש אֶת הכּוּתּוֹנת וחוֹשבת רגע, כּנמלכת בּדעתּה, בּכמה תּעריךְ אֶת מחירה, כּדי לגרוֹם נַחַת־רוּחַ לאָביה? – כּלוּם יוֹדעת אני? בּמחיר כּוּתּוֹנת כּזאת היוּ משלמים כּאן בּמוראוואנקה אֶפשר חמשה קרבּוֹנים?
– ואני שילמתּי – יוֹדעת אַתּ, כּמה? שבעים וחמשה סנטים. שבעים וחָמש קוּפיקוּת אמריקאִיוֹת בּמחיר כּוּתּוֹנת של משי כּמעט!
הבּת מנַענַעת ראשה, כּמשתּאָה למציאָה כּזאת, וּפניו הקודרים של יִשׂשׂכר־בּאֶר קוֹרנים רגע בנוֹגה עֶליוֹן. גוֹחן הוּא אֶל המזוָדה, מקפּל ברגש של רוֹךְ מיוּחָד אֶת הכּוּתּנוֹת, שנַעשׁוּ לוֹ עתּה חביבוֹת ויקרוֹת משהיו, וּמדבּר כּאִילו לעצמוֹ בּהשפלת הקוֹל, מתּוֹךְ שטף של געגוּעים עמוּקים:
– אוֹי, האָרץ ההיא! אוֹי, החַיִים ההם!… והאנשים? אנשים אחרים לגמרי! הם אחרים, ולבוּשם אַחר, והפוֹליטיקה שלָהם אַחרת, פוֹליטיקה של חוֹפש, אִיש הישר בעֵיניו יעשׂה… החַיוֹת הירוּקוֹת שבּכאן, השקוּעוֹת עד צוָאר בּתוֹךְ הבּיצה השוֹממה, גם אִם אֶלף שנים יִחיוּ, לא ירגישוּ ולא יבינוּ זאת!…
מן המיטבּח הסמוּךְ, בּמקוֹם שאִשתּוֹ עסוּקה שם באפיית הלחם, נשמע הפּעם קוֹלָה של זוֹ, כּשהיא רוֹגזת ורוֹתחת כּוּלָה. האִשה הקטנה והצנוּמה ניצבת שם אֶל התּנוּר הבּוֹעֵר בּפנים נלהבים, גוֹרפת בּיעֶה את הגחָלים הלוֹחשוֹת בּמהירוּת משוּנה כּאִילוּ פּלוני עוֹמד מאַחריה ודוֹפקה וּמזרזה לכךְ, נוֹשמת בּכבדוּת, שוֹאֶפת רוּחַ וּמדבּרת לעצמה דרךְ האַף דברים מקוּטעים, מתּוֹךְ הפסקוֹת קצרוֹת, לקצב תנוּעוֹת היעֶה:
– ראֵה־נא גם ראֵה… הוֹציא לראוָה אֶת טוּבוֹ… אֶת החמדה הגנוּזה שלֹו… קטיפה וּמשי, חמאָה וברזל… הרבּה יֶש לוֹ להראוֹת, בּרוּך השם… סמַרטוּטים אחָדים… כּוּתּוֹנת עם סדק… עֶשׂר שנים התגלגל בּארץ הברוּכה… נעלם מן העיִן האוֹצר היקר… לא ראוּ ולא שמעוּ… מכתּב שלח פּעם בּשמיטה… שלוֹש מלים ספוּרוֹת… חָליתי מייחל… לבסוֹף זכיתי לנַחַת… נמצאָה האבדה, בּרוּךְ השם… בּא… פּריץ עם מזוָדה… הביא… כּוּתּנוֹת עם תּחתּוֹנים… לוֹ לעצמוֹ… מַה לוֹ אִשה, מַה לוֹ ילָדים ?… האִשה אֵינה חוֹלָה מלעבוֹד… והיא, הבּתוּלָה הפּתיה… נהנית מאַבּא שלָה… משתּעשעת בּטבּעת… מתפּעלת מן הכּוּתּנוֹת… לאִמא אֵינה חוֹששת… תּיצלה בּאֵש התּנּור… וכי קלה זו בּעֵיניכם?… פיליפּיקה של חוֹפש, אִיש הישר בּעֵיניו יעשׂה!…
מששמע יִשׂשׂכר־בּאֶר דיבּוּרים אֵלה, נשתּתּק וחָזר וישב אל החַלוֹן. ושוּב הבּיט החוּצה בּפנים קוֹדרים ועישן סיגריוֹת בּזוֹ אַחַר זו.
ג
הגיעוּ ימי־החוֹרף הכּהים והקצרים ולילוֹת־החוֹרף הארוּכּים, ויִשׂשׂכר־בּאֶר ראה אֶת עצמוֹ בּמצוּקה, שאֵין ממנה מוֹצא. בּחוּץ צינה עזה חוֹדרת לבשׂר ונפש, בּתים קטנים שקוּעים עד החַלוֹנוֹת בּשלג, יהוּדים מסוּרבּלים, בּכוֹבעֵי־חוֹרף מוּקרחים וּבמַגָפי־לבד מרוּפּשים, נחפּזים אִיש לדרכּו זעוּפים ואחוּזי־קרה, עוֹמדים ורוֹקדים בּרגליהם על מקוֹם אֶחָד, טוֹפחים בּזרוֹעוֹתיהם זוֹ על־גבּי זוֹ, מחַכּכים אֶת אָזניהם האדוּמוֹת, ונחפּזים שוּב לָרוּץ אָל אשר תּשׂאֵם הרוּחַ הסוֹעה בּשלג. וּבבּיִת יגוֹן קוֹדר ממוּשךְ, ללא ניחוּמים, ללא קרן־תּקוָה. נשים מעוּטפות בּמטפּחוֹת כּבדוֹת, בּחטמים אדוּמים, נדחָקוֹת בּמיטבּח, קוֹנוֹת לחם, עוֹמדוֹת על המקח, נשבּעוֹת שבוּעוֹת נמרצוֹת, טוֹענוֹת אוֹתה הטענה מתּמוֹל ומשילשוֹם, כּי הלחם אֵינוֹ אָפוּי כּל־צרכּוֹ וריחוֹ מעוּפּש. הבּית, בּכל פּינה שאַתּה פונה, מלא שקי קמח מחוֹררים, מטוּלָאִים, הרצפּה חלקלקה מטיט־חוּצוֹת וּמשלג נמס, החַלוֹנוֹת מַחשיכים בּכפוֹר עבה. ועל כּוּלָם – אִשתּוֹ, האוֹפה אֶת הלחם, זוֹ שאֵינה פוֹרפת אֶת חוּלצתה אַף בּימי־החוֹרף. האִשה הקטנה והאוּמלָלָה, עם יגיעה ועמלה, עם עבוֹדתה הקשה המפרכת אֶת גופה, עם דיבוּרה המחוּטם והמקוּטע מרוֹב עייפוּת וּמקוֹצר־רוּחַ, נמאסה עליו עד לזוָעה, עד לחירוּק שינַיִים. וכךְ היה יוֹשב כּל היוֹם אֶל החַלוֹן בּחיבּוּק־ידיִים, לא עשׂה שוּם מלָאכה, לא יצא לשוּם מקוֹם, אָכל בּחרפּה אֶת לחם אִשתּוֹ, שמע אֶת תּוֹכחתּה וּמוּסרה, את טענוֹתיה לפני אלוֹהים, והחריש כּאִילם, ועישן סיגָריוֹת בּזוֹ אַחַר זוֹ. פּעמים היה קם בּבּוֹקר ממשכּבוֹ בּרוּחַ עכוּרה וּבלב רגז, חוֹזר בּבּיִת כּצל, ירוּד ומיוּתּר, מתמַרמר על עצמוֹ ועל אחרים, וּלבסוֹף שוֹפךְ אֶת חמתוֹ עַל אִשתּוֹ ועל בּנוֹ, ההוֹלךְ בּטל כּמוֹהוּ. בּארוּחָה התּפלה, שאִשתּוֹ היתה מַגישה לוֹ אֶל השוּלחָן בּזעף וּבלא דברים, כּדרכּה יוֹם יוֹם, לא היה נוֹגע, והרעב הציק לוֹ, הוֹסיף רוֹגז על רוֹגזו.
– אבל מי מבקש ממךְ, כי תאֹפי לי כּאן לחם? מי דוֹרש ממךְ, כּי תּפרנסי אוֹתנוּ? נוֹתנת־לחמי היא, זנה וּמפרנסת לי! השוֹמֵעת אַתְּ מַה שמדבּרים אֵלָיִךְ? אֵיני רוֹצה, כּי תאֹפי בּביתי לחם! אֵיני רוֹצה, כּי תּעבדי פּה אֶצלי! אַחַת דיבּרתּי ־ אֵיני רוֹצה! די! הרפּי ממני, ואֶקח ממךְ אֶת הילָדים ואֶסַע עמהם – וקץ לדבר!…
כּךְ הוּא מתהלךְ בּבּית וטוֹעֵן, צוֹעֵק כּמעט. ואוּלָם מַרגיש הוּא, כּי טענוֹתיו אֵינן אֶלָא טענוֹת־שוא, שאֵין אִיש נבהל מהן. והרי הוּא משתּתּק, פּוֹרש בּחשאי, שפל ומדוּכדךְ, לאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים, עוֹלה על משכּבוֹ בּלבוּשוֹ וישן שם כּל היוֹם.
אַחַר־כּךְ, כּשהוּא ניעוֹר משינה כּפוּיה זוֹ וּמסבךְ חלוֹמוֹת קשים, הוּא רוֹאֶה, שכּבר הגיע לילה וּבבּיִת עשינה העששית הקטנה עם הזכוּכית המפוּייחת. אֶל השוּלחָן יוֹשבוֹת אִשתּוֹ וּבתּוֹ, מַטליאוֹת בּגָדים קרוּעים, מתקנוֹת גרבּיִים אוֹ מוֹרטוֹת נוֹצוֹת. שתּיהן עוֹשוֹת מלאכתּן בּשתיקה. אִשתוֹ נראֵית עכשיו, בשעת הלילה, כּאִילו שקטה מזעפּה. על פּניה הצוֹמקים והנַענים שרוּיה מעֵין הבּעה רכּה של כּניעה תּחת גוֹרלה, כּמי שעיפה נַפשוֹ בּמלחמת היוֹם והניח נשקוֹ לעֵת עֶרב. מן המיטבּח נוּדף ריחַ בּצק מַחמיץ. בּבּיִת דוּמייה רבּה ואוֹר וחוֹשךְ משמשים בּעירבּוּביה. בּתוֹךְ דוּמייה זוֹ, מתּחת לתּקרה המפוּחמת, מתגלית דמוּתוֹ הגדוֹלָה, המשתּוֹחַחַת, של יִשׂשׂכר־בּאֶר, עם פּניו הזוֹעפים ועם שׂער ראשוֹ וּזקנוֹ הפּרוּע מן השינה, כּרוּחַ מעוֹלָם־התּוֹהוּ. יוֹשב הוּא על הסַפסל עיֵיף וּמכוּסה זיעה אַחרי השינה הקשה, מַבּיט לפניו עגוּם וּמהוּרהר אֶל נקוּדה אָחָת. – אֶסתּר, אֶפשר יֶש כּוֹס תּה בּבּיִת? – שוֹאֵל הוּא אֶת בּתּוֹ בּקול צרוּד. – אִמא, יֶש תּה? ־ מוֹסרת הבּת אֶת שאֵלָתוֹ להאֵם.
האֵם עוֹנה בּקצת רוֹגז, שמתּוֹכוֹ נשמַעת נעימה חבוּיה של פיוּס:
– תּה פּתאוֹם! מאַיִן יְהיֶה תּה! שכחתּי לשפּוֹת אֶת הקוּמקוּם בּתנוּר.
יִשׂשׂכר־בּאֶר מבקש להשיב אֶת אִשתּוֹ דבר, אֶלָא כּשהוּא נוֹתן בּה עֵיניו ורוֹאֶה אֶת העצבוּת החרישית בּפניה, הוּא כוֹבש כּעסוֹ וּמַחריש. ושוּב דוּמייה ארוּכּה. יִשׂשׂכר־בּאֶר יוֹשב וּמהרהר, מחַכּךְ את מצחוֹ, מתגָרד בּמַפרקתּוֹ. עוֹד הלילה גָדוֹל, ואֵין שוּם עניין לענוֹת בּוֹ, להחיות בּוֹ את נַפשוֹ השוֹממה. אֵין לוֹ תּקנה אֶלָא לעלוֹת שוּב על משכּבו לישוֹן! מתּוֹךְ אנחה כּבוּשה הוּא קם וגוֹחן אֶל תּחת הסַפסל, מפשפּש שם במזוַדתּוֹ, מוֹציא מתּוֹכה אֶחַד מספרי הרוֹמַאנים בּלָשוֹן יהוּדית שהביא אִתּוֹ מאַמריקה, מַרכּיב משקפיִים לאַפּוֹ ויוֹשב אֶל קצה השוּלחָן לקרוֹא, קוֹרא וּמוֹליךְ אֶת אֶצבּעוֹ על־פּני השוּרות. הרוֹמַאן הוא דווקא מאוֹתם הרוֹמַאנים, המוֹשכים לבּוֹ של אָדם, ורק זוֹ רעה חוֹלָה, שיִשׂשׂכר־בּאֶר כּבר קרא אוֹתוֹ כּמה וכמה פּעמים, והוּא מַכּיר אֵת כּל הגיבּוֹרים הפּועלים בּוֹ ויוֹדע מראש, מַה יסוּפּר עליהם וּמה המַעשׂים המוּפלָאִים אשר יֵיעשו בּהם. לאַחַר שקרא שנַיִים שלוֹשה עמוּדים, הוּא מרגיש עייפוּת במוֹחוֹ, דעתּוֹ חוֹלשת, אוֹתיוֹת הספר מיטשטשוֹת לנגד עֶיניו והשוּרוֹת מתערבּבוֹת זוֹ בּזוֹ. והריהוּ חוֹזר וגוֹנז אֶת הספר במזוָדה, מתייצב בּתוֹךְ הבית, מתמוֹדד מלוֹא קוֹמתוֹ בּידיִים נשוּאוֹת אֶל התּקרה הנמוּכה, פּוֹעֵר פּיו וּמפהק עד לידי דמעוֹת. אַחַר־כּךְ הוּא מַתחיל להתהלךְ לכאן וּלכאן. בּדרךְ הילוּכוֹ הוּא סר אֶל המיטבּח, עוֹמד שם ליד החַלוֹן היחידי, שלא העלָה כּפוֹר מפּני החוֹם השוֹפע מפּי התּנוּר המוּסק, וּמַבִּיט אֶל תּוֹךְ אפילת הלָילָה. מרחוֹק, בּאַחַת החצרוֹת, נראֵית עֶגלת־חוֹרף טעוּנַת מַשׂא, מוּאֶרת בּאבוּקת־נפט גדוֹלה. האבוּקה משתּלהבת בּאֵש ועשן, רוֹטטת בּחשיכה, מטילה על סביבוֹתיה אוֹרוֹת וּצלָלים, מאִירה לרגע פּעם פּנים וּפעם כּתף של דמוּיוֹת כּהוֹת אחָדוֹת, המטפּלות בּעגָלָה. והנה פּנתה העגָלָה ממקוֹמה, האבוּקה זזה ורוֹעֶדת, זוֹרקת אוֹר בּהיר על־פּני הרחוֹב, על הגנים המוּשלָגים אשר מסביב, מגלה שטח נרחָב אֶל מרחַקי העוֹלָם. העגלָה מַפליגה והוֹלכת, האבוקה מתעלמת מן העין, והרחוב שוקע שוב בחשכת הלילָה. לבּוֹ של יִשׂשׂכר־בּאֶר מתעטף בּקרבּוֹ מתּוֹךְ נהייה חריפה. ניצב הוּא רגָעים מספּר וּדמעוֹת בעֵיניו, כּוּלוֹ מרחף בּעוֹלָם אַחר. וּבשוּבוֹ אֶל החדר, הוּא יוֹשב אֶל השולחן ממוּל אִשתּוֹ וּבתּוֹ וּפוֹתח במין שׂיחָה חרישית, כּמדבּר אֶל עצמוֹ:
– אֶת הקוּמקוּם, היא אוֹמרת, שכחה לשפּוֹת בתנור… אָח־אָח, הגעתּי לעֵת כּזאת, שצריךְ אני לייחל לקוּמקוּם הקדוֹש! עֶשר שנים חיִיתִי בּלא קוּמקוּם וּבלא תּנוּר, ואפילוּ אֶת שמם שכחתּי. שם, כּשאַתּה רוֹצה לשתּוֹת תּה, אוֹ קהוָה, או בּירה, אוֹ אפילו כּשאַתּה מתאַוה לגלידה, אֵין אַתּה זקוּק לקוּמקוּם ואֵין אַתּה צריךְ לצפּוֹת לחַסדי אחרים. יוֹצא אַתּה מן הבּיִת, יוֹרד במדריגוֹת מן הקוֹמה הששית, וּבכל קרן רחוֹב אַתּה מוֹצא לפניךָ בּית־מַרזחַ, אוֹ מסעדה, אוֹ סתם חדר־אוֹכל לסעוּדת־צהרים. נכנס אַתּה לשם – היכל מַמש, ערוּךְ וּמקוּשט בשוּלחָנוֹת קטנים נאִים, נקיִים, מַבהיקים מלוֹבן, תּאוָה לָעֵינַיִים. יוֹשב אַתָּה כּגנטלמאָן עם שאָר כּל המסוּבּים, דוֹפק בּידךָ על השוּלחָן: “שמַע, המלצר!” – וּמיד בּא אֵליךָ בּן־אָדם הגוּן, בּעל קומה וּבעל צוּרה, בריא וחָלָק, בּפנים מגוּלָחים למשעי, ואפילוּ בּלא שׂפם, ולָבוּש הוּא בּגד שחוֹר קצר, כּמין חזייה נאָה, עם צוָארוֹן לָבן כּשלג, והוּא מַגיש לךָ ממיטב המַאכלים והמַשקאוֹת, עם כּל מיני עוּגוֹת טוֹבוֹת לקינוּחַ סעוּדה. ואַתּה יוֹשב וסוֹעֵד להנאָתךְ בּתוֹךְ שאָר הגנטלמאֶנים, כמוֹךָ כּמוֹהם, אֵין שם קטן וגָדוֹל, לא ניכּר עשיר לפני עני, הכּל יחסנים שוים, והמלצר אֵינוֹ זז משַמשךָ. קוֹפץ הוּא וּבא אֵליךָ מדי פּעם בּפעם ושוֹאֵל בּרוֹב נימוּס: מַה שאֵלָתךָ עוֹד, סיֶר? – וּמַה לָשוֹן הם מדבּרים שם, האוּמנם אַנגלית?! – שוֹאֶלת הבּת מתּוֹךְ עניין רב.
– דבּר ידבּרוּ שם אַנגלית, כּמוּבן, – מַסבִיר יִשׂשׂכר־בּאֶר בּנפש חפצה, שׂמח על אשר מצא בבתּוֹ אָזנַיִים קשוּבוֹת להבּעת געגוּעיו, – ואוּלָם קל מאוֹד להבינם, משוּם שאנגלית ויהוּדית דוֹמוֹת כּמעט זוֹ לזוֹ. אֶלָא שהדיבּוּר האַנגלי רךְ ועדין יוֹתר. למשל: כּשאַתּה רוֹצה לאמוֹר “גיבּ מיר”, אתּה אוֹמר “גיוו מי”, בּמקוֹם “תּה” אתּה אוֹמר “תּי”, וכל כּיוֹצא בּזה. אבל לא הלָשוֹן כּאן עיקר, אֶלָא נימוּסי המקוֹם, הסדרים הנאִים, הנקיוֹן, השוּלחָנוֹת הלבנים, צלחוֹת־החַרסינה וכפּוֹת־הכסף, מלבד המַאכלים והמַשקאוֹת…
– ואַף־על־פּי־כן סבוּרה אני, כּי לכל הדברים הטוֹבים האֵלה צריךְ אָדם כּסף. חינם לא יִתּנוּ לךָ גם שם! – מעירה אִשתּוֹ בּגיחוּךְ אֶפּיקוֹרסי קל, שאֵינוֹ סר מפּניה הצוֹמקים כּל העֵת. יִשׂשׂכר־בּאֵר נוֹתן בּאִשתּוֹ עֵינַיִים זוֹעמוֹת וּמתפּרץ בּחימה שפוּכה:
– בּהמה!… היא בּאָה תּמיד בּשלָה! מי מדבּר הפּעם בּכסף? וכי מדבּרים כּאן בּכסף מדבּרים כּאן? הלא סחים כּאן בּכל הפּוֹליטיקה כּוּלָה, כּיצד בּני־אָדם חַיִים שם בּרחבוּת וּבחוֹפש, לא כּמוֹכם פּה, בּתוֹךְ הבּיצה המעוּפּשת!… שם אֵין יוֹדעים אפילו, בּיצה מהי. הרחוֹבוֹת כּוּלָם מרוּצפים אַספאלט, מין חוֹמר יקר, קשה כּאֶבן וְחַלָק כּראִי, ואַתּה יכוֹל לטיֵיל בּהם כּכל אַוַת נַפשךָ, כּמוֹ בּביתךָ. אֶלָא שאֵין אַתּה צריךְ גם לטיֵיל – שם נוֹסעים. הקרוֹניוֹת רצוֹת על־פּני כּל העיר, לאָרכּה וּלרחבּה, מלמַעלה וּמלמַטה, כּלוֹמַר, ממַעל לבּתּים וּבמַעמַקי האדמה. רכּבוֹת ארוּכּוּת, מלאוֹת המוֹני אָדם לאלָפים ולרבבוֹת, עפוֹת בּמהירוּת נוֹראָה מתּחת לאָרץ אֶל כּל קצוֹת העיר – וזה נקרא “סוֹבּוויי”. יוֹרד אַתּה לסוֹבּוויי, משלם ניקל, כּלוֹמַר, מַטבּע של חמשה סנטים, לא פּחות ולא יוֹתר, והרכּבת מוֹליכה אוֹתךָ בּכל העיר כּוּלָה, מן הקצה ועד הקצה. מתפּרקד אַתּה להנאָתךְ, כּפריץ, על סּפה ארוּכה ורכּה, רפוּדה מין קש טוֹב וחָזק, נח מעמַל היוֹם, והרכּבת רצה כחץ מקשת, עד שאֵין אַתּה יכוֹל לתפּוס כּל זאת בּעֵיניךָ. אַחַר־כּךְ, כּשאַתּה מּגיע אֶל המקוֹם ויוֹצא לאַויר העוֹלָם, אַתָּה רוֹאֶה לנגדךָ רחוֹבוֹת מרוּוָחים עם שׂדרוֹת עֵצים ירוּקים, וּמשני העברים אַרמוֹנוֹת בּנוּיִים לתפאָרה, מֵרהיבי־עיִן וּמשיבי־נפש…
כּאן, כּשיִשׂשׂכר־בּאֶר מַגיע לידי התלהבוּת עֶליונה, מַתחילה הפּתילָה של העששית המפוּייחת להבהב, הלהבה שוֹקעת ודוֹעֶכת, ועל השוּלחָן מתרבּה החוֹשךְ על האוֹר. הבּת יוֹצאת אֶל המיטבּח, מפשפּשת שם בּפינה אפילה ומבשׂרת, כִּי אֵין נפט בּפּח. השעה שעת־לילה מאוּחרת, וכל החנוּיוֹת בּרחוֹב כּבר נסגרוּ. אֵין בּרירה אֵיפוא, צריךְ לעלוֹת שוּב על המיטה. רעיוֹן זה מַרגיז אֶת יִשׂשׂכר־בּאֶר כּל־כּךְ, שהוּא מוּכן לצעוֹק בּקוֹל, לרקוֹע בּרגלָיו. ואַף־על־פּי־כן הוּא כּוֹבש אֶת יִצרוֹ ועוֹלה בּחשאי על משכּבוֹ. האַויר בּקיטוֹן האָפל, המשמש חדר־מיטוֹת לוֹ וּלאִשתּוֹ, דחוּס וכבד, ואַף המַחשבוֹת בּמוֹחוֹ של יִשׂשׂכר־בּאֶר דחוּסוֹת וּכבדוֹת. שעה קלה הוּא מוּטל על משכּבו בּדוּמייה, ללא תּנוּעה. אַחַר־כּךְ הוּא חוֹזר לשׂיחָתוֹ הקוֹדמת:
– אָח־אָח, נפט… מי יודע שם, מַה זה נפט? מי האִיש אשר יאֹבה ללכלךְ את ידיו בּפיגוּל כּזה? שם, כּשאַתּה רוֹצה להעלוֹת אוֹר בּבּיִת, עוֹמדת חברת הגאֶז לשמשךָ. החברה דואֶגת לךָ וּמסַפּקת לביתךָ אוֹר כּכל אַוַת־נַפשךָ. כּלוּם אַתּה צריךְ אֶלָא להצית גפרוּר ולָגעת בּצינֹור – ואוֹר בּהיר, כּאוֹר היוֹם, מאִיר אֵת כּל הפּינוֹת. ואֵין אַתּה צריךְ כּלָל להיוֹת עשיר לכךְ – אפילוּ העני שבּעניִים יֶש לוֹ גאֶז בּבּיִת. כּמוֹהוּ כּמיליוֹנר. שם הכּל שוים: המיליוֹנר, הפּוֹעֵל, הרוֹכל, הכּוּשי… אפילוּ הפּרזידנט בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ אֵינוֹ עוֹמד למַעלָה משאָר כּל האָדם. אֵין הוּא יחסן יוֹתר ממני. היוֹם אַתָּה פּרזידנט, וּמחר אֶהיֶה אני פּרזידנט. הכּל תּלוּי בּרצוֹן העם, הבּוֹחר לוֹ אֶת מוֹשלָיו. והעם חָפשי שם, אֵינוֹ ירא מפּני אִיש, חַי בּהרחָבה בּאוֹרה וּבשׂמחָה, קוֹרא עיתּוֹנים, הוֹלךְ לתיאַטרוֹן. וּבקיִץ, כּשיֵחַם לךָ מאוֹד, יכוֹל אַתּה לנסוֹע אַחרי עמַל היוֹם אֶל הים, לרחוֹץ אֶת בּשֹרךָ בּמַיִם צוֹננים וּטהוֹרים, לשאוֹף אַויר צח בּכל פה…
יִשׂשׂכר־בּאֶר מַפסיק דיבּורוֹ. מרוֹב רגשוֹתיו קצרה נשימתוֹ. רגע הוּא שוֹכב בּדוּמייה, בּלב נוֹהה וכלה, מַאזין וּמַקשיב – אִשתּוֹ כּבר נרדמה, נוֹשמת בּכבדוּת בּאַויר החַם והכּבד וּמנַחרת בּקוֹל.
שוֹאֵל אַתּה ליִיחוסי, אִם ירוֹק אני? כּן, ירוֹק, בּרוּךְ השם. עדיִין לא יצא חוֹדש מיוֹם שירדתּי מעל האנייה, וּפנַי כבר הוֹריקוּ והצהיבוּ בּאמריקה שלָכם. לעֵת־עתּה אֵין לי עדיִין שום עֵסק לעסוק בוֹ, פּרנסה אֵינה, והרי אני מטיֵיל כּאן, בּגן הזה, בּתוֹךְ שאָר יהוּדים בּטלים כּמוֹני, וצוֹפה נפלָאוֹת של קוֹלוּמבוּס. רוֹצה אַתּה לשוחחַ עמי קצת? מהיכא תּיתי, אַדרבּה ואַדרבּה!
הבה נשב כּאן על סַפסל. אָח־אָח־אָח, עיפה נפשי. נַא־נַא, אמריקה! נינוה, נינוה מַמש. כּרךְ נוֹרא! השוֹמע אַתָּה, כּשראִיתי בּפּעם הראשונה אמריקה זוֹ מרחוֹק, בּעוֹדני על האנייה, חָשכוּ עֵינַי. הלא תּצחַק לי – כּסבוּר היִיתי, שׂריפה פּרצה חָלילה בּעיר. וכי קל בעֵיניךָ עשן כּזה? שאוֹן ורעש ותימרוֹת עשן! כּלוּם חָסר היִיתי למַזלי הטוֹב אֶלָא להיכּנס לאמריקה בּשעה שזוֹ עוֹלָה בּאֵש! בּעל־נסיון אני, בּרוך השם, מלוּמד כּל־כּךְ בּפוּרענוּת זוֹ של אֵש, שלכל חשש קל שבּקלים, לכל ריחַ של עשן, נדמה לי – שׂריפה היא זאת! להוֹדיעךָ, שבּא אני מן העיר השׂרּופה ליכוֹגרוּדוֹק. אני עצמי, כּפי שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי, מגוֹלי ליכוֹגרוּדוֹק אני, נשׂרף מן הנשׂרפים שלָה. הלא שמֹעתּ מסתּמא את שמע ליכוֹגרוּדוֹק, שעלתה בּקיִץ הזה, לא על שוּם קהילה מיִשׂראל, כּליל על המוֹקד? חָרבה עיר יהוּדית, היתה לתל אֵפר. יהוּדים נאִים, בּעלי־בּתים חשוּבים, סוֹחרים ולוֹמדים, יצאוּ נקיים מנכסיהם ונתפּזרוּ בּכל הערים והעיירוֹת, הקרוֹבוֹת והרחוֹקוֹת, לפשוֹט יד, אולי יִראֶה אלוֹהים בענים וירחמם. הרב שלָנו שיִחיֶה עם הרוֹקחַ, להבדיל, כּתבוּ את דבר האָסוֹן בּלָשוֹן יפה מאוֹד על־גבּי מכתּבי־העתּים, מבינים נהנוּ מן הכּתיבה ולָקקו אצבּעוֹתיהם. ואָמנם כּדאי היה לקרוֹא את דברי המשל והמליצה עם הפּסוּקים העמוּקים מתּוֹךְ התּנךְ, על דרךְ הפּשט ועל דרךְ הרמז: “אֵש יצאה מלפני השם וַתּאֹכל על המזבּח את העוֹלָה ואת החלָבים”…
מילא, לא זה העיקר. אני עצמי בּיישן אני מטבעי, כּכּתוּב: אִיש הירא ורךְ־הלבב. ירוּשה היא לי מאבוֹתי, עליהם השלוֹם. לא יכוֹלתּי להחליט בַּנפשי, כּי אָסיר לעֵת זקנה בּוּשה מעל פּנַי ואָנוּע בּנכר על פּתחי נדיבים בּכתב של רבּנים עם בּקשוֹת ותחנוּנים וּמַעשׂיוֹת. לכן צררתּי את הטלית והתּפילין וטילטלתּי עצמי לאמריקה. מתאַכסן אני לפי־שעה אֵצל גיסי, ירוּחָם שמוֹ, בּן־אָדם ישר, אַךְ פּשוּט, לא מתּלמידי־החכמים הגדוֹלים, ניצב הוּא לא־רחוֹק מכּאן על תּריסוֹ, קוֹרא בּגָרוֹן לנשים ולתּינוֹקוֹת, מוֹכר לָהם אגוֹזים וזרעוֹנים וּשאָר מיני לעיסה וּרקיקה ועוֹשׂה חַיִים, יֵש קוֹנה עוֹלָמוֹ כּאן בּשהי ופהי. ואַף־על־פּי־כן, לוּא ראִית אוֹתוֹ בּשבּת, כּשהוּא יוֹצא בּמגבּעת וּבנַעליים מצוּחצחוֹת, כּאִילו הוֹרתוֹ ולידתוֹ היו בּכךְ!
זוֹ אמריקה וזה שׂכרה!… ולא עֹוד, אֶלָא טבע יֶש בּוֹ, שהוּא אוֹהב להתלוֹצץ על כּל דבר, כּדרךְ האַמריקאִים שלָכם, שלבּם טוֹב עליהם וכל העוֹלָם “אוֹלראַיט” בּעֵיניהם. אוֹמר הוּא, כּלוֹמַר ירוּחָם שלי, שאִילוּ שמע אלוֹהים לעצתוֹ והעביר לכאן אֶת כל ליכוֹגרוּדוֹק כּוּלָה, לא היה מתחָרט כּלָל על הבּיזנס. ראשית חָכמה, הוּא אוֹמר, היִינו עוֹשים לָנוּ כּאן סוֹסַאיטי שלָנוּ, מין חברה כּזאת, עם מאֶמבּאֶרים, אֵלוּ חבירים, עם מסים, עם קרקע ועם שאָר כּל הדברים הטוֹבים, וּבוֹנים לָנוּ בּית־תּפילה שלָנוּ וקוֹראִים לוֹ שם בּאמריקה: “לכו נרננה אַנשי ליכוֹגרוּדוֹק”. שנית, היו כּל בּעלי־הבּתּים החשוּבים של ליכוֹגרוּדוֹק, הסוֹחרים עם הלוֹמדים, נהפּכים כּאן בּן־לילה לאוֹפּירייטוֹרים, אֵלוּ חַייטים, והיו יוֹשבים בּשאפּים על התּוֹרה ועל העבוֹדה ותוֹפרים מכנסַיִים. וּשלישית, הוּא אוֹמר, שוֹטה שכּמוֹתךָ, אִילוּ היה מקוֹמה של ליכוֹגרוּדוֹק לא שם אֶצלכם, בּליכוֹגרוּדוֹק, אֶלָא כּאן אֶצלנו, בּאמריקה, לא היתה עירכם בּאה מעוֹלָם לידי שׂריפה, ואַתּה, סנדר, – הדברים מכוּוָנים לי, – לא היִית צריךְ לָשׂאת לעֵת זקנה את עצמוֹתיךָ לאמריקה, שאֵינה כּלל לפי כּוֹחותֹיךָ, מפּני שאַתּה ירוֹק. כּאן בּאמריקה, הוּא אוֹמר, אֵין אָנוּ חוֹששים לשׂריפוֹת וּלכל כּיוֹצא בּדברים בּטלים אֵלוּ. בּעניין זה, הוּא אוֹמר, של כּיבּוי שׂריפה יכוֹלים אָנוּ לסמוֹךְ על קוֹלוֹמבּוּס – אֵין כּמוֹהוּ מוּמחה לכךְ! פּעם אַחַת, הוּא אוֹמר, היה כּאן מַעשׂה בּוֹ בּעצמוֹ. עוֹמד היה אֶל הקיר בּתפילת שמֹונה עֶשׂרה של מנחה. פּתאוֹם שמע קוֹל־זוָעוֹת של המיסיס, זוֹ בּעלת־ ביתוֹ: “הוֹי, הצילוּ, אֵש!” מה היה הדבר? דבר פּשוּט: להבוֹת־אֵש פּרצוּ מתּוֹךְ התּנוּר ואָחזוּ בּכל הטשיקן, או הקיטשן, כּמוֹ שקוֹראִים כּאן למיטבּח. כּסבוּר אַתּה, הוּא אוֹמר, שנחפּז לגמוֹר תּפילת שמוֹנה עֶשׂרה? נוסיֶר, הוּא אוֹמר, אֵין זה בּיזנס שלוֹ. יִדאַג הפּרזידנט לכךְ. יֶש לוֹ, הוּא אוֹמר, די־צרכּוֹ מכבּי־אֵש, המקבּלים ממנוּ מַשׂכּוֹרת יפה!… אָדם משוּנה הוּא גיסי זה. לכאוֹרה, אִיש טוֹב הוּא בּטבעוֹ, כּמעט בּלא מרה. ואוּלָם נַסה־נא להשמיע בּאָזניו על אמריקה דבר ולא רוּחוֹ, אִם לא תּצא מעם פּניו בּשן ועין! “אַי, סנדר, הוּא אוֹמר, ירוֹק נוֹלדתּ וירוֹק תּישאֵר כּל ימי חַיֵיךְ! מקוֹמךָ, הוּא אוֹמר, לא כּאן, אֶלָא שם, בּליכוֹגרוּדוֹק, מאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים. מה אַתּם יוֹדעים, הוּא אוֹמר, שם בּליכוֹגרוּדוֹק שלָכם (שלָכם ולא שלוֹ – מַמש כּאוֹתוֹ הרשע בהגָדה של פּסח!)? מַה ראִיתם וּמַה שמַעתּם שם בּאֶרץ הַפוֹנַיֶטיזם החָשׂוֹךְ? כּלוּם שמַעתּם מימיכם מַה זה גאָז וּמַה זה חַשמַל? מַה זה עיתּוֹן וּמַה זה תּיאַטרוֹן? מַה זה קוּני־אַיילאנד וּמַה זה קוּני־לאֶמל? או כּלוּם ידעתּם, הוּא אוֹמר, מי הוּא הפּרזידנט תּאֶדי רוּזוולט וּמי הוּא המיליוֹנר ראקינפלר, שמיליארד משׂחָק לוֹ, ואפילוּ הקיבה שלוּ עשׂוּיה זהב?… הנה הוּא אוֹמר, קח אֶת העיתּוֹן, כּאן כּתוּב הכּל. שב וּקרא את המוֹדעוֹת, ותלמַד מהן מַשהוּ, ואוּלי, הוּא אוֹמר, גם תּיבּנה מהן”.
שוֹמע אני לעצת גיסי, לוֹקח את העיתּוֹן ויוֹשׁב וקוֹרא את המוֹדעוֹת. תחילָה אני קוֹרא בּראש הגלָיוֹן אֶת השוּרוֹת הגדוֹלוֹת, בּאוֹתיוֹת של קידוּש לבנה, המעוורוֹת עֵינַיִים, בּמקוֹם שמסוּפּר בּאריכוּת על־אוֹדוֹת האִשה אשר שׂטתה תּחת אִישה – מַעשׂה לא יפה כלָל! אַחַר־כּךְ אני עוֹבר אֶל שאָר העניינים וקוֹרא שעה וקוֹרא שתּיִים וקוֹרא שלוֹש – אֵין קץ ואֵין תּכלָה! תּמיהני, אִם מֵספּיקים כּאן לקרוֹא בּכל יוֹם גלָיוֹן גָדוֹל כּזה עד תּוּמוֹ! ניכּר, שאָדם גָדוֹל הוּא, זה הכּוֹתב כּאן את העיתּוֹן. הכּל יוֹדע הוּא, אֵין דבר נפלָא ממנוּ. מדבּר הוּא על כּל עניין וחפץ, והכּל בּאריכוּת יתירה וּבהתלהבוּת רבּה, כּאִילוּ בּנַפשוֹ הוּא: על הפּרעוֹת בּקישינוֹב, ועל חילוּל שבּת, ועל הדוֹקטוֹר הרצל, ועל תּינוֹק שנשבּה לבין השוֹדדים, ועל מגבּעוֹת של נשים וּבגדי צבעוֹנין שלָהן, ועל יוֹקר הבּיצים, ועל כּל מיני משחָה לנעלים, שמלָאכה זוֹ אֶפשר לכל אָדם ללמוֹד על רגל אַחַת וּמפּרנסה זוֹ אֶפשר להתעשר עוֹשר גָדוֹל. מכּל הדברים הכּתוּבים בּעיתּוֹן נראֶה לי דבר זה, כּלוֹמַר: מלאכת המשחָה לנעלים, שאֶפשר להתעשר ממנה עוֹשר גדוֹל. אני קם וּמַראֶה את הכּתוּב לגיסי ירוּחָם, והריהוּ אוֹמר לי מתּוֹךְ זחיחוּת־הדעת: “מַה פּלא בּדבר? אמריקה, אָחי, עוֹד תראֶה לךָ נפלָאוֹת גדוֹלוֹת מאֵלה! ואַף־על־פּי־כן, הוּא אוֹמר, הנח אֶת זה, שאֵינוֹ אֶלָא בּלוֹף”. וּכשאני שוֹאֵל אוֹתוֹ, מַה פּירוּשוֹ של בלוף? הריהוּ משיב לי, שבּלוֹף אַף הוּא אֶחָד מאוֹתם הדברים, שאֵין יוֹדעים אוֹתם עדיִין אֶצלנו בּליכוֹגרוּדוֹק". – אִם כּן, אני אוֹמר, מַה מוֹעיל לי בּעיתּוֹן? – העיתּוֹן, הוּא אוֹמר, ילמדךָ לחדוֹל להיוֹת ירוקֹ בּאמריקה.
– אוּלי, אני אוֹמר, תּלמדני אַתּה את התּוֹרה הזאת?
– ראשית חָכמה, הוֹא אוֹמר, הבּיטה וּראֵה את לבוּשךָ. יוֹשב אַתּה, הוּא אוֹמר, תּוֹדה לָאֵל, זה חוֹדש ימים כּמעט בּאמריקה, ועדיִין אַתּה מתהלךְ, ללעג וּלקלס, בּקפּוֹטה הירוּקה שלָךְ!
– היכן, אני אוֹמר, אַתּה רוֹאֶה קפּוֹטה ירוּקה? הלא צהוּבּה היא!
– חָכם שכּמוֹתךָ, הוּא אוֹמר, הלא בּזה כּלוּלָה כּל הירקוּת שלָה, שצהוּבּה היא!… הנשמַע, הוּא אוֹמר, כּדבר הזה, כּי בּאמריקה, בּאֶרץ של דוּמוֹקראטייה, ירשה אָדם לעצמוֹ להתהלךְ בּעֶצם היוֹם, לעֵין השמש, בּגלימה צהוּבּה?… בּקיצוּר, הוּא אוֹמר, מַהר וּפשוֹט מעליךָ את הקפּוֹטה הירוּקה שלךָ, ואֶגרוֹם טוֹבת־הנאה לדלי האַשפּה. הא לךָ, הוּא אוֹמר, אֶת המַלבּוּש הזה, מַלבּוּשי הוּא, כּמעט חָדש. לבש אוֹתוֹ, ותתחַדש, ותהיֶה דוּמוֹקראט!…
כּסבוּר אַתּה, שלא ניצחָני? לא הוֹעילוּ לי כּל טענוֹתי! כּפי שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי בּעֵיניךָ, הרי אני מתהלךְ בּמעילוֹ הישן של גיסי. ואני נשבּע לךָ בּנאמנוּת, כּי מיוֹם שלָבשתּי מַלבּוּש זה נבזיתי בּעֵיני עצמי. נסתּלקה ממני צוּרת בּן־אָדם, וּפנַי בּוֹערים מבּוּשה. נדמה לי, שהכּל מַבּיטים אַחרי וּמַראִים עלי בּאֶצבּע. הלא תּצחַק לי – כּשאני יוֹצא לרחוֹבה של עיר, הרי אני בּעֵיני עצמי כּמין חָצוּף, חַס ושלום, כּאִילו יצאתי, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, בּלא תּחתּוֹנים… וּבאמת, אמוֹר אַף אַתּה: כּלום נאֶה מעיל קצר אשר כּזה לזקני האָרוֹךְ?… אַךְ לוּא יהי כן, אֶת שנַעשׂה אֵין להשיב. אמריקה!… ואִילוּ מצאתי לי, לכל הפּחות, פּרנסה כּל־שהיא להרויח למחיתי פּה וּלמחית בּני־ביתי שם, לא היה הכּאֵב גָדוֹל כּל־כּךְ. אבל אֵין דבר מזדמן לידי. משוֹטט אני בּחוּצוֹת העיר, מכתּת רגלי על האבנים, נוֹשׂא עֵינַי אֶל בּתּי־החוֹמה הגבוֹהים: מאַיִן יבוֹא עֶזרי?… “הכיצד, אני שוֹאֵל את גיסי, אַיֵה אֵיפוֹא הזהב בּאמריקה? הלא סחים היִינוּ בּזהב?”… “את הזהב, הוּא אוֹמר, כּבר נזדרז ראקינפלר וחָטף לעצמוֹ, בּטרם, הוּא אוֹמר, ננערה ליכוֹגרוּדוֹק משנתה להישׂרף בּאֵש”… והוּא מַשׂיא לי עֵצה ההוֹגנת לי, כּי אַניחַ אֵת כּל המלָאכוֹת שבּעוֹלָם ואלמד את מלאכת החַייטים. “אֶצלכם בּליכוֹגרוּדוֹק, הוּא אוֹמר, החַייט פּחוּת שבּפחוּתים הוּא, ואֶצלנוּ בּאמריקה, הוּא אוֹמר, חַייטים בּוֹחרים פּרזידנט”… כּסבוּר אַתּה, שגיסי ירוּחָם הוּא האֶחָד, העוֹמד לי בּשעת דחקי? לגיסי שלוֹשה ילָדים כּאן, שתּי בּחוּרוֹת וּבחוּר אֶחָד, ואַף אֵלוּ מלמדים אוֹתי בּינה. ולא הרי הבּחוּרוֹת כּהרי הבּחוּר. הבּחוּרוֹת – בּחוּרוֹת הן לָהן. בּיוֹם הן עוֹבדוֹת בּבית־המלָאכה, וּבעֶרב, כּשהן חוֹזרוֹת מעבוֹדתן, אַךְ תּעיף עֵינךָ בּהן ואֵינן. רצוֹת אֶל האספוֹת שלָהן. סַדנא דאַרעא חַד הוּא – ציניסטים, ציליסטים… מביאים גאוּלָה לָעוֹלָם!… אבל הבּחוּר, בּחוּרוֹ של ירוּחָם, יצא כּאן לתרבּוּת רעה! שם בּבּיִת, בּליכוֹגרוּדוֹק, כּמדוּמה לי, היה נַער צנוּע וּביישן, לא ידע לפצוֹת פּה ונהג כּבוֹד בּגָדוֹל ממנוּ, וכאן זחה עליו דעתּוֹ ונַעשׂה הרוּחַ יוֹדע מה! מוֹכר הוּא בּשוּק ממחָטוֹת עם גרבּיִים, מַרויחַ פּרוטה וּמַניחָה, והריהוּ זוֹקף חוֹטמוֹ כּלפּי העוֹלָם כּוּלוֹ, כּהמן בּשעתוֹ. ולא עוֹד, אֶלָא שלימד כּאן לעצמוֹ מידה מגוּנה מאוֹד: יומם ולילה מצפצף הוּא! מַעשׂה שקץ מַמש! מטבעי אני שׂוֹנא תּכלית שׂנאָה כּלי ריק שכּזה, שאֵין בּוֹ לא תּוֹרה ולא דרךְ־אֶרץ. בּין שהוּא מתאַוה לצפצף וּבין שאֵינוֹ מתאַוה כּלָל – הוּא עוֹשׂה את שלוֹ: מצפצף הוּא! מה אַתּה מצפצף, פּרא־אָדם שכּמוֹתךָ?… דוֹמה, מדבּר אַתּה עמוֹ כּעם אָדם מן היִישוּב, מַבִּיט הוּא אֵליךָ וּכאִילוּ מַקשיב לדבריךָ – וּפתאוֹם הוּא נוֹתן אֶת ידיו לאַט בּכיסי מכנסיו, מזדקף מלוֹא קוֹמתוֹ, מצמצם שׂפתיו לנגדךָ וּמצפצף. אוֹתה שעה מוּכן אני לקרוֹע אוֹתוֹ כּדג!
לפני ימים מוּעטים, בּליל שבּת היה מַעשׂה, לקחַני גיסי אָל אַחַד האוּלמים לשמוֹע דרשה של מַגיד. “בּוֹא, הוּא אוֹמר, ואַראךָ, כּי יֵש אלוֹהים גם בּמקוֹם הזה!” המַגיד היה דווקא מַגיד טוֹב, אַף כּי מן החדשים בּמקצת, בּעל זקן גָזוּז, עם רמבּ"ם, עם דיקדוּק, עם היסטוֹריה. הוּא פּירש לפני הקהל את פּרשת “לךְ־לךָ”, כּיצד הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא אוֹמר לאַברהם אָבינוּ: “לךְ־לךָ, הבּן יקיר לי אַברמלי, קוּם בּרח לאמריקה כּי רחם ארחמךָ שם”. ועוֹד הסבּיר המַגיד על־פּי פּסוּקים מן התּוֹרה וּמן הנביאִים, כּי אנחנוּ היהוּדים בּן־זקוּנים אָנוּ לאָבינו שבּשמַיִים, העם הקטן והאָהוּב מכּל העמים אשר על־פּני האדמה.
כּשחָזרנו לבית גיסי, עדיִין בּת־קוֹלָה של דרשת המַגיד היתה מנַהמת בּאָזנַי. עליתי על משכּבי, וּמיד נגלתה עלי דמוּתוֹ של בּן־הזקוּנים שלי, הבּן הקטן והאָהוּב מכּל בּנַי. ואַגב העליתי על דעתּי גם את אִשתּי עלוּבת־הנפש, המתענית שם בּחדר קטן וצר, בּבית זרים, עם כּל הילָדים, בּלא עֵין־הרע. מצפּה היא מסתּמא בּעֵינַיִים כּלוֹת למשלוֹחַ הדוֹלָרים הראשוֹנים מאֶרץ־הזהב… לבּי נתעטף בּי לזכרם.
בּתוֹךְ כּךְ בּא מן החוּץ בּחוּרוֹ של ירוּחָם, כּוּלוֹ לָבוּש בּגדי־שבּת, בּפרצוּף מגוּלָח למשעי, עמד והדליק את הגאָז, דווקא בּשבּת, ישב על הכּיסא המתנַדנד והתחיל מנַדנד עצמוֹ אֵילךְ ואֵילךְ, כּמנהג בּחוּרים ריקים שכּמוֹתוֹ, מנַדנד וּמצפצף! מה אוֹמַר ומה אסַפּר לָךְ? הרגשתּי, כּי בּא קצי – עוֹד מעט ואֶתעלף מציפצוּף זה. התחנַנתּי אֵלָיו, כּשם שמתחַננים אֶל גזלן: “אָנה, עשׂה עמי טוֹבה, חדל לצפצף, לבּי מַר לי עתה מאוֹד”… והרי הוּא משיב לי בחוּצפּה בּלשוֹנוֹ האמריקאִית:
– אַידוֹנקאָר!… (כלוֹמַר, אֵין זה נוגע אֵלָיו!) מַרויחַ אני כּסף, הוֹא אוֹמר, ואני מצפצף. כּשתּרויחַ אַתּה כּסף, תּצפצף גם אָתּה!…
– אַל תּזכּה לעֵת כּזאת! – אני אוֹמר לוֹ וקוֹרא לגיסי ירוּחָם, הישן בחדר הסמוּךְ: – ירוּחָם, אני אוֹמר, הלא אָב אַתּה. אמוֹר לוֹ, בּבקשה ממךָ, כּי יֶחדל לצפצף. לבּי מַר לי עתּה מאוֹד, אֵיני יוֹדע על שוּם מה…
ואוּלָם הלא ירוּחָם הוּא זה! והרי הוּא אוֹמר: “הנח לו! לכך אמריקה אֶרץ חָפשית היא, שיצפצפוּ בּה. בּאמריקה הוּא אוֹמר, מַכּת מדינה היא: הכּל מצפצפים! הכּל, הוּא אוֹמר, עוֹשׂים כּאן חַיִים ומצפצפים”…
בּלילה, בּתוךְ החשיכה, התהפּכתּי על משכּבי מצד אֶל צד ולא יכוֹלתּי להירדם. בּן־הזקוּנים שלי עדיִין עמד לנגד עֵינַי. ראִיתיו, את עלוּב־הנפש, בּרגליּים יחפוֹת. היה לוֹ זוּג נַעליִים חדשוֹת, ונשׂרפו עם שאָר כּלי הבּיִת, וּמירר עליהן הקטן בּבכי, כּהמר על המת.
ישבתּי על משכּבי והשקפתּי בּעד החַלוֹן. בּתּי־חוֹמה גבוֹהים, אפלים וזרים. בּוֹדד, בּודד אני ונידח. ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! לאָן השלכתּני לעֵת זקנה מעם ילָדי?…
אֵיני יוֹדע מה היה לי פּתאוֹם. כּבשתּי פּנַי בּכּר וגָעיתי בּבכי. אבל כּיצד, סבוּר אַתּה, בּכיתי? כּתינוֹק מַמש… גיסי קפץ מעל מיטתוֹ נרעש ונפחָד.
– סנדר, הוּא אוֹמר, מַה זאת? לָמה תּבכּה לפתע פּתאוֹם? מה התּנוּעוֹת האֵלה בּחצי הלָילָה?…
– אט… – מניע אני בּידי והדיבּר אֵין בּפי.
– אִי, אָחי! – אוֹמר לי ירוּחָם והוּא עצמוֹ בוֹכה כּמעט. – אִי, שטוּיוֹת, חי נַפשי… תּתגבּר ותצא בּשלום… עוֹד תּחדל להיוֹת ירוֹק, אִם יִרצה השם… האמינה לי, אָחי, לא כּדאי לבכּוֹת… היכן אַתּה בּוכה, שוֹטה שכּמוֹתךָ? כּאן בּאמריקה?… פּישפּש וּמצא מקוֹם!…
האֶרי סאֶלצאֶר, מוּבטל מעבוֹדתוֹ זה שני חדשים, יצא מבּית־המַשכּוֹנוֹת וּבידוֹ שטר מכוּוָץ של שני דוֹלָרים. זה היה הסכוֹם הגָדוֹל בּיוֹתר, שהצליח לקבּל תּמוּרת טבּעת־הקידוּשין של אִשתּוֹ – דבר־חפץ אַחרוֹן, שנשתּיֵיר בּביתו. יוֹתר מזה אֵין לוֹ לְמַשכּן כּלוּם. כּשיֹאכלוּ את שני הדוֹלָרים, יִכלו כּל הקצים… וּבכן, מַה יֵש לעשׂוֹת מכּאן וּלהבּא? צריךְ הוּא אֵיפוֹא לָרדת אֶל המסילה התּחתּית ולנסוֹע הבּיתה. ואוּלָם לנסוֹע הביתה אֵין לוֹ כּל חשק. בּביתו, בחדרים הקוֹדרים והמרוֹשָׁשים, מסתוֹבבת אִשתּוֹ עם שני הילָדים הקטנים, הנמַקים בּרעב, מצֵירה, שוֹממה, מַזקינה בּלא עתּה, מחַכּה בּכליוֹן־עֵינַיִים, מתּוֹךְ חרפּה כבוּשה, לשעת העֶרב, כּשבּנה הבּכוֹר, נַער בּן שתּים עֶשׂרה, יביא לה אֶת מספּר הפרוטוֹת מן “המאָגאָזינים” האַנגליים, שהוּא מוֹכר ליד התּחנה. האֶרי עמד שחוֹחַ בּפינַת הרחוֹב, חָשב מַחשבוֹת וּביקש עֵצוֹת, מַה יעשׂה בּשני הדוֹלָרים העלוּבים? מַה יוֹשיעוּהוּ אֵלה? ולא עוֹד, אֶלָא שדעתּוֹ היתה טרוּדה עליו, שבּבית־המַשכּוֹנוֹת נתנוּ לוֹ דווקא שטר של שני דוֹלָרים – מַטבּע שאֵינה מביאָה טוֹבה למַחזיקים בּה, לפי דברת בּני־אָדם. אָמנם אֵין זוֹ אֶלָא אמוּנַת־הבל, שנשים ועמי־האָרץ חוֹששים לה, ואַף־על־פּי־כן!… בעמדוֹ כּךְ מתּוֹךְ דיכדוּךְ הנפש, העיף מַבּטוֹ בּלי משׂים בּבּיִת החָדש אשר מעֵבר הרחוֹב ממוּלוֹ. משם הבהיק לנגד עֵיניו שלט לָבן, שהיה קבוּע בּחַלון הקוֹמה הראשוֹנה, באוֹתיוֹת שחוֹרוֹת גדוֹלוֹת: “ד”ר ברנהארד באָזפּאלטשיק, רופא־שינַיִים".
באָזפּאלטשיק? ברנהארד?… דוֹמה, השם כּאִילוּ ידוּע לו. האֵין זה בּמקרה בּרל באָזפּאלטשיק הכּוֹתבן, שהיה מוֹרה בּעירוֹ כּתיבה תּמה לנערוֹת, בּנה ותכשיטה של חַיה־לאָה באָזפּאַלטשיק, זה שבּכבר־הימים, בּימי בּחרוּתוֹ, עמד וגָנב אֶת צרוֹר הכּסף של אִמוֹ האַלמנה ואחוֹתוֹ הכּלָה וּברח לאמריקה? כּן, נראֶה, שזה הוּא! אָכן שמוּעה שמַע בּין בּני־עירוֹ בּמורד ניוּ־יוֹרק, כּי בּרל זה לָמַד כּאן רפוּאָת־שינַיִים, וכפי שאוֹמרים, עשׂה הוֹן עתק – יֶש לוֹ בּתּים בּמַעלה העיר, המביאִים לוֹ הכנסה יפה.
ורעיוֹן נוֹעז מנַצנץ בּמוֹחוֹ: לא לחינם הוֹליכוּהוּ רגלָיו לכאן. אֵין זאת כּי־אִם נסיבּה היא מעם הגוֹרל. הנה יִיכּנס אֶל בּרל, יסַפּר לפניו אֵת כּל לבוֹ המַר ויבקש ממנו גמילוּת־חסד עד יעבוֹר צוֹק העתּים – עֶשׂרים וחמשה דוֹלָר. רק עֶשׂרים וחמשה דוֹלָר… יִיכּנס בּפשטוּת וידבּר אֵלָיו דברים פּשוּטים וּגלוּיִים, כּאשר ידבּר אִיש אֶל רעֵהוּ: “אָחי בּרל! חַייב אַתּה להציל אֶת נפש בּן־עירךָ מרעב!”… מוּכן הוּא לשלם לוֹ אפילוּ ריבּית, אִם רצוֹנוֹ בּכךְ… אֶת החוב הלא בוַדאי ישיב לו! בּרל זוֹכר מסתּמא את אָביו, חַיִים־מאיר סאֶלצאָר הקבָסוֹני, שהיה בּעל־בית הגוּן ואֵיש ישר בּמאוֹד מאוֹד, נאמן על הבּריוֹת וּדברוֹ קוֹדש.
סָבַר – ועשׂה.
אַךְ משנכנַס לחדר־ההמתּנה המהוּדר של רוֹפא־השינַיִים וּמצא שם גבירוֹת צעירוֹת אחָדוֹת לבוּשוֹת מַחלָצוֹת, נפל לבּו בּבת אַחַת, וּכבר הירהר חרטה על כּל המַעשׂה. לָמה סיבּךְ אֶת עצמוֹ פּתאוֹם בּרעיוֹן משוּנה כּל כּךּ? מַה מחוּתן הוּא לרוֹפא־שינַיִים עשיר כּזה? הלָה בּוַדאי שאֵינוֹ זוֹכר אוֹתוֹ כּל־עיקר – הלא מאָז כּבר חָלפו שנים על שנים! מלבד כּל זאת, אֵין בּרל זה מסתּמא מן האנשים רכּי־המזג, מכּיוָן שכּבר בּימי נעוּריו עמד בּוֹ לבּוֹ לגנוֹב אֶת אִמו האַלמנה ואֶת אחוֹתוֹ הכּלָה… וּבכלָל, אֵיךְ אֶפשר להתנַפל על אִיש זר ומוּזר לפתע פּתאוֹם ולאמוֹר לוֹ: הבה לי עֶשׂרים וחמשה דוֹלָר!?… אֵין זאת כִי־אִם מרוֹב צרה וּמצוּקה נסתּתּרה בּינתוֹ!
אבל אֶת שנַעשׂה אֵין להשיב. הגבירוֹת העשירוֹת מַבִּיטוֹת אֵלָיו בּמין תּמהוֹן של זרוּת – הלָלוּ תּמהוֹת, כּפי הנראֶה, אֵיךְ נקרה לכאן בּרנש כּזה, בּמכנסַיִים מרוּפּטים ונַעליִים מעוּקמוֹת?… אֵין אֵיפוֹא תּקנה אֶלָא לָשבת אֶל עקרבּים וּלהמתּין לרוֹפא־השינַיִים. שאִם לא כן, אִם יקוּם פּתאוֹם ויֶלךְ כּל־עוּמַת שבּא, עלוּלוֹת אֵלוּ שכּמוֹתן לחשוֹב עליו הרוּחַ יוֹדע מה!
לבסוֹף נקרא אֶל לשכּתוֹ של רוֹפא־השינַיִים. ד"ר בּרנהארד באֶזפּאלטשיק, גבר בּחצי ימיו, גָבוה וּמפוּטם יפה, בּחָלוּק לָבן, בּשתי ידיִים חשׂוּפוֹת עד המַרפּקים, שׂעירוֹת וחזקוֹת, המוּכנוֹת לעקוֹר מתּוֹךְ המין האנוֹשי לא אֶת השינַיִים בּלבד, אֶלָא גם אֶת בּני־המעיִים, סקר את הפאצייֶנט העני קטן־הקוֹמה מכּף רגלוֻ ועד ראשוֹ, ודעתּוֹ, כּפי הנראֶה, לא נחה ממנוּ.
– וּבכן, מיסטר, מַה תּאמַר? – שאל אוֹתוֹ קשוֹת, בּסבר פַנים לא־יפוֹת.
– רוֹצה היִיתי… כלוֹמַר, נדמה לי… – נתבּלבּל האֶרי מקבּלת־הפּנים הקרה של רוֹפא־השינַיִים הזר ולא ידע בּמה יתחיל דיבּוּרוֹ. – סלח לי, דוֹקטוֹר, אֶפשר שטוֹעֶה אני, אַךְ נדמה לי, שאֵינני טוֹעֶה… הרי אַתּה, כּפי שאני משעֵר, בּרל… כוונתי בּרנהארד… כלוֹמַר, אָמנם בּרל… של חַיה־לאָה בּאֶזפּאַ…
– מילא, אִם בּרל, או לא בּרל… מה עניין זה לכאן, ללשכתי? – הפסיקוֹ רוֹפא־השינַיִים ונתן בּוֹ עֵינַיִים זרוֹת. דוֹקרניוֹת.
– אָמנם אֵין זה עניין לכאן, אבל סתם כּךְ… – נתבּלבּל האֶרי בּיוֹתר. – סתם כּךְ, כּלוֹמַר, מין עניין בפני עצמוֹ… אִם אֵינני טוֹעֶה, הרי אני בּן־עירך. אני הריני האֶרי, כּלוֹמַר הרשל, בּנוֹ הצעיר של חַיִים־מאִיר סאֶלצאֶר, של הקבסוֹני, אִם זוֹכר אַתּה עדיִין…
– אֶפשר שכּן הוּא! – אָמר רוֹפא־השינַיִים בּקוֹל יבש וקימט את מצחוֹ הקצר והשׂעיר. – מי בּאמריקה יֶש לוֹ מוֹחַ לזכּוֹר אֶת כּל ההרשלים ואֶת כל ההאֶרים!
– יכוֹל אני ליתּן לךָ סימן, לכשתּרצה… – ניסה האֶרי לדבּר, כּשהסמיק כּוּלוֹ. – אִמא שלךָ, עליה השלוֹם, כּלוֹמַר אִמךָ, חַיה־לאָה בּאֶזפּאַ…
– מַה יוֹעילוּ לי סימנים? – הפסיקוֹ שוּב רוֹפא־השינַיִים. – אֵין בּאמריקה פּנַאי לסימנים! מוּטב שניגש ישר אֶל בּיזנס. מַה מציק לךָ? שן כּוֹאָבת?
־ שן?… לא, לעֵת־עתּה השינַיִים אֶצלי, כּמדוּמה לי, בּסדר, מלבד אוּלי שן אַחַת… אבל… נכנַסתּי אֶצלךָ בּמַחשבה תּחילה… כּלוֹמַר, סבוּר הייתי… מכּיון שבּן־עירי אַתּה, אולי תּוֹאִיל… כלוֹמַר, אולי תּוֹאִיל אָמנם להציץ דרך־אגב על השן שלי…
– מילא, אִם בּן־עירךָ, אוֹ לא בּן־עירךָ – בּין כּךְ וּבין כּךְ לא תּרויח מזה כּלוּם… שב, ונציץ אל תּוֹךְ פיךָ! – אמר לוֹ רוֹפא־השינַיִים בּאוֹתוֹ הטוֹן הקשה, רמַז על הכּיסא וניגש אֶל כּלי־מלאכתּוֹ.
האֶרי הבּיט בּפחד אֶל הכּיסא של רוֹפא־השינַיִים ואֶל המַכשירים המַבהיקים, וקוֹר מוּזר חָלף בּקרבּוֹ. תּוֹךְ כּדי כּךְ העיף מַבּט נוֹאָש בּדלת, כּשוֹאֵל אֶת עצמוֹ, אִם יֶש לוֹ עדיִין היכוֹלת לברוֹח מכּאן?
– הכּלָל, מַה אַתּה עוֹמד? – שאָלוֹ רוֹפא־השינַיִים בּקוֹצר־רוּחַ וקרב אֵלָיו עם צבת בידו האַחַת וּמַראָה קטנה בּאחרת. – לחשוֹב אֵין כּאן מה. אֶת זמַני אֵיני נוֹתן חינם, ואוֹרחים אֵיני מקבּל כּאן! מבוּלבּל ואוֹבד עלה האֶרי על הכּיסא, כּעוֹלה לגרדוֹם, וּמתּוֹךְ ציוּת פּער אֶת פּיו לפקוּדתוֹ של רוֹפא־השינָיִים.
– שן זוֹ? – שאל רוֹפא־השינַיִים והקיש בּתוֹךְ פּיו במַכשיר־המַתּכת הקר.
– לא… כּמדוּמה לי, כן… סבוּר אני, מסתּמא זוֹ…
– מה אַתּה רוֹצה – לעשוֹת סתימה, אוֹ לעקוֹר?
– לללא! יִשמרנוּ אלוֹהים! לא לעקוֹר! – קרא האֶרי בּפחד־מות.
– אבל סתימה, מיסטר, עליךָ לָדעת, עוֹלה בּיוֹקר. זוֹ תּביאךָ לידי הוֹצאָה של עשׂרה אוֹ חמשה עשׂר דוֹלָרים!
– מכּיוָן שכּךְ, – נבהל האֶרי יותר על כּן, – מוּ… מוּטב… לעקוֹר!
– אִם לעקוֹר, נַעקוֹר! – אוֹמר רוֹפא־השינַיִים בּקרירוּת־נפש, נוֹטל אֶת הצבת וניגָש אֶל הכּיסא.
– ואוּלי בּפעם אַחרת? – ניסה האֶרי לבקש רחמים, כּשהוּא מוּטל בראשוֹ על הכָרית של הכּיסא וּמַבִּיט אל רוֹפא־השינַיִים בּעיִן גוֹססת, כּשם שנוֹטה לָמוּת מַבִּיט בּרגע האַחרוֹן אָל מַלְאַךְ־המות.
– מַה בּפעם אַחרת? – בּא רוֹפא־השינַיִים לכלל כּעס. – אֵין אני מתעסק שתּי פּעמים בּדבר של מַה־בּכךְ! טיים אִיז מוֹני – כּבר שמַעתּ, מיסטר, פּתגָם כּזה בּאמריקה, אוֹ שצריכים עדיִין לסַפּר לךּ זאת?… ואַתה רק שב בּמנוּחָה! רק לָשבת בּמנוּחָה! אַל פּחוֹד! אֵין אַתּה יֶלד מפונק!.. שינַיִים יֶש לךְ דווקא בּריאוֹת, אֵינךָ צריךְ אֶלָא להגיש לפניהן אֶת הסטייק הטוֹב והטרי ביוֹתר. חוּץ משן אַחַת זוֹ, שנפגמה בּמקצת, – ונַעקוֹר אוֹתה! מנוּחָה, אוֹמרים לךָ!… אִילוּ רצית לבזבּז כּעשׂרה אוֹ כּשנים עשׂר דוֹלָרים, אֶפשר היה לָתת לה סתימה של זהב, והיתה עוֹמדת לךָ עוֹד כּמה וכמה שנים. אבל אִם רצוֹנךָ, אַתּה אוֹמר, דווקא לעקוֹר, נַעשׂה אֶת חפצךָ, כּךְ, כּךְ, ונַעקרנה!… אַךְ אַל תּקפּוֹץ מעל הּכיסא! ואַל תּידחק בּידיךָ אֶל תּוֹךְ הפּה! יכוֹל אני להתקיֵים בּלא ידיךָ, מיסטר! רגע אֶחָד! רגע אֶחָד! רגע אֶחָד! הנה כּן!…
– אוֹי! – צרח האֶרי צריחָה קטוּעה, קפץ מעל הכּיסא, תּפס בּשתּי ידיו אֶת פּיו ורץ על־פּני החדר ריצה אלכסוֹנית, כּתרנגוֹל שחוּט. רוֹפא־השינַיִים עמד ליד כּיסאוֹ והתבּוֹנן בּקרירוּת־רוּחַ אל השן העקוּרה, כּמי שמתבּוֹנן אֶל מַטבּע פּסוּלָה.
– חבל! – אמר. – שן בּריאָה כּמעט!…
לאַחַר ששטף את פּיו בּמַיִם, שהה האֶרי ועמד לפני רוֹפא־השינַיִים בּפנים חיורים ונַעוים, כּתינוֹק שספג מַלקוּת חינם, משתּוֹחחַ בּבגדוֹ הישן והדהוּי וּממַשש בּלחיוֹ, בּמקוֹם שהרגיש ריקנוּת משוּנה, גדוֹלָה וּכבדה.
– וּבכן, – קרא רוֹפא־השינַיִים מקוֹצר־רוּחַ, – למי אַתּה מַמתּין כּאן? יוֹתר לא יִתּנוּ לךָ כּלוּם! האֶרי הפךְ ראשוֹ בּלי דבּר דבר וּפנה בּרגליִים כּוֹשלוֹת אֶל הדלת.
– אֵי, מיסטר! – עצר אוֹתוֹ רוֹפא־השינַיִים. – שכחתּ דבר־מה! כּסבוּר אַתּה, שאני עוֹקר שינַיִים חינם?
– אָח, כּן… סלח לי… אני… אני מבוּלבּל כּל־כּךְ… – גימגם האֶרי, וּבאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת התחיל מפשפּש בּכיסוֹ והוֹציא את השטר של שני דוֹלָרים. – הנה… שני דוֹלָרים…
– מַה כּוונתךָ, שני דוֹלָרים? – התמַרמר רוֹפא־השינַיִים. – אני לוֹקח שלוֹשה!
– אבל אֵין לי יוֹתר, בּנאמנוּת… שני הדוֹלָרים האחרוֹנים… הנה, ראֵה אֶת כּיסַי – כּיסים ריקים… וגם… מלבד זאת… זוֹ היתה טעוּת מעיקרה… לא בּאתי אֵליךָ כּלָל בּעניין שן…
– אֶלָא בעניין מה בּאת? – שאל רוֹפא־השינַיִים בּתמיהה
־ כּל עצמי לא בּאתי אֵליךָ אֶלָא בּעניין אַחר. מכּיוָן שאַתּה בּן־עירי, ואַתּה צריךְ לזכּוֹר היטב מי אני, ומי היה אַבּא שלי… חַיִים־מאִיר הקבסוֹני, מבּית־החוֹמה הקטן, הירוֹק. אשר בּעֶצם השוּק, אִם לא שכחתּ עדיִין… וסבוּר היִיתי, שתּתנַהג עמי בּאוֹפן אַחר לגמרי… – בּאיזה אוֹפן אַחר? – שאל רוֹפא־השינַיִים והבּיט בּוֹ בּעֵינַיִים קרוֹת, דוֹקרניוֹת. – מַה סבוּר היִית? האֶרי פּתח אֶת פּיו, בּיקש לאמוֹר דבר. דמעוֹת פּרצוּ פּתאוֹם אֶל עֵיניו, וחוֹשש היה, שעוֹד מעט ויִגעֶה בּבכי. אַךְ משהרגיש בּמַבּטוֹ הקר והדוֹקר של בּן־עירוֹ, עיקם אֶת פּניו, ניגש עד הגוּף המגוּדל והמפוּטם וסינן מבּין שיניו:
– מַה סבוּר היִיתי? סבוּר היִיתי, כּי… כּי… יּיכּנס הרוּחַ בּאָביךָ! רשעים שכּמוֹתכם! מנוּוָלים! זוֹללי סטייקים!… אֶצלי גוֹועים בּרעב ילָדים קטנים בּבּיִת!… גנבים מאוּסים שכּמוֹתכם! – אִיֵים בּאֶגרוֹפיו אֶל פּני רוֹפא־השינַיִים הנבהל. – כּסבוּר אַתּה, שאֵיני זוֹכר, כּי גָנַבתּ אֶת כּסף אִמךָ האַלמנה ואחוֹתךָ הכּלָה, גָזלתּ ממנה את הנדוּניה הדלה שלָה?… אָרוּר תּהיֶה עם שני הדוֹלָרים האַחרונים שלי!…
ועד שלא הספּיק רוֹפא־השינַיִים להתעשת ולעשׂוֹת דבר, כּבר קפץ האֶרי החוּצה וּפנה לָרוּץ אֶל אשר יִשׂאוּהוּ רגלָיו, דחק עצמוֹ בּין עוֹברים ושבים על המדרכה, ירק דם מן החוֹר הריק והכּבד שבּפיו, רץ וטען בּלחש לעצמוֹ:
– שטר רע־מַזל, שטר רע־מַזל, שטר רע־מַזל…
נַפתּלי טשיֶרניאַק, רוֹכל־פּירוֹת בּברוֹנזוויל, יהוּדי קטן וצנוּם, בּעל זקן דליל גָזוּז וּקמטים שׂוֹחקים בּפניו השזוּפים, הזריזים והממוּלָחים, חָזר פּעם אַחַת עם עֶרב של קיִץ, לאַחַר חוֹם היוֹם הלוֹהט, אֶל בּיתוֹ וּמצא שם אוֹרחַ בּלתּי־רגיל. בּאֶמצע המיטבּח המרוּוָח, על כּיסא, בּקרבת תּרמיל מזוּהם, קשוּר ואָרוּז בּחבל, ישב בּרנַש זר בּפנים אדוּמים ושתה תּה מתּוֹךְ תּחתּית של כּוֹס. בּרנַש זה, לפי מַראֵהוּ אִיכּר צעיר מכּפרי המוֹלדת, היה לָבוּש בּגדי יוֹם טוֹב: כּתוֹנת־בּד לבנה, רקוּמה ציצים אדוּמים, אפוּדה כּחוּלָה עם כּפתּוֹרי־נחוֹשת וּמַגָפיִים מַבהיקים עם בּתּי־שוֹקיִים גבוֹהים, המַגיעים למַעלָה מן הבּרכּיִים. ישיבתוֹ על הכּיסא היתה ישיבה מאוּששת, מתּוֹךְ הרחָבת־הדעת וּמתּוֹךְ פּישׂוּק רגליִים לָרוָחָה, יוֹשב ואוֹחז בּידוֹ האַחַת, בּכל חמש אֶצבּעוֹתיה, אֶת תּחתּית התּה, וּבידוֹ האַחרת חתיכת סוּכּר, נוֹשב בּדרךְ־אֶרץ אֶל תּוֹךְ התּחתּית, גוֹמע בּקוֹל רם את התּה, וטיפּוֹת־זיעה גדוֹלוֹת מַבריקוֹת על מצחוֹ הקצר והשׂעיר. לנגד האוֹרחַ עמדה אִשתּוֹ של נַפתּלי, חיֶינה־מַלכּה, בּידה האַחַת מַחבת־בּרזל וּבידה האַחרת אָניץ של ליפי פּשתּן – נראֵית כּעוֹמדת בּעֶצם שׂיחָתה. משראה האוֹרחַ את בּעל־הבּיִת בּא, מיד הריק את התּחתּית בּגמיעה אַחַת וקם והתייצב לפניו בּרוֹב נימוּס, מתמַתּח וזוֹקף קוֹמתוֹ, כּחַייל לפני מפקדוֹ, מגחךְ וּבוֹחן אוֹתוֹ בּעֵיניו הצרוֹת, המימיוֹת, קצתוֹ מתּוֹךְ בּוּשה וּקצתוֹ בּערמוּמיוּת, דוּגמַת בּן־חַיִל, שעשׂה כּאן מַעשׂה רב ועוֹמד וּמצפּה לתהילָה. נַפתּלי התעכּב רגע אֵצל הדלת והתבּוֹנן לפניו בּתמהוֹן, מַבּיט חליפוֹת פּעם אֶל אִשתּוֹ וּפעם אֶל האוֹרח המוּזר.
– נכוֹנה אני להישבע, שאֵין אַתּה מַכּירוֹ, – פּתחה חיֶינה־מַלכּה וקידמה אֶת בּעלָה בּפנים מַבהיקוֹת, מתכּוונת להפתּיעוֹ בּבשוֹרה טוֹבה ונהנית הנאָה מוּקדמת.
– לָמה לָךְ להישבע חינם? לא עלה על דעתּי להכּירוֹ! – ענה נַפתּלי ואָמַר, כּשהוּא סוֹקר את האוֹרחַ מכּף רגלוֹ ועד ראשוֹ וּמניד את כּתפיו.
– נַסה, לכל הפּחוֹת, וּמצא, מאַיִן הוּא בּא?
– כּלוּם יוֹדע אני? – אָמַר נַפתּלי ועצם כּלפּי האוֹרחַ עיִן אֶחָת. – מריח מַגָפיו ניכּר, שמוֹצאוֹ מגזע היחשׂ. חוֹששני, אִם לא ממשפּחת המחוּתּנים הקוֹזלוֹביים שלָנוּ. מי הוּא זה אֵיפוֹא? השמיעיני, ואֵדע גם אָני. לָמה תּקצרי את נַפשי חינם?
– גם כּי יִהיוּ לךָ שמוֹנה עשׂר ראשים, לא תּמצא! הלא זה אַנטוֹש, בּר־בּטנה של אַהאַפּה שכנתּנוּ! הזוֹכר אתּה אוֹתוֹ?
— מי? אַנטוֹשקה? של פּרוֹקוֹפּ קריבוֹרילָא? מַה שוֹמעוֹת אָזנַי! הזה אַנטוֹשקה? הלא עזבנוּהוּ שרץ קטן כּל־כּךְ!…
– גחי־חי! – גיחךְ האוֹרחַ מתּוֹךְ רוֹב הנאָה למַראֵה הרוֹשם העז, שעשׂה על בּעל־הבּיִת, והוּא עוֹמד עדיִין מתוּחַ לפניו, אוֹחז אֶת התּחתּית בּידוֹ האַחַת ואֶת חתיכת הסוּכּר בּאַחרת, מַבּיט אֶל נַפתּלי בּעֵינַיִים ממַצמצוֹת ושׂוֹחקוֹת וּמַראֶה את מַחשׂוֹף שיניו הצהוּבּוֹת והחזקוֹת, כּאָדם האוֹמר: “כּל זה אֵינוֹ עדיִין כּלוּם; עוֹד אָשוּב אַראךָ נפלָאוֹת!”
נַפתּלי היה נרעש עד היסוֹד. חָזר מסביב לאוֹרחוֹ כּבעל־שׂמחָה מאוּשר, טפח לוֹ בּכפּוֹ על שכמוֹ הבּריא, התבּוֹנן אֵלָיו מכּל העברים, ועֵיניו לא שׂבעוּ לראוֹת את פּניו הצעירים והאדוּמים, פּני בּן־אִיכּר רחָבים וּגלוּיִים, עם השׂפם הלבנבּן הדק, את מַגָפיו הגבוֹהים עם האָזנַיִים המזדקרוֹת מזה וּמזה, את צוארוֹן־כּוּתּנתּוֹ הרךְ והמגוּוָן, המכוּפתּר בּאלכסוֹן, את מכנסיו החַמים של צמר גס, שריח נשכּח של הכּפר הרחוֹק נוֹדף מהם כּל־כּךְ. ולא נתקררה דעתּוֹ, ולא חָדל להשתּוֹמם וּלהבּיע את התפּעלוּתוֹ בּקוֹל:
– אַי־אַי, אַךְ זה אוֹרחַ! אַי־אַי, אַנטוֹשקה! זה עתּה בּא מן הכּפר? ראוּ־נא, כּמה גָדל, בּלא עֵין־הרע, לאָרכּוֹ וּלרחבּוֹ!… אַי־אַי, מי נוֹסע בּימים האֵלה לאמריקה! בּניהם של בּעלי־הגוּף הקוֹזלוֹביים, קדישוֹ של פּרוֹקוֹפּ השיכּוֹר!… השוֹמַעת אַתּ, חיֶינה־מַלכּה, אֵת אשר אוֹמַר לָךְ? חוֹששני, שימוֹת המשיח ממַשמשים וּבאִים! כּלוּם עלה על דעתּךְ, דרךְ משל, בּימים הרעים ההם, אַל יִיזכרוּ לטוֹבה, עת שילחוּ אוֹתנוּ מן הכּפר, ואָביו מוֹלידוֹ של זה, השוֹתה המהוּלָל, יִמַח שמוֹ, היה הראשוֹן להניחַ אֶת כּפּוֹ על הכּתב בּשׂכר חצי ההין ייש, – כּלוּם עלה אָז על דעתּנוּ, כּי ימים כּאֵלה יגיעוּנוּ? לא, אִמרי מַה שתֹּאמרי – מַעשׂי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא הם ונפלאוֹתיו!… אִי לךָ, אַנטוֹשקה מַחמַדי! – פּנה מתּוֹךְ עצמת רגשוֹתיו אֶל האוֹרחַ וטפח לוֹ שוּב על שכמוֹ. – לָמה תּעמוֹד אֵיפוֹא ותחריש כּגוֹלם? פּתח פּיךָ וסַפּר לָנוּ דבר! מַה שלוֹם אַבּא? וּשלוֹם אִמא מה הוּא? החַיִים הם עדיִין?
האיכּר הצעיר, שכּל אוֹתה השעה עמד בגיחוּךְ תּוֹהה והקשיב בּפה פּעוּר אֶל דיבּוּרוֹ הנמרץ של בּעל־הבּיִת, ששטף מפּיו בּשטף לָשוֹן זרה ונמהרה, ניעוֹר מקפאוֹנוֹ וכיוון מתּוֹךְ בּוֹשת־פּנים קידה עמוּקה לעוּמתוֹ:
– מוֹדים אנַחנוּ לךָ בּמאוֹד מאוֹד. חַיִים וּבריאִים. שניהם פּקדוּ לדרוֹש בּכל תּוֹקף אֶת שלוֹמכם. גם אֶת שלוֹמךָ, גם אֶת שלוֹם בּעלת־הבּיִת, גם את שלוֹם הילָדים.
– התאמין אִם לא? – קראה חיֶינה־מַלכּה אֶל בּעלה בּפנים מאִירוֹת. — יוֹלדתּוֹ הלא שלחה לי מנחה בּידוֹ, מַתּנה. כּסבוּר אַתּה, מה עלה בּדעתּה לשלוֹחַ? שׂק גריסים, כּוּסמת.
– אִמא שלחה, – הסבּיר האוֹרחַ, שהבין מתּוֹךְ אמירתה של בּעלת־הבּיִת עד היכן הדברים מַגיעים. – חמשה קבּים מדדה. נוֹסע אַתּה, בּני רחימאי, היא אוֹמרת, אֶל הארצוֹת הרחוֹקוֹת, והבאת מנחה, היא אוֹמרת, לשכנתּי הטוֹבה, לאֵשת־פּנתּלי. וסחבוּ זאת מתּחת ידי. יהוּדוֹן. זה שהוֹליכני על הגבוּל. תּנהוּ על ידי, הוא אוֹמר, ואֶשלָחהוּ אַחריךָ להאמבּרוּךְ, אֶל האנייה בּמַשמע. שאִם לא כן, הוּא אוֹמר, יִירוּ בּךָ, על הגבוּל בּמַשמע. רימה אוֹתי היהוּדוֹן. לא שלח להאמבּרוּךְ. אָבדה הכּוּסמת ואֵיננה! לוּא, לכל הפּחוֹת, השיב את השׂק! שׂק חָדש היה, לָבן. אִמא, יחַזק אלוֹהים את כּוֹחָה, תּפרה אוֹתוֹ בּמתכּוון. אִי, נוֹכל, תּיפּח רוּחַ אִמוֹ!…
בּפני האיכּר הצעיר ניכּרים היוּ סימני צער עמוֹק וּבעֵיניו הצרוֹת, המימיוֹת, ניצנץ בּרק רצח כּבוּש.
– ובכן, – אָמרה חיֶינה־מַלכּה, ספק מתּוֹךְ אַכזבה, ספק מתּוֹךְ היתּוּל, – אֵין כּוּסמת עוֹד? ואני כּבר שׂמַחתּי חינם!
– אִמא – הוֹסיף האִיכּר לסַפּר, כּמתכּוון להפיס את דעתּה, – בּיקשה לשלוֹחַ לבעלת־הבּיִת גם שתּי עשׂרוֹת בּיצים, ועיכּב אַבּא בּידה. חָס אני, הוּא אוֹמר, על הבּיצים. שמא, הוּא אוֹמר, יִשמרנוּ אלוֹהים, תּיטרף הספינה. אוֹ אוּלי, הוּא אוֹמר, ימַסמסוּ אוֹתן בּדרךְ.
נַפתּלי ספק על מתניו ונתן אֶת קוֹלוֹ בּצחוֹק רם.
– אוֹי, אני מת!… השמַעתּ, חיֶינה־מַלכּה, מַה שעלה על דעתּה של שכנה קוֹזלוֹבית לשלוֹחַ לאמריקה? סַל בּיצים!… אוֹי, קוֹזלוֹב, קוֹזלוֹב! חבל, שהילָדים לא שבוּ עדיִין ממלאכתּם. היוּ מבדחים קצת את דעתּם בּביצי קוֹזלוֹב!
– רשאי אַתּה לצחוֹק לךָ כּכל אַוַת־נַפשךָ, – נענתה חיֶינה־מַלכּה בּגיחוּך קל. – ואני לא כן אָנוֹכי עמדי. אַף־על־פּי־כן מַחזיקה אני טוֹבה לערלית זוֹ, שזכרה אוֹתי לאַחַר שלוֹש עֶשׂרה שנה. אמוֹר אַף אַתּה, כּלוּם כּךְ היוּ נוֹהגוֹת גם שכנוֹתיךָ בּאמריקה עם בּני־אָדם?
– הרי לָךְ! פּתחה בּביצים וסיימה בּאמריקה! היוֹדעת אַתּ, אִשתּי, אֵת אשר אוֹמַר לָךְ? עדיִין יֵש בּידךְ להתחָרט על כּל העניין כּוּלוֹ. קוּמי ושוּבי לקוֹזלוֹב, ותמצאִי שם די חפצךְ גם בּיצים, גם כּוּסמת!
– אֵין עוֹד, בּרוּךְ השם, לאָן לָשוּב! – ענתה חיֶינה־מַלכּה ואָמרה בּפנים נוּגוֹת. – אֵין קוֹזלוֹב עוֹד. קוֹזלוֹב נשׂרף בּאֵש.
נַפתּלי חָדל לצחוֹק, הפךְ ראשוֹ אֶל האוֹרחַ ונתן בּוֹ עֵינַיִים גדוֹלוֹת.
– מה? מה אָמרה? קוֹזלוֹב נשׂרף?
– אמת דיבּרה, – ענה האִיכּר הצעיר בּמנוֹד־ראש. – נשׂרף. הכּל עלה בּאֵש. לא נשארה בּכּפר קוֹרה על־גבּי קוֹרה.
רגע עמדוּ שלָשתּם מַחרישים ונעצבים. נַפתּלי שילב את ידיו על לבּוֹ, נשךְ את שׂפתוֹ התּחתּוֹנה מתּוֹךְ רוֹב השתּוֹממוּת וניענע את ראשוֹ בּאֵין אוֹמר וּדברים. האִיכּר הצעיר הבּיט אֵלָיו מתּוֹךְ חיוּךְ נוּגה בּעֵיניו הקטנוֹת, המימיוֹת. ניכּר היה, כּי דעתוֹ נוֹחָה מזה, שהבּשׂוֹרה הקוֹזלוֹבית נגעה כּל־כּךְ עד נַפשוֹ של בּעל־הבּיִת.
– כּךְ, כּךְ! – התחיל נַפתּלי מיצר ושוֹרק בּשׂפתיו. – שמעוּ־נא מַעשׂה נפלא! קוֹזלוֹב עלה בּאֵש פּתאוֹם! כּפר אשר כּזה! אִיכּרים מאוּששים אשר כּאֵלה!… מאַיִן אֵיפוֹא בּא האָסוֹן? שב, אַנטוֹש.
– ממקטרת, – סיפּר האִיכּר הצעיר, כּשישב על הכּיסא בּאֶמצע המיטבּח וּפישׂק את רגלָיו לרוָחָה. – ממקטרת נפתּחה הרעה… הזקן דנילָא התקוֹטט עם כּלָתוֹ, זוֹ אֵשת־החַייל. הכּל בּשל הבּחוּרים. אֵיני רוֹצה, הוּא אוֹמר, מוּפקרת שכּמוֹתךְ, כּי תּזני כּל הלילוֹת אַחרי הבּחוּרים, עֵת בּני, הוּא אוֹמר, זה אַקים, עוֹבד את אַבּא הצאר בּאמוּנה וּבצדק. קם והלךְ אֶל הגוֹרן לישוֹן וּמקטרתּוֹ בּפיו. בּחצי הלילה שוֹמעים אנַחנוּ קוֹל רעש וּצוָחָה בּחוּץ. קוֹפצים אָנוּ מעל משכּבנוּ, אני ואַבּא, רצים החוּצה – אִי־הי, הכּפר בּוֹעֵר! אִיכּרוֹנים רצים בּקרדוּמוֹת, בּדליֵי מַיִם, מניסים אֶת הבּעיר אֶל השׂדה. נשים מילילוֹת… פּוֹנים אנַחנוּ, אני ואַבּא, לָרוּץ אֶל הרפת – עמוֹד! כּבר אֵיחַרנוּ. אֵש אָחזה בּדלת וּפוֹרצת אֶל פּניךָ. בּעמל רב הצלנוּ את הפּרה הבּרוּדה, ואַף זוֹ לאַחַר שכּבר נחרךְ זנבה. הכּל עלה בּאֵש. גם הסוּסה הלבנה, גם הסייח, והפּרה השחוֹרה, זוֹ החוֹלבת, ועגָלים שלוֹשה היוּ, שתּי עגָלוֹת ועֵגל אֶחָד…
האִיכּר הצעיר סיפּר אֶת סיפּוּרוֹ בּמתינוּת, בּניגוּן כּפרי וּבהטעמה מיוּחדת, כּאִילוּ כּל זה היה שגוּר בּפיו, מוּכן אֶצלוֹ מקוֹדם, וּבשעת מַעשׂה לא גָרע עֵיניו מפּני שוֹמעיו והתבּוֹנן אֶל תּנוּעוֹתיהם, לראוֹת אֶת הרוֹשם אשר יעשׂוּ דבריו עליהם. חיֶינה־מַלכּה שמעה את סיפּוּר־המַעשׂה, זוֹ הפּעם השנית, בּפנים נוּגוֹת, שהבּיעוּ השתּתּפוּת נאמנה בּצערוֹ של המסַפּר. נַפתּלי עמד בּפישׂוּק רגליִים, החזיק בּזקנוֹ הדליל, הקשיב קשב רב וניענַע את ראשוֹ לאַט.
– כּךְ הוּא אֵיפוֹא המַעשׂה! – פּתח נַפתּלי ואָמר כּמין סיכּוּם, בּניגוּן ממוּשךְ, כּשהעיף עיִן אַחַת בּאִשתּוֹ. – הרי אַתּה נשׂרף! בּאת אֵיפוֹא לאמריקה אַחרי השׂריפה!… אָמנם כּן, גלגל הוּא החוֹזר בּעוֹלָם. זה הוֹלךְ לאמריקה, כּי גירשוּהוּ בּני־אָדם מנַחלָתוֹ, וזה – אלוֹהים ציוָהוּ לָלכת… אֵימתי אֵירע הדבר?
– בּקיִץ שעבר, לאַחַר יוֹם מיקוֹלָא הקדוֹש. כּל השנה התלבּטנוּ, התלבּטנוּ – לא יכוֹלנוּ לָבוֹא לידי תּכלית. בּיקתּה עדיִין עלה בּידינוּ להקים. המלוּכה העמידה עֵצים לבּניין. אַךְ מלבד זאת אֵין כּלוּם. לא סוּס ולא אוּרוָה, לא חָצר ולא גָדר. וכאן בּא סטיוֹפּקה של מַאקאר וּבכוּתּנתּוֹ תּפוּרוֹת שתּים עֶשׂרה מאוֹת בּשטרוֹת המדינה. ואָמַר לי אַבּא: מעבוֹדת הצבא הלא חָפשי אַתּה, בּני, – בּן יחיד בּמַשמע, מלבד הבּתוּלוֹת, – קוּם אֵיפוֹא וסַע גם אַתּה לאַמריצה. לצרכי כּרטיס, הוּא אוֹמר, ילוה הכּוֹמר, הוּא אַבּא מיכאילָה, בּעֵרבוֹן הנַחלָה בּמַשמע, ושם, הוּא אוֹמר, תּדרוֹש למקוֹם שבתּוֹ של פּנתּלי שכננוּ. פּנתּלי שלָנוּ, הוּא אוֹמר, אִיש טוֹב הוּא, חַנוּן ורחוּם…
– אַךְ טוֹב עשׂית, שבּאת אֵלָי! – נתעוֹרר נַפתּלי ואָמַר בּפנים מאִירוֹת, כּוּלוֹ מרוּצה ולבּוֹ חַם בּוֹ, שאַנשי קוֹזלוֹב חוֹשבים אוֹתוֹ לאִיש טוֹב, חַנוּן ורחוּם. – טוֹב ויפה עשׂית!… אבל אמוֹר לי, כּיצד מצאת את הדרךְ אֵלָי?
– הכּל בּעצמנוּ! – התפּאֵר האִיכּר. – מין נייר הבאתי אִתּי. מין כּתב כּזה, שפּישפּש אַבּא וּמצא בּמוּראוואנקה העיר.
– אֵין זאת כּי־אִם לָקח אֶת הכּתוֹבת מאֵת פריידיל שלי? – השמיע נַפתּלי את השערתוֹ לפני אִשתּוֹ.
– יהוּדי בּעל כּוֹבע וכפתּוֹרים הביא אוֹתוֹ לכאן, – אָמרה חיֶינה־מַלכּה בּגיחוּךְ. – וּכשהלךְ, נפרד ממנוּ בּדברי מוּסר: כּי באַמריקה אָסוּר לגנוֹב, אָסוּר לשתּוֹת לשכרה.
פּני נַפתּלי הבהיקוּ.
– האוּמנם? מסתּמא אֶחָד מאַנשי “הכנסַת־אוֹרחים”. הרוֹאֶה אַתּה, אַנטוֹש? כּאן מוֹשלים יהוּדים בּכּיפּה. בּאמריקה, אָחי, בּרשוּתם של יהוּדים אַתּה… אַךְ לָמה לָנוּ להרבּוֹת דברים? בּוַדאי וּבוַדאי נַעזוֹר לךָ עד כּמה שידנוּ מַגעת. אני לא שכחתּי את שכנַי מלפנים. וכי קלה זוֹ בּעֵיניךָ? שלוֹשים שנה גרתּי עם אַבּא שלךָ בּשכנוּת, פּתחי מוּל פּתחוֹ, חַלוֹני מוּל חַלוֹנוֹ. שנינוּ נוֹלדנוּ בּכפר אֶחָד! הלא אנשים אנַחנוּ, אשר לב לָהם, ורגש, ועניין, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ… בּקיצוּר, אני עצמי יוֹצא עמךָ מחר עם השכּמַת הבּוֹקר לבקש לךָ מלָאכה!
– ראֵה־נא גם ראֵה את מבקש־המלָאכה שלי, כּמה התלקח! – נזפה חיֶינה־מַלכּה בּבעלה. – הוּא עצמוֹ, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, עוֹמד כּל היוֹם בּחוּמוֹ של קיִץ על עֶגלת התּפּוּחים והבּאנַאנוֹת, וּבשביל אחרים ימטירוּ לוֹ מן השמַיִים מלָאכוֹת עם השכּמת הבּוֹקר! שׂנאתי את המתהללים בּשוא, וּבפרט בּפני ערל תּמים!
נַפתּלי כּאִילוּ נבוֹךְ רגע והבּיט אֶל אִשתּוֹ חציוֹ בּגיחוּךְ וחציוֹ בּרוֹגז.
– אִם כּן, הלא בּהמה אַתּ בּאמת, אַל־נא יִחַר אַפּךְ בּי! מה דמוּת תּדמיני לָזה? דמיוֹן נאֶה! אני, בּרוּךְ השם, יהוּדי, והוּא אֵינוֹ אֶלָא גוֹי, להבדיל! אֵת אשר יעשׂה הוּא לא אוּכל אני לעשׂוֹת. ואַתּ הבּיטי־נא לשם חידוּש אֶל כּתפיו. המבינה אַתּ בּטיב הכּתפיִים הלָלוּ? שטיה, בּעד זוּג כּתפיִים כּעֵין אֵלוּ משלמת אמריקה זהב!
וּכדי להראוֹתה בּעליל אֶת טיב הכּתפיִים המדוּבּרוֹת, תּפס נַפתּלי להאִיכּר בּשתּי ידיו, העמידוֹ בּאחוֹריו מוּל פּני אִשתּוֹ וטפח לוֹ על שכמוֹ הרחב טפיחה הראוּיה להתכּבּד.
– תּלךְ לחפּוֹר סוֹבּווייס, אַנטוֹש!
– טשאַהוֹ1? – שאל האִיכּר בּגיחוּךְ של מבוּכה, כּשהוּא מַבּיט בחשד אֶל היהוּדי הקטן, המכרכּר סביבוֹ, אֵינוֹ פּוֹסק לדבּר בּשטף לשוֹנוֹ המוּזרה ועוֹשׂה בּוֹ בּלהטיו.
– סוֹבּווייס תּחפּוֹר כּאן, אני אוֹמר. כּלוֹמַר, מסילוֹת־הבּרזל שמתּחת לאדמה. ואוּלם הלא אֵינךָ יוֹדע עדיִין, זה מהוּ? מחר נצא שנינוּ לראוֹת את אמריקה. חמדוֹת גנוּזוֹת יֶש פּה בּידי להראוֹתךָ, אָחי. כּל פּלאֵי תּבל!
חיֶינה־מַלכּה, שדעתּה לא היתה נוֹחָה מדיבּוּרוֹ המוּפלָג של בּעלה, הציצה עליו בּלעג.
– אִם תּמצא לוֹ מלָאכה בּאמריקה, אֵיני יוֹדעת עדיִין. ואוּלָם לעצמךָ, רוֹאָה אני, כּבר מצאת מלָאכה נקייה וקלה.
– כּאַחַת הנשים תּדבּרי, חיֶינה־מַלכּה! – התרגז נַפתּלי. – הן לא אֶעזוֹב בּרייה עלוּבה זוֹ כּהפקר בּאֶרץ נכרייה!… רק אַל דאוֹג, אָחי אַנטוֹש. מוּבטח לךָ, כּי תּעשׂה חַיִים בּאמריקה. אָמנם דבר אֶחָד יִקשה פּה ממךָ. להוֹדיעךָ, שבּאמריקה חַייב אָדם ללמד לשוֹנוֹ בּשׂפת המדינה, ועניין זה, אָחי, חוֹששני, לא לפי בּינתךָ, בּינַת אִיכּר.
– לקרוֹא פּתקה נדע גם אנַחנוּ, – נַענה האִיכּר בּפנים נבהלים קצת. – אַף חָכמַת הכּתיבה לא זרה לָנוּ. זאת לָמַדנוּ מפּי סגן־הכּוֹמר, הוּא אַבּא טימוֹפיי.
– מַה לָמַדתּ שם מפּי סגן־הכּוֹמר? מה אַתּה יוֹדע? – בּיטל אוֹתוֹ נַפתּלי מתּוֹךְ זילזוּל גָמוּר. – וַדאי רוּס אַתּה יוֹדע? הלָשוֹן שלָכם? גם זוֹ תּוֹרה עמוּקה!… כּאן, אָחי, אֵין מַשגיחים בּרוּס. כּאן חַייב אָדם לדבּר בּלשוֹן המדינה, בּאַנגלית דווקא, שרק היהוּדים נזקקים לָה. יֶס סיֶר!… ואַף־על־פּי־כן אֵין בּכךְ כּלוּם. אַל יִפּוֹל לבבךָ. הלא בּתוֹךְ אַנשי שלוֹמךָ אַתּה יוֹשב, וּמסתּמא לא תֹּאבד בּינינוּ… וּבכן, מיסיס, אֶפשר תּערכי לָנוּ את השוּלחָן? – פּנה אֶל חיֶינה־מַלכּה בּלָשוֹן רחָבה וּבדעת זחוּחָה. – היוֹדעת אַתּ, אִשתּי, אֵת אשר אוֹמַר לָךְ? אִם אַתּ לוּא שמעיני, קוּמי־נא וזבחי לָנוּ דג מלוּחַ רךְ וָטוֹב, והוֹציאִי שם דרךְ־אַגב לכבוֹד אוֹרחנוּ מקוֹזלוֹב גם את בּקבּוּק־השבּת עם האָדוֹם־האָדוֹם ההוּא. יֵיהנה־נא גם היֶלד של שכננוּ משוּלחָנוֹ של קוֹלוּמבּוּס!
– הרי לךָ פּתאוֹם בעֶצם היוֹם הזה! – אָמרה חיֶינה־מַלכּה, קצתה בּמבוּכה וּקצתה בּנזיפה. – מה החדשה הזאת? וכי אוֹמר אַתּה לישב אֶל השוּלחָן עם הערל וּלהעלוֹת גירה עמוֹ?
– כּיצד להעלוֹת גירה? – נעלב נַפתּלי. – כּלוּם אני אַעלה גירה? גירה יעלה הוּא, ואני אוֹכַל!
– אבל על שוּלחָן אֶחָד עמוֹ?
– שטוּיוֹת! – אָמַר נַפתּלי והניע בּידוֹ. – בּאמריקה אֵין מַשגיחים בּדברים אֵלה. כּאן הכּל שוים בּעֵיני אלוֹהים. אִם כּוּשי, אִם אִיטלקי, אִם מנַקה־רחוֹבוֹת, אוֹ גם יהוּדי, להבדיל!… ואַתּה, אַנטוֹש, מסתּמא לא תּמנַע אֶת עצמךָ מן הלעיסה? – פּנה אֶל אוֹרחוֹ בּסבר פּנים יפוֹת, מַעשׂה בּעל־הבּיִת. – שב אֵיפוֹא כּאן אֶל השוּלחָן, ויִתּנוּ לךָ לטעוֹם ממזוֹנוֹת אמריקה. לָמה תּבּיט אֵלי כּעֵגל לא־לוּמד? קרב אֶל השוּלחָן וָשב. מנטילת־ידיִים קוֹדם האכילה הלא חָפשי אַתּה, אלוֹהים שמרךָ מכּל זאת!
– מוֹדים אנַחנוּ לבעל־הבּיִת בּמאוֹד מאוֹד! – אָמַר האִיכּר מתּוֹךְ קידה עמוּקה, וּמיד זז ממקוֹמוֹ בּפסיעה כּבדה, ניגש וישב אֶל פּינַת השוּלחָן, הניח ידיו על המַפּה הצהוּבּה, כּשהוּא מגחךְ לעצמוֹ בּנימוּס, יוֹשב וּמַבּיט בּכוֹסף טמיר וּברגש־כּבוֹד גָלוּי אֶל הלחם הלָבן ואֶל בּקבּוּק המַשקה האָדוֹם, שהכינה בּעלת־הבּיִת לסעוּדה.
– נוּ־אוֹ – רמַז לוֹ נַפתּלי בּתנוּעת ראשוֹ על חמדת השוּלחָן, לאַחַר שנטל את ידיו, בּירךְ בּלחש בּרכּת “המוֹציא” ונתן אֶל פּיו אֶת פּרוּסַת־הלחם הראשוֹנה. – לָמה תּשב בּחיבּוּק־ידיִים, כּמחוּתּן לא־קרוּא אֶל סעוּדת הטבילה? קרב אֶל המלָאכה! הרי לחם והרי דג מלוּחַ מוּנחים לפניךָ. אַל תּבּט אֶל מַראֵהוּ, שלחם לָבן הוּא. הניחוּהוּ כּאן לאכילה. בּאמריקה, אָחי, כּוּלָנוּ אוֹכלים לחם לָבן מדי יוֹם בּיוֹמוֹ. להוֹדיעךָ, שאֶרץ החוֹפש היא לכּל, לעשיר ולרש.
האִיכּר נטל בּידוֹ פּרוּסַת לחם בּזהירוּת יתירה, התבּוֹנן אֵליה תּחילָה, כּחוֹכךְ בּדעתּוֹ, אִם אָמנם נתוּנה היא לרשוּתוֹ, אַחַר־כּךְ הצטלב מתּוֹךְ יִראַת־שמַיִים והתחיל אוֹכל מלוֹא לוֹגמיו. חיֶינה־מַלכּה, שהתעסקה אוֹתה שעה ליד התּנוּר, השגיחָה מן הצד בּהצטלבוּתוֹ של האִיכּר, – דבר שלא ראתה בּעֵיניה זה שנים רבּוֹת, – עמדה רגע כּתוֹהה והנידה ראשה לעֵבר בּעלה בּתוֹכחַת מסוּתּרת:
– מה עלה על דעתּוֹ פּתאוֹם!…
– נוּ, וּמזה, אַנטוֹש, הן בּוַדאי לא תּמשוֹךְ את ידךָ? – אָמַר נַפתּלי, כּשהוּא רוֹמז על הבּקבּוּק, ועמַד וּמזג שתּי כּוֹסוֹת, אַחַת לעצמוֹ ואַחַת לָאוֹרחַ. – לבּריאוּת!
– לבריאוּתךָ, בּעל־הבּיִת! – נַענה לוֹ האִיכּר בּנפש חפצה, הרים את כּוֹסוֹ כּנגד האוֹר, הפךְ אוֹתה אֶל תּוֹךְ פּיו, הקשיב בּעֵינַיִים עצוּמוֹת ונאנַק להנאָתוֹ. – אבל חָריף הוּא, תִּיפּח רוּחַ אִמוֹ!…
– אָה, ההיטב נגע עד קוֹרקבנךָ? – שאַל נַפתּלי והבּיט אֶל האוֹרחַ בּעֵינַיִים צוֹהלוֹת. – יֵינה של אמריקה! בּאמריקה, אָחי, הכּל עשׂוּי על יסוֹד נכוֹן וקיים!… ועתּה קח לךָ לקינוּחַ חתיכת דג מלוּחַ, אַף זה מדגי הים אשר פּה… השוֹמע אַתּה, אָחי אַנטוֹש? האָרץ אֶרץ טוֹבה ויקרה. בּכסף אַתּה קוֹנה פּה הכּל, כּל אשר תּשאַלנה עֵיניךָ. הרוֹאֶה אַתּה אֶת הפּרי האָדוֹם הזה? טוֹמייטוֹת2 יִיקרא לוֹ פּה. פּרי יקר! טעם וּראֵה. אַל תּירא, לא סַם־המות הוּא. ממני תּראֶה וכן תֹּאכל… צר לי, צר לי מאוֹד, שאֵין אַבּא שלךָ עמנוּ פּה היוֹם. אִילוּ היה כּאן, היִיתי מַראֶה גם אוֹתוֹ עד היכן הגענוּ בּאמריקה!
– מה הוּא מפטפּט שם מיני דיבּוּרים? – התרגזה חיֶינה־מַלכּה אֵצל התּנוּר. – זימן לוֹ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ערל תּם מן הכּפר, והריהוּ יוֹשב עמוֹ בּעֶצם ימוֹת החוֹל לשתּוֹת ייש ודוֹרש דרשוֹת לפניו! פּירוֹת, טוֹמייטוֹת! מציאה מצא בּאמריקה וּמתגנדר בּה!… כּלוּם אֵינוֹ חָסר כּאן אֶלָא להביא לאֶרץ־הזהב את אַבּא היקר של זה, את השיכּוֹר הזקן, שיִצטרף אַף הוּא למזוּמן!…
– שטיה, מה אִיכפּת לָךְ, שאני מדבּר להנאָתי? – פּיֵיס נַפתּלי אֶת אִשתּוֹ בּקוֹל רךְ, כּשהוּא זוֹקף צוָארוֹ מעל השוּלחָן, שוֹלח את ידוֹ אֶל הבּקבּוּק למזוֹג כּוֹס שנית וקוֹרץ בּשעת מַעשׂה לאוֹרחוֹ בּעיִן ערמוּמית.
בּינתיִים חָזרוּ מעבוֹדתם הבּנים הגדוֹלים – בּחוּר בּמכנסַיִים מגוּהצים, בּנַעליִים כּתוּמוֹת וּבעניבה ארוּכּה, וּבחוּרה בּמגבּעת קטנה וּבסרט שחוֹר על צוָארה. שניהם נכנסוּ למיטבּח עיֵיפים וּמזיעים. נַפתּלי הפךְ את פּניו לאחוֹריו, כּשהוּא מבוּסם וראשוֹ סחַרחַר קצת, וקידם אוֹתם בּקוֹל מתרוֹנן:
– אָה, האלוֹ, פייביל! האלוֹ, בּאֶסי! הרוֹאֶה אַתּה, אַנטוֹש, מי הוּא הבּא? הלא זה בּני הבּכוֹר. הזוֹכר אתּה אוֹתוֹ? לפנים בּקוֹזלוֹב שׂיחַקתּם שניכם בּסוּסים.
האיכּר, שהיה נתוּן כּוּלוֹ לאכילָתוֹ, נבהל ממקוֹמוֹ למַראֵה הפּנים החדשוֹת, עמד בּמלוֹא לוֹגמיו, מגחךְ בּבוּשה ואֵינוֹ יוֹדע את המַעשׂה אשר יעשׂה הפּעם – אִם לבלוֹע את פּרוּסַת הלחם שבּפיו אוֹ לפוֹלטה? נַפתּלי קם אַף הוּא ממקוֹמוֹ, שיפשף ידיו זוֹ בּזוֹ וּפנה אֶל בּנוֹ:
– פייביל, הרוֹאֶה אַתּה? אוֹרחַ פּה אִתּנוּ. מאַנשי כּפרנוּ. נוֹצרי ירוֹק מקוֹזלוֹב. אִיש עוֹבד אדמה.
פייביל קרב אֶל השוּלחָן, כּשהוּא מַבּיט בּתמהוֹן אֶל האוֹרחַ.
– אֵיךְ הגיע לכאן? וּמה הוּא עוֹשׂה בּביתנוּ?
– מה הוּא עוֹשׂה בּביתנוּ? זה עתּה ירד מעל האנייה, וּבא לראוֹת אֶת שלוֹם שכניו מלפנים. תּן לוֹ אֵיפוֹא אֶת ידךָ, פייביל, הלא עוֹמד הוּא וּמחַכּה!
– מַה בּצע לוֹ בּידי? – אָמַר פייביל ונתן אֶת ידוֹ לָאוֹרחַ דרךְ זילזוּל. – ני פּאַנימאַיִיש פּאַ רוּשקוּ, פּאַני!
האִיכּר בּלע את אָכלוֹ אל קרבּוֹ, ניענַע את ידוֹ של פייביל בּחָזקה והבּיט אֵלָיו בּעֵינַיִים נוֹצצוֹת.
– הזה הוּא אֵיפוֹא ההוּא? – פּנה מתּוֹךְ השערה אֶל בּעלי־הבּיִת. – הבּחוּר הקטן שלָכם בּמַשמע?
– האִם הכּרת אוֹתוֹ? – שאלה חיֶינה־מַלכּה מאֵצל התּנוּר וּפניה נהרוּ.
– לא! לחלוּטין! גם להאמין אִי־אֶפשר. הלא לפנים בּקוֹזלוֹב היה זאטוּט שחוֹר, כּוּלוֹ כּחיפּוּשׂית, קטן כּל־כּךְ!
– וּבכן? – אָמַר נַפתּלי בּצחוֹק. – כּלוּם רוֹצה היִית, שלא יִגדל כּלָל בּאמריקה? הלא בּקרוֹב יֵיעשׂה אִינשינר!
– מה שמוֹ אשר יִקראוּ לוֹ?
– פיליפּ קוֹראִים לוֹ כּאן. אבל שמוֹ האמתּי מקוֹזלוֹב הוּא פייביל.
– אמת, חוויביל, חוויביל! – נתמַלא האִיכּר שׂמחָה. – הפּעם נזכּרתּי. אָמנם חווייביל!… היה רץ יחד עמי אֶל החוֹרשה להשיר אַגָסים, לטלטל עֵצים מן המסילה. שנינוּ נערים היִינוּ, אני הגָדוֹל, הוּא הקטן. אִי, בּחוּר בּן־חַיִל היה! חָכם, זריז כּל־כּךְ. ונפש טוֹבה!… פּעם אַחַת, זכוּרני, נתן לי מין עוּגָה יהוּדית שלָכם. לבנה, עגוּלָה כּזאת. אֵת אשר יאכלוּ אֶצלכם לכבוֹד הפּסחא…
– כּוונתךָ מסתּמא למַצה? – שיערה חיֶינה־מַלכּה.
– כּדבריִךְ כּן הוּא. מַצה! – עלץ האִיכּר מרוֹב רגשוֹתיו. – הפּעם נזכּרתּי. משךְ מתּוֹךְ החָבית והביא לי תּחת כּנַף בּגדוֹ. אִי, בּחוּר טוֹב היה!…
– זיכּרוֹן יפה לוֹ לענייני אכילָה! – העיר נַפתּלי בּפנים שׂוֹחקוֹת וּפנה אל בּנוֹ. – הריהוּ מסַפּר כּאן, כּיצד בּיליתם יחד אֶת ימי נעוּריכם… ואַתּה, פייביל, לָמה זה תּעמוֹד לפניו כּכה?
– אֶלָא כּיצד אני צריךְ לעמוֹד לפניו? – שאל פייביל מתּוֹךְ ליגלוּג.
– וכי יוֹדע אני? צריךְ היִית להסבּיר לוֹ פּנים קצת. אַף־על־פּי־כן שכננוּ היה.
– צר לי מאוֹד, – פּנה פייביל אֶל האִיכּר וּפירשׂ ידיו לעוּמתוֹ מתּוֹךְ אוֹתוֹ ליגלוּג. – ני פּאַנימאַיִיש פּאַ רוּשקוּ, פּאַני!…
– אִמא, האִם הכנַסתּם את זה לבּיִת עם השׂק שלוֹ כּדייר תּמידי? – שאלה הבּת, שעמדה כּל אוֹתה השעה מן הצד בּגיחוּךְ עקוּם על פּניה העיֵיפים.
– מה עלה על דעתּךְ, בּתּי? – התנַצלה חיֶינה־מַלכּה. – אִיש בּא מאֶרץ רחוֹקה – הן לא יִיתּכן לגָרשוֹ החוּצה
נַפתּלי הבּיט אֶל אִשתּוֹ ואֶל בּתּוֹ בּעֵינַיִים תּוֹהוֹת, כּוּלוֹ מתמַרמר.
– כּיצד, לגָרשוֹ החוּצה? מַה פּירוּשה של לָשוֹן זוֹ? אני לא גירשתּי אנשים מבּיתי מעוֹדי ועד היוֹם הזה!
– אָמנם כּן! – אָמרה הבּת בּעקימת־פּנים. – המעט לָנוּ זוּהמה בּבּיִת, והנה הם מביאים הנה כּל מיני פּראִים, אִינדיאַנים!… אִמא, תּני לָנוּ את ארוּחַת־העֶרב אֶל האוּלָם. רעבה אני עד מות!
והבּן עם הבּת פּנוּ ויצאוּ מן המיטבּח אל החדר הסמוּךְ וסגרוּ אַחריהם אֶת הדלת. נַפתּלי, נסער מהנהגת בּניו, ניצב רגע בּמקוֹמוֹ מַשמים. אַחַר־כּךְ התאוֹשש והניע בּידוֹ אַחריהם.
– נַא, לוּא יהי־כן!… שב, אַנטוֹש, ונגמוֹר אכילָתנוּ.
שניהם חָזרוּ וישבוּ אֶל השוּלחָן. נַפתּלי אָכל הפּעם בּלא חמדה, כּשהוּא מַבּיט אֶל האוֹרחַ וּבוֹחנוֹ בּעֵיניו לָדעת, אִם לא הרגיש כּאן עֶלבּוֹן לעצמוֹ.
– רע המַעשׂה, אָחי אַנטוֹש, – הסבּיר לאוֹרחוֹ שוֹרש דבר, – שאַתּה אֵינךָ שוֹמע את לשוֹנוֹ והוּא אֵינוֹ שוֹמע את לשוֹנךָ. אִילמלא כּן, הרי בּחוּר טוֹב הוּא, פייביל שלי.
– הדוּר בּלבוּשוֹ כּל־כּךְ, – הוֹסיף האִיכּר שבח משלוֹ. – מַראֵה אָדוֹן! מַה מלאכתּוֹ? הכּל בּעניין הלימוּדיוּת?
– הלא שמַעתּ – בּקרוֹב יִהיֶה אִינשינר. מיני כּתבים יִכתּוֹב בּשביל הסוֹבּוויי. יוֹדע אַתּה מה? – נתלהב פּתאוֹם נַפתּלי לרעיוֹן חָדש, שניצנץ לוֹ. – אִם תּעמוֹד לךָ זכוּתךָ, עוֹד תּשוּבוּ גם פּה להיוֹת שניכם יחד. הוּא יִכתּוֹב, ואַתּה תּחפּוֹר!
מן החוּץ פּרצוּ בּסערה הילָדים הקטנים, יֶלד וילדה, עליזים וּמזיעים וּפניהם מזוּהמים.
– אִמא, אוֹכל, אוֹכל! – קראוּ שניהם פּה אֶחָד.
משראוּ את האוֹרחַ המוּזר, היוֹשב עם אביהם אל השוּלחָן, התייצבוּ ממוּלוֹ, סקרוּ אוֹתוֹ בּעֵיניהם השחוֹרוֹת, הערמוּמיוֹת, צבטוּ זה אֶת זה לשם תּשׂוּמת־לב מיוּחדת וצחקוּ צחוֹק כּבוּש.
– הסוּ, שרצים! – גָער בּהם אביהם כּאִילוּ בּנזיפה ודעתּוֹ זחה עליו שוּב.
– שחוֹרים כּל־כּךְ! – נהנה האִיכּר למַראֵיהם, כּשהוּא לוֹעֵס אָכלוֹ וּמַבּיט אליהם בּגיחוּךְ מטוּב־לב. – שניהם כּחיפּוּשׂיוֹת מַמש!
– אמריקאִים גמוּרים! – התפּאֵר האָב. – שניהם לוֹמדים כּאן בּאַסכּוֹלה. זה הקטן, כּפי שאַתּה רוֹאֶה אוֹתוֹ, קוֹרא וכוֹתב בּמהירוּת רבּה כּל־כּךְ, שאַבּא טימוֹפיי שלךָ לא ידבּיקוֹ בּזוּג סוּסים אַבּירים. בּאמריקה, אָחי, נשתּנוּ סדרי פּוֹליטיקה!
לאַחַר שגָמרוּ סעוּדתם, נמלךְ נַפתּלי וקם מתּוֹךְ בּרכּת־המזוֹן החטוּפה, פּתח אֶת דלת החדר הסמוּךְ וקרא לבנוֹ הבּכוֹר בּקוֹל רךְ, כּמהסס:
– פייביל, יש לךָ פּנַאי לרגע אֶחָד? רוֹצה אני לשאוֹל בּעצתךָ. רוֹאֶה אַתּה את אוֹרחנוּ הירוֹק? מַה דעתּךָ, האִם אֶפשר יִהיֶה להשׂיג לוֹ מלָאכה אֵצל הסוֹבּוויי?
– לָמה אֵצל הסוֹבּוויי דווקא? – שאל פייביל והציץ אֶל תּוֹךְ המיטבּח.
– אֶלָא מַה יעשׂה כּאן? כּלוּם יִפסוֹק הלָכוֹת? הבּט־נא אֶל כּתפיו. הרוֹאֶה אַתּה זוּג כּתפיִים אֵלוּ?
– ולָמה לא יִפסוֹק הלָכוֹת? – אָמַר פייביל והתבּוֹנן אֶל כּתפיו של האוֹרחַ מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש. – סבוּר אני, כּי בּכתפיִים אֵלוּ יכוֹל הוּא על־נקלָה למצוֹא כּאן כּהוּנַת ראבּיי.
אחוֹתוֹ, שנגלתה אַף היא בּפּתח, גָעתה בּצחוֹק.
– הלא אֵינכם כּלָל בּני־אָדם! – התקצף נַפתּלי והרים אֶת קוֹלוֹ. – הנה בּא אליכם מן הכּפר אִיש ירוֹק, בּוֹדד ואִילם, אשר לא יבין את שׂפתכם…
– הס, הס! – יצאה חיֶינה־מַלכּה מעם התּנוּר להגן על בּניה. – ראֵה־נא אֶת זה ואֶת כּעסוֹ! הילָדים שבוּ מעבוֹדתם עיֵיפים וּרעֵבים, והרי זה מבלבּל אֶת מוֹחָם בּסוֹבּוויי. הנַח לָהם ויֹאכלוּ!
– יֹאכלוּ ויבוּשׂם לָהם. מי מעכּב בּידם? ואַף־על־פּי־כן הלא חַייב אָדם להיוֹת גם אִיש!… – נכנַע נַפתּלי תּוֹךְ כּדי רגע והרךְ אֶת קוֹלוֹ. וּמיד פּנה אֶל האִיכּר, שעמד כּל אוֹתה השעה נבהל ותוֹהה, מַבּיט בּחשד מן האֶחָד אֶל השני, ואָחַז בּידוֹ. – בּוֹא, אַנטוֹש, נלךְ מזה. נצא לטיֵיל מעט!
– לאָן אַתּה מטלטל אוֹתוֹ בּלילה? – שאלה חיֶינה־מַלכּה.
– אֶל הרחוֹב! מַה נשב פּה בּין… בּין… אַנטיסמיטים כּאֵלה!
בּחוּץ היה השאוֹן גָדוֹל והחוֹם כּבד וּמַחניק יוֹתר מאשר בּבּיִת. על המרפּסוֹת הקטנוֹת האפלוֹת ועל הכּיסאוֹת העוֹמדים ליד פּתחי הבּתּים ישבוּ יהוּדים חשׂוּפי־חָזה וּמרוּשלים, עיֵיפים וּנמַקים בּחוֹם העֶרב, וניפנפוּ בּכיפּוֹתיהם על ראשיהם המזיעים. נדף ריחַ של עשן, של אַספאלט מתמַגמג ושל אגוֹזים קלוּיִים, והריח המעוֹרב הזה היה קשה וּמַבחיל כּל־כּךְ, שהשרה על המצח טיפּוֹת־זיעה גדוֹלוֹת.
– אוּף, חַם בּאמריקה! – אָמַר נַפתּלי לבן־לויתוֹ בּפנים מאִירוֹת וּמזיעוֹת, כּזוֹקף לשבחָה של האָרץ גם את מידת חוּמה, הוֹציא מכּיסוֹ ממחָטה מזוּהמת ועמד לנַגב בּה אֶת צוָארוֹ ואֶת ערפּוֹ.
כּשהגיעוּ עד רחוֹב מרוּוָח וּמוּאָר, שהמוֹני אָדם צפוּפים טיילוּ שם אֵילךְ ואֵילךְ בּאוֹר־הפּנסים הבּהיר מתּוֹךְ דיבּוּר רם ושאוֹן מַחריש־אָזנַיִים, עצר נַפתּלי את אוֹרחוֹ, רמַז לוֹ בּתנוּעת־יד רחָבה על שני עֶברי הרחוֹב, כּשליט עֶליוֹן המַראֶה על נכסיו, ואָמר:
– כּבר ראִית כּזאת מימיךָ? זוֹהי, אָחי, אמריקה שלָנוּ!
האִיכּר נגרר אַחרי היהוּדי בּעוֹלָם החָדש והמוּפלָא הזה כּוּלוֹ מבוּלבּל, תּוֹהה וּמשתּוֹמם, הבּיט וראה כּמוֹ בּחלוֹם את הבּחוּרים הלבוּשים הדר, אֶת הבּתוּלוֹת המקוּשטוֹת והמפוּרכּסוֹת, את חַלוֹנוֹת־הזכוּכית הגדוֹלים והמַבריקים, המלאים וּגדוּשים אוֹצרוֹת־חמדה, כּוּתּנוֹת וּנעלים רבּוֹת וכל מיני סדקית, את המוֹדעוֹת החַשמַליוֹת, הקוֹרצוֹת מעל כּוֹתלי החנוּיוֹת בּשלל אוֹרוֹת מגוּוָנים, מיצמץ בּעֵיניו הצרוֹת כּנגד שפעת האוֹר הבּהיר, הזוֹרם אֶל פּניו מכּל העברים, וּפסע בּרגליִים כּוֹשלוֹת על המדרכה החלָקה פּסיעה זהירה וּמשוּנה, כּפוֹסע על־גבּי הקרח.
– אַלי־זש מנוֹהוֹ זשידקוֹב טוּטאַי… – קרא בּתמהוֹן־לבב, כּמדבּר אֶל נַפשוֹ. – כּלוֹמַר: יהוּדים הרבּה כּאן!
– יהוּדים הרבּה? – חָזר אַחריו נַפתּלי בּרגש של גדלוּת. – כּוּלָם כּאן יהוּדים! כּוּלָם משלָנוּ, אֵין אַף אֶחָד משלָכם. אֶלָא מַה סבוּר היִית? אמריקה, אָחי, אֵינה רוּסיה. להוֹדיעךָ, שאמריקה היא מדינה שכּוּלָה יהוּדים. בּכל מקוֹם שאַתּה הוֹלךְ וּבכל פּינה שאַתּה פּוֹנה אֵינךָ רוֹאֶה אֶלָא יהוּדים ויהוּדים. יהודּים בּשוּק, יהוּדים בּבית־המַרזחַ, יהוּדים בּערים, יהוּדים בּכּפרים… כּאן אֵין מגָרשים אֶת היהוּדים מן הכּפרים. נוֹ סיֶר!… אַדרבּה, אִילוּ היה רצוֹנם של היהוּדים בּכךְ, היוּ הם מגָרשים אֶת האחרים מן הכּפרים! אֶלָא שאֵין רצוֹננוּ בּכךְ. זוֹ לָמה לָנוּ? מה אִיכפּת לָנוּ, אִם יִחיוּ גם אחרים זוּלתנוּ?
– והצאר מי הוא פּה? – שאַל האִיכּר, משתּאֶה וחָרד בּמקצת.
– אַף הוּא יהוּדי! – השיב נַפתּלי בּשטף רגשוֹתיו. – כּלוֹמַר, יהוּדי גָמוּר אָמנם אֵיננוּ, אבל גם משלָכם אֵיננוּ. הריהוּ אָדם סתם, לא הא ולא דא… – הסבּיר נַפתּלי להאִיכּר המשתּוֹמם בּתנוּעוֹת ידיִים. – ואוּלָם אֶת היהוּדים מכבּד הוּא כּבוֹד גָדוֹל. בּא הוּא כּמעט בּכל שבּת לבתּי־התּפילָה שלָנוּ ואוֹמר בּפני כל עם ועֵדה, כּי אנשים ישרים כּמוֹנוּ לא ראה מימיו. אֵין אָנוּ שוֹתים לשכרה, אֵין אָנוּ מתהוֹללים בּחוּצוֹת, אֵין אָנוּ רוֹצחים נפשוֹת…
– זה אמת! – הסכּים האִיכּר. – היהוּדים כּוּלָם שקטים. עם לא־עז! ואֵין גנבים מצוּיִים אֶצלכם – גם זה אמת. חוּץ מאֵלה, שגוֹנבים סוּסים. וגם אוֹתם שעל הגבוּל – הלָלוּ נוֹכלים הם! מתּחת ידךָ הם סוֹחבים… לוּא, לכל הפּחוֹת, השיב את השׂק! שׂק חָדש היה, לָבן. אִמא תּפרה אוֹתוֹ בּמתכּוון…
– מדבּר אַתּה עדיִין בּשׂק הכּוּסמת? – אָמַר נַפתּלי. – אֵינךָ יכוֹל כּלָל לשכּוֹחַ אוֹתוֹ?
– אִי, נוֹכל, תּיפּח רוּחַ אִמוֹ!…
בּדרךְ טיוּלם התעכּבוּ שני בּני־הכּפר ליד חַלוֹן שוֹפע אוֹר, שנשקפוּ ממנוּ בּקבּוּקים שוֹנים, קוּפסוֹת וּפירוֹת למיניהם, כּוּלָם מסוּדרים בּסדר נאֶה וּמוֹשךְ אֶת העיִן.
– אָה, היוֹדע אַתּה מה? – קרא נַפתּלי אֶל בּן־לויתוֹ מתּוֹךְ התעוֹררוּת חדשה ותפס לוֹ בּידוֹ. – מכּיוָן שאוֹרחַ חָשוּב אַתּה לי, הבה ניכּנס שנינוּ לכאן, ואכבּד אוֹתךָ בּדבר טוֹב, אוֹ־אָז תּראֶה מה היא אמריקה!
שניהם נכנסוּ אל החָנוּת של מיני מתיקה, דחקוּ ועברוּ בּתוֹךְ קהל בּני־אָדם, שעמדוּ צפוּפים ליד שוּלחַן־המוֹזגים האָרוֹךְ, אִיש כּוֹסוֹ בּידוֹ. לאַחַר שקנה נַפתּלי כּרטיסי־תשלוּמים וּמסַר אוֹתם לידי המשרת הצעיר צהוֹב־השׂיער בּמַעפוֹרת הלבנה, פּנה אֶל האִיכּר ולָחַש לוֹ:
– אַף זה משלָנוּ. יהוּדי!
כּשקיבּל נַפתּלי מידי המשרת הצהוֹב שתּי כּוֹסוֹת של נייר מלאוֹת גלידה עם כּפּיוֹת־נייר בּתוֹכן, נתן כּוֹס אַחַת לאוֹרחוֹ והסבּיר לוֹ בּשעת מַעשׂה בּפנים מַבהיקוֹת:
– זהוּ אַייז־קרים. מין סַאכריֶני מַארוֹז, שמוֹכרים אֶצלנוּ בּעיר, בּמוּראוואנקה. אבל אֵין שוּם דמיוֹן כּלָל בּין זה לָזה. טעם, ותדע מַה זה. אל תּירא. אֵין זה סַם־המות.
האִיכּר אָחַז בּידוֹ את הכּוֹס בּזהירוּת יתירה, אוֹחז ותוֹהה עליה וחוֹכךְ בּדעתּוֹ רגָעים אחָדים, עד שגָבר עליו יִצרוֹ ולָקק ממנה בּקצה הכּפּית. לאַחַר לקיקה ראשוֹנה חָזר ולָקק שנית, וּמעט מעט התחיל בּוֹלע את כּפּיוֹת המוֹתק הקר בּזוֹ אַחַר זוֹ.
– אהא, מצא חן בּעֵיניךָ? – שאָלוֹ נַפתּלי בּפנים צוֹהלוֹת, כּשהוּא שוֹקד אַף הוּא על כּוֹסוֹ בּכוונה רבּה.
– אִי־הי! – ענה האִיכּר בּבת־שׂחוֹק של תּוֹדה.
– נוּ, ועתּה מַה נַעשׂה עוֹד? – אָמַר נַפתּלי אֶל אוֹרחוֹ, לאַחַר שהשליךְ את הכּוֹסוֹת הריקוֹת עם הכּפּיוֹת אל תּוֹךְ הסַל בּתנוּעת־יד רחָבה של בּקי ורגיל ונשאַר עוֹמד בּאֶפס מלָאכה, כּוֹבעוֹ שמוּט לערפּוֹ וכל מַראֵהוּ מַראֵה אִיש נעלָס, שטוּף בּהוֹללוּת, שעדיִין לא פּג חוּמוֹ והוּא מוּכן וּמזוּמן להיטיב אֶת לבּוֹ עד חצוֹת הלָילָה. – אֶפשר רצוֹנךָ לשקוֹל אֶת עצמךָ, אַנטוֹש? כּל העניין לא יעלה לָנוּ אֶלָא בּפרוּטה אֶחָת.
ותוֹךְ כּדי דיבּוּר תּפס להאִיכּר בּידוֹ והגישוֹ אֶל המֹאזנַיִים האַבטוֹמַטיים אשר ליד פּתח החָנוּת ועמד לבאֵר לוֹ אֶת העניין בּאֵר היטב:
– מַעשׂה־להטים הוּא זה, שרק אמריקה יכוֹלה להראוֹתךָ. עוֹלה אַתּה וניצב כּאן על המכוֹנה, זוֹרק פּרוּטה אֶל תּוֹךְ החוֹר הזה, וּמיד אַתּה יוֹדע את כּוֹבד משקלךָ. נוּ, טפּס וַעלה!
האִיכּר הבּיט אֶל נַפתּלי בּגיחוּךְ של חשד ולא רצה לעלוֹת על המאזנַיִים.
– מה אַתּה ירא, גוֹלם שכּמוֹתךָ? – גָעַר בּוֹ נַפתּלי. – אַל תּירא, פּרא־אָדם, בּאמוּנתי נשבּעתי, כּי לא תּאוּנה לךָ רעה!
האִיכּר התעקש ולא זז ממקוֹמוֹ.
– אַל־נא, אַנטוֹש, אַל תּהי שוֹטה! – ניסה נַפתּלי לדבּר אֵלָיו רכּוֹת והתחַנן לפניו, כּמתחַנן על נַפשוֹ. – הבּט וּראֵה בּעֵיניךָ: הנה אני עצמי עוֹלה ועוֹמד על המכוֹנה, ואֵיני ניזק כּלָל. בּריא ושלם כּבתּחילָה! הלא כּל כּוונתי אֵינה אֶלָא לטוֹבתךָ, להראוֹתךָ חידוּשי אמריקה, שלא תּהיֶה כּאן ירוֹק!
ונַפתּלי דחף את האִיכּר והעלָהוּ על המֹאזנַיִים בּעל־כּרחוֹ, וּמיד זרק מַטבּע אֶל תּוֹךְ החוֹר ועמד להתבּוֹנן בּעיִן בּוֹחנת אֶל נפש־המאזנַיִים. מסביב להאִיכּר החָרד, שעמד על כּן־המאזנַיִים עמידה בּלתּי־בטוּחָה, כּתלוּי בּאַויר, נאֶספוּ בּחוּרים סַקרניִים מבּאֵי החָנוּת וצחקוּ על מבוּכתוֹ.
– אוֹהוֹ! – קרא נַפתּלי אֶל הקהל בּהתפּעלוּת. – מאָה ושבעים ושש ליטרוֹת. תּפסתּ מרוּבּה!
שני בּני־הכּפר יצאוּ מן החָנוּת וּפנוּ לָלכת הבּיתה.
– מאָה ושבעים ושש ליטרוֹת! – לא חָדל נַפתּלי להתפּלא בּדרךְ. – בּמשקל הגוּן כּזה, יוֹדע אַתּה, לאָן אַתּה יכוֹל להגיע אֶצלנוּ בּאמריקה? להיוֹת פּוֹליסמאֶן, כּלוֹמַר שוֹטר. מנהג נהגוּ כּאן: אָדם שבּא לבקש, כּי יעשׂוּהוּ שוֹטר, שוֹאלים אוֹתוֹ, ראשית דבר, למשקל גוּפוֹ. אִם משקלוֹ עוֹלה למַעלָה ממאָה ושבעים וחָמש ליטרוֹת, מיד מקבּלים אוֹתוֹ בּכבוֹד גָדוֹל וּממַנים אוֹתוֹ שוֹטר, שיִהיֶה עוֹמד בּשוּק ושוֹמר על הרוֹכלים היהוּדים.
– האִם מקבּלים כּאן שוֹטרים גם משלָנוּ? מאֵלה בּמַשמע, שאֵינם בּני אמוּנַתכם? – הרהיב האִיכּר עוֹז בּנַפשוֹ ושאל בּזהירוּת.
– לא, אָחי, הקשית לשאוֹל! כּבוֹד כּזה לא בּשבילכם הוּא! – ענה נַפתּלי בּקפידה מרוּבּה. – רצוֹנךָ להיעשׂוֹת שוֹטר, חַייב אַתּה להוֹכיחַ תּחילָה בּאוֹתוֹת וּבמוֹפתים, כּי משלָנוּ אַתּה, מזרע היהוּדים. ראשית דבר, מַכניסים אוֹתךָ לחדר מיוּחָד וגוֹזרים עליךָ לפשוֹט את בּגָדיךָ. וּבאִים המוּמחים ורוֹאִים: אִם יהוּדי אַתּה כּדת וכדין – מוּטב, ואִם לָאו – מַהר וּלבש בּגָדיךָ ולךְ לשלוֹם לביתךָ!…
כּשנכנסוּ לבּיִת עיֵיפים וּשרוּיִים בּזיעה, מצאוּ בּמיטבּח שני משכּבוֹת מוּצעים בּשבילָם.
– אַתּה תּישן הלילה במיטבּח עם השכן, והילָדים יִישנוּ עמי! – הוֹדיעה חיֶינה־מַלכּה אֶת בּעלה בּעד פּתח חדר־המיטוֹת.
– אוֹל ראַיט, מאֶם! – ענה נַפתּלי ואָמַר לָה לָשוֹן אמריקאִית מתּוֹךְ זחיחוּת־דעת יתירה.
לאַחַר שכּיבּוּ את האוֹר בּבּית וּשני השכנים עלוּ על משכּבם, התחיל נַפתּלי להתהפּךְ מצד אֶל צד ולא יכוֹל להירדם. בּחשיכה היה החוֹם כּבד בּיוֹתר, דחוּס וּמעיק. בּמוֹחוֹ עדיִין התרגשוּ בּעירבּוּביה מַחשבוֹת והדי דברים, מכּל אשר שמַע העֶרב מפּי האוֹרחַ, ולבּוֹ היה מלא. רוֹצה היה עתּה לדבּר הרבּה, לסַפּר עם שכנוֹ בּן־מוֹלדתּוֹ בּאפילת הלילה בּאריכוּת רבּה וּבהרחָבת לָשוֹן.
– הנה כּי כן, – פּתח בשׂיחָה חשאִית, כּמדבּר אל נַפשוֹ, והפנה את ראשוֹ לעֵבר שכנוֹ, – אָמנם עלה קוֹזלוֹב בּאֵש! ואני נכסף היִיתי להציץ על הכּפר לוּא עוֹד פּעם אֶחָת. וכי קלה זוֹ בּעֵיניךָ? הלא סבי עדיִין ישב שם, חָכר את בּית־המַרזחַ. אִיש טוֹב היה, בּעל מזג טוֹב וּבעל לב טוֹב. זהב טהוֹר. היה מביא לָנוּ מַתּנוֹת מן העיר – עוּגיוֹת־סוּכּר לבנוֹת, צימוּקים, אגוֹזים. פּעם אַחַת הביא תּפּוחַ־זהב, והיה הדבר לפלא. כּל האִיכּרים נקהלוּ לראוֹת את הפּרי היקר. כּאן קוֹראים לזה אוֹראנש, והוּא מתגוֹלל בּחוּצוֹת. כּיוֹצא בּזה גם בּאנַאנוֹת, שמסחָרי בּכךְ… מַה דעתּךָ, אַנטוֹש, אֵיזה מקוֹם יפה בּעֵיניךָ יוֹתר, אמריקה אוֹ קוֹזלוֹב? אַנטוֹש, הוֹי אַנטוֹש! הישן אָתּה?
– הי? – שאל האִיכּר בּקוֹל מנוּמנם והתהפּךְ על צדוֹ.
– מדבּר אני בּעניין אמריקה. מקוֹם טוֹב. הרשוּת בּידךָ לעשׂוֹת פּה כּל מַה שלבּךָ חָפץ. אֵין פּוֹצה פּה וּמצפצף. אֵין אִיש מגָרש אוֹתךָ ממקוֹמךָ ואֵין פּוֹגע בּךָ לרעה. ורק האַויר קשה פּה מאוֹד, לא כּאַויר כּפרנוּ. חַם, חַם בּאמריקה אֵין אַויר לנשימה!… והבּנים אַף הם אֵינם קרוּאִים בּנים. חכמים הם בּעֵיניהם, אֵין למַעלָה מהם. אֵינם חוֹלקים כּבוֹד לא לָאָב ולא לָאֵם. אָמנם מלוּמדים הם, את האמת אֵין לכחד – נשתּנוּ פּה סדרי פּוֹליטיקה. גם עוֹבדים הם עבוֹדת־פּרךְ וּבזיעת אַפּיהם ירויחוּ אֶת הדוֹלר. העבוֹדה קשה פּה, עבוֹדה ארוּרה. יוֹשבים כּל היוֹם, למן הבּוֹקר ועד העֶרב, תּוֹפרים תּחתּוֹנים, והמכוֹנה מקשקשת וּמקשקשת. וּבלילוֹת הם יוֹשבים כּפוּפים על הספרים, רוֹצים להיוֹת דוֹקטוֹרים ואִינשינרים… וּבכן, מַה בּכךְ? לפיכךְ אֵין הבּן חַייב לשמוֹע בּקוֹל אָביו? כּאִילוּ כּלב נוֹבחַ?… זכוּרני, גם אנַחנוּ היִינוּ ילָדים לפנים. כּשאַבּא שלי היה מסיר את הרצוּעה מעל מתניו, לא קמה עוֹד בּנוּ רוּחַ. כּסבוּר אַתּה, שהיה מַכּה? רק אֵימה היה מטיל עלינוּ. אַף הוּא אִיש טוֹב היה, בּעל מזג יקר. היה לוֹקחני תּמיד אִתּוֹ אֶל חצר הפּריץ הקוֹזלוֹבי. סַאליוּטה היה אָז הפּריץ. החָצר שם גדוֹלָה, רחבת־ידיִים, עם אִילָנוֹת גבוֹהים מזה וּמזה, עם גרנוֹת. השׂדוֹת פּתוּחים לכל אַרבּע רוּחוֹת העוֹלָם, שׂדוֹת חיטה וּשׂעוֹרה ושיפּוֹן… בּימי הקיִץ החוֹל רךְ וחַם בּמישעוֹל אשר בּתוֹך הקמה… ושם, בּמוֹרד הגבעה, שוֹטף הנהר. ילדי הכּפר, שרצים קטנים, רוֹחצים בּחבוּרה, צוֹוחים על המַיִם, משכשכים בּידיהם וּברגליהם… יריעוֹת־בּד לבנוֹת תּלוּיוֹת בּחבלים, מתייבּשוֹת בּשמש… רוּחַ קלה מנַשבת אֶל פּניךָ, מחַייה נפשוֹת… אַנטוֹש, הוֹי אַנטוֹש! הישן אָתּה?
נַפתּלי נשתּתּק והטה אוֹזן להקשיב. ממשכּבוֹ של האִיכּר נשמַע קוֹל נַחרה רבּה בּלוית שריקה עוֹלָה ויוֹרדת, הוֹמה כּחלילים.
– תּרדמה כּבר נפלה עליו! – אָמַר נַפתּלי לעצמוֹ מתּוֹךְ עֶלבּוֹן, ניענַע ידוֹ בּזעף והפךְ ערפּוֹ אֶל האִיכּר.
א
יִשׂראֵל־אִיסר קראֶפּלין, בּעל־בּית חָשוּב בּברוֹנזוויל, יהוּדי החוֹבש לקדקדוֹ כּיפּת־משי קטנה ולוֹבש קפּוֹטה של אַלפּקה בּין בּימוֹת הקיִץ וּבין בּימוֹת החוֹרף, קיבּל בּביתוֹ בּראשית ימי המלחָמה פּני אוֹרח הבּא מאֵירוֹפּה – את בּן אָחיה של אִשתּוֹ. אוֹרח זה בּרייה משוּנה היה, אַחַת הבּריוֹת המשוּנוֹת, שאֵינן נראוֹת בּברוֹנזוויל אֶלָא לעתּים רחוֹקוֹת מאוֹד: תּלמיד האוּניברסיטה הבּרלינית, שמתּחילָה, בּפרוֹץ המלחָמה בּאֵירוֹפּה, אסרוּהוּ הגרמַאנים וחבשוּהוּ בּמַחנה־הסגר עם שאָר חביריו הסטוּדנטים יוֹצאֵי רוּסיה; אַחַר־כּךְ שיחררוּ אוֹתוֹ ושילחוּהוּ בּתוֹךְ חבוּרת יהוּדים לקוֹפּנהאגן של דאניה; בּקוֹפּנהאגן התהלךְ כּמה וכמה חדשים בּוֹדד וחסַר־יֶשע, בּאֵין עבוֹדה וּבאֵין מַטרה, עד כּי קצה נַפשוֹ בּחַיֵי בּטלה ושיעמוּם, ואָז נמלךְ וּבא לאמריקה.
לאַחַר ששמע יִשׂראֵל־אִיסר מפּי אוֹרחוֹ אֵת כּל הנסים והנפלָאוֹת, שנַעשׂוּ לוֹ בּמדינַת אַשכּנַז בּהיוֹתוֹ חָבוּש בּמַחנה־ההסגר, וּלאַחַר שהתבּוֹנן אֵלָיו מכּף רגלוֹ ועד קדקדוֹ וּבחן בּעֵיניו אֵת תּלבּשתּוֹ האֵירוֹפּאִית שכּבר נפסלה משימוּש, את מעילוֹ עגוֹל־הכּנפוֹת המרוּפּט ואֶת מכנסיו הצרים והדהוּיִים, – נאנַח אנחה קלה של בּעל־בּיִת שוֹקט על מכוֹנוֹ ואָמַר:
– כּן, כּן. גדוֹלים מַעשׂי אלוֹהינוּ! אֵין זאת כּי־אִם קץ־הפּלָאוֹת הגיע! ואַף־על־פּי־כן, אַל תּתעצב. הנה יצאת בּעֶזרת השם יִתבּרךְ משיעבּוּד לגאוּלָה וּבאת לאמריקה, לאֶרץ החוֹפש. וּלפיכךְ עליךָ החוֹבה, ראשית חָכמה, להסיר את ירקוּתךָ מעליךָ, ואָז נראֶה אֵיךְ יִפּוֹל דבר. מוּבטח לךָ, כּי רעה לא תּעשה לךָ אמריקה, וּבלבד שתּשתּדל להיוֹת אִיש.
– מַה פּירוּש? – שאל הסטוּדנט הבּרליני בּבת־צחוֹק קלה של נעלָב והעיף דרךְ אַגב עין אַחַת על פאֶני בּת־דוֹדוֹ, שהיטיבה פּניה כּנגד הראִי בּזרוֹעוֹת חשׂוּפוֹת. – אֵיךְ זה אֶשתּדל להיוֹת אִיש? וכי עד עכשיו לא היִיתי קרוּא אִיש?
– לשוֹן בּני־אָדם היא כּךְ! – הסבּיר לוֹ דוֹדוֹ בּנעימה של גָדוֹל המדבּר אל קטן ממנוּ. – כּךְ נוֹהגים אֶצלנוּ בּאמריקה. ירוֹק שבּא לכאן מעֵבר לים, מאַרצוֹת יוּרוֹפּ, אוֹמרים לוֹ: טוֹל ירקוּתךָ מעליךָ והיֵה כּאַחַד האָדם. כּלוֹמַר: חַייב הוּא ללמוֹד אֶל דרכי המדינה ולילךְ בּנימוּסיה, על־פּי חוּקי הפּוֹליטיקה שלה.
– למשל? – שאל האוֹרח הצעיר בּבת־צחוֹקוֹ הקוֹדמת.
– למשל, נקח־נא אפילו דבר קל שבּקלים. הנה מַלבּוּש יוּרוֹפּי זה עם הכּנפוֹת הקצוּצוֹת, שאַתּה לוֹבש כּאן, לא יוֹסיף לךָ כּבוֹד בּאמריקה. חוֹששני, שצריךְ אַתּה למַהר וּלהיפּרד ממנוּ, להשליכוֹ, בּמחילה מכּבודךָ, אֶל סַל האַשפּה. שאִם לא כּן, תּהיֶה לצחוֹק, משוּל כּ… כּ… כּפריץ אֶביוֹן, שירד מנכסיו…
הדברים האֵלה פּגעוּ פּגיעה קשה בּכבוֹדוֹ של הסטוּדנט.
– האוּמנם? – אָמַר בּגָאון נעלָב. — תּלבּשתּי הבּרלינית לא לרצוֹן היא לאמריקה, ואני לא ידעתּי! לָכן תּדע, כּי אני לא אַחליף את מַלבּוּשי הבּרליניים בּסַרבּלי אמריקה הרחָבים בּכל הוֹן שבּעוֹלָם! מכּמה וכמה טעמים. ראשית, משוּם שאֵינני, כּמוֹ שאַתּם קוֹראִים לזה, ירוֹק – בּא אני, עליךָ לָדעת, מעיר גדוֹלה אשר שמה בּרלין! ושנית, אֵין לבּי הוֹלךְ עתּה אַחרי הבלים אֵלוּ כּלָל. חַיִים אנַחנוּ עתּה, עליךָ לָדעת, בּתקוּפה גדוֹלה ונפלָאָה, עֵת העוֹלָם כּוּלוֹ חוֹזר לתוֹהוּ וָבוֹהוּ…
יוֹתר מכּל בּני־הבּיִת שׂמחה על האוֹרח דוֹדתוֹ, היא אִשתּוֹ של יִשׂראֵל־אִיסר. זוֹ חָבשה לראשה מטפּחת לבנה, הבליטה מתּוֹכה אֶת אָזניה ועמדה לטגן מיני מרקחת לכבוֹדוֹ.
– היוֹדע אַתּה, יִשׂראֵל־אִיסר? – פּתחה ואָמרה בּפנים מַבהיקוֹת אֶל בּעלה, לאַחַר שיצא האוֹרח עם בּניה להתהלךְ בּעיר ולראוֹת את חמוּדוֹתיה. – היוֹדע אַתּה, מה עלה על דעתּי? הלא תּצחק לי, ואוּלָם דרכּה של אֵם לָלכת אַחרי הירהוּרי לבּה. לפי דעתּי, דעת נשים, נראֶה בּן־אָחי זה למַראִית־עין כּעניין ישר מאוֹד לפני פאֶני שלָנוּ… הא? האֵין זה ישר גם בּעֵיניךָ?
– ישר כּיעֶה! – ענה יִשׂראֵל־אִיסר ואָמַר בּעקימת פּה.
– וכי מה? כּלוּם יִיחוּס־אבוֹתיו לא לכבודךָ הוּא? אֶפשר אֵין דעתּךָ נוֹחָה להתחַתּן עם נכדוֹ של רב אָשר הדיין?
– אבל כּמה משוּנה טבעה של אִשה יהוּדית זאת! – נתעוֹרר יִשׂראֵל־אִיסר וקם בּחמתוֹ מעם השוּלחָן. – כּיוָן שפּגעתּ בּה בּאֶצבּע קטנה, שוּב חַיֶיךָ אֵינם חַיִים! מיד היא יוֹצאת כּנגדךָ בּשלשלת־היוֹחסין שלָה! מי מדבּר כּאן בּיִיחוּס־אָבוֹת, בּהמה שכּמוֹתךְ, אַל־נא יִחַר אַפּךְ בּי? מדבּרים אָנוּ כּאן בּתכלית מדבּרים אָנוּ! פאֶני נַערה אמריקאִית היא, בּלא עֵין־הרע, חָרוּצה והדוּרה בּלבוּשה, מלוּמדת בּבתּי־ספר, מדבּרת צחוֹת בּלָשוֹן אַנגלית כּאמריקאִית מלידה וּמבּטן, משמשת קצרנית בּמשׂרד גָדוֹל, משׂתּכּרת שמוֹנה־עשׂר דוֹלָרים מדי שבוּע בּשבוּע. ועוּבּר זה מַה טיבוֹ? נַער מפוּנק והוֹלךְ בּטל, אוֹכל לחם אָביו, פּרינץ־אַלבּרט ודוֹקטוֹר־פּילוּסוּף. ולא עוֹד, אֶלָא שירוֹק הוּא… אִמרי־נא לי, בבקשה ממךְ, מהיכן יהא יֶרק זה חָי?
– אִם משוּם שירוֹק הוּא, אֵין בּכךְ כּלוּם! – ניסתה הדוֹדה להגן על בּן־אָחיה. – הלא אִי־אֶפשר לאָדם חָדש, שזה עתּה ירד מעל האנייה, להפוֹךְ אֶת עוֹרוֹ בּיוֹם ולילה אֶחָד! חַכּה כּמעט רגע. עוֹד יבוֹא יוֹמוֹ. עד שיגיע זמַן החוּפּה עוֹד יצהיב, אִם יִרצה השם, כּכל הצהוּבּים בּאמריקה!
– אַךְ דברי־הבל הם! – הפסיקה יִשׂראֵל־אִיסר בּתנוּעת־יד אֶחָת. – אני לא אֶתּן אֶת בּתּי להפקר! את פאֶני אַשׂיא בּעֶזרת השם לאָדם הגוּן, לאִיש־בּיזנס. עתידה פאֶני שתּילָקח אַחַר כּבוֹד לביִת יפה עם חוֹם־קיטוֹר ועם מַיִם רוֹתחים, עם מכוֹנית שלָה ועם שאָר המַכשירים… יֶס מאֶם1!
ב
בּעֶרב חָזרוּ הבּנים עם האוֹרח מטיוּלָם בּעיר. כּוּלָם היוּ עליזים וּזחוּחי־דעת. ורק האוֹרח בּלבד פּרש לקרן־זוית וישב על כּיסא ישיבת בּוֹדד וזר, עיֵיף וּמדוּכדךְ וּתפוּשׂ־הירהוּרים.
– וּבכן, מה אמריקה בּעֵיניךָ? – שאל יִשׂראֵל־אִיסר את אוֹרחוֹ, הרים את ראשוֹ מעל העיתּוֹן אשר לפניו וניפנף בּכיפּת־המשי הקטנה על קדקדוֹ.
– מדינה! – ענה אוֹתוֹ הסטוּדנט בּלא רצוֹן.
– וּניוּ־יורק?
– עיר!
– מַה מַשמעה של מדינה? וּמַה פּירוּשה של עיר? – נתעוֹרר יִשׂראֵל־אִיסר וזקף על הסטוּדנט שתּי עֵינַיִים דוֹרסוֹת. – הרי לא כּל המדינוֹת שווֹת! הנה רוּסיה אַף היא קרוּאָה מדינה, דרךְ משל.
– אני אֵינני בּא עתּה מרוּסיה, – ענהוּ הסטוּדנט קשוֹת. – מבּרלין אני בּא!
– אִם כּן, שמא רצונֹךָ לאמוֹר, כּי בּארלין גדוֹלָה מניוּ־יוֹרק?
– אִם גדוֹלָה היא אוֹ קטנה – אֵינני יוֹדע. אֵין מוֹדדים ערים בּאַמַת־המידה. ואוּלָם יפה היא שבעתיִים ממנה! ניוּ־יוֹרק בּפני בּרלין כּבוֹר אָפל היא, כּמַרתּף לח, כּקוּפּה של אַשפּה… מַה דמוּת תּדמה אוֹתה לברלין? הלא בּרלין עיר־שעשוּעים היא, חמדת הערים, כּלילת־יוֹפי! הכּל מַזהיר בּה, הכּל מאִיר את העֵינַיִים וּמַרנין את הלב! מַרצפת הרחוֹבוֹת מַבריקה כּאַספּקלָרייה מאִירה. והיכלי־המַדע, והמוּזיאוֹת, וּבתּי־התּיאַטראוֹת, וּבתּי־הקהוָה הגדוֹלים, ו“שׂדרוֹת־הנצחוֹן”… וכי קלה בּרלין בּעֵיניכם?… ורוּח הקוּלטוּרה, השפוּכה על כּל מדרךְ כּף־רגל…
– טֶה־טֶה־טֶה! – ניענַע יִשׂראֵל־אִיסר בּראשוֹ. – יפהפיה כּזאת היא בּארלין שלךָ – ואני לא ידעתּי עד היוֹם הזה! אִם כּן, אמוֹר־נא לי, יקירי הדוֹקטוֹר־פּילוּסוּף, מַה נשמע שם אֶצלךָ בּבארלין בּדבר מוּבינג־פּיקצוֹת2?
– בּדבר מה? – שאל הסטוּדנט בּתהייה.
– בּדבר מוּבינג־פּיקצוֹת! אִם שמעוּ שם, בּבארלין המַעטירה שלךָ, כּי אֶצלנוּ בּאמריקה יֵש דבר, מין תּיאטרוֹן עם יריעת־בּד לבנה, וּמוּבינג־פּיקצוֹת שמוֹ?
– אָה! וַדאי מתכּוון אַתּה לקינימַאטוֹגראף? חַה־חַה־חַה – נתן הסטוּדנט אֶת קוֹלוֹ בּצחוֹק. – חַיֶיךָ, שאֵלה יפה שאַלתּ! אִם יֶש בּברלין תּיאַטראוֹת הקינימַאטוֹגראף? מוֹצא אַתּה אוֹתם בּכל רחוֹב לעשׂרוֹת! “קינטוֹפּים” יִיקרא להם שם. קינטוֹפּים גדוֹלים ויפים ונהדרים, כּאֵלה אשר בּברלין, אֵין דוּגמתם בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ!
– האוּמנם? – שאל יִשׂראֵל־אִיסר בּתמהוֹן קל והרךְ את קוֹלוֹ, כּאָדם החוֹשש לתבוּסה, ואוּלָם מיד התאוֹשש ועוֹז־רוּחוֹ שב אֵלָיו. – אבל אמוֹר־נא לי, אדוֹני האַשכּנַזי היקר, מאַיִן לָקחה בּארלין שלךָ את כּל הקינפּוֹטים האֵלה, כּמוֹ שאַתּה קוֹרא לָהם שם, – האִם לא מידינוּ? לא מידי אֶדיסוֹן שלָנוּ בּאה לה כּל הטוֹבה הזאת? אוֹ אֶפשר כּבר העמידה שם בּארלין שלךָ אֶדיסוֹן אַשכּנַזי משלָה? הלא האַשכּנַזים עוֹשׂי־נפלָאוֹת הם, והכּל בּידיהם לעשׂוֹת!
– אָמנם אֵין להאַשכּנַזים אֶדיסוֹן משלָהם, אבל כּנגד זה יֵש להם אַנשי־שם אחרים, מוּמחים גדוֹלים וּמפוּרסמים.
– למשל?
– למשל, הבה נקח לָנוּ… – הסטוּדנט הרים עֵיניו אֶל התּקרה וחָשב רגע. – נקח לוּא אֶת אֶהרליךְ.
– אֶת מי?
– אֶת אֶהרליךְ. אֶת הפּרוֹפיסוֹר אֶהרליךְ המפוּרסם!
– מי הוּא אֶהרלאךְ? מַה טיבוֹ של מפוּרסם זה?
– וכי לא שמַעתּ מימיךָ את שמע אֶהרליךְ הידוּע? יהוּדי הוּא, זה שמצא רפוּאָה לאוֹתה… להמַחלָה… להמַחלָה הבּזוּיה. וַדאי יוֹדע אַתּה למה אני מתכּוון…
– טפוּ! – ירק יִשׂראֵל־אִיסר מתּוֹךְ כּעס. – מה עניינוֹ של מנוּוָל זה לכאן?
– נוּ, וצאֶפּאֶלין מַה תּאמַר עליו?
– מי? לסטים מזוּיין זה, רוֹצח־היער שכּמוֹתוֹ, המעוֹפף על־פּני חוּצוֹת ווארשה וזוֹרק פּצצוֹת מן השמַיִים על ראשי תּינוֹקוֹת שלא חָטאוּ? ואֶת זה אַתּה אוֹמר לדמוֹת לאֶדיסוֹן שלָנוּ? וכי יצאת מדעתּךָ?! גזירה שוה מצא – צאֶפּאֶלין ואֶדיסוֹן! אוֹתוֹ רשע בּרא מכוֹנה להשמיד ולהרוֹג וּלאַבּד וּלהעביר אנוֹש מן האָרץ, וזה יוֹשב יוֹמם ולילה על ספריו הגדוֹלים, כּצדיק תּמים, אֵינוֹ אוֹכל ואֵינוֹ שוֹתה ואֵינוֹ נוֹתן שינה לעֵיניו, אֶלָא חוֹקר וּבוֹדק, מאַזן וּמתקן וּמוֹגיע אֶת מוֹחוֹ להוֹציא מתּחת ידוֹ דבר מתוּקן, שיֶש בּוֹ טעם ויֶש בּוֹ תּכלית, דבר המוֹעיל למסחָר, לביזנס, וכי קל בּעֵיניךָ עֵסק זה של מוּבינג־פּיקצוֹת? הלא אוֹצרוֹת זהב צפוּנים בּוֹ. כּמה וכמה יהוּדים התעשרוּ עוֹשר רב…
– אַהא, בּיזנס! – נתעוֹרר הסטוּדנט ואֵש־בּוּז ניצתה בּעֵיניו. – כּמעט שכחתּי, כּי עיקר כּל העיקרים בּאמריקה הוּא בּיזנס. ואוּלָם חַייב אני לאמוֹר לךָ, כּי אֶצלנוּ בּאֵירוֹפּה אֵין מַשגיחים בּביזנס כּלָל. הבּיזנס כּאַיִן וּכאֶפס הוּא בּעֵינינוּ. עיקר החַיִים אֶצלנוּ היא הקוּלטוּרה!… אבל מַה יוֹעילוּ הדיבּוּרים, ואַתּם כּלוּם מסוּגָלים לעמוֹד על טיבה של קוּלטוּרה? מַה לָכם וּלעניינים דקים אֵלו? יוֹשבים אַתּם בּפינה נידחת, בּקצוי תּבל, שקוּעים עד צוָאר בּרפש, חבוּיִים מעֵין העוֹלָם, כּתוֹלעת זוֹ בּחזרת, ועדיִין אַתּם מתבּרכים בּלבּכם, כּי אֵין עוֹד בעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא דבר טוֹב ויפה ונחמד מאמריקה וּמהבּיזנס שלָה! ואת הדברים האֵלה אַתּם מעיזים לדבּר באָזני אִיש, שישב בּברלין, בּירת אֵירוֹפּה הגדוּלה, וראה שם את המַראוֹת הגדוֹלים, ולָמַד שם אֶל דרכי הקוּלטוּרה הגדוֹלָה!…
ג
– נוּ, יִשׂראֵל־אִיסר? מַה תֹּאמַר מעתּה? האוּמנם האמַנתּ, כּי אֶת נכדוֹ של רב אָשר הדיין תוּכל לנַצח בּדברים? – פּתחה ואָמרה דוֹדתוֹ של הסטוּדנט אֶל בּעלה בּפנים מַבהיקות, לאַחַר שיצא האוֹרח שוּב לטיֵיל בּחוּץ עם בּניה. – ואני הכּרתּי בּוֹ בּטביעוּת־עין ראשוֹנה, כּי אִיש־המוֹחַ הוּא, חָכם ונבוֹן וּמלוּמד גָדוֹל!
– מנוּוָל גָדוֹל הוּא! – הרעים פּתאוֹם יִשׂראֵל־אִיסר את קוֹלוֹ בּחימה שפוּכה. – מנוּוָל ושקץ וריקא ומחוּצף ועז־פּנים!
– זוֹ מה היא? – שאלה אִשתּוֹ בּפנים נבהלים.
– הראִיתם מנוּוָל כּמוֹתוֹ?! – התקצף יִשׂראֵל־אִיסר בּקוֹל דק, כּוּלוֹ רוֹתח, מתרוֹצץ בּחדר בּפסיעוֹת קטנוֹת וּמנַפנף על קדקדוֹ בּכיפּת־המשי הקטנה. – בּאת לאמריקה, לאָרץ שאֵין כּמוֹה לחוֹפש, לאָרץ טוֹבה וּברוּכה, לאָרץ אשר לא יֶחסַר כּל בּה, הפּוֹתחת שעריה לָרוָחָה וּמקבּלת את פּניךָ בּכבוֹד גָדוֹל, – ועוֹדךָ מסתּוֹלל וּבוֹעֵט! פּינה נידחת מצא פּה! שקוּע הוּא פּה עד צוָאר! מתגעגע הוּא על אֶהרלאךְ המזוּהם! נַפשוֹ חָשקה בּקאלטוּרה – בּקאלטוּרה חָשקה נַפשוֹ בּאמריקה!… הלא הוֹרתוֹ ולידתוֹ של זה בּבית־אָביו לא היוּ אֶלָא בּקאלטוּרה דווקא!… לא, אִמרי מַה שתֹּאמרי, הרשוּת בּידךְ להיעלב, הלא בּן־אָחיךְ הוּא, – ואוּלָם אני אֵין חפצי, כּי יִישאֵר פּה בּביתי! יוֹשב אני בּאמריקה, בּאֶרץ החוֹפש, ואֶזרח אני פּה, בּרוּךְ השם, סיטיזאֶן אמריקאִי נאמן למדינה ולפּרזידנט שלָנוּ… כּן, כּן! אֶזרח אני פּה בּעֶזרת השם יִתבּרךְ!… יֵלך־לוֹ למקוֹם אַחר, אֶל אשר יִשׂאֶנוּ הרוּחַ. פּה לא יכּירהוּ מקוֹמוֹ. אֵין לי פּה קאלטוּרה בּשבילוֹ! אֵין לי!…
יכוֹל הוּא להעיד על עצמוֹ בּפה מלא, כּי הוּא השׂיג, בּרוּךְ השם, את מַטרתוֹ בּאמריקה. ולא עוֹד, אֶלָא שעבר ממנה והלאָה. דוֹקטוֹר הוּא. כּך כּתוּב מפוֹרש על הטבלה, הדבוּקה לדלת בּית חוֹתנוֹ העשיר: דוֹקטוֹר גמליאֵל בּ. פּדהצוּר. ולא דוֹקטוֹר סתם, לא בּעל־מלָאכה, שאוּמנוּתוֹ לטפּל בּבני־מעֵיהם של חוֹלים וּלקבּל בּשׂכר בּיקוּר דוֹלָר אוֹ שני דוֹלָרים, אֶלָא דוֹקטוֹר לפילוֹסוֹפיה. הפּילוֹסוֹפיה חָכמה נאצלת היא, חָכמה נשׂגָבה מאוֹד המַרקיעה שחָקים, והוּא אֶחָד מנוֹשׂאֶיה, מאוּשר וּמקוּיים מטעם אוּניברסיטה מפוּרסמת בּמדינה. סימן לזה: תּעוּדת־הסמיכה, התּלוּיה בּמסגרת יפה על הקיר של חדר־עבוֹדתוֹ. וסימן שני: תּמוּנַת צלמוֹ בּאִיצטלה וּבתגא של תּלמידי־חכמים, אַף זוֹ נתוּנה בּמסגרת יפה ואַף זוֹ תּלוּיה לנוֹי על הקיר. וּמלבד זאת, בּכל פּינה שהוּא פּוֹנה – בּלכתּוֹ בּחוּץ וּבשבתּוֹ בּבּיִת, בּדבּרוֹ עם אִשתּוֹ וּבאָכלוֹ ארוּחַת־הבּוֹקר על שוּלחַן חוֹתנוֹ, בּשכבוֹ וּבקוּמוֹ וּבטיילוֹ בּטרקלין בּסַנדלי־בּיִת רכּים על רגלָיו – כּל עצמוֹתיו תֹּאמַרנה: דוֹקטוֹר אני! דוֹקטוֹר לפילוֹסוֹפיה! ויש אשר הוא מתפּלא על עצמוֹ, כּי לכאוֹרה עדיִין דוֹמה הוּא בּמַראֵהוּ החיצוֹני לשאָר בּני־האָדם: הפּנים פּני אָדם, העֵינַיִים עֵיני אָדם, והחוֹטם חוֹטם אנוֹשי. והוּא – הלא דוֹקטוֹר הוּא! והוּא מצטעֵר בּלבּוֹ, שעדיִין לא נהגוּ מנהג בּעוֹלָם, כּי הדוֹקטוֹרים, וּבפרט הדוֹקטוֹרים לפילוֹסוֹפיה, יִהיוּ מצוּיינים, לכל הפּחוֹת, בּבגדיהם: שיִהיוּ יוֹצאִים בּאִיצטלה וּבתגא כּל ימי חַיֵיהם. ולא יהא דוֹקטוֹר כּגיניראל?!
אָמנם כּן. הוּא השׂיג, בּרוּךְ השם, את מַטרתוֹ בּאמריקה. ויֵש אשר בּחצי הלילה יִתעוֹרר פּתאוֹם על משכּבוֹ ולא יוּכל לישוֹן עוֹד. מַעלה הוּא בּזכרוֹנוֹ את העיר הליטאִית הקטנה ואת הישיבה המפוּרסמה ואת הליכוֹתיו עם חביריו בּחוּרי הישיבה, שהציצוּ ונפגעוּ. אִילו ראוּהוּ חביריו אֵלה עכשיו כּמוֹת שהוּא! אִילוּ ידעו הלָלוּ, כּי מוּכתר הוּא בּכתר דוֹקטוֹר לפילוֹסוֹפיה, וכי כּתב בּעֶצם ידוֹ דיסרטאצייה מַדעית בּחָכמַת־יִשׂראֵל: “עשׂרת הדיבּרוֹת בּיחס להציווּי המוּחלָט של קאנט”! וּבאיזוֹ לָשוֹן כּתב זאת? בּאַנגלית! בּלָשוֹן היוֹתר עשירה בּעוֹלָם! בּימים הרחוֹקים, ימי הישיבה, היוּ חביריו קוֹבעים בּסתר עתּים לסַפרוּת, היוּ קוֹראִים בּחבוּרה את אַחַד העם ואת בּרדיטשבסקי וּמתפּלפּלים וּמתלהבים יחד. והוּא – לבּוֹ לא הלךְ אַחרי קריאָתם ואַחרי התלהבוּתם. הוּא היה אוֹמר: טוֹבה ציפּרנוֹ של “מוֹרה הנבוּכים” מכּל הלחם הקלוֹקל הזה. אף כּי גם מן “מוֹרה הנבוּכים” לא קרא אֶלָא אֶת הפּרקים הראשוֹנים. ורק בּדרךְ אוּמדנה הבין, כּי הספר ספר חָשוּב הוּא. חָשוּב – מפּני שהוּא קשה־ההבנה. אָמנם גם את אַחַד העם היה מכבּד ימים רבּים בּלבּוֹ. אָמרוּ עליו על אַחַד העם, שקרא את ספּנסר בּמקוֹרוֹ האַנגלי. ואוּלָם מיוֹם שבּא לאמריקה ולָמַד את הלָשוֹן האַנגלית וראה בּעֵיניו מַמש את ספרי ספּנסר בּאַנגלית, וּביִיחוּד מיוֹם שנַעשׂה דוֹקטוֹר לפילוֹסוֹפיה – נקלָה בּעֵיניו כּבוֹדוֹ של אַחַד העם: הלא סוֹף כּל סוֹף דוֹקטוֹר אֵיננוּ! וּברדיטשבסקי – על זה הוּא כּוֹעֵס בּכלָל. אָדם זכה להיוֹת דוֹקטוֹר, דוֹקטוֹר מַמש, דוֹקטוֹר לפילוֹסוֹפיה – וחוֹתם אֶת שמוֹ בּפשטוּת: “מיכה יוֹסף בּרדיטשבסקי”. מַה זאת? ענוותנוּת? רשלנוּת? אוֹ אֶפשר אֵין האִיש חָכם בּיוֹתר? הלא גמרא מפוֹרשת היא: “אֵיזהוּ שוֹטה – המאַבּד כּל מַה שנוֹתנים לוֹ”… וּכנגד זה מכבּד הוּא כּבוֹד גָדוֹל את הדוֹקטוֹר יוֹסף קלוֹזנר. אַךְ זה דוֹקטוֹר כּהלכה! אָמנם כּוֹתב הוּא את ספריו רק בּלָשוֹן העברית, אבל יוֹדע הוּא, כּפי שנראֶה ממַאמריו, גם אַנגלית, וגם סַאנסקריטית. אָדם מלוּמד מאֵין כּמוֹהוּ בּיהוּדים!
את השׂפה העברית אָהב לפנים וגם שאף בּימי נעוּריו להיוֹת אֶחָד מסוֹפריה. ועד היוֹם הזה הוּא מכין עצמוֹ לכתּוֹב בּעברית ספרים מַדעיִים על עניינים בּיבּליים: “היסוֹד ההלניסטי בּנבוּאָתוֹ של בּלעם בּן בּעוֹר”, “ניצני הפיאוֹדליזם בּפדן־ארם בּתקוּפת לָבן הארמי”, “אֵשת לוֹט מנקוּדת־ההשקפה האַנתּרוֹפּוֹלוֹגית”. ואוּלָם בּעֶצם הדבר אֵין לבּוֹ עתּה אל הלָשוֹן העברית. מיוֹם שלָמַד לקרוֹא וּלהבין בּאַנגלית, פּנה הוֹדה, פּנה הדרה של הלָשוֹן העברית. לָשוֹן, שכּל מלמד תּינוֹקוֹת ציוֹני מתגדר בּה!… יֵש עתּים, שהוּא מתמַלא תּמהוֹן ורגש־כּבוֹד לעצמוֹ. נוֹטל הוּא ספר אַנגלי בּידוֹ, מן הספרים הגדוֹלים והעבים בּיוֹתר, פּוֹתחוֹ וּמַניחוֹ על בּרכּיו וּמעיף עֵינוֹ על אַחַד הדפּים מלמַעלָה למַטה. הספר ספר חָשוּב מאוֹד, הלָשוֹן לָשוֹן זרה וּמוּזרה, לשוֹן האַנגלים, עם עמקי־שׂפה, – ואַף־על־פּי־כן יֵש בּכוֹחוֹ להבין אֵת כּל הכּתוּב בּספר בּלָשוֹן העמוּקה הזאת. הלא דבר הוּא!
מן הסַפרוּת מכבּד הוּא רק את הספרים העוֹסקים בּדברים נשׂגָבים, העוֹמדים למַעלָה מהבנתם של הרבּים. כּל ספר המַרבּה בּהערוֹת וציוּנים וּמַראֵי־מקוֹמוֹת – הרי זה משוּבּח. אֶת הסַפרוּת היפה מבזה הוּא בּכל לבּוֹ. אֵין זה עניין אֶלָא לנשים וּלעמי־האָרץ. אָמנם יֵש “פוֹיסט” של גיתּה, אשר קרוֹא לא קרא ממנוּ אֶלָא אֶת הליבּריטה, בּשבתּוֹ פּעם אַחַת בּבית־האוֹפּירה עם אִשתּוֹ (אָז עדיִין היתה ארוּסתוֹ). ואוּלָם “פוֹיסט” הוּא יוֹצא מן הכּלָל. יֶש לוֹ שייכוּת אל הפּילוֹסוֹפיה, וּמחַבּרוֹ, כּפי שמסַפּרים, היה גם מלוּמד גָדוֹל. ואִילוּ שאָר דברי סַפרוּת, העוֹסקים בּציוּר ושירה, נוֹחַ לָהם שלא נבראוּ משנבראוּ. הגע בּעצמךָ: יוֹדע הוּא כּמה וכמה סוֹפרים וּמשוֹררים בּרחוֹב היהוּדים, שלא גָמרוּ מימיהם אפילוּ בּית־ספר נמוּךְ! ואשר לכשרוֹן – הנה מתעֵב הוּא בּכל נַפשוֹ כּל אָדם, המתגדר בּ“כשרוֹן טבעי”, בּ“מַתּנַת־אלוֹהים”. אֵין כּשרוֹנוֹת טבעיִים בּעוֹלָם, ואֵין מַתּנוֹת־אלוֹהים. אבל יֵש התמדה וישיבה תּכוּפה ועמל־המוֹחַ והחפץ להיוֹת מלוּמד, להיחָשב בּין המלוּמדים. מבּשׂרוֹ חָזה זאת.
את אמריקה ואת יהוּדיה אֵיננוּ אוֹהב. אֶרץ אוֹכלת יוֹשביה היא (יוֹשביה – אֵלוּ המלוּמדים והדוֹקטוֹרים לפילוֹסוֹפיה). היהוּדים כּאן כּוּלָם אוֹ חַייטים אוֹ בּני חַייטים. והוּא – בּן רב הוּא, רב בּעיירה קטנה. מכּל היהוּדים מכבּד הוּא בּיוֹתר אֶת חוֹתנוֹ העשיר – מפּני שידע לבחוֹר לבתּוֹ בּטוֹב: בּנצר מגזע היחשׂ וּבדוֹקטוֹר לפילוֹסוֹפיה. אָמנם הבּת היתה בּתוּלה לאַחַר שלוֹשים וחָמש, וּלפי דיבּת רבּים – גם מכוֹעֶרת. אבל הוּא אֵיננוּ מבין, מַה זאת מכוֹעֶרת. דוֹמה, אִשה היא כּכל הנשים. כּלוּם לא יֶחסַר לה. אַדרבּה, אִשה נבוֹנה היא וּמַשׂכּילה. אִילוּ לָמדה פּילוֹסוֹפיה, כּדרךְ שלוֹמדוֹת הנשים בּגרמַאנייה, היה מבלה עמה אֶת עתּוֹ בּנעימים. ואוּלָם משתּדל הוּא עכשיו למַלא לה אֵת אשר החסירוּ ממנה בּנעוּריה: לפעמים, בּנוֹחַ עליו הרוּחַ, הוּא יוֹשב עמה עד חצוֹת הלילה וּמַסבּיר לה בּאריכוּת פּרק בּ“הציווּי המוּחלָט” של קאנט. והיא מנַמנמת מתּוֹךְ עייפוּת, ואַף־על־פּי־כן מקבּלת את הכּל בּאַהבה. אִשה כּשרה וּצנוּעה!
הוּא אֵיננוּ אָדוּק בּדת, אבל גם ריפוֹרמי אֵיננוּ. וּמטעם זה לא רצה לקבּל על עצמוֹ משׂרת רבּנוּת, שהציעוּ לפניו בּהשפּעת חוֹתנוֹ העשיר, אף־על־פּי שקרוֹב הוּא לתיאוֹלוֹגיה וּכהוּנַת רב הוֹגנת בּיוֹתר לדוֹקטוֹר של פּילוֹסוֹפיה. אֵין הוּא מעשן בּשבּת, מפּני שאֵיננוּ מעשן בּכלָל. ואוּלָם מבּחינה פּילוֹסוֹפית וַדאי לוֹ, שהיה מחַלל שבּתוֹת – לא בּפרהסיה, כּמוּבן, אֶלָא בּצינעה, שלא להרגיז אֶת חוֹתנוֹ. בּדיעבד, מלא הוא שבח והוֹדייה להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, שלא נתן דעה בּלבּו להתרגל בּעישוּן סיגָריוֹת מימי נעוּריו. גם שאָר מלאכוֹת אסוּרוֹת אֵיננוּ עוֹשׂה בּשבּת, מפּני שאֵין עסקוֹ בּכךְ. מה עניין דוֹקטוֹר לפילוֹסוֹפיה אֵצל מלָאכה בּכלָל?
לאַחַר שנשׂא את אִשתּוֹ ועבר לָדוּר בּבית חוֹתנוֹ העשיר, הביא אִתּוֹ אֶת אַרגז הספרים אשר לוֹ ועמד לסַדרם בּארון־הזכוּכית היפה אשר הכינוּ לוֹ. אִשתּוֹ הצעירה, בּרייה קטנה וּצנוּמה וּשחוֹרה, שזקנה ונצטמקה מתּוֹחלת ממוּשכה לאוֹשר־נשים, עמדה בּפנים מאִירים והבּיטה בּיִראַת־הכּבוֹד אֶל מַעשׂה בּחירה, אַחַר־כּךְ ניגשה אל האָרוֹן והתחילה לעיֶין בּכּתוֹבוֹת השוֹנוֹת אשר על גבּי הספרים. השגיחָה בּספר אֶחָד עבה־הכּרס, בּכריכה מהוּדרת, שעל גבּוֹ כּתוּב בּאוֹתיוֹת־זהב: “דוֹקטוֹר גמליאֵל בּ. פּדהצוּר”, וסמוּךְ לָזה: עשׂרת הדיבּרוֹת בּיחס להציווּי המוּחלָט של קאנט“. נטלה את הספר בּידה בּרגש של כּבוֹד והערצה, דיפדפה בּוֹ עֵת רבּה וחָזרה ודיפדפה – ונתנה אֶת עֵיניה בּבעלה מתּוֹךְ תּמהוֹן רב: הלא זאת הדיסרטאצייה שלוֹ, וּבה רק ל”ב עמוּדים – וכאן, בספר הזה, כּרוּכים יחד עֶשׂרים אֶכּסמפּלָרים בּזה אַחַר זה!
– אָמנם כּן, זוֹהי הדיסרטאצייה שלוֹ. מקווה הוּא, כּי אִשתּוֹ, אֵשת־נעוּריו, תֹּאבה לקרוֹא ולָדעת אֵת כּל אשר כּתב בּעלה. ואשר לעֶשׂרים האֶכּסמפּלָרים – אַל תּדאַג להם: תּקרא עֶשׂרים פּעם את הרעיוֹנוֹת אשר הגה. אוֹ־אָז תּעמוֹד על טיבם. אַל־נא תּשכּח, כּי אֵשת דוֹקטוֹר לפילוֹסוֹפיה היא, חָה־חָה!
האִשה הצעירה אָדמה כּוּלָה – מרוֹב אוֹשר.
א
מאוֹרעוֹת הדרךְ מן העיירה הליטאִית השאנַנה עד ניוּ־יוֹרק הרחוֹקה עברוּ על דבוֹרה הזקנה כּבחלוֹם. הנסיעה המהירה בּמסילת־הבּרזל בּמשךְ ימים ולילוֹת רצוּפים, בּתּי־הנתיבוֹת הגבוֹהים וההוֹמים מעֵבר לגבוּל, שהד בּני־אָדם זרים מנַסר בּחלָלָם, חליפוֹת המַראוֹת והפּרצוּפים, המדינוֹת והלשוֹנוֹת הנכריוֹת, המרוּצה והבּהילוּת הנוֹאָשה של בּני־לויתה היהוּדים – כּל אֵלה נדמוּ לה כּחזיוֹן רב־עניין שכּבר היה לעוֹלָמים, כּאַגָדה נשכּחָה מימי־הילדוּת הרחוֹקים, החוֹזרת ונשנית לָעיִן בּאוֹרח־פּלא. בּדמיוֹנה הזקן העוֹמם ניעוֹרוּ מַראוֹת עתּיקים מתּוֹךְ סיפּוּרי ה“צאֶינה־וּראֶינה”: מַעשׂה דוֹר־הפלָגָה וצוחַת אנשים ונשים שאֵינם מבינים אִיש את שׂפת רעֵהוּ, נסיעת בּני יעקוֹב למצריִים וּכניסתם בּשערי חוֹמַת־העיר הנכרייה, מַחנוֹת של גוֹלי יהוּדה אסוּרים בּאזיקים, עם נשים וטף עטוּפים בּרעב, נהוּגים בּידי נבוּזראדן רב־טבּחים… בּלילוֹת, מתּוֹךְ חשכת השׂדוֹת החוֹלפים בּמרוּצה, עלתה בּברק־הזכוּכית השחוֹר של חַלוֹנוֹת הרכּבת דמוּת־דיוֹקנה של רחל המבכּה על אֵם הדרךְ – בּבוּאַת בּתּה המתה, כּשהיא רצה לקצב הגלגלים בּידיִים פּרוּשׂוֹת וקוֹל יִללָתה מתלכּד עם קוֹל צריחת הקטר. אַחַר־כּךְ בּאוּ ימי עלָטה ללא דמוּת ורוֹשם – הנסיעה על הים. בּאַפלוּלית התּא, תּחת כּיפּת התּקרה הנמוּכה, בּתוֹך שאוֹן־הים העמוּם וחריקת־האנייה שאֵינה פּוֹסקת, התהפּכה הזקנה על משכּבה הצר בּבדידוּת אִילמת, כּוּלָה תוֹהה על־פּני תּהוֹם רבּה המַשחירה תּחתּיה. שבעים שנוֹת חַיֶיה בּעיר־מוֹלדתּה הקטנה נשקפוּ לה מאַחריה כּאִי רחוֹק, בּוֹדד ונעזב – כּאוֹתוֹ האִי המוּפלָא, עם הריו וסלָעיו המוּאָרים בּזוֹהר השקיעה, שהלךְ ונתעלם בּיוֹם הפלָגת האנייה מן החוֹף בערפלי בּין־ערבּיִים. ניעוֹרוּ וקמוּ בּמרחָק כּל חמשת בּניה וּבנוֹתיה שמתוּ על־פּניה בּנעוּריהם, אִיש אִיש בּקוֹמתוֹ וּבצביוֹנוֹ, ניעוֹר גם בּעלָה מקברוֹ, ועוֹד המון צלָלים של שכנים וּמַכּרים מתים נאֶספוּ ועלוּ מתּהוֹם הנשיה – כּוּלָם מַבּיטים אֵליה מעל גבעת בּית־הקברוֹת השאנן, המַלבּין בּמַצבוֹתיו הנמוּכוֹת, מציצים מבּין אִילָנוֹת ירוּקים וּמנַענעים ראש אַחריה: לאָן? לאָן אַתּ בּוֹרחת מפּנינוּ?… בּחוּץ, מאַחַר כּוֹתלי האנייה, נהם הים בּזעפּוֹ, וּבדממת הלילה הרימה הזקנה ראש סחַרחַר מעל הכּר, כּמתעוֹררת מתּוֹךְ עוֹלָם אַחר, ישבה והבּיטה בּעֵינַיִים קמוֹת על מיטוֹת שכניה הישנים, לא יכלה להבין, מי הם אֵלה לפניה, לא יכלה להשׂיג, מַה לָה פּה וּלאָן מוֹליכה גוֹרלה הנפתּל בּימי־חַיֶיה האַחרוֹנים. ההכּרה הבּוֹדדה שהיבהבה לפניה מתּוֹךְ העתיד, כּניצוֹץ מהבהב מתּוֹךְ החשיכה, – זכר הבּן החי באמריקה – ניטשטשה בּמוֹחָה המעוּרפּל ללא גוּף וּללא דמוּת הגוּף.
פּעם אַחַת בּבּוֹקר עוֹררוּה מתּוֹךְ הזיוֹתיה והוֹדיעוּה, כּי האנייה כּבר קרבה אֶל החוֹף. הקימוּה מעל משכּבה, הוֹליכוּה דרךְ מסדרוֹנוֹת ארוּכּים וצרים, העמידוּה לפני פּקידים לבוּשי שׂרד, חָקרוּ עליה מפּי אנשים טוֹבים, שעמדוּ לה בּשעת דוֹחקה, וכתבוּ את הדברים בּספר. אַחַר־כּךְ הוֹציאוּה לאַויר העוֹלָם. נתגלָה בּבת־אַחַת עוֹלָם חָדש וזר עם המוּלָה חדשה וזרה של המוֹני אנשים, הנדחָקים כּוּלָם למַטה, אֶל מחוֹז חפצם, בּפנים נרגָשים, נבהלים ועליזים. ניצנצה שמש חַמה וּבהירה, אניוֹת לבנוֹת עם מַעשנוֹת זקוּפוֹת הבהיקוּ בּאַויר הזךְ, החליקוּ על־פּני המַיִם אָנה ואָנה כּבסךְ, נשמוּ בּעתר עשנן, צרחוּ כּלפּי שמַיִים עמוּקים צריחַת־אֵיתנים אַדירה. הזקנה הקטנה התנוֹדדה על רגליה הכּוֹשלוֹת, הציצה מבּין הנוֹסעים הרוֹגשים בּשביסה השחוֹר מתּוֹךְ מבוּכת־נפש רבּה, כּתוֹהה ושוֹאֶלת את עצמה, אִם לא טעוּת היתה כּאן. בּרדתּה בּסוּלם האנייה, נהוּגָה בּיד אַחַד המשרתים הנוֹשא את צרוֹר חפציה, הרגישה בּבן־אָדם אֶחָד שנדחַק מבּין ההמוֹן מלמַטה ונחפּז לקראתה בּשלבּי הסוּלם, כּוּלוֹ נרגָש, מנַענע ידיו ושׂוֹחק בּברק שינַיִים זהוּבּוֹת. רגע נמשךְ לבּה אַחרי האִיש הזה, שמַבּט עֵיניו השחוֹרוֹת והשׂוֹחקוֹת נדמה לָה קרוֹב וידוּע מכּבר־הימים, ואוּלָם הבּרק הזר של זהב שיניו כּאִילוּ דחָפה מעל פּניו. ועוֹד היא חוֹככת ונוֹטה לצדדים, והנה האִיש נוֹפל על צוָארה וּמחַבּקה בּזרוֹעוֹת אַמיצוֹת וחַמוֹת:
– אִמא, אַתּ היא זאת?… האִם לא הכּרתּיני, אִמא יקירה?
– מיסטר רבּינוֹביץ? שאל המשרת.
– מיסטר רבּינוֹביץ, מיסטר רבּינס – אַחַת היא, ידידי! – ענה הבּן בּקוֹל עליז וחוֹגג. – אני, אני הוּא האִיש, אשר תּבקש!
כּפוּפה וּרפוּיה, נשעֶנת על יד בּנה רם־הקוֹמה וּרחַב־הכּתפיִים, התנַהלה הזקנה הקטנה בּין ציבּוּרי האַרגָזים והצרוֹרוֹת, המוּשלָכים בּתחנת הנמל, עיפעפה בּעֵינַיִים כּהוֹת מדמעה כּלפּי הפּנים הזרים, המגוּלָחים, של האִיש הקרוֹב לה, וּשׂפתיה המקוּמטוֹת בּכוּ וצחקוּ חליפוֹת:
– לא הכּרתּיכם… אָמנם לא הכּרתּיךָ, בּני! זמן רב כּזה – שמוֹנה עֶשׂרה שנה לא התראִינוּ… אבל מַבּיטה אני עליכם: מי הוּא האִיש הזר? והנה אַתּה הוּא זה, ראוּבלי!… הלא מוֹבילה אני אִתּי את תּמוּנתךָ, אבל שם פּניךָ אחרים, כּמוֹ שהיִית בּבּיִת, עם שׂפם…
– השׂפם, אִמא יקירה, כּבר נסתּלק מן העוֹלָם! – ענה הבּן ואָמַר בּשׂחוֹק עליז. – לָמה לי שׂפם, אִם כּסף יֶש לי?…
– נוּ, מכּיוָן שכּךְ, תּוֹדה לָאֵל… אֵינני מדבּרת חָלילָה כּלוּם, בּני… אַיֵה אֵיפוֹא האַרגָז? ראשי סוֹבב־הוֹלךְ, וגם עֵינַי, בּרוּךְ השם, אֵינן רוֹאוֹת עוֹד כּהוֹגן… רק אַרגָז אֶחָד לי. הלא הבאתיו לךָ, בּני, ירוּשה מאָביךָ, עליו השלוֹם, – אַרגָז מלא ספרים. וּלאִשתּךָ שתּחיֶה אני מוֹבילה מַתּנה לחוּד – סדר מנוֹרוֹת של כּסף, אֵלוּ מנוֹרוֹת הסבה, תּיבּדל ממנה לאוֹרךְ־ימים…
בּבית הבּן קידמה את פּני הזקנה אִשה צעירה גבוֹהת־קוֹמה, צהוּבּה, קצוּצת־שׂיער וּמשקפי־זהב לעֵיניה. זוֹ יצאה לקראת האוֹרחת בּפסיעה מתוּנה ושאנַנה, הסירה משקפיה מעל אַפּה, העיפה על הזקנה עֵינַיִים כּחוּלוֹת קרוֹת, כּשוֹאֶלת, האִירה לה רגע פּניה החטוּבים והקשים מתּוֹךְ תּנוּעה נימוּסית, קראה בּאַויר: “הלָאוּ, אֵם!” – ונשקה לה בלחיה נשיקה מרפרפת, כּאִילוּ דרךְ־אַגָב. אַחַר־כּךְ הרכּיבה שוּב את משקפיה על אַפּה ועמדה להתבּוֹנן אל האוֹרחת בּסַקרנוּת קרה. הזקנה כּאִילוּ נבהלה מפּניה ונרתּעה לאחוֹריה.
– הלא זוֹהי פלוֹרנס, אִמא, המיסיס שלי! – הציג הבּן את אִשתּוֹ מתּוֹךְ זחיחוּת־הדעת.
– רוֹאָה אני, בּני, מבינה אני… – אָמרה הזקנה בּקוֹל נמוּךְ והבּיטה אֶל כּלָתה בּמבוּכה.
– אִשה טוֹבה היא, ורק בּעלת־בּיִת קפּדנית, יִשמרנוּ אלוֹהים ויצילנוּ! הוֹסיף הבּן לדבּר בּאוֹתוֹ הטוֹן וחָבק לאִשתּוֹ בּכתפיה. – וכי פּיללתּ, אִמא יקירה, למצוֹא כּלה נאָה כּזוֹ, קצוּצת־שׂיער וּבמשקפיִים? כּךְ הוּא הנוֹסַח פּה, עליִךְ לָדעת. לכשתּרצי, תוּכלי לקרוֹא לה בּשמה היהוּדי – פייגה־לאָה. סבתה קראה לה כּךְ.
– אַל־נא, בּבקשה, לא פייגה־לאָה! – התריסה מרת רבּינס נגד בּעלָה בּמין לָשוֹן שרוּבּה אַנגלית וּמיעוּטה יהוּדית, התחַמקה מזרוֹעוֹתיו ועיקמה פּניה. – אֵינני אוֹהבת אֶת כּל העניין הזה!
מן החדר הסמוּךְ בּאוּ לנַשק את האֵם הזקנה גם שני בּניו של מַר רבּינס. הבּכוֹר, נַער בּן ארבּע עֶשׂרה, צהוֹב־שׂיער וּכחוֹל־עֵינַיִים כּאִמוֹ, ניגש אֶל הזקנה בּרגל ישרה, שאל אֶת אָביו בּדרךְ־הילוּכוֹ בּקוֹל אָדם מתוּן ודייקן, הרוֹצה לָדעת בדיוּק אֵת אשר לפניו: “הזאת היא האֵם הזקנה?” – ועמד ונשק לה מתּוֹךְ קרירוּת מַעשית, כּאִיש מנוּמס, היוֹדע לקיים אֶת חוֹבתוֹ בּשעתה. וּכנגדוֹ הצעיר, נַער כּבן עֶשׂר, בּעל עֵינַיִים שחוֹרוֹת ושׂוֹחקוֹת כּאָביו, התרגש והאדים כּוּלוֹ, בהרגישוֹ על צוָארוֹ את ידיה הצנוּמוֹת והרוֹעדוֹת של אִמוֹ־זקנתוֹ, שבּאה אליהם מעֵבר לים.
– שניהם גוֹיִים! גוֹיִים גמוּרים! – העיד עליהם אביהם בּבת־צחוֹק של אִיש מאוּשר. – אֵינם יוֹדעים אפילוּ מלה יהודית אֶחָת. נַערי אמריקה, עליִךְ לָדעת!
הזקנה ישבה לפני בּני־משפּחתּה החדשים בּטרקלין הנאֶה מרוּחקת וּמַחרישה, הבּיטה בּלב מהסס אֶל בּרק העוֹשר הזר אשר מסביב, החזיקה בּאֶצבּעוֹתיה הנקשוֹת והרוֹעדוֹת בּצרוֹרה המוּנח לרגליה, כּמבקשת בּוֹ סעד וסיוּע בּסביבה נכרייה זוֹ. בּני־הבּיִת עמדוּ לפניה ושתקוּ אַף הם, התבּוֹננוּ מתּוֹךְ ציפּייה סַקרנית אֶל הזקנה הקטנה וּקמוּטת־הפּנים, שנראתה פּה משוּנה כּל־כּךְ בּשביסה אשר לראשה וּבמַלבּוּשה הנוֹשן, הרחב והשחוֹר. דוֹמה היה, כּאִילוּ סרה זוֹ אל הבּיִת רק לרגע, ועוֹד מעט תּקוּם ותקח את צרוֹרה ותלךְ מפּה אֶל המקוֹם אשר משם בּאה. הראשוֹן, אשר הפריע את הדוּמייה, היה הנַער הבּכוֹר, הלָה פּרש מן החבוּרה, כּמי שקצה נַפשוֹ בּכל העניין הזה, התהלךְ רגָעים אחָדים בּחדר בּעֵינַיִים נשׂוּאוֹת אֶל התּקרה, וּפתאוֹם ניגש אֶל הקיר וטפח עליו בּכף ידוֹ טפיחָה נמרצת.
– זבוּב! – קרא כּאִילוּ מתּוֹךְ נזיפה אֶל בּני־הבּיִת הנבהלים, בּבארוֹ להם אֶת פּשר המַעשׂה אשר עשׂה.
כּשנשארוּ שניהם בּחדר לבדם, הרימה הזקנה את ראשה אֶל בּנה, וּבחנה אוֹתוֹ שעה קלה בּעֵיניה הכּבוֹת באֵין אוֹמר וּדברים. אַחַר־כּךְ נשתּרבּבוּ שׂפתיה ועֵיניה מלאוּ דמעוֹת:
– אבל מַה תֹּאמַר, ראוּבלי, למַכאוֹב כּמַכאוֹבי? מתה, מתה עלי גם שפרהלי… בּת אַחַת נשארה לי מכּל מַחמַדי, ולָקח גם אוֹתה אלוֹהים… כּוּלָם, כּוּלָם הלכוּ ממני, ונשאַרתּי אני לבדי, כּחרס הנשבּר… והוּא חתני, אוֹי ואבוֹי לשנוֹתי, לא המתּין אפילוּ שנה אַחַת וּמיהר ולָקח לוֹ אַחרת, אֵם חוֹרגת ליתוֹמי בּתּי העלוּבים. כּלוּם יכוֹלתּי לראוֹת כּל זאת בּעֵינַי?… והנה בּאתי אֵליךָ, בּני. קראת לי – וּבאתי. כּי מי יֶש לי עוֹד בּעוֹלָמי, בּעווֹנוֹתי הרבּים?… נשׂאתי אֶת עצמוֹתי הזקנוֹת לאמריקה, אַף כּי אלוֹהים יוֹדע את לבּי, כּמה קשה לי להיוֹת למַעמסה עליךָ ועל אִשתּךָ ועל ילָדיךָ שיִחיוּ, אשר גם את לשוֹנם לא אָבין…
אַל־נא, אַל־נא, אִמא! אַל־נא, יקירתי! – התרגש מַר רבּינס, ישב ליד אִמוֹ והחליק לה על שכמה הכּפוּף בּרחמים רבּים. – חָלילָה לָךְ… אַדרבּה, להיפךְ… שנינוּ, אני עצמי וגם היא, כּלוֹמַר פלוֹרנס, נכוֹנים אָנוּ בּכבוֹד גָדול!… הנה תּתרגלי אֵלינוּ ועוֹד תּשׂבּעי נַחַת ממנוּ. אָמנם אֵינה דוֹמה אמריקה ליוּרוֹפּ. הרבּה דברים נראִים פּה מתּחילָה שלא כּדרכּם… אבל הלא לכךְ היא אמריקה! אמריקה, עליִךְ לָדעת, אִמא יקירה, שוֹוָה בּכּל. משלמת היא בּיד רחָבה. יֶש לָה לאמריקה די והוֹתר!
מַר רבּינס קם מעל הכּיסא, עישן סיגָרה, העמיק ידיו בּכיסי מכנסיו, התמַתּח בּכל מלוֹא קוֹמתוֹ, הבּיט אֶל אִמוֹ הזקנה בּעֵינַיִים מַבריקוֹת ודיבּר בּחוֹם:
– היוֹדעת אַתּ, אִמא יקירתי, כּי אִיש עשיר אני פּה, תּוֹדה לָאֵל? לכמה, סבוּרה אַתּ, עוֹלה הוֹני עכשיו, הא, אִמא?
הלא לָךְ מוּתּר לגלוֹת את הסוֹד. חוֹששני, שבּמאָה אֶלף לא תּקני אוֹתי כּיוֹם הזה! אִם נַרצה אֶת זה לכסף יוּרוֹפּ – לכמה יעלה אֵיפוֹא הדבר? ועדיִין לא הבאתי בּחשבּוֹן אֶת הבּיִת הזה עם הגן והכּלים והתּכשיטים – כּוּלָם שלי הם! בּעֶצם ידי עשׂיתים! בּעֶשׂר אֶצבּעוֹתי אֵלה! אָמנם מַיִם רבּים עברוּ על ראשי עד אשר הגעתּי לעמידתי זאת!…
וּמַר רבּינס עמד לסַפּר לפני אִמוֹ הזקנה בּרגש של נצחוֹן את פּרשת התּלָאוֹת, אשר מצאוּהוּ בּשנים הראשוֹנוֹת לבוֹאוֹ לאמריקה, ואֵת כּל המַעשׂה אשר עשׂה עד הגיעוֹ למַעמדוֹ הנכוֹן כּיוֹם הזה. והאֵם הזקנה ישבה כּפוּפה ונפעֶמת והקשיבה בּפנים עגוּמים וּמגחכים לא אֶל דבריו, אֶלָא אֶל קוֹלוֹ, שהלךְ ונצטלל ונתבּרר לה יוֹתר ויוֹתר ונשמַע לאָזניה הכּבדוֹת מזוֹקן כּקוֹל ידוּע ויקר מימים רחוֹקים: קוֹל בּעלָה, קוֹל בּעלָה המת לכל טעמיו וּתנוּעוֹתיו!
שמוֹנה עֶשׂרה שנה!… – דיבּר הבּן מרוֹב רגשוֹתיו, בּהַשיבוֹ מפּיו את עשן הסיגָרה אֶל התּקרה. – כּמה הרפּתקאוֹת עברוּ על ראשי מאָז ועד עתּה!… היוֹדעת אַתּ, אִמא יקירתי? בּוֹאי וּראִי, כּמה משוּנה הדבר הזה, חי נַפשי… נזכּר אני עתּה… בּימים הראשוֹנים, כּשהיִיתי חַי פּה על לחם ודג מלוּחַ ונוֹשׂא עדיִין אֶת נַפשי לָשוּב הבּיתה, היִיתי שוֹכב על משכּבי בּלילוֹת, חוֹשב מַחשבוֹת וּמציֵיר לעצמי, כּיצד אָשוּב אֶל אַבּא ואִמא לָנוּחַ קצת, כּיצד אֵשב בּעֶרב אֶל המיחַם לסַפּר לָכם דברים רבּים, אשר ראִיתי ואשר עוּניתי פּה בּנכר, בּימי עניִי וּמרוּדי… ימים ושנים שמַרתי בּלבּי את הדברים ההם… אַךְ מאָז עברוּ מַיִם רבּים, והכּל נשתּנה ונתחַלף. וּבינתיִים מת גם אַבּא… והנה בּאת אַתּ היוֹם אֵלי לאמריקה, הבאתיךְ, תּוֹדה לָאֵל, בּמַחלקה הראשוֹנה, אֶל הבּיִת הזה, עם רהיטים יקרים, עם תּכשיטים, עם… עם… כּל טוּב… ועכשיו, כּשאני רוֹצה לזכּוֹר את כּל הדברים ההם, לא אוּכל להעלוֹתם על זכרוֹני בּשוּם אוֹפן… וואֶל, נַאטהינג דוּאִינג… 1 שכחתּי הכּל… אֶת העיקר שכחתּי…
בּפתח החדר נראתה מרת רבּינס, והיא מַישירה את משקפיה לעֵיניה ושוֹאֶלת, בּלי פּנוֹת אֶל שוּם אִיש, בּנעימוּת קרירה:
– אוּלי רוֹצה אֵם לאכוֹל? השוּלחָן ערוּךְ.
– רוֹצה אַתּ לאכוֹל, אִמא? – חָזר מַר רבּינס על שאֵלת אִשתּוֹ.
– לא, בּתּי, אֵינני רעֵבה, – ענתה הזקנה וּפנתה אֶל כּלָתה בּחיבּה גלוּיה.
– אִם אֵם רוֹצה לאכוֹל, אֵין לה לירוֹא, – הֵרַכּה בּעלת־הבּיִת אֶת קוֹלָה. – עשׂינוּ בּבּיִת הכּל כּשר.
הזקנה הרימה אֵליה את עֵיניה בּתמהוֹן.
פלוֹרנס אוֹמרת… – עמד הבּן להסבּיר לאִמוֹ, כּשהוּא מעיף בּאִשתּוֹ עֵינַיִים מתרעמוֹת־מתחַננוֹת. – כּלומַר, כוונתה של פלוֹרנס היתה, כּי בּביתנוּ הרי הכּל… כּלוֹמַר, כּי… כּי נוֹהגים אנַחנוּ בּביתנו כּיהוּדים גמוּרים… כּלוֹמַר, כּי מַאכלנוּ הוּא כּשר… סטריקטלי כּשר…2 אֵין לָךְ לחשוֹש חָלילָה לשוּם דבר…
– חַס ושלוֹם! – התחַלחלָה הזקנה.
ב
את אַרגז הספרים העמידוּ בּחַדרה הקטן של הזקנה, שיִיחדוּ לה בּפינַת הבּיִת, סמוּךְ לחדר הילָדים. הזקנה עמדה לטפּל בּאַרגָז בּפנים נכלָמים ודוֹממים, פּתחה אוֹתוֹ לעֵיני שני נכדיה, פּישפּשה והוֹציאָה מבּין הספרים הגדוֹלים והישנים שני סידוּרי־תפילה קטנים חדשים והוֹשיטה אוֹתם לידי הנערים בּרמיזה אִילמת. הנַער הבּכוֹר פּתח את הספר הקטן והזר ועיֵין בּוֹ בּלא אֵימוּן, וּמיד חָזר והניחוֹ בּאַרגָז בּתנוּעה של בּיטוּל, כּאָדם האוֹמר: “מַה יוֹשיעֵני זה?” ורק אָחיו הקטן היה שׂבע־רצוֹן ממַתּנַת הסבה: כּשקיבּל את הסידוּר, מיד יצא אִתּוֹ אֶל חַדרוֹ, וכעבוֹר רגָעים שב, ניגש אל הזקנה, הראה אוֹתה בּאֵין אוֹמר וּדברים, כּי מַתּנתה יקרה לוֹ – הוּא כּרךְ את הספר הקטן בּתכריךְ נייר צהוֹב; בּשעת מַעשׂה הבּיט אֵליה בּעֵינַיִים מאִירוֹת מטוּב־לב. הזקנה החליקה לוֹ על ראשוֹ המגוּלה בּגיחוּךְ נוּגה, כּמוֹ שמַחליקים ליֶלד חָביב מילדי הגוֹיִים.
את מנוֹרוֹת־הכּסף קיבּלה מרת רבּינס מידי חמוֹתה בּתנוּעת־ראש קלה ואָמרה: “יפה!”. למחר מצאה הזקנה אֶת המנוֹרוֹת על שוּלחַן חַדרה, כּשהן מצוּחצחוֹת וּמַבהיקוֹת כּחדשוֹת ונרוֹת־שעוָה נעוּצים בּהן. מַר רבּינס הסבּיר אַחַר־כּךְ לאִמוֹ בּבת־צחוֹק של התנַצלוּת, כּי המנוֹרוֹת הלָלוּ הבּאוֹת מיוּרוֹפּ אֵין זיווּגָן עם כּלי־בּיִת אמריקאִיים עוֹלה יפה. אָמנם הוּא עצמוֹ אֵינו מַשגיח בּדברים אֵלוּ, אבל היא, כּלוֹמַר פלוֹרנס, מַקפּידה על סדרי הבּיִת בּמאוֹד מאוֹד. על כּל פּנים, הלא היא בּעלת־הבּיִת, וילידת המקוֹם, ויוֹדעת בּנוֹסַח אמריקה יוֹתר מכּוּלָנוּ. נַאטהינג דוּאִינג!…
בּימים הראשוֹנים הוֹליךְ הבּן אֶת אִמוֹ בּכל פּינוֹת בּיתוֹ, הוֹרידה אֶל המַרתּף, הראָה אוֹתה אֶת הכּלים הנאִים אשר ממַעל ואת התּנוּרים הנפלָאִים אשר מתּחת, לימדה פּרק בּשימוּש הפּחָם להסקה וּבהכנת מַיִם רוֹתחים, וּבדרךְ־הילוּכוֹ קרא בּמחיר כּל דבר ודבר והרצה אוֹתוֹ תּוֹךְ־כּדי־דיבּוּר לכסף “יוּרוֹפּ”. ואָז נהגה והביאה גם אֶל גנוֹ, מנה לפניה אַחַד אֶחָד את גידוּלָיו ואת נטעיו ואת גדר־השׂיחים אשר לוֹ – כּוּלָם מַעשׂה ידיו להתפּאֵר. הימים היו ימים מעוּננים בּשלהי קיִץ, וּמכּל מַעשׂי ידיו של מַר רבּינס לא נשתּיירוּ בּגן הקטן אֶלָא נטעֵי עֵצים רכּים, שכּבר התחילוּ להשיר את עליהם, וצמחי חַסה שלא נַעשׂוּ יפים, הנעוּצים פּה ושם בּגוּמוֹת הערוּגוֹת החרבוֹת. מַר רבּינס נוֹכח מיד, כּי בּעצמוֹ של דבר עדיִין אֵין לוֹ פּה מַה להראוֹת, ואוּלָם הבטח הבטיחַ אֶת אִמוֹ, כּי כּעבוֹר עֶשׂר אוֹ עֶשׂרים שנה יעלה ויִצמַח הגן הזה כּפרדס נהדר. וכאשר יִבנוּ בּשכוּנה זוֹ מסילת־בּרזל מתּחת לָאדמה – אָז יִגדל מחיר הבּיִת עם הגן פּי־עשׂרה. בּכסף יוּרוֹפּ יעלה אֵיפוֹא הסַךְ הזה בּעֶרכּךָ לחתיכה הראוּיה להתכּבּד!… הזקנה שמעה את הדברים הזרים והרחוֹקים האֵלה, ניענעה ראשה לעוּמַת בּנה הצוֹלחַ והמאוּשר בּגיחוּךְ נוּגה וּמיַתּר והתּבּוֹננה על סביבוֹתיה מתּוֹךְ עגמַת־נפש רבּה. בּיתוֹ של מַר רבּינס נמצא בּאַחַד הפּרבּרים החדשים מחוּץ לָעיר, בּמקוֹם שוֹקט ושוֹמם, וּמאַחרי הגן, מתּוֹךְ הערפל הקל, נשקפה עזוּבת שׂדוֹת חשׂוּפים וּדרכים מאוּבּקוֹת, הנמשכים והוֹלכים למרחַקי יערים מַשחירים – רחבוּת שוֹממה ונכרייה ללב מיצר וּבוֹדד.
אַחַר־כּךְ התחיל מַר רבּינס לנסוֹע העירה מדי יוֹם בּיוֹמוֹ לרגל עסקיו, והזקנה תּעתה בּחדרים המפוֹאָרים, כּפוּפה ודוֹאֶגת, כּמבקשת דבר שאָבד לה. אוֹ שהיתה יוֹשבת שעוֹת רצוּפוֹת אֶל שוּלחַן חַדרה וּמעפעֶפת בּעֵיניה הדוֹעכוֹת לעוּמַת מנוֹרוֹת־הכּסף המצוּחצחוֹת, המַבריקוֹת בּברק עתּיק וּמשוּמר מימים רחוֹקים. מן החדרים הסמוּכים השוֹקטים הגיע לפעמים קוֹלָה של מרת רבּינס בּדבּרה עם המבשלת – קוֹל קפּדני ותקיף של שׂוֹררת בּביתה. פּעמים היוּ נכנסוֹת אֵצל בּעלת־הבּיִת שכנוֹתיה הצעירוֹת לבקרה, ואָז נשמַע ללא הפוּגָה קוֹל דברים עליזים וּצחוֹק זר צוֹהל, שהחריד את הזקנה מהירהוּרי־יגוֹנה וּבילבּל את המַראוֹת והחלוֹמוֹת, המרחפים לפניה בּחָזוֹן רחוֹק.
פּעם אַחַת, כּשתּעתה מחדר אֶל חדר, נכנסה בּחשאי למיטבּח, אֶל המבשלת הכּוּשית, עמדה רגע בּפּתח כּחוֹככת, כּמי שנכנס למחיצה זרה וּבלתּי־בּטוּחָה. האִשה הכּוּשית הסבּירה לה פּנים שׂוֹחקוֹת מטוּב־לב, חָשפה את שיניה הלבנוֹת המַבהיקוֹת, הגישה לה כּיסא ורמזה לה מתּוֹךְ יִראַת־הכּבוֹד לָשבת. הזקנה התבּוֹננה רגָעים אחָדים בּסַקרנוּת רבּה אֶל שחרוּרית־פּניה הנוֹצצת של הכּוּשית השמנה, שנראתה לה מקרוֹב כּחזיוֹן־פּלא. אַחַר־כּךְ נתנה את לבּה מתּוֹךְ אוֹתה סַקרנוּת להתבּוֹנן אל דרכי עבוֹדתה. וּפתאוֹם ראתה דבר זר וּמַבהיל, שזיעזע את נַפשה עד היסוֹד. נבוּכה ונסערה, בּעֵינַיִים מַחשיכוֹת, יצאה מן המיטבּח. מגוֹדל הבּהילוּת לא מצאה את הדרךְ אל דלת חַדרה, פּתחה דלת אַחרת ונתקלה שם בּכלָתה, שעמדה מפוּרכּסת וחצייה ערוּמה לפני הראִי והידקה לגוּפה את המחוֹךְ. זוֹ הפנתה אֵליה את עֵיניה הקרוֹת בּתמהוֹן וקראה קשוֹת:
– מה רצוֹנה של אֵם בּכאן?
באוֹתוֹ עֶרב, בּשעת הסעוּדה, לא טעמה הזקנה כּל מַאכל על השוּלחָן, השתּמטה מפּני בּנה בּהתנַצלוּת, כּי חָשה היא בּראשה. ואוּלָם כּשעברוּ יוֹם ויוֹמַיִים והאֵם סירבה לאכוֹל, נבהל מַר רבּינס ונכנַס לחַדרה לחקוֹר לפשר הדבר. ואָז התחילה פּתאוֹם לבכּוֹת וּלהתחַנן לפניו, כּי יִתּן לה רשוּת להחיוֹת את נַפשה בּביתוֹ בּמַאכלי־חָלָב בּלבד, אוֹ כּי ירחם על שאֵרית ימיה וישיב אוֹתה דרךְ הים למוֹלדתּה ולעיירתה.
– לא אוּכל, בּני, לא אוּכל לעמוֹד בּזה… – בּכתה הזקנה בּקול נחלָש. – כּמה עוֹד נשאַר לי לחיוֹת בּעוֹלָמי? לא אוּכל, בּני, להעביר על טבעי…
– אבל מה ראִית שם? – תּמַה מַר רבּינס, כּוּלוֹ נבוֹךְ. – דוֹמה, שעשׂינוּ הכּל כּשר… אפילוּ כּלים חדשים קנינוּ… סטריקטלי כּשר…
– בּוַדאי כּשר, בּני… וכי מה אני אוֹמרת חָלילָה? אבל לא אוּכל להעביר על טבעי, לא אוּכל, ראובלי…
עד חצוֹת הלילה נשמַע מחדר־משכּבם של בּעלי־הבּיִת קוֹל דברים וּטענוֹת – קוֹל־הסוֹפּראנוֹ הנמרץ והמפקד של מרת רבּינס, וּלעוּמתוֹ קוֹל־הבּאריטוֹן הרךְ, הנכנע והמתחַנן, של מַר רבּינס. וּלמחר בּבּוֹקר בּא מַר רבּינס אֶל חדר אִמוֹ בּפנים צוֹהלים, מגוּלָחים ורענַנים, כּדרכּוֹ:
– וּבכן, אִמא יקירה, הכּל אוֹלראַיט! וכי מַה סבוּרה היִית, שבּאת אֵלי לאמריקה לרעוֹב חָלילָה? אָכן תּכלית נאָה היא זוֹ, בּי נשבּעתּי!… בּקיצוּר, אִמא יקירתי, הכּל נתיישב בּעֶזרת השם יִתבּרךְ על הצד היוֹתר טוֹב! מן היוֹם הזה והלאה תּבשלי לָךְ את ארוּחָתךְ כּחפצךְ וּכטעמךְ. בּשׂר כּשר ניתּן לָךְ מן המוּבחָר, כּשר לכל הדעוֹת, עם חוֹתמת כּשרה – ואַתּ עשׂי בּוֹ כּכל אַוַת נַפשךְ: מלחי לָךְ, הדיחי לָךְ, בּשלי לָךְ ואִכלי להנאָתךְ!
וּמאָז התחילה הזקנה להכין את סעוּדתה לעצמה. בּוֹשה וַאשמה עמדה בקרן־זוית חבוּיה בּמיטבּח, מצמצמת עצמה וּמַאפילָה על מלאכתּה, וטיפּלָה מתּוֹךְ יגוֹן אִילם בּארוחַת־יוֹמה. אַחַר־כּךְ התבּוֹדדה בּחַדרה לפני קערתה, יוֹשבת ותוֹהה עליה שעה ארוּכּה בּלי נוֹע.
כּשהתקדש ליל ראש־השנה, חָבש מַר רבּינס לראשוֹ צילינדר חָדש שקנה לכבוֹד אִמוֹ, קרא לשני נעריו, וכוּלָם הלכוּ עם הזקנה אל בּית־הכּנסת.
– כּסבוּרה אַתּ, אִמא, שזה הוּא בּית־הכּנסת של עיירתנוּ? – התפּאֵר הבּן בּדרךְ הליכה לפני אִמוֹ. – הנה תּראִי, מַה טיבם של בּתּי־הכּנסיוֹת, שקוֹלוּמבּוּס בּוֹנה ליהוּדיו בּאמריקה. חַייִךְ שבּית־כּנסת כּזה לא תּקני בּחצי מיליון!…
דחוּקה בּתוֹךְ קהל רב וצפוּף, הדוּר וּמַבהיק בּמַלבּוּשים יקרים, ישבה הזקנה הקטנה ליד בּנה בּלבוּש־החַג הרחב, הלָבן־כּתמתּם, בּשביס־המשי המסוֹרג על־גבּי הפּאה הנכרית וּבעגילים העתּיקים המתנוֹעעים בּאָזניה. בּישיבתה זוֹ הפנתה את ראשה הרוֹעֵד לכל העברים, הבּיטה בּעֵינַיִים תּוֹהוֹת, ראתה סביבה המוֹן גברים רחבי־כתפיִים, כּרסניים, בּעלי פּנים שמנים, חילוֹניִים ונהנים מעצמם, ראתה נשים בּריאוֹת־בּשׂר, עדוּיוֹת וַחשׂוּפוֹת צוָאר, מַבריקוֹת בּזהב שיניהן, שמעה דיבּור זר, שאוֹן חילוֹני עליז, צחוֹק רם, הפּוֹרץ מגרוֹנוֹת שׂבעים וּמלבבוֹת בּוֹטחים ושאנַנים. מרחוֹק, ממַעל לראשי הקהל, נגלָה החַזן בּלבוּשוֹ הלָבן, המשוֹררים התייצבוּ בּמַקהלָה בּכוֹבעֵיהם השחוֹרים, כּאַנשי־חַיִל בּמַערכה, פּצחוּ רינה זרה וקרה, ששטפה והלכה הרחק מן הלב. בּחוֹם האַויר הדחוּס כּאִילוּ נשבה רוּחַ קרה של חוֹל, והאוֹרוֹת הבּהירים של מנוֹרוֹת־החַשמַל כּהוּ והוּעמוּ. הזקנה ישבה לפני המַחזוֹר הישן והבּיטה אֶל דפּיו המכוּרכּמים בּפנים אִילמים ושוֹממים. כּל חרדת־הקוֹדש לקראת ימי־התּשוּבה הנוֹראִים, אשר תּקפה אוֹתה בּבדידוּתה בּנכר בּיֶתר עוֹז, פּגה פּתאוֹם מאֵליה. נַפשה נתערטלה ונתרוֹקנה, והיא עצמה עֵיניה, היתה כּמתעלפת, שקעה בּחשכת תהוֹם רבּה.
– אֵין אלוֹהים פּה… – נישׂא בּמוֹחָה המַשמים רעיוֹן קר מַחריד־לב. – אֵיננוּ, אֵיננוּ…
אַחַר־כּךְ, כּאשר ישבוּ בּביתוֹ של מַר רבּינס אֶל סעוּדת־עֶרב של חַג והתחילוּ לצלצל בּכפּוֹת־הכּסף, התחַמקה הזקנה בּחשאי מחדר־האוֹכל, נרדפת מריחַ הלפתּן החַם והשמן, שהיה לה עתּה לזרא עד מַחנק־נפש. פּרשה לחַדרה הקטן, התייצבה שם לפני החַלוֹן, הנשקף אֶל חשכת שׂדוֹת דוֹממים ואֶל שמַיִים אפלים וריקים, עמדה כּשבוּיה לפני חַלוֹן כּלאָה הנידח, כּוּלָה קוֹפאת בּתפילה אִילמת, בּלא כּוונה וּבלא דברים, ערוּכה לאֵל רחוֹק ונעלם מעֵבר לימים, בּעיירתה הרחוֹקה.
ג
הגיעוּ ימי־סתיו קוֹדרים וּגשוּמים עם לילוֹת ארוּכּים ושוֹממים, והזקנה הרגישה יוֹתר ויוֹתר בּבדידוּתה הקוֹדרת. חַלוֹן חַדרה נשקף אֶל חָצר גדוּרה, צרה וַארוּכּה, שבּה היוּ מתייבּשים בּגדי־לָבן מכוּבּסים, תּלוּיִים שוּרוֹת־שוּרוֹת בּחבלים מתוּחים. הזקנה ישבה שעוֹת ארוּכּוֹת אֶל החַלוֹן, הציצה אל שוּרוֹת הלבנים, המנַפנפים בּאַויר הכּהה, והירהרה על שאֵרית ימיה, העוֹברים עליה בּמקוֹם זר וּמוּזר ללא קרבת אלוֹהים ואָדם, ללא חסד וחנינה לנַפשה האבלה. פּעמים היתה מנַמנמת בּישיבתה זוֹ, וּסביבה מרחפים בּעלָטה המוֹן דמוּיוֹת וּצלָלים נשכּחים מימי העבר הרחוֹק, וּבעלָה מתהלךְ בּתוֹכם בּקוֹמתוֹ הזקוּפה וּבזקנוֹ השחוֹר, ניגש אל גיגית המַיִם אשר בּפּרוֹזדוֹר ליטוֹל את ידיו, ושב וּמתהלךְ בּעלָטה וּמזמר תּפילָתוֹ בּהמייה מתוּקה, קרוֹבה ועגוּמה, המרמזת על מנוּחַת־עוֹלָמים.
וּבבית בּנה נפל דבר חָדש בּימים ההם. מַר רבּינס קנה לעצמוֹ אַבטוֹמוֹבּיל, וכל הבּיִת נתעוֹרר לחַיִים חדשים לרגל המאוֹרע הגָדוֹל. הכּל לימדוּ ידיהם להנהיג אֶת המכוֹנית: הבּעל ואִשתּוֹ, וּשני אַחיה של מרת רבּינס הגָרים בּשכוּנתם, ושוּתּפוֹ של מַר רבּינס, שבּא פּעמים אחָדוֹת מן העיר לראוֹת אֶת החידוּש בּעֵיניו. מַר רבּינס עצמוֹ התהלךְ כּל הימים בּזרוֹעוֹת חשׂוּפוֹת עד המַרפּקים וּבפנים מפוּחָמים וּמַבהיקים, כּוּלוֹ עסוּק וטרוּד בּאָשרוֹ החָדש, כּאִיש אשר ההצלָחָה פּתחה לוֹ אֵת כּל צינוֹרוֹת השפע וידיו קצרוֹת מקבּלו בּבת אֶחָת. פּעם אַחַת נכנַס אֶל חדר אִמוֹ הזקנה בּפנים צוֹהלים מתּוֹךְ נצחוֹן:
– היוֹם כּמעט הרגתּי אִיש בּמכוֹניתי… ואַתּ, אִמא יקירה, עדיִין יוֹשבת סגוּרה וּמסוּגרת בחַדרךְ ואוֹמרת בלבּךְ, כּי מלבד כּוּתּנוֹת וּפוּזמקאוֹת של נשים ותחתּוֹנים לבנים אֵין אמריקה מַצמיחָה כּלוּם… חַכּי כּמעט רגע – הבה אֶלמד את תּוֹרת בּעלי־עגָלָה על־בּוֹריה, אָז אֶקחךְ עמי ואַראֵךְ את חמדת האָרץ הזאת!…
בּערבים היוּ אוֹרחים מתכּנסים לבּיִת, שכנים וּשכנוֹת, רוּבּם זוּגוֹת צעירים. היוּ יוֹשבים מסוּבּים לשוּלחָן, שוֹתים תּה וּמשׂחקים בּקלָפים עד שעה מאוּחרת. המנַצחת על המלָאכה היתה מרת רבּינס, שבּשעת משחַק הקלָפים נשתּנתה כּוּלָה ולא ניכּר מַראֶיה כּלָל: פּניה נתלהבוּ והאדימוּ, עֵיניה הכּחוּלוֹת בּערוּ בּאֵש זרה וּזכוּכיוֹת משקפיה נתערפּלוּ. בּשעת שתיית התּה קראוּ גם את הזקנה מחַדרה אֶל השוּלחָן. כּדי להנוֹת את אִמוֹ, פּתח מַר רבּינס את הגראמוֹפוֹן וערךְ עליו את התּקליטים היהוּדיים. מתּוֹךְ לחישת המכוֹנה נשמעוּ שירי בּדחָנים יהוּדים, נגינוֹת כּלי־זמר לחתוּנה, זמירוֹת המשׂחקים בּתיאַטראוֹת יהוּדים, וּבתוֹכם גם תּפילת כּל־נדרי. הזקנה ישבה בּתוֹךְ החבוּרה הזרה בּפנים נכנעים וּמבוּיישים, הקשיבה בתהייה אִילמת אֶל הקוֹלוֹת והניגוּנים הידוּעים, הבּוֹקעים ועוֹלים מתּוֹךְ לחישה צרוּדה, ושיותה לעצמה דמוּת־דיוֹקנוֹ של אוֹתוֹ היהוּדי האוּמלָל, שנחבּא אֶל כּלי־הקסמים, עשׂה את התפילה הקדוֹשה מין זמר למוֹשב־לצים, מכר את נַפשוֹ לשׂטן בּאגוֹרת־כּסף…
בלילות התהפּכה הזקנה על משכּבה בּנדוּדי־שינה וּבחלוֹמוֹת קשים. פּעם אַחַת ראתה בּחלוֹמה את עיר־מוֹלדתּה הקטנה בּמַראֶה חָדש: כּוּלָה בּנוּיה בּתּים חדשים וזרים, הנמשכים והוֹלכים למרחַקים. תּוֹעה היא בּרגליים כּוֹשלוֹת בּרחוֹב אָרוֹך וצר וּמבקשת אֶת בּיתה, בּמקוֹם שם יוֹשב בּעלה וּמחַכּה לה, אַך מימינה וּמשׂמאלָה מנַפנפים לבנים מתייבּשים וּמכסים מפּניה את אוֹר היוֹם. והנה היתה עלָטה, וּבתּה בּאה ממרחַק הגָן, רוֹמזת וקוֹראת לה, כּי תּבוֹא אַחריה. שם, שם תּמצא מנוֹחַ לרגליה הכּוֹאבוֹת! והיא עפה בּמכוֹנית, עפה וצוֹעֶקת אֶל בּתּה בּכל מַאמצי כּוֹחָה, כּי תּעמוֹד רגע, רק רגע אֶחָד, כּי בּלתּה תֹּאבד דרךְ בּתוֹךְ הכּוּתּנוֹת והפּוּזמקאוֹת הרבּים. וּבעוּפה – והנה המכוֹנית מתחַמקת מתּחתּיה, והיא נוֹפלת בּכל גוּפה על אַרגז מחוּשק בּרזל, שהוֹשלךְ החוּצה. “אַרגז הספרים!” – קוֹרא מאַחריה קוֹל גוּלגוֹלת אַחַת הצפה בעלָטה, גוּלגוֹלת המכשף היהוּדי, המזמר כּל־נדרי, והקוֹל מעוֹרר זוָעה, כּמאַיֵים וּמבשׂר רעה קרוֹבה.
מתּוֹךְ חלוֹמוֹת אֵלה היתה מתעוֹררת בּדוּמיית הלילה, שוֹכבת בפחד אִילם בּתוֹךְ החשיכה ותוֹפסת בּבהירוּת מַבהילה אֶת המרחָק הנוֹרא, המַבדיל בּינה וּבין העיירה הנעלָמה, ותוֹפסת אֵת כּל מוֹראָה של התּהוֹם, שנפתּחָה לפניה בּערוֹב יוֹמה.
פּעם אַחַת, בּבוֹקר מעוּנן, נכנַס בּנה לחַדרה בּפנים מגוּלָחים למשעי וּבשׂוֹרה בּפיו: לאֶחָד ממַכּיריו, היוֹשב לא־רחוֹק מפּה, מת אָביו הזקן, והרי אַנשי השכוּנה עוֹרכים לוֹ לוָיה נהדרה. הוּזמנו שנים עשׂר אַבטוֹמוֹבילים! וּמאַחַר שמרת רבּינס אֵינה אוֹהבת דברים כּאֵלה, לפיכךְ בּא להציע לפני אִמוֹ, כּי תּסע היא אִתּוֹ בּמכוֹניתוֹ ללוָית המת. ראשית, תּזכּה בּמצוָה גדוֹלָה: הנפטר יהוּדי חָסיד היה. אָמרוּ עליו, כּי מיוֹם בּוֹאוֹ לאמריקה לא בּא אֶל פּיו כּל אוֹכל, חוּץ מלחם וּבצלים. שנית, רוֹצה הוּא לכבּדה פּעם אַחַת בּנסיעה בּמכוֹניתוֹ. ודרךְ־אַגב תּראֶה בּעֵיניה בּית־קברוֹת יהוּדי בּאמריקה.
– בּית־קברוֹת יהוּדי?… – שאלה הזקנה ונבהלה מאוֹד ותמהה על עצמה, שבּכל ימי היוֹתה פּה לא העלתה על דעתּה אפילוּ פּעם אַחַת עניין גָדוֹל וחשוּב כּזה. את העיקר הסיחה מלבּה!
– סאֶמאֶטרי יִיקרא לָזה פּה, – הסבּיר לה הבּן בּנַחַת. – כּדאי יִהיֶה לָךְ לראוֹת את המַצבוֹת, שיהוּדי אמריקה מַציבים לעצמם על קבריהם! מוֹצאת אַתּ פּה מיני מַצבוֹת, הבּנוּיוֹת כּבתּים נהדרים ועוֹלוֹת, בּלא גוּזמה, לעשרוֹת אלָפים!
הזקנה לָבשה את מַלבּוּשה הרחב, שׂמה את השביס השחוֹר על ראשה ויצאה בּפיק־בּרכּיִים אַחרי בּנה. כּשישבוּ בּמכוֹנית לנסוֹע אֶל מקוֹם הלוָיה, הפךְ מַר רבּינס את ראשוֹ אֶל אִמוֹ ואָמַר לָה:
– אַל תּיראִי ואַל תּפחדי, אִמא! בּטחי עלי, כּי לא תּאוּנה לָךְ כּל רעה. נַעשׂיתי בּעֶזרת השם, בּעל־עגָלָה מוּמחה מאֵין כּמוֹני!
לפני הבּיִת, שבּוֹ נמצא הנפטר, הבהיקה שוּרה ארוּכּה של אַבטוֹמוֹבּילים שחוֹרים מצוּחצחים. על המרפּסת הרחָבה וּבפּרוֹזדוֹר הפּתוּחַ עמדוּ חבוּרוֹת אנשים, דיבּרוּ בּיניהם בּנַחַת, צחקוּ, עישנוּ סיגָרוֹת עבוֹת. מַר רבּינס בּירךְ אֶת מַכּיריו לשלוֹם וטפח בּדרךְ־הילוּכוֹ לכל אֶחָד על שכמוֹ בּפנים שׂוֹחקות. הזקנה צימצמה עצמה ליד הדלת והמזוּזה, עמדה שחוּחָה והבּיטה אֶל הנאספים, הסוֹבבים אָנה ואָנה בּפנים חילוֹניִים – אוֹתם הפּנים השׂבעים, העגוּלים, הנהנים מעצמם. הנשים חוֹזרוֹת בּין הגברים מקוּשטוֹת וּמפוּרכּסוֹת, כּאִילוּ בּאוּ על יוֹם טוֹב. וּבעל־הבּיִת עצמוֹ, בּנוֹ של הנפטר, עוֹמד נשען אל הקיר, כּשידוֹ האַחַת נתוּנה בּכיס מכנסיו, וּמדבּר ארוּכּוֹת על־פּי הטיליפוֹן בּקוֹל שוֹקט וּבוֹטח. לא נשמַע קוֹל בּכי וּמספּד, לא נראָה שוּם סימן של אבלוּת – לוָיה משוּנה!
– הלָאוּ, מַארקוּסל! – בּירךְ מַר רבּינס את בּעל־הבּיִת בּטפיחת־יד על שכמוֹ, לאַחַר שזה כּילה לדבּר על־פּי הטיליפוֹן. – אָמנם מת הזקן, הא? צר לי מאוֹד, בּי נשבּעתּי!… ואַף־על־פּי־כן, בּאמת אָמרוּ: לוּא לא ימוּתוּ צעירים מאֵלוּ… שמַע־נא מַארקוּס, שמא רצוֹנךָ בּמוֹשב רךְ בּתוֹךְ מכוֹנית חדשה – ואֶקחךָ עם מרת מַארקוּס אֵלָי. המכוֹנית ריקה – רק אני ואִמי הזקנה.
– וכי אוֹמר אַתּה להוֹבילוֹ היוֹם לקברוֹת בּיחד עם אָביו? הנח לוֹ, הלא עדיִין עוּל־ימים הוּא! – התלוֹצץ אֶחָד מן החבוּרה, וכל העוֹמדים מסביב בּפּרוֹזדוֹר הריעוּ לעוּמתוֹ בּצחוֹק. בּעל־הבּיִת עצמוֹ חָשׂף אַף הוּא את שיני־הזהב. ואוּלָם מיד נזכּר, כּי לא נאֶה לוֹ לצחוֹק היוֹם יחד עם שאָר הבּריוֹת, והקדיר את פּניו מתּוֹךְ הבּעה של כּוֹבד־ראש.
נפתּחָה דלת החדר הסמוּךְ ונגלָה אָרוֹן אָרוֹך וצר, מעוּטף שחוֹרים וּמכוּסה פּרוֹכת ישנה וּדהוּיה עם מגן־דויד לָבן. מבּעד הפּתח נזדקר ראש יהוּדי בּמגבּעת קשה ועמוּקה, היוֹרדת עד לאָזניו, בּזקן צהוֹב, קשה וגָזוּז וּבעֵינַיִים קשוֹת ורוֹגזוֹת.
– נוּ? לָמה אַתּם מתמַהמהים, לָמה? –קרא היהוּדי בּקוֹל צרוּד וּמפקד, כּמי שהעוֹלָם ניתּן הפּעם כּוּלוֹ בּרשוּתוֹ. – אַיֵה הבּן? יביאוּ לכאן אֶת הטלית, את הטלית יביאוּ לכאן!…
הלוָיה היתה חטוּפה וּמבוֹהלת. האַבטוֹמוֹבּילים טסוּ בּזה אַחַר זה בּשוּרה ארוּכּה, עברוּ בּמרוּצה על־פּני רחוֹבוֹת שוֹממים ושׂדוֹת חשׂוּפים, ונראוּ כּמַחנה שדים שחוֹרים דוֹלקים אַחרי המת, הבּוֹרח מפּניהם. הזקנה התנוֹדדה יחידית בּמרכּבת בּנה, הציצה בּלב נעכּר בּעד החַלוֹן הקטן, ראתה במרחָק בּניינים קוֹדרים וזרים, גשרי־ברזל מתנַשׂאים בּאַויר המעוּנן, כּתלוּיִים על בּלימה, מַעשנוֹת בּתּי־חרוֹשת מַשחירוֹת בּערפל. אַחַר־כּךְ עברה הלוָיה בּסימטוֹת נידחוֹת, בּין בּתּים ישנים וּרעוּעים, נתקלָה בּשוּרוֹת ארוּכּוֹת של קרוֹנוֹת גדוֹלים, טעוּנים פּחָם, עצי־בניין, סמַרטוּטי־נייר. האַבטוֹמוֹבּילים האִיטו מרוּצתם והתנוֹדדוּ מתּוֹךְ קפיצה על־פּני אַבני כּביש עקוּר ומעוּקם. מחַצרוֹת הבּתּים נראוּ פּה ושם מַצבוֹת־אֶבן מוּצגוֹת לראוָה, מתנוֹצצוֹת בּזהב אוֹתיוֹתיהן – מַצבוֹת יהוּדיוֹת וּמַצבוֹת נכריוֹת עם צלָבים בּראשיהן. לבסוֹף נגלוּ שׂדוֹת־סתיו עֵירוּמים עם גבעוֹת וּבקעוֹת שוֹממוֹת, עם אִילנוֹת בּוֹדדים, העוֹמדים אבלים על שלכתּם.
הלוָיה עמדה. המלווים יצאוּ ממכוֹניוֹתיהם ועברוּ לאַט אַחרי נוֹשׂאֵי המיטה דרךְ שער־הבּרזל, שנפתּח לפניהם לָרוָחָה. משני עֶברי הדרךְ, המרוּצפת חָצץ דק, הלבּינוּ מַצבוֹת גדוֹלוֹת וּקטנוֹת עם כּתוֹבוֹת אַנגליוֹת על־גבּיהן. נשקפוּ פּה ושם אָהלי־שיִש בּנוּיִים לתפאֶרת.
– הרוֹאָה אַתּ, אִמא, אֵת כּל הנַעשׂה פּה? – אָמַר מַר רבּינס לאִמוֹ, בּהוֹליכוֹ אוֹתה בּזרוֹעה, כּמי שמוֹליךְ את חבירוֹ לסַיֵיר את נכסיו. – אָכן לא רע פּה כּלָל, בּי נשבּעתּי!
גשם דק התחיל מטפטף, והמתעסקים נחפּזוּ לעשׂוֹת את מלאכתּם. ליד הקבר הפּתוּחַ עמדוּ שני גוֹיִים פּוֹלָניים וּמַגריפוֹת בּידיהם, ולסתוֹתיהם המגוּלָחוֹת והדוֹרסניוֹת הבּיעוּ קרירוּת של בּוז לכל התּכוּנה הנכרייה אשר לפניהם.
– אחוֹז בּראשוֹ, יוּזש! – קרא האֶחָד אֶל חבירוֹ בּקוֹל זוֹעֵם, בּהראוֹתוֹ בּמַגריפה על ראש האָרוֹן.
מיהרוּ לסתּוֹם אֶת הגוֹלל, והיהוּדי גזוּז הזקן הצהוֹב בּמגבּעת העמוּקה התחיל להתנוֹעע, נחפּז לקרוֹא את צידוּק־הדין בּקוֹל צרוּד וּבניגוּן זר, שנדמה כּשאוּל מן “אַקדמוּת” של שבוּעוֹת. אַחַר־כּךְ הפךְ את זקנוֹ הצהוֹב הקשה אֶל החבוּרה, שעמדה צפוּפה מסביב לגל־העפר הרענן בּפנים סַקרניים ונעצבים, ושאל בּקוֹל רוֹגז וּמפקד:
– נוּ? אַיֵה הבּן? קדיש! קדיש!…
הגשם חָזק והיה למטר סוֹחף. האַויר נתערפּל, וּמתּוֹךְ האֵד הכּהה, ההוֹלךְ ועוֹטה את השׂדוֹת העֵירוּמים, נשקפוּ גבעוֹת וּמַצבוֹת רחוֹקוֹת, כּדמוּיוֹת דוֹממוֹת מעוֹלָם אַחר. המלווים נחפּזוּ אל מרכּבוֹתיהם, בּרוּצם זה לפני זה. מַר רבּינס קרא אֶל מרכּבתּוֹ אחָדים ממַכּיריו, כּשפּתח לפניהם את הדלת בּפנים רטוּבּוֹת ושׂוֹחקוֹת. המכוֹנית התנוֹדדה שוּב על־פּני הכּביש המעוּקם, כּוּלָה שטוּפה בּמטרוֹת־עוֹז. הזקנה ישבה דחוּקה בּקרן־זוית, בּין גברים זרים מגוּלחי־פנים, עוֹצמת עֵיניה ושוֹקעת בּעירבּוּביה אפלה של הזיוֹת עמוּמוֹת, רוֹאָה בּחזוֹן עכוּר קרוֹנוֹת גדוֹלים וּשחוֹרים טעוּנים פּחָם, שׂדוֹת נידחים ושוֹממים בּקצה השמַיִים, מַצבוֹת זרוֹת מַבריקוֹת בּגשמי־סתיו, רוֹאָה את עצמה עזוּבה וּבוֹדדה בּחשכת בּוֹר, כּרוּתה מאלוֹהים וּמזכרון משפּחה, שוֹקעת ואוֹבדת בּתהוֹם רבּה.
כּשחָזרוּ מן הלוָיה הזמין מַר רבּינס את ידידיו אֶל בּיתוֹ לסעוֹד אֶת לבּם. מרת רבּינס העמידה לכבוֹד האוֹרחים ולכבוֹד הגשם מישרת־דוּבדבנים חריפה, והמסוּבּים נתחַממוּ, סיפּרוּ בּעניין הלוָיה, בּידחוּ את דעתּם בּכשלוֹנוֹ של האָבל בּאמירת הקדיש וצחקוּ בּכל פּה. בּעֶצם השׂיחָה נזכּר מַר רבּינס, כּי אִמוֹ לא הספּיקה בּבּוֹקר להכין לעצמה את ארוּחַת־יוֹמה הכּשרה, והלךְ אֶל חַדרה לראוֹתה. כּשניגש עד הדלת, נדמה לוֹ, כּי שוֹמע הוּא מן החדר קוֹל מוּזר, כּקוֹל תּינוֹק בּוֹכה בּחשאי. מַר רבּינס פּתח לאַט אֶת הדלת ונרתּע לאחוֹריו בּתמהוֹן:
על אַרגז הספרים ישבה אִמוֹ הזקנה ישיבה משוּנה, כּפוּפה וּקטנה משהיתה, והיא מנַענעת ראשה בּשתּי ידיה וּמייבּבת לעצמה בּקוֹל נהי חרישי, ללא תּקוָה וניחוּמים, כּיתוֹמה קטנה נשכּחה, עזוּבה מאלוֹהים ואָדם.
זה ימים רבּים אשר אַתּה רוֹאֶה את האִיש הזה בּרחוֹב־היהוּדים בּניוּ־יוֹרק, וכל מַה שתּרבּה לחשוֹב עליו, וכל מַה שתּתאַמץ לחדוֹר אֶל מהוּתוֹ, אִי אַתּה יכוֹל לעמוֹד על אוֹפיוֹ. מי הוּא וּמאַיִן בּא? – אֵין אִיש יוֹדע. מתּוֹךְ נימוּסיו וכל הליכוֹתיו נדמה, כּי היה האִיש מַשכּיל בּימי בּחרוּתוֹ וּמוֹצאוֹ מגזע בּעלי־בתּים חשוּבים; ואֶפשר אֵין זוֹ אֶלָא טעוּת הדמיוֹן. את דיבּוּרוֹ הוּא מתבּל תּמיד בּפסוּקים וּבמשלי־חכמים ואוּלָם על זהוּתם של פּסוּקים אֵלוּ ועל התאָמתם של המשלים לנמשלים אֵין אַתּה יכוֹל לעמוֹד בּשטף שׂיחָתוֹ. פּעמים נדמה לךָ, כּי אָמנם כּבר פּגשתּ את הפּסוּקים האֵלה בּספרים, אוֹ כּבר שמַעתּ אוֹתם בּחַיֶיךָ מפּי תּלמידי־חכמים זקנים, וּפעמים יִישמעו לאָזניךָ כּפסוּקיו של טוֹביה החוֹלב. אֵימתי בּא לָאָרץ החדשה? – אֵין לָדעת. מתהלךְ הוּא בּרחוֹב־היהוּדים כּתוֹשב, ולא כּתוֹשב בּלבד, אֶלָא כּאֶזרח, כּאֶחָד מותיקי האֶזרחים, כּאָב וּפטרוֹן, שאֵין דבר נעלָם מעֵיניו ואֵין דבר נַעשׂה בּעיר וּבציבּור בּלא השתּתּפוּתוֹ; ועם זה הוּא מדבּר גם על “אֶרץ־מוֹלדתּנוּ מעֵבר לים” בּחוֹם וּבקרבת־נפש, כּאִילוּ זה תּמוֹל בּא משם, וגם שם עדיִין עֵינוֹ צוֹפייה על כּל עניין וחפץ, וגם שם כּל דבר יִשק על־פּיו. בּן כּמה שנים הוּא? – אִילוּ היה מגדל זקן ושׂפם, אֶפשר היה לשעֵר את שנוֹתיו כּדי אַרבּעים, אוֹ גם כּדי חמשים; עכשיו שפּניו מגוּלָחים למשעי, הריהוּ נחשב כּעוֹמד מחוּץ לכל גיל. בּהתהלכוֹ בּחברת צעירים, הריהוּ צעיר לכל דבר, משתּף עצמוֹ בּהליכוֹתיהם וּבדעוֹתיהם וּבטעמם; וּבשבתּוֹ בּמסיבּת זקנים – קוֹמתוֹ כּאִילוּ מתכּוֹפפת מאֵליה, והוּא נאנח יחד אִתּם, מתגעגע על הישן ואוֹמר: “לא כּימינוּ הימים האֵלה!”
מה הוא לפי השקפתוֹ בּענייני אמוּנוֹת ודעוֹת: לאוּמי או מתבּוֹלל, בּוּרגָני אוֹ סוֹציאָליסט, עברי אוֹ אידישיסט, ציוֹני או מתנַגד לציוֹניוּת? – לכאוֹרה, הריהוּ ציוֹני וּלאוּמי אָדוּק. בּימי נַערוּתוֹ השליךְ פּעם אַחַת את נַפשוֹ מנגד ורתם עצמוֹ, יחד עם שאָר צעירים נלהבים, אֶל מרכּבתּוֹ של הרצל. ועם מַאכּס נוֹרדוֹי החליף גם מכתּבים: שלח לוֹ כּרטיס “לשנה טוֹבה” וקיבּל ממנוּ תּשוּבה חתוּמה בּעֶצם ידוֹ. ואוּלָם גם לדבּר סרה בּמתבּוֹללים וּלבטל אוֹתם ואֶת שיטתם בּמחי־יד אֶחד לא יִתּנהוּ לבּוֹ: גם לתוֹךְ חברתם הוּא מציץ בּנפש חפצה וּבפנים מאִירות, וּבשׂמחָתם גם לוֹ שׂמחה. בּיִיחוּד משתּתּף הוּא בּשׂמחָתם: בּשעת חדוָה אֵינוֹ מַבחין בּין קרוֹבים לרחוֹקים – הכּל קרוֹבים לוֹ. בּזמַן הבּחירוֹת בּאָרץ אַתּה רוֹאֶה אוֹתוֹ נרגָש ונלהב בּתוֹךְ חבוּרת הסוֹציאָליסטים כּאֶחָד משלָהם, ואַף־על־פּי־כן כּשהוּא יוֹצא מעם פּניהם וּפוֹגש על דרכּוֹ את בּעלי הצד שכּנגד ממַעמַד הבּוּרגָנים, אִם ריפּוּבּליקאִים אוֹ דימוֹקראטים, הוּא עוֹמד וּמוֹכיחָם בּכל חוֹם הלב, כּאָדם קרוֹב וּכשוּתּף גם לענייניהם: “לָמה אַתּם מתרפּים בּמלאכתּכם? בּוֹאוּ וּראוּ, מה הלָלוּ עוֹשׂים! הלא עוֹמדים הם לכבּוֹש אֶת כּל אִיסט־בּרוֹדוויי!”… בּעֶצם הריהוּ עברי, עברי נאמן, המצדד בּזכוּתה של ההברה הספרדית וּמַעמיד את כּיסאָם של בּן־יהוּדה וּמשפּחתוֹ מעל לכל כּיסאוֹת־הכּבוֹד בּאוּמה. מעיד הוּא על עצמוֹ, כּי אַף־על־פּי שהוּא עצמוֹ נתחַנךְ על בּרכּיהם – על בּרכּיהם מַמש! – של יהל“ל ודוֹליצקי, בּכל זאת גם המשוֹררים החדשים בּיאליק ורבניצקי אֵינם “חַייטים צוֹלעים על ירכם” – הרוּחַ לא יִקחם!… ואוּלָם בּשבתוֹ בּבית־הקהוָה, הקרוּאָה “קיבּצרניה”, בּחברת אִידישיסטים ותיקים, הריהוּ מוֹדה לפניהם בּפה מלא, כּי הלָשוֹן האִידית וסַפרוּתה על־כּרחכם שליטוֹת בּעוֹלָמנוּ – מַה יֵש כּאן לדבּר? הבּיטוּ אֶל המוֹדעוֹת המרוּבּוֹת בּעיתּוֹנים האִידיים ותראוּ!… ואִם יִקרה מקרהוּ של הד”ר זשיטלוֹבסקי לָצאת למלחָמה על הלָשוֹן העברית, מיד יֵרד אל חבוּרת־העברים הקטנה, המתבּוֹדדת בּבית־מזוֹן של חָלָב בּאַחַד המַרתּפים, יִצטרף אליהם לשתיית כּוֹס חָלָב ויוֹכיחם על פּניהם בּדברים היוֹצאים מן הלב: “לָמה אַתּם מַחרישים? לָמה לא תשיבוּ לוֹ לָזה אֶת חרפּתוֹ אֶל חיקוֹ? אִי, מלמדים, מלמדים!”
אֵצל הסַפרוּת היהוּדית – העברית והאִידית כּאֶחָת – אֵין כּמוֹהוּ אָדם קרוֹב. אָמנם מיוֹם שבּא לָאָרץ החדשה עדיִין לא נתן לבּוֹ לקרוֹא אפילוּ ספר אֶחָד, לא מן החדשים, ואַף לא מן הישנים. קוֹרא הוּא בּעיתּוֹנים רק אֶת הפיליטוֹנים ואֶת דברי־הפּוּלמוֹס החריפים בּין סוֹפר לחבירוֹ. ואוּלָם את הסוֹפרים היהוּדים, למקטנם ועד גדוֹלָם, הוּא מַעריץ בּכל התלהבוּת לבּוֹ וּמדבּר עליהם, כּדבּר אָדם על קרוֹביו, שבּכבוֹדם גם לוֹ כּבוֹד. את שם מנדלי הוּא מַזכּיר בּשׂחוֹק־נַחַת: “הסבא שלנוּ? יהוּדי פּיקח היה, מַמזר מאֵין כּמוֹהוּ!” אֶת פּרץ – אֵיזה פּרץ? פּרץ הירשבּיין אוֹ יהוּדה ליבּ? – אֶת יהוּדה ליבּ פּרץ ראה בּעֵיניו כּמה וכמה פּעמים בּווארשה בּפילירינה על שכמוֹ. ועם שלוֹם־עליכם שתה תּה בּבית־מזוֹן כּשר בּרחוֹב בּרוֹדוויי, כּלוֹמַר: שלוֹם־עליכם שתה תּה, והוּא עמד עליו לשמשוֹ. והקטנים, דגי־הרקק הלָלוּ, – על אַחת כּמה וכמה שהוּא מצוּי אֶצלם. מתהלךְ הוּא אִתּם בּאַהבה וּבאַחוָה וּברעוּת, טוֹפח על שכמם בּשעת רצוֹן מלפניהם, וּכשהוּא נפטר מהם, פּיו מלא תּהילתם: “אֵלה הקטנים עתידים להחזיר את העוֹלָם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ! גם פּוּשקין לא בּיוֹם אֶחָד נַעשׂה אָדם גָדוֹל!”
פּוֹגש אַתּה אוֹתוֹ בּכל אספה וּבכל מאוֹרע של פּוּמבּי: בּכנסיוֹת ציוֹניוֹת וּבועידוֹת של פּוֹעלים, בּכל אספוֹת ההטפה והמחָאָה למיניהן, בּכל נשפי סַפרוּת וזמרה, בּכל יִיסוּד של הסתּדרוּת ציבּוּרית חדשה וּבכל הצגה ראשוֹנה של מַחזה חָדש בּתּיאַטראוֹת. ויֵש אשר תּמצאֵהוּ גם בּועידה של רבּנים אוֹרתּוֹדוֹכּסים, ויֵש אשר תּפגשהוּ גם בּמשתּה־הילוּלים של חסידים. ותמיד אַתּה רוֹאֶה אוֹתוֹ בּמקוֹמוֹת־הפּוּמבּי לא כּמבקר רגיל, לא כּאֶחָד מן הקהל, אֶלָא כּעסקן וסַדרן, כּשוּתּף לדבר, כּאֶחָד מראשי המחוּתּנים. יוֹשב אַתּה בּמקוֹמךָ בּתוֹךְ הקהל, וּפניו הטרוּדים של זה, ופניו המפיקים כּוֹבד־ראש והכּרת עֵרךְ השעה, מציצים אֵליךָ פּה ושם מפּינוֹת הבּימה, מאַחרי ראשי העוֹסקים והמדבּרים, מבּין החוֹרים והסדקים, מלפנים מן הקלָעים. בּבוֹא אַחַד הגדוֹלים אַנשי־השם למקוֹם המַעשׂה, אַתּה רוֹאֶה אוֹתוֹ תּמיד מאַחריו, כּאָדם מקוֹרב בּיוֹתר. אָמנם ידיו ריקוֹת, אַךְ נראֶה הוּא כּנוֹשׂא־כלים.
קרוֹב הוּא לכל דעה חדשה, לכל רעיוֹן מפוּרסם הכּוֹבש את הלבבוֹת – בּין הראשוֹנים הוּא לכל עניין נשׂגָב. קרוֹב הוּא לכל סוּגי האָמנוּת וּלכל דבר, אשר בּכשרוֹן יסוֹדוֹ. הוּא עצמוֹ אֵינוֹ מבין בּשירה, אַךְ חוֹבב הוּא את השירה ואת המשוֹררים, הזקנים והצעירים גם יחד, וּמַפליג בּשבחָם. הוּא עצמוֹ לא לָמַד מוּסיקה מעוֹלָם, אבל מַרגיש הוּא, כּי מוּסיקאלי הוּא בּטבע בּריאָתוֹ. יֶש לוֹ אוֹזן שוֹמַעת – והלא זה העיקר. בּילדוּתוֹ היה כּפשׂע בּינוֹ וּבין לימוּד הנגינה עלי כּינוֹר, אַךְ פּישפּשוּ וּמצאוּ, כּי אֶצבּעוֹתיו קצרוֹת יוֹתר מדאי, קצרוֹת ועבוֹת. בּילדוּתוֹ הרגיש בּלבּוֹ נטייה גם לזמרה, וגם קוֹלוֹ קוֹל חָזק היה, וכמעט בּרח מבּית הוֹריו להיוֹת משוֹרר אֵצל חַזן מפוּרסם, וּמסתּמא היה נַעשׂה אַחַר־כּךְ לשׂחקן בּתּיאַטרוֹן היהוּדי, כּדרךְ גילגוּליהם של כּל השׂחקנים היהוּדים המפוּרסמים, – אֶלָא שחוֹטמוֹ העלָה פּוֹליפּוּס, וזה עוֹמד לוֹ למכשוֹל עד היוֹם הזה. וּלפיכךְ חוֹבב הוּא את המזמרים ואת המנַגנים ואת השׂחקנים למיניהם בּכל לב ונפש.
הוּא עצמוֹ לא נשׂא אִשה ולא ידע עוֹל משפּחה מימיו, אַךְ לחביריו וידידיו הפּנוּיִים הוּא מַשׂיא תּמיד עֵצה לָקחת נשים וּלהוֹליד בּנים. “בּחוּר, שׂא אִשה – כּי זה כּל האָדם”. כּך אָמַר קוֹהלת, ויפה אָמַר. בּחתוּנוֹת חביריו הוּא ראש המחוּתּנים וראש השוּשבינים, כּוּלוֹ נרגָש וּמזיע וּמגבּעתּוֹ שמוּטה לערפּוֹ, דוֹאֵג לצרכיהם של החָתן והכּלה, רץ אָנה ואָנה בּפנים טרוּדים וּמתכּנס עם הזוּג הצעיר בּדירה החדשה לערוֹךְ את רשימַת כּלי הבּיִת וּכלי המיטבּח – את כּל הפּכּים הגדוֹלים עם הקטנים. ולתקוּפת השנה, כּאשר תּקַשה המַבכּירה לָלדת, הריהוּ עוֹמד בּפנים חוֹגגים אל שפוֹפרת הטיליפוֹן וּמדבּר בּקוֹל סוֹעֵר ונרגָש אל הרוֹפא המיילד…
א
גדליה וויוואט, יהוּדי משׂכּיל בּמקצת, אֶחָד מבּעלי־הבּתּים החשוּבים בּפרבּר הסמוּךְ לניוּ־יוֹרק ואַחַד הגבּאִים בּתלמוּד־התּוֹרה “לקח טוֹב”, התהלךְ בּימים הראשוֹנים לבוֹא הבּשׂוֹרה מעֵבר לים על־דבר המַהפּכה הגדוֹלָה בּרוּסיה נרעש ונדהם עד היסוֹד. מתּחילָה לא אָבה להאמין לשמוּעוֹת אֵלוּ והתמַרמר על העיתּוֹנים היהוּדים, המַתעים את לב העם בּידיעוֹת־שקר, בּוֹדים חדשוֹת משוּנוֹת, שאֵינן מתקבּלוֹת על הדעת כּלל.
– מי מבקש מכּם, כּי תּביאוּ לי גאוּלָה לָעוֹלָם? – טען גדליה מתּוֹךְ תּנוּעת־ידיִים, בּעמדוֹ אַחַר הצהריִים בּלשכּת תּלמוּד־התּוֹרה לפני המַזכּיר מַר טשיזיק וּבהבּיטוֹ אֵלָיו בּנזיפה רבּה, כּאִילוּ טשיזיק היה האָשם בּדבר. – מי מבקש מכּם בּמחיר הפּרוּטה שאני משלם לָכם נסים ונפלָאוֹת דווקא? הלא אֶת הפּרוּטה אני נוֹתן לָכם גם מבּלעדי זאת, ולָמה אַתּם טוֹרחים בּשבילי טרחה יתירה להביא לי בּכל יוֹם, חדשוֹת לבּקרים, דווקא ריבוֹלוּציות עם ריפּוּבּליקוֹת, וכל כּיוֹצא בּאֵלו?
– בּיזנס, מיסטר וויוואט, כּל זה אֵינוֹ אֶלָא בּיזנס! – הסבּיר המַזכּיר, אַברךְ צהוֹב, שפּניו מכוּסים עדשים צהוּבּוֹת ושיניו גדוֹלוֹת וּצהוּבּוֹת. – העיתּוֹן, עליךָ לָדעת, רוֹצה אַף הוּא לעשׂוֹת חַיִים בּאמריקה. וכי סבוּר אַתּה, שמרוֹב טוֹבה הוּא עוֹשׂה דבר כּזה?
– וּבכן? שוּב אֵין לָהם דבר יוֹתר נחוּץ להדפּיס? מוּטב שידפּיסוּ את הכּרוּז שלָנוּ על מַצבוֹ הרע של תּלמוּד־התּוֹרה, ואַל יִשעוּ בּדברי שקר! חֶה! תּינוֹק מצאוּ לסַפּר לוֹ גוּזמוֹת! הצאר מתפּטר מכּיסא־מַלכוּתוֹ! החָתוּל מוַתּר על קערה מלאָה שמנת!… למי הם מסַפּרים סיפּוּרי־אַגָדה אֵלוּ? לי?
ואוּלָם בּאוֹתוֹ עֶרב, כּשחָזר בּנוֹ המהנדס מעבוֹדתוֹ וסיפּר, כּי גם ה“טיימס” מאַשר את הידיעוֹת, וכי הדבר קרוֹב לוַדאי, שיכוֹננוּ בּרוּסיה ריפּוּבּליקה, ריפּוּבּליקה כּהלכתה, כּזוֹ שבּאמריקה, נבהל גדליה מאוֹד ואָבדה לָשוֹן ממנוּ. מכּיוָן שה“טיימס” נוֹתן דעתוֹ על זה, שוּב נשתּנוּ פּני הדברים. ה“טיימס” אשר בּניוּ־יוֹרק הלא הוּא אָחיו הצעיר של ה“טיימס” הלוֹנדוֹני, וכל מַה שכּתוּב בּ“טיימס” הלוֹנדוֹני כּאִילוּ נאמַר מפּי הגבוּרה. סוֹד גָלוּי היה לרבּים כּבר לפנים בּרוּסיה, כּי אפילוּ סוֹקוֹלוֹב, זה נַחום סוֹקוֹלוֹב מן “הצפירה”, שוֹאֵב כּל חָכמתוֹ וכל ידיעוֹתיו הרבּוֹת בּענייני המדינוֹת והמלָכים רק מפּי ה“טיימס”.
גדליה ישב רגָעים אחָדים מַחריש וּמשתּאֶה, מַבּיט אֶל בּנוֹ בּעינַיִים קמוֹת.
– למה נבהלתּ כּל־כּךְ? – שאל אוֹתוֹ בּנוֹ בּבת־צחוֹק קלה.
– נבהלתּי? חַס ושלוֹם! מי זה אוֹמר, כּי נבהלתּי? אַדרבּה, להיפךְ… וּבכן, אמת, נכוֹן הדבר? אֵין כּאן משוּם טעוּת חָלילה, אוֹ משוּם בּלוֹף? ריפּוּבּליקה בּרוּסיה? ריפּוּבּליקה אמתּית, עם… עם… עם פּרזידנט, פּרזידנט פּשוּט, בּשׂר ודָם?… עם בּחירוֹת?… אַי־אַי־אַי? שמעוּ־נא מַעשׂי אלוֹהינוּ! – התחיל גדליה להתלהב וקם מעם השוּלחָן בהתרגשות רבּה, כּאילוּ רק עתּה ירד לעוֹמקוֹ של דבר. – נפלָא, נפלָא מאוֹד! מי יאמין לשמוּעה כּזאת? אִם, כּן, הלא אמת היא בּפי האוֹמרים, כּי מלחמת גוג וּמגוג היא זוֹ! כּי ימוֹת המשיח הגיעוּ! ימוֹת המשיח מַמש!… פריידה־לאָה, אֵיפה אָתּ? השוֹמַעת אַתּ את כּל הנַעשׂה פּה? בּוֹאִי הנה לרגע! אבל מַהרי! הניחי שם את הקדירוֹת, בּוֹאִי ותשמעי מַעשׂי אלוֹהינו!
בּפתח הטרקלין נתגלתה פריידה־לאָה, אִשה כּפוּפת־קוֹמה וּקמוּטת־פּנים נקייה בּלבוּשה, בּפאה נכרית שחוֹרה וּמַבהיקה וּבמשקפיִים גדוֹלים, שמתּוֹכם הציצוּ שתּי עֵינַיִים צעירוֹת, טוֹבוֹת וּמלגלגוֹת.
– מה אֵירע שוּב? – שאלה בּבת־צחוֹק מאִירה מתּוֹךְ המשקפיִים הגדוֹלים. – מַה לךָ כּי נזעקתּ לפני ארוּחַת־העֶרב? שוּב אַתּם מתנַגחים שניכם בּדבר האשכּנַזי והאַנגלי? עדיִין אֵין אַתּם יכוֹלים לחַלק בּיניכם את ירוּשתם?
– מַה לי אַשכּנַזי? מי לי אַנגלי? לב מי הוֹלךְ עתּה אַחרי הבלים אֵלוּ? פריידה־לאָה! – ניגש גדליה אל אִשתּוֹ ודיבּר אֵליה בּקוֹל חוֹגג ונרגָש. – השוֹמַעת אַתּ מַה שמדבּרים אֵלָיִךְ? ימוֹת המשיח הגיעוּ!… קוּמי תּיכף וצוֹרי את כּליִךְ, את הכּרים והכּסתוֹת ואת כּפּוֹת־הכּסף, וניסַע הבּיתה, למוּראוואנקה! אֵין עוֹד קיסר שם! אֵין שוֹטר ואֵין נוֹגשׂ! אֵין מוֹכסן! מדינה חָפשית, כּוּלָה כּאמריקה! ריפּוּבּליקה! פּרזידנט! השוֹמַעת אַתּ? מוּראוואנקה בּוֹחרת לה פּרזידנט!…
ב
למחר השכּים גדליה לָקוּם בּטרם האִיר הבּוֹקר. מקוֹצר־רוּחַ לא יכוֹל להמתּין עד אשר יבוֹא מוֹכר־העיתּוֹנים אל בּיתוֹ וּמיהר בּעצמוֹ החוּצה, קנה את עיתּוֹן־הבּוֹקר היהוּדי, ישב ליד החַלוֹן, לאוֹר־הסתיו הכּהה, וקרא ושתה בּצמא את כּל החדשוֹת הבּאוֹת מרוּסיה. עכשיו כּבר האמין בּכל לבבוֹ לידיעוֹת הנפלאוֹת האֵלה, ולא עוֹד, אֶלָא שנדמה לוֹ, כּי מעטוֹת הן, מעוּממוֹת וּמקוּטעוֹת. נראָה לוֹ, כּי הפּעם מקמץ העיתּוֹן בּדברים, נזהר בּיוֹתר שלא להגזים חָלִילָה, מַבליע בּנעימה כּמה וכמה עניינים חשוּבים האוֹמרים “דרשנוּ”. ואוּלם גם זה המעט הכּתוּב פּה יֵש בּוֹ כּדי להלהיב את הרוּחַ, לסוֹבב את הראש וּלהרכּיב את הדמיוֹן על כּנפי נשרים!
– נסים ונפלָאוֹת! מַעשׂי אלוֹהינוּ מַמש!… השוֹמַעת אַתּ, פריידה־לאָה? – קרא גדליה, הרים את משקפיו המתנוֹצצים מעל העיתּוֹן וכוֹנן אוֹתם כּנגד פּתחוֹ של חדר־המיטוֹת. – אָמנם ימוֹת המשיח הגיעוּ! אָכן אמת, אמת הדבר! לא, אִמרי מַה שתּאמרי – אני לא פּיללתּי, כּי עוֹד נחיֶה ונַגיע לעֵת כּזאת! הנה אני קוֹרא בּעיתּוֹן ונדמה לי, כּי אני רוֹאָה חלוֹם… הצאר חָבוּש בּבית־האסוּרים… אֵיננוּ עוֹד “הוֹד מַלכוּתוֹ”, הוּסר הכּפתּוֹר מעל כּוֹבעוֹ, בּשׂר ודם פּשוּט בּכוֹבע פּשוּט… “מיסטר רוֹמַאנוֹב” – כּךְ קוֹרא לוֹ הכּוֹתב בּעיתּוֹן… מיסטר נאֶה, אוֹי ואבוֹי לחַייו… כּשהביאוּ לפניו את הבּשׂוֹרה הטוֹבה על־דבר פּיטוּריו, געה בּבכי כּתּינוֹק… ויוֹרש־העֶצר הקטן שלו חָלָה מעוֹצר רעה ויגוֹן… עלוּב־נפש זה בּמה חָטא?… והמיניסטרים נידוֹנוּ כּוּלָם למיתה… סוֹף גנב לתלייה… וזה האָח שלוֹ, מיכאילָא שמוֹ הקדוֹש, התפּטר אַף הוּא מכּיסא־המלוּכה… אֵיננוּ רוֹצה בּכתר־מַלכוּת… לא מדוּבשךְ… הוּא אוֹמר, ולא מעוּקצךְ… כּל אשר יחליט העם, הוּא אוֹמר, כּן יקוּם וכן יִהיֶה… סוֹמךְ הוּא, עליִךְ לָדעת, על היוֹשר… מילא, הבה נַחזיק לוֹ טוֹבה גם על זה… ואוּלָם כּלוּם לא יוֹעיל חָכם זה בּתקנתוֹ – העם רוֹצה דווקא בּריפּוּבּליקה… מתקנאִים הם בּאמריקה… כּל העם רוֹצה בּפּרזידנט, ואפילוּ הכּמרים, ואפילוּ האִיכּרים… הא? שנים יפוֹת הגיעוּנוּ! אִיוואן מַשמיע גם הוּא את דעתּוֹ בּפּוֹליטיקה!… אַי, אִיוואן, אִיוואן!… וּכבר נשבּעוּ כּוּלם שבוּעת־אמוּנים… כּל הערים הגדוֹלוֹת – אוֹדיסה, חַארקוֹב, צאריצין… ורק דבר אֶחָד יִיפּלא בּעֵינַי: לָמה לא הזכּיר אַף בּמלה אַחַת את מינסק? לָמה הוּא חס כּל־כּךְ על שוּרה אַחַת יתירה? – נתעוֹרר גדליה פּתאוֹם בּנזיפה כּלפּי הכּוֹתב בּעיתּוֹן. – אֶת צאריצין הוּא מזכּיר שלוֹש פּעמים, ואֶת מינסק לא זיכּה אפילו פּעם אֶחָת… פּישפּש וּמצא עיר – צאריצין! מי יוֹדע את צאריצין? מי שמע את שמעה? מַה־נַפשךָ, מאַחַר שאַתּה עוֹמד בּמניין הערים – דע מַה לקרב וּמַה לרחק… צאריצין!…
– כּלוּם נביא הוּא ויֵדע, כּי מוּראוונקה שלךָ יֶש לָה שייכוּת אל מינסק? – שאלה הזקנה בּבת־צחוֹק מלגלגת על פּניה הטוֹבים, הקמוּטים, הנסוּכים עדיִין שינה, כּשיצאָה מחדר־המיטוֹת בּגלימה ארוּכּה מגוּונת וּבשביס לָבן על ראשה.
– מי מדבּר כּאן בּמוּראוונקה, אִשה יהוּדית שכּמוֹתךְ? מדבּר אני בּמינסק אני מדבּר. מינסק היא עיר גדוֹלָה לאלוֹהים, כּרךְ גָדוֹל. וכי יכוֹלה אַתּ לשעֵר בּנַפשךְ, כּמה יהוּדים מבּני מינסק יוֹשבים בּאמריקה? לאלָפים ולרבבוֹת, וכוּלָם קוֹראים אֶת העיתּוֹן!
– אִם כּן, רוֹצה היִית, כּי בשׂכר פּרוּטתךָ יביא לךָ העיתּוֹן בּכל בּוֹקר פּרישׂת־שלוֹם ממינסק?
– אַי, אַךְ אִשה יהוּדית אַתּ! – התרגז גדליה. – עיתּוֹן יהוּדי בּאמריקה חַייב להשׂבּיע רצוֹן אֵת כּל קוֹראָיו, ואפילוּ מחירוֹ רק פּרוּטה!
ג
כּשבּא גדליה לבית־הכּנסת לתפילת שחרית, לא מצא שם, לתמהוֹנוֹ הרב, שוּם התעוֹררוּת בּקרב המתפּללים. רוֹב המניין יהוּדים זקנים היוּ, והשאָר – נערים יתוֹמים, האוֹמרים קדיש אַחרי הוֹריהם, וּבבּיִת היתה שרוּיה רוּחַ עצבוּת של חוֹל, כּאילוּ לא נַעשׂוּ חדשות בּעוֹלָם. לאַחַר התּפילה, בּשעת קיפּוּל הטלית והתּפילין, ניגש גדליה אל זיסי שמלקיס, יהוּדי חָסיד צהוב־זקן מבּני גָליציה, העוֹסק בּנתינַת הלוָאוֹת קטנוֹת בּריבּית גדוֹלָה, וּפנה ואָמַר לוֹ בּבת־צחוֹק רחָבה של זחיחוּת־הדעת:
– וּבכן, רב זיסי? מַה תּאמַר הפּעם? למַדריגָה יפה הגיעה עכשיו אוֹיסטראךְ שלךָ… בּוּשה וּכלימה, רב זיסי!
זיסי זקף עליו אֶת גבּוֹת־עֵיניו הקרוּחוֹת בּשאֵלה אִילמת.
– אוֹמר אני: אוֹיסטראךְ שלךָ, אני אוֹמר, צריכה עכשיו להיקבר בּמַעמַקי האדמה לעוּמַת רוּסיה שלָנוּ. הלא בּוַדאי קראת בּעיתּוֹן? ריפּוּבּליקה בּרוּסיה. ימוֹת המשיח!
– פּחֶה! – ענה זיסי קצרוֹת מתּוֹךְ עקימת גבּוֹתיו הקרוּחוֹת, בּלי הבּיט אֶל פּניו של גדליה. – ריפּוּבּליקה של קוֹזאקים!
– הרי לךָ! הנה גם הקוֹזאקים לא מצאוּ חן בּעֵיניו! – התקצף גדליה פּתאוֹם, כּאִילוּ נגעוּ בּבבת־עֵינוֹ. – מַה תּאמרוּ לגָליצאִי זה? וכי הרבּה קוֹזאקים ראִית בּעֵיניךָ, בּשבתּךָ בּגליציה על לחם־ניקוּדים וּבאָכלךָ שוּם לשׂוֹבע?
מסביב להשנַיִים התייצבוּ זקנים אחָדים בּטליתוֹת נוֹשנוֹת וּבפנים עגוּמים והטוּ אוֹזן קשבת.
– קוֹזאקים! – התמַרמר גדליה וכרךְ בּחמַת־רוּחוֹ את רצוּעוֹת התּפילין בּמהירוּת יתירה. – גָליצאי מפחד תּמיד מפּני קוֹזאקים! מסיחים אָנוּ כּאן בּטוֹבת הכּלָל, בּפּוֹליטיקה חשוּבה, שהקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא עוֹשׂה עם יִשראֵל, והנה זה בּא ואוֹמר: קוֹזאקים!… בּן־אָדם שכּמוֹתךָ! וכי יוֹדע אַתּה טעמה של ריפּוּבּליקה רוּסית עם פּרזידנט בּראשה? הלא כּל האָרץ תּהיֶה עתּה כּגן־עֵדן שם, כּגן־עֵדן מַמש. הלא אמריקה עצמה תּבוֹש מפּניה! וכי קלה בּעֵיניךָ ריפּוּבּליקה רוּסית? הלא זה יִהיֶה – כּיצד אַסבּיר לָכם את הדבר? מין… מין אמריקה עם… עם אֶרץ־יִשׂראֵל גם יחד!… והקוֹזאקים עצמם אַף הם אֵינם נוֹראים כּל־כּךְ, כּמוֹ שסיפּרוּ לָכם עליהם בגָליציה. שאלוּ את פּי, ואַגיד אני לָכם, מַה טיבוֹ של קוֹזאק. יוֹדע אני אֶת העם הזה ואֶת לבּוֹ – לב־זהב לוֹ. יוֹדע אני אֶת האִיכּר הרוּסי, כּמה שנאמַר, בּכיסוֹ וּבכוֹסוֹ… כּוּלנוּ, עליכם לָדעת, כּל בּני משפּחתּנוּ, מוֹזגים היִינו לפי מישלח־ידנוּ, כּלוֹמר, מַחזיקים בּתּי־מַרזח גם בּערים וגם בּכפרים, וכל עֶסקנוּ עם האִיכּר. כּיוָן שהגיעוּ ימי אִידיהם, מיד בּאוּ אֵלינוּ מכּל הכּפרים אשר בּסביבה, הם וּנשיהם וטפליהם, שתוּ לשכרה, צוחוּ, הרעישוּ עוֹלָמוֹת, התגוֹללוּ בּקיאָם עד חצי הלילה. ואַף־על־פּי־כן, אִילוּ ראִיתם אֶת יִראַת־הכּבוֹד, אשר יראוּ הגוֹיִים מפּנינוּ! מַה שייךְ לאמוֹר? “חווייטיל אִיש ציפּקה” (שם אָבי, עליו השלוֹם, היה פייטיל, ושם אִמי – ציפּה) היה מהוּלָל בּתשבּחוֹת, נַעלה בּעֵיניהם גם על הכּוֹמר, להבדיל. תּחילָה אַבּא, ואַחַר־כּךְ אני, אֶבּדל ממנוּ לאוֹרך ימים… עדיִין זוֹכר אני דבר־שטוּת. פּעם אַחַת בּימי הקיִץ, ואני עוֹדני נַער אָז, תּינוֹק של בּית־רבּוֹ, לקחַני אָבי, עליו השלוֹם, אֶל הכּפר הסמוּךְ לעירנוּ, להתאָרח שם בּבית דוֹדי, אַף הוּא מוֹזג. בּאנוּ אל הכּפר, עמד בּן־דוֹדי והוֹליךְ אוֹתי להראוֹתני אֶת המקוֹם ואֶת יוֹשביו והביאַני לחצרוֹ של אַחַד האיכּרים השכנים. וּכדאי היה לָכם לראוֹת את הרעש אשר קם מסביבי – כּל ילדי הכּפר, שקצים ושקצוֹת, התקבּצוּ מכּל העברים לראוֹת בּמַחזה: נַער יהוּדי בּא מן העיר, והוּא לבוּש כּבן אַחַד הרוֹזנים, בּנעליִים וּבגרבּיִים!… בּקיצוּר, התחילוּ לָשׂאת לי דוֹרוֹנוֹת – כּל אֶחָד מן השקצים הביא לי מַתּנה בּכוּתּנתוֹ: זה – תּפּוּחים, זה – אגוֹזים ירוּקים, וזה – צימוּקי אַגָסים. והגדוֹלים, האיכּרים וּנשיהם, עוֹמדים אַף הם מסביב, מתבּוֹננים אֵלי ונהנים מזיוי: “הבּיטוּ וּראוּ, הם אוֹמרים, הלא זה בּנוֹ של חווייטיל שלָנוּ, חיפּוּשית קטנה!”… וּבכן, מה היתה כּוונתי לסַפּר לָכם? כּן… והיה שם בּאוֹתוֹ מַעמד שקץ אֶחָד קטן, שידוֹ לא השׂיגָה להביא לי כּלוּם. עדיִין זוֹכר אני אוֹתוֹ כּמוֹ חַי: שׂערו לָבן, עֵיניו עֵיניִים של גנב, והוּא עצמוֹ לָבוּש קרעים ורגלָיו היחפוֹת אדוּמוֹת וצבוֹת. כּפי הנראֶה, יתוֹם היה, אוֹ סתם בּן עניִים, שיכּוֹרים. ועמד אוֹתוֹ בּחוּר כּל הזמַן מרחוֹק והבּיט אֵלי בּיִראַת־הכּבוֹד, מקנא, כּפי הנראֶה, קנאָה רבּה בּחביריו, המחַזרים אַחרי. והגדוֹלים, הבּחוּרים והבּתוּלוֹת אשר מסביב, דוֹחפים אוֹתוֹ בּצד וּבכתף, מַלעיבים וּמתקלסים בּוֹ: “אִי לךָ, תּוֹלעת זוֹחלת! מַדוּע לא הבאת גם אַתּה מַתּנה לבן חווייטיל?”… ורק אַחַר־כּךְ, כּשישבנוּ בּעגָלָה לשוּב העירה וּכבר הרחַקנוּ משׂדה־הקברוֹת של הכּפר, והנה השקץ הקטן הלָז דוֹלק אַחרינוּ בדכל כּוֹחוֹ, כּל עוֹד נשמַת־חַיִים בּאַפּיו. כּאשר הדבּיק אֶת העגָלָה, הוֹציא מתּחת בּית־שחיוֹ מין חבילה, זרק אוֹתה אֶל תּוֹךְ עֶגלָתנוּ בּלי דבּר דבר, וּמיד הפךְ ראשוֹ וחָזר ונתעלם מן העיִן בּאבק הדרךְ. היתּרנוּ אֶת החבילה – והנה צמר הוּא זה, חבילה הגוּנה של צמר־כּבשׂים מנוּפּץ. גם זו מַתּנה!… לימים נוֹדע לָנוּ מפּי איכּרי הכּפר, כּי את חבילת הצמר גָנַב אוֹתוֹ שקץ עלוּב־הנפש בּוֹ בּיום מביתוֹ של בּעל־גוּף עשיר, עשיר וכילי. זוֹכר אני אפילוּ את שמוֹ. דנילָא קראוּ לוֹ. דנילָא־קריווֹ־רילָא…1 והנה בּא יהוּדי מגָליציה וּמספּר לי ספּוּרי־אַגָדה: “קוֹזאקים!”…
ד
לעֵת הצהריִים קנה גדליה אֵת כּל העיתּוֹנים היהוּדים, ישב בּטרקלין בּיתוֹ וקרא אֶת כּוּלָם מתּחילָתם ועד סוֹפם, לא השגיח כּלל בּזה, שכּל אֶחָד מהם חוֹזר על דברי חבירוֹ, – ונַפשוֹ לא שׂבעה אֵת כּל החדשוֹת והנצוּרוֹת, המסוּפּרוֹת על המַהפּכה הגדוֹלָה והנפלָאָה בּרוּסיה. לאַחַר שפע של קריאָה היה ראשוֹ עליו סחַרחַר מהמוֹן המַראוֹת והדמיוֹנוֹת ועֵיניו מתנוֹצצוֹת ותוֹעוֹת בּערפל. יצא מבּיתוֹ והלךְ לבית תּלמוּד־התּוֹרה “לקח טוֹב”, שהוּא מכהן שם בּוַעד הגבּאִים.
בּלשכּת תּלמוּד־התּוֹרה מצא את המַזכּיר הצהוֹב מַר שטיזיק יוֹשב אֶל פּנקסוֹ, וּלפניו עוֹמד בּכניעה וּבבוֹשת־פּנים אִיש צעיר, אַחַד המוֹרים בּמַחלקוֹת הנמוּכוֹת. המוֹרה מגמגם בּלשוֹנוֹ, מתאוֹנן בּעֵינַיִים מוּשפּלוֹת לָאֶרץ, כּי אִשתּוֹ ילדה לוֹ אֶמש תּאוֹמים, ואֶת שׂכר־לימוּדוֹ לא שילמוּ לוֹ זה שלוֹשה חדשים, והריהוּ עתּה בּמבוּכה גדוֹלָה. המַזכּיר הצהוֹב מעיֵין בּפּנקס, מתבּוֹנן רגע מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש וּבעיִן בּוֹחנת אֶל קצה עֵטוֹ, כּמבקש בּוֹ מוֹצא למבוּכת המוֹרה. אַחַר־כּךְ הוּא חוֹשׂף את שיניו הגדוֹלוֹת והצהוּבּוֹת וּמדבּר קטוּעוֹת, מתּוֹךְ אנחה קלה, כּאִילוּ לעצמוֹ, בּלי העיף עיִן על קרבּנוֹ:
– כּן, כּן… המַצב אֵיננוּ משׂמח… הוּא אשר אָמַרתּי… אֵין תּקנה אֶלָא להעמיד בּתלמוּד־תּוֹרה מוֹרים פּנוּיִים… בּלא נשים וּבלא אֶפשרוּת להפתּיע בּתאוֹמים… כּסף… וַדאי שכּסף דבר טוֹב הוּא… אבל מאַיִן נקח כּסף?… תּלמוּד־תּוֹרה מוֹסד של צדקה הוּא… אֵין בּאִים בּטענוֹת על מוֹסד של צדקה בּאמריקה… יֶס, סיֶר… הנה גם מַר וויוואט!
– מַה אֵירע כּאן? – ניגש גדליה עד השוּלחָן ושאל.
– לא כלוּם, – ענה המַזכּיר וחָזַר להתבּוֹנן אֶל קצה עֵטוֹ. – עלינוּ לברךְ אוֹתם בּרכּת מַזל טוֹב. עוֹמדים הם כּאן בּטענה, כּי אִשתּם הצעירה ילדה להם תּאוֹמים, והרי הם מבקשים שׂכר־לימוּד הם מבקשים…
גדליה נתן עֵיניו בּמוֹרה המבוּייש וּבחָנוֹ מכּף רגלוֹ ועד קדקדוּ.
אמוֹר לי, אִיש צעיר, מאֵיזה מקוֹם אַתּה? – שאל אוֹתוֹ פּתאוֹם בּקוֹל אִיש מתעשת, שרעיוֹן נפלָא ניצנץ זה עתּה בּמוֹחוֹ. – כּלוֹמַר, מאַיִן בּאת לאמריקה?
– אני? מפּלך קיוֹב אני, – ענה המוֹרה, תּוֹהה וּמשתּוֹמם על שאֵלה זוּ שלא מן העניין.
– אֵינני שוֹאֵל לפּלךְ, שוֹאל אני למדינה – מַה שם המדינה, אשר משם בּאת?
– אֵינני מבין… מַה מַשמע? קיוֹב הלא היא בּרוּסיה!
– מתּחילָה היה עליךָ לאמוֹר כּךְ! וּבכן, מרוּסיה… נוּ, אמוֹר מעתּה, – עמד גדליה כּנגדוֹ בּפנים של מוֹכיחַ דוֹרש־טוֹב, – מַה לךָ פּה וּמי לךָ פּה? שוֹאֵל אני אוֹתךָ בּאמת וּבתמים: לָמה לךָ לָשבת פּה? לָמה לךָ לכלוֹת בּתּוֹהוּ אֶת ימי־נעוּריךָ? רוּסיה היא עתּה, תּוֹדה לָאֵל, מדינה חָפשית, ריפּוּבּליקה כּאמריקה, ואוּלי עוֹד טוֹבה מאמריקה… המבין אַתּה? ריפּוּבּליקה רוּסית, עם זכוּיוֹת, עם בּחירוֹת… וכי יכוֹל אַתּה לשעֵר לךָ כּל זאת? שני יהוּדים בּסינַאט, כּלוֹמר, בּבית־הדין העֶליוֹן!… הצאר חָבוּש בּבית־האסוּרים, מאחוֹרי שׂבכה של בּרזל!… ימוֹת המשיח!… ואנשים צעירים כּמוֹךָ, אַברכים מַשׂכּילים, ראדיקאלים, בּעלי ידיעה בּלָשוֹן העברית, מתענים פּה בּארץ הדוֹלָר, עוֹמדים וּמחַכּים עד בּוֹש לשׂכר־לימוּד בּתלמוּד־תּוֹרה, בּמוֹסד של צדקה… פֶה, בּוּשה וּכלימה!
המוֹרה הבּיישן הבּיט רגע נבוֹךְ וחָרד אֶל פּני הגבּאי המתלהב, לא הבין, אֶל מה יִרמזוּ דבריו וּמה היא הכּוונה הצפוּנה בּהם. אַחַר־כּךְ פּנה הצדה, עמד רגע שחוֹחַ וּמדוּכדךְ, בּפנים מפיקים יֵאוּש רב, והתחַמק בּחשאי מתּוֹךְ הלשכּה.
– בּנים הם מוֹלידים! ודווקא תּאוֹמים! – אָמַר המַזכּיר הצהוֹב אַחרי צאת המוֹרה. – הלא צעיר כּמוֹהוּ חַייב לָדעת אֶת מקוֹמוֹ ואֶת מַצבוֹ!
– אֵינני מדבּר כּאן על המקוֹם ועל המַצב – מדבּר אני על הזמן! – קרא גדליה בּהתלהבוּת מוֹסיפה והוֹלכת. – צעיר כּמוֹהוּ חַייב לָדעת את הזמן, שהוּא חַי בּוֹ! וכי קלה זוֹ בּעֵיניךָ – ריפּוּבּליקה בּרוּסיה! הלא כּוּלָנוּ צריכים עכשיו להיקבר חַיִים בּאמריקה!…
– וכי אַתּה, מַר וויוואט, מַאמין בּאמוּנה שלימה בּכל אשר כּוֹתבים העיתּוֹנים? – שאל המַזכּיר הצהוֹב בּערמוּמיוּת זהירה, בּגחכוֹ בּריסי־עֵיניו הצהוּבּים אֶל תּוֹךְ פּנקסוֹ. – אני אֵינני בּטוּחַ עדיִין בּדברים אֵלו…
– אַךְ בּהמה אַתּה! – התקצף גדליה בּחוֹם לבּוֹ. – הטלגרמוֹת עפוֹת מפּטרבּוּרג אל ה“טיימס” על־פּני עמוּדים שלימים, עוֹלוֹת בּאוֹצרוֹת כּסף, ועדיִין אֵין זה בּטוּחַ! וכי משׂחַק־ילָדים הוּא בּעֵיניךָ? אוֹ שמא תּלמוּד־תּוֹרה אמריקאִי הוּא, המתקיים בּנסים? אֵיננוּ בּטוּחַ!…
נכנסוּ עוֹד שני גבּאִים, סבבוּ בּלשכּה אָנה ואָנה בּפנים שוֹממים וּפתחוּ בּשׂיחָה על עניין ישן־נוֹשן, שכּבר היה לזרא: על שוֹמר־הבּיִת, המבקש הוֹספה ומאַיֵים בּשביתה, על חַלוֹנוֹת תּלמוּד־התּוֹרה, שזכוּכיוֹתיהם נוּפּצוּ זה ימים רבּים, ועל הסידוּרים והחוּמשים הקרוּעים, אֵין אַף חוּמש אֶחָד שלם בּכל הבּיִת – כּוּלָם נקרעוּ לקרעֵי קרעים!… גדליה הבּיט אֶל פּני חביריו כּזר ולא יכוֹל להבין, כּיצד נוֹתנים בּני־אָדם אֶת דעתּם על דברים תּפלים אלוּ? פּעמים אחָדוֹת ניסה להשׂיאָם לעניין הממַלא את לבו, אַךְ כּשראה את פּניהם השוֹממים והחילוֹניִים, ירק פּתאוֹם הצדה, פּנה מהם ויצא.
בּעברוֹ בּרחוֹב, התעכּב ליד כּל תּריס לממכּר עיתּוֹנים, לראוֹת, אִם אֵין חדשוֹת שם. ליד אַחַד התּריסים האֵלה השגיח בּברנש מגוּדל, אַדמוֹני וּלבן־עֵינַיִים. הלָה מישמש בּעיתּוֹנים ושאל בּלָשוֹן מסוֹרסת, שחצייה רוּסית וחצייה אַנגלית, לעיתּוֹן רוּסי. גדליה הצהיל אֵלָיו פּנים ושׂמח עליו, כּמוֹצא שלל רב.
– רוּסקי טשאלווֹקי?2 – שאל אוֹתוֹ בּידידוּת רבּה.
– אֶ־הֶה! – ענהוּ הלָז מתּוֹךְ בּת־צחוֹק בּעֵיניו הקטנוֹת והלבנוֹת.
– נוּ, מַה תּאמַר היוֹם על רוּסיה שלָנוּ? – שאָלוֹ גדליה בּפנים מַבהיקים, בּהדגישוֹ מלת “היוֹם”, כּאִילוּ אֶתמוֹל היוּ בּיניהם חילוּקי־דעוֹת בּעניין זה, וטפח לוֹ על שכמוֹ בּרגש של אַחָוה. – ריפּוּבּליקה!
– אֶ־הֶה! – ענהוּ הלָז בּצהלה.
– טאם סלאבּוֹדה![3] – הסבּיר לוֹ גדליה ורמַז בּידוֹ לעֵבר גשר־הבּרזל הנראֶה מרחוֹק, כּאִילוּ שם מַתחילָה הדרךְ הישרה, המוֹליכה לרוּסיה החָפשית. – וּבכן, נוֹסע אַתּה הבּיתה?
– ניסַע, מיסטר, בּוַדאי ניסַע! – אָמַר הלָז בּפנים שׂוֹחקוֹת.
– סַע, אָחי, סַע וּצלח! – עוֹדד אוֹתוֹ גדליה בּרגש של חיבּה. – אִילוּ היִיתי אני צעיר וּבריא כּמוֹךָ, נוֹסע היִיתי עוֹד בּלילה הזה. עכשיו הלא כּוּלָנוּ שוים שם: בּין שלָנוּ וּבין שלָכם – חוּקה אַחַת לכּל!… אבל הנה עֵיניךָ הרוֹאוֹת: כּבר זקנתּי ושׂבתּי, וּבן יֶש לי פּה בּאמריקה, איש חָרוּץ מאוֹד, אינשינר, עוֹבד עבוֹדת הממשלה. וּבתּי האַחַת נשׂוּאה למוֹרה בּבית־הספר, אַף הוּא עוֹבד עבוֹדת הממשלה… כּן, אָחי, כּךְ הוּא מַהלךְ הדברים בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא!
ה
בּעֶרב חָזר וויוואט הצעיר מעבוֹדתוֹ וּמצא את אָביו, כּשהוּא עוֹמד כּפוּף אֶל מזוָדה ישנה פּתוּחָה, משקפיו צוֹנחים לקצה חוֹטמוֹ, והוּא מַעמיק לחַפשׂ בּצרוֹר ניירוֹת ישנים וּמפוּזרים, שבּלוּ ונתכּרכּמוּ מרוֹב ימים. משהרגיש גדליה בּבנוֹ, הרים את ראשוֹ מעל המזוָדה וּפניו המרוּכּזים הבּיעוּ צער וּדאָגה רבּה.
– מוֹריס! – קרא בּקוֹל־תּחנוּנים. – שמא יוֹדע אַתּה, לאָן נעלם פּה הפּאספּוֹרט הרוּסי שלי? אֶת המאֶטריקוֹת מצאתי, אבל אֶת הפּאספּוֹרט אני עוֹמד וּמחַפּשׂ זה שתּי שעוֹת – ואֵיננוּ!
– לָמה לךָ פּאספּוֹרט רוּסי בּאמריקה? – שאל בּנוֹ בּצחוֹק. – האוּמנם אוֹמר אַתּה לעזוֹב אוֹתנוּ פּה ולילךְ לרוּסיה?
– לא… חַס ושלוֹם… רוֹצה היִיתי רק להבּיט עליו, לראוֹת את מַראֵהוּ עתּה… המאֶטריקוֹת פּה הן כּוּלָן, והפּספּוֹרט נעלם ואֵיננוּ!… עגמת־נפש כּזאת… הלא פּאספּוֹרט יקר־המציאוּת יִהיֶה עתּה… לא ישׂיגוּ עוֹד פּאספּוֹרטים בּרוּסיה אפילוּ בּמיליוֹן!
הבּן הבּיט אֶל אָביו בּבת־צחוֹק תּוֹהה. אַחַר־כּךְ פּנה אֶל אִמוֹ, היוֹשבת אֶל השוּלָחן שוֹקטת ונוֹחָה, סוֹרגת בּנַחַת סוּדר של צמר וּמגחכת לעצמה בּמשקפיה הגדוֹלים והמבַהיקים:
– רוֹאֶה אני, כי המַהפּכה הרוּסית חוֹללָה מַהפּכה גם בּקרב אַבּא.
– כּלוּם יוֹדע אַתּה, מה היה לוֹ היוֹם? – ענתה הזקנה והציצה אֶל בּעלָה מן הצד בּאֶחָד ממשקפיה המאִירים. – הלא האִיש מתהלךְ למן הבּוֹקר כּמשוּגָע! אֵיננוּ אוֹכל ואֵיננוּ שוֹתה, אֵיננוּ שוֹמע מַה שמדבּרים אֵלָיו. כּל אשר תּאמַר לוֹ, מיד הוּא עוֹנה בּשלוֹ: “רוּסיה!” “ריפּוּבּליקה!” “סינַאט!”…
– אִי, אַבּא! – פּנה וויוואט הצעיר אֶל אָביו מתּוֹךְ נזיפה של שׂחוֹק. – מעוֹלָם לא עלה על דעתּי, כּי תּהיֶה פּאטריוֹט נאמן כּל־כּךְ לרוּסיה! מה ראִית, שנתלהבתּ פּתאוֹם לשמע הריפּוּבּליקה הרוּסית? הלא ריפּוּבּליקה כּבר ראִית גם פּה בּאמריקה. אם כּן, לָמה אַתּה מתרגש כּל־כּךְ?
גדליה הניחַ מידוֹ אֶת צרוֹר הניירוֹת, סגר את המזוָדה, התמַתּח בּכל גוּפוֹ, הסיר את המשקפיִים מעל חוֹטמוֹ ואָמַר אל בּנוֹ מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש:
– הנני ואבאֵר לךָ, בּני, את הדבר הזה בּאֵר היטב. אָמנם כּנים דבריךָ, כּי ריפּוּבּליקה ראִיתי גם פּה בּאמריקה. אֵינני מַכחיש אֶת זה כּלָל… ואוּלָם היוֹדע אַתּה, נַער שכּמוֹתךָ, כּי הריפּוּבּליקה האמריקאִית לא שלי היא, אֶלָא שלךָ? רק בּזכוּתךָ, בּשביל שאַתּה בּני, גם אני נחשב כּאן מחוּתּן בּמקצת… אַתּה לָמַדתּ פּה בּאַסכּוֹלוֹת, סיימתּ בּעֶזרת השם את הקוֹליֶג', נַעשׂית אינשינר – והרי כּל אמריקה לפניךָ. ואני מה? יהוּדי ירוֹק אני גם אַחרי שבתּי פּה, בּרוּךְ השם, עֶשׂרים שנה וָמַעלּה, ועד היוֹם צוֹחקים עלי, כּשאני מעֵיז להוֹציא מפֹי מלה אַנגלית שלא על־פּי חוּקי הדיקדוּק… לָמה לי להרחיק עֵדוּתי? נקח, למשל, אוֹתךָ בּעצמךָ. אֵין לי עליךָ כּלוּם, בּני. חָלילָה לי. מקיֵים אַתּה מצוַת כּיבּוּד־אָב על הצד היוֹתר טוֹב. ואַף־על־פּי־כן, כּסבוּר אַתּה, שנעלם ממני, כּי בּסתר לבּךָ אַתּה חוֹשבני לפרא־אָדם?… ואָמנם אֶפשר, כּי הצדק אִתּךָ… כּי מה ראִיתי בּרוּסיה, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, חוּץ מפּריסטאוו3 ומאִיכּרים שיכּוֹרים? אבל כּל זה היה עד עכשיו. מעכשיו, עליךָ לָדעת, נשתּנוּ פּני הדברים. עכשיו שנינוּ יחסנים דוֹמים זה לָזה. עכשיו יֶש לי, בּרוּךְ השם, ריפּוּבּליקה משלי, גם אני קרוּא אָדם, כּמוֹךָ וּככל חבריךָ, אִם לא למַעלּה מכּם!… וּמלבד כּל זאת… פּרא־אָדם שכּמוֹתךָ! – התלהב גדליה פּתאוֹם. – כּלוּם מסוּגָל אַתּה, בּשׂכלךָ האמריקאִי הצעיר, להשׂיג את כּל עוֹמקה של ריפּוּבּליקה רוּסית? כּלוּם יכוֹל אַתּה לָחוּש טעמה של… של… פּוֹליטיקה כּזאת, אשר אַניסקה, זה אַניסקה נכה־הרגליִים, שהפִריסטאוו בּוּרילקין היה מַכּה אוֹתוֹ בּבית־המַרזח שלָנוּ על פּניו עד שפוֹךְ־דם, מַפּילוֹ לאָרץ וּבוֹעֵט בּרגליו על בּטנוֹ בּחמַת־רצח, – אַניסקה זה יֵלךְ מעתּה יחד עם כּל טוֹבי העיר לבחוֹר לוֹ קיסר, למַנוֹת לוֹ פּרזידנט?… אַתּה אֵינךָ זוֹכר את אַניסקה. אֵיךְ תּוּכל לזכּוֹר דברים אֵלוּ? יֶלד היִית אָז, יוֹנק שדי אִמךָ…
ועוֹד הרבּה דברים דיבּר גדליה בּהתלהבוּת־רוּחַ לפני בּנוֹ, והבּן עמד כּנגדוֹ ושמע בּפה פּעוּר, משתּאֶה וּמַחריש לָדעת, מנַיִין לוֹ לאָביו חוֹם זה, והתלהבוּת זוֹ, ולָשוֹן שוֹטפת כּל־כּךְ?
ו
בּלילה ההוּא התהפּךְ גדליה על משכּבוֹ מצד אֶל צד ולא יכוֹל לישוֹן. כּל המַראוֹת הגדוֹלים והחזיוֹנוֹת הנפלָאִים, אשר קרא עליהם כּל היוֹם בּעיתּוֹנים, קמוּ בּחשכת הלילה בּהירים וּבוֹלטים בּיוֹתר וחָיוּ בּדמיוֹנוֹ כּבמַחזה. אַחריהם נתעוֹררוּ ועלוּ מתּהוֹם הנשייה כּמה וכמה זכרוֹנוֹת מטוּשטשים, חזיוֹנוֹת הילדוּת הרחוֹקה, ושימשוּ כּוּלָם בּעירבּוּביה אֶחָת. כּיפּת־המשי צרבה את מוֹחוֹ ורוּחוֹ נסערה מאוֹד.
– פריידה־לאָה, הישנה אָתּ? – שוֹאֵל הוּא אֶת אִשתּוֹ בּחשיכה.
– הא? מה הדבר? – מתעוֹררת הזקנה ואוֹמרת בּקוֹל צרוּד נסוּךְ־שינה.
– לא כלוּם… סתם כּךְ… חוֹשב אני כּל הזמן… רוֹאֶה אני הפּעם, כּי אָמנם צדקתּ, שהתגעגעתּ כּל הימים על מוּראוואנקה, ואנחנוּ מלגלגים היִינו עליִךְ, שאַתּ מתגעגעת על עביט השוֹפכים… אבל מי נביא ויֵדע, כּי נזכּה ונַגיע לימים כּאֵלה, לימוֹת המשיח!… הקיסר יוֹשב בּבית־האסוּרים, ואני יוֹשב כּאן בּאמריקה, בּביתי הבּנוּי לתפאָרה, עם חוֹם קיטוֹר, עם חַשמַל, וקוֹרא את כּל זאת בעיתּוֹנים…
רגָעים אחָדים היתה דוּמייה בּחדר־המיטוֹת.
– ואַף־על־פּי־כן – מוֹסיף גדליה לדבּר בּעֶצב חרישי, כּמדבר אֶל נַפשוֹ – ואַף־על־פּי־כן… מוּזר הדבר… פריידה־לאָה, הישנה אָתּ?
– לא. וכי מה?
– לא כלוּם… ואַף־על־פּי־כן, אוֹמר אני, גדוֹלָה עליו הרחמנוּת..
– על מי?
– על הקיסר… כּלוֹמר, על הצאר… וגם על יוֹרש־העֶצר הקטן…
– וכי יצאת מדעתּךָ? פּישפּש וּמצא אָדם לרחם עליו בּחצי הלילה!
– אַל תּאמרי כּזאת. אָמנם הכּל אמת. הכּלב אָמנם ראוּי למַקל… ואַף־על־פּי־כן… הלא היה לפנים מַלכּנוּ! לבטל את כּל זה בּמחי־היד אִי־אֶפשר! כּשישבנוּ במוּראוואנקה, הלא עבדנוּ אוֹתוֹ… שילמנוּ לוֹ מכס הייש… זימַרנוּ לוֹ בּבית־הכּנסת “הנוֹתן תּשוּעה”… גם אנחנוּ, גם אבוֹתינוּ… גם לוֹ, גם לאָביו, גם לאבי אָביו… עדיִין זוֹכר אני, כּאילוּ אֶתמוֹל היה הדבר. פּעם אַחַת, בּיוֹם־סתיו…
– חדל לדבּר דברי שטוּת, מוּטב שתּישן! – גוֹעֶרת בּוֹ הזקנה מתּוֹךְ צחוֹק.
גדליה משתּתּק ושוֹקע בּהירהוּרים, עֵיניו כּבר כּבדו ונסגרוּ מתּוֹךְ עייפוּת, וּבמוֹחוֹ המנַמנם עדיִין צפים כּמוֹ בּערפל קטעֵי מַראוֹת מטוּשטשים: יוֹם גשמים… חָצר רחָבה עם עֶגלוֹת־כּפר דלוֹת תּחת חַשרת־עבים… אִיכּרים מתגוֹללים בּקיאָם על סַפסלים לחים… אָדם קטן ואוּמלָל, דוֹמה בּמראֵהוּ לאַניסקה המוּכּה, רוֹעד מקוֹר מאחוֹרי שׂבכה של בּרזל, גוֹחן שם אֶל עריסת יֶלד חוֹלה, בּוֹכה בּאֵין אוֹנים, מוֹריד דמעוֹת וּממאֵן להתנַחם…
לבתּי תּמרה מַתּנה.
א
“בּתוֹךְ חבוּרת הילָדים היתוֹמים, שהוּבאוּ אֶתמוֹל בּאנייה לניוּ־יוֹרק מאַרצוֹת החוּרבּן והרעב, נמצא נַער בּן שמוֹנה שנים, שאֵיננוּ יוֹדע לא את שֶם אָביו ולא אֶת שם משפּחתּוֹ ועיר־מוֹלדתּוֹ. היֶלד היתוֹם הזה נתגלגל עם היהוּדים פּליטי־המלחָמה לבוּקאריֶשט של רוֹמַאנייה, ושם אספוּהוּ אַנשי חברת ‘הכנסת אוֹרחים’ והביאוּהוּ לכאן עם שאָר היתוֹמים הנידחים. על־אוֹדוֹת עצמוֹ יוֹדע הנַער רק שלוֹשה דברים: כּי שמוֹ בּנימין, וכי שם אִמוֹ המתה היה רחל, וכי נוֹסע הוּא אֶל הדוֹד בּאמריקה…”
אֶת הידיעה המוּזרה הזאת קרא לוי אחיטוּב, בּין שאָר חַדשוֹת היוֹם, בּעיתּוֹן היהוּדי, לאַחַר שחָזר בּעֶרב מעבוֹדתוֹ הבּיתה. כּשהגיע אֶל השוּרה האַחרוֹנה, הפסיק קריאָתוֹ וּלבבוֹ נפעם מאוֹד.
– ראִי־נא, כּמה משוּנה דבר זה! – אָמַר אֶל אִשתּוֹ והוֹשיט לה אֶת העיתּוֹן.
מרת אחיטוּב שׂמה עֵיניה בּעיתּוֹן, קראה אֶת השוּרוֹת אשר הראָה אוֹתה בּעלה, נאֶנחה ואָמרה:
– כּן, יֶלד אוּמלָל… אבל מַה דבר משוּנה מצאת פּה? הלא עתּה מעשׂים בּכל יוֹם הם, כּי יביאוּ יתוֹמים עזוּבים מאַרצוֹת אֵירוֹפּה!
– וכי לא שׂמתּ לב? רחל היה שם אִמוֹ… ויֶלֶד בּן שמוֹנה שנים… האֵין כּאן אֵיזוֹ שייכוּת בּינוֹ וּבין אחוֹתי רחל?
– מה עלה על דעתּךָ? – אָמרה מרת אחיטוּב. – וכי רק רחל אַחַת יֵש בּעוֹלָם?
– שמוֹנה שנים עברוּ מיוֹם שכּתבה אֵלי אֶת מכתּבה האַחרוֹן לפני המלחָמה, כּי מחַכּה היא בּקרוֹב ליֶלד, – דיבּר אחיטוּב מתּוֹךְ הירהוּריו. – שמוֹנה שנים בּדיוּק.
– אבל מנַיִין לךָ, כּי ילדה בּן, וכי קראה אֶת שם הבּן בּנימין?
– אָמנם אֶת זה לא אֵדע. אֶפשר שילדה בּן, ואֶפשר שקראָה אֶת שמוֹ בּנימין.
– חדל־לךָ מרעיוֹן זה. הלא כּל השוֹמע יִצחַק לךָ!
אחיטוּב לא ענה דבר, רק חָזר וקרא שנית וּשלישית את המסוּפּר על־אוֹדוֹת היתוֹם הקטן. אַחַר־כּךְ קם ממקוֹמוֹ והתהלךְ בּחדר אַחַת הנה ואַחַת הנה, שקוּע בּמַחשבוֹתיו.
– לָמה אַתּה נסער כּל־כּךְ? – שאלה אִשתּוֹ, כּשהבּיטה אַחריו בּתמהוֹן.
– מוּזר, מוּזר הדבר! – דיבּר אחיטוּב אֶל נַפשוֹ, בּהתהלכוֹ נרגָש על־פּני החדר. – לבּי אוֹמר לי, כּי היתוֹם הקטן הזה בּן־אחוֹתי הוּא – כּי אני הוּא הדוֹד בּאמריקה!…
ב
בּלילה ההוּא נדדה שנַת אחיטוּב. זכרוֹנוֹת נשכּחים מימי ילדוּתוֹ הרחוֹקה ודמיוֹנוֹת מַבהילים על אחוֹתוֹ האוֹבדת הסעירה את רוּחוֹ. ואַךְ האִיר הבּוֹקר, מיהר להתלבּש ונסע אֶל בּית “הכנסת־אוֹרחים”. שם קידמה את פּניו אִשה לבוּשה לבנים, זוֹ המַשגיחָה על היתוֹמים המוּבאִים מעֵבר לים.
– חוֹששת אני, כּי לשוא תּהיֶה טרחָתךָ, – אָמרה לוֹ המַשגיחָה. – אֶתמוֹל היוּ פּה כּעֶשׂרים אִיש, שעזבוּ בּאֵירוֹפּה אחָיוֹת בּשם רחל. כּוּלָם עינוּ אֶת היתוֹם הקטן בּשאֵלוֹתיהם, וכוּלם יצאוּ מעם פּניו בּפחי־נפש. היֶלד המסכּן אֵיננוּ יוֹדע ואֵיננוּ זוֹכר כּלוּם על־דבר משפּחתּוֹ.
– אוּלי אַצליחַ אני להציל דבר מפּיו? – אָמַר אחיטוּב כּמעט בּתחנוּנים.
– טוֹב. ננַסה עוֹד פּעם.
האִשה יצאה, וכעבוֹר רגע שבה אל הלשכּה עם נַער קטן, לָבוּש סוויטר רחב שלא לפי מידתוֹ. בּכניסתוֹ התייצב הנַער בּפּינה ליד הדלת וכבש עֵיניו בּקרקע. פּניו הכּהים והרזים היו קוֹדרים, כּמעט נזעמים.
– קרב־נא אֶל הדוֹד! – אָמרה לוֹ המַשגיחָה.
הנַער קרב אל אחיטוּב בּצעדים בּלתּי־בּטוּחים ונשׂא אֵלָיו אֶת עֵיניו – עֵינַיִים שחוֹרוֹת, גדוֹלוֹת ועמוּקוֹת, ששינוּ בּרגע אֶחָד את פּניו הקוֹדרים והאִירוּ אוֹתם בּיִפעה מיוּחדת, יִפעת חן ושׂכל טוֹב. לב אחיטוב רעד למַראֵה העֵינַיִים האֵלה. נדמה לוֹ, כּי המַבּט החַם והעמוֹק הזה ידוּע וקרוֹב לוֹ מכּבר־הימים. אַךְ פּני הנַער הקוֹדרים נראוּ לוֹ כּזרים. גם שׂער ראשוֹ, השחוֹר כּעוֹרב, הבהיק בּברק זר.
– מַה שמךָ, בּני? – שאל אחיטוּב רכּוֹת ואָחַז אוֹתוֹ בּידוֹ.
– בּנימין, – ענה היֶלד, בּהוֹרידוֹ עֵיניו לָאָרץ. קוֹלוֹ היה נעים מאוֹד, וגם הקוֹל נשמַע לאָזני אחיטוּב כּקרוֹב וידוּע לוֹ מימים רחוֹקים.
– ואֶת שם אָביךָ לא תּזכּוֹר?
– לא. אָבי מת בּמלחָמה. אני היִיתי אָז יֶלד קטן. אִמא קראה לוֹ תּמיד בּשם “אַבּא”.
היֶלד ענה על השאֵלוֹת כּזקן ורגיל, כּמי שכּבר ניסה בּאֵלה פּעמים רבּוֹת.
– וּמתי מתה רחל… אִמךָ? – הוֹסיף אחיטוּב לשאוֹל.
– בּיוֹם־הכּיפּוּרים. כּשעמדוּ כּל היהוּדים להתפּלל בּיער. בּדרךְ מתה. בּרחנוּ אָז מן העיר הגדוֹלָה מפּני הרוֹצחים.
– וּמי הגיד לךָ, כּי יֶש לךָ דוֹד בּאמריקה?
– אִמא הגידה. יֶש לי אָח בּאמריקה, אָמרה. כּשתּבוֹא אֶל הדוֹד, תּהיֶה לוֹ לבן.
– ואֶת שם דוֹדךָ לא הגידה? האִם לא אָמרה, כּי שמוֹ… לוי?
– לא אָמרה: לוי. היא אָמרה תּמיד: יֶש לךָ דוֹד בּאמריקה. גם לפני מוֹתה אָמרה לי זאת. וגם רב אַלתּר אָמַר לי כּךְ.
– מי הוּא רב אַלתּר?
– זקן אֶחָד בּיער. היה נוֹתן פּרוּסוֹת לחם לילָדים הרעֵבים. אבל לאִמא לא רצה לָתת. הוּא היה אוֹמר: לגדוֹלים לא אֶתּן, רק לקטנים. ולָכן מתה בּרעב. גם רב אַלתּר מת בּרעב.
– אוּלי תּזכּוֹר אֶת פּני אִמךָ, אֶת… אֶת שׂערוֹת ראשה? האִם היוּ שחוֹרוֹת כּשׂערוֹתיךָ?
– לא, לבנוֹת היוּ.
– לבנוֹת? האִם היתה אִמךָ זקנה?
– לא היתה זקנה. היא היתה צעירה. אִמא אָמרה, כּי שׂערוֹתיה הלבּינוּ בּן־לילָה, כּאשר אָבדתּי ממנה.
– מתי אָבדתּ ממנה?
– כּאשר גירשוּ אוֹתנו מן העיר, בּמקוֹם שהיה בּיתנוּ.
– וּמה שם העיר, בּמקוֹם שהיה בּיתכם?
– אֵינני יוֹדע, כּי היִיתי אָז יֶלד קטן. למחר מצאה אוֹתי אִמא בּעגָלָה, בּין כּל הילָדים. בּעמל רב השיבה אֶת נַפשי.
– האִם לא סיפּרה לךָ אִמךָ מעוֹלָם על אָביה ואִמה, על סבךָ וסבתךָ?
– לא סיפּרה כּלוּם. אֵיךְ יכלה לסַפּר, והלא היתה חוֹלָה כּל הימים? הרוֹצחים גירשוּ אוֹתנוּ מעיר לעיר, ולא היה בּה כּוֹחַ לדבּר. מתּחילה היתה בּוֹכה בּלילוֹת. אַחַר־כּךְ אָמרה: אֵין בּי עוֹד כּוֹחַ לבכּוֹת. וכאשר בּאנוּ אל היער, אָמרה: לא אוּכל עוֹד לָלכת מזה. פּה אָמוּת. הציע לה רב אַלתּר את בּגדוֹ על האָרץ והלךְ להתפּלל עם כּל היהוּדים. אַחַר־כּךְ בּא להבּיט עליה ואָמַר: היא מתה כּצדקנית, בּיוֹם־הכּיפּוּרים. התחַלתּי לבכּוֹת. אָמַר לי: אַל תּבכּה, בּחוּר קטן. עתּה הנךָ יתוֹם גם מאָביךָ, גם מאִמךָ. כּאשר תּבוֹא אֶל הדוֹד בּאמריקה, יאכילךָ לחם לשׂוֹבע וילמדךָ לאמוֹר קדיש אַחריהם…
הנַעַר עמד מסַפּר. אחיטוּב הסתּיר פּניו בּכפּיו, וכךְ ישב דוּמם רגָעים אחָדים. אַחַר־כּךְ משךְ אֶת היֶלד אֶל בּרכּיו וּשאָלוֹ בּלָחַש:
– התלךְ אֶל בּיתי? התחפּוֹץ, כּי אֶהיֶה אני דוֹדךָ?
– כּן! – ענה הנַער אַף הוּא בּלָחַש.
ג
כעבוֹר ימים אחָדים הביאוּ אֶת היתוֹם הקטן אֶל בּית אחיטוּב. לוי אחיטוּב קרא את שני ילָדיו, אֶת האֶרי ואת מאֶרי, אֶל חַדרוֹ, הושיבם לפניו יחד עם האוֹרח הקטן ודיבּר אליהם כּדברים האֵלה:
– ילָדים, הנַער הזה, אחיכם הקטן בּנימין, בּא אֵלינוּ מאֶרץ רחוֹקה, שוֹממה ואוּמלָלָה, היא האָרץ אשר בּה נוֹלדתּי גם אָני. ימי ילדוּתוֹ הראשוֹנים, ימי אוֹשר ועדנים לכל הילָדים, נהפכוּ לוֹ לזוָעה. אָביו ואִמוֹ מתוּ עליו, והוּא נשאַר יתוֹם בּוֹדד ונעזב בּאָרץ הגדוֹלה והרחָבה. רעב וצמא, גשם וקוֹר, נדוּדים ועוֹני, אֵימה וָפחד – כּל הדברים הנוֹראִים האֵלה עברוּ על ראשוֹ הקטן. וּבכל זאת לא נפל לבּוֹ בּקרבּוֹ. מכּל בני משפּחתּוֹ נשאַר לוֹ בּעוֹלָם רק אֶחָד, הוּא דוֹדוֹ בּאמריקה, ואֵלָׁיו שאף ממרחַק אַלפי מילים, ואֵלָיו הגיע היוֹם – אני הוּא דוֹדוֹ. ואוּלָם מן היוֹם הזה והלאה לא דוֹדוֹ אֶהיֶה, כּי אִם אָביו. אביכם – אָביו, אִמכם – אִמוֹ, ואַתּם – אֶחָיו. יחד תּחיוּ, יחד תּלמדו ויחד תּגדלוּ. אֶהבוּ אֵיפוֹא אֶת אחיכם החָדש והתגָאוֹ בּוֹ, כּי גיבּוֹר הוּא, גיבּוֹר קטן, אשר כּל הגיבּוֹרים הגדוֹלים אַנשי־השם לא יִדמוּ ולא יִשווּ לוֹ!
האֶרי ומאֶרי נפעמוּ מאוֹד לדברי אביהם. רגָעים אחָדים ישבוּ שניהם בּלי נוֹע, מַחרישים וּמשתּאִים לאוֹרחָם הקטן. אַחַר־כּךְ קפץ האֶרי הראשוֹן ממקוֹמוֹ.
– אַבּא! אני אֶתּן לוֹ את השלגית שלי להחליק בּה על השלג!
– ואני – קפצה אַחריו גם מאֶרי – אֶתּן לוֹ את בּוּבתי הגדוֹלָה!
– ואני אֶתּן לוֹ את כּדוּרי הגָדוֹל!
– ואני אֶתּן לוֹ את פּסַנתָרי הקטן!
– ואני אֶתּן לוֹ אֶת האוֹפנַיִים!
– ואני אֶתּן לוֹ… אֶתּן לוֹ…
– הסוּ, הסוּ! – גָער בּהם אביהם בשׂחוֹק. – הנה כּבר נתתּם לוֹ בּרגע אֶחָד אֵת כּל אשר לָכם!
היתוֹם הקטן ישב בּמקוֹמוֹ נבוֹךְ וקוֹדר, כחַיה קטנה אשר נפלה בּמלכּוֹדת, ורק עֵיניו הגדוֹלוֹת התנוֹצצוּ פּעם בּפעם בּאוֹר גָנוּז, אוֹר היגוֹן העמוֹק.
כּאשר יצאוּ הילָדים מן החדר, אָמרה מרת אחיטוּב אֶל בּעלָה:
– מַה יפה היֶלד וּמה נפלָאִים פּניו הקוֹדרים ועֵיניו השחוֹרוֹת והעמוּקוֹת! מַבּיטה אני אֵלָיו, וכל הזמַן אני מבקשת לבכּוֹת. וּבכל זאת אַךְ שגָעוֹן הוּא לחשוֹב, כּי בּן אחוֹתךָ רחל הוּא!
ד
הרעיוֹן הזה, כּי בּנימין הקטן לא בּן אחוֹתוֹ הוּא, טרד גם את לוי אחיטוּב ממנוּחָתוֹ. כּבר עבר שבוּע מיוֹם שבּא הנַער אֶל בּיתוֹ, וּבכל הימים האֵלה התאַמץ לחקוֹר אֶת היתוֹם הקטן על־אוֹדוֹת אִמוֹ, על חַיֶיה והליכוֹתיה בּימי נדוּדיהם, אַךְ דבר נכוֹן לא יכוֹל להציל מפּיו. פּעמים ישב אחיטוּב ממוּל היֶלד, הבּיט ארוּכּוֹת, מתּוֹךְ נפש נַענה, אֶל פּניו, בּיקש בּהם אֵיזה רוֹשם אוֹ אֵיזוֹ תּנוּעה של קרבת־משפּחה. ואוּלָם פּני היֶלד הקוֹדרים והיפים נראוּ לוֹ זרים וּכמוּסים, כּמוֹ מעוֹלָם זר ורחוֹק. בּלילוֹת על משכּבוֹ עינוּהוּ חלוֹמוֹת קשים וּבכי אחוֹתוֹ המתה החריד כּל עצמוֹתיו. בּין כּה וכה והיתוֹם הקטן החל להתרגל אֶל חַייו החדשים בּבית הדוֹד בּאמריקה. ויֵש אשר בּשׂחקוֹ עם בּני אחיטוּב האִירה גם בּת־צחוֹק אֶת פּניו העגוּמים.
פּעם אַחַת, בּיוֹם הראשוֹן, ירד גשם בּחוּץ, והילָדים התכּנסוּ בּטרקלין ונטלוּ רשוּת מאֵת אביהם לכוֹנן שם לפני בּנימין הקטן אֶת הגראמוֹפוֹן. אחיטוּב ישב בּחדר הסמוּךְ בּכּוּרסה הרכּה, הקשיב בּעד הדלת הסגוּרה אֶל הצלילים הרכּים, האֶלגיים, של קוֹל אִשה, המזמרת מתּוֹךְ המכוֹנה, ושיוָה לפניו פּתאוֹם כּמוֹ חַיה את רחל אחוֹתוֹ ואת קוֹלָה הנעים, מדי שוֹררה בּנעוּריה בּבית־אָביה שירי־עם נוּגים. הגשם המתדפּק על החַלוֹן והחוֹם אשר בּחדר נסכוּ תּנוּמה קלה על עֵיניו. מתּוֹךְ נימנוּמוֹ נדמה לוֹ, כּי נפתּחָה הדלת בּלָאט ואִשה לבוּשה לבנים התייצבה בּפּתח – הלא היא האִשה המַשגיחָה על היתוֹמים. מַה לָה פּה עתּה? “הזקן רב אַלתּר שלָחַני הנה לָקחת פּרוּסַת לחם לילָדי הרעֵבים, ליוֹסף וּלבנימין”… אָמרה האִשה בּלָחַש, והקוֹל קוֹל אחוֹתוֹ. והנה היא עוֹמדת לפני הראִי, מרחפת בּסַלסלוֹת הקלוֹת של שׂמלָתה, וּפניה וכל מַראֶיה כּילדה קטנה. “התראֶה? – אוֹמרת היא שוּב בּלָחַש. – בּגָדי הלבּינוּ בּן־לָילָה”… הוּא פּוֹשט אֵליה אֶת ידיו בּכליוֹן־נפש, אַךְ היא כּבר חָמקה ועברה כּצל. “אֶל היער, אֶל היער! – שוֹמע הוּא אֶת קוֹלה מרחוֹק. – שם יוֹם־הכּיפּוּרים!”… הוּא רץ אַחריה, והנה היתה עלָטה והם בּאוּ אֶל בּית אביהם. “הס! אַבּא ישן על הכּיסא, ולָכן אָשיר בּדממה את שירת אִמנוּ רחל המבכּה על בּניה”… אוֹמרת אחוֹתו. והיא נוֹתנת אֶת קוֹלה בּשיר, והקוֹל צעיר ונעים מאוֹד, ועדת היהוּדים עוֹנה אַחריה ממרחַק היער בּילל מַחריד־לבבוֹת…
לוי אחיטוּב ניעוֹר מחלוֹמוֹ וקפץ מן הכּוּרסה. בּעד הדלת הסגוּרה עדיִין נשמַע בּבהירוּת רבּה הקוֹל הצעיר והנעים, הגוֹעֶה בּשירה נוּגה. אחיטוּב שיפשף את עֵיניו: מַה זה? האוּמנם חלוֹם בּהקיץ? רגע אֶחָד עמד נדהם. אַחַר־כּךְ ניגש וּפתח בּחשאי את הדלת. ואָז ראה דבר, אשר לא האמין לראוֹתוֹ: בּנימין הקטן ניצב בּאֶמצע החדר, לנגדוֹ עוֹמדים האֶרי ומאֶרי, והוּא פּוֹשט ידיו לפניהם כּמוֹ בּתחנוּנים, נוֹשׂא עֵיניו למַעלָה ושר בּרגש רב שיר ידוּע לאחיטוּב מימי ילדוּתוֹ, אשר שרה תּמיד רחל אחוֹתוֹ בּהיוֹתה קטנה:
הַשָּׁמַיִם לָבְשׁוּ קַדּרוּת, הֶעָבִים מַר יִבְכָּיוּן,
נַפְשִׁי עָלַי תֶּאֱבַל, מֵעַי בִּי יֶהֱמָיוּן:
אֲהָה, בְּנִי יוֹסֵף, וּבִנְיָמִין בֶּן־אוֹנִי!
עַל מִי יְתוֹמַי אֶעֱזוֹב, עַל מִי אֶטּוֹשׁ צֹאנִי?…
הילָדים הרגישוּ בּאביהם הניצב בּפּתח, וּבנימין נבוֹךְ והפסיק שירתוֹ בּאֶמצע.
– מאַיִן בּא לךָ השיר הזה? – שאל אחיטוּב בּחרדה.
– אִמא שׁרה כּךְ, – ענה בּנימין בּבוֹשת פּנים, – למַען יִתּנוּ לָנוּ הגוֹיִים תּפּוּחי־אדמה.
– מתי היה הדבר?
– בּקיִץ, כּאשר בּרחנוּ אל הכּפר.
אחיטוּב צנח על כּיסא וספק אֶת כּפּיו. אַחַר־כּךְ לָקח את היֶלד הנבהל והעמידוֹ בּין בּרכּיו, הבּיט אל פּניו בּעֵינַיִים מלאוֹת דמעוֹת, אִימץ אוֹתוֹ אל לבּוֹ וּבכה על ראשוֹ.
– כּן, עתּה ידעתּי, ידעתּי אֶל נכוֹן… – בּכה ואָמַר, בּהחזיקוֹ את ראש היֶלד בּשתּי ידו. – אָמנם יתוֹמי אַתּה, בּן אחוֹתי הענייה, בּנימין בּן־אוֹנה… כּן, אני הוּא הדוֹד באמריקה, אני הוּא!…
הרוֹפא גָמַר אֶת מלאכתּוֹ, התפּשט את המַעפוֹרת הלבנה, נטל בּידוֹ את כּוֹבעוֹ וּמַקלוֹ ויצא, ואֶת הדלת נעל אַחריו. בּחדר־החוֹלים הקטן של הבּוּבּוֹת קמה דממה רבּה. ממַעל, מן הגג, שפךְ צוֹהר־הזכוּכית את אוֹרוֹ החיור הנוּגה, וּמנגד, בּעד החַלוֹן, נשקפוּ בּתּי ניוּ־יוֹרק הגבוֹהים, העוֹמדים זקוּפים כּענקים דוֹממים, נוֹשׂאִים ראשיהם אל השמַיִים, אֶל זוֹהר העֶרב הרךְ, האדמדם.
– מי הכּה שם בּדלת? – נתעוֹררה אַחַת הבּוּבּוֹת החוֹלוֹת על משכּבה ושאלה בּקוֹל ציפצוּף דק.
– הרוֹפא הוּא זה, שהלךְ לביתוֹ, – ענתה רעוּתה, השוֹכבת לימינה.
– הוֹי, מַה נבהלתּי! – אָמרה הבּוּבּה הראשוֹנה. – אֵין זאת כּי־אִם היִיתי מנַמנמת. האוּמנם כּבר פּנה יוֹם?
– כּן, השעה הששית הגיעה. עוֹד רגָעים אחָדים, ושוֹמרי־הסַף יִסגרוּ את שערי הבּיִת מלמַטה.
– כּבר פּנה יוֹם, כּבר פּנה יוֹם… – דיבּרה אֶל נַפשה בּעֶצב בּוּבּה חיורת־פּנים. – שוּב נשאַרנוּ עזוּבוֹת לכל הלילה בּבּיִת הגָדוֹל והריק הזה. הוֹי, מַה מיהר היוֹם לעבוֹר!
– ולי אָרךְ היוֹם כּשנה, – אָמרה בּוּבּה קטנה אדוּמַת־לחי. – קצתּי בּחַיי מפּני בּית־החוֹלים השוֹמם הזה. מיוֹם שהביאוּ אוֹתי לכאן להוֹסיף מעט צבע לפנַי, זה שלוֹשה ימים, לא ראִיתי פּני יֶלד אוֹ ילדה – רק בּוּבּוֹת וּבוּבּוֹת!
– אָכן רוֹאֶה אני, כּי הבּוּבּוֹת לא לכבודךְ הן! – נַענתה בּזעף בּוּבּה שבוּרת־רגל. – וּמי אַתּ, קטנה, כּי גבה לבּךְ כּל־כּךְ?
– הלא מיוּחסת היא, בּת גדוֹלי־אָרץ! – התלוֹצצה מתּוֹךְ נהימה עמוּמה בּוּבּה מחוּסרת־אַף בּאַחַת הפּינוֹת. – אֶמש התפּארה לפנינוּ, כּי אבי אִמה־ילדתה מוֹכר בּשוּק סוּכּריוֹת אדוּמוֹת, שקנה נעוּץ בּתוֹכן.
כּל הבּוּבּוֹת צחקוּ צחוֹק גָדוֹל אִשה על משכּבה.
– לָכן תּדעוּ, – ענתה הבּוּבּה הנכלמת, – כּי אָמנם אֵינני כּאַחַת הבּוּבּוֹת מפּשוּטי־עם. כּי הלא יכוֹלה אני לקרוֹץ בּעֵינַי. וכאשר ישׂימוּ אֶצבּע על ערפּי, אצפצף בּקוֹל אָדם. וגם זאת עליכן לָדעת, כּי הוּבאתי לכאן בּאנייה מצרפה – בּת פּאריז אָני!
– הוּא אשר התפלאתי: מַדוּע לחָיֶיה של הקטנה הזאת אדוּמוֹת כּל־כּךְ? – קראָה הבּוּבּה חיורת־הפּנים. – עתּה נפתּרה לי החידה. זה דרכּן של בּנוֹת פּאריז מעוֹלָם, שהן מפרכּסוֹת את פּניהן ויוֹצאוֹת בּשׂמלוֹת־משי.
– וגם בּווינה אָנוּ עוֹשׂוֹת כּן, – השמיעה את קוֹלָה בּוּבּה יפהפיה כּחוּלת־עיִן. – אני ווינאִית.
– מנהג לא־יפה! – אָמרה בּוּבה ארוּכּת־פּנים וַארוּכּת־גו. – כּל ימַי גוּדלתּי בּפילאדלפייה, בּין אנשים יִראֵי־אלוֹהים וּתמימי־דרךְ, ולָמַדתּי מהם כּמה וכמה דברים טוֹבים: אָסוּר למשוֹחַ את הפּנים בּצבע, אָסוּר להתגנדר בּבגדים נאִים, אָסוּר לצחוֹק בּקוֹל רם, אָסוּר לרקד, וּבפרט עם בּחוּרים…
– ואִמךְ־ילדתךְ אֵינה צוֹחקת ואֵינה מרקדת? – שאלה הפּאריזאִית בּתמיהה.
– אִמי־ילדתי היא נַערה בּת־ששים.
– חַה־חַה־חַה! – נתנוּ הבּוּבּוֹת את קוֹלָן בּצחוֹק. – בּת־ששים “ילדה” תּיקרא בּפיה!
– מה השאוֹן הזה וּמַה קוֹל הצחוֹק? – נשמעה תּלוּנה מפּי בּוּבּה גדוֹלָה ועבה מאוֹד, השוֹכבת בּעֵינַיִים עצוּמוֹת. – הלא בּבית־חוֹלים אַתּן, וּכבר בּא עֶרב, הגיע זמַן שינה!
– זוֹהי הגרמַאנייה, – לָחשה הבּוּבּה הפאריזאִית על אוֹזן שכנתּה. – מימַי לא ראִיתי בּוּבּה מסוּרבּלת כּמוֹה. דמיוֹנה כּחָבית של בּירה… דוֹדתי! – פּנתה בּקוֹל רם אֶל הבּוּבּה העבה. – לא טוֹבה שינה יתירה לבעלת־גוּף כּמוֹתךְ. אִם אַתּ לוּא לעצתי תּשמעי, דוֹדתי…
– לא דוֹדתךְ אני! – הפסיקה אוֹתה הבּוּבּה העבה. – ועֵצוֹת מפּיךְ לא אֶשאָל!
– הלא אני רק לָצוֹן חָמַדתּי, – הצטדקה הפּאריזאִית הקטנה, – ולָמה זה מיהרתּ לכעוֹס?
– כּל ימַי שׂנאתי את הבּוּבּוּת הצרפתיוֹת האֵלה, אשר רק לָצוֹן תּדענה! – ענתה הבּוּבּה העבה בּחרי־אָף.
־ ואני לא אוֹהַב את הבּוּבּוֹת הגרמַאניוֹת האֵלה, אשר רק כּעס תּדענה! – ענתה הבּוּבּה הקטנה אַף היא.
־ הסי, קטנה!
– הסי אַתּ, שמנה!
בּוּשה וּכלימה! – קראָה הפילאדלפית ארוּכּת־הפּנים. – בּוּבּוֹת קטנוֹת, ורבוֹת זוֹ עם זוֹ כּנשים מן השוּק! אֵין זאת כּי בּבתּי ילדוֹתיכן לא לימדוּ אֶתכן הלכוֹת דרךְ־אֶרץ.
– לוּא כּאבוּ רגליהן כּרגלי השבוּרה, כּי־עתּה לא קמה בּהן רוּחַ להתקוֹטט! – אָמרה שבוּרת־הרגל.
– העוֹד רגלךְ כּוֹאֶבת? – שאלה הפילאדלפית. – הלא היוֹם ריפּא אוֹתה הרוֹפא.
– אָמנם ריפּא. מעט גפס שפךְ על הפּצע, וזה צוֹרב את רגלי כּאֵש.
– אני לא אִירא מַכאוֹב, וּבלבד שישיבוּ לי את אַפּי השבוּר, – אָמרה מחוּסרת־האַף בּאנחה. – לא טוֹב לבּוּבּה בּלי אָף. קשה בּזיוֹן מכּל כּאב!
– ואני בּריאָה וּשלימה בּכל אֵיברי, – התפּארה הפּאריזאִית הקטנה. – ורק גדוֹלים געגוּעי על אִמי־ילדתי. זה שלוֹשה ימים לא ראִיתי את פּניה.
– מַה שמה? – התעניינה הפילאדלפית לָדעת.
– ליזאֶט, והיא ילדה שחוֹרת־תּלתּלים. אֵין כּמוֹה בּכל האָרץ ליוֹפי.
– לוּא ראתה הקטנה את אִמי־ילדתי, – אָמרה הבּוּבּה הגרמַאנית אל שכנתּה, – כּי־עתּה לא התפּארה כּל־כּךְ בּתּלתּלים השחוֹרים של גברתּה!
– הגם שמה ליזאֶט ותלתּליה שחוֹרים? – שאלה הפּאריזאִית מתּוֹךְ קנתּוּר.
– לא, שמה גראֶטכאֶן, והיא דווקא צהוּבּת־תּלתּלים, אבל יפה היא ממאָה ילָדוֹת, אשר שמן ליזאֶט!
– האוּמנם כּן הוּא? – שאלה הפּאריזאִית בּלעג וקרצה בּעֵיניה אל שאָר הבּוּבּוֹת. – ולָמה זה אַתּ ישנה כּל היוֹם? אֵין אָנוּ רוֹאוֹת כּלָל, כּי תּתגעגעי עליה!
– אני אֵין דרכּי לדבּר על געגוּעי בּקוֹל רם, כּאשר תּעשׂינה בּוּבּוֹת אחרוֹת, היוֹדעוֹת רק פּטפּט וקרוֹץ בּעֵיניהן. אבל אלוֹהים יוֹדע אֶת לבּי, כּי גם בּשכבי בּעֵינַיִים עצוּמוֹת אני מהרהרת רק בּאִמי־ילדתי. כּי מה אנַחנוּ בּאֵין אִמוֹתינוּ אִתּנוּ? הלא כּיתוֹמוֹת נחשבנוּ.
– אמת, אמת! – קראוּ כּל הבּוּבּוֹת פּה אֶחָד.
הדברים האֵלה נסכוּ רוּחַ־עצבוּת על הבּוּבּוֹת החוֹלוֹת, וכל אַחַת מהן שקעה בּמַחשבוֹתיה. צללי־עֶרב ריחפוּ בּחדר הקטן ואוֹר הצוֹהר אשר בּתּקרה הלךְ וחָשךְ. רגעים אחָדים היתה דממה עמוּקה. נשמַע רק קוֹל השעוֹן, המטקטק על שוּלחַן הרוֹפא.
– ואני אָכלתּי מַצה בּחֲג הפּסח! – נשמַע פּתאוֹם מתּוֹךְ הדממה קוֹל רךְ וּביישני של בּוּבּה קטנה מאוֹד, וכל הבּוּבּוֹת נתעוֹררוּ.
– מַצה? מַה זאת מַצה? – שאלוּ אחָדוֹת מהן והרימוּ ראשיהן.
– רקיקים דקים וּבהם נקבים הרבּה לאֵין מספּר.
– וטוֹבים הם למַאכל?
– טעם גן־עֵדן! ־ ענתה הבּוּבּה הבּיישנית והתאַדמה מאוֹד, כּי ראתה אֶת עֵיני כּל חברוֹתיה נשׂוּאוֹת אֵליה מתּוֹךְ חידוּש. – בּיִיחוּד, כּשעוֹשׂים מהם כּוּפתּוֹת רכּוֹת וטוֹבוֹת למרק. אִמי ילדה יהוּדית היא וּשמה שוּלמית.
– שוּלמית? – תּמהה הפּאריזאִית. – מעוֹלָם לא שמַעתּי שם משוּנה כּזה!
– ואני שמַעתּי, – אָמרה הפילאדלפית. – שם מכּתבי־הקוֹדש. בּפילאדלפיה עירנוּ אָנוּ קוֹראים תּמיד את כּתבי־הקוֹדש של היהוּדים.
– בּעברית? – שאלה היהוּדייה הקטנה.
– לא, בּאַנגלית, בּתרגוּמוֹ של המלךְ דשיימס.
– ואִמי־ילדתי לוֹמדת עברית מפּי אָביה המוֹרה, גם שאלה “מַה נשתּנה”. וכאשר תּסע עם הוֹריה לאֶרץ־ישׂראֵל, תּקח גם אוֹתי עמה.
– היהוּדים הם עם עתּיק ונפלָא מאוֹד! – אָמרה הבּוּבּה הפילאדלפית, היוֹדעת הכּל.
– אמת, נכוֹן הדבר! – קראה בּוּבּה עליזת־פּנים וּשחוֹרת־עיִן. – אנַחנוּ יוֹשבים עם יהוּדים בּבית אֶחָד, בּמוֹרד העיר ניוּ־יוֹרק, וּבי נשבּעתּי, אִם ראִיתי בּחַיי אנשים ישרים וּשקטים כּמוֹהם.
– וּמי אַתּ? – שאלה הפילאדלפית, התּאֵבה לָדעת הכּל.
– אנַחנוּ אִיטלקים.
– ואני יראָה מאוֹד את הכּוּשים! – אָמרה הפּאריזאִית הקטנה. – כּשהביא הכּושי היוֹם את בּוּבּתוֹ החוֹלָה אל הרוֹפא, סמַר בּשׂרי מפּחד.
– אַךְ בּוּבּה לא־הוּמַאנית אַתּ, בּמחילָה מכּבוֹדךְ! – אָמרה הפילאדלפית. – הלא אִיש הוּא כּכל האנשים. כּל בּני־האָדם נבראוּ בּצלם אלוֹהים. כּשמסר הכּוּשי את בּוּבּתוֹ לידי הרוֹפא, זלגוּ עֵיניו דמעוֹת, דמעוֹת מַמש, דמעוֹת־אנוֹש.
– אבל פּניו שחוֹרים כּפני הלָילָה! – קראָה הפּאריזאִית. – וכמה מכוֹער אַפּוֹ!
– ואַיֵה הבּוּבּה אשר הביא הכּוּשי? – נזכּרה הפילאדלפית פּתאוֹם. – מַדוּע לא שמַענוּ את קוֹלָה כּל העֶרב? האִם ישנה היא?
– לא, אֵינני ישנה, – ענה קוֹל חשאי ונוּגה מאוֹד, וּמפּינה רחוֹקה נראוּ פּני בּוּבּה לבנה ועדינה, עוֹטפת שחוֹרים.
– מַדוּע פּנַיִךְ עצוּבים כּל־כּךְ? – שאלה הבּוּבּה הפילאדלפית בּרחמים. – אֵין זאת כּי־אִם מַחלָתךְ אנוּשה מאוֹד?
– ידי הימנית נקרעה מעלי.
– האִם בּת הכּוּשי אָתּ?
– בּת בּתּוֹ המתה.
– אִמךְ־ילדתךְ מתה? – קראוּ כּל הבּוּבּוֹת בּחרדה.
– נהרגה. אסוֹן נוֹרא קרה אוֹתה.
– אֵיךְ קרה האָסוֹן? הלא תּסַפּרי לָנוּ! – בּיקשוּ הבּוּבּוֹת.
– סיפּוּרי יעציב את לבּכן מאוֹד, – אָמרה הבּוּבּה הלבנה, העוֹטפת שחוֹרים.
– וּבכל זאת סַפּרי־נא לָנוּ! – הוֹסיפוּ הבּוּבּוֹת לבקש. – האִם מוֹלדתּךְ בּבית הכּוּשי?
– לא, – ענתה הבּוּבּה הלבנה, – כּי גוּנוֹב גוּנַבתּי מבּית אנשי לבנים.
– מי גָנַב אוֹתךְ? – תּמהוּ הבּוּבּוֹת.
– אִמי־ילדתי הכּוּשית. בּני־האָדם קוֹראִים למַעשׂה כּזה “גניבה”, ואני לא כן אֶחשוֹב.
– הלא תּסַפּרי לנוּ אֵת כּל המַעשׂה מראשוֹ ועד סוֹפוֹ! – פּצרוּ בּה הבּוּבּוֹת כּוּלָן והקיפוּ אוֹתה מכּל העברים.
– הבה אֶעשׂה כּרצוֹנכן, – אָמרה הבּוּבּה הלבנה. – אַף כּי את ראשית ימַי לא אֶזכּוֹר היטב, כּי עדיִין הייִתי אָז בּוּבּה קטנה עד מאוֹד. רק אֶת זאת אני זוֹכרת, כּי אִמי הראשוֹנה, הלבנה, היתה ילדה קלת־דעת ואַבּירת־לב. בּוּבּוֹת רבּוֹת היוּ לה וצעצוּעים לאֵין מספּר, ואוּלָם אֶת בּוּבּוֹתיה היתה מַכּה תּמיד ואֶת צעצוּעיה היתה משבּרת וּמַשליכה אוֹתם בּעד החַלוֹן החוּצה. גם אני לא ניצלתּי מידה – אֶת מַרבּית שׂערוֹתי תּלשה הילדה הרעה. פּעם אַחַת כּעסה על אוֹמַנתּה, וּבעבוּר הרגיזה נטלה אוֹתי בּרגלי והשליכה אוֹתי אֶל אַחַת הפּינוֹת בּמיטבּח. וּביוֹם ההוּא בּאָה אִשה כּוּשית לעשׂוֹת מלָאכה בּבית והביאָה אִתּה אֶל המיטבּח גם אֶת בּתּה הקטנה, שחוֹרת־הפּנים וּשחוֹרת־העֵינַיִים. ראתה אוֹתי הילדה הכּוּשית כּשאני מוּטלת בּפינה, ועֵיניה הגדוֹלוֹת הבריקוּ פּתאוֹם וּפניה השחוֹרים האִירוּ מתּוֹךְ תּמהוֹן ושׂמחה גם יחד. מיד שלחה אֵלי את ידה הקטנה לָגעת בּי. אַךְ אִמה גָערה בּה בּנזיפה ואָמרה, כּי אָסוּר לילדה ישרה לשלוֹחַ יד אֶל בּוּבּה אשר לא לה. כּל היוֹם ההוּא ליבּבה אוֹתי הכּוּשית הקטנה בּעֵיניה החוֹמדוֹת, וגם אני, אשר לבּי הלךְ אַחרי ראשה המסוּלסל למן הרגע הראשוֹן, הבּטתּי אֵליה מפּינתי בּחיבּה וּבכוֹסף רב. וּלעֵת עֶרב, כּשגמרה הכּוּשית הגדוֹלָה את מלאכתּה בּמיטבּח וּפנתה לָלכת, קפצה אֵלי הילדה השחוֹרה כּחתוּלה קטנה, חָטפה והסתּירה אוֹתי תּחת כּנף מעילָה ונשׂאה אוֹתי אֶל בּיתה. בּדרךְ היִיתי רוֹעֶדת כּל העֵת מאוֹשר וּמפּחד. ואָמנם פּחדי לא היה פּחד־שוא. בּבוֹאֵנוּ אֶל מעוֹן־הכּוּשים הדל, נוֹדע דבר הגניבה וכמעט היִינוּ שתּינוּ בּכל רע. האִשה הכּוּשית התקצפה על בּתּה הקטנה והרימה יד להכּוֹתה. ורק האָב השחוֹר, הטוֹב והרחוּם, השיב את ידה אָחוֹר, וּכשראָה אֶת דמעוֹת עֵיניה של הילדה הענייה, ניחם אוֹתה ואָמַר, כּי קנה יִקנה אוֹתי מחר מידי אדונַי הלבנים. וכן עשׂה. למחר בּבּוֹקר כּרךְ אוֹתי הכּוּשי הטוֹב בגלָיוֹן של עיתּוֹן, הביאַני אֶל בּית ילדתי הלבנה, התייצב שם לפני גברת הבּית, הוֹדה על עווֹן בּתּוֹ הקטנה בּבוֹשת־פּנים וּביקש רחמים, כּי תּינתן לוֹ הרשוּת לשלם אֶת מחירי בּכסף מלא. וּבדבּרוֹ הוֹציא שטר־כּסף מכּיסוֹ. הגברת הלבנה נתנה את קוֹלָה בּצחוֹק ושלחה וקראָה לבתּה, היא אִמי־ילדתי הראשוֹנה. ואוּלָם הילדה קלת־הדעת לא רצתה גם להבּיט אֵלי, עיקמה פּניה ואָמרה, כּי אֵין לה עוֹד חפץ בּי, כּי יֶש לה בּוּבּוֹת יפוֹת וטוֹבוֹת ממני. כּאשר שמַעתּי את דבריה אֵלה, כּמעט קפצתּי מרוֹב שׂמחה, אַף כּי היטב חָרה לי על אשר בּיישה אוֹתי בּפני הגדוֹלים. ואָז הוּבאתי אֶל בּית אִמי־ילדתי הכּוּשית, היא ימימה הקטנה…
– ימימה? גם זה שם מכתבי־הקודש, – העירה הבובה הפילאדלפית, הבקיאה בתנך.
– אָמנם כּן, ילדה קדוֹשה היתה זאת, נפש יקרה ועדינה, רכּה וענוּגה מאֵין כּמוֹה. מַה נפלאָה היתה אַהבתה אֵלי, מה רבדים רחמיה, רחמי אֵם קטנה, וּמַה מתוּקוֹת נשיקוֹת פּיה! כּל הימים היתה נוֹשׂאת אוֹתי על זרוֹעוֹתיה, מנַענַעת אוֹתי בּחיקה, הוֹגָה אֵלי בּקוֹל ציפצוּף נעים כּיוֹנה, אֶל כּל אשר הלכה לָקחה גם אוֹתי אִתּה, וכל אשר שאלוּ עֵינַי לא אָצלָה ממני. כּל שׂיחָה ודאגָתה וכל מַחשבוֹתיה היוּ רק עלי. אני היִיתי נחמתה וּשׂשׂוֹנה, צחוֹקה ויגוֹנה. וּבית־הכּוּשים כּגן־עֵדן היה לי. אני היִיתי הבּרייה הלבנה האַחַת בּבית מלא פּנים שחוֹרים – וכל הלבבוֹת פּנוּ אֵלי, כּל הפּנים צהלוּ לקראתי, כּל העֵינַיִים שׂחקוּ לי. “לבנוּנית” – כּךְ קראוּ את שמי. מַאכלי היה לחם לָבן, משקי – חָלָב לָבן, וּלבוּשי – כּוּתּוֹנת לבנה. האָב הכּוּשי בּנה לי ממַעל למיטתה של ימימה הקטנה בּיִת קטן לָבן וּפיאֵר אוֹתוֹ בּכלים קטנים לבנים, שוּלחָן וכיסא וּמיטה. אַךְ בּלילה לא רצתה ימימה להיפּרד מעלי ולָקחה אוֹתי אֶל משכּבה, חיממה אוֹתי בּגוּפה הקטן, בּעוֹרה הרךְ והחָלָק כּמשי, וכךְ היִינוּ שוֹכבוֹת שתּינוּ חבוּקוֹת עד אוֹר הבּוֹקר…
– ואֵיךְ קרה האָסוֹן? – שאלה אַחַת הבּוּבּוֹת השוֹמעוֹת בּקוֹל נפעם, כּי נגע הסיפּוּר עד נַפשה.
– לפתע פתאוֹם. לפנוֹת עֶרב היה הדבר. תּיבת־זמרה עמדה לנַגן בּרחוֹב הכּוּשים, וכל הילָדים השחוֹרים סבבוּ אוֹתה כּמַחנה זבוּבים. שמעה ימימה ורצה עמי החוּצה, למַען אֶשמַע גם אני את הניגוּנים הנפלאִים. עוֹד אָנוּ רצוֹת, והנה פּגע בּנוּ אַבטוֹמוֹבּיל שטס בּתוֹךְ הרחוֹב והפּילָנוּ לָאָרץ…
– הוֹי, מַה נוֹרא! – קראוּ הבּוּבּוֹת בּחרדה.
– המכוֹנה האיוּמה קרעה מעלי את ידי הימנית, והיִיתי מתעלפת כּל אוֹתוֹ הלָילָה. למחר, כּאשר פּקחתּי את עֵינַי, כּבר מצאתי את אִמי־ילדתי, אֶת ימימה חמדת־חַיי, מוּטלת בּאָרוֹן קטן, וּסביבה עוֹמדים בּני משפּחתה וּבוֹכים. אָז הבינוֹתי הכּל…
הבּוּבּה הלבנה נשתּתּקה. גם הבּוּבּוֹת השוֹמעוֹת החרישוּ, בּראוֹתן את יגוֹנה הכּבד של חברתּן. כּעבוֹר רגָעים שבה הבּוּבּה המסַפרת לדבּר בּקוֹל רוֹעד:
– והנה הביא אוֹתי האָב האוּמלָל לכאן לרפּא את ידי. הלא ראִיתן אוֹתוֹ, כּאשר בּכה היוֹם לפני הרוֹפא. אוֹמר הוּא להתנַחם בּי אַחרי בּתּוֹ המתה. אבל אֵיךְ אוּכל אני להתנַחם, אִם לא אֶראֶה עוֹד אֶת אִמי הכּוּשית הקטנה, אֶת ימימה הטוֹבה והנחמדה? עד עוֹלָם לא אֶראֶה עוֹד את ראשה השחוֹר והמסוּלסל, עד עוֹלָם לא אַרגיש עוֹד את לטיפת ידיה הקטנוֹת, אֶת מַגע אֶצבּעוֹתיה הרכּוֹת והמתוּקוֹת. אֵיךְ אוּכל לָשוּב עתּה אֶל הבּיִת אשר שמַם?… הוֹי, אַחיוֹתי הבּוּבּוֹת, אחַיוֹת רחמניוֹת, שעוּ ממני ואמרר בּבּכי, כּי מַר לי, מַר לי מאוֹד!…
וּבתוֹךְ חשכת חדר־החוֹלים הקטן נשמעה יִבבתה הדקה של הבּוּבּה היתוֹמה, המבכּה בּבדידוּתה על אִמה הכּוּשית הקטנה, יחידת חַיֶיה, אשר לוּקחה ממנה בּלא עֵת.
א. עולי אמריקה
האנייה היא אַחַת האניוֹת הבּריטיוֹת הגדוֹלוֹת והמתוּקנוֹת, המַפליגוֹת בּאוֹקיינוֹס האַטלאנטי. בּפּעם הזאת ערכה חברת־האניוֹת מַסַע־תּיוּר מיוּחָד מניוּ־יוֹרק ועד אלכּסַנדרייה של מצריִים עם חניוֹת אחדות על חוֹפי הים התּיכוֹן. בּין אֶלף התּיירים, הממַלאִים אֶת תּאֵי האנייה לשלוֹש מַחלקוֹתיה, הרי אָנוּ בּעֵרךְ כּשלוֹש מאוֹת וחמשים יהוּדים, ואַף־על־פּי־כן נראֶה הדבר כּאִילוּ אנייה “יהוּדית” היא זאת, שהוּטלה עליה שליחוּת מיוּחדת מטעם מחוּתּנינוּ הבּריטים להעביר יהוּדים מגָלוּת אמריקה לאֶרץ־יִשׂראֵל. כּמוֹ בּכל מקוֹם, אף כּאן אָנוּ עוֹשׂים רוֹשם של “עם לבדד יִשכּוֹן”, מתכּנסים כּנסיוֹת־כּנסיוֹת, תּוֹפסים אֶת כּל המקוֹמוֹת הריקים מבּפנים וּמבּחוּץ, בּטרקלינים וּבמסדרוֹנוֹת בּין התּאִים, ודבר זה בּלבד מַשרה בּתוֹךְ האנייה אַטמוֹספירה יהוּדית משפחתּית. מַקהילים אָנוּ קהילוֹת על הסיפּוּן, עוֹמדים צפוּפים ואחוֹרינוּ אל הים, עד כּי לא אל־נקלה יצליח גוֹי בּוֹדד, המטיֵיל יחידי לרוּחַ הים, להבקיע דרךְ בּינינוּ, בּתוֹךְ החוֹמה היהוּדית הבּצוּרה, – ולָכן יוֹשבים הגוֹיִים כּנזוּפים בּתוֹךְ הטרקלינים מבּפנים, כּוֹבעֵיהם מוּרדים על פּניהם, ושוֹתים שיכר. ואוּלָם גם פּה, בּתוֹךְ הטרקלינים מבּפנים, כּבשנוּ לָנוּ אֶת המקוֹמוֹת הטוֹבים והכּוּרסוֹת הרכּוֹת. שיכר אֵין אָנוּ שוֹתים, ואַף־על־פּי־כן כּוּלָנוּ כּשיכּוֹרים – שיכּוֹרים מרוֹב שׂיחָה. כּוּלָנוּ מַרבּים שׂיחָה. כּוּלָנוּ מתוָכּחים, מתלהבים, נכנסים אִיש בּדברי רעֵהוּ, מרימים קוֹל אִיש על רעֵהוּ – מדבּרים על אֶרץ־יִשׂראֵל.
מי וָמי העוֹלים היוֹם מאמריקה לאֶרץ־יִשׂראֵל? עֵרב רב של כּל מיני נפשוֹת, עיסה תּחוּחָה, לא־נלוֹשה, של כּל בּני המַעמדוֹת, תּערוֹבת מקרית של טיפּוּסים וּפרצוּפים שוֹנים. רק אלוֹהים הוּא יוֹדע, יד מי קיבּצה אֶת כּל אֵלה יחד לכאן מכּל הפּינוֹת של אַרצוֹת־הבּרית וקאנאדה. מוֹצא אַתּה פּה למן היהוּדי האָדוּק והקנאִי, הנמנה אֶת “אגוּדת־ישׂראל”, ועד האֶפּיקוֹרס המוּפקר, האוֹכל צדפוֹת בּפרהסיה. למן הציוֹני העשיר וּרחַב־הכּתפיים, בּוֹנה־הבּתּים בּניוּ־יוֹרק וּבברוּקלין, התּקיף בּעשרוֹ וּבוֹטח בּמַאמרוֹ ויוֹדע הכּל, ועד הפּוֹעֵל־הציוֹני הצנוּם והדק, החנוָני בּעיירה נידחת, העוֹמד מאַחרי המדבּרים חָרד ונפעם, מַטה אוֹזן קשבת וסימן־השאֵלה בּפניו. למן המַשׂכּיל הזקן, מחוֹבבי־ציוֹן הותיקים, ששמר בּלבּוֹ אֶת החיבּה לאִידיאלי־נעוּריו זה אַרבּעים שנה והביאָה עד הלוֹם, ועד ה“בּוֹי” האמריקאִי, הפּזיז וקל־הדעת, המרדף הרפּתקאוֹת, שאֵינוֹ יוֹדע עדיִין מַה טיבוֹ של אִידיאל וּמַה צוֹרךְ יֶש בּוֹ בּעוֹלָם העליז והמעניין הזה. מוֹצא אַתּה פּה גם את היהוּדייה הזקנה וּקמוּטת־הפּנים, בּת־השבעים, המבקשת בּעֶרב שבּת עם חשיכה על מפתּן תּאָה גפרוּר להדלקת הנרוֹת, גם אֶת הנַערה הגנדרנית, מפוּרכּסת־השׂפתיים, שיצאה זה־עתּה מן הקוֹליֶג, זוֹ המַפליאָה להרכּיב רגל־משי אַחַת על־גבּי האַחרת, המעשנת סיגָריוֹת מן הזוֹל בּחָריצוּת רבּה וּמַשיבה אֶת עשנן הקשה דרךְ נחירי אַפּה המפוּייךְ, כּזקן ורגיל. מוֹצא אַתּה פּה מיני בּריוֹת כּאֵלה, המביאוֹת אוֹתךָ לידי השתּוֹממוּת רבּה: מאַיִן בּאוּ לכאן? מי לָקח אוֹתן בּציצית ראשן והוֹציאָן מתּוֹךְ פּינוֹתיהן השוֹממוֹת? מה היה כּוֹחַ־הפּלָאוֹת, שדחף אֶת אֵלה לָלכת לאֶרץ־יִשׂראֵל? האִם היה הדבר למוֹדה בּימינוּ – לנסוֹע מרוֹב טוֹבה וּבטלה לפלשׂתּינה, כּשם שהיוּ נוֹסעים עד עכשיו לפאלם־בּיטש ולבירמוּדה? לא. דוֹמה, שלא יד המוֹדה בּלבד עשׂתה זאת. דוֹמה, שיֶש כּאן מַשהוּ נוֹסף על זה ועמוֹק מזה. יש כּאן כּוֹחַ עיור, טמיר ונעלָם, אשר אֵין לוֹ שם עדיִין, המוֹשךְ אֶת לבּוֹת האנשים הרחוֹקים האֵלה אֶל אֶרץ־המידבּר הקטנה והרחוֹקה, הנשכּחה כּמעט, שנס נַעשׂה לָה והדשיאָה פּתאוֹם דשא לאַחַר אַלפי שנוֹת שממוֹן, אֶל אַגָדת־האבוֹת העתּיקה והרחוֹקה, שירדה מעל דפּי הבּיבּלייה העתּיקה ונהפכה פּתאוֹם למציאוּת צעירה ורענַנה, ההוֹלכת וכוֹבשת לָה מקוֹם בּחַיִים. הנה מתהלכוֹת שמוּעוֹת על הפּלא החָדש, המתרחש שם בּפינַת־הפּלָאוֹת – היש אמת בּשמוּעוֹת? הנה מסַפּרים סיפּוּרים על הגיבּוֹר היהוּדי החָדש, הצעיר והמוּפלָא, ששמוֹ “חָלוּץ” – האֵין אֵלה סיפּוּרי־בדים? הנה מדבּרים בּני־אָדם על תּקוּמה עברית, על התעוֹררוּת היצירה העברית, על התחַדשוּת הרוּחַ העברי – היֵש מַמש בּדברים? ורצוֹן טמיר, אשר אֵין לוֹ שם עדיִין, תּוֹסס בּלבּוֹת האנשים הרחוֹקים האֵלה, התּמימים בּנַפשוֹתם, וּמוֹשכם בּכוֹחַ עירו לראוֹת אֶת הפּלא בּעֵיניהם, לָבוֹא אִתּוֹ בּמַגָע ישר, להתקרב אֵלָיו התקרבוּת של קרוֹבים שנתרחקוּ, ואוּלי להתעלוֹת אִתּוֹ יחד? אוּלי יִינתזוּ גם אֶל לבּם השוֹמם ניצוֹצוֹת בּוֹערים מן האֵש המתלקחת, אוּלי תּיאָחז גם נַפשם העֵירוּמה בּשלהבתּה הפּלאִית, אוּלי יִימלאוּ גם חַיֵיהם הריקים והקרים נשימה לוֹהטת, טעם ותוֹכן?
ויהוּדים אפוֹרים וחילוֹניִים, בּעלי פּנים אפוֹרים וחילוֹניִים, יוֹשבי בּרוֹנזוויל וּבנסוֹנהוֹירסט, בּוֹסטוֹן וסינסינַאטי, מוֹנטריאַל וסַאן־פראנציסקוֹ, שוֹכחים מאַחריהם אֶת אֶרץ־הזהב האפוֹרה והחילוֹנית, אשר רבּים מהם כּבר הכּוּ בּה שרשים עמוּקים וחזקים, והרי הם עוֹמדים על סיפּוּן האנייה המתנוֹדדת בּחבוּרוֹת צפוּפוֹת, מתקרבים זה אֵֶל זה מתּוֹךְ רגש של אַחוָה, מתלהבים וּמתחַממים כּוּלָם יחד, ללא הבדל מַעמד ואוֹרח־חַיִים, כּדרךְ שהיוּ נוֹהגים אבוֹתיהם בּעיירוֹת־מוֹלדתּם לפנים, שוֹכחים גם לדבּר אַנגלית גרוּעה וּמדבּרים יהוּדית שוֹטפת, פּשוּטה ונלבּבת – מדבּרים עַל אֶרץ־יִשׂראֵל. הפּנים האפוֹרים והחילוֹניִים מוּאָרים בּאוֹר גָנוּז, חגיגי, העֵינַיִים החילוֹניוֹת ניצתוֹת בּאֵש־געגוּעים כּמוּסה – בּבוּאָתה של אוֹתה האֵש הגדוֹלָה, המתלקחת שם בּמרחַקים, אשר אֵליה הם נמשכים כּוּלָם, בּנעריהם וּבזקניהם.
ב. מלחמת־אחים
עבר יוֹם ויוֹמַיִים, והעֵרב הרב אשר בּאנייה התחיל להבליט מתּוֹכוֹ לאַט־לאַט אֶת פּני הנוֹסעים לקבוּצוֹתיהם, לטיפּוּסיהם ולנטיוֹתיהם. עֶשׂרים פּעמים בּיוֹם נפגָשים אֵלה עם אֵלה בּטרקלינים, נתקלים זה בּזה על הסיפּוּן, מתעכּבים בּחבוּרה לשׂיחָה קלה – וּמַתחילים להבדיל בּין דמוּת לדמוּת, בּין פּנים לפנים, בּין אִיש לאִיש. מתּחילָה שימשוּ בּעירבּוּביה מעילי־חוֹרף אפוֹרים, סווייטרים צחוֹרים וכוֹבעֵי־מַסע. עכשיו מַתחיל כּל כּוֹבע להתנַכּר בּמַראֵהוּ, בּקמטוֹ המיוּחָד, בּהבּעתוֹ. בּני־אָדם רחוֹקים מתוַדעים אֵלוּ לאֵלוּ, מתקרבים יוֹתר ויוֹתר, נַעשׂים חָפשים בּנימוּסיהם – כּמנהג יהוּדים. האנייה מַפליגָה בּכל שטף מַהלָכה, חוֹצה לָבטח בּמַיִם העזים של האוֹקיינוֹס העז. הימים ימי־חוֹרף בּהירים, ימי שמש ואַויר צוֹנן וצח. הקן החַם, שנעזב שם בּאמריקה, הוֹלךְ וּמפיג חוּמוֹ, הוֹלךְ וּמַחויר, נקוּדת־המשיכה הקרוּאָה “אֶרץ־יִשׂראֵל” מהבהבת עדיִין ללא תּוֹאר וצביוֹן בּמרחַקי הערפל, מעֵבר לימים, – ואֵין לוֹ לאָדם בּינתיים אֶלָא לפַנוֹת לבּוֹ לחַיֵי־שעה. הנסיעה עצמה בּאנייה נַעשׂית עניִין גָדוֹל וחָשוּב, שמתייחסים אֵלָיו בּכל כּוֹבד־הראש של קייטנים הוֹלכים בּטלים, הסמוּכים על שוּלחַן מלוֹן־הקיִץ בּעוֹנַת־החוֹפש. משתּדלים למַצוֹת מתּוֹךְ חַיֵי־הבּטלה אֶת כּל עוֹמק התּענוּגוֹת. מקיימים אֶת מצווֹת “העוֹלָם הזה”, הקלוֹת והחמוּרוֹת, בּדייקנוּת של אדוּקים. מתפּרקדים כּבני־מלָכים, עם הנשים והילָדים, על כּיסאוֹת־הסיפּוּן הארוּכּים, תּחת שמש־הים המחַממת והמיישנת, שוֹאפים בּכל פה שפע של “בּריאוּת”, מחַכּים בּלב כּלה אֶל השמשים עם המַגָשים העמוּסים פּנכוֹת בּוּליוֹן ותלי־תלים של סַנדוויטשים, מצפּים בּכליוֹן־עֵינַיִים וּמקבּלים כּבשׂוֹרת־גאוּלָה נעימה אֶת צלילי המַתּכת העמוּמים של הגוֹנג, המַזמין בּעיִן יפה אֶל השוּלחָנוֹת הערוּכים, מַבטיח אכילה אַנגלית גסה וּשׂביעה יתירה. השׂיחוֹת הנאוֹת על אֶרץ־יִשׂראֵל פּוֹחתוֹת והוֹלכוֹת. בּמקוֹמן עוֹלה וּמתפּשט בּחלל האַויר וכוֹבש אֶת כּל הלבבוֹת דיבּוּר שאֵינוֹ פּוֹסק על עניין קרוֹב יוֹתר וּמפוּרסם יוֹתר – על האכילה. בּני־יִשׂראֵל יוֹצאֵי אמריקה, המַפליגים בּאנייה לאֶרץ־אבוֹתיהם מתגלים כּאן לאַט־לאַט בּדמוּת אבוֹתיהם יוֹצאֵי־מצריִים אשר בּחוּמש – דוֹר המידבּר. אֶרץ מצריים השמנה והפּוֹרייה נשארה מאַחריהם, אֶרץ כּנַען המוּבטחת עדיִין רחוֹקה מרחָק רב לפניהם, – ואָדם חַי אֵינו פּוֹלט נשמתוֹ לרצוֹנוֹ. וּכמוֹ שם בּמידבּר, כּן גם פּה על הים רוֹחשת ועוֹלָה תּלוּנה חרישית ההוֹלכת וּמתפּשטת, הוֹלכת וּמתרגשת יוֹתר ויוֹתר, עד שהיא מַקיפה אֶת כּל העם למשפּחותיו:
– מי יאכילנוּ בּשׂר?
וכאן מַתחיל הפּירוּד. כּי הנה הבטיחה הנהלת האנייה הבּריטית לסַפּק לתּיירים היהוּדים, המַפליגים לאֶרץ־יִשׂראֵל מיטבּח יהוּדי כּשר עם מַאכלוֹת כּשרוֹת. הבטיחה – ועמדה בּדיבּוּרה. קנתה כּלים כּשרים, כּפּוֹת וּמזלגוֹת של בּדיל כּשר, הביאה אִתּה מַשגיח יהוּדי כּשר, הכינה כּל מיני בּשׂר משוּמר עם חוֹתמוֹת כּשרים מלוֹנדוֹן, רשמה כּל נוֹסע יהוּדי, ללא הבדל אמוּנוֹת ודעוֹת, וּבלבד ששמוֹ וּפניו מעידים על גזעוֹ, בּרשימַת “המסיבּה הכּשרה”, כּלוֹמַר: מסיבּת השוּלחָנוֹת, הנערכים לקהל היהוּדי לאַחַר שהגוֹיִים נפטרים מסעוּדתם הטריפה. אִם כּן, הלא הכּל יפה וּמתוּקן? ואַף־על־פּי־כן נמצאוּ בּתוֹךְ קהל התּיירים יהוּדים יִראֵי־אלוֹהים, שלא נתקררה דעתּם. הלָלוּ לא התעצלוּ והתחילוּ להסתּוֹבב מסביב למיטבּח האנייה, הציצוּ לתוֹךְ התּנוּר והכּיריִים וּלתוֹךְ ארוֹן־הקרח, חָקרוּ וּבדקוּ, עד היכן מַגיעה ידיעת הכּשרוּת אֵצל אמרכּלי האנייה הבּריטית? וכאן התחילוּ להקשוֹת קוּשיוֹת חמוּרוֹת: מאַיִן, דרךְ משל, לָמדוּ הגוֹיִים האֵלה, שקצים סקוֹטיִים ואִיריִים, להבחין בּדיני בּשׂר וחָלָב, אִם מוֹחָם הערל אֵינוֹ מסוּגָל כּלָל לתפּוֹס כּל זאת? וּמנַיִין לָנוּ, שהבּשׂר המשוּמר המוּבא מלוֹנדוֹן היה בּשׂר כּשר מלכתּחילָה? שמא רק החוֹתמוֹת בּלבד כּשרים, והבּשׂר עדיִין טעוּן בּדיקה? ואֵיךְ אֶפשר לסמוֹךְ על כּשרוּתוֹ של המַשגיחַ היהוּדי, אִם אוֹתוֹ מַשגיחַ עצמוֹ נוֹהג בּכל בּוֹקר לגלח אֶת זקנוֹ? מַה־נַפשךְ: קיבּלתּ על עצמךָ להיוֹת לָנוּ מַשגיחַ על הכּשרוּת, עליךָ החוֹבה לקיֵים דת יִשׂראֵל לכל פּרטיה, ואַל תּהיֶה לצנינים בּעֵינינוּ בּסַנטרךָ המגוּלָח! אֶלָא מה? תּאמַר: גם בּינינוּ, האדוּקים בּדת, נמצאִים רבּים המגלחים אֶת זקנם? ויש לוֹמַר: ראשית, לא הוּכח עדיִין, שאָנוּ מתגלחים בּתער; אֶפשר שאָנוּ עוֹשׂים זאת בּסַם. ושנית, הלא אָנוּ תּיירים ואַתּה “כּלי־קוֹדש” – כּל אֶחָד חַייב לָדעת אֶת מקוֹמוֹ וּמַעמדוֹ!… כּךְ טענוּ התּיירים החרדים, בּיניהם קנאִים נלהבים מחַברי “אגוּדת־יִשׂראֵל”, המתקנים אֶת זקנם מעֶרב שבּת לעֶרב שבּת. ואוּלָם גם התּיירים החָפשים לא היתה דעתּם נוֹחָה בּיוֹתר – מטעמים אחרים. הנהלת האנייה הבּריטית הבטיחה להם “מיטבּח יהוּדי” – וציירוּ לעצמם בּדמיוֹנם: כּבד קצוּץ בּשוּמן של אַוָז, ריאָה וּטחוֹל מצוּמקים, מרק בּאִיטריוֹת וּשקדים, “זראזה” יהוּדית לאוּמית, ולפעמים גם גרגרת שמנה ממוּלָאָה קמח בּתוֹךְ הלפתּן – אַדרבּה, בּבקשה, בּכל הדרת הכּבוֹד! בּאנייה עשירה כּזאת, כּשיהוּדים מַפליגים לאֶרץ־יִשׂראֵל, יש בּזה משוּם הרחָבת־דעת מיוּחדת! והנה נתגלָה, כּי כּל ה“יהדוּת” נצטמצמה כּאן רק בּזה, שהמלצר מַגיש לָהם אֶל השוּלחָן אֶת נתח הבּשׂר ערוֹם כּביוֹם היוָלדוֹ, על צלחת יבשה וחלָקה, ללא שוּם סימן של רוֹטב, ללא טיפּה של לחלוּחית. אֵין זאת כּי־אִם הגוֹיִים המשרתים בּמיטבּח, שנצטווּ על חוֹמר הכּשרוּת, מַגזימים בּמליחת הבּשׂר, ממַצים מתּוֹכוֹ אֵת כּל דם־התּמצית. אִם כּן, מַה תּהא התּכלית? בּיהדוּת יבשה כּזאת קשה לאָדם להתקיֵים! נמלכוּ התּיירים החָפשים בּדעוֹת, אַנשי העוֹלָם הזה: יעבוֹר עליהם מה! הלא בּין כּך וּבין כּךְ אֵין היהוּדים המתחַסדים מרוּצים מן הכּשרוּת – יִתּנוּ לָהם אֵיפוֹא אֶל הבּשׂר הכּשר והיבש, לכל הפּחוֹת, חתיכת חמאָה, ועל הפּוּדינג האַנגלי (הממַלא מקוֹמה של הגרגרת היהוּדית הממוּלָאָה) יוֹסיפוּ מעט שמנת מתוּקה, וּלקינוּחַ־סעוּדה יגישוּ מנה ראוּיה של גלידה – כּי לָמה תּפּוֹל כּל הגלידה בּחלקם של התּיירים הגוֹיִים? גם אנחנוּ כּמוֹהם אֶזרחי אמריקה!… ראוּ התּיירים החרדים תּערוֹבת של בּשׂר וחָלָב על שוּלחנוֹתיהם של יהוּדים והרימוּ קוֹל־זוָעוֹת: הכיצד? הלא עכשיו בּוַדאי שמַטריפים לָנוּ אֶת הכּלים! עמדוּ המלצרים הבּריטיים, הפּרוּפים והמגוּהצים, למוּדי הסדר והנימוּס, כּמבוּלבּלים: מַה מתרחש כּאן בּין היהוּדים? הזהר הזהירוּ אוֹתם בּכל חוֹמר הדין, כּי אל שוּלחנוֹתיהם של אֵלה אָסוּר להגיש חמאָה ושמנת – והקפּידוּ על זה בּדיוּק רב. והנה נתגלָה, כּי בּין היהוּדים הלָלוּ קיֶימת כּיתּה דתית, המתבּלת אֶת הבּשׂר דווקא בּחמאה ודווקא בּשמנת (וּבכמוּת מרוּבּה!) – מי נביא אֵיפוֹא ויֵדע, אֵיזה מן היהוּדים שייךְ לכיתּה דתית זוֹ ואֵיזה מהם אֵינוֹ שייךְ? ואָז נמצאוּ בּיניהם פּיקחים, שהחליטוּ לעשׂוֹת כּפי אשר יוֹרם השׂכל הישר: כּדי שלא לביֵיש רגשוֹתיו הדתיים של שוּם אָדם, יגישוּ אֵל השוּלחָן לכוּלָם, בּלא יוֹצא מן הכּלָל, חמאה ושמנת של חָלָב לתבּל אֶת הבּשׂר. ראוּ הרבּנים ואַנשי “אגוּדת־יִשׂראֵל” אֶת הדבר הזה ונזדעזעוּ: מַה זאת?!…
ועל האנייה היהוּדית התחוֹללה סערה: כּל הקהל עזב אֶת דבר אֶרץ־יִשׂראֵל ושׂם פּניו אֶל שאֵלת הכּשרוּת. ראשית כּל נמנוּ התּיירים הכּשרים וגָמרוּ, כּי מכּאן וּלהבּא לא יִטעמוּ טעם בּשׂר בּאנייה, אֶלָא יֵצאוּ ידי חוֹבתם בּביצים, בּדגים מלוּחים וּבתפּוּחי־אדמה. ואוּלָם לא די בּזה, שהם עצמם לא יאכלוּ – חַייבים הם לאסוֹר אֶת האכילה גם על אחרים. והיהוּדים החרדים ישבוּ אֶל השוּלחָנוֹת עלוּבים ונרעמים וכוֹבעֵיהם בּראשיהם, קלפוּ בּאֶצבּעוֹת נקשוֹת תּפּוּחי־אדמה צלוּיִים ושלחוּ מַבּטים של תּוֹכחת מסוּתּרת לצד אחיהם אוֹכלי־הבּשׂר. וכאשר לא הוֹעילה תּוֹכחתּם המסוּתּרת, יצאוּ אֶל הסיפּוּן ואֶל הטרקלינים ואֶל המסדרוֹנוֹת בּין התּאִים, הקהילוּ קהילוֹת בּרבּים והטיפוּ מוּסרם בּגָלוּי לקהל האוֹכל טריפוֹת, אִיימוּ עליו בּעוֹנשה של גיהינוֹם ועשׂוּ תּעמוּלָה רבּה לכשרוּת. מקצת מן האֶפּיקוֹרסים הנחשלים, האנשים היראִים ורכּי־הלבב, נכנעוּ מיד: סוֹף־סוֹף הלא נוֹסעים הם לאֶרץ־יִשׂראֵל, עתידים להתייצב לפני הכּוֹתל המַערבי, לבקר אֶת קבל רחל אִמנוּ – מי יוֹדע?… ואוּלָם נמצאוּ אנשים מרי־נפש, אוֹכלי צדפוֹת מתּוֹךְ הכרה, שמיאנוּ לוַתּר על עיקרי החוֹפש ולא רצוּ למַלא תּאוָתם של הקנאִים החשוּכים, מוֹרדי־האוֹר. הלָלוּ התרגשוּ מאוֹד וטענוּ בּחוֹם לבּם: מַה זאת? לאָן אוֹמרים המתחַסדים האֵלה להוֹליךְ אוֹתנוּ בּשנוֹת המאה העֶשׂרים? לָמה הם מַתעים אֶת העם בּהבלי־שוא? וּמי מבקש מהם להריח בּקדירוֹת של אחרים? הם עצמם מַעבידים בּיוֹם השבּת אֶת פּוֹעליהם היהוּדים בּאמריקה, וּלאֶרץ־יִשׂראֵל הם רוֹצים לָבוֹא בּקיבוֹת כּשרוֹת!… לא! אֵין אָנוּ צבוּעים כּמוֹכם! יהוּדים חָפשים אנחנוּ! אֶרץ־יִשׂראֵל עוֹמדת למַעלָה מבּשׂר כּשר! נוֹסעים אָנוּ לאֶרץ־יִשׂראֵל מתּוֹךְ כּוונה רבּה, כּי מדינת היהוּדים תּהיֶה מדינה חָפשית, כּאמריקה לכל דבר!
– האוּמנם? כּאמריקה? אִם־כּן, לָמה אַתּם מטלטלים עצמכם לאֶרץ־הקוֹדש? שבוּ לָכם בּאמריקה וּמַלאוּ שם אֶת כּרסכם בּטריפוֹת כּכל אַוַת נַפשכם – אִיש לא יאמַר לָכם דבר!
– נוֹסעים אנחנוּ לאֶרץ־יִשׂראֵל, מפּני שרוֹצים אָנוּ להיוֹת יהוּדים שלימים. רוֹצים אָנוּ, כּי גם בּנינוּ אַחרינוּ יִהיוּ יהוּדים!
– יהוּדים נאִים יִהיוּ, אוֹי ואבוֹי לאבוֹתיהם! לאַחַר בּשׂר עֵגל הם מקנחים סעוּדתם בּגלידה!
– לא בּנוּ האָשם, דוֹדי. אִילוּ נתנוּ לָנוּ בשׂר עוֹף, היִינוּ מקנחים בּגלידה אֶת בּשׂר העוֹף.
– ראוּ־נא את היהוּדי הזה, כּיצד הוּא מתלוֹצץ. מיסטר! נוֹסעים אַתּם לטמא אֵֶת אֶרץ־הקוֹדש. האָרץ תּקיא אֶתכם, כּכּתוּב בּחוּמש.
– ואֶתכם אֵין האָרץ צריכה לקלוֹט כּלל. נוֹסעים אַתּם לשם לא כּיהוּדים ישרים, אֵֶלָא כּמרגלים.
– ואִם כּמרגלים? המרגלים אַף הם היוּ יהוּדים, וּמוּבטחני, שהיוּ יהוּדים כּשרים ולא שיקצוּ אֶת נַפשם בּמַאכלוֹת אסוּרוֹת.
– ואני אוֹמר לךָ, דוֹדי, כּי אֶרץ־יִשׂראֵל אֵינה צריכה למרגלים. אֶרץ־יִשׂראֵל צריכה לחלוּצים.
– האוּמנם? לחלוּצים וחלוּצוֹת? לאֵלה, המַעמידים חוּפּה בּלא רב, יוֹרים מתּוֹךְ רוֹבה ועל־ידי כּךְ נַעשׂים אִיש ואִשתוֹ?
– החלוּצים והחלוּצוֹת, דוֹדי, העמידוּ אֶת חַיֵיהם בּסַכּנה ויִבּשוּ בּשבילךָ אֶת הבּיצוֹת.
– אני מוֹחל לָהם על הבּיצוֹת. מוּטב שיִהיוּ יהוּדים טוֹבים. הלא לכךְ שוֹלחים לָהם כּסף מאמריקה!
– הגידה־נא לי, דוֹדי, כּמה כּסף, דרךְ משל, שלחתּ להחלוּצים?
– האִם אני אֶשלח כּסף להחלוּצים? וכי מַה מחוּתּן אני לָהם?
– יפה אָמַרתּ. וכמה הבטחתּ לקרן־היסוֹד? תּאֵב אני מאוֹד לָדעת.
– לָמה אַתּה תּאֵב כּל־כּךְ לָדעת, מיסטר?
– סתם כּךְ. לשם אִינפוֹרמיישוֹן.
– וכמה, דרךְ משל, הבטחתּ אַתּה לקרן־היסוֹד? גם אני תּאֵב מאוֹד לָדעת.
– אִי, דוֹדי! לא נאֶה הדבר! רוֹצה אַתּה להתחַמק מפּני!
– ואַתּה, מיסטר, כּלוּם אֵינךָ רוֹצה להתחַמק?…
וּבזה נפסק הויכּוּחַ בּעֶצם חוּמוֹ. ניכּר היה, כּי שני המתוַכּחים גם יחד לא היוּ בּטוּחים בּיוֹתר בּהבטחוֹתיהם לקרן־היסוֹד. ואוּלָם השלוֹם בּין התּיירים היהוּדים כּבר הוּפר. אֵת אשר אִיחדה תחילָה אֶרץ־יִשׂראֵל הפריד עכשיו המיטבּח. היהדוּת האמריקאִית, המַפליגה בּים לאֶרץ־אבוֹתיה, נתחַלקה לשני מַחנוֹת צוֹררים זה אֶת זה, לשני דגָלים מוּנפים בּמלחמת־אַחים זה כּנגד זה: דגל מַחנה אוֹכלי־הבּשׂר ודגל מַחנה אוֹכלי תּפּוּחי האדמה. הנסיעה הארוּכּה על הים שוּב לא עוֹררה בּלב אֶת אֵימַת השיעמוּם.
ג. המרגלים
ההיסטוֹריה חוֹזרת על אַכסַניה שלָה. כּמוֹ שם, בּחוּמש, כּשעברוּ יוֹצאֵי־מצריִים בּמידבּר לָלכת לאֶרץ כּנַען, הביאוּ המרגלים אֶת דיבּת האָרץ אֶל אחיהם, כּן גם פּה, בּאנייה הבּריטית הגדוֹלָה, כּשהפליגוּ יוֹצאֵי־אמריקה בּים אֶל אֶרץ־הקוֹדש, התבּדלה לאַט־לאַט מתּוֹךְ העֵרב הרב של התּיירים קבוּצה של מוֹציאֵי־דיבּה, שהשתּדלה להבאִיש אֶת ריחָה של “אֶרץ־החלוּצים” בּעֵיני הקהל. ההבדל היה רק בּזה, שהמרגלים הראשוֹנים גילוּ אֶת עֶרוַת האָרץ אַחרי אשר תּרוּ אוֹתה, והאַחרוֹנים סיפּרוּ בּגנוּתה לפני אשר ראוּה בּעֵיניהם; הראשוֹנים המַסוּ אֶת לבב אחיהם בּסיפּוּרים על הגוֹיִים היוֹשבים בּארץ, והאַחרוֹנים ראוּ אֶת כּל התּקלה בּיהוּדים הצעירים, יושבי עֵמק יִזרעֵאל.
– כּלוּם יהוּדים הם אֵלה? – עוֹמד וטוֹעֵן אַחַד המרגלים הזקנים וּמַבריק מתּחת לשׂפמוֹ הגָזוּז בּפה אָיוֹם מלא שיני־זהב. – בּוֹלשוויקים הם כּוּלָם, גרוּעים מבּוֹלשוויקים!… הנה נוֹסעים סמוּךְ לתאִי צעירים אחָדים מילידי אֶרץ־יִשׂראֵל, בּני ציוֹן היקרים – כּוּלָם בּחוּרי־חמד, אני אוֹמר לָכם, תּכשיטים נאִים, תּיפּחנה עצמוֹתיהם! שאלוּ אֶת פּיהם, אִם ניסוּ מימיהם להניח תּפילין? אִם נוֹטלים הם אֶת ידיהם לסעוּדה? אִם קוֹראִים הם, לכל הפּחוֹת, קריאַת־שמַע לפני השינה? כּמוֹהם כּגוֹיִים גמוּרים!… הכיצד, הלא נוֹלדתּם באֶרץ־יִשׂראֵל, בּירוּשלים עיר־הקוֹדש, הלא לכךְ שלחנוּ לָכם כּסף בּכל שנה מקערת עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, תּיפּחנה עצמוֹתיכם!… הנה ניסיתי אליהם דבר וקראתי אוֹתם בּיוֹם הששי אֵֶל המניין בּמַחלקה השלישית, לקבּל אֶת השבּת – וּכדאי היה לָכם לשמוֹע אֶת הצחוֹק, אשר צחקוּ עלי!
– עדיִין רוֹצה אַתּה, כּי יקבּלוּ את השבּת? די לָהם, שהם מקבּלים בּעֶרב שבּת עם חשיכה אֶת פּני הבּתוּלוֹת המשוּחוֹת בּצבע, מטיילים עמהן שלוּבי־זרוֹע עד חצוֹת הלילה, מעשנים יחד סיגָריוֹת, מסַפּרים הלָצוֹת, פּוֹרטים על הנבל, מזמרים בּלשוֹן־הקוֹדש…
– אוֹי וַאבוֹי, אני אוֹמר לָכם, ללשוֹן־קוֹדש עלוּבה זוֹ, שנפלה בּימינוּ בּפיהם של אֵלה!
– מנַא, הרי לךָ אֶרץ־יִשׂראֵל!… השוֹמעים אַתּם, יהוּדים, אֵת אשר אוֹמַר לַכם? חבל על הוֹצאוֹת הדרךְ. צריךְ לבקש מאֵת הקאֶפּטן, כּי יהפוֹךְ אֶת הגלגל לָשוּב לאמריקה, כּשם שאַתּם רוֹאִים אוֹתי בּיהדוּתי!
הנרגָנים מתקרבים זה לַזה, מפיחים מדוּרת אוּדים עשנים, וכל אֶחָד מטיל לתוֹכה קיסם לח. הפּנים הנוֹבלים מַבּיטים בּזעף. העֵינַיִים העכוּרוֹת פּוֹזלוֹת לצדדים – אִם אֵין אִיש צעיר שוֹמע דבריהם. פּיוֹת־הזהב מַתּיזים רסיסי בּוֹץ. אֵין הלָלוּ מדבּרים בּגָלוּי, אֶלָא מַשפּילים קוֹל. אֵינם נלחָמים, אֵלָא נוֹקמים נקמתם, זוֹרקים אבנים מאחוֹרי הגָדר, חוֹרקים שן רקוּבה על החָדש והרענן. אֶחָד מתלוֹצץ בּפה עקוּם, כּי שמע ממקוֹר נאמן, שבּתוֹךְ הקבוּצוֹת יוֹצאוֹת החלוּצוֹת ידי חוֹבתן לבעליהן בּלא מקוָה כּשרה. קרן־היסוֹד מסַפּקת לקבוּצוֹת די כּסף לחפירת בּאֵרוֹת, לצוֹרךְ השקאַת הקרקע, אַךְ כּיוָן שמַגיע הדבר לידי מי מקוָה – אֵין הכּסף מַספּיק. השני מסַפּר, כּי אַף הוּא שמע ממקוֹר נאמן, שבּגימנַאסייה התּל־אביבית לוֹמדים גמרא בּגילוּי־הראש, נערים עם נערוֹת יחד. וּבא השלישי ואוֹמר: וכי רק זוֹ בּלבד? הנה מתהלכת השמוּעה, כּי סירסוּ שם אֶת התּנךְ הישן מבּיִת וּמחוּץ ועשׂוּהוּ חָדש. מה עשׂוּ בּתּנךְ – אֵיננו יוֹדע בּדיוּק, אַךְ מביני־דבר אוֹמרים, כּי שוּב אֵין זה אוֹתוֹ התּנךְ, שהיה לפנים!… וכאן עוֹמד מן הצד יהוּדי עשיר מבּרוּקלין, חָבוּש כּוֹבע־צמר עשיר לראשוֹ, ירא־שמַיִים עד הקצה האַחרוֹן, מגוּלח זקן ושׂפם בּאֶמצעוּת סַם, והריהוּ מנַענע אֶת כּוֹבע־הצמר העשיר שלוֹ: מכּיוָן שכּךְ, הלא מקח־טעוּת היה כּאן! הנה הוּא מוֹליךְ אִתּוֹ אֶת נעריו לירוּשלים לָחוֹג שם חַג בּר־מצוָה שלָהם, ועכשיו שמסַפּרים, כּי לוֹמדים שם גמרא בּגילוּי־הראש ואֶת התּנךְ הישן סירסוּ מבּיִת וּמחוּץ, – לָמה לוֹ כּל הבּיזנס הזה?
חבוּרת המרגלים אשר בּאנייה מגלָה מתּוֹכה מיני בּריוֹת משוּנוֹת, שבּאמריקה גוּפה אֶפשר לוֹ לאָדם לָשבת עשׂרוֹת בּשנים ולא לָדעת, כּי עדיִין קיימוֹת הן בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. הנה חוֹזר בּמסדרוֹנוֹת וּבטרקלינים בּן־אָדם קטן וצנוּם, בּעל זקן־שׂיבה גָזוּז ועֵינַיִים עששוֹת וזוֹעמוֹת. מיוֹם שנתחַלקה היהדוּת האמריקאִית אשר בּאנייה לשני שבטים, לאוֹכלי בּשׂר ואוֹכלי תּפּוּחי־אדמה, נהפּךְ בּן־האָדם הקטן הזה לחימת מלא אֶרס רוֹתח. אֵין הוּא מדבּר עם שוּם אִיש, ורק שׂפתיו היבשוֹת והקשוֹת נעוֹת ולוֹחשוֹת לעצמוֹ: “מַגיפה תּבוֹא עליהם!” יוֹשב הוּא בּאוּלם־האוֹכל, קוֹלף בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת את הבּיצים הקשוֹת, אֵינוֹ מַבּיט אֶל אִיש, ורק שׂפתיו נעוֹת. דוֹמה, כּאִילוּ הוּא מברךְ על המזוֹן; לא, אֵין הוּא מברךְ, אֶלָא מקלל – מקלל אֶת המסוּבּים לשוּלחָנוֹת הסמוּכים, המתגָאלים בּאכילת בּשׂר: “מַגיפה תּבוֹא עליהם!” תּוֹעֶה הוּא בּטרקלינים, נגרר ממקוֹם למקוֹם, נתקל בּחבוּרת צעירים יהוּדים, המתעלסים בּחברת נַערה אַחַת מן הנערוֹת המעשנוֹת סיגָריוֹת. הצעירים מבדחים אֶת דעתּם, והנַערה עוֹנה לעוּמתם בּצחוֹק. והרי הוּא עוֹמד רגע על המפתּן כּרוּחַ רעה נידחת, מַבּיט אֶל בּני־הנעוּרים העליזים בּעֵינַיִים עששוֹת ודוֹקרוֹת, הוֹפךְ ראשוֹ מהם והוֹלךְ לדרכּוֹ: “מַגיפה תּבוֹא עליהם!” נכנס הוּא בּבּוֹקר עם המַגבת לחדר־הרחצה ליטוֹל אֶת ידיו, פּוֹגע שם בּחבוּרת בּחוּרים ערוּמים עד למתניהם עם פּנים מסוּבּנים ועם תּערי גילט בּידיהם – מיד הוּא פּוֹנה משם, דךְ ונזעם, ונגרר בּרגלָיו הכּוֹשלוֹת אֵֶל תּאוֹ: “מַגיפה תּבוֹא עליהם!” בּשׂיחַת המרגלים אֵיננוּ לוֹקח חלק. עוֹמד הוּא מן הצד, מַקשיב בּפנים דוֹממים וקוֹדרים, כּמחַכּה למלת־תּנחוּמים; וכאשר תּקצר רוּחוֹ מחַכּוֹת, הוּא נפטר מהם בּתנוּעת־יד נוֹאֶשת: “מַגיפה תּבוֹא עליהם!” רע וּמר לוֹ מאוֹד, להזקן הקטן והצנוּם הזה. בּוֹרח הוּא מאִשה של הגיהינוֹם האמריקאִית להיטהר וּלהתקדש עם בּוֹא ימיו האַחרוֹנים בּאֶרץ־הקוֹדש – והנה נפל בּפּח. אִם זוֹהי ההקדמה לאֶרץ־יִשׂראֵל – מַה תּקוָתוֹ אֵיפוֹא כּי ייחל שם? מכּיוָן שכּךְ, הלא כּלוּ כּל הקצים, אֵין מקוֹם בּעוֹלָם הזה להיסתר בּוֹ, למרק אֶת העווֹנוֹת, למצוֹא מנוּחָה לעצמוֹת הזקנוֹת – מַגיפה תּבוֹא עליהם!…
והנה בּן־אָדם שני ממין זה, אֶלָא שרוּחוֹ אֵינה נכאָה כּל־כּךְ. אַף הוּא זקן, אַךְ לבּוֹ גס בּוֹ ואֵינוֹ נוֹחַ להתפּעֵל מכּל דבר קטן אוֹ גָדוֹל. סוֹחר הוּא ויוֹדע חשבּוֹן בּעוֹלָמוֹ. כּל הדיבּה הרעה, שיִראֵי אלוֹהים וחוֹשבי שמוֹ מוֹציאִים כּאן על אֶרץ־יִשׂראֵל, אפשר שנכונה היא. ואַף־על־פּי־כן יֶש לוֹ פּנַאי – רוֹצה הוּא לראוֹת כּל זאת בּעֵיניו. פּה בּאנייה כּבר ראה, כּי העֵסק עֵסק בּיש ולא יִצלח למאוּמה. והיה אִם יִראֶה ויִוָכח, כּי אֶרץ־יִשׂראֵל עצמה אַף היא לא תּצלח, – תּהיה הבּרירה בּידוֹ להפוֹךְ אֶת העגָלָה ולָשוּב עם אִשתּוֹ הזקנה אֶל בּיתוֹ בּברוֹנזוויל. אָמנם חָס הוּא על הוֹצאוֹת הדרךְ שיֵלכוּ לבטלה. ואוּלם אֵין צוֹעקים על מַה שנַעשׂה. אֵין סוֹחר עוֹשׂה נסיוֹן חינם. כּן, סוֹחר הוּא מיוֹם שבּא בּימי־נעוּריו לאמריקה. מסתר המַדריגָה עלה ונתעשר, בּרוּךְ השם. “סאֶלף מאֵיד מאֶן” – אוֹמרים לַזה בּלשוֹן אמריקה. וּבפרקי אָבוֹת כּתוּב: “אִם אֵין אני לי – מי לי”. מנַיִין הוּא יוֹדע מַה שכּתוּב בּפרקי אָבוֹת? יוֹדע הוּא! “לא בּשמַיִים היא” – כּתוּב בּמקוֹם אַחר. כּי הנה לא לבד שעלה ונתעשר, אֶלָא לעֵת זקנתוֹ עלה ונַעשׂה גם למדן. בּכסף קוֹנים בּאמריקה אֶת הכּל. לאַחַר שהגיע בּעֶזרת השם יִתבּרךְ למַעמד אֵיתן, נתיישבה עליו דעתּוֹ, עמד והשקיע אֶת כּספּוֹ בּמַשכּנתּוֹת בּטוּחוֹת, והלךְ ושׂכר לעצמוֹ מלמד, ולָמַד מפּיו פּרשת חוּמש עם רש"י, פּרק משניוֹת, דף עֵין־יעקוֹב – כּל אֵלה מצטרפים יחד לחשבּוֹן הגוּן. אָמנם צריךְ היה לשלם לעֵת זקנתוֹ שׂכר־לימוּד, ואַף־על־פּי־כן כּדאי היה הדבר. עכשיו משתּמש הוּא בּפּסוּקים מקנת־כּספּוֹ להנאָתוֹ, מפזרם בּיד רחָבה על ימין ועל שׂמאל, וּמתרגם כּל פּסוּק כּמוּמחה: אֶחָד מקרא ואֶחָד תּרגוּם – הכּל כּמו ששינן לוֹ רבּוֹ. ממַצה הוּא מפּסוּקים אֵלוּ כּל מַה שהשקיע בּהם – אֶת הקרן ואֶת הריבּית גם יחד. אֶלָא שכּאן בּאנייה נתגלָה לוֹ חידוּש נפלא: נזדמנוּ לוֹ אנשים צעירים, היוֹדעים אֶת הפּסוּקים האֵלה כּמוֹהוּ, ולפעמים ידיעתם מרוּבּה מידיעתוֹ. אבל מַה תּוֹעיל לָהם תּוֹרתם, אִם אֵינם נהנים ממנה תּכלית? פּזרנים הם. הוֹן עתק בּידם – וּמַשליכים אוֹתוֹ לָרוּח! אֵין זה מַעשׂה סוֹחר. חַייב סוֹחר לחיוֹת בּחשבּוֹן, לכלכּל מַעשׂיו בּמשפּט. הנה הוּא עצמוֹ, למשל, הריהוּ היחידי בּין נוֹסעֵי האנייה, שלא סמַךְ על הנסים ולָקח אִתּוֹ צידה לדרךְ – תּרנגוֹלוֹת צלוּיוֹת, בּשׂר מעוּשן, נַקניקים מצוּמקים – ועכשיו הכּל מתקנאִים בּוֹ. וכי מה? כּלוּם יעמיד בּסַכּנה יוֹתר מששים שנוֹת כּשרוּת? כּלוּם יִפשוֹט אֶת הרגל דווקא לעֵת זקנתוֹ? לא! חַייב אָדם לשמוֹר מכּל משמר אֵת אשר חָסַךְ בּחַייו… אגב, מַה דעתּכם? היִמצא בּתל־אָביב מסעדה כּשרה לכל הדעוֹת? וּמַה מַצב הבּתּים שם? שאֵלה אַחרוֹנה זוֹ הוּא שוֹאֵל לעניין אַחר – לעֵסק המַשכּנתּוֹת, אִם כּדאי להשקיע בּוֹ גם בּאֶרץ־יִשׂראֵל מעט כּסף?
והנה עוֹד אֶחָד, יהוּדי מיוֹשבי ערי־השׂדה, צעיר לימים עדיִין, העוֹלה להתיישב בּאֶרץ־יִשׂראֵל עם אִשתּוֹ וילָדיו. התּיירים מַעריכים אֶת הוֹנוֹ בּדרךְ גוּזמה כּדי חצי מיליוֹן דוֹלָר, אַף כּי מַראֵהוּ כּבחוּר עני מחוֹבשי בּית־המדרש, וּמתּחת לאֶחָד ממכנסיו משתּלשל וצוֹנח פּוּזמק פּרוֹבינציאלי אָדוֹם. נחשב הוּא בּין התּיירים על האדוּקים הקיצוֹנים (עוֹקר הוּא דירתוֹ לאֶרץ־יִשׂראֵל, משוּם שרוֹצה הוּא להתפּלל בּכל יוֹם מנחה וּמַעריב בּציבּוּר). ורק מַעלָה אַחַת טוֹבה אַתּה מוֹצא בּוֹ: אֵינוֹ מצטעֵר בּיוֹתר, שאחרים אֵינם אדוּקים כּמוֹהוּ. אַדרבּה, נראֶה, שדעתּוֹ נוֹחָה מזה, שבּין הצעירים אֶחָד הוּא ליִראַת־אלוֹהים ואֵין שני לוֹ. לָמה לוֹ שוּתּפים הרבּה בּחלקוֹ לָעוֹלם הבּא? כּכל אשר יִמעט מספּר המחוּתּנים, כּן תּרבּה השׂמחָה. דוֹאֵג הוּא רק לדבר אֶחָד: אִם ימצא בּתל־אָביב מניין מתפּללים בּכל יוֹם? ועוֹד מידה טוֹבה יֶש בּוֹ – הוּמוֹריסט הוּא: אֶת אוֹכלי־הבּשׂר בּאוּלָם הוּא מקדם בּכל בּוֹקר בּברכה מתּוֹךְ בּת־צחוֹק רחָבה של פּרא־אָדם נוֹחַ לבּריוֹת ושוֹאלָם מדי פּעם בּפעם, אִם נעם היוֹם לחכּם בּשׂר “המַפריס פּרסה וגרה לא יִגָר”? (רמַז לנתח הבּשׂר היבש, המוּנח כּיתוֹם על הצלחת החלקה והיבשה). הוּא עצמוֹ יוֹשב אֶל השוּלחָן בּראש בּני־משפּחתּוֹ, כּשהוּא לָבוּש כּוֹבעוֹ וּמעילוֹ העֶליון החָם, קוֹלף בּזריזוּת אֶת תּפּוּחי־האדמה הצלוּיִים, מנַענע בּשעת מַעשׂה תּחת השוּלחָן, כּתינוֹק של בּית־רבּוֹ, אֶת רגלָיו הקצרוֹת עם הפּוּזמקאוֹת האדוּמים המשוּלשלים, וטוֹב ויפה לוֹ.
היהוּדי הזה הריח בּי, כּפי הנראֶה, כּי שייךְ אני למשפּחת הסוֹפרים, וּבא להתוַדע אֵלָי. מצאַני, כּשאני יוֹשב בּאוּלם־הקריאָה אֶל אֶחָד משוּלחנוֹת־הכּתיבה, וקרב אֵלי בּבת־צחוֹק רחָבה וּגלוּיה על פּניו השׂעירים. עמד וּבחָנַני בּעֵיניו מכּף רגלי ועד קדקדי, לא המתּין לנימוּסי־כבוֹד ונכנַס עמי מיד בּשׂיחָה:
– וּבכן? כּוֹתבים? כּוֹתבים?
– כּן, כּוֹתבים.
– נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… מַה כּוֹתבים?
– כּותבים מכתּבים הבּיתה לאמריקה.
– כּךְ? מכתּבים דווקא? נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… ובעיתּוֹנים אֵין כּוֹתבים כּלוּם?
– מַדוּע לא? כּוֹתבים גם בּעיתּוֹנים.
– על קרן־היסוֹד?
– על קרן־היסוֹד.
– כּי יהוּדים צריכים לָתת כּסף?
– כּי יהוּדים צריכים לָתת כּסף.
– נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… הלא אַתּה אֵינךָ “מזרחי”?
– לא, אני אֵינני “מזרחי”.
– מיד ראִיתי, שם בּחדר־האוֹכל, שאֵין אַתּה “מזרחי”… אָמרו: “המזרחים” הם יִראֵי־שמַיִים?
– כּן, אָמרוּ כּךְ.
– נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד. אֵין בּכךְ כּלוּם. יִהיוּ־נא עוֹד יהוּדים אחָדים יִראֵי־שמַיִים שם בּאמריקה… כּךְ? הרי אַתּה כּוֹתב בּעיתּוֹנים על קרן־היסוֹד? נוּ, כּתוֹב לךָ, כּתוב להנאָתךָ. ואַף־על־פּי־כן יכוֹל אַתּה לכתּוֹב לָהם בּשמי, כּי אני לא אֶתּן כּסף לקרן־היסוֹד.
– מַדוּע לא?
– יִתּנוּ אֵלה, המהנים כּאן אֶת עצמם בּשחוּטי לוֹנדוֹן. הלָלוּ צריכים לכפּר על נַפשוֹתיהם הטמאוֹת. ואִילוּ אני אוֹכל תּפּוּחי־אדמה עם דגים מלוּחים. מוּבטחני בּריבּוֹנוֹ־של־עוֹלָם, שירשני להיכּנס לאֶרץ־יִשׂראֵל גם בּלא נדבה לקרן־היסוֹד. יֶס סיֶר! אֵין מַלקין בּשתּי רצוּעוֹת!…
היהוּדי צחק אֶל פּנַי צחוֹק טוֹב־לב של פּרא־אָדם, פּנה אֵלי עוֹרף בּבגדוֹ המרוּבּב ויצא לָלכת אֶל הסיפּוּן, הולךְ וּמגָרר בּרגלָיו אֶת הפּוּזמקאוֹת האדוּמים, המשתּלשלים וצוֹנחים מתּחת למכנסיו.
ד. ארץ־ישראל צריכה לו!
כּנגד קבוּצת המרגלים מוֹציאֵי־הדיבּה, ששׂמה לָה קן בּאנייה וּביקשה להבאִיש אֶת ריחָה של “אֶרץ־החלוּצים” בּעֵיני יוֹצאי־אמריקה, התקוֹממוּ בּכל עוֹז אחָדים ממקנאֵי קנאַת האָרץ, שקיבּלוּ על עצמם אֶת השליחוּת ההיסטוֹרית, אשר יהוֹשוּע בּן נוּן וכלב בּן יפוּנה מילאוּ בּשעתם בּמידבּר, בּין יוֹצאֵי־מצריִים.
בּין אֵלה הצטיֵין בּחוֹם־נפש וּבשקידה רבּה אֶחָד מבּני אֶרץ־יִשׂראֵל, אִיש חָרוּץ וּמהיר בּדיבּוּרוֹ, זריז וּמזוֹרז, כּוּלוֹ כּכסף חַי, יהוּדי מיוּחָד בּמינוֹ, הראוּי להיזכר כּאן לטוֹבה. היהוּדי הזה, מן העוֹלים החדשים, בּיצר לוֹ מַעמד בּאֶרץ־יִשׂראֵל, כּוֹנן לעצמוֹ בּית־מסחָר הגוּן, בּנה בּתּים נאִים אחָדים בּשכוּנַת־גנים חדשה, והוּא הוֹלךְ לעתּים קרוֹבוֹת למַסעוֹתיו בּאמריקה – “לא כּשליחַ־ציבּוּר חָלילה, אֶלָא כּציר שלוּחַ מעצמוֹ”. לאֶרץ־יִשׂראֵל בּא מפּנים רוּסיה, בּמקוֹם שעשׂה עסקים עם “פוֹני”, היה ציוֹני נאמן, יוֹשב־ראש בּאגוּדה ציוֹנית, קוֹרא בּקהל סיפּוּרי שלוֹם־עליכם, מַשׂכּיל וָתיק, חוֹתם מַתמיד על עיתּוֹנים עברים, חָסיד נלהב של הסַפרוּת העברית בּכלל ושל כּל סוֹפר וסוֹפר עברי בּפרט, שאף כּל ימיו בּכל לבבוֹ וּבכל נַפשוֹ להתיישב בּאֶרץ־יִשׂראֵל וזכה לכךְ רק בּימים האַחרוֹנים, אַחרי המַהפּכה הרוּסית, שניצל מתּוֹכה בּאוֹרח־פּלא עם בּני־ביתוֹ. עכשיו הוּא מקיֵים אֶת מצוַת יִישוב אֶרץ־יִשׂראֵל לכל פּרטיה ודיקדוּקיה, שׂוֹחה בּאַטמוֹספירה זוֹ כּדג בּמצוּלה, מחַבּל תּחבּוּלוֹת, עוֹשׂה נפשוֹת, מסַיֵיע לבּניין, מקשר אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל עם אמריקה, מדבּר עברית, שוֹלח אֶת בּניו לקאליפוֹרנייה ואֶל העֵמק – והכּל הוּא עוֹשׂה בּחריצוּת רבּה וּבשקידה יתירה וּבמהירוּת מַפליאָה – “כּי אֶרץ־יִשׂראֵל אֵינה יכוֹלה עוֹד להמתּין, כּבר המתּינה אַלפּיים שנה!”
בּאנייה חָיתה רוּחוֹ. קהל־יהוּדים רב כּל־כּך, בּלא עֵין־הרע, נוֹסע מאמריקה לאֶרץ־יִשׂראֵל – הלא אָסוּר לָשבת בּחיבּוּק־ידיִים! עֵת לעשׂוֹת היא – עֵת לדבּר, לטעוֹן, לעוֹרר, להכשיר אֶת הלבבוֹת, לחַבּר נפרדים, לקשוֹר קשרים! ראשית, הנה נוֹסעים כּאן יהוּדים עשירים וּבעלי־יכוֹלת – צריךְ אֵיפוֹא להשתּדל, שלא יֵצאו ידי חוֹבתם בּקוֹמץ טאבּאק, בּסיוּר קברה של רחל אִמנוּ, בּנדבת ח"י פּרוּטוֹת לרבּי מאִיר בּעל־הנס; צריךְ לשתּפם בּמלאכת הבּניין – יִקנוּ קרקעוֹת, יקימוּ בּתּי־חרוֹשת, יִטעוּ פּרדסים, יסַפּקוּ עבוֹדה לחלוּצים, לבחוּרים יקרים אֵלה, טוֹבי בּני האוּמה, אשר השליכוּ את נַפשם מנגד למַעננוּ וּלמען כּבוֹדנוּ! ושנית, צריךְ להחליש אֶת פּעוּלָתם המַזיקה של המרגלים, לסתּוֹם פּיוֹתיהם של המַשׂטינים והמקטרגים הלָלוּ, ולא יֶחרצוּ כּלָבים לשוֹנם! צריךְ לסַפּר לקהל, מהי אֶרץ־יִשׂראֵל וּמה טיבה!
והיהוּדי המהיר מַקהיל קהילוֹת סביבוֹ בּכל מקוֹם שיהוּדים נאספים – על הסיפּוּן, בּטרקלינים, בּמסדרוֹנוֹת הצרים בּין התּאִים – ועוֹמד וּמסַפר לקהל, מהי אֶרץ־יִשׂראֵל וּמה טיבה. מדבּר הוּא בּכל חוֹם הלב וּבשטף לָשוֹן וּבמהירוּת שֵאינה מצוּיה, ואַף־על־פּי־כן הדברים מידרדרים ויוֹצאִים מפּיו בּרוּרים ועגוּלים ושלימים, בּלא פּגימה כּל־שהיא, כּקיטניוֹת כּשרוֹת:
– השוֹמעים אַתּם, יהוּדים חביבים? הלא אֵין אני צריךְ להישבע לָכם בּנקיטת ספר־תּוֹרה, רשאִים אַתּם להאמין לי גם בּלא שבוּעה: אֶרץ יקרה כּאֶרץ־יִשׂראֵל שלָנוּ לפניה לא היתה ואַחריה לא תּהיה! אֵינני מדבּר כּאן על האַקלים, על השמש, על הירח, על האַויר, על הים – דברים אֵלוּ גלוּיִים וידוּעים היוֹם לכל תּינוֹק של בּית־רבּוֹ, הלוֹמד גיאוֹגרפייה. מדבּר אני, עליכם לָדעת, על עֶצם טיבה של אֶרץ־יִשׂראֵל! הנה, דרךְ משל, אַתּם כּוּלכם פּה אמריקאִים, והרי אני שוֹאל אֶתכם: מַה יִתּן וּמַה יוֹסיף לָכם זה? ואַל תּאמרוּ בּלבבכם, שמזלזל אני חָלילה בּאמריקה – יִשמרני אלוֹהים! אמריקה אַף היא אֶרץ יקרה, אֵין כּמוֹה בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ. אבל מַה תּתּן וּמַה תּוֹסיף לכם זוֹ? הגיעוּ בּעצמכם: הנה השכּמתּם לָקוּם בּבּוֹקר, חטפתּם ואכלתּם אֶת הבּראֶקפאָסט ורצתּם אֶל האוֹפיס לעבוֹדתכם. עבדתּם בּאוֹפיס עד אַחַת בּצהריִים וקמתּם ורצתּם אֶל הריסטוֹראן לאכילת לוֹנטש. חטפתּם אֶת הלוֹנטש וקמתּם ורצתּם הבּיתה לאכילת סוֹפּר, מי בּסוֹבּוויי וּמי בּמכוֹנית שלוֹ. חטפתּם ואכלתּם בּביתכם אֶת הסוֹפּר וקמתּם ורצתּם אֶל התּיאַטרוֹן, אוֹ אֶל הווֹדיוויל, אוֹ אֶל הראִינוֹע, אוֹ אֶל משׂחַק הפּוֹיקר, אוֹ אֶל הפּינוֹקל – יוֹדע אני גם יוֹדע, אַף אני אמריקאִי לשליש ולרביע! וּבכן, הרי אני שוֹאֵל אֶתכם: מַה יּתּן וּמַה יוֹסיף לָכם זה? אָמנם, הבה נַניחַ, כּי הקאפּיטל1, בּלא עֵין־הרע, הוֹלךְ וגָדל: עשׂרת אלָפים, חמשים אֶלף, מאה אֶלף, רבע מיליוֹן – נוּ, קץ לדבר, מיליוֹן! אבל מַה יּתּן וּמַה יוֹסיף לָכם זה?… רצוֹנכם אֵיפוֹא לָדעת, כּיצד אנחנוּ חַיִים בּאֶרץ־יִשׂראֵל? הנני ואסַפּר לָכם. אני, כּשאני מַשכּים לָקוּם בּבּוֹקר, אני נזכּר, ראשית חָכמה, כּי השכּמתּי לָקוּם בּאֶרץ־יִשׂראֵל. אני יוֹשב לסעוֹד פּת־שחרית – ואני יוֹדע ומַרגיש, כּי סוֹעֵד אני פּת־שחרית בּאֶרץ־יִשׂראֵל. אני יוֹצא לָלכת אל האוֹפיס שלי, – אֶצלנוּ יֵיאָמר לזה בּעברית משׂרד, – והרי אני חָש בּגוּפי וּבנשמתי, כּי הוֹלךְ אני לעבוֹד בּתוֹךְ אֶרץ־יִשׂראֵל וּבשביל אֶרץ־יִשׂראֵל. אֶת הלירות האחָדות שאני עוֹמד להרויחַ, אוֹ אֶת עשׂרוֹת הלירוֹת, אוֹ אֶת מאוֹת הלירוֹת, – אֵין אני מחוּייב לפרש לָכם, כּמה גדוֹלים אוֹ כּמה קטנים העסקים שלי, – אָמנם אַרויחַ לעצמי, אבל על־ידי כּךְ לא אני בּלבד אֶתעשר, אֶלָא גם אֶרץ־יִשׂראֵל תּתעשר. וּכשאני בּוֹנה לי בּיִת חָדש, אני עוֹמד וּמהרהר בּפני עצמי: הנה יִוָסף עוֹד בּניין יהוּדי יפה בּאֶרץ־יִשׂראֵל. וּשכני כּי יִבנה לוֹ בּיִת יפה משלי, הרי אני נשבּע לָכם בּכל קוֹדש, כּשם שאָנוּ מַפליגים כּאן בּימוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, כּי נהנה אני ממנוּ יוֹתר משאני נהנה מבּיתי. שהרי בּי בּעצמי אני בּטוּחַ מכּבר, – לא נשאר לי אֵיפוֹא אֶלָא להבטיחַ גם את האחרים… וּמַכּרי האִיכּר בּמוֹשבה כּי יִקנה לוֹ עֵז חדשה…
– אָמנם, – מַפסיקוֹ פּתאוֹם אַחַד השוֹמעים בּדבר שלא מן העניין כּלָל, – אֶפשר, שכּל זה אמת ונכוֹן. אבל אֵיךְ אַתּם מתקיימים שם בּפאֶלאֶסטאַין בּלא אַמבּטייה? הנה הוּרגלתּי בּאמריקה להתקלח בּכל בּוֹקר בּצוֹננים…
– וּבכן? – שוֹאלוֹ היהוּדי המהיר בּפנים טוֹבים וּמאִירים. – כּלוּם סבוּר אַתּה, שאֵין מַיִם צוֹננים בּאֶרץ־יִשׂראֵל?
– אבל אַמבּטייה? – עוֹמד האמריקאִי בּשלוֹ.
– יפה שאַלתּ, כּשם שאני יהוּדי! – צוֹחק היהוּדי המהיר בּכל פּה. – וכי סבוּר אַתּה, שאֵין לָנוּ חלילה ציוויליזאצייה בּאֶרץ־יִשׂראֵל? ציוויליזאצייה מאֵין כּמוֹה! אַמבּטיוֹת שאֵין דוּגמתן! הנה העמדתּי בּביתי אַמבּטייה אַנגלית יקרה עם מקלחַת טוֹבה, שכּמוֹה לא היתה ואַחריה לא תּהיה! אֵינה מקַלחת, אֶלָא יוֹרה, יוֹרה כּחץ!… היוֹדע אַתּה אֵֶת אשר אוֹמַר לָךְ? לָמה לי להרחיק עֵדוּתי? הנה נבוֹא, אִם יִרצה השם, לאֶרץ־יִשׂראֵל ונרד מעל האנייה, אָז תּבוֹא אֶל בּיתי ותהיֶה אוֹרחַ יקר לי, ואכבּד אוֹתךָ תּיכף וּמיד בּמקלחת של צוֹננים!…
למַען אֶרץ־יִשׂראֵל לא יִקשה ממנוּ כּל דבר לעשׂוֹתוֹ. נכוֹן הוּא להשׂיא עֵצוֹת טוֹבוֹת לכל שוֹאֵל, לסַפּק אֵת כּל הידיעוֹת הנחוּצוֹת והנוֹחוֹת בּיוֹתר. מעוֹרב הוּא עם כּל התּיירים וּמַשפּיע על אוֹזן כּל אִיש ואִיש דברים טוֹבים וּנעימים. אֵינוֹ מַבחין בּין אנשים – בּין עשיר לרש, בּן קטן לגָדוֹל. אִם העניין נוגע לאֶרץ־יִשׂראֵל, הריהוּ מוּכן וּמזוּמן למַלא כּל שליחוּת, לעשׂוֹת טוֹבוֹת, לָרוּץ, להתרגש, להשתּדל. אֵין כּמוֹהוּ נעים ונוֹחַ לבּריוֹת; רוֹאֶה הוּא אֶת עצמוֹ בּאנייה כּאִילוּ הוּא בּא־כּוֹחָה הרשמי של אֶרץ־יִשׂראֵל, האַמבּאסַאדוֹר שלָה, ועליו החוֹבה להוֹדיע בּעוֹלָם אֶת טבעה של אַרצוֹ, אֶת מידוֹתיה היפות והנַעלוֹת. וּמלבד כּל זאת, אָמנם אִיש טוֹב הוּא מטבע בּריאָתוֹ, הרוֹאֶה רק טוֹב בּאחרים ודוֹרש טוֹב לכל עמוֹ. שוֹאֵל אַתּה אוֹתוֹ: מה ראה שדבק פּתאוֹם בּיהוּדי פּלוֹני – מַה תּקוָה צפוּיה לוֹ מאָדם מנוּוָל כּמוֹתוֹ? והריהוּ משיב לָךְ:
– כּן, אָמנם אָדם מנוּוָל הוּא, אבל יהוּדי יקר! יהוּדי שהניח אֵת כּל עסקיו בּאמריקה והפליג בּים עם אִשתּוֹ וּבניו לראוֹת בּעֵיניו אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל – סימן לוֹ, שיהוּדי יקר הוּא! אֶרץ־יִשׂראֵל צריכה ליהוּדים כּאֵלה!
אוֹ תּמה אַתּה עליו, שהוּא מתהלךְ זה ימים אחָדים עם בּרנש אַלמוֹני, שחציוֹ אִידיוֹט. והריהוּ משיב לָךְ:
– חציוֹ אִידיוֹט? כּוּלוֹ אִידיוֹט! אבל בּחוּר יקר הוּא! קנה יִקנה אֶצלי פּרדס בּאֶרץ־יִשׂראֵל! אֶרץ־יִשׂראֵל צריכה לוֹ!
שאלוּ אוֹתוֹ: מהוּ עכשיו היחס בּאֶרץ־יִשׂראֵל בּין היהוּדים וּבין הערביִים? אָמַר לָהם:
– הערביִים? גוֹיִים יקָרים! גוֹיִים כּאֵלה אֵין אַתּם רוֹאִים בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ, וּבלבד שתּספּיקוּ בּידם להרויחַ פּיאַסטר! לוּא יבוֹאוּ לאֶרץ־יִשׂראֵל חצי מיליוֹן יהוּדים מאמריקה ויִבנוּ בּתּי־חרוֹשת, אָז תּראוּ בּעֵיניכם, כּי גן־עֵדן תּהיֶה האָרץ לבני יִצחָק וּבני יִשמעֵאל גם יחד!
יוֹתר מכּל נתן אֶת לבּוֹ להביא שלוֹם בּין שני שבטי יִשׂראֵל המפוֹרדים אשר בּאנייה – בּין אוֹכלי הבּשׂר ואוֹכלי תּפּוּחי־האדמה. כּל יִשעוֹ וכל חפצוֹ היה, כּי היהדוּת האמריקאִית תּיכּנס לאָרץ מאוּחדת, כּוּלָה גוּף אֶחָד וּנשמה אַחַת – הדבר הזה יעשׂה בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ רוֹשם כּבּיר, אשר לא יִימחה! אֶרץ־יִשׂראֵל צריכה לאחדוּת הלאוֹם!… כּל הימים רץ מקבוּצה אַחַת אל האַחרת, טען לפני כּל אֶחָד ואֶחָד, דיבּר טוֹבוֹת בּאָזני האֶחָד על השני, השתּדל לסתּוֹם אֶת כּל התּהוֹמוֹת, ליישר אֶת כּל המַעקשים, התחַנן לפני המרגלים וּביקש רחמים מהם:
– חַיֵיכם, יהוּדים חביבים, צריכים אַתּם להבין גם אֶת נפש הדוֹר החָדש! צעירים יקרים כּמוֹהם, בּני אָבוֹת ואִמוֹת כּשרים, יוֹדעֵי לָשוֹן וספר, תּלמידי־חכמים כּוּלָם, כּשם שאני יהוּדי, תּלמידי־חכמים! אֶלָא מה? מטיילים הם על הסיפּוּן עם נערוֹת? יטיילוּ לָהם להנאָתם! הלא אנשים צעירים הם! וכי מי יטיֵיל עם הנערוֹת – אני? אוֹ אַתּם? אוֹ אֶפשר אַתּה, רבּנוּ הנכבּד? ואַגב, יש לרחם גם על הנערוֹת – גם הן נשמוֹת יהוּדיוֹת, אמוּנוֹת בּבית הוֹריהן על כּל טוּב, מתענוֹת כּאן בּאנייה ללא תּיאַטרוֹן, ללא ראִינוֹע, ללא מחוֹלוֹת – צער בּעלי־חַיִים מַמש! ואַל תּשכּחוּ אֶת העיקר – נוֹסעוֹת הן לאֶרץ־יִשׂראֵל! נערוֹת יקרוֹת!… ועל זה שהם אוֹכלים בּשׂר – אַל תּצטערוּ כּלָל! וּבפרט, שיֵש הכשר מפוֹרש מאֵת הרבּנוּת הלוֹנדוֹנית – גם אֶת זה אֵין לבטל בּמחי־היד. אָמנם, אני ואַתּם ורבּנוּ הנכבּד שיִחיֶה – אנחנוּ אֵיננוּ אוֹכלים כּאן בּשׂר, מפּני שאנחנוּ מהדרין מן המהדרין… אבל מה אַתּם דוֹרשים מאֵת אנשים צעירים כּמוֹהם – כּי יחמירוּ על עצמם יוֹתר משהחמיר עליהם השוּלחָן־ערוּךְ?… צעירים יקרים הם כּוּלָם, חי נַפשכם ונַפשי גם יחד! אֶרץ־יִשׂראֵל צריכה לָהם! אֶרץ־יִשׂראֵל מכפּרת על הכּל!…
מוֹצא הוּא אֶת אַחַד הצעירים מעשן בּחדר־העישוּן סיגָרייה בּשבּת, והרי הוּא מַטה אוֹתוֹ לקרן־זוית בּפנים נבהלים:
– הוֹי, גזלָן, רוֹצח־היער, השלךְ מידךָ תּיכף וּמיד אֶת הסיגָרייה, הלא מקפּח אַתּה לי בּזה אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל!… השמַעתּ מימיךָ? אני טוֹרח זה שלוֹשה ימים רצוּפים עם אוֹתוֹ האוֹלראַיטניק החָסיד מגראָנד־קוֹנקוּרס, עוֹבד אִתּוֹ עבוֹדת־פּרךְ, כּי יִבנה לָנוּ בּית־חרוֹשת לסוּכּר בּעֵמק, וכמעט כּבר עלה בּידי להציל ממנוּ רבע מיליוֹן דוֹלָר, – והנה עמַדתּ פּתאוֹם כּאן לעשן סיגָרייה בּשבּת! אִם יִזדמן חָלילה אוֹתוֹ אוֹלראַיטניק לכאן ויִראֶה חָלילה בּעֵיניו אֶת הסיגָרייה בּשבּת – הלא יבוֹא הקץ על בּית־החרוֹשת לסוּכּר!… היוֹדע אַתּה עֶרכּוֹ של בּית־חרוֹשת לחלוּצים שלָנוּ? היוֹדע אַתּה, כּי מתחַיֵיב אַתּה על־ידי סיגָרייה זוֹ בּנַפשוֹ של כּל היִישוּב?… אַל תּאמַר בּלבבךָ, כּי מקנא אני קנאת השם צבאוֹת. לדידי, רשאי אַתּה לעשׂוֹת מַעשׂים גרוּעים מאֵלה, ולא אֶפצה פּה כּנגדךָ. אָמנם אני עצמי אֵינני מעשן בּשבּת, משוּם שאֵינני מעשן בּכלָל, והרי אני, בּרוּךְ השם, פּטוּר מכּל הצרה הזאת. אֶלָא מה? בּפרהסיה, בּפני יהוּדים יראִים מאמריקה – ואֵימתי? דווקא בּשעה שהכּל הוֹלךְ וּמסתּדר לטוֹבת אֶרץ־יִשׂראֵל! הוֹי, גזלָן, רוֹצח־היער, ליסטים מזוּיין, אֶרץ־יִשׂראֵל!… הס, היוֹדע אַתּה, מה עלה על דעתּי? בּוֹ ואֶנהגךָ אֶל תּאִי, ואֶסגָרךָ שם על מַסגר, וּתעשן שם סיגָריוֹת כּכל אשר תּאַוה נַפשךָ! בּוֹא, בּוֹא עמי!…
והיהוּדי המהיר מאֶרץ־יִשׂראֵל אוֹחז אֶת הצעיר הנבוֹךְ תּחת זרוֹעוֹ וּפוֹנה עמוֹ לָלכת – ועוֹזבוֹ מיד בּאֶמצע הדרךְ. כּי הנה ראה פּתאוֹם בּאַחַת הפּינוֹת, בּתוֹךְ קבוּצת תּיירים משׂוֹחחים, אֶת האוֹלראַיטניק החָסיד מגראָנד־קוֹנקוּרס עם רבע מיליוֹן הדוֹלָרים, העוֹמד לבנוֹת בּית־חרוֹשת לסוּכּר בּשביל יוֹשבי העֵמק – וכוֹנן צעדיו אֵלָיו. הלָה קוֹדם. אֶרץ־יִשׂראֵל צריכה לוֹ!…
ה. חלוצי אמריקה
האמת צריכה להיאָמר: אִם התּיירים האמריקאִיים בּני הדוֹר הישן הצטיינוּ בּדרךְ נסיעתם בּאנייה לאֶרץ־יִשׂראֵל בּמידוֹתיהם וּנטיוֹת־נַפשם לטוֹבה אוֹ לרעה, הנה בּני־הנעוּרים המעטים, שנגררוּ אַחריהם, רוּבּם הצטיינוּ – בּלא־כלוּם. התּיירים הזקנים נחלקוּ, לכל הפּחוֹת, לאַנשי־בשׂר ולאַנשי־חָלָב; ואִילוּ בּני־הנעוּרים היוּ מסוּג זה, שאֵינוֹ לא בּשׂר ולא חָלָב. הזקנים התוַכּחוּ, התרגשוּ, התנַגחוּ אֵלה עם אֵלה והראוּ מזג חָי; וּכנגדם בּני־הנעוּרים לא היה לָהם שוּם דבר, אשר עליו יִתוַכּחוּ, אשר יעוֹרר אֶת לבּם, אשר בּוֹ יאמינוּ אוֹ יִכפּרוּ. זוֹ היתה חבוּרה שלימה של צעירים כּהים וחַסרי־דמוּת, עניֵי־רוּחַ וּמשעממים כּמות. פּנים חלָקים, מגוּהצים, מנוּסחים, ללא קמט של אִישיוּת בּוֹלטת, ללא חן של שאִיפה צעירה, של דמיוֹן צעיר לוֹהט. התּיירים הזקנים התכּנסוּ בּכל יוֹם לכנסיוֹת, עוֹררוּ מַחלוֹקת נלהבת, טענוּ, דנוּ זה עם זה על החלוּצים הרחוֹקים אשר בּעֵמק הרחוֹק; וּבשעה זוֹ עצמה היוּ בּניהם, חלוּצי אמריקה, בּחוּרים מתנאִים בּסווייטרים לבנים וּבמכנסי־מַלָחים רחָבים וּבחוּרוֹת דקוֹת־גו וּמפוּרכּסוֹת־שׂפתיים, עוֹברים על־פּני כּל השאוֹן היהוּדי כּחירשים מלידה וּמבּטן, כּזרים, כּעוֹמדים מחוּץ למַחנה, שהגזע העתּיק הזה לא יוּכל עוֹד לעוֹרר אֶת לבּם אפילוּ לשם סַקרנוּת בּלבד. תּחת זה בּילוּ חלוּצי אמריקה שלָנוּ אֶת זמַנם על הים בּעגבנוּת קרתּנית, בּשעשוּעים שטחיִים, בּסיפּוּרי הלָצוֹת, לקוּחוֹת מן “העמוּדים המבדחים” של עיתּוֹני יוֹם ראשוֹן הניוּ־יוֹרקיִים.
מה הוּא אֵיפוֹא הדבר, אשר משךְ לאֶרץ־יִשׂראֵל אֶת הצעירים הנאִים האֵלה, הבּוֹטחים והשאנַנים, השׂבעים שׂביעת גוּף ונפש, כּוּלָם מאוּלָפים וּמנוּמסים יפה, רוּבּם חניכי האוּניברסיטוֹת? מַה תּלש אוֹתם, אֶת קוֹמץ השיבּלים הבּוֹדדוֹת האֵלה, מתּוֹךְ הקרקע האמריקאִי השמן והפּוֹרה, הקוֹלט וּמַשריש לָבטח אֶת הנוֹער היהוּדי, ונשׂא וסיעֵר אוֹתם בּרוּחַ הים אֶל פּני אֶרץ־המזרח הקטנה? – וַדאי לא זה, שהוֹציא אֶת החָלוּץ האֵירוֹפּאִי הצעיר מתּוֹךְ האוּניברסיטה הגרמַאנית, מתּוֹךְ המַאסר הרוּסי וּמתּוֹךְ המצוֹק הפּוֹלָני. וַדאי, שכּאן היוּ הנימוּקים מסוּג אַחר לגמרי. האֶחָד הוּא בּן שוֹמע בּקוֹל אָביו, אוֹ תּינוֹק כּרוּךְ אַחרי אִמוֹ, והריהוּ עוֹשׂה נַחַת־רוּחַ לזקנים ונוֹסע אַחריהם אֵֶל אֶרץ־הקוֹדש שלָהם – וּבפרט, שהבטיחוּ לוֹ על דרכּו, בּתוֹרת פּרס נוֹסף, כּמה וכמה דברים טוֹבים: ניצה, מוֹנטי־קארלוֹ, ניאַפּוֹל. השני, שאֵיננוּ תּלוּי בּדעת הוֹריו, עוֹשׂה אֶת האַוואנטוּרה הקטנה הזאת על חשבּוֹן עצמוֹ: שמוֹע שמע מפּי עָדי־ראִייה ויוֹדעֵי־דבר אֵת כּל הגדוֹלוֹת והנפלָאוֹת, המתרחשוֹת בּאוֹתה הפּינה הבּיבּלית הרחוֹקה, בּמקוֹם שסטוּדנטים וּסטוּדנטוֹת מאֵירוֹפּה בּוֹנים לעצמם מין “בּיִת לאוּמי”, עוֹבדים בּיוֹם עבוֹדת־אִיכּרים פּשוּטה ורוֹקדים בּלילה אֶת ריקוּד ההוֹרה, עוֹשׂים מעֵין מַעשׂה־בראשית, הדוֹמה מאוֹד למַעשׂה הפּילגרימים הראשוֹנים בּאמריקה – אָכן, כּדאי לוֹ לראוֹת כּל זאת בּעֵיניו. בּוַדאי יִהיֶה בּידוֹ אַחַר־כּךְ חוֹמר נפלא לסיפּוּרים נאִים, אשר יסַפּר בּעיר־השׂדה הקטנה, האפוֹרה והמשעממת. על כּל פּנים, הרי זה וואקיישן נהדר – הנסיעה עצמה על הים שֹווָה בּהוֹצאוֹת־הדרךְ! השלישי, צעיר בּעל־תּכלית, המצרף דוֹלָר לדוֹלָר וּמַניחָם, צוֹפה למַטרה מַעשׂית: אָמרוּ לוֹ, כּי בּאֶרץ־יִשׂראֵל עלוּ מַטעֵי תּפּוּחי־הזהב למַעלה־ראש, כּי מַכניסים הם שם ריוַח למַעלה מחמישים אחוּזים. והנה, אִם יֵש רק מַחצית אמת בּדבר, הלא גם זה בּעֶרכּךָ עֶשׂרים וחמישה אחוּזים – עסק לא־רע בּצוֹק העתּים האֵלה, שהכּסף מוּנח בּבאנקי אמריקה ללא מַעשׂה! והרביעי קשוּר אֶל אֶרץ־יִשׂראֵל בּקשרי־משפּחה: הוֹרים זקנים, דוֹדים ודוֹדוֹת, קרוֹבים וּקרוֹבוֹת עם בּניהם וּבנוֹתיהם הצעירוֹת. וּכפי שהוּא עצמוֹ הריהוּ בּחוּר שכּבר עבר אֶת פּרקוֹ, אֶפשר שיִצמַח לוֹ משם שידוּךְ הגוּן, אשר אֵלָיו הוּא מתפּלל זה ימים רבּים.
הנה רץ על־פּני הסיפּוּן חָלוּץ צעיר מניוּ־אִינגלאנד, ראשוֹ מגוּלה וצוארוֹן מעילוֹ זקוּף. פּניו צחים ואדוּמים, שׂער ראשוֹ מבוּדר לרוּחַ היום וּמַבּט־עֵיניו כּמַבּט תּיִש צעיר, שנתעה מעם עֵדר העזים. הבּחוּר הזה רוֹפא הוּא על־פּי מקצוֹעוֹ, זה לא־כבר גָמַר לימוּדיו בּאוּניברסיטה, וּכבר שימש קצת בּמלאכתּוֹ בּעיר־מוֹלדתּוֹ. אֶלָא שהמדיצינה היתה לוֹ עד־מהרה לזרא – עמד ונסתּלק ממנה. כּל־כּךְ לָמה? מפּני שהתבּוֹנן וראה, שכּל העוֹסק בּמדיצינה חַייב לטפּל כּל ימיו בּבני־מעיִים חוֹלים, בּכבד וּטחוֹל צבים וּבריאוֹת לקוּיוֹת – מַה יִתּנוּ לוֹ אֵלה? ולא עוֹד, אֶלָא שהרוֹפא מצוּוה לפעמים להשתּעמם כּל הלילה ליד מיטתה של יוֹלדת, להבּיט אֶל פּניו המצירים והאשמים של הבּעל הטיפּש, לראוֹת את עויוֹתיה של החוֹתנת הזרה, לשמוֹע אֶת צעקוֹתיה הבּהמיוֹת של האִשה הנשׂוּאָה עלוּבת־הנפש – לב מי יעמוֹד בּכל אֵלה? מוּטב שישעשע עצמוֹ בּפלירט עם נערוֹת פּנוּיוֹת, צעירוֹת וּמתוּקוֹת – ניכט וואַהר? (הוֹריו יוֹצאֵי אוֹסטרייה הם – כּלוֹמַר, לפשוּטוֹ של דבר, יוֹצאֵי גָליצייה – והריהוּ מתבּל אֶת דיבּוּרוֹ האַנגלי בּפרפּראוֹת גרמַניוֹת). ולָכן החליט לעזוֹב אֶת מלאכת הרוֹפאִים ולָשׂים פּניו אֶל הזוּרנַאליזם, כּלוֹמַר – אֶל הכּתיבה. מַה יִכתּוב – עדיִין אֵיננוּ יוֹדע. אָמנם לשם כּךְ הוּא נוֹסע לפלשׂתּינה. שם יתחיל אֶת פּעוּלָתוֹ הזוּרנַאליסטית. אָמרוּ: פּלשׂתּינה היא אֶרץ מעניֶינת מאוֹד. בּיִיחוּד מעניינים החלוּצים אשר בּעֵין־חרוֹד. אֶפשר, שיעלה בּידוֹ לכתּוֹב עליהם ספר שלם – ניכט וואַהר? ורק דבר אֶחָד מציק לוֹ – שאֵיננוּ שוֹמע אֶת לשוֹנם. לכאוֹרה, שתּי לשוֹנוֹת: “אִידדיש” ו“היבּרוּ”. והנה על “אִידדיש” יכוֹל היה להתגבּר בּמקצת – סבתוֹ היתה מדבּרת בּביתם “אִידדיש”. עדיִין זוֹכר הוּא מלים בּוֹדדוֹת: “פּוֹשעיִשׂראֵל”, “מוּמרלהכעיס”, “יִמַחשמוֹ”, חַה־חַה־חַה – ניכט וואַהר?… אבל מַה יעשׂה ל“היבּרוּ”? כּבר ניסה ללמוֹד אֶת הלָשוֹן הזאת – פּה בּאנייה. התוַדע כּאן אֶל בּחוּרה אַחַת, ילדה מתוּקה, המוֹליכה אִתּה ספר־לימוּד עברי, ולָמַד מפּיה שתּי מלים, לא יוֹתר משתּיִים: האַחַת – “שלוֹם”, והשנייה – “בּרכה”. מקוה הוּא, כּי עד בּוֹאוֹ לחיפה יִכבּוֹש לוֹ עוֹד כּדי חָמש אוֹ שש מלים – אבל כּלוּם יספּיקוּ לוֹ אלה? לָשוֹן קשה מאוֹד, לא כּלשוֹן אַרצוֹת־הבּרית שלָנוּ. כּדאי יִהיֶה לעוֹרר תּעמוּלָה בּקרב החלוּצים אשר בּעֵין־חרוֹד, כּי יקבּלוּ עליהם אֶת הלָשוֹן האַנגלית – לָמה יַלאוּ אנשים בּ“היבּרוּ”? קצרה בּינתוֹ מהשׂיג אֶת נַפשם של אֵלה: גם לחפּוֹר אַדמַת־סלָעים בּפלשׂתּינה, גם לדבּר “היבּרוּ” – מאַיִן לָהם העוֹז והגבוּרה לכךְ?…בּחוּרים מעניינים הם חלוּצים אֵלה, כּדאי יִהיֶה לָשבת אִתּם בּעֵין־חרוֹד שבוּע אוֹ שבוּעיִים ולכתּוֹב עליהם אוּלי ספר שלם. וואֶרי, וואֶרי אִינטראֶסטינג – ניכט וואַהר?… הס! הנה היא מטיֶילת שם, הילדה המתוּקה של ספר־הלימוּד העברי, מטיֶילת לבדה, עלוּבת־הנפש, הנערים עדיִין סרוּחים על מיטוֹתיהם אִיש בּתאוֹ, עד חצי הלילה התהוֹללוּ אֶמש – צריךְ לָלכת וּלנַחם אֶת נַפשה… גוּד בּאי, שלוֹם אֶנד בּרכה!
והנה צעיר שני, והוּא מן הנשׂוּאים. הוּא ואִשתּוֹ הצעירה – שניהם מגוּהצים, מַפליאִים עיִן בּלבוּשם העשיר. וּשניהם אמריקאים גמוּרים, אַף מלה יהוּדית אַחַת לא תּשמע מפּיהם. בּאִים הם מן המקוֹמוֹת הרחוֹקים אשר בּאַרצוֹת־הבּרית. שם עשׂוּ עוֹשר והגיעוּ, כּפי שאוֹמרים, לעסקים גדוֹלים. ואַף־על־פּי־כן שוֹאֵל האַברךְ הצעיר לתנאֵי ההתיישבוּת בּאֶרץ־יִשׂראֵל. שמע היהוּדי המהיר, הסוֹחר המַשׂכּיל מאֶרץ־יִשׂראֵל, וחָיתה רוּחו. עמד להציע לפני האַברךְ היקר, שאֶרץ־יִשׂראֵל צריכה לוֹ, כּמה וכמה תּכניוֹת נהדרוֹת: טחנה מוֹדרנית גדוֹלָה, בּית־חרוֹשת גָדוֹל לטכסטיל בּשביל המזרח הקרוֹב, מכוֹנוֹת למיץ של תּפּוּחי־זהב, מניוֹת בּים־המלח… ורק דבר אֶחָד היה לפלא: מה ראה צעיר אמריקאִי כּמוֹהוּ, אשר עלה בּאמריקה למרוֹם ההצלָחָה, שהוּא שוֹאֵף להתיישב דווקא בּאֶרץ־יִשׂראֵל? מה הקשר, המקשר אוֹתוֹ אֶל היהדוּת? והנה היה מַעשׂה ונתגלָה, כּי אָמנם יֵש קשר אַמיץ בּין צעיר כּמוֹהוּ וּבין היהדוּת. פּעם אַחַת בּעֶרב נתכּנסה חבוּרת הצעירים, בּחוּרים וּבחוּרוֹת, על הסיפּוּן וּפתחה בּזמרה, ויהוּדים נתאַספוּ מסביב ועמדוּ לשמוֹע. זימרוּ אֵת כּל הניגוּנים למיניהם, למן מזמוּטי הכּוּשים ועד זמירוֹת האוּקראִינים, עד שהגיעוּ לבסוֹף לשירי־עם יהוּדים. עמד פּתאוֹם האַברךְ האמריקאִי המגוּהץ, הבּא מן המקוֹמוֹת הרחוֹקים של אַרצוֹת־הבּרית, נשׂא קוֹלוֹ, קוֹל אַדיר וחָזק, והפתּיע אֶת הקהל בּפיוּט של יוֹם־הכּיפּוּרים: “כּי הנה כּחומר בּיד היוֹצר”. לאַחַר שקיבּל אֶת שׂכרוֹ בּמחיאוֹת־כּפיים סוֹערוֹת, חַם לבּוֹ בּקרבּוֹ, קם וכיבּד אֶת הקהל ממיטב גרוֹנוֹ: זימר את ה“יעלוֹת”, “אַל תּשליכנוּ לעֵת זקנה”, “אָבינוּ מַלכּנוּ”, “יראתי בּפצוֹתי” – כּל הריפּריטוּאר החַזני של הגראמוֹפוֹן. וּכבר קשה היה להפסיקוֹ. בּין כּה וכה נפתּרה החידה בּמקצת: אַברךְ זה נַפשוֹ יוֹצאת אֶל העמוּד! לחינם נסתּבּךְ שם בּמקוֹמוֹת הרחוֹקים של אַרצוֹת־הבּרית בּעסקים עצוּמים – מַה תּקוָתו מהם? מקוֹמוֹ בּין יהוּדים נאמנים עם אֵל, המַשכּימים וּמַעריבים בּכל יוֹם לבתּי־כּנסיוֹת, מתפּללים בּרגש, מַטים אוֹזן וּמַקשיבים בּכל לב אֶל תּפילת העוֹבר לפני התּיבה בּשחריתים וּמוּספים.
תּשׂוּמת־לב רבּה עוֹררוּ בּאנייה שני בּחוּרים צעירים מקאליפוֹרנייה, שנפטרוּ זה עתּה מסַפסל הקוֹליֶג. הלָלוּ משכוּ אֶת העֵינַיִים בּאַטראקציה מיוּחדת בּמינה: למן יוֹם עלוֹתם על האנייה התחילוּ לגדל להם זקנים וכיסוּ ראשיהם בּכיפּוֹת טוּרקיוֹת אדוּמוֹת. הקהל האוֹרתּוֹדוֹכּסי הבּיט אליהם ותהה: מי תּיכּן אֶת הנשמה היהוּדית? דוֹמה, תּלמידי הקוֹליֶג הם, וגוֹיִים גמוּרים, אֵינם יוֹדעים אַף מלה אַחַת יהוּדית, – ואַף־על־פּי־כן, כּיוָן שהם נוֹסעים לאֶרץ־יִשׂראֵל, נתלהב בּקרבּם הניצוֹץ היהוּדי: רוֹצים הם, כּפי הנראֶה, לָבוֹא לירוּשלים עיר־הקוֹדש בּצלם אלוֹהים על פּניהם, ודווקא חבוּשים בּכיפּוֹת אדוּמוֹת. מַעשׂה צדיקים נסתּרים, אַנשי למד־וָאו! ואלוֹהים אָמנם היה בּעֶזרם של שני האַברכים, זקניהם נקלטוּ יפה, עלוּ וצמחוּ מיוֹם ליוֹם כּגן רטוֹב, ויחד עם זה עלה וגָדל גם כּבוֹדם בּעֵיני קהל החרדים אשר בּאנייה. ואוּלָם אַחַר־כּךְ נתגלָה, כּי כּל המַעשׂה לא היה אֶלָא מַעשׂה טעוּת: שני החלוּצים האֵלה גידלוּ לָהם זקנים לא לטוֹבת היהדוּת, אֶלָא לטוֹבת עצמם. שניהם התערבוּ עם חַבריהם לפני צאתם מקאליפוֹרנייה בּסכוּם חמש מאוֹת דוֹלָר, כּי שוֹב ישוּבוּ מפּלשׂתּינה מגוּדלי־זקן. ויהי לבּכם סמוּךְ וּבטוּחַ, כּ יקיימוּ אֵת אשר קיבּלוּ על עצמם. הראֵה יראוּ לכל העוֹלָם, מי הם חלוּצי קאליפוֹרנייה וּבמה כּוֹחָם גָדוֹל! אָמנם הנסיוֹן נסיוֹן קשה מאוֹד, הזקנים עוֹקצים אֶת פּניהם, ואַף־על־פּי־כן את משלחתּם ימַלאוּ בּאמוּנה.
ממין זה של חלוּצי אמריקה חוֹזרים על האנייה בּחוּרים וּבחוּרוֹת לעשׂרוֹת, כּוּלָם ילָדים שׂבעים, רוּחוֹת שאנַנוֹת, מוֹחוֹת נרדמים, מי־מנוּחוֹת. מוֹצא אַתּה בּיניהם גם אחָדים, מ“ילדי העברים”, בּני אֶרץ־יִשׂראֵל – מן הטיפּוּס הליבנטיני, המוּכשר להסתּגל אֶל כּל שאבּלוֹן נכרי, הנוֹחַ להתדבּק אֶל כּל שטחיוּת זרה. ויֵש אשר יִתקוֹף פּחד אֶת לבּךָ רק לרעיוֹן האֶחָד, כּי לנוֹער כּזה עתיד עם עתּיק להניח מוֹרשת־רוּחַ של אַלפי שנה. וּכשאַתּה מתבּוֹנן אֶל הצעירים האֵלה, ילדי השפע והשׂוֹבע, קהי־הרגש ועצלי־הרוּחַ, הנוֹסעים אֶל אֶרץ־אבוֹתיהם כּאֶל מקוֹם־ראוָה משוּנה, כּאֶל ספּיקטאקל זר, יעלוּ על לבּךָ שלא בּמתכּוון אוֹתם אַלפי הנפשוֹת הצעירוֹת, הכּוֹאבוֹת והנַענוֹת, מאַרצוֹת ההרס והמגוֹר, שמילאוּ לפני שני אחָדוֹת אֶת סיפּוּני האניוֹת האֵירוֹפּאִיוֹת, הישנוֹת והרעוּעוֹת, ודלקוּ על־פּני הים בּשלהבת־נשמתם, ערגוּ לגאוּלָה, לשיחרוּר עצמי, לתחייה – לקידוּש־השם…
ו. פּורים על הים
אוּכלוֹסי היהוּדים בּאנייה השטה לאֶרץ־יִשׂראֵל מתחַלקים כּךְ: א) מַחלקה ראשוֹנה – קוֹמץ גנטלמאֶנים נבחָרים, נכבּדים וּנשׂוּאֵי־פנים, זהירים ונזהרים בּהליכוֹתיהם, שמַראֵיהם מַראֵה יאָנקים מסוּפּקים וכוּלָם נידוֹנוּ לשתיקה בּמשךְ שמוֹנה־עשׂר יוֹם. שתיקתם בּאה להם משלוֹשה טעמים חשוּבים: משוּם שאֵין לָהם מַה לדבּר; משוּם שאֵין לָהם עם מי לדבּר; וּמשוּם שנוֹחַ לָהם שלא לדבּר – נוֹחַ לָהם בּפני שכניהם הגוֹיִים, שאֵינם בּטוּחים בּהם וּבחברתם. היהוּדים הנסתּרים הלָלוּ, כּמו אחיהם “בּני־דתם” בּמַחלקוֹת הנמוּכוֹת, נוֹסעים אַף הם לאֶרץ־יִשׂראֵל, אבל מכּיוָן שהזירוּ עצמם מן הדיבּוּר, יכוֹל אָדם לחשוֹב, כּי נוֹסעים הם לניצה, לאתוּנא, למצריִים, למידבּר סַהרה – מי יחדוֹר עד צפוּנוֹתיהם? ב) מַחלקה שנייה – הדימוֹקראטייה האֶזרחית הרחָבה, שהיא יסוֹד היסוֹדוֹת וחוּט־השדרה של התּיירוּת היהוּדית. אוֹפיים הדימוֹקראטי של אֵלה כּבר נתגלָה בּזה, שרבּים מהם ידם היתה מַשׂגת לנסוֹע בּמַחלקה הראשוֹנה – אבל מַה יעשׂוּ שם? בּניגוּד לאחיהם בּני־מעמדם אשר בּמַחלקה הראשוֹנה, יש לָהם מַה לדבּר, מבקשים בּני־אָדם עם מי לדבּר – וּמדבּרים! מדבּרים הם כּבר יוֹתר מדי. כּוּלָם נוֹסעים בּכוונה תּחילה וּבלא שוּם עקיפים לאֶרץ־יִשׂראֵל, ודבר זה בּלבד מסַפּק להם חוֹמר לדיבּוּר שאֵינוֹ פּוֹסק בּמשךְ ימים ולילוֹת. ג) מַחלקה שלישית – המוֹן בּית־יִשׂראֵל, היהדוּת המלאָה, הפּתוּחָה והרחָבה, זוֹ המַשפּילה לָשבת בּתחתּית האנייה וּמַעלָה קוֹלָה ממַעמַקים. זהוּ, על־פּי־רוֹב, קן חַם של חסידים ואַנשי־מַעשׂה, לבוּשי יוּפּיצוֹת ארוּכּוֹת וחבוּשי מגבּעוֹת של פּלוּסין, בּעלי זקן וּפאוֹת צהוּבּים שלא עלוּ עליהם מספּריִים, בּעלי פּנים שרוּיִים בּיִראַת־שמַיִים ואָזנַיים בּוֹלטוֹת, מהם יהוּדי ירוּשלים וּצפת, משוּלָחים, גבּאִים וּשאָר מיני משרתים בּקוֹדש, שבּאוּ לאמריקה לקצוֹר קצירם ויצאוּ משם לא בּמטפּחוֹת ריקוֹת. בּיניהם מתפּתּל חרש, כּפלג־מַיִם עמוֹק, שוֹקט מלמַעלָה ונוֹקב למַטה, הדוֹר הצעיר והחָפשי בּדעוֹת אשר בּמַחלקה השלישית: בּחוּרים בּסווייטרים עבים, בּכוֹבעים מַעמיקים שבת וּבצוארוֹנים זקוּפים. מי הם אֵלה וּמה טיבם? קשה להחליט. אֶפשר סטוּדנטים מבּני אֶרץ־יִשׂראֵל, השבים מקאליפוֹרנייה אֶל עבוֹדת המוֹלדת עמוּסים בּידיעוֹת חַקלָאִיוֹת? אֶפשר “צעירי ציוֹן”, שכּבר התחילוּ להזדקן בּמפלגתּם, והם נחפּזים לאֶרץ־אבוֹת בּטרם תּקפּוֹץ הזיקנה כּוּלָה על ראשם? ואֵֶפשר – מי יוֹדע? – אֵין אֵלוּ אֶלָא חלוּצים נסתּרים, חלוּצים מַמש? הצד השוה שבּהם, ששייכוּתם אֶל הדוֹר הישן אשר בּמַחלקה השלישית אֵינה מקרית דווקא. מוּרגָש, שלא המַעמד בּלבד מאַחד כּאן אֶת כּוּלָם, אֶלָא הקירבה המשוּתּפת אֶל השוֹרש, אֶל הגזע העממי, היוֹנק לשדוֹ ממַעמַקים.
כּיצד מתייחסוֹת המַחלקוֹת זוֹ לזוֹ? בּני המַחלקה הראשוֹנה, הגנטלמאֶנים היאֶנקאִים למחצה, מטיילים על־פּני הסיפּוּן המרוּוָח של מַחלקתם הראשוֹנה בּיחידוּת, בּוֹדדים ואִילמים, כּאסירים רמי־המַעלָה, כּציפּרים יִקרוֹת־עֵרךְ, שבוּיוֹת בּכלוּב של זהב. בּדרךְ טיוּלָם הם שוֹלחים בּאלכסוֹן מַבּטים מתגנבים וּכמהים לאחוֹרי הפּרגוֹד, החוֹצץ בּיניהם וּבין עוֹלם מלא תּענוּגוֹת – העוֹלָם היהוּדי החַי והעליז, השוֹקק בּמַחלקה השנייה. בּחפץ־לב היוּ עוֹברים אֶת הגבוּל לחצי שעה, מַתּירים לשוֹנם מבּית־אסוּריה וּמשיבים אֶת נַפשם היבשה. ואוּלם חָלילה להם לעשׂוֹת כּן: שמא יגלוּ אֶת סוֹד יהדוּתם ויחַללוּ אֶת שמם הטוֹב, אשר קנוּ להם בּעמל רב – ראשית כּל, בּעֵיני משרתי האנייה המנוּמסים והערוּמים. אחיהם מאחוֹרי הפּרגוֹד, נוֹסעֵי המַחלקה השנייה, אַנשי הבּשׂר והדם הפּשוּטים, מבינים לנַפשם של רמי־המַעלָה הלָלוּ, מציצים אליהם ממחיצתם בּלעג שנוּן ונדים להם מרחוֹק: קרבּנוֹת עלוּבים! מתענים שם בּמיטב כּספּם בּתוֹךְ עוֹשר וכבוֹד!… וּכנגד זה מתייחסים אַנשי המַחלקה השנייה אֵֶל השלישית בּרגש של חיבּה כּמוּסה, כּאֶל בּית־מוֹלדת ישן, חָביב וקרוֹב ללבּם. המַחלקה השלישית מַעלָה בּזכרוֹנם ימים נשכּחים, ימי־נדוּדיהם מאַרצוֹת־מכוּרתם לאמריקה, אוֹתם הימים הרחוֹקים, הנוּגים־הנעימים, עֵת הם עצמם רבצוּ שם על צרוֹרוֹתיהם הדלים בּמַעמַקים, בּתוֹךְ האַפלוּלית, ולבּם הצעיר, “הירוֹק”, התכּווץ וחָרד בּין פּחד לתקוָה. המַחלקה השלישית מוֹשכת אוֹתם אֵליה, כּאֶבן שוֹאֶבת. יוֹרדים הם קבוּצוֹת קבוּצוֹת, כּמוֹ לביקוּר קרוֹבים עניִים, אֵל תּוֹךְ המסדרוֹנוֹת האפלים, פּוֹסעים בּרגל זהירה על רצפּת־האבנים החשֹוּפה, עוֹברים בּלבבוֹת מהססים אֶת האוּלמים המוּאָרים למחצה עם הסַפסלים הפּשוּטים, זוֹרקים מַבּטי־בוּשה על צללי בּני־האָדם התּוֹעים אָנה ואָנה, על הפּנים החיורים והקוֹדרים ועל הכּוֹבעים והמטפּחוֹת הדלים והשוֹממים, העוֹלים לעֵיניהם כּאִילוּ מתּהוֹם הנשייה – מתבּיישים הם בּפני עצמם: בּשל ערפיהם הרחָבים והמוּצקים, בּשל גוּפיהם הכּבדים והשמנים, בּשל בּטניהם המלאוֹת והשׂבעוֹת. לאָן נעֶלמוּ ימי־העבר הטוֹבים והנוּגים, עֵת הם עצמם נמַקוּ פּה בּשפל, עֵת היוּ עדיִין צעירים ורכּים, בּעלי שׂפם דק וּכתפיים רזוֹת וצוָאר כּחוּש?… בּעלי־בתּים שוֹמרי־דת יוֹרדים לכאן בּעֶרב שבּת וּלמחרתוֹ בּבּוֹקר להתפּלל בּציבּוּר עם מניין החסידים, מקדשים כּאן על היין יחד עם לוֹבשי היוּפּיצוֹת וחוֹבשי המגבּעות של פּלוּסין, ועוֹלים אַחַר־כּךְ למַעלה שׂמחים וּמדוּשני־עוֹנג, כּשבים משׂמחַת־מצוָה, עֵיניהם מאִירות בּאוֹר הגָנוּז וּפניהם פּני להבים.
והנה חָל יוֹם הפּוּרים בּלב ים, והמַחלקה השלישית הראתה לעֵיני כּל התּיירים היהוּדים, בּמה כּוֹחָה גּדוֹל. כּבר בּבּוֹקר שלחה המַחלקה השלישית להוֹדיע למַחלקוֹת העֶליוֹנוֹת, כּי שם מלמַטה תּיערךְ אֶצלם העֶרב סעוּדת־פּוּרים כּהלכתה בּטַעַם אֶרץ־יִשׂראֵל, וכל הקהל היהוּדי מתבּקש לָבוֹא. הנהלת האנייה לא לבד שנתנה אֶת הרשיוֹן לכךְ, אֶלָא היא עצמה שׂימחָה את לבּוֹת הנוֹסעים היהוּדים בּמַתּנה מיוּחדת לכבוֹד הפּוּרים: בּתפריט המאכלים, הנדפּס מדי יוֹם בּיוֹמוֹ בּאַנגלית לצוֹרךְ השוּלחָנוֹת היהוּדים, נרשמוּ לכבוֹד יוֹם טוֹב שני מאכלים טוֹבים של פּוּרים: אֶחָד בּשם “דשרפילטרפיש”, שפּירוּשוֹ היה, כּפי הנראֶה, דגים ממוּלָאִים, ואֶחָד בּשם “המנטאסה”, שעל־פּי כּל הסימנים המוּבהקים נקל היה להיוָכח, כּי הכּוונה היא כּאן לאָזני־המן. ואָמנם מַחזה מעוֹרר לב היה, כּשהמלצרים בּני בּריטניה הגדוֹלה הגישוּ אֶל השוּלחָן מתּוֹךְ חרדת־קוֹדש אֶת ההמנטאסה הדתית – “קאֵיק” אַנגלי פּריךְ, משוּלש־הקצווֹת, וצימוּק יחיד וּבוֹדד בּטבּוּרוֹ. לאַחַר שאָכלוּ המסוּבּים את הדשרפילטרפיש ואת ההמנטאסה, עמד היהוּדי המהיר, שאֶרץ־יִשׂראֵל צריכה לוֹ, ונתן פּקוּדה לכל הקהל החוֹגג אשר בּאוּלם־האוֹכל: “יהוּדים, למַחלקה השלישית! לירוּשלים של מַטה!” – וכל התּיירים, בּנַעריהם וּבזקניהם, נזדרזוּ וירדוּ אֶל אוּלם המַחלקה השלישית וּמצאוּ שם אֶת השׂמחה בּעֶצם התלהבוּתה: יהוּדי ירוּשלים וּצפת הפכוּ עליהם אֶת קפּוֹטוֹתיהם, החליפוּ אֶת מגבּעוֹת־הפּלוּסין בּעטרוֹת של נייר מגוּוָן, כּדרךְ שׂחקני־הפּוּרים מאָז מעוֹלָם, ויצאוּ לרקד ריקוּד של חסידים, כּשעֵיניהם נשׂוּאוֹת למַעלָה וּזרוֹעוֹתיהם מוּפשלוֹת על כּתפי חַבריהם. אֶחָד מעשירי “אגוּדת יִשׂראֵל”, גזוּז־זקן בּטעם הצרפתּים ולָבוּש מכנסַיִים קצרים בּנוֹסַח נקרבּוֹקר (יֶש, כּפי הנראֶה, בּאמריקה חברים ל“אגוּדת־יִשׂראֵל”, המַקפּידים גם על מכנסַיים של ניקרבּוֹקר!), הזמין בּיד רחָבה כּוֹסוֹת שיכר עם סַנדוויטשים כּשרים, והקהל החוֹגג שתה שיכר על חשבּוֹן הגביר ונתבּסם. הכּל התכּנסוּ מסביב לעיגוּל החסידים, עמדוּ צפוּפים וּמעוֹרבים זה עם זה, זקנים עם נערים, בּעלי־זקן עם מגוּלָחים, נשים בּפאוֹת נכריוֹת עם תּלמידוֹת הקוֹליֶג, עשיר עם רש (יש רגליִים לדבר, כּי גם אחָדים מנוֹסעֵי המַחלקה הראשוֹנה חירפוּ אֶת נַפשם, התגנבוּ לָצאת מבּית־אסוּריהם וירדוּ אַף הם לראוֹת בּמַחזה אשר בּשפל). הכּל מחאוּ כּפּיים וענוּ בּמַקהלה אַחרי זמר לג־בּעוֹמר של המקוּבּלים: “אַשריךָ בּר־יוֹחַאי”, שנשתּבּש בּסער השׂמחה לתוֹךְ סעוּדת ליל־פּוּרים. יוֹתר מכּוּלָם נתלהב יהוּדי אֶחָד אדוֹם־זקן ממשוּלחי צפת, לָבוּש יוּפּיצת־פּסים ארוּכה. הלָה רקע כּל־כּךְ בּמַגָפיו וצוַח בּלי חָשׂךְ, עד כּי לבסוֹף ניחַר גרוֹנוֹ וּפלגי זיעה שטפוּ מעל פּניו האדוּמים והמַזהירים. היהוּדי המהיר מאֶרץ־יִשׂראֵל עמד וזן עֵיניו בּוֹ, מחא כּפּיִים לעוּמתוֹ ונהנה הנאה רבּה: “אַי, אַךְ זה יהוּדי יקר! אַי, אַנשי אֶרץ־יִשׂראֵל שלנו! אַי, אַךְ אֵלה הם יהוּדים, שאֶרץ־יִשׂראֵל צריכה להם!”…
השׂמחה התלקחה יוֹתר ויוֹתר. בּעיגוּל־החסידים נתלכּדוּ לאַט־לאַט יסוֹדוֹת זרים, הרחוֹקים מן החסידוּת מרחָק רב. בּמקוֹם “אַשריךָ בּר־יוֹחַאי” כּבר שרוּ “אֵל יִבנה הגָליל”. בּמקוֹם ריקוּד של חסידים כּבר ריקדוּ את ריקוּד ההוֹרה. אֶת תּפקיד המנַצח על ההילוּלה קיבּל על עצמוֹ היהוּדי המהיר מאֶרץ־יִשׂראֵל, שמשךְ אֶל העיגוּל אֶת כל הבּא בּידוֹ, קטן וגָדוֹל, עשׂה שלוֹם בּין שבטי יִשׂראֵל הנצים, שילב ידיהם של רבּנים זקנים ותלמידי־קוֹליֶג צעירים, קירב לבּוֹתיהם של אוֹכלי בּשׂר ואוֹכלי תּפּוּחי־אדמה, טען כּל הזמן בּשלוֹש לשוֹנוֹת בּבת אַחַת, אִידית, אַנגלית ועברית, כּי כּוּלָם יהוּדים יקרים, כּוּלָם נוֹסעים לבנוֹת אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל, אֶרץ־יִשׂראֵל צריכה לכוּלָם! בּינתיִים נתגלָה, כּי החָסיד הצפתּי אדוֹם־הזקן יוֹדע לָשיר מתּוֹךְ אוֹתה התלהבוּת חסידית גם אֶת שירי החלוּצים החדשים ואֵינוֹ מסרב לרקד מתּוֹךְ אוֹתוֹ חוֹם־הנפש גם אֶת ריקוּד ההוֹרה. ואַחַר־כּךְ, כּשבּחוּר אֶחָד צעיר, חציוֹ אֶרץ־יִשׂראֵלי וחציוֹ אמריקאִי, חָבוּש צילינדר מעוּךְ לקדקדוֹ וּמַקל דק בּידוֹ, דוּגמת מוּקיוֹן של הווֹדיוויל האמריקאִי, קפץ בּראש ועמד לָשיר חרוּזים מתּוֹךְ האוֹפּיריטוֹת היהוּדיוֹת ועבר לזמר ליצני בּנוֹסַח המתנגדים, השׂם ללעג את החסידים ורבּוֹתיהם, – נעץ בּוֹ החסיד הצפתּי מתּחילה עֵינַיִים תּוֹהוֹת, אבל מיד התאוֹשש ונצטרף אַף הוּא לזמר החָדש מתּוֹךְ אוֹתה התלהבוּת חסידית וּמתּוֹךְ אוֹתה אֶכּסטאזה עֶליוֹנה בּפניו השׂעירים, הנוֹהרים, השטוּפים בּזיעה.
נתגלוּ עוֹד כּשרוֹנוֹת למוּדי־ביִת, מוּמחים לשעשע נפשוֹת רבּוֹת בּשעת חדוה, בּיניהם גם פּנים לא־ידוּעים מתּמוֹל־שילשוֹם, שעוֹררוּ חשד, כּי מוֹצאָם ממרוֹם־המַעלָה – מאנוּסי המַחלקה הראשוֹנה. וכוּלָם נתקבּלוּ על הקהל מתּוֹךְ מחיאוֹת־כּפּיִים סוֹערוֹת. והגיע הדבר לידי כּךְ, שרבּאי צעיר מאַחַת העיירוֹת הקטנוֹת, מליץ ודרשן נפלָא בּאַנגלית וּבעברית, עמד פּתאוֹם להנוֹת אֶת הקהל מגרוֹנוֹ בּקוֹל־אִשה וזימר לפני חסידי ירוּשלים וּצפת כּמה וכמה אריוֹת מן הריפּירטוּאַר המפוּרסם של גאלי קוּרטשי.
ליהוּדים היתה אוֹרה ושׂמחה! בּני העם המפוּזר והמפוֹרד נתאַחדוּ לשעה קלה והיוּ לנפש אֶחָת. אִיחד אוֹתם הרוּחַ העממי התּמים – אוֹתוֹ הרוּחַ הגזעי, העתּיק והמשוּמר, המכוּסה עדיִין יערוֹת־עד של זקן וּפאוֹת, המתעטף עדיִין בּקפּוֹטוֹת־מוֹרשה ארוּכּוֹת, המַעמיק שרשיו מתּחת ושוֹלח נוֹפוֹ למַעלָה. המַחלקה התּחתּוֹנה חָלקה מחַגָה העליז למַחלקוֹת העֵֶליוֹנוֹת השוֹממוֹת.
בּפינה רחוֹקה של האוּלָם המוּאר אוֹר כּהה הצניעה עצמה קבוּצה של גוֹיִים מנוֹסעֵי המַחלקה השלישית – אִיטלקים, יוָנים וסוּרים, אנשים ונשים. הלָלוּ התבּוֹננוּ אֶל השׂמחה היהוּדית הזרה מתּוֹךְ סַקרנוּת תּמהה ויִראַת־הכּבוֹד של בּני עמי־נכר. וּמסתּמא אָמרוּ אֵֶל לבּם: כּמה נפלָאָה אוּמה זוֹ! תּמיד כּוּלָם יחד, כּוּלָם יחד, למן אַבּירי־הכּסף ועד העני שבּעניִים, אֵין הבדל בּיניהם! לא לחינם מסַפּרים עליהם בּעוֹלָם הגָדוֹל, כּי אֵין כּמוֹהם בּשוּם אוּמה ולָשוֹן לאַחדוּת!…
ז. “זה היום קוינו לו!”…
נסיעה נהדרה היתה להם לתיירינוּ על הים בּמשךְ שמוֹנה־עשׂר יוֹם מניוּ־יוֹרק ועד חיפה. רבּים מהם יִזכּרוּ אֶת הימים ההם כּימי מאוֹרע בּחַיֵיהם. כּי הנה, אַחרי כּל החיכּוּכים וחילוּקי־הדעוֹת הקטנים, שכּל ציבּוּר יהוּדי, המתכּנס למקוֹם אֶחָד, אֵינוֹ יכוֹל להימנע מהם, פּרשוּ לכאן מאוֹת יהוּדים אמריקאִיים, הבּהוּלים וּשטוּפים כּל ימיהם בּביזנס, הוֹמים וּּמהמים אַחַר הממוֹן, התפּשטוּ לזמַן־מה אֶת חילוֹניוּת־חַיֵיהם האפוֹרה, הסיחוּ לבּם מן המַחשבוֹת השוֹממוֹת על־דבר “עשׂיית כּסף”, אִיווררוּ אֶת מוֹחָם המאוּבּק, ריעננוּ אֶת רוּחָם המעוּבּשת, נתנוּ לב להתבּונן אִיש אֶל רעֵהוּ, הטוּ אוֹזן קשבת אִיש למַחשבוֹת רעֵהוּ וניסוּ אַף הם לחשוֹב מַחשבוֹת. כּי אֵימתי יגיע לידוֹ של האָדם הבּינוני בּאמריקה, החוֹצה עד צוָאר בּעסקיו, לָתת דעתּוֹ על דברים של מַה־בּכךְ, כּעֵין “אוּמה”, “קיוּם האוּמה”, “עתידוֹת היהדוּת” וכיוֹצא בּאֵלוּ? אָמנם גם שם, על יבּשת אמריקה, מקימים שאוֹן מסביב לכל הדברים האֵלה. ואוּלָם שם הרי זה מעוֹרב וּמשוּבּש בּסיגי כּוונוֹת זרוֹת, בּרדיפה אַחַר הכּבוֹד וּבצילצלי פּוּמבּיוּת. מַה שאֵין כּן פּה, על הים, שהכּוונוֹת צרוּפוֹת וּטהוֹרוֹת והדברים חוֹדרים ונוֹגעים עד הלב. אֶפשר, שהגוֹרם לכךְ כּאן הוּא הים עצמוֹ – זה הים הגָדוֹל לאֵין סוֹף, עם גליו הסוֹערים יוֹמם וָלָילָה, המדבּרים ללבב כּל אִיש, המַבּיט אליהם מעל אנייה בּוֹדדה, עוֹלָה ויוֹרדת תּהוֹמוֹת, בּשׂפה אַחרת, רחוֹקה מרחָק רב משֹפת הבּיזנס, המקח והממכּר של קרקעוֹת והמַשכּנתּוֹת הבּטוּחוֹת?
אִם כּה ואִם כּה, והקהל היהוּדי האמריקאִי בּילה על האנייה השטה לאֶרץ־יִשׂראֵל שבוּעוֹת אחָדים מלאֵי־עניין. ולא עוֹד, אֶלָא שנצטרפוּ לנסיעה זוֹ גם פּרסי־חינם – כּמה וכמה חניוֹת על חוֹפי הים התּיכון הנהדרים. תּיירינוּ קיבּלוּ הזדמנוּת לטייל בּחוּצוֹת אַלגיר, להפסיד דוֹלָרים אחָדים בּמשׂחַק הרוֹליטה בּמוֹנטי־קארלוֹ, לָזוּן עֵיניהם בּחוּרבוֹת פּוֹמפּיאָה בּסביבוֹת ניאַפּוֹל, להתבּוֹנן אֶל שׂרידי האַקרוֹפּוֹליס העתּיק בּסביבוֹת אתוּנא. התּמימים וההדיוֹטוֹת שבּיניהם, אֵלה שכּל “יוּרוֹפּ” נתקפּלה בּדמיוֹנם תּחת עיירת־מוֹלדתּם הקטנה והענייה, אשר ממנה בּאוּ בּרכּבוֹת־מהגרים סגוּרוֹת וּבתאֵי־אנייה אפלים ישר לחוֹף ניוּ־יוֹרק, לא חָדלוּ להתפּלא על החנוּיוֹת האֵירוֹפּאִיוֹת הגדוֹלוֹת והעשירוֹת עם חַלוֹנוֹת־הראוָה המפוֹאָרים, על הרחוֹבוֹת הנקיִים והאַרמוֹנוֹת המקוּשטם, על המסעדוֹת היפוֹת והמרוּוָחוֹת, שמגישים שם אֶל השוּלחָנוֹת הערוּכים בּרוֹב פּאֵר כּל מיני דגים מלוּחים וכל מיני יינוֹת משוּבּחים, בּלי המתּין כּלל להזמנתם של הסוֹעדים. המַשׂכּילים והנאוֹרים שבּהם, אֵלה שקראוּ ספרי השׂכּלה בּנַערוּתם, הגיעו לידי התפּעלוּת עֶליוֹנה, כּאשר דרכוּ רגליהם על מדרכוֹת־האֶבן הצרוֹת בּפוֹמפּיאָה החפוּרה – זוֹ פּוֹמפּיאָה הרוֹמאִית, שהאָרץ פּצתה אֶת פּיה וּבלעה אוֹתה יחד עם שכנתּה הירקוּלאנס בּעווֹן טיטוּס הרשע על החריבוֹ אֶת ירושלים עיר־הקוֹדש. וּבני־הנוֹער ילידי אמריקה – הלָלוּ זחה עליהם דעתּם ביוֹתר, בּהציגָם אֶת כּף־רגלם על יבּשת העוֹלָם הישן. כּל אשר ראוּ כּאן בּעֵיניהם עוֹרר בּקרבּם רגשוֹת תּמהוֹן והתלהבוּת, וּפניהם היוּ לָהם, כּאִילוּ אַחרי אַנשי “מַאיפלוֹיֶיר” הם הראשוֹנים למהגרי אמריקה, השבים לבקר אֶת הסבה הזקנה אֵירוֹפּה. רק אִיש אֶחָד, כּמדוּמה, דעתּוֹ לא היתה נוֹחָה מחניוֹת־ים אֵלוּ – זה היה היהוּדי המהיר מאֶרץ־יִשׂראֵל, ששימש בּכל זאת לקהל התּיירים מעֵין מוֹרה־דרךְ, כּי מתּוֹךְ נסיעוֹתיו התּכוּפוֹת מאֶרץ־יִשׂראֵל לאמריקה נתמחה כּבקי ורגיל בּכל המקוֹמוֹת האֵלה. הלָה טען כּל הזמן, כּי בּחניוֹת אֵלוּ מקלקלים לוֹ אֵת כּל עניין אֶרץ־יִשׂראֵל. הציפּייה הגדוֹלָה לאֶרץ־האָבוֹת מתפּוֹררת פּירוּרים פּירוּרים ונפרטת להבלי נכר. חַייב יהוּדי לנסוֹע לאֶרץ־יִשׂראֵל בּדרךְ ישרה, בּלא הפסקוֹת וּבלא פּיזוּר־הרוּחַ, כּדי שיגיע לשם לתיאָבון – מלא ושלם בּרגשוֹתיו, מלא ושלם בּגעגוּעיו על אֶרץ החמדה.
– ידוֹע תּדעוּ, יהוּדים, – התרגש וטען בּחוֹם לבּוֹ וּבשטף לשוֹנוֹ, – כּי כּל מַה שאַתּם רוֹאִים פּה בּעֵיניכם אֵין לוֹ שוּם דמיוֹן כּלָל לזה, שאַתּם עתידים לראוֹת, אִם יִרצה השם, בּאֶרץ־יִשׂראֵל שלָנוּ. מילא, רוֹצים אַתּם להבּיט – הבּיטוּ כּכל אַוַת־נַפשכם, אֵין אני אָדוֹן לָכם לעצוֹם אֶת עֵיניכם. ורק עליכם לזכּוֹר בּשעה שאַתּם מַבּיטים, כּי אֵין זו אֶרץ־יִשׂראֵל! אֶרץ־יִשׂראֵל יפה פּי־אֶלף, עתּיקה פּי־אֶלף וּמעניינת פּי־אֶלף!
התּיירים סוֹבבים נפעמים בּחוּצוֹת אַלגיר, נפגָשים על דרכּם בּחנוָנים היהוּדים הספרדים, המקדמים אֶת פּניהם בּברכּת “שלוֹם עליכם”, מסַיירים אֶת בּית־הכּנסת העתּיק, ממַשמשים בּידיהם אֶת ארוֹן־הקוֹדש ואֶת ספרי־התּוֹרה העתּיקים, שבּעלי התּוֹספוֹת שימשוּ בּהם, פּוֹנים ועוֹלים בּמַעלה ההר אֶל העיר הערבית, תּוֹעים שם בּמבוֹךְ מסוּבּךְ של סימטוֹת צרוֹת ואפלוֹת, מלאוֹת זוּהמה וצחנה עד אֶפס נשימה, עד כּדי התעלף. בּני הנוֹער האמריקאִי צוֹהלים למַראֵה עֵיניהם: הנה הם הוֹלכים ושבים אֶל ימי־הבּינַיִים! היהוּדי המהיר מאֶרץ־יִשׂראֵל מתמַלא חמַת־קנאָה.
– ילָדים, – הוּא אוֹמר לָהם, – על מה אַתּם מתפּעלים כּל־כּךְ? ירוּשלים וּצפת שלָנוּ יפוֹת שבעים ושבעה!
– אבל זוּהמה כּזאת? – תּמהים בּני־הנוֹער.
– הגם לזאת יִיקרא זוּהמה? – אוֹמר היהוּדי המהיר. – הנה תּראוּ, אִם יִרצה השם, זוּהמה בּחוּצוֹת הערביִים שלָנוּ בּאֶרץ־יִשׂראֵל – אוֹ־אָז תּהיֶה הנאַתכם שלימה!
התּיירים יוֹרדים מעל האנייה אל נמל ווילפראנש, יוֹשבים בּרכּבת־החַשמַל ונוֹסעים לניצה וּלמוֹנַאקוֹ, נשקפים בּעד החַלוֹנוֹת אֶל הדר הריוויֶירה, המנַמנמת עם וילוֹתיה המפוֹאָרוֹת וּדקליה הזקוּפים על מי־מנוּחוֹת שקוּפים וּטהוֹרים, כּטוֹהר הראִי המלוּטש. מוֹרה־דרכּם, היהוּדי הקנאִי מאֶרץ־יִשׂראֵל, יוֹשב אַף הוּא בּתוֹכם ועֵיניו רוֹאוֹת וכלוֹת.
– בּבקשה מכּם, יהוּדים, – מתחַנן הוּא לפניהם, – מה אַתּם מַבּיטים כּאן? כּבשוּ לרגע אֶת יִצרכם הרע! עוֹד יוֹם, עוֹד יוֹמַיִים – ונבוֹא לאֶרץ־יִשׂראֵל! מוּטב שתּבּיטוּ שם על ים כּינרת. חַיֵיכם, בּיהדוּתי נשבּעתּי לָכם, כּי סקירה אַחַת קלה על ים כּינרת אוֹ על ים־המלח שלָנוּ שקוּלה כּנגד כּל הריוויֶירה כּוּלָה!
ורק בּפוֹמפּיאָה הרךְ היהוּדי הקנאִי אֶת לבּוֹ הקשה.
– כּאן אָנוּ מריחים כּבר מקצת מריחָה של אֶרץ־יִשׂראֵל! – אוֹמר הוּא אֵלי בּדרךְ טיוּלנוּ על־פּני רחוֹבוֹת פּומפּיאָה הצרים, המרוּצפים אבן, בּין שׂרידי החוּרבוֹת העתּיקוֹת. – ויוֹדע אַתּה, בּזכוּתוֹ של מי? בּזכוּתוֹ של טיטוּס. הוֹי־הוֹי! אִילוּ קם עתּה מקברוֹ טיטוּס הרשע, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ, וראה אוֹתנוּ, אֶת נכדיו של יוֹחָנן אִיש גוּש־חָלָב, כּשאָנוּ מטיילים פּה בּין עיֵי מַפּלתּוֹ וּפאספּוֹרטים אמריקאִיים וּבריטיים טמוּנים לָנוּ בּכיס־חָזנוּ, וּמחר נשב להפליג בּאנייה אַנגלית גדוֹלָה לאֶרץ־יִשׂראֵל, כּדי לבנוֹת מחָדש את אשר החריב הוּא ולגיוֹנוֹתיו, – חַיֶיךָ, בּיהדוּתי נשבּעתּי לָךְ, שכּדאי היה לוֹ להיקבר שנית!…
התּחנה האַחרוֹנה היתה בּאתוּנא. התּיירים העפּילוּ לעלוֹת אֶל הר האַקרוֹפּוֹליס והתבּוֹננוּ אֶל שיוּרי החמדה של היכלי יוָן הקדמוֹנים. יהוּדים זקנים מבּרוֹנזוויל וּמניוּ־הייוון, הם וּנשיהם הכּשרוֹת, החבוּשוֹת לכבוֹד אֶרץ־יִשׂראֵל בּפאוֹת נכריוֹת, סוֹבבוּ בּאוּלמי־השיִש הגבוֹהים והקרים של המוּזיאוֹן האתוּנאי, תּהוּ בּפנים שוֹממים על מאוֹת פּסלי הסקוּלפּטוּרה השבוּרים והרצוּצים, ללא ידיִים, ללא רגליִים וללא חטמים, על אַלפי שברי האֶבן והחרס, אשר לוּקטוּ כּאן חמרים חמרים – כּל מכיתּת התּרבּוּת היוָנית העתּיקה והמהוּלָלָה.
– Junk! 2 – אָמַר יהוּדי אֶחָד גבוֹה וצנוּם, בּעל זקן־שׂיבה גָזוּז וסוֹמר, וּבפניו היבשים והפּיכּחים הבהיק חיוּךְ דק.
בּיִיחוּד נשקפה אתוּנא החדשה מתּוֹךְ מַראֶה עגוּם מאוֹד. עיר גדוֹלה, אַךְ אֵין בּה רוּחַ־חַיִים. הרחוֹבוֹת נסוּכים שינה, החנוּיוֹת ריקוֹת, בּתּי־המלוֹן עזוּבים. אֵין תּיאַטרוֹן בּעיר, אֵין סַפרוּת כּמעט. התּוֹשבים מצפּים לעוֹנַת־התּיירים וּמשיבים בּינתיים אֶת נַפשם בּפּוֹליטיקה הרעה והמסוּבּכה של אֶרץ־מוֹלדתּם. שלא בּמתכּוון יֶחרד לבּךָ לרעיוֹן: כּיצד תּתגלה אֶרץ־יִשׂראֵל לעֵיניךָ – האוּמנם בּמַראֶה שוֹמם ונוֹאָש כּזה?
– אֶרץ־יִשׂראֵל שוֹנה לגמרי! – אוֹמר היהוּדי המהיר והיקר מאֶרץ־יִשׂראֵל, היוֹדע תּמיד לכוון אֶל מַחשבת חבירוֹ הכּמוּסה. – הנה תּראה, אִם יִרצה השם, אֶת תּל־אָביב – עיר חַיה ועליזה! החַיִים הוֹמים בּתוֹכה כּבתוֹךְ כּוורת מלאָה דבוֹרים!
אַחרי אתוּנא מתכּנס הקהל היהוּדי לתוֹךְ עצמוֹ וּמשתּתּק. ארוּבּת־העשן מַשמיעה שריקה צוֹרחת, האנייה זזה מן הנמל – והלב מתפּעֵם פּתאוֹם: עֹוד יוֹם ולילה אֶחָד – ותחזינה עֵינינוּ אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל! כּל היוֹם מתהלכים התּיירים מרוּכּזים וּתפוּשׂי־מַחשבוֹת והיחסים בּינם לבין עצמם רכּים הפּעם ונוֹחים, כּיחסי בּני משפּחה אַחַת, העוֹמדים לפני התרחשוּת מאוֹרע משפּחתּי גָדוֹל. וּכבר חָדלוּ לדבּר בּאֶרץ־יִשׂראֵל, אַךְ מהרהרים בּה. הכּל תּוֹעים בּטרקלינים וּבמסדרוֹנוֹת בּפנים מַחרישים, מתמוֹדדים בּכל גוּפם, מַחליצים אֶצבּעוֹתיהם, מתעכּבים לפני השעוֹן בּמשׂרד האנייה וּמַבּיטים בּוֹ ארוּכּוֹת. אֶחָד הוּא היהוּדי המהיר מאֶרץ־יִשׂראֵל, אשר לא ינוּח ולא יחריש גם עתּה. ידיו מלאוֹת עבוֹדה – כּוּלוֹ נהפּךְ ללשכּת־מוֹדיעין. עוֹמד הוּא בּקרן־זוית בּתוֹךְ חבוּרה שלימה, מאִיר פּניו לכל אֶחָד ואֶחָד, מַשׂיא עֵצוֹת טוֹבוֹת לכוּלָם, מלמדם וּמַדריכם, כּיצד ידבּרוּ עם פּקידי העלייה וּלאָן יסוּרוּ בּבוֹאָם לחיפה וּלתל־אָביב ולירוּשלים, מַרגיע אֶת רוּחָם, לבל יִיראוּ וּלבל יֶחרדוּ כּלָל וּכלָל, כּי בּאִים הם, בּרוּךְ השם, לא לאֶרץ נכרייה, אֶלָא שבים לבית־אבוֹתם, לבּיִת הלאוּמי שלָנוּ – בּקיצוּר, הכּל יִהיֶה אוֹלראיט, הכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם! (מַרגיל הוּא לאַט־לאַט אֶת הקהל בּלשוֹן העברית). רץ הוּא עם כּל אֶחָד ואֶחָד מן התּיירים אֶל הבּאנק אשר בּמַחלקה הראשוֹנה להחליף דוֹלָרים וּבא בּטרוּניה עם הפּקיד, שלא הכין בּקוּפּה כּסף אֶרץ־יִשׂראֵלי ונוֹתן לירוֹת מצריוֹת תּחתּיו. עוּמד הוּא ליד האֶשנב וּמתמַרמר לפני קהל היהוּדים:
– הלא זה סקאנדאל! הלא זוֹ שערוּרייה! (מלה עברית קשה זוֹ, בּהברתה הספרדית, “המלרעית”, נפלטת מפיו בּמהירוּת רבּה כּל־כּךְ, שכּל אִיש בּלתּי־מנוּסה יקנא בּוֹ!). עֶלבּוֹן כּבד הוּא זה לכל התּיירים היהוּדים אשר בּאנייה! עגמת־נפש כּזאת!… הגיעוּ בּעצמכם: הנה נוֹסעים פּה אִתּנוּ לאֶרץ־יִשׂראֵל, בּלא עֵין־הרע, יהוּדים רבּים כּל־כּךְ, כּן יִרבּוּ, – כּלוּם לא היה סיפק בּידוֹ של שׂוֹנא־יִשׂראֵל זה להכין לָנוּ כּסף יהוּדי? מַה לָנוּ וּללירוֹת מצריוֹת – הלא יֶש לָנוּ כּבר, בּרוּךְ השם, לירוֹת יהוּדיוֹת שלָנוּ, שטרוֹת יקרים, חדשים, מַבהיקים, תּאוה לעֵינַיִים, בּאוֹתיוֹת עבריוֹת מרוּבּעוֹת!..
בּלילה האַחרוֹן לפני חיפה הקדימוּ התּיירים לעלוֹת על משכּבם מתּוֹךְ כּוונה תּחילה, כּי מחר עם השכּמת הבּוֹקר יֵצאוּ כּוּלָם אֶל הסיפּוּן לקדם בּציבּוּר אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל. ואוּלָם בּתּא האָפל נגזלה שינה מעֵינַיִים. האנייה רצה בּחפּזוֹן אֶל המַטרה הנכספת, ולפני העֵינַיִים העצוּמוֹת מתרגשים ועוֹלים מַראוֹת וחזוֹנוֹת מפּינַת־הפּלָאוֹת, זוֹ הקרוֹבה קרבת־נפש וּרחוֹקה מרחַק־אַגָדה, אשר אֵליה כּמַה הלב למן ימי־החדר הרחוֹקים.
עם אוֹר ראשוֹן של שחר קפצתּי מעל משכּבי וניגשתּי אֶל אֶשנַב תּאי. מנגד, מתּוֹךְ ערפלי־בוֹקר קלים, הציצה לתוֹךְ הים חלקת יבּשה אפוֹרה. מיהרתּי להתלבּש ועליתי אֶל הסיפּוּן. השמש יצאה זה־עתּה מבּין מפלשׂי עבים, וגלי המַיִם העזים חציים האדימוּ וחציים התקדרוּ בּצללי־בוֹקר. האנייה חָתרה בּבטחה אֶל מוּל פּני היבּשה האפוֹרה, שחָשׂפה והבליטה מחוֹפה רכסי הרים עגוּלים וּנמוּכים. הזאת היא אֵיפוֹא אֶרץ־יִשׂראֵל? וּמַה טיב ההרים על שׂפת הים? ניצנץ פּסוּק מן התּנךְ: “וּככרמל בּים יבוֹא”… אָמנם כּן, זאת היא אֶרץ־יִשׂראֵל!
על הסיפּוּן אֵין נפש חיה. התּיירים אֵיחרוּ בּשנתם לפגוֹש אֶת האָרץ. אַךְ הנה שם, בּאַחַת הפּינוֹת, סמוּךְ למַעקה הסיפּוּן, ניצבת דמוּת בּוֹדדה וּכפוּפה, מעוּטפת מטפּחת כּבדה, המתנַפּחת לרוּחַ־הים העזה. אני מתקרב אֵליה בּלָאט. זוֹהי אִשה יהוּדית זקנה – אוֹתה בּת־השבעים, שבּיקשה בּעֶרב שבּת עם חשיכה גפרוּר להדלָקת הנרוֹת. עוֹמדת היא כּבוּלה ומסוּרבּלת בּבגָדיה, כּוּלָה מוּכנה וּמזוּמנה למאוֹרע הגָדוֹל, ידיה הנקשוֹת והמגוּיידוֹת אוֹחזוֹת בּחָזקה בּמַעקה, וּבין קמטי פניה הצוֹמקים והאדוּמים רצים בּזה אַחַר זה אֶגלי דמעה. מציצה היא בּי בּעֵינַיִים עליזוֹת וּבוֹכוֹת, מַצהילה אֵלי פּניה הרטוּבּים והשׂוֹחקים ואוֹמרת בּקוֹל עליז הוֹגה־נכאים:
– נוּ, ילָדים? הנה זה היוֹם קיוינוּ לוֹ! סוֹף־כּל־סוֹף זכיתי לראוֹת בּעֵינַי הזקנוֹת!…
ח. בשערי ארץ־ישראל
אנייתנוּ הגיעה לחוֹפה של חיפה בּיוֹם השבּת בּבּוֹקר – ודבר זה לא היה נוֹחַ בּיוֹתר לרבּים מן התּיירים היהוּדים. כּבר ימים אחָדים לפני בּוֹא האנייה לאֶרץ־יִשׂראֵל הטילה עוּבדה זוֹ סַער גָדוֹל בּקרב הציבּוּר היהוּדי. התּיירים החרדים והנגררים אַחריהם נמנוּ וגָמרוּ, שלא לָרדת מן האנייה בּשבּת, משני טעמים: ראשית, לא נאֶה הדבר בּפני אֶרץ־יִשׂראֵל, ושנית, יש כּאן חשש מפוֹרש לחילוּל שבּת. הלכוּ להשתּדל לפני פּקידי האנייה בּשם הדת היהוּדית, וּפקידי האנייה נכנסוּ עמהם לפנים משוּרת הדין והבטיחוּ להוֹריד אוֹתם אֶל החוֹף בּמוֹצאֵי־שבּת. ולא עוֹד, אֶלָא שהנהלת האניה תּלתה על הקיר מוֹדעה, שבּה נתבּקשוּ הנוֹסעים היהוּדים, המַתּירים לעצמם לָרדת בּבוֹקר יוֹם השבּת, לרשוֹם שמוֹתיהם בּגלָיוֹן מיוּחָד לכךְ. שמעוּ הבּינוֹנים שבּין התּיירים, כּלוֹמַר, אֵלה שאֵינם יראים וּשלימים, אַךְ אֵין חפצם גם להימנוֹת את קהל המוּפקרים, והרימוּ קוֹל־זוָעוֹת, כּי כּל העניין הזה לא לפי כּבוֹדם הוּא: מַה מַשמע? מַה פּירוּשה של רשימה מיוּחדת זוֹ? אָמנם עוֹמדים הם לָרדת דווקא בּיוֹם השבּת, ואַף־על־פּי־כן לרשוֹם אֶת שמוֹתיהם בּרשימת מחַללי־השבּת אֵינם רוֹצים! וּכנגדם עמדוּ הראדיקאלים הותיקים, האוֹכלים צדפוֹת לתיאָבוֹן, וטענוּ, כּי המתחַסדים החשוּכּים הלָלוּ ממררים אֶת חַיֵי העם, אֵינם נוֹתנים כּלָל להרים ראש! “הכיצד? – התרגשו וטענוּ בּחוֹם. – כּמה וכמה יהוּדים נאמנים לעמם עוֹרגים לאֶרץ־יִשׂראֵל, מצפּים בּכליוֹן־עֵינַיִים לראוֹת אֶת אֶרץ־אבוֹתיהם, ועכשיו שזכוּ והגיעוּ לכךְ – מתקוֹממים כּוֹחוֹת־החוֹשךְ וחוֹסמים בּפניהם אֶת הדרךְ!” בּיִיחוּד הסתּעֵר בּחמתוֹ אֶחָד מהם, שנתמחה בּמשךְ הנסיעה לאֶפּיקוֹרס חָריף. הלָה לא נתקררה דעתּוֹ עד שהלךְ והביא לפני הקהל גמרא גדוֹלָה (אֵין זאת כּי־אִם הוֹביל אִתּוֹ אֶת הגמרא בּמזוַדתּוֹ!) והראָה לעֵיני כּל מַאמר מפוֹרש: “כּל הדר בּחוּץ־לָאָרץ דוֹמה כּמי שאֵין לוֹ אלוֹה”. עמד והקשה קוּשיה חמוּרה: עבירה של מי קשה יוֹתר – של המחַלל אֶת השבּת לשם אֶרץ־יִשׂראֵל, אוֹ של המַשהה עצמוֹ יוֹם אֶחָד מיוּתּר בּאנייה, כּלוֹמַר בּחוּץ־לָאָרץ, ושרוּי לחלוּטין בּלא אלוֹה?… ואוּלם גם הגמרא הגדוֹלָה וגם הקוּשיה החמוּרה לא הוֹעילוּ כּאן. התּיירים החרדים החליטוּ בּכל תּוֹקף, כּי יֵשבוּ אִיש תּחתּיו עד מוֹצאֵי שבּת־קוֹדש וּממקוֹמם לא ימוּשוּ!
דבר המוּבן מאֵלָיו, כּי יוֹתר מכּוּלָם התרגש היהוּדי המהיר והנרגָש מאֶרץ־יִשׂראֵל. הלָה הצטעֵר צער גָדוֹל רק על דבר אֶחָד: לָמה יִתפּוֹרר העם היהוּדי דווקא בּכניסתוֹ לביתוֹ הלאוּמי? לָמה לא תּהיֶה אַחדוּת בּיִשׂראֵל? הגיעוּ בּעצמכם: כּמה גדוֹלָה תּהיֶה הדימוֹנסטראציה, הלאוּמית והמדינית גם יחד, כּשכּל היהדוּת האמריקאִית, בּנעריה וּבזקניה, תּיכּנס לשער חיפה כּוּלָה כּאִיש אֶחָד חוֹצץ! בּמשךְ הימים האַחרוֹנים לפני בּוֹא האנייה לאֶרץ־יִשׂראֵל לא נח ולא שקט אַף רגע: היה רץ מן החרדים אֶל הבּינוֹנים וּמן הבּינוֹנים אֶל המוּפקרים, שידל אֶת כּוּלָם בּדברים, התחַנן, טען בּשם ההגָיוֹן, בּשם הרגש הלאוּמי, הוֹכיח להרבּנים מתּוֹךְ השוּלחָן־ערוּךְ וּמתּוֹךְ הגיאוֹגרפיה, כּי יֵש רגליים לדבר, שאֵין לָחוֹש כּאן לחילוּל־שבּת כּלָל, הוֹכיח להחָפשים בּדעוֹת, כּי על כּל פּנים אֵין הדבר כּדאי לָהם להיכּנס לאֶרץ־יִשׂראֵל בּיוֹם השבּת!
– חַיֶיךָ, בּיהדוּתי נשבּעתּי לָךְ, – טען לפנַי בּקרן־זוית מוּצנַעת, – שאִיש כּמוֹךָ אֵינוֹ יכוֹל לָבוֹא בּשערי חיפה בּשבּת! אֵיךְ תּשׂא פּנים אַחַר־כּךְ להיסטוֹריה היִשׂראֵלית?…
ואוּלָם לא הוֹעילוּ לוֹ טענוֹתיו. העם היהוּדי לא שמע אֵלָיו ולא רצה בּאַחדוּת.
בּינתיים הגיע בּוֹקר יוֹם השבּת, האנייה קרבה ועמדה כּדי מַהלךְ קילוֹמטר מחיפה, והתּיירים ויתּרו על פּת־שחרית המוּכנה להם בּחדר־האוֹכל ונחפּזוּ כּוּלָם, הם וּנשיהם וטפּם, אֶל הסיפּוּן העֶליוֹן להעיף עין בּפּעם הראשוֹנה על אַדמת־הקוֹדש. עמדוּ בּחבוּרוֹת, השקיפוּ על חיפה, המַבהירה מרחוֹק תּחת להט השמש העוֹלָה בּבתּיה הלבנים, השקיפוּ על הכּרמל העתּיק, הרוֹחץ רגלָיו בּמי הים הירוּקים, ורעדוּ דוּמם – הלָלוּ מתּוֹךְ צינַת־בּוֹקר רענַנה והלָלוּ מתּוֹךְ התרגשוּת פּנימית. כּעבוֹר רגעֵי הדוּמייה הראשוֹנים פּתח הקהל בּשׂיחָה.
– כּךְ, כּךְ! – נאנח אֶחָד אנחה קלה מתּוֹךְ הירהוּריו. – וּבכן, זוֹהי אָמנם, כּפי הנראֶה, אֶרץ־יִשׂראֵל!
– כּן, – מאַשר השני, – כּךְ נראֶה הדבר.
– אָמרוּ, כּאִילוּ אוֹתוֹ ההר הר הכּרמל הוּא? – אוֹמר השלישי. – לפלא הוּא בּעֵינַי, שאֵינוֹ נראֶה לי כּלל כּהר הכּרמל.
– הידעתּם? – מוֹסיף הרביעי. – למַראִית עיִן, כּשאַתּה מתבּוֹנן כּךְ מרחוֹק, נדמה לךָ, כּאִילוּ אֵין זה ולא כּלוּם… אַדמת־עפר פּשוּטה…
– אֶלָא מַה סבוּר היִית? אֶרץ־יִשׂראֵל יֶש לָה קרנַיִים?
– לא קרנַיִים, ואַף־על־פּי־כן… הלא אֶרץ־יִשׂראֵל היא זו!
– חיפה אֵינה עדיִין אֶרץ־יִשׂראֵל. שייכת היא יוֹתר לפלשׂתּינה מאשר לאֶרץ־יִשׂראֵל.
– הכיצד? והלא בּעיתּונים כּתבוּ אֶת ההפךְ, כּי העסקים האמתּים יִהיוּ דווקא בּחיפה. וּבלבד שיִבנוּ שם אֶת הנמל ויתקינוּ אֶת צינוֹרוֹת הנפט.
– אַיֵה פּה, למשל, מקוֹם ים־המלח – רחוֹק מכּאן? אָמרו: בּים־המלח קבוּרים מיליאַרדים של דוֹלָרים.
– לָמה לךָ ים־המלח? הנה שם, על ראש הכּרמל, אִם יִבנוּ מלוֹן הגוּן בּשביל תּיירי אמריקה, – כּסבוּר אַתּה, שזה יִהיֶה בּיזנס רע?
– הוֹי, יהוּדים, המתּינוּ רגע בּבּיזנס שלָכם! – קוֹרא דווקא האֶפּיקוֹרס, המוֹביל גמרא גדוֹלָה בּמזוַדתּוֹ. – הניחוּ תּחילה להתבּונן קצת אֶל אֶרץ־יִשׂראֵל ללא בּיזנס!
על הים מתגלוֹת סירוֹת אחָדוֹת, מתנוֹדדוֹת על־פּני הגלים, רצוֹת עליזוֹת להקבּיל אֶת פּני אניית־התּיירים העשירה. אֶת בּרכּת־השלוֹם הראשוֹנה מאֶרץ־יִשׂראֵל מביאִים ערביִים יחפים, מסוּרבּלים בּאַברקים רחָבים, המוֹבילים בּסירתם סַלים מלאִים תּפּוּחי־זהב גדוֹלים ורענַנים – פּרי האָרץ המַזהיר והשׂוֹחק בּהדרוֹ. אַחריהם מַגיעה סירה אַחרת עם דגל לבן־כּחוֹל, כּוּלָה טעוּנה מפּה אֶל פּה בּחוּרים וּבחוּרוֹת יהוּדים. משמשים בּעירבּוּביה כּוֹבעים, ראשי נערוֹת גזוּזים, אפוּדוֹת־עוֹר, סווייטרים, מכנסַיִים קצרים עם פּוּזמקאוֹת של צמר. הפּנים – שזוּפי־שמש, נמרצים, העֵינַיִים – בּהירוֹת, מַבּיעוֹת עוֹז. נשמע מיד הריתּמוּס הצעיר של העברית האַרצישׂראֵלית החדשה – זה הריתּמוּס הנחפּז, הרץ ללא פּנַאי, העסקני וחסר־הניגוּן, עם שפע הפּתּחים קצרי־הנשימה והתּוים הקשוֹת, ההוֹלמוֹת כּפּטישים. קוֹלוֹת צוֹוחים מתּוֹךְ הסירה אֶל סיפּוּן המַחלקה השלישית. בּאַויר נישׂאִים שמוֹת מוּפלָאִים, ששבוּ לתחייה מעוֹלָם אַגָדי רחוֹק, מוּאָרים בּאוֹר קדמוֹן: “גדעוֹן”, “אַבשלוֹם”, “פּנינה”, “יעֵל”… החבוּרה הצעירה נדחקת לעלוֹת אֶל הסיפּוּן התּחתּון. משרתי האנייה נוֹתנים רשוּת הכּניסה רק למעטים. הנשאָרים עוֹמדים בּתוֹךְ הסירה, מתנוֹדדים סמוּךְ לדוֹפן־האנייה הגבוֹה, מתלוֹצצים, צוֹעקים אֶל המַלָחים האַנגלים בּעברית, צוֹחקים בּקוֹל רם. אֶבן כּבדה נגוֹלָה מעל הלב: בּעֵת האַחרוֹנה דיבּרוּ הרבּה בּאמריקה על המַשבּר בּאֶרץ־יִשׂראֵל, סיפּרוּ דברים מַעציבים על אוּכלוֹסים רעֵבים ונוֹאָשים, על פּנים נפוּחי־כפן, על עֵינַיִים כּבוֹת, על צללי אנשים. וּבכן, תּוֹדה לאֵל. בּרכּת־השלוֹם הראשוֹנה מאֶרץ העברים היא בּרכה חַיה, צעירה, מעוֹדדת. מלבד זאת, מעוֹררת סירת הנוֹער האַרצישׂראֵלי, המתנודדת על גלי הים תּחת קרני שמש־הבּוֹקר הצעירה, רגָשוֹת חדשים אשר לא שיערנוּם: הנה נפגָשים אָנוּ בּשערי אֶרץ־יִשׂראֵל עם טיפּוּס יהוּדי חָדש – גידוּלי אֶרץ וים, מין “נייטיבס” יהוּדים, המביאִים אִתּם בּסירתם אֶת הריח הרענן והמחַיֶה של אַדמת־מוֹלדת וּמי־מוֹלדת.
התּיירים העוֹמדים על הסיפּוּן סחים בּינתיים על מַראֵה עֵיניהם:
– מי הם, למשל, הנערים האֵלה?
– נראֶה, כּי אֵלה הם – הם עצמם. החלוּצים.
– וכי מי יפליג בּסירה בּיוֹם השבּת? הוה אוֹמר – חלוּצים.
– לפלא הוּא בּעֵינַי, שאֵינם נראִים לי כּלָל כּחלוּצים!
– אֶלא מַה סבוּר היִית? חלוּצים יש לָהם קרנַיִים?
– לא קרנַיִים, ואַף־על־פּי־כן… הלא חלוּצים הם!
– אִילמלא דיבּרוּ בּלשוֹן־הקוֹדש, היִיתי נכוֹן להישבע, כּי נַערי אמריקה הם אֵלה.
– וכי לשוֹן־הקוֹדש היא זוֹ? הלא זוֹהי עברית!
– אבל נשמַעת היא כּטוּרקית!…
– הוֹי, יהוּדים, אַל תּדבּרוּ סרה בּאֶרץ־יִשׂראֵל! – מתחַנן לפניהם האֶפּיקוֹרס. – חַיֵיכם, רשאִים היִיתם לברךְ “שהחיינוּ” על ילדי אֶרץ־יִשׂראֵל!
ואוּלָם לשהוֹת הרבּה על הסיפּוּן לא הניחוּ לתּיירים. מיד בּאוּ ואָמרוּ לָהם, כּי פּקידי העלייה כּבר עלוּ לאנייה, וכל הקהל מתבּקש לָבוֹא עם הפּאספּוֹרטים אֵל המַחלקה הראשוֹנה.
מלמַטה, בּטרקלינים וּבמסדרוֹנוֹת, גָדוֹל השאוֹן ורב הדחָק. נראוּ פּנים חדשוֹת, שבּאוּ בּסירוֹת מחיפה – בּאֵי־כוֹחָה של ההנהלה הציוֹנית, עיתּוֹנאִים וּסתם קרוֹבים וידידים של התּיירים. התּיירים עצמם רצים אָנה ואָנה בּפנים מבוֹהלים. המלצרים טרחוּ טרחת־חינם, ערכוּ אֶת השוּלחָנוֹת לפת־שחרית אַחרוֹנה בּרוֹב פּאֵר וּפתחוּ אֶת דלתי אוּלם־האוֹכל לָרוָחָה – אֵין אִיש רוֹצה להציץ לשם. יוֹתר מכּוּלָם טרוּד וּבהוּל היהוּדי המהיר מאֶרץ־יִשׂראֵל. נוֹדע לוֹ, כּי בּמַחלקה השלישית נמצא אִיש צעיר, שאֵינוֹ בּטוּחַ כּל־צרכּוֹ בּוויזה שלוֹ, ויש לָחוֹש, שמא ישלחוּהוּ חַס ושלוֹם בּחזרה. והריהוּ מתרגש, רץ מן האֶחָד אֶל השני וטוֹעֵן, כּי אָסוּר לעבוֹר בּשתיקה על חילוּל־השם אשר כּזה. אֶרץ־יִשׂראֵל היא בּיתנוּ הלאוּמי, ואֵין להרשוֹת, כּי ישלחוּ מכּאן בּחזרה אִיש יהוּדי! וּבפרט אַברךְ יקר כּאוֹתוֹ הצעיר, שלפי עֵדוּת מַכּיריו בּן־טוֹבים הוּא וּבא לָאָרץ מזוּיין בּתכניוֹת רבּוֹת וּגדוֹלוֹת, המוּכנוֹת לוֹ בּמוֹחוֹ, – אֶרץ־יִשׂראֵל צריכה לוֹ!
ואוּלָם התּיירים אֵין לבּם פּנוּי עכשיו לדברים אֵלוּ. רצים הם עם נשיהם וּבניהם אֶל המַחלקה הראשוֹנה. שם הם מוֹצאִים אֶת פּקידי העלייה מסוּבּים עם לבלָריהם לשוּלחָנוֹת ארוּכּים. כּוּלָם מצוּוים ועוֹמדים למַלא אַחרי פּרוֹצידוּרה שלימה: מתּחילה עוֹברים תּחת שבט הבּיקוֹרת, אַחַר־כּךְ קוֹלטים הרכּבת־אבעבּוּעוֹת, אַחַר־כּךְ משלמים אֵיזה מס, ורק אַחרי כּכלוֹת הכּל מקבּלים חוֹתם הגוּשפּנקה בּפּאספּוֹרט. הקהל האמריקאִי מתרגז: שוּב יִיסוּרי אֶליס־אַיילאנד? הלא כּוּלָם, בּרוּךְ השם, כּבר נַעשׂוּ אֶזרחים חָפשים של ארצוֹת הבּרית, וּכבר הצבּיעוּ בּעד פּרזידנטים אחָדים!… היהוּדי בּן־העיירה, בעל הפּוּזמק האָדוֹם המשוּלשל למַטה, הוֹציא מתּוֹךְ כּיס־חָזהוּ אֵת כּל רכוּשוֹ, עוֹמד ואוֹחז בּשתּי ידיו צרוֹרוֹת הגוּנים של שטרוֹת אמריקה עם פּנקסי־בּאנק וּפנקסי־המחָאוֹת של “אמריקאֶן אֶכּספּראֶס קוֹמפּאַני” ושוֹאֵל אֶת פּקיד העלייה מתּוֹךְ רוֹגז: “זה יספּיק בּשביל פּלשׂתּינה?” וּמיד הוּא הוֹפךְ פּניו אֶל היהוּדים, העוֹמדים מאַחריו בּשוּרה, וּמתמַרמר: “הזה הוּא אֵיפוֹא הבּיִת הלאוּמי, אשר הבטיחוּ לָנוּ האַנגלים? אני מביא אִתּי קאפּיטאל לאֶרץ־יִשׂראֵל, רוֹצה אני להמציא שם עבוֹדה לעשׂרוֹת אנשים – והרי הם נוֹתנים לי כּאן בּסךְ־הכּל ‘פּראבוֹזשיטלסטבוֹ’ לשלוֹשה חדשים!”… היהוּדי המהיר קוֹפץ אֵלָיו בּחרדה ולוֹחש לוֹ על אָזנוֹ: “בּן־אָדם, מה אַתּה מפחד? יכוֹל תּוּכל לָשבת פּה עד עוֹלָם, אַתּה וּבניךָ וּבני־בניךָ – אני ערב לָךְ!”
– הנה הוּא אוֹמר, כּי רק שלוֹשה חדשים!
– מי? עוּל־ימים זה? מי יִשמַע לוֹ? הלא יהוּדי הוּא! יכוֹל אַתּה לדבּר אֵלָיו גם עברית! כּוּלָם יהוּדים פּה! צעירים יקרים!…
הקהל מתבּוֹנן אֶל הלבלָרים הצעירים, היוֹשבים בּרחָבה אֶל השוּלחָנוֹת – אָכן, מקצתם פּני יהוּדים לָהם, מדבּרים עברית בּינם לבין עצמם וּמחַלקים סיגָריוֹת לחבריהם הערביִים כּהי־הפּנים. הדבר הזה עוֹשׂה רוֹשם על התּיירים ודעתּם מתקררת: אָמנם מַגבּילים לָהם אֶת כּניסתם לאֶרץ־אבוֹתיהם, אבל חביבים יִיסוּרים, שבּאִים מידי מלוּכה יהוּדית.
– להוֹדיעכם, שאֶרץ־יִשׂראֵל היא זאת! – אוֹמר היהוּדי המהיר מתּוֹךְ צהלת־מנַצחים.
– אִם כּן, מה ראוּ שהם מעשנים סיגָריוֹת בּשבּת? – שוֹאֵל יהוּדי נזעם אֶחָד מחבוּרת “המרגלים”.
– אֵלה שמעשנים סיגָריוֹת ערביִים הם! – מתנַצל היהוּדי המהיר.
– והלא הנה מעשן גם זה, שאַתּה בּעצמךָ אָמַרתּ עליו, כּי יהוּדי הוּא!
– כּלוּם על זה אָמַרתּי, כּי יהוּדי הוּא? טעוּת היא בּידךָ! זה – ערבי כּשר הוּא!
– אִי, מיסטר! מהפּךְ אַתּה אֶת לשוֹנךָ כּכל העוֹלה על רוּחךָ! זה־עתּה היה יהוּדי בּעֵיניךָ, ועכשיו נהפּךְ והיה ערבי.
– וּבכן, מַה כּוונתךָ להוֹכיחַ בּזה? – שוֹאֵל היהוּדי המהיר, כּשהוּא מזיע כּבר.
– כּי האִיש הצעיר יהוּדי הוּא!
– מכּיוָן שכּךְ, הלא בּוַדאי טוֹב ויפה! וכי נוֹחַ היה לךָ, אִילוּ פּגָשוּךָ בּאֶרץ־יִשׂראֵל רק ערביִים בּלבד? חָיֶיךָ, יהוּדי משוּנה אַתּה!…
כּשהמרגל נפנה לצדדים, קוֹפץ היהוּדי המהיר אֶל הלבלָר הצעיר בּעל הסיגָרייה, גוֹחן אֵלָיו ולוֹחש לוֹ על אָזנוֹ בּעברית, ובשטף־לָשוֹן מהיר כּל־כּךְ, שכּל השוֹמע יקנא בּוֹ:
– שמַע־נא אַתּה, בּן־אָדם, עשׂה עמנוּ חסד והשלךְ אֶת הסיגָרייה, כּי בּנַפשנוּ הוּא! כּאן נוֹסעים אִתּנוּ יהוּדים אדוּקים מאמריקה, אנשים מרי־נפש…
כּתוֹם הבּיקוֹרת עוֹברים התּיירים אֶל השוּרה, המַמתּינה להרכּבת אבעבּוּעוֹת. הזקנים חוֹפתים למַעלָה אִיש אֶת שרווּלי כּוּתּנתּוֹ, פּוֹרפים אֶת הקפּוֹטוֹת מתּחת לבית־שחיים, כּמוֹ בּהנחת תּפילין. היהוּדי המהיר עוֹבר על־פּני השוּרה, כּמַצבּיא הפּוֹקד אֶת חילוֹ, וּמנַחם אֵת כּל אֶחָד ואֶחָד בּדברים טוֹבים:
– אַל־נא יִפּוֹל לבבכם. כּאַיִן וּכאֶפס הוּא זה. רק יקרצפוּ לָכם אֶת עוֹרכם קצת – וַחסל!
ואוּלָם הדבר נמשךְ זמן רב, והעוֹמדים בּשוּרה משתּעממים, מוֹללים בּרגליהם, מַבּיטים בּעֵינַיִים כּלוֹת אֶל הדלת הסגוּרה, אשר מאַחריה נַעשׂה הניתּוּחַ הטמיר. לבסוֹף יוֹצאת משם החבוּרה הראשוֹנה של המנוּתּחים.
– נוּ? – שוֹאלים אֵלה, העוֹמדים בּשוּרה.
– האָחוֹת מדבּרת בּלשוֹן־הקוֹדש! – מבשׂרים המנוּתּחים בּשׂוֹרה משׂמַחת־לב.
רוֹשם מַכריע בּא לתּיירים היהוּדים מן החוֹתם, שטבעוּ בּפּאספּורטים שלָהם. החוֹתם הוּא בּן שלוֹש לשוֹנוֹת: אַנגלית, ערבית ועברית. ואוּלָם העיִן היהוּדית תּוֹפסת קוֹדם כּל אֶת הכּתב היהוּדי, המרוּבּע והבּוֹלט. התּיירים מַראִים אֵלוּ לאֵלוּ אֶת פּאספּוֹרטיהם בּפנים שׂוֹחקוֹת. תּמהים הם בּיִיחוּד, שאוֹתוֹ החוֹתם העברי ניתּן גם להנוֹסעים הנוֹצרים בּתעוּדוֹת־מַסעם.
– הלא אָמַרתּי לָכם, ילָדים, כּי נמצאִים אָנוּ, בּעֶזרת השם יִתבּרךְ, בּאֶרץ־יִשׂראֵל, וּמַה לָכם עוֹד? – צוֹהל היהוֹדי המהיר ורוֹחץ כּוּלוֹ בּעדנים.
לאַחַר שעברוּ אֵת כּל מדוֹרוֹת הגיהינוֹם הרשמית הוֹלכים התּיירים אֶל חדר־האוֹכל לסעוֹד אֶת לבּם בּפּעם האַחרוֹנה ולָקחת פּרידה מאֵת המלצרים. השקצים הבּריטיים נפטרים מעל התּיירים היהוּדים מתּוֹךְ תּמהוֹן־לבב: לא די שהלָלוּ הראוּ אֶת רוֹחַב לבּם בּמַתּנַת־יד הגוּנה, אֶלָא שנפרדוּ מהם בּחיבּה וּבפשטוּת רבּה, מתּוֹךְ לחיצת ידיים. אָכן עם נפלָא הם היהוּדים הבּיבּליִים האֵלה מגוּדלי־הזקן, האוֹכלים שמוֹנה־עשׂר יוֹם תּפּוּחי־אדמה צלוּיִים וּמשלמים בּעד זה בּיד רחָבה, כּמשפּט הרוֹזנים!
אָנוּ עוֹלים עם צרוֹרוֹתינוּ על דוֹברה מרוּוָחה ושטים בּלבבוֹת דוֹפקים אֶל חוֹף אֶרץ־יִשׂראֵל.
ט. התיירים נפוצים על־פני הארץ
היהוּדי המהיר קיֵים דת יִשׂראֵל כּהלכתה וקיבּל על עצמוֹ אֶת מנוּחַת השבּת בּתוֹךְ שאָר היהוּדים החרדים, השוֹבתים על האנייה. ואוּלָם לבּוֹ העֵר לא ידע מנוּחָה. בּשבתּוֹ בּאנייה לא הסיח אֶת דעתּוֹ גם מאֶחָיו החָפשים בּדת, שעלוּ לחוֹף בּבוֹקר יוֹם השבּת, ושלח לָהם עֶזרתוֹ מרחוֹק על־ידי אֶחָד מפּקידי בּית־מסחָרוֹ. הפּקיד, יהוּדי צעיר מן הספרדים, שקד על תּקנתם של התּיירים האמריקאִיים וטיפּל בּהם כּמעט מתּוֹךְ אוֹתה זריזוּת לבבית, שבּה נחַן אדוֹנוֹ האַשכּנזי. בּיִיחוּד השתּדל לשחרר בּהקדם אֶת חפציהם מבּית־המכס, ודבר זה לא היה מן הקלים בּיוֹתר. נתגלָה, כּי התּיירים האמריקאִיים מטלטלים אִתּם בּדרכּם חלק הגוּן ממוֹתרוֹת בּיתם, אשר רכשוּ לָהם בּמשךְ שנים בּאַרצוֹת־הבּרית. הבּניין הקטן של בּית־המכס נחסַם כּוּלוֹ בּמאוֹת תּרכּוּסים אמריקאִיים, גדוֹלים ועצוּמים, בּמזודוֹת־עוֹר חדשוֹת וּמַבהיקוֹת, בּאַמתּחוֹת וחבילוֹת מכּל המינים. פּקידי בּית־המכס הערביים רצוּ מבוֹהלים מנוֹסע אֶחָד אֶל השני, עיפעפוּ בּעֵיניהם הלקוּיוֹת בּגרעֶנת כּנגד יהוּדי אמריקה, המדבּרים אליהם אַנגלית מתּוֹךְ רחבוּת יהירה, בּוֹטחת, וענוּ אוֹתם בּמין לָשוֹן חנוּקה, שחצייה נבלע בּגרוֹנם. הדבר הזה פּגע בּרגשוֹתיהם הפּאטריוֹטיים של תּוֹשבי בּרוֹנזוויל וּבוֹרוֹ־פּארק: הכיצד? הלא אָמרוּ, כּי פּלשׂתּינה נתוּנה תּחת שלטוֹן אַנגלי!
– דבּרוּ אליהם עברית! – יעץ אוֹתם צעיר תּל־אביבי, שבּא להקבּיל את פּני קרוֹביו. – שוֹמעים הם עברית יוֹתר מאַנגלית.
– נקל לוֹ לעוּל־ימים כּמוֹךָ לאמוֹר: דבּרוּ עברית! עברית צריךְ אָדם לָדעת תּחילה!
– אני אָמנם לָמַדתּי עברית לפנים, ואפילוּ ידעתּי בּעל־פּה פּרקים אחָדים בּישעיה, – נַענה יהוּדי גבה־קוֹמה בּעל שׂפם שׂב גָזוּז וּפנים אדוּמים וּמזיעים, כּשהוּא עוֹמד סגוּר וּמסוּגר עם אִשתּוֹ וּבתּוֹ בּין שתּי חוֹמוֹת של תּרכּוּסים וּמזוָדוֹת, – אבל עכשיו, כּשהדבר מַגיע לידי מַעשׂה, אֵין מלים בּפי. כּיצד, דרךְ משל, אוֹמרים בּעברית לתרכּוֹס אמריקאִי כּזה? אַרגָז? תּיבה? אָרוֹן?
– מזוָדה, – אוֹמר הצעיר התּל־אביבי.
– מזוָדה? מלה משוּנה… למרחָק רב כּזה לא הגעתּי בּעברית מימַי… הי, גנטלמאֶן, לוּק היר! – צוֹעֵק הוּא אֶל אֶחָד מפּקידי־המכס הערביִים. – פּליז, אוֹפּן תּיז מזוָדה. תּאֶר אִיז נַתּינג טוּ סי, אַבּסוֹלוּטלי, דברים בּטלים, אַיִן ואֶפס! 3
נתערב בּדבר הצעיר הספרדי, שליחוֹ הטוֹב של היהוּדי המהיר, שהיוּ לוֹ מַהלכים בּבית־המכס, והבּיקוֹרת זזה ממקוֹמה. מלבד זאת, נבהלוּ הערביִים עצמם מפּני המטען הרב ונזדרזוּ להשתּחרר ממנוּ. עמדוּ וּפתחוּ אֶת התּרכּוּסים בּזה אַחַר זה, מישמשוּ פּה ושם, כּדי לצאת ידי חוֹבה, וסייעוּ את בּעליהם לסגוֹר אוֹתם. התּיירים האמריקאִיים שאפוּ רוּחַ ודעתּם זחה עליהם.
– לָמה בּדוּ אֵֶצלנוּ בּאמריקה, כּי בּפלשׂתּינה יש שאֵלה ערבית? לא היוּ דברים מעוֹלָם! הלא גוֹיִים טוֹבים הם, ערביִים אֵלוּ! אֵין לראוֹת בּפניהם כּלָל, שיֵש בּלבּם טינה על היהוּדים!
– קרוֹבים לעוֹלָם קרוֹבים הם. בּני דוֹדנוּ יִשמעֵאל, עצמנוּ וּבשׂרנוּ!
– ולי נראֶה רק דבר אֶחָד: שהם מדבּרים עברית, – אוֹמר בּעל המזוָדה. – הבה אגלה לָכם סוֹד: חרפּה וּבוּשה היא לי בּפני הגוֹיִים האֵלה – יוֹדעים הם עברית יוֹתר ממני!…
לאַחַר שנפטרוּ מפּקידי־המכס, עמדוּ רבּים מן התּיירים, שלא היה לָהם עניין מיוּחָד בּחיפה, בּטלים וריקים, בּלי דעת אֶת המַעשׂה אשר עליהם לעשׂוֹת עתּה. להתחיל את אֶרץ־יִשׂראֵל מחיפה – דבר זה לא נתקבּל על הלב. אֶבן השוֹאֶבת היוּ ירוּשלים ותל־אָביב. אבל אֵיךְ יִיכּנסוּ יהוּדים לירוּשלים עיר־הקוֹדש בּעֶצם יוֹם השבּת? אפילוּ תּל־אָביב החדשה מַקפּידה על שמירת השבּת, ויוֹדעֵי־דבר מסַפּרים, כּי בּבית־הנתיבוֹת התּל־אביבי לא יֵיראֶה ולא יִימצא בּיוֹם השבּת אַף עֶגלוֹן אֶחָד. אֵין אֵיפוֹא עֵצה אַחרת בּלתּי־אִם לָלוּן הלילה בּחיפה.
בּשעת מַעשׂה עוֹמדים מן הצד בּעלי־אַכסַניה אחָדים מחיפה, שבּאוּ להקבּיל פּניהם של האוֹרחים האמריקאִיים, וּמגחכים בּפני עצמם גיחוּךְ של נעלָבים.
– וכי סבוּרים אַתּם, שחיפה אֵינה אֶרץ־יִשׂראֵל? – לא יכוֹל אֶחָד מהם להתאַפּק ושאל בּקצת רוֹגז.
– חָלילָה! אֵין אָנוּ עמי־האָרץ גסים כּל־כּךְ! – אוֹמר היהוּדי בּעל המזוָדה, אשר ידע לפנים בּעל־פּה פּרקים אחָדים בּישעיה. – דרךְ־אגב, בּחיפה, אִם לא יטעֵני זכרוֹני, הלא ישב לפנים אֵליהוּ הנביא?
– אֵינני יוֹדע, אִם אֵליהוּ הנביא ישב לפנים בּחיפה דווקא, – אוֹמר בּעל־האַכסניה הנעלָב. – הדבר היה לא בּימַי. אבל יוֹדע אני, כּי עכשיו יוֹשבים בּחיפה למַעלָה מחמשה עשׂר אֶלף יהוּדים, ויהוּדי מחוּץ־לָאָרץ, שבּא לראוֹת אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל, אִי־אֶפשר לוֹ לפסוֹחַ על חיפה.
– בּקיצוּר, – נכנַע מיד היהוּדי בּעל המזוָדה, – לא נַעמוֹד עמכם הרבּה על המקח – אָנוּ נשאָרים ללינַת־לילה בּחיפה!
יוֹשבים אָנוּ בּאַבטוֹמוֹבּילים של נהגים ערביִים ונוֹסעים כּל אֶחָד לָאַכסַניה אשר בּחר לוֹ.
הדבר הראשוֹן, המַפליא אֶת לבּנוּ בּכניסתנוּ לאֶרץ־יִשׂראֵל, הוּא האַויר הצח, הרךְ והמלטף, תּחת שמש־קיִץ בּהירה ולוֹהטת. בּדרכּנוּ על־פּני הריוויֶירה, המצוּיֶנת בּאַקלימה הנוֹחַ, הרגשנוּ בּכל זאת אֶת יד החוֹרף הקוֹדר, טעמנוּ טעם סַגריר וּגשמים, וּבאתוּנא חטפתנוּ גם צינה מַרעידה. וכאן נפלנוּ תּיכף לאַחַר הפּוּרים אֶל תּוֹךְ נעימוֹת הקיִץ! אָנוּ נכנסים להדר־הכּרמל, השוֹפע אוֹר ושקט עם חוֹם צהריִים, והלב מהסס, שאָנוּ מַפריעים בּאַבטוֹמוֹבּילים נכרים אֶת שלוַת השבּת היהוּדית, השפוּכה בּכּל. הבּתּים הלבנים עם התּריסים הירוּקים המוּגָפים, העוֹמדים בּתּוֹךְ גינוֹת־ירק וּברוֹשים זקוּפים, נמים שנַת השבּת. שבּת נפלאָה בּמינה – שבּת מנַמנמת בּצל וילוֹת שאנַנוֹת וגינוֹת ירוּקוֹת! אָנוּ סרים לפנסיוֹן פּרטי קטן, ודעתּנוּ מתרחבת והוֹלכת: דימינוּ לראוֹת “אַסיה” – וּמצאנוּ חדרים נאִים וּנקיִים וּמיטוֹת לבנוֹת ורעננוֹת. הכּל כּמו- בּמלוֹן־אוֹרחים מתוּקן בּהרי קאֶטסקיל. ואַף בּעל־האַכסַניה מַראֵהוּ מַראֶה קאֶטסקילי: גנטלמאֶן מגוּלָח למשעי, בּעל פּנים עגוּלים, “אמריקאיים”, ושיני־זהב שׂוֹחקוֹת. ורק הדיבּוּר העברי, שהוּא מדבּר עם אִשתּוֹ וילָדיו, אֵיננוּ קאֶטסקילי. ואַף ארוֹן־הספרים בּטרקלין, שמתּוֹכוֹ נשקפת בּסבר־פּנים אִינטימי הסַפרוּת העברית החדשה, מַרחיק אֶת קאֶטסקיל מן הדמיוֹן.
אָנוּ יוֹצאים לטיֵיל על־פּני הדר־הכּרמל, מתבּוֹננים אֶל הבּניינים הבּהירים של התּכניוֹן וּבית־הספר הריאָלי. משם אָנוּ יוֹרדים אֶל העיר חיפה להתהלךְ בּרחוֹבוֹתיה. האַבטוֹמוֹבּילים הערביִים דוֹחקים אֶת רגלי המטיילים היהוּדים בּקוֹל־צפירה נוֹזף, מבּין בּתּי־המסחר הסגוּרים של היהוּדים פּוֹערוֹת החנוּיוֹת הערביוֹת אֶת פּיוֹתיהן הזרים, הנזעמים. ואַף־על־פּי־כן שבּת בּעיר! קהל יהוּדי שבּתּי נוֹהר בּאֶמצע הרחוֹבוֹת, מכסה אֵת כּל המדרכוֹת, והילוּכוֹ בּהמוֹן נראֶה כּתהלוּכת יהוּדי העיירה לתשליךְ. בּתוֹךְ הקהל המטיֵיל מוּרגָש בּיִיחוּד הזרם העז והשוֹטף של בּני הנוֹער העוֹבד, העירוֹני והכּפרי, לבוּשי סוויטרים ואפוּדוֹת־עוֹר קצרוֹת. צלילי הדיבּוּר העברי נשמעים בּכל פּינה שאַתּה פּוֹנה. אָנוּ מהלכים אַט, כּנסוּכי־שיכּרוֹן. ממַעל לראשינוּ, מעל פּתחי החנוּיוֹת והמשׂרדים, מציצוֹת אֵלינוּ בּבטחָה שאֵין להרהר אַחריה האוֹתיוֹת העבריוֹת, הגלוּיוֹת והישרוֹת של השלָטים החדשים המוּצקים, מכּל סוּלָם חַשמַלי רוֹמזת אֵלינוּ טבלה לבנה, מצוּיֶרת שלד־אָדם עם אַזהרה חמוּרה, כּתוּבה עברית (אָמנם עברית גרוּעה!), כּי – “לטפס מסוּכּן”. ואוּלָם יוֹתר מכּל מעוֹדדים אֶת רוּחךָ הפּנים הצעירים והאַמיצים האֵלה, השזוּפים והנמרצים, השוֹטפים והוֹלכים לקראת חַיִים חדשים. ועמוֹק מכּל הוּא הרגש החָדש אשר לא שערתּוֹ, המפעֵם אֵת כּל נימי לבּךָ, כּי הנה פּוֹסע אַתּה בּפּעם הראשוֹנה על אַדמתךָ, על מוֹרשת־אָבוֹת עתּיקה, אשר שבתּ אֵליה לאַחַר פּרידה של אַלפי שנים.
בּעֶרב אָנוּ מוֹצאִים בּאַכסַניה אֶחָד מתּיירינוּ, ממַחנה החרדים – העשיר הבּרוֹנזווילי, זה ששׂכר לוֹ לעֵת זקנתוֹ מלמד, שיִלמַד עמוֹ חוּמש עם רש"י. מסב הוּא אֶל השוּלחָן עם אִשתּוֹ הזקנה, כּוֹבעוֹ מוּרד לעֵיניו, ואוֹכל לאַחַר צוֹם אָרוֹךְ של שמוֹנה־עשׂר יוֹם סעוּדת־בּשׂר כּשרה. אני שוֹאלוֹ, אִם ראה כּבר אֶת חיפה.
– ראִיתי, ראִיתי.
– נוּ?
– אֵין רוֹאִים כּלָל יהוּדים בּאֶרציסראל! – אוֹמר הוּא בּפנים זוֹעפים.
– וכי מעטים היהוּדים, המטיילים בּרחוֹבוֹת?
– יהוּדים? – הוּא אוֹמר. – מטיילים שם בּחוּרים עם בּתוּלוֹת, אוֹתם שמטיילים גם אֶצלנוּ בּאִיסטאֶרן־פּארקוויי. אַיים היהוּדים הזקנים?
– חיפה עיר צעירה היא, – מתערב בּעל־האַכסַניה שלָנוּ ושׂוֹחק בּשיני־הזהב. – כּעבוֹר אַרבּעים שנה יִגדלוּ צעירינוּ ויִהיוּ יהוּדים זקנים.
– אפשר שהם עצמם יִגדלוּ, – אוֹמר היהוּדי מבּרוֹנזוויל, – ואוּלָם זקנים לא יִגדלוּ לָהם!
לאַחַר פּת ערבּית אָנוּ הוֹלכים אֶל התּכניוֹן, בּמקוֹם שההנהלה הציוֹנית ערכה קבּלת־פּנים מיוּחדת לכבוֹד התּיירים האמריקאִיים. בּאוּלָם הגָדוֹל והמוּאָר אָנוּ מוֹצאִים, בּתוֹךְ קהל חיפאִי צפוּף, אֶת פּניהם הידוּעים של בּני אנייתנוּ. ניבּטים הם כּאן, בּכוֹבעֵי־הדרךְ האמריקאִיים שלָהם וּבפניהם התּמימים והסַקרניִים, כּיהוּדים בּני־כפר שבּאוּ לימים הנוֹראִים לבית־הכּנסת של הכּרךְ. על הבּימה עוֹמדת ליידי אמריקאִית, עסקנית ציוֹנית מפוּרסמת, וּמדבּרת אֶל בּני־אַרצה בּלָשוֹן אַנגלית נאָה דברים נאִים על אֶרץ־יִשׂראֵל. ואַף־על־פּי־כן, כּשהיא מכלָה דרשתה הנאָה והקהל יוֹצא החוּצה, מתפּזר בּחבוּרוֹת על־פּני הדר־הכּרמל השוֹקט וההוֹזה, הישן שינה מתוּקה תּחת שמי־ירח בּהירים, נשמעוֹת פּה ושם הערוֹת של בּיקוֹרת. אחָדים מן התּיירים אֵין דעתּם נוֹחָה מזה, שהאִשה הכּבוּדה דיבּרה אליהם בּאֶרץ־יִשׂראֵל אַנגלית דווקא, ולא עברית.
– אֵין זאת כּי־אִם רוֹאָה היא אוֹתנוּ כּעמי־האָרץ גמוּרים! – קוֹבל היהוּדי בּעל המזוָדה.
– מַה יֵש כּאן להתבּיֵיש? – מוֹדה השני. – הלא אָמנם אֵין אָנוּ מבינים, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, בּלשוֹן־הקוֹדש!
– אֵין בּכךְ כּלוּם, שאֵין אָנוּ מבינים! – אוֹמר השלישי. – הנה אֵין אָנוּ מבינים גם אַנגלית, ואַף־על־פּי־כן דיבּרה אֵלינוּ אַנגלית עמוּקה כּל־כּךְ!…
בּאַכסַניה אָנוּ מוֹצאִים אֶת בּעלי־הבּתּים יוֹשבים בּמסיבּת אחָדים משכניהם וּמשׂחקים בּקלָפים. המשׂחָק מתנַהל בּעברית.
– בּאֶרציסראל אַתּם משׂחקים בּקלָפים? – משתּוֹמם היהוּדי מבּרוֹנזוויל.
– כּלוּם יֶש בּרירה אַחרת? – שׂוֹחק בּעל־האַכסַניה בּשיני־זהבוֹ.
– בּלשוֹן־הקוֹדש?
– לָשוֹן אַחרת אֵין לָנוּ כּאן.
– אבל קלָפים בּלשוֹן־הקוֹדש?
– וכי מַה פּלא יֶש כּאן? אבוֹתינוּ עבדוּ גם אֶת הבּעל בּלשוֹן־הקוֹדש!
– אִם כּן? הלא על זה אָמנם צוַח הנביא!…
היהוּדי הבּרוֹנזווילי עוֹמד רגע בּפנים נרעמים וכוֹבעוֹ מוּרד לעֵיניו. אַחַר־כּךְ הוּא מניע בּידוֹ, פּוֹנה עוֹרף למסוּבּים ונפטר לחַדרוֹ בּלא בּרכּת הפּרידה.
הלילה הראשוֹן בּאֶרץ־יִשׂראֵל ליל־נדוּדים הוּא ללא שינה. רשמי היוֹם החוֹלף ניעוֹרים בּזה אַחַר זה וּמַבהירים יוֹתר. בּאפילת החדר עם התּריסים המוּגָפים מרחפים בּעירבּוביה מאוֹרעוֹת ודמיוֹנוֹת, חלוֹם וּמציאוּת. אֵישם, בּדממה העמוּקה, משתּפּכת פּתאוֹם אֶל חיק הלילה יִללת־מידבּר איוּמה, בּכי חמוֹר קוֹבל על עֶלבּוֹנוֹ, המתפּיֵיס מיד מתּוֹךְ התיפּחוּת נכנַעת וּמוַתּרת, פּוֹחתת ושוֹקעת. הכּל חָדש כּל־כּךְ וּמַפליא אֶת הלב, ואַף־על־פּי־כן נדמה לךָ, כּאִילוּ הכּל עתּיק כּל־כּךְ וידוּע מכּבר־הימים, כּחלוֹם הילדוּת הרחוֹקה, החוֹזר ונשנה בּאמצע ימיךָ.
והנה כּבר בּקע אוֹר שחר. האַויר הוֹלךְ וּמַחויר, הוֹלךְ וּמַבהיר. וּפתאוֹם פּוֹרצת השמש בּקילוּחי־אֵש דקים ורוֹתתים בּעד סדקי התּריסים. אני קם וּפוֹתח אֶת החַלוֹן. שוּב ניעוֹר וּבא יוֹם־קיִץ בּהיר. השמַיִים טהוֹרים וזכּים, מַזהיבים בּפאתי מזרח בּצבע האֶתרוֹג הרךְ והחיור. גלגל החַמה מנַסר ויוֹצא בּלהט צעיר, והיֶרק הענוֹג אשר בּגן שׂוֹחק בּאֶגלי־טל אַחרוֹנים. האַויר צח וחָזק, מרענן אֶת העֵינַיִים הליאוֹת, מאַמץ וּמעוֹדד אֶת הקם משנתוֹ. מנגד, מעֵבר הגן מזה, נפתּח תּריס ונשמע משם קוֹל חָרד, נסוּךְ־שינה, של ילדה קטנה, כּפי הנראֶה – תּלמידה רכּה של בּית־הספר בּחדשיה הראשוֹנים:
– אִמאלי, עוֹד לא מאוּחָר, אִמאלי?…
אָנוּ מזדרזים בּפת־שחרית. עוֹמדים אָנוּ לָצאת בּעוֹד בּוֹקר לתל־אָביב – תּל שכּל הלבבוֹת פּוֹנים אֵלָיו. בּעל־האַכסַניה שלָנוּ מַזכּירנוּ, כּי אֶת העיקר שכחנוּ – עדיִין לא ראִינוּ אֶת הר הכּרמל. לא, אֶת העיקר לא שכחנוּ. אֶת הר הכּרמל אֵיננוּ רוֹצים לראוֹת ראִייה חטוּפה. עוֹד נשוּב לחיפה לשם תּיוּר מיוּחָד.
לאַחַר שלָקחנוּ פּרידה מבּעלי־האַכסַניה ויצאנוּ עם חפצינוּ החוּצה, מצאנוּ על המרפּסת אֶת היהוּדי הזקן מבּרוֹנזוויל. עוֹמד הוּא בּכוֹבע שמוּט לערפּוֹ, ממַשש בּידיו אֶת כּוֹתל הבּית, מרים ראשוֹ למַעלָה, מעפעֵף בּעֵיניו העששוֹת כּנגד השמש וּמַבּיט אֶל הגָג.
– מה אַתּה מבקש כּאן ליד הדלת? – שוֹאֵל אני אוֹתוֹ. – מזוּזה?
– לא, – אוֹמר הוּא אֵלי בּפנים מאִירים דווקא, – כּמה נעים פּה האַויר בּאֶרציסראל! אַויר חַם, מחַיֶה נפשוֹת!
– ולָמה אַתּה ממַשש אֶת הכּתלים?
– הנה עלה בּדעתּי, – הוּא אוֹמר, – אֶפשר כּדאי אָמנם להשתּקע פּה ולפתּוֹחַ בּאנק קטן למַשכּנתּות. והרי אני רוֹצה לראוֹת, מַה טיב הבּתּים שהם בּוֹנים כּאן…
אָנוּ מברכים אוֹתוֹ בּהצלָחָה, יוֹשבים בּאַבטוֹמוֹבּיל ונוֹסעים אֶל בּית־הנתיבוֹת לָלכת לתל־אָביב.
בּראשית הקיִץ, בּבוֹאִי בּפּעם הראשוֹנה להתאָרח בּירוּשלים, בּיקשתּי בּאַחַד הימים לָצאת לתיוּר אֶל ים־המלח. בּעל־מלוֹני הציע להמציא לי נהג אֶחָד פּרטי, הידוּע לוֹ כּחָרוּץ בּמלאכתּוֹ וּבקי בּיִיחוּד בּדרךְ זו שבּין ירוּשלים לסביבוֹת יריחוֹ. כּעבוֹר חצי שעה הגיע אֵלי מפּרוֹזדוֹר המלוֹן קוֹל בּאריטוֹני רם שוֹאֵל להתּייר האמריקאִי, וּמיד נתגלָה בּפתח חַדרי אִיש צעיר כּבן שלוֹשים, גבה־קוֹמה, בּעל עֵינַיִים אפוֹרוֹת שׂוֹחקוֹת וּפנים אַמיצים, גלוּיִים וקוֹרנים. בּלחיוֹ הימנית הבהיקה צלקת אדוּמה כּדם, שעברה בּאלכסוֹן למן רקתוֹ ועד שׂפתוֹ העֶליוֹנה המגוּלחת למשעי. הצלקת הזאת, אַף כּי השחיתה אֶת תּוֹאַר פּניו הנאִים, הוֹסיפה להם לוית אוֹמץ גברי והאִירה אוֹתם כּאִילוּ בּאוֹר גָנוּז, עד כּי קשה היה להבחין, אִם הפּנים האֵלה קוֹרנים מאוֹר העֵינַיִים האפוֹרוֹת אוֹ מלהט הצלקת האדוּמה.
– אַתּה הוּא המיסטר, הרוֹצה לנסוֹע אֶל ים־המלח? – פּנה אֵלי בּאַנגלית נלעֶגת, בּהטעימוֹ כּל מלה להברוֹתיה.
– כּן, אני הוּא המיסטר, – אָמַרתּי.
– ואני הנהג! – התייצג לפנַי מתּוֹךְ קידה מוּגזמת, מַעשׂה שׂחקן, וּמיד הוֹסיף בּיהוּדית: – אבל עליךָ לָדעת מראש, מיסטר, כּי לאַנגלית אֵינני מוּמחה רב. אִם תּרצה לשׂוֹחחַ עמי בּדרךְ, תּצטרךְ לדבּר אֵלי יהוּדית פּשוּטה.
– טוֹב, – אָמַרתּי, – בּשעת הדחָק נדבּר יהוּדית פּשוּטה.
– שהרי מלשוֹן־הקוֹדש, כּדרךְ הטבע, שמר אלוֹהים את נַפשךָ באמריקה?
אוֹפן דיבּוּרוֹ, פּניו הגלוּיִים והקוֹרנים וכל עמידתוֹ השׂחקנית היה בּהם כּדי לבדח אֶת הדעת, ולָכן בּחַרתּי לדבּר עמוֹ בּטוֹן שלוֹ.
– מנַיִין לי לשוֹן־הקוֹדש? – אָמַרתּי. – כּלוּם אָבדה לפריץ ואני מצאתיה?
– מתּחילה ידעתּי זאת. מעקימַת פּניךָ ניכּר, שתּלמיד־חָכם אַתּה – כּכּתוּב בּגמרא… מה עסקךָ שם בּאמריקה? מסתּמא חַייט עשיר? יֶש לךָ “שאַפּ” גָדוֹל עם מאוֹת תֹּופרי־כפתּוֹרים?
– שמַע־נא, ידידי! – אָמַרתּי לוֹ. – כּלוּם רוֹצה אַתּה לָדעת הכּל על רגל אֶחָת? עוֹד נַספּיק להתוַדע אִיש אֶל רעֵהוּ. הלא דרךְ ארוּכּה לפנינוּ.
– בּקיצוּר, אוֹלראַיט! – נַענה לי בּנוֹסַח אמריקה. – היכן המזוָדה שלָךְ?
כּאשר יצאנוּ אֶל האַבטוֹמוֹבּיל, שעמד לפני המלוֹן מצוּחצח וּמַבריק כּחָדש, פּנה אֵלי ואָמַר:
– אֶפשר רצוֹנךָ לקמץ מעט בּהוֹצאוֹת, וַאנַסה לצרף אֵליךָ נוֹסַעת אֶחָת.
– מי היא הנוֹסַעת? – שאַלתּי.
– בּחוּרה הגוּנה מאוֹד. הבאתיה לכאן מן העֵמק. נַערה יהוּדית מטשיֶכוֹסלוֹבאקייה. שמה עֶדנה.
– עֶדנה? אָמַרתּי. – שם טשיֶכוֹסלוֹבאקי?
– שם יפה, האֵין זאת? שׂרה הזקנה, אֵשת אַברהם הזקן, כּבר התפּארה בּזה פּעם אַחַת לפני שכנוֹתיה… עֶד־נה… אוֹהב אני אֶת השם הזה מאוֹד!
– ואֶת הבּחוּרה עצמה?
– על הבּחוּרה עצמה לא נדבּר כּאן! – אָמַר הנהג כּאִילוּ בּנזיפה והקדיר עלי אֶת פּניו מתּוֹךְ הבּעה זוֹ, שקשה היה להכּיר, כּמה יֶש בּה מן הרוֹגז וכמה מן הליצנוּת. – חוֹזרת היא בּעוֹד ימים לפראג עיר־מֹולדתּה – וּתהי דרכּה צלחה!
– טוֹב, – אָמַרתּי, – נראֶה מַה טיבה של טשיֶכוֹסלוֹבאקית זוֹ.
הנהג ישב על דוּכנוֹ, הפשיל אֶת בּלוֹרית ראשוֹ המגוּלה והיפה בּתנוּעת בּן־חַיִל והזיז אֶת האַבטוֹמוֹבּיל בּיד חָרוּצה. ישיבתוֹ אֶל הגה המכוֹנית היתה מיוּחדת בּמינה – ישיבה קלה, מרפרפת, דרךְ חירוּת, כּמי שיוֹשב אֶל הפּסַנתּר לנַסוֹת אֶת מנַענעיו. האַבטוֹמוֹבּיל נשמַע לכל הטיוֹתיו והחליק מתּוֹךְ טיסה קלה ורכּה על־פּני חוּצוֹת ירוּשלים הגבנוּניִים. כּשנכנַסנוּ לאַחַת הסימטוֹת הצרוֹת, גָדרה אֶת הדרךְ בּעדנוּ אוֹרחַת בּדוים, המתנַהלים לאִטם על פּרדוֹתיהם העמוּסוֹת. הנהג נתן עליהם בּקוֹלוֹ, קוֹל בּעל־עגָלה, בּעברית צחה:
– הוֹי, עם הדוֹמה לחמוֹר, פּנוּ דּרךְ! וכי אֵינכם רוֹאִים, מי נוֹסע כּאן? קאפּיטאליסט אמריקאִי, שוּתּפוֹ של מוֹרגאן, יִיכּנס הרוּחַ בּמכנסיו הרחָבים של אבי אביכם יִשמעֵאל!
האַבטוֹמוֹבּיל הגיע לשכוּנַת־גנים חדשה בּסביבוֹת ירוּשלים ועמד לפני בּית־אבנים קטן, מוּקף בּרוֹשים צעירים. הנהג קפץ מעל דוּכנו ואָמר בּעברית כּאִילוּ אֶל נַפשוֹ:
– פה היא יוֹשבת. אֵלךְ ואֶראֶה, אִם לא בּגדה בּי ונתנה דוֹדיה לנהג אַחר.
כּעבוֹר רגָעים יצא מן הבּית עליז וּמזוֹרז, כּשהוּא נוֹשׂא בּידוֹ מזוָדה קטנה, ואַחריו הוֹלכת הנוֹסַעת, לבוּשה מַעפוֹרת־תּייריים קלה וחוֹבשת בּדרךְ־הילוּכה לראשה הגָזוּז מגבּעת־עוֹר חוּמה. העיפוֹתי עין בּה – אָכן השם עֶדנה היה נאֶה מאוֹד לראשה הסגלגל, החָטוּב כּראש נַער, לפניה השזוּפים והענוּגים וּלכל גוּפה הצעיר והאַמיץ, הצוֹפן בּקרבּוֹ אֶת חמוּדוֹת הבּתוּלים בּעֶצם ליבלוּבן. היא היתה כּבת עֶשׂרים.
– אֵיפה עלי לשבת? – שאלה גרמַאנית, בּקרבה אֶל האַבטוֹמוֹבּיל.
– פּה, על ידי, – אָמַר הנהג אַף הוא גרמַאנית והראָה על דוּכנוֹ. – מקוֹם מכוּבּד מאוֹד!
– חוֹששת אני לאבק דרכים, – אָמרה הנוֹסַעת הצעירה. – אַחרי אשר שבנוּ מן העֵמק היה עלי לָחוֹף אֶת ראשי שלוֹשה ימים רצוּפים.
והיא הציצה בּזהירוּת לפנים האַבטוֹמוֹבּיל, כּשבּירכה אוֹתי לשלוֹם בּתנוּעת־הראש.
– אבל האָדוֹן הקאפּיטאליסט אִיש אוֹהב התבּוֹדדוּת הוּא… – ניסה הנהג למחוֹת ועל פּניו הקוֹרנים חָלפה עננה.
– האִם לא אַפריע אוֹתךָ, אדוֹני? – פּנתה הנַערה אֵלי בּאַנגלית.
– בּבקשה, – אָמַרתּי, – פּה יספּיק המקוֹם אפילוּ לשלוֹשה.
הנַערה נכנסה לפנים המרכּבה וצימצמה עצמה בּפּינה. הנהג הבּיט אֶל שנינוּ בּפנים שוֹממים, כּמי שנכזבה פּתאוֹם תּקוָתוֹ, עמד רגע והתגָרד בּבלוֹריתוֹ, הוֹציא מלבּוֹ אנחה עמוּקה, וּמיד התאוֹשש, קפץ על דוּכנוֹ וקרא בּקוֹל:
– היידאַ! פּרופּאַדאַי מוֹיאַ טיֶליֶגאַ, ווסיֶ טשיֶטיריֶ קוֹליֶסאַ! 1
והזיז אֶת המכוֹנית מתּוֹךְ צפירה ממוּשכה וזוֹעֶמת, שהחרידה את שקט הרחוֹב, המנַמנם בּחוֹם היוֹם.
כּאשר יצאנוּ מן העיר והאַבטוֹמוֹבּיל התחיל לָטוּס על־פּני הכּביש הלָבן והחַלק, הפךְ הנהג אֶת ראשוֹ אֵלינוּ, נתן עֵינוֹ מתּוֹךְ נזיפה בּפני הנַערה המכוּנסת בּפּינה וקרא בּעברית:
– הוֹי, עֶדנה! אֵינךּ יוֹדעת כּלל, מַה גָדוֹל הצער אשר ציערתּיני זה עתּה!
הנַערה התאַדמה מעט ולא ענתה דבר. הנהג שב לסוֹבב אֶת הגה המכוֹנית והוֹסיף לדבּר עברית אֶל פּני הדרךְ בּקוֹלוֹ הבּאריטוֹני העמוֹק:
– עֶדנה, כּפוּית־טוֹבה אָתּ! ראִי: הנה זכרתּי לָךְ חסד־נעוּריִךְ, לכתּךְ אַחרי בּעֵמק, בּאֶרץ יִזרעֶאל, וּבאתי אֶל בּית דוֹדתךְ לקחתּךְ עמי אֶל ים־המלח, לנסיעת פּרידתנוּ האַחרוֹנה. ואַתּ מאַסת בּי פּתאוֹם וּבחַרתּ לָשבת וּלהתחַמם ליד הקאפּיטאל האמריקאִי, אֵצל שׂק מלא דוֹלָרים… תּמהני עליִךְ מאוֹד ולבּי לבּי עליִךְ: הזאת עֶדנה? הזה פּרי שבתּךְ שבוּעיִים בּין בּחוּרי הגָליל והעֵמק?…
רגעים אחָדים החריש, ואַחַר כּךְ חָזר לדבּר בּלָשוֹן נמלצת:
– אַל תּדמי בּנַפשךְ, עֶדנה, להימלט מפּנַי בּאמַתלָה של אבק דרכים. לא אבק דרכים, כּי־אִם אבק זהב, זהב אמריקה, הרחיק אוֹתךְ מעלי. כּל אֵירוֹפּה כּוּלָה, שירדה מנכסיה לעֵת זקנתה, כּוֹרעת עתּה בּרךְ לפני אמריקה העשירה והטמאה…
הקשבתּי מתּוֹךְ סַקרנוּת מוֹסיפה והוֹלכת אֶל דברי הבּחוּר המשוּנים ואֶל לשוֹנוֹ הנשׂגָבה והליצנית גם יחד, שהשמיע בּקלוּת מילוּלית וּבפתּוֹס עמוֹק, כּנוֹאֵם גדל־הרגש. יחסוֹ אֵלי, כּאֶל בּא־כּוֹחָה של “אמריקה העשירה והטמאה”, בּידח את דעתּי מאוֹד. התבּוֹנַנתּי מן הצד אֶל פּני הנַערה, לראוֹת אֶת הרוֹשם, אשר עשׂוּ עליה הדברים האֵלה. זוֹ הציצה גם בּי כּאִילוּ מתּוֹךְ אוֹתה כּוונה, גיחכה ואָמרה בּאַנגלית:
– טבעוֹ בּכךְ – מדבּר יוֹתר מדאי…
כּל העניין הזה לָקח אֶת לבּי יוֹתר ויוֹתר. נכסַפתּי לַדעת, אִם גם הנַערה חוֹשבת אוֹתי לעם־האָרץ בּלָשוֹן העברית. עוֹד אני מהרהר בּזה, והנה הנהג כּאִילוּ כּיוון למַחשבתּי וקרא מעל דוּכנוֹ:
– שמַעתּי, עֶדנה, אֵת אשר אָמַרתּ לבן־לויתךּ עלי. אָמַרתּ, כּי דרכּי לפטפּט… חוֹששת אַתּ, כּפי הנראֶה, שמא נעלב זה מדברי החריפים? פּחד־שוא פּחַדתּ, עֶדנה! הבּחוּר האמריקאִי, אשר בּיכּרתּ על פּנַי, עם־הארץ גָמוּר הוּא, אֵיננוּ מבין אַף מלה אַחַת בּשׂפת ישעיה וּביאליק. יכוֹלים אָנוּ לדבּר אֶת דברינוּ בּאֵין מַפריע!
כּעבוֹר רגָעים הוֹסיף:
– אל תּתפּלאִי, עֶדנה, שאני מחָרף כּל־כּךְ אֶת האמריקאִי, היוֹשב שם לימינךְ. ראשית, אֵינני אוֹהב את אַחינוּ היהוּדים בּני אמריקה, היוֹרדים לאֶרץ־יִשׂראֵל תּחת לעלוֹת אֵליה. ושנית, הלא זוֹכרת אַתּ אֶת הכּתוּב בּשיר־השירים: עזה כּמות אַהבה, קשה כּשאוֹל קנאָה… אָמוֹר אָמַרתּי: הנה תּשבי על ידי שעוֹת אחָדוֹת לפני לכתּךְ לאֶרץ־מולדתּךְ, והיִית לניחוּמים ללבּי הבּוֹדד. אֶראֶה אֶת פּנַיִךְ הנחמדים, אַרגיש אֶת קרבתךְ הנעימה, אֶת מַגע זרוֹעוֹתיִךְ הענוּגוֹת. והנה בּא השׂטן בּדמוּת מפלצת אמריקאִית זוֹ וגָזל ממני את כּבשׂת הרש… ארוּרה אֶרץ הדוֹלָרים! אָרוּר עֵגל הזהב!…
וּפתאוֹם פּנה אֵלי ושאל בּיהוּדית:
– מיסטר! הרוֹצה אַתּה לראוֹת אֶת מַצבת־המלח של מיסיס לוֹט?
– מי היא מיסיס לוֹט? – שאַלתּי.
– תּיירה אמריקאִית. אִשה יהוּדית שמנה, שעברה פּה בּאַבטוֹמוֹבּיל, נמַסה מחוֹם השמש וּמתה בּדרךְ. בּעלָה, מיסטר לוֹט, שיכּוֹר מפורסם מכּבר, הציב על קברה מַצבת־מלח, ממלח המקוֹם הזה.
– טוֹב ויפה, – אָמַרתּי. – כּאשר נַגיע לכךְ, תַּראֵני.
– אוֹלראַיט! – אמר הנהג וּמיד חָזר לדבּר בּקוֹל רם עברית: – השמַעתּ, עֶדנה?… הרוֹאָה אַתּ אֵיפוֹא מַה טיבוֹ של עוּבּר זה, שהזמין לָךְ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לָשבת בּצלוֹ בּשעוֹת האַחרוֹנוֹת לפני לכתּךְ ממני לעוֹלָמים? אפילוּ חוּמש לא לָמַד!… מוּבטחַני, שלא שמע מימיו גם אֶת שמוֹ המהוּלָל של כּדרלָעוֹמר מלךְ עֵילָם, אשר הניס אֶת מלךְ סדוֹם וּמלךְ עמוֹרה אֶל עֵמק השׂידים, אֶל בּארוֹת, בּארוֹת חמר… הלא בּקרוֹב נַגיע לשם, עֶדנה נשמַת־אַפּי!… הוֹי, עֶדנה, עֶדנה! יוֹדע אני אֵת כּל המקוֹמוֹת האֵלה, כּאשר ידעתּי אֶת סביבוֹת עיר־מוֹלדתּי בּאוּקראִינה הבּרוּכה והמקוּלָלָה!… כּבר עברתּי אֵת כּל האָרץ הקטנה והשוֹממה הזאת לאָרכּה ולרחבּה, מדן ועד בּאֵר־שבע, מאָה פּעמים ואַחַת על כּנפי נשרי הכּחוֹל… עֶדנה! אוֹהב אני בּכל חוֹם לבּי הבּודד אֶת מכוֹניתי קלת־הכּנפיִים, אשר בּה השקעתּי אֶת פּליטת ירוּשתי מאָבי המנוֹחַ, שמסַר אֶת נַפשוֹ על קידוּש השם… נחמתי וּמשׂוֹשׂ־לבּי היא, הנפש האַחַת המבינה לנַפשי… הוֹי, עֶדנה, עֶדנה! חבירי בּעֵמק ניחרוּ בּי, שׂמוּני אַוואנטוּריסט… ששה חודשים עבדתּי אִתּם בּאֵת וּבמַחרשה, וּבחוֹדש השביעי קמתּי וּברחתּי מפּניהם אֶל אַרבּע רוּחוֹת השמַיִים. לא יכוֹלתּי לשׂאת את הדממה הרבּה, דממַת ההרים אשר מסביב. לא יכוֹלתּי לָשׂאת את פּני חבירי הקוֹדרים, אשר אָסרוּ אִיסר על נַפשם לגחךְ כּכל האָדם, כּל־עוֹד לא נגאלה האָרץ מטרשיה השוֹממים. אפילוּ מחוֹל־ההוֹרה הסוֹעֵר לא השבּיחַ אֶת סַערת לבבי. מַה יִתּן לי ריקוּד־רגליִים בּמקוֹם אֶחָד – ונַפשי שוֹאֶפת להיערוֹת אֶל המרחָב, להינשׂא מקצה אֶרץ ועד קציה, להיקלע בּתוֹךְ כּף־הקלע בּין געגוּעי הגדוֹלים על שׁדמוֹת אוּקראִינה, יִמַח שמה וזכרה, וּבין אַהבתי היוֹקדת כּאֵש לשממוֹת אֶרץ־אבוֹתי הנפלָאָה!… עֶדנה, עֶדנה! הבה אגלה לָךְ סוֹד: אוֹהב אני אֶת הדיבּוּר הרם, אֶת צהלת־הנפש הרחָבה, אֶת הצחוֹק המתגלגל על־פּני הישימוֹן והד עוֹנה לוֹ מכּל אַפסַיִים: חַה־חַה־חַה!… אבל גם את הבּכי ידעתּי, עֶדנה. אֶת הבּכי החשאִי, הכּבוּש בּכּר, בּין כּוֹתלי החדר הצרים והמעיקים, כּי־אִם את הבּכי הרם והסוֹעֵר, הקוֹרע אֶת הבּדידוּת לקרעֵי קרעים, המַחריד אֶת הנפש עד היסוֹד, המזעזע לב וּכלָיוֹת… יש לילה מלילוֹת־הירחַ בּירוּשליִם עיר־תּפאַרתּנו, עֵת לא אוּכל למצוֹא מנוּחָה לנַפשי. אָז אָקוּם פּתאוֹם ואֶרתּוֹם אֶת מרכּבתּי קלת־המרוֹץ ואני יוֹצא אֶל ערבוֹת יריחוֹ לערוֹךְ שם “תּיקוּן־חצוֹת”. אני שוֹלח רסן מעל פּני נשרי הכּחוֹל, טס טיסה שוֹטפת על־פּני השׂדוֹת הלבנים והשוֹממים האֵלה וּמתַנה בּקוֹל אֶת יגוֹן־לבבי העמוֹק מני־ים, משתּף יִללָתי השוֹאֶגת בּיִללת התּנים הרעֵבים, הצוֹעקים לטרף… הוֹי, עֶדנה, עֶדנה, אחוֹתי הצעירה! הנה שאַלתּיני פּעם אַחַת להצלקת האדוּמה אשר בּלחיִי: מַה פּשר אוֹת־דם זה בּפנַי – האם אוֹת־קיִן הוּא, אוֹ אוֹת־גיבּוֹרים? ואני אָמַרתּי לָךְ: אוּלי יבוֹא יוֹם ואסַפּר לָךְ אֶת מצוּקת־לבּי. והנה אַתּ נוֹסַעת ממני, והיוֹם ההוּא עדיִין לא בּא, ומצוּקת־לבּי לא תּיגָלה לפנַיִךְ, עֶדנה אחוֹתי, עד עוֹלָם, עד עוֹלָם!…
וּפתאוֹם הפךְ אֵלי אֶת ראשוֹ ושאל יהוּדית:
– מיסטר, כּמה מיליוֹנים דוֹלָר נדבוּ יהוּדי אמריקה לטוֹבת פּגוּעֵי הפּוֹגרוֹמים בּאוּקראִינה?…
על השאֵלה המשוּנה הזאת, שהיתה כּעֵין סיוּם אִירוֹני להלָךְ־נַפשוֹ הסוֹעֵר של הנהג המוּפלָא, לא עניתי כּלוּם. ישבתּי משתּאֶה וּמַחריש, כּוּלי נפעם משטף שׂיחָתוֹ, שהגיעה לאָזנַי מתּוֹךְ ריצת האַבטוֹמוֹבּיל על־פּני שׂדוֹת־הגיר השוֹממים, כּוידוּי מוּזר של אָדם מוּזר, כּהשתּפּכוּת נפש פּלאִית, עמוּקה ונסערה. תּהיתי על חידה זוֹ, שנַעשׂיתי לָה עֵד נסתּר שלא בּמתכּוון, ולא יכוֹלתּי למצוֹא לָה פּתרוֹנים: מי הוּא הבּחור הזה וּמַה טיבוֹ? מנַיִין לוֹ לשוֹן־לימוּדים זוֹ, צחה וחריפה כּאֶחָת? וּמי היא הנַערה הנוֹסַעת, בּת אֶרץ רחוֹקה, היוֹשבת בּפינַת האַבטוֹמוֹבּיל כּחוֹלמת, מַקשיבה לדבריו הנמרצים ושוֹתקת כּל הזמן, ורק הפּרוֹפיל הענוֹג של פּניה השזוּפים כּאִילוּ מגחךְ וּמַאדים חליפוֹת? אֵיפה נפגשוּ שניהם ומַה נפל בּיניהם, שהיא נפרדת ממנוּ לעוֹלָמים?… היִיתי שקוּע כּל־כּך בּהירהוּרים אֵלה, עד כּי לא הרגשתּי כּלָל, כּי מתקרבים אָנו יוֹתר ויוֹתר אֶל האֵזוֹר החַם של ערבוֹת יריחוֹ, וכמעט לא שׂמתּי לב אֶל המַראֶה הנהדר של המידבּר השוֹמם, המַלבּין לכל מלוֹא העיִין, תּחת שמי־צהריִים יוֹקדים, כּשלג לוֹהט.
הנהג אַף הוּא נשתּתּק לשעה ארוּכּה, כּאִילוּ הוֹציא אֵת כּל רוּחוֹ, ישב תּפוּשׂ־מַחשבוֹת, כּוּלוֹ נתוּן למלאכתּוֹ. עתּים הפךְ אֵלי אֶת ראשוֹ, קרא בּשם המקוֹמוֹת אשר עברנוּ, שוּב בּלא כּוונה ללגלג, אֶלָא כּממַלא חוֹבת נהג המוּטלת עליו, ועכשיו נראוּ לי פניו זוֹעפים מאוֹד והצלקת האדוּמה, הרת תּוֹכן כּמוּס, בּערה בּלחיוֹ לנגד השמש בּאֵש קוֹדרת. אֶל הנַערה לא שעה זמַן רב, כּאִילוּ שכח אוֹתה. ורק אַחרי אשר חָלפנוּ בּטיסה מהירה אֶת יריחוֹ, המוֹריקה בּדקלים ובאנַאנוֹת מצילים, וּפנינוּ מן הכּביש אֶל השבילים התּחוּחים של ערבוֹת־השׂיד הרחָבוֹת, וּמרחוֹק, בּאוֹר לוֹהט שקוּף, כּבר הזהיר ים־המלח בּתכלת־מימיו ובהריו ההוֹזים בּערפל דק, ניעוֹר הנהג מהירהוּריו וּפנה אֵלי שוּב בּטון הקל והמהתּל:
– מיסטר! אם רוֹצה אַתּה לקיֵים מצוַת ים־המלח כּהלכתה, עליךָ לפשוֹט, בּמחילת כּבוֹדךָ, אֶת מעילךָ. נכנסים אָנוּ עכשיו לכבשן־האֵש, מקוֹם המפוּרסם בהיסטוֹריה בּשם “הכּצעקתה”.
ושוּב חָזר ודיבּר עברית אֶל מוּל פּני הערבה:
– הכּצעקתה… מַה נוֹרא המקוֹם הזה!… עֶדנה! הלא תּזכּרי אֵת אשר סיפּרתּי לָךְ פּעם אַחַת על־אוֹדוֹת הריבה הטוֹבה והרחמנייה, שבּדוים פּראִים נפלוּ עליה בּמקוֹמוֹת האֵלה, הפשיטוּה ערוּמה, משחוּ אֶת בּשׂרה בּדבש והעלוּה על הגָג, למַען תּהיֶה מַאכל לדבוֹרים… עֶדנה! הנבלה הזאת נעשׂתה לעֵין השמש לפני אַלפי־אַלפי שנים, וגם עתּה תּסמַר שׂערת בּשׂרי לזכרה… והנה יכוֹל היִיתי לסַפּר לָךְ סיפּור נּוגה גם מזה, מַעשׂה שהיה בּימינוּ וּבאֶרץ לא רחוֹקה כּל־כּךְ מן המידבּר השוֹמם הזה. אבל… די הפּעם! אֵינני רוֹצה להדאִיב אֶת רוּחךְ וּלהשבּית אֶת שׂמחת נסיעתךְ. עכשיו אָנוּ בּאִים אֶל המקוֹם, אשר יפי אַרצנוּ הקטנה הגיע בּוֹ למרוֹם קצוֹ – יפי המות ודממת־הנצח. ואַתּ הלא נשׂאת אֶת נַפשךְ אֵלָיו כּבר בּעפוּלה, בּשבתּנוּ יחד על מרפּסת האַכסַניה אֶל כּוֹס גָזוֹז חָריף…
על שׂפת ים־המלח שהינוּ עד העֶרב. הנהג הזריז עמד לטפּל בּמרכּבתּוֹ, התבּוֹנן אֵליה מכּל הצדדים, ליטף אוֹתה בּאַהבה וּברחמים, כּשם שמלטף הפּרש את סוּסוֹ האָהוּב והעיֵיף לאַחַר נסיעה קשה, בּדק אֶת קרביה ואֶת צמיגי אוֹפניה, ניקה אוֹתה מאבק הדרךְ וציחצח אוֹתה עד היוֹת לָה שוּב בּרק. עֶדנה נכנסה למלוֹן הבּוֹדד, העוֹמד שוֹמם ממוּל הים המנַמנם. ואני ישבתּי בּצל חוּפּה רעוּעה של כּפּות־תּמרים, כּוּלי נדהם מן השרב העז, המלפף אֶת פַּנַי ומשכּר אֶת חוּשי, וּמן יפי הדממה הגדוֹלָה, המרחפת על גבוּל החדלוֹן. הרי העברים, עוֹטים ערפלי־נוֹגה, נשקפוּ אֵלי בּזיוָם הטמיר, הדוֹמם, כּמוֹ מעֵבר לחַיִים. קמתּי והתהלכתּי אַט על שׂפת הים, כּמטיֵיל בּתוֹךְ חלוֹם. בּשוּבי מצאתי אֶת הנהג ואֶת עֶדנה רוֹחצים שניהם בּים, חוֹצים עד שכם בּמי־התּכלת העבים והמלוּחים וּמתחָרים זה בּזה בשׂחייה. השמש הנוֹטה לערוֹב הפֵזה אֶת זרוֹעוֹת ידיה הנאוֹת של עֶדנה ואֶת כּובע־הגוּמי הכּחוֹל אשר בּראשה, ששיוָה לפניה השזוּפים חן מיוּחָד של שוֹבבוּת כּבוּשה, והצלקת הרטוּבּה בלחיוֹ של הנהג קרנה לעוּמתה בּכל חוּמה האָדוֹם, העז. כּאשר עלוּ מן המַיִם בּלבוּשי־הרחץ הלחים, המהוּדקים לבשׂרם, הפליאוּ שניהם אֶת העיִן בּקוֹמתם הצעירה והנאה וּבמבנה־גוּפם הדק והאַמיץ, כּאִילוּ היוּ בּני אֵם אָחָת. עֶדנה האִירה כּוּלָה, גיחכה בּפנים רטוּבּים ורענַנים וּפנתה לָרוּץ אֶל המלוֹן, והנהג הבּיט רגע אַחריה בעֵיניו האפוֹרוֹת, השׂוֹחקוֹת, ניענע לי בּבלוֹריתוֹ בּידידוּת מיוּחדת, קרא “אוֹלראַיט” וּפנה גם הוּא אֶל המלוֹן.
עם שקיעת השמש ישבנוּ בּאַבטוֹמוֹבּיל אִיש בּמקוֹמוֹ ויצאנוּ לדרךְ לָשוּב ירוּשלימה. עד יריחוֹ לא נשמַע הגה בּינינוּ. כּל אֶחַד חשב מכוּנס בּתוֹךְ עצמוֹ, נתוּן לרשמי היוֹם. בּיריחוֹ החשיךְ עלינוּ פּתאוֹם הלילה. נשבה רוּחַ־זלעפוֹת והמידבּר הפךְ גוּש אָפל ולוֹהט. הנהג הדליק אֶת פּנסי האַבטוֹמוֹבּיל, וּבתוֹךְ ים החוֹשךְ בּקע נַחשוֹל של אוֹר, שוֹטף וּמגשש דרךְ אֶל חוֹף רחוֹק. השטח המוּאָר לפנינוּ התנוֹצץ כּשלג לָבן. עתּים, עם השפּלת קוֹל המכוֹנית, נשמעה יִללת־תּנים רחוֹקה.
– מיסטר! – הפסיק הנהג אֶת הדממה וּפנה אֵלי מדוּכנוֹ בּקוֹל רךְ, שלא כּדרכּוֹ. – המפחד אָתּה?
– וכי מה? – אָמַרתּי. – כּלוּם יֶש לךָ סגוּלָה לפחד?
– אַל תּירא, מיסטר! נוֹסע אני בּמקוֹמוֹת האֵלה בּלילה כּמעט בּכל שבוּע. גם התּנים הרעֵבים, גם הבּדוים העניִים, הרוֹעים פּה אֶת צאנם בּערבה, כּוּלָם ידידי הטוֹבים הם.
אַחרי החרישוֹ רגָעים אחָדים קרא בּעברית:
– השוֹמַעת אַתּ, עֶדנה? ניחַמתּי כּי חירפתּי כּל היוֹם באָזנַיִךְ את האמריקאִי המסכּן שלָנוּ. ראִיתיו מתהלךְ לפנוֹת עֶרב על שׂפת הים בּפנים עצוּבים, ואָמַרתּי לנַפשי: לא יִיתּכן, כּי פּנים עצוּבים כּאֵלה פּני חַייט עשיר הם. אֶפשר שחַייט הוּא, אבל עשיר בּוַדאי אֵיננוּ… ויוֹדעת אָתּ? לא טוֹב עשׂיתי, שלָקחתּי ממנוּ פּי־שנַיִים מן המחיר הרגיל…
ושוּב החריש רגָעים אחָדים והוֹסיף לדבּר:
– עֶדנה! קנאַת־גבר עשׂתה זאת… לבּי היה מלא מרירוּת על אשר גָזל ממני אֶת שעת־הכּוֹשר האַחרוֹנה להיוֹת קרוֹב אֵלָיִךְ. אבל עתּה, אַחרי אשר התרחצנוּ שנינוּ בּים, נחה דעתּי… עֶדנה! הרחיצה בּים קירבה אֶת שנינוּ קרבת בּשׂר ורוּחַ, ולא תּישכח מלבּי עד יוֹמי האַחרוֹן. הלא זאת היא הפּעם הראשוֹנה, עֶדנה תּמתי, אשר נגלית לעֵינַי מתּוֹךְ שׂמלוֹתיִךְ בּכל טוֹהר גוּפךְ הצעיר, וראִיתי, כּי אָמנם מתאִים הוּא לפנַיִךְ הענוּגים וּלנַפשךְ הטהוֹרה. ראִיתי אֶת כּתפיִךְ העדינוֹת, אֶת זרוֹעוֹתיִךְ הנחמדוֹת, אֶת חַמוּקי ירכיִךְ הלבנים והענוּגים… שני שדיִךְ, עֶדנה, הרהיבוּ אֶת לבּי, ולא יכוֹלתּי להבּיט בּהם כּבפני החַמה… עֶדנה! אלוֹהים עשׂה אוֹתךְ כּלילת־יוֹפי, וּבהעלוֹתי על דעתּי, כּי נוֹסַעת אַתּ מפּה לפראג העתּיקה, עיר ה“גוֹלם” המפוּרסם, ותהיִי שם לאִשה לגוֹלם שאֵיננוּ מפוּרסם כּלָל, והוּא יִמשוֹל בּךְ, – יִבכּה לבּי בּמסתּרים… מי יִהיֶה בּעלךְ, עֶדנה? בּנקאי? רוֹפא? עוֹרךְ־דין? אִם כּה ואִם כּה – התזכּרי בּליל־חוּפּתךְ, על משכּב־דוֹדיִךְ, אֶת הנהג המשוּגָע מירוּשליִם, אשר לבּו הלךְ שבי אַחריִךְ למן הרגע הראשוֹן?… הוֹי, עֶּדנה, עֶדנה!…
מתּוֹךְ חפצי העז למצוֹא פּתרוֹן לחידה המציקה לי הצַתּי סיגָרייה וּלאוֹר הגפרוּר הבּוֹעֵר העיפוֹתי עין בּשכנתּי הצעירה. זוֹ ישבה בּפינַת המרכּבה בּעֵינַיִים עצוּמוֹת, ונדמה לי, כּי על שׂפתיה מרחפת בּת־צחוֹק ערבה כּמוּסה. מפּני האוֹר פּקחה אֶת עֵיניה, גיחכה אֵלי גיחוּךְ של אֵימוּן וביישנוּת כּאֶחָד ואָמרה אַנגלית בּלָחַש:
– הוּא מיישן אוֹתי בּדיבּוּרוֹ… בּקוֹלוֹ הנעים…
הנהג הפךְ אֶת ראשוֹ אֶל פְּנים המרכּבה וקרא עברית בּנזיפה:
– מַה פּשר הסוֹדוֹת אשר בּיניכם, עֶדנה? לא מן הנימוּס הוּא, כּי יִתלחשוּ הנוֹסעים מאַחרי עוֹרף הנהג!…
ותיכף לָזה חָזר לדבּר אֶל פּני הדרךְ:
– הלא תּסלחי, עֶדנה, שלא יכוֹלתּי למשוֹל בּרוּחי וגָערתּי בּךְ… לבּי נסער ונרגָש בּי העֶרב… מַבּיט אני אֶל גוֹרל חַיי האפלים, כּאֶל חשכת הערבה הזאת אשר לפנַי. מי יוֹדע, אִם לא טוֹב היה חלקי, לוּא ישבתִי עמךְ שם בּפנים המרכּבה תּחת לָשבת פּה על דוּכני ולהיוֹת לָךְ לנהג?… ואַל תֹּאמרי, עֶדנה, בּלבּךְ, כּי מזלזל אני בּמלאכתּי. חַס וחָלילה! גא אני בּתפקידי הנבחָר, תּפקיד הנהג! לא צימצמתּי אֶת עבוֹדתי בּאחוּזת־קרקע קצוּבה, בּאַרבּע אַמוֹת של נַחלָה – כּל האָרץ לפנַי! עוֹבד אני אֶת אַרצי בּיעף, כּוֹבש בּיוֹם אֶחָד אֵת כּל הריה, אֵת כּל עמקיה, אֵת כּל פּינוֹתיה הנידחוֹת והמַזהירוֹת – אני וּמכוֹניתי, אני הנהג!… אַף כּי אָבי ואִמי לא העלוּ על דעתּם כּלל, כּי יבוֹא יוֹם ואֶהיֶה בּעל־עגָלה בּירוּשליִם עיר־הקוֹדש… הנפשוֹת הקדוֹשוֹת והטהוֹרוֹת ההן, המתלוֹננוֹת עתּה בּצל שדי, האמינוּ בּתוּמתן, כּי היה אֶהיֶה בּקרב הימים רוֹפא, אוֹ עוֹרךְ־דין, אוֹ אוּלי גם בּנקאי, כּאוֹתוֹ הגוֹלם הפּרגאי שלָךְ.. ואני עצמי ניסיתי בּימי נַערוּתי לכתּוֹב בּחרוּזים, אַךְ רבּי יהוּדה הלוי וחַיִים נַחמן בּיאליק קידמוּני… ואָחוֹת קטנה היתה לי, יפה וַחרוּצה גם ממני, בּרה כּחַמה… אבל כּמה פּעמים כּבר אָמַרתּי לָךְ, עֶדנה, כּי אֶת כּל הדברים האֵלה צריךְ לשכּוֹחַ, לשכּוֹחַ, לשכּוֹחַ!…
וּפתאוֹם נשא הנהג אֶת קוֹלוֹ בּחשכת הערבה בּקינה אַדירה:
– אלי ציוֹן ועריה, כּמוֹ אִשה בּציריה, וכבתוּלָה חגוּרת שׂק!…
וּמיד הפסיק וּפנה אֵלי יהוּדית:
– מיסטר! השמַעתּ אֶת האוֹפּירה הזאת בּאמריקה?
ונשתּתּק. לא דיבּר עוֹד דבר כּל הדרךְ עד הביאוֹ אוֹתי אֶל מלוֹני בּירוּשליִם.
כּעבוֹר שבוּע, כּשטיילתּי לפנוֹת עֶרב על שׂפת הים בּתל־אָביב, פּגשתִי אֶת הנהג שנית. הוּא עמד על החוֹל הלח, סמוּךּ לגלי הים, האהיל בּידוֹ על עֵיניו והבּיט אֶל פּאתי השמַיִים, המַאדימוֹת בּזוֹהר השקיעה. ניגשתּי אֵלָיו ונגעתּי בּשכמוֹ.
– אָה, מיסטר! – הפךְ אֵלי אֶת פּניו הקוֹרנים. – עדיִין לא שבתּ לאמריקה?
– לא, – אָמַרתּי, – אבל היִיתי בּמקרה לפני ימים אחָדים בּנמל יפוֹ וראִיתי אֶת עֶדנה, בּהפליגה בּאנייה לטריאֶסט.
– יוֹדע אני, – אָמַר. – אני הבאתיה הנה מירוּשלים.
– ולָמה לא בּאת אֶל הנמל ללווֹתה?
– ללווֹתה? כּלוּם קרוֹבה אָני?
– כּיצד? – תּמַהתּי עליו. – וכּל הדברים אשר דיבּרתּ אֵליה בּדרךְ?…
– וכי מַה דיבּרתּי אֵליה? – שאָלני והצלקת האדוּמה אשר בּלחיוֹ קדרה פּתאוֹם. – מה? האוּמנם… האוּמנם הבינוֹת?
– הבינוֹתי כּל דיבּוּר, – אָמַרתּי.
רגע הבּיט אֵלי בּגיחוּךְ של מבוּכה, כּנרעש.
– האוּמנם?… נפלא הדבר… לא עלה על דעתּי כּלָל… וּבכן, הבינוֹת הכּל, כּל מַה שפּיטפּטתּי?
– ואני סבוּר היִיתי, שלא פּיטפּטתּ כּלָל.
– פּיטפּטתּי! – אָמַר בּקוֹל עז. וּפתאוֹם תּפס לי בּידי וקרא בּפנים נבהלים: – שמַע־נא, מיסטר, שמַע נא… אִם כּן… אוּלי… הבינה גם היא?
– מי? עֶדנה?
– לא עֶדנה – הנריאֶטה שמה! שם גרמַאני טיפּשי, שאֵינו הוֹלם אוֹתה כּלָל… אבל… אבל… שמַע־נא… אוּלי הבינה גם היא? אִם מבינים עברית בּאמריקה, הלא אֶפשר שמבינים גם בּפראג?…
- לכי לאבדוֹן, עגלָתי, אַתּ וכל אַרבּעת אוֹפניִךְ! ↩
ההרגָשה הראשוֹנה, כּי בּתוֹךְ עמנוּ אנחנוּ יוֹשׁבים, בּאה לָנוּ מן האַכסַניה התּל־אביבית, שסַרנוּ להתאַכסן בּה עם כּניסתנוּ לָעיר.
אַכסַניה זוֹ, קטנה ושוֹקטת, הנשקפת אֶל הים מעל גבעת חוֹל לוֹהטת מצוּיֶנת גם בּבעליה, גם בּאוֹרחיה המתאַכסנים בּה. בּעל־האַכסניה הוּא אֶחד “משלָנוּ”, בּן למשפּחה ציוֹנית ותיקה מיוֹצאֵי יהוּפיץ, סוֹחר וּמַשׂכּיל עברי, שהניח בּרוסיה אֶת עסקיו ונמלט בּעוֹר שיניו לאֶרץ־ישׂראֵל. אוֹרחי האַכסַניה אַף הם רוּבּם מאַנשי שלוֹמנוּ: סוֹפרים ועיתּוֹנאִים, עסקנים ציוֹניִים, רברנדים מתּיירי אַמריקה, פּרוֹפיסוֹרים יהוּדים מגרמַאניה. האַוירה מסביב לשוּלחָן הכּשר נוֹחָה וּנעימה, אַוירה משפּחתּית, והדבר המַפליא אֶת העיִן הוּא זה, שהכּשרוּת אֵינה פּוֹגמת פּגימה כּל־שהיא בּנקיוֹן וּבטעם הטוֹב, השרוּיִים בּחדר־האוֹכל. וּביוֹתר יִגדל הפּלא, שבּעל־האַכסניה עצמוֹ לא הביא אָמנוּת זוֹ של פּוּנדקים בּירוּשה מבּית־אָביו בּיהוּפּיץ, אֶלָא קיבּל אוֹתה “בּרוּחַ־הקוֹדש” כּאן, בּמקוֹמוֹ החָדש, – ואַף־על־פּי־כן הריהוּ שׂבע־רצוֹן מתּפקידוֹ זה, ממַלא אוֹתוֹ בּדייקנוּת וּבקפּדנוּת, שוֹקד עליו בּלב ונפש וּמַעלהוּ למַדריגה עֶליוֹנה של עבוֹדה לאוּמית וקידוּש השם. הוּא עצמוֹ בּיאֵר לי אֶת כּל העניין בּאֵר היטב, בּטיילוֹ עמי ארוּכּוֹת לפני מלוֹנוֹ על שׂפת הים:
– כּשיצאתי סוֹף־כּל־סוֹף נקי מצרוֹתי, זה ממוֹני, וּבאתי להשתּקע בּאֶרץ־יִשׂראֵל כּמעט בּידיִים ריקוֹת, אָמַרתּי לנַפשי: וּבכן, תּם ונשלָם, שבח לאֵל בּוֹרא עוֹלָם! עכשיו הגיעה שעתי להיוָלד שנית ולהיוֹת אָדם חָדש. בּאֶרץ־יִשׂראֵל שוּב אֵין בּוּרסה, אֵין קרישצאטיק, אֵין בּתּי־חרוֹשת לסוּכּר – אֵין כּאן, כּמו שאוֹמר מנַחם־מנדל מיוּדעֵנוּ, “ניירוֹת”, “עפרוֹת זהב”, “עוֹלים ויוֹרדִים”, “הךְ העֵץ וּשלח המַימה”… בּאֶרץ־יִשׂראֵל חַייב יהוּדי להיוֹת חָלוּץ! חָלוּץ כּיצד? תֹּאמר, אֶלבּש חוּלצה, אקצר בּמכנסַיִים ואֶכּנס לחַיֵי קוֹמוּנה? הרי אֵין זה לא לפי מַעמדי ולא לפי שנוֹתי. כּבר זקנתּי מהיוֹת חָלוּץ בּקבוּצה. שבתּי ואָמַרתּי אֶל לבּי: הבה אֶהיֶה חָלוּץ בּפני עצמי, בּלא קבוּצה וּבלא כּוונוֹת קוֹמוּניסטיוֹת. הבה אֶפתּח מלוֹן. כּי המלוֹן, עליךָ לָדעת, אַף הוּא מוֹסד חלוּצי הוּא, אֵינוֹ נוֹפל בּעֶרכּוֹ מכּל מוֹסדוֹתינוּ החלוּציים בּאָרץ. הלא אַדיר חפצנוּ הוּא למשוֹךְ אֵלינוּ בּחַכּה, כּכל האֶפשר, יהוּדים רבּים מחוּץ לָאָרץ: יבוֹאוּ הנבלים לכאן, יִראוּ אֶת חמדת האָרץ ויעמדוּ על טיבה – אוּלי יִוָלד גם בּלבּם החשק להיאָחז בּה. ואֶת השליחוּת הזאת יכוֹל לקיֶים רק המלוֹן. המלוֹן הוּא העוֹשׂה פּירסוּם לָאָרץ – אִם לטוֹבה אוֹ לרעה. הרוֹשם הראשוֹן ממקוֹם חָדש קוֹלט האוֹרח קוֹדם כּל בּמלוֹן. מצא האוֹרח מלוֹן הגוּן, נאֶה ונוֹחַ, נקי ונעים, שבּעליו מַסבּירים לוֹ פּנים ואֵינם אָצים להתעשר ממנוּ – הריהוּ יוֹצא לרחוֹבה של עיר מתּוֹךְ דעה זחוּחָה ולב טוֹב, כּוּלוֹ נרגָע מטילטוּל הדרךְ, והוּא רוֹאֶה בּעֵיניו רק אֶת חן המקוֹם ויוֹשביו. נזדמן לוֹ לָאוֹרחַ מלוֹן שאֵינוֹ מהוּגָן – מיד הוּא מַתחיל להתקצף וּלהתמַרמר וּלעקם אֶת חוֹטמוֹ על כּל אשר לפניו, חוֹשב מַשבוֹת להימלט על נַפשו, וכל מַה שמַראִים לוֹ בּמקוֹם החָדש פּיגוּל הוּא לוֹ, לא יירצה. המלוֹן, ידידי היקר, משמש בּבוּאָה לָאָרץ, וּתעוּדתי היא פּה להבליט לעיני התּייר בּבבוּאָה שקוּפה אֵת כּל הטוֹב והנעים, שיֵש בּידנוּ לסַפּק לוֹ. בּבית־אַבּא, עליךָ להבין מעצמךָ, לא לָמַדתּי אֶת חָכמַת הפּוּנדקים. ואוּלָם כּל ימַי רגיל היִיתי בּנסיעוֹת, כּמה וכמה פּעמים עברתי גם בּחוּץ לָאָרץ, ותמיד בּיקשתּי לי אֶת הטוֹב והמשוּבּח שבּמלוֹנוֹת. ואשר בּיקשתּי לפנים לעצמי – אוֹתוֹ אני נוֹתן היוֹם לאוֹרחָי. זה חלקי החלוּצי בּבניינה של אֶרץ־יִשׂראֵל. אִם חפצי עוֹלה בּידי, אוֹ אוּלי להיפךְ – הדבר הזה שוּב אֵינוֹ מענייננוּ…
חַייב אני להוֹדוֹת, כּי בּעל־האַכסניה שלָנוּ אֵינו נאֶה דוֹרש בּלבד. האִיש הזה אֵינוֹ יוֹדע מנוּחָה בּיוֹם ואֵינו יוֹדע שינה בּלָילָה. כּל היוֹם, למן עלוֹת השחר, הריהוּ כּרוּךְ אַחַר אוֹרחָיו, אֵינוֹ זז מהם אַף כּדי פּסיעה קלה, טוֹרח וּמטפּל בּהם יוֹתר משהוּא מטפּל בּאִשתּוֹ וּבניו, שוֹמר אֵת כּל צעדיהם, חָרד ודוֹאֵג לכל מַחסוֹרם לא כּאָב, אֶלָא כּאֵם לילָדיה, עוֹסק בּשבילָם עם העֶגלוֹנים, עם החנוָנים, עם הסַנדלָר, עם הכּוֹבסת, מוֹליךְ אֶת ילדיהם לבית־הספר, נוֹזף בּהם על שאֵינם אוֹכלים די־צרכּם, אֵינוֹ עוֹלה על משכּבוֹ לישוֹן בּטרם יעלוּ כּוּלָם על משכּבם, ממַשמש להם אֶת הדוֹפק בּשעת חָליים, מוֹדד חוּמם, רץ לבית־המרקחת להביא להם שמן־קיק, מתרוֹצץ בּעיר דחוּף וּמבוֹהל לבקש להם דירוֹת… בּמשךְ שבוּע ימים לא נח ולא שקט עד אשר גירש אֵת כּל אוֹרחָיו ממלוֹנוֹ – לכוּלָם מצא בּעיר דירוֹת טוֹבוֹת ונוֹחוֹת, והוּא עצמוֹ נשאַר לבדוֹ עם חדריו הריקים.
– אֵין בּכך כּלוּם! – הריהוּ מתנַצל לפנַי. – הנה מַפליגוֹת והוֹלכוֹת לכאן אניוֹת מטריאֶסט, ממַארסיל, מקוֹנסטאנצה – ויבוֹאוּ, אִם יִרצה השם, אוֹרחים אחרים תּחתּיהם.
וכאשר ניבּא כּן היה. בּאוּ אניוֹת מטריאֶסט, ממַארסיל וּמקוֹנסטאנצה – וּבמלוֹן היתה שוּב תּנוּעה: בּעל־האַכסַניה שלָנוּ לא ישן בּלילוֹת, חָרד ודאַג לכל אֶחָד מן האוֹרחים החדשים כּאֵם לילָדיה, רץ אֶל בּית־המרקחת להביא להם שמן־קיק, התרוֹצץ בּעיר דחוּף וּמבוֹהל לבקש להם דירוֹת. גם לָנוּ הוּא מבקש דירה – דירה מיוּחדת בּמינה, אשר אִם נשתּקע בּה, שכוֹחַ נשכּח אֶת אמריקה ואֶת ניוּ־יוֹרק עד העוֹלָם! לפי־שעה הוּא דוֹרש ממני שׂכר סַרסרוּת – סיגָרייה אַחַת ליוֹם, שהוּא חוֹצה לשני חצאִים: החצי האֶחָד לאַחַר ארוּחַת־הצהריִים והחצי השני לאַחַר ארוּחַת־העֶרב. ורק תּנַאי הוּא מַתנה עמי, לבל יִוָדע הדבר לאִשתּוֹ. אָסוּר לוֹ לעשן. העישוּן סַם־המות הוּא לוֹ. כּל־כּךְ לָמה? משוּם העצבים. מנַיִין לוֹ עצבים? מן האוֹרחים. אֵינוֹ ישן בּלילוֹת – נגזלה שנתוֹ ממנוּ. כּשהוּא עוֹלה על משכּבוֹ, אֵין הוּא בּטוּחַ כּל־צרכּו, אִם כּל אֶחָד מאוֹרחָיו מַרגיש אֶת עצמוֹ בּחַדרוֹ כּתיקוּנוֹ, כּשם שהוּא צריךְ להרגיש בּאֶרץ־יִשׂראֵל. בּלילה הלא כּל החדרים סגוּרים וּנעוּלים, הדלָתוֹת נשקפוֹת אֶל הפּרוֹזדוֹר דוֹממוֹת וּמַחרישוֹת – מי יוֹדע, מה הן המַחשבוֹת על אֶרץ־יִשׂראֵל, המתרחשוֹת שם בּלב כּל אֶחָד מאוֹרחָיו בּסתר חַדרו, מאחוֹרי הדלת והמזוּזה?… הנה סר אֶתמוֹל להתאַכסן אֶצלוֹ זוּג זקן מבּלגייה, אִיש ואִשתּוֹ, עשירים מוּפלָגים. אָמרוּ עליהם, שבּאוּ לכאן לקנוֹת כּמה וכמה מאוֹת דוּנם קרקע ולָטעת פּרדס לעֵת זקנתם. אִם כּן, הלא טוֹב הדבר ויפה מאוֹד! אֶל יהוּדים כּאֵלה התפּלָלנוּ!… עמד ונתן להם אֶת הטוֹב שבּחדרים. ינוּחוּ להם הזקנים ויחליצוּ עצמוֹתיהם, למַען יוּכלוּ מחר לסַיֵיר מתּוֹךְ דעה צלוּלָה אֶת הפּרדסים הנהדרים בּסביבוֹת פּתח־תּקוָה וּרחוֹבוֹת. מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא? התלקטוּ בּלילה על הגָג, דווקא ממַעל לחַלוֹנוֹ של הזוּג הזקן, כּאִילוּ על אַפּוֹ ועל חמתוֹ, חתוּלים הרבּה מכּל קצוֹת תּל־אָביב וערכוּ שם קוֹנצרט. כּמעט נטרפה דעתּו עליו מרוֹב צער! הגע בּעצמךָ: אנשים זקנים, אִיש ואִשתּוֹ, בּאוּ מבּלגייה לאֶרץ־יִשׂראֵל לָטעת פּרדסים, והרי קבּלת־הפּנים הראשוֹנה בּאָרץ עוֹרכים להם חתוּלים! והיכן? דווקא בּמלוֹנוֹ!… לבסוֹף, כּששאַל בּבּוֹקר אֶת הזוּג הזקן על־דבר החתוּלים, נתגלָה, כּי הלָלוּ אֵינם יוֹדעים בּמה הוּא סח, לא שמעוּ אַף פּעם קוֹל חתוּלים, תּרדמַת־אלוֹהים נפלה עליהם וישנוּ כּל הלילה שנַת הרוּגים… מכּיוָן שכּךְ, תּוֹדה לָאֵל, אֶבן־מַעמסה נגוֹלָה מעל לבּוֹ… אבל הוּא לא ישן כּל הלילה… אמוֹר מעתּה: היֵש לוֹ אֵיפוֹא צדקה לחוּש בּעצבים?…
אוֹ הנה, למשל, לפני ימים מוּעטים בּא אֶל מלוֹנוֹ מלוּמד אֶחָד גרמַאני, יהוּדי כּמוּבן, שמקצוֹעוֹ בּסטאטיסטקה. רוֹצה הוּא לחקוֹר כּאן אֶת שלשלת היוֹחסין של שבט הערביִים וּלהתחַקוֹת על שרשם: לָדעת אֶת התיחסוּתם לבתּי־אבוֹתם ואֶת מספרם המדוּייק. גָרמוּ העווֹנוֹת וַאחָזתּוּ נַזלת בּעוֹדנוּ בּאנייה, והפּרוֹפיסוֹר נכנַס לאֶרץ־יִשׂראֵל בּחוֹטם אָדוֹם וּבעֵינַיִים דוֹמעוֹת. מיד הבטיח לוֹ, שכּאן, בּאֶרץ־יִשׂראֵל תּסתּלק ממנוּ הנַזלת כּהרף־עיִן, בּמשךְ יוֹם אֶחָד. וכי קלה בעֵיניךָ שמש־מַרפּא זוֹ של אֶרץ־יִשׂראֵל!… כּסבוּר אַתּה, שהניחוּ לוֹ לעמוֹד בּדיבּוּרוֹ? הנה כּבר עברוּ, בּרוּךְ השם, לא יוֹם ולא יוֹמַיִים, אֶלָא שלוֹשה ימים ולילה אֶחָד, והנַזלת של הפּרוֹפיסוֹר הגרמַאני בּעֵינה עוֹמדת. ולא עוֹד, אֶלָא שכּאן החליפה כּוֹחַ והתלקחה בּיֶתר שׂאֵת וּביֶתר עז! מתעטש הוּא, הפּרוֹפיסוֹר עלוּב־הנפש, כּל־כּךְ, עד כּי יֶחרד הבּיִת וינוּעוּ הכּתלים! ודווקא בּאֶרץ־יִשׂראֵל – מי פּילל למשלחת רעה כּזאת?… בּכל חצי שעה הריהוּ דוֹפק על דלתּוֹ של הגרמַאני ושוֹאלוֹ: “נוּן, האֶר פּרוֹפיסוֹר, עד היכן הגיע מַר בּנַזלתּוֹ?” הלָה מציץ בּו בּעֵינַיִים מלאוֹת דם, מניע ידוֹ בּכעס ועוֹנה לעוּמתוֹ בּעיטוּש מַחריד־לב. עגמת־נפש כּזאת!…
אוֹ נקח־נא, דרךְ משל, אֶת הראבּיי האמריקאִי בּעל המשקפיִים הגדוֹלים והעגוּלים והפּנים הזוֹעפים, זה שבּא לכאן שבוּעוֹת אחָדים מאַחַד המקוֹמוֹת אשר בּסביבוֹת שיקאגוֹ אוֹ בּוֹסטוֹן – אֵין הוּא בּקי בּיוֹתר בּגיאוגרפיה האמריקאִית. אוֹתוֹ ראבּיי מתרעֵם כּל הזמַן, שמדבּרים בּאֶרץ־יִשׂראֵל עברית בּהברה הספרדית דווקא. רוֹאֶה הוּא אֶת הדבר הזה כּפגיעה ישרה בּכבוֹדוֹ. בּני אֶרץ־יִשׂראֵל מתכּוונים בּזה רק להרעימוֹ. אוֹמר הוּא: בּילדוּתוֹ לָמֵד גמרא בּישיבה ליטאִית, בּנַערוּתוֹ הגה בּחָכמַת יִשׂראֵל בּסמינאריוֹן אמריקאִי, ואֶפשר שידיעתוֹ בּלשוֹן־הקוֹדש אֵינה נוֹפלת מזוֹ של הצבּרים התּל־אביביִים – וּלבסוֹף אֵינוֹ מבין דבר מכּל מַה שמדבּרים אֵלָיו פּה! כּוּלָם נדבּרוּ כּאן בּיניהם לעשׂוֹתוֹ עם־האָרץ! אפילוּ בּבית־המדרש הגָדוֹל מתפּללים כּאן בּהברה הספרדית, ואפילוּ הבדלה מַבדילים כּאן בּהברה זוֹ – מַה טעם יֶש לָה לאוֹתה תּפילה וּלאוֹתה הבדלה?… אֶל מי בּא הראבּיי בּטענוֹת אֵלוּ? הוה אוֹמר: אֶל בּעל־האַכסַניה! אָמנם חַייב בּעל־האַכסַניה לתרץ אֵת כּל הקוּשיוֹת והאִיבּעיוֹת. ואוּלָם בּפּעם הזאת לא יוֹעילוּ לוֹ להראבּיי טענוֹתיו. הדיבּוּר העברי עיקר גָדוֹל הוּא, כּאֶרץ־יִשׂראֵל עצמה. היוֹם לא מצאה ההברה הספרדית חן בּעֵיניו, מחר לא יִשׂא גם העֵמק חן וָחסד לפניו – מוּטב שיֵלךְ וישוּב לשיקאגוֹ אוֹ לבוֹסטוֹן. כּבר כּשל כּוֹחוֹ לדיֵין וּלהתווכּח עמוֹ! ואַף־על־פּי־כן לּבּוֹ לא ינוּחַ!…
אוֹ מַה בּעֵיניךָ, דרךְ משל, האִשה האמריקאִית עם בּתּה, בּחוּרה בּת שמוֹנה־עֶשׂרה? בּעל האִשה, חָבר לפוֹעלי־ציוֹן, אַף הוּא מסתּמא שיקאגואִי אוֹ בּוֹסטוֹני, אוֹ אֶפשר שהוּא יוֹשב בפילאדלפיה, – אֵין הוּא בּקי בּיוֹתר בּגיאוֹגרפיה האמריקאִית – שלח אֶת שתּיהן לפניו, שתּתאַקלמנה בּאֶרץ־יִשׂראֵל, עד אשר ימכּוֹר שם בּבוֹסטוֹן אֶת חנוּת־המַכּוֹלת ואֶת האַבטוֹמוֹבּיל אשר לוֹ ויבוֹא אַף הוּא אַחריהן לקנוֹת כּאן פּרדס קטן למחיתם. ולָמה נזדרז כּל־כּךְ לשלוֹחַ אֶת משפּחתּוֹ? הכּל בּשל הבּחוּרה, זוֹ בּתּם היחידה. יוֹשבים הם שם, לפי דברי האִשה, בּפינה נידחת, בּעיר שכּוּלָה גוֹיִים, הבּחוּרה כּבר גָמרה לימוּדיה בּבית־הספר, צעירים הגוּנים מבּני יִשׂראֵל אֵין בּמקוֹם ההוּא, רק שקצים ושיקצוֹת – והרי יש לָחוֹש לסַכּנה… אבל מה הוֹעילוּ בּתקנתם – והבּחוּרה רוֹאָה אֶת עצמה בּתל־אָביב כּנכרייה. עלוּבת־נפש זוֹ השיעמוּם אוֹכל אוֹתה בּכל פּה. שוֹכבת היא כּל הימים סגוּרה בּחדר המלוֹן, כּוֹבשת פּניה בּכּר וּבוֹכה. על מַה תּבכּה? אֵין לבּה לפלשׂתּין. מַה טעם? אֵין כּאן בּשבילָה תּמוּנוֹת בּקוֹלנוֹע. אֵת כּל תּמוּנוֹת הקוֹלנוֹע, שנוֹתנים פּה בּתל־אָביב, כּבר ראתה בּעיר־מוֹלדתּה בּאמריקה, לפני שנה ולפני שנתיִים. העניין המַעציב הזה נוֹגע עד עוֹמק לבּוֹ של בּעל־האַכסַניה שלָנוּ. מתייחד הוּא עם האִשה המדוּכּאָה, אֵם הבּת היחידה, בּפינה מוּצנַעת בּחדר־האוֹכל, משדלָה בּדברים וּמנַחמה. תּשב־נא בּתּה הנַערה בּתל־אָביב עוֹד חצי שנה ותמתּין – מוּבטח לָה שיביאוּ לכאן גם תּמוּנוֹת חדשוֹת. הוּא ערב לכךְ! הלא סוֹף־כּל־סוֹף יגיע קצן של התּמוּנוֹת הישנוֹת – לא לעוֹלָם יציגוּן לפני הקהל!… ואוּלָם האִשה האמריקאִית ממאֶנת להתנַחם: הילדה מתגוֹללת זה ימים אחָדים בּמיטתה וּבוֹכה, כּי רוֹצה היא לָשוּב הבּיתה. בּעל־האַכסַניה שלָנוּ מגָרד בּאֶצבּעוֹתיו אֶת קרחתּוֹ הערוּמה, המַבהיקה: רע המַעשׂה! אֵין עֵצה אַחרת בּלתּי־אִם לָלכת אֶל בּעלי הקוֹלנוֹע ולשפּוֹךְ אֵת כּל חמתוֹ על ראשם. לָמה בּאמת נהגוּ מנהג משוּנה זה לפטם אֶת הקהל בּתמוּנוֹת ישנוֹת, שכּבר היוּ לגוֹעל־נפש? הלא סוֹפם שיגָרשוּ מאֶרץ־יִשׂראֵל אֵת כּל הבּחוּרוֹת האמריקאִיות!…
והנה עוֹד אִשה אמריקאִית, ורק זוֹ שוּב אֵין לָה בּת בּוֹגרת, אֶלָא שני ילָדים קטנים, יֶלד וילדה. והרי הילדה תּינוֹקת נוֹחָה וּשקטה, משתּעשעת כּל היוֹם בּיחידוּת מאחוֹרי המלוֹן, בּחוֹל הלוֹהט, ורק היֶלד, זה הבּוֹי האמריקאִי הקטן, אֵין טבעוֹ טבע־ילָדים כּלָל – שד משחת הוּא, מַזיק לכל דבר, מחַבּל קטן, אֵש אוֹכלה! מדי פּעם בּפעם הוּא רץ אֶל הים, זוֹרק שם אבנים על הערביִים, המתנוֹעעים על דבּשוֹת הגמַלים הגבוֹהים, הצוֹעדים אַט בּחוֹל, צוֹעֵק אליהם אַנגלית בּפנים נלהבים, מחָרף אוֹתם בּכל מיני חירוּפים. בּמשךְ השבוּע, שהוּא יוֹשב בּאֶרץ־יִשׂראֵל, כּבר לָמַד גם עברית, וראשית כּל – אֶת המלים החריפוֹת. צוֹעֵק הוּא אֶל כּל עוֹבר וָשב לפני המלוֹן: “לךְ לעזאזל!” בּחדר־מלוֹנם היתה תּלוּיה תּמוּנתוֹ של הרצל; עמד והוֹרידה מעל הקיר בּהטחת מַקל, עקר אוֹתה מתּוֹךְ המסגרת וחָתךְ בּמספריִים את זקנוֹ של הרצל – רוֹצה היה “לָתת לוֹ שייוו”, כּלוֹמַר, לגלח לוֹ אֶת זקנוֹ. אִמוֹ קנתה לוֹ וויֶלוֹסיפּד בּן שלוֹשה אוֹפנים; מיד עמד ושיבּר אוֹפן אֶחָד – חָפץ הוּא בּוויֶלוֹסיפּד בּן שני אוֹפנים דווקא. אִמוֹ מתענית תּחת ידוֹ וּמַר לָה מר. קוֹבלת היא על בּעלה, ששילח אוֹתה לאֶרץ־יִשׂראֵל עם יֶלד פּרוּע כּמוֹתוֹ, המקצר אֶת ימיה. לא תּוּכל עוֹד לָשׂאת לבדה אֶת טרחו וּמַשׂאוֹ – מוּכרחת היא לָשוּב הבּיתה!… בּעל־האַכסַניה שלָנוּ כּוּלוֹ כּנדהם: הכיצד? כּל־כּךְ מהרה תּשוּב הבּיתה? הלא בּעלָה מכין אֶת עצמוֹ לָבוֹא לכאן! מנַסה הוּא להטיף מוּסר ליֶלד, אַךְ זה אֵינוֹ מַניחַ לוֹ לפצוֹת פה. צוֹעֵק הוּא אֵליו: “לךְ לעזאזל!”… עד שבּאה האִשה בּאַחַד הבּקרים אֶל בּעל־האַכסַניה, כּוּלָה מתמוֹגגת בּדמעוֹת, הביאה אֵליו אֶת היֶלד והפּילה תּחינתה לפניו, כּי ישלשל לקטן אֶת מכנסיו וילקה אוֹתוֹ. ואוּלָם תּפקיד חָדש זה לא נתקבּל כּלָל על דעתּוֹ של בּעל־האַכסַניה הטוֹב שלָנוּ. אֵיךְ יקוּם פּתאוֹם להלקוֹת יֶלד שאֵינוֹ שלוֹ – והוּא אֵינוֹ יוֹדע עד היוֹם, כּיצד מַלקין? מעוֹלָם לא הלקה אוֹתוֹ אָביו, וּמעוֹלָם לא הלקה הוּא אֶת בּניו. נכוֹן הוֹא לעשׂוֹת למַען אֶרץ־יִשׂראֵל כּל אשר תּדרשוּ ממנוּ, ואפילוּ למַעלָה מכּוֹחוֹתיו – ורק לא להלקוֹת!…
בּימים הראשוֹנים, כּשבּאתי מאמריקה להשתּקע בּאֶרץ־יִשׂראֵל, היִיתי שוֹמע מפּי אַנשי היִישוּב טענה נמרצה: “היכן הוּא הנוֹער היהוּדי מאמריקה? מַדוּע אֵין אָנוּ רוֹאִים עדיִין פּני חלוּצים אמריקאִים? בּאִים מאמריקה להתיישב אִתּנוּ רק הנמוּשוֹת, אִם זקנים שנפטרוּ מעֶסקיהם, הרוֹצים ליהנוֹת בּעוֹלָם הזה מחלקם המוּכן להם לָעוֹלָם הבּא, אוֹ לכל היוֹתר אנשים בּחצי ימיהם – כּל אֵלה שטיפּחוּ בּלבּם את מַשׂא־הנפש הציוֹני זה שנים רבּוֹת, למן ימי־נעוּריהם בּאַרצוֹ מוֹלדתּם הישנה. הלָלוּ, לכאוֹרה, עשׂוּ את עלייתם לאֶרץ־ישׂראֵל דרךְ אמריקה, אֶלָא שהעלייה אָרכה עשׂרוֹת בּשנים. ואוּלָם אַיים בּניהם של אֵלוּ, ילידי אמריקה עצמה? מַדוּע נפקד מקוֹמה של הצעירה בּימים הטוֹבים ההם, ימי הרעש של החלוּציוּת, עֵת זרמוּ אֵלינוּ מכּל פּנוֹת אֵירוֹפּה מַחנוֹת צעירים, פּוֹעלים ותלמידי האוּניברסיטוֹת, בּחוּרים וּבחוּרוֹת, כּוּלָם דוֹלקים בּאֵש־הקוֹדש של תּקוּמה והתחַדשוּת, כּוּלָם נכוֹנים להערוֹת את חַיֵיהם הצעירים אל חיק האדמה השוֹממה והיקרה? בּתוֹךְ הזרם השוֹטף ההוּא לא ראִינוּ כּלָל אֶת ה’בּוֹיס' האמריקאִים שלָכם, לא בּעֶצם התּקוּפה ההיא ולא בּימים הבּאִים אחריה!”… ויֵש שהיוּ מנַסחים טענה זוֹ עצמה בּנוֹסַח אַחר, שתּהא בּטוּחָה מראש מכּל מיני תּירוּצים: “אָמנם כּן, טעמוֹ של דבר ידענוּ גם אָנוּ. חַיִים אַתּם שם חַיִים טוֹבים וּנעימים ונַחלתכם שפרה עליכם, בּלא עֵין־הרע. הפּרנסה מצוּיה וּפוֹגרוֹמים אֵינם. האוּניברסיטוֹת פּתוּחוֹת ושערי האָרץ סגוּרים… ואַף־על־פּי־כן! הלא סיפּרוּ לָנוּ נסים ונפלָאוֹת על בּניכם ילידי אמריקה, כּי חוּנכוּ שם אֶצלכם בּרוּחַ הספּוֹרט השוֹאֵף לגבוּרה והאוואנטוּרה האמריקאִית הנוֹעזה, – ולָמה אֵיפוֹא לא תּפעם, לכל הפּחוֹת, רוּחַ זוֹ לקראת חזיוֹן צעיר וּמַרהיב־לב, כּתּנוּעה החלוּצית? היִיתּכן, כּי בּתוֹךְ מאוֹת אַלפי היהוּדים הצעירים בּאמריקה לא יִימצא אַף מיעוּט קטן, אשר יוּצת בּאֵש הגבוּרה הצעירה של קידוּש־השם, שנֹאחזוּ בּה כּמה וכמה סיעוֹת מקרוֹביהם בּני־עמם בּעוֹלָם הישן? כּשנכנסה אמריקה למלחמת־העוֹלָם, הלא הוֹציא הנוֹער הספּוֹרטי האמריקאִי מקרבּוֹ צעירים תּמימים ואַמיצי־לב, שהתנַדבוּ לחָרף את נַפשם בּעד ‘הצלת הדימוֹקראטיה’ בּאַרצוֹת אֵירוֹפּה, – אַיים אֵיפוֹא צעיריכם היהוּדים התּמימים, אשר יִתלהבוּ לוּא מתּוֹךְ רוּחַ ספּוֹרטית בּלבד למַראֵה המפעל הצעיר והנוֹעז, המתרחש בּאֶרץ־החלוּצים? אוֹ אֶפשר בּניכם הצעירים בּאמריקה אֵינם תּמימים ואֵינם ספּוֹרטיִים כּלָל, אֶלָא אַף הם חדוּרים רוּחַ החָמריוּת היבשה והמַעשׂיוּת המחוּשבת – כּמוֹהם כּאבוֹתיהם וכאבוֹת אבוֹתיהם, ילידי העוֹני של הגָלוּת?”
טענוֹת חריפוֹת אֵלוּ וכיוֹצא בּאֵלוּ אַתּה רגיל לשמוֹע בּחוּגי האִינטליגנציה האֶרץ־יִשׂראֵלית, והתּשוּבה היחידה, שיֵש בּידךָ להשיב עליהן, הרי היא זוֹ: כּי לעֵת־עתּה עדיִין מוּקדם הדבר מטפּל בּו. הנוֹער היהוּדי האמריקאִי, כּיהדוּת האמריקאִית כּולָה, עוֹדנוּ בּאִבּוֹ, בּריה רכּה ורוֹפפת, שעדיִין לא עמדה על דעתּה. בּן האִימיגראנט היהוּדי בּאַרצוֹת־הבּרית עדיִין לא שׂבע כּל־צרכּו את חמדת האִידיאל הנקרא “אמריקה”, שיהא לבּוֹ פּנוּי לאִידיאלים אחרים, ואפילוּ אֵלה מַרהיבים את העיִן מרחוֹק בּאוֹר־קסם מוּפלָא. צריכים אָנוּ להתאַזר בּסַבלנוּת וּלהאריךְ רוּחַ לניצנים ירוּקים אֵלה, היוֹנקים עדיִין בּכל פּה את הלשד השמן והמתוֹק של אַדמַת אמריקה הצעירה. מי יוֹדע – אוּלי נכוֹנים ימים אחרים גם לנוֹער זה, לאַחַר שישקיט רעבוֹנוֹ, אשר נחל מאבוֹתיו האִימגראנטים, לאַחַר שיֹאכל ויִשׂבּע וטוּב אמריקה יֵצא מאַפּוֹ?
ואַף־על־פּי־כן, גם בּימינוּ אֵלה כּבר נראוּ בּאָרץ הסנוּניוֹת הראשוֹנוֹת של הנוֹער היהוּדי האמריקאִי. אָמנם בּשׂדוֹת העֵמק, ליד מכוֹנַת־החרישה וּמכוֹנַת־הדישה, אֵינךָ מוֹצא עדיִין אֶת ילדי אמריקה, ואוּלָם כּנגד זה אַתּה פּוֹגש אוֹתם בּחבוּרוֹת קטנוֹת, נערים וּנערוֹת יחד, כּשהם מסוּבּים לשוּלחָן בּמלוֹן תּל־אביבי אוֹ ירוּשלמי, אוֹ כּשהם טסים בּאַבטוֹמוֹבּילים בּדרךְ המתפּתּלת מיפוֹ לירוּשלים, אוֹ כּשהם מטיילים בּעוֹנַת־הרחיצה על שׂפת הים בּתל־אָביב, אדוּמי־פנים וּשזוּפי־גו, הנערים בּמכנסי־חלָציִים קצרים עד לטבּוּרם, והנערוֹת בּפידשמוֹת־משי צבעוֹניוֹת, המַכּוֹת את עֵיניהם של בּחוּרי הארץ הצבּרים בסַנורים. הלָלוּ – רוּבּם פּרחי התּנוּעה הציוֹנית בּאמריקה, שבּאוּ לראוֹת “אֶת כּל העניין כּוּלוֹ” בּעֵיניהם, וּמיעוּטם ילדי המַעמד האָמיד, שאַחרי גָמרם את חוֹק־לימוּדם בּקוֹליֶג האמריקאִי יצאוּ לָזוּן עֵיניהם בּיפיפוּתה של אֵירוֹפּה העתּיקה וסרוּ בּדרכּם גם לאֶרץ־יִשׂראֵל – זוֹ האָרץ, שבּשמה נתבּעים אבוֹתיהם ודוֹדיהם העשירים לקרנוֹת הציוֹניוֹת. ויֵש שאֶחָד מאֵלה הוּא נַער היוֹדע למשוֹךְ בּשבט סוֹפר, והרי הוּא חוֹזר לבית אָביו, כּוּלוֹ מלא וגָדוּש רשמים נפלָאִים, יוֹשב וּמַעלה על הכּתב וּמַדפּיס בּספר אֶת פּרשת תּיוּרוֹ הנפלָא בּאֶרץ־האָבוֹת הנפלָאָה של אַבּא, שר שיר־תּשבּחוֹת לחַיֵי החלוּצים הנפלָאִים בּעֵמק הנפלָא בּמליצוֹת שקספּיריוֹת נשׂגָבוֹת – וכל זה נשמע לָאוֹזן מתּוֹךְ אוֹתה תּמימוּת נחמדה, שבּה דרש לפני שנים מוּעטוֹת את דרשת בּר־המצוָה שלוֹ בּ“היכל” הנהדר, אשר בּנוּ אִימיגרנטי רוּסיה וגָליציה המתעשרים על יסוֹדוֹת דתיִים משוּתּפים של האוֹרתּוֹדוֹכּסיה והריפוֹרמה האמריקאִית גם יחד.
ויֵש אשר יביא הרוּחַ בּכנפיו לאֶרץ־יִשׂראֵל בּרייה אמריקאִית מיוּחדת בּמינה. על שׂפת הים בּתל־אָביב ניגש אֵלי פעם אַחַת בּחוּר גבה־קוֹמה בּכסוּת־רחץ רטוּבּה וּבפנים רטוּבּים וּמילאנכוֹליים והציג אֶת עצמוֹ לפנַי, כּי ניוּ־יוֹרקי הוּא. לשוֹנוֹ היתה דווקא עברית מהירה, אֶלָא שהמבטא היה מבטא אַנגלי־אמריקאִי והשגיאוֹת היוּ משוּנוֹת כּל־כּךְ, עד כּי הבינוֹתי את דבריו רק לשליש ולרביע. מתּוֹךְ לשוֹן־העילגים החטוּפה נתחַוור לי, כּי הבּחוּר הזה משמש שׂחקן ווֹדיווילי בּתיאַטרוֹן מפוּרסם בּברוֹדוויי אשר בּניוּ־יוֹרק, והוּא גם בּן־אחוֹתוֹ של “כּוכב” יהוּדי הנוֹדע לתהילה על הבּימה האַנגלית. כּיצד נתגלגל וּבא לאֶרץ־יִשׂראל? הדברים ארוּכּים. זה כּבר נמשךְ לבּו לכאן, מזמַן שהלוֹרד בַּאלפוּר והנשׂיא ווילסוֹן נתנו את האָרץ הזאת בּמַתּנה ליהוּדי פּוֹלין; אַךְ לא הגיעה לוֹ הזדמנוּת לכךְ אֶלָא לפני חצי שנה. מתּוֹךְ עבוֹדתוֹ הקשה בּתּיאַטרוֹן נהרסוּ עצביו, והרוֹפאִים שלָחוּהוּ לאִיטליה לָנוּחַ שם וּלהחליף כּוֹחַ. נמלךְ בּדעתּוֹ: אִם לנסיעה, מוּטב שיִסַע לאֶרץ־יִשׂראֵל, שאַקלימה דוֹמה לאַקלימה של אִיטליה, והיא גם אֶרץ היהוּדים. ואָמנם אֵין הוא מתחָרט על מַה שעשׂה: אַוירה של ירוּשלים החלימוֹ והקימוֹ על רגלָיו. ישוֹב ישב שם בּשכוּנה יהוּדית מחוּץ לָעיר, חָלָב וּביצים נתנוּ לוֹ מן המין המשוּבּח, וּבינתיים לָמַד גם לדבּר עברית. לדּבר – אַךְ לא לקרוֹא. לקרוֹא אֵינוֹ יוֹדע גם היוֹם אפילוּ בּסידוּר, אוֹ בּהגָדה – כּבר שכח, כּיצד קראוּ ספר עברי זה בּילדוּתוֹ. בּילדוּתוֹ בּניוּ־יוֹרק לא הלךְ מימיו ל“היבּרוּ סכוּל”. רק אֶל בּית־הכּנסת הלךְ, לשמוֹע תּקיעת שוֹפר, שיש בּה משוּם מַעמד תּיאַטרלי, וגם אֶל התּיאַטרוֹן היהוּדי בּניוּ־יוֹרק, זה שבּסאֶקוֹנד אֶוואֶניוּ, היה הוֹלךְ בּשעת הפּנאי. שם מסַדרים את סדר הפּסח בּאָמנוּת נפלָאָה, לכל פּרטיו ודיקדוּקיו. גם חתוּנה יהוּדית, עם חוּפּה, עם נרוֹת של חנוּכּה, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ, מַציגים שם בּהידוּר רב. אוֹהב הוּא את כּל הדברים האַטראקטיביים האֵלה, השייכים ליהדוּת. אִילו היה עשיר כּדוֹדוֹ, “הכּוֹכב” הבּרוֹדווייאִי, היה בּונה גם בּתל־אָביב תּיאַטרוֹן כּזה. אבל עשיר אֵיננוּ, והוּא עצמוֹ, לצערוֹ הרב, אָנוּס על־פּי החוֹזה לחזוֹר בּקרוֹב לניוּ־יוֹרק, שוּב אֶל הווֹדיוויל, שוּב לרקד וּלבדח את הקהל בּהלָצוֹת…
מתּחילה תּמה היִיתי, ששׂחקן ווֹדיווילי בּתיאַטרוֹן ניוּ־יוֹרקי פּניו עגוּמים, מילאנכוֹליים כּל־כּךְ, וכל העניין נראָה לי חָשוּד בּמקצת. ואוּלָם הלָשוֹן העברית המשוּנה והשגיאוֹת הנוֹראוֹת, שהפכוּ את כּל הדיקדוּק העברי על פּיו, העידוּ כּמאָה עֵדים, כּי הבּחוּר הזה בּחוּר ישר הוּא וּמסַפּר דברים כּהוייתם.
בּין צעירי התּיירים האמריקאִים, הנבוּכים בּאָרץ, נגלוּ בּזמן האַחרוֹן יחידי־סגוּלָה, הנראִים כּחלוּצים גמוּרים לכל דבר – בּמכנסיהם הקצרים, בּחוּלצתם הרוּסית וּבמגבּעת־הקש המדוּלדלת, רחבת־השוּליִים. ורק דרכּם אֵינה עדיִין הדרךְ הקשה של חַבריהם יוֹצאֵי אֵירוֹפּה. אֶחָד ממין חָדש זה נקרה לפנַי כּמה פּעמים בּשבתּי בּאָרץ.
ידוֹע ידעתּיו מניוּ־יוֹרק. הוּא בּא לשם מאַחַת הערים אשר בּמַערב התּיכוֹן של אַרצוֹת־הבּרית – בּחוּר יפה־תוֹאַר, בּעל קוֹמה נאָה וּבעל צוּרה שחַרחוֹרה ונאָה, שהיה מלבּב את כּל רוֹאָיו בּפניו המגחכים בּנעימוּת יהוּדית רכּה וּבעֵיניו המאִירוֹת בּאֵש יהוּדית שחוֹרה ורכּה. ורק בּר־מַזל לא היה. שנים אחָדוֹת התהלךְ בּגרינוויטש־וויליידש, זוֹ שכוּנַת הבּוֹהימה הניוּ־יוֹרקית, כּשהוּא נוֹשׂא בּחוּבּוֹ אַמבּיצוֹת אָמנוּתיוֹת לכל סוּגיהן השוֹנים. בּינתיים נשׂא אִשה מבּנוֹת השכוּנה ההיא, ניתּק על־ידי כּךְ את יִחוּסיו עם בּית הוֹריו האמידים, יוֹצאֵי אוּקראִינה אוֹ הוּנגָרייה (בּבירוּר לא ידע את מוֹצאָם), חַי חַיֵי־רעב עם אִשתּוֹ הצעירה, לָבש בּין בּימי הקיִץ וּבין בּימי החוֹרף כּתוֹנת־פּוֹעלים שחוֹרה, שלא תּהא טעוּנה כּביסה בּכל שבוּע, הציץ בּסַקרנוּת רבּה לבתּי־הקהוָה של הסוֹפרים והשׂחקנים היהוּדים, כּיבּד בּלבּו כּבוֹד גָדוֹל את הסַפרוּת היהוּדית ואת התּיאַטרוֹן היהוּדי, התאַמץ לדבּר אִידית ולא יכוֹל, עד אשר קם בּאַחַד הימים והפליג, הוּא ואִשתּוֹ והיֶלד אשר נוֹלד להם, לאֶרץ יון, מוֹלדת האָמנוּת העתּיקה. לימים, כּשעברתּי את אתוּנא בּדרכּי לאֶרץ־יִשׂראֵל, בּא אל האנייה להקבּיל את פּנַי וּלהראוֹתני את האַקרוֹפּוֹליס ואת שאָר חמוּדוֹת העיר. בּדרךְ טיוּלוֹ אִתי התאוֹנן, כּי בּאתוּנא רע מַצבוֹ מאשר בּניוּ־יוֹרק: נכרי הוּא פּה ליוֹשבי המקוֹם, אֵינוֹ שוֹמע לשוֹנם, זוֹ הלָשוֹן היוָנית, ששׂנא אוֹתה תּכלית שׂנאָה כּבר בּשבתּוֹ על סַפסל הקוֹליֶג, ועם כּל חפצוֹ העז לוַתּר משלוֹ, לא לָמַד כּאן אֶלָא מלה יוָנית אַחַת: “אָחי” – ואוּלָם עדיִין אֵינוֹ יוֹדע, אִם פּירוּשה הוּא “הן”, אוֹ פּירוּשה הוּא “לָאו”. מלבד זאת, הנה העיר עצמה עיר מתה היא, עיר עצוּבה מאוֹד. אֵין בּה סַפרוּת, אֵין תּיאַטרוֹן, והמלח כּאן בּיוֹקר גָדוֹל, לא יִישקל זהב מחירוֹ.
– למה לךָ מלח?
– כּיצד לָמה? לבישוּל! כּל התּבשילים כּאן אֵינם מלוּחים די־צרכּם, לפי שהממשלה היוָנית החכּירה את המלח לבעלי־הממוֹן מחוּץ־לאָרץ בּמוֹנוֹפּולין, והלָלוּ מַעלים אֶת מחירוֹ כּחפצם. ולא התּבשילים בּלבד – כּל העם היוָני חסַר־מלח הוּא. לחינם היללוּ אוֹתוֹ כּל־כּךְ בּהיסטוֹריה. אוּלי כּדאי לוֹ לעזוֹב את אֶרץ היוָנים וּלהפליג לפלשׂתּינה?
את שמע פּלשׂתּינה שמע עד היוֹם רק מעט. אָמנם בּבתּי־הקהוָה של הסוֹפרים היהוּדים בּניוּ־יוֹרק דיבּרוּ לפעמים על ארץ זוֹ, אַךְ מפּני שהדברים נאֶמרוּ בּאִידית, לא תּפס את העניין כּראוּי. עכשיו הוּא רוֹאֶה, כּי פּלשׂתּינה אָמנם עוּבדה היא – אנייה מלאה יהוּדים מַפליגה לשם. אִם כּן, אוּלי כּדאי הדבר גם לפניו, כּי יִסַע לפלשׂתּינה להעיף בּה עיִן ולראוֹת, מַה טיבה של מדינה זוֹ וּמַה מתרחש בּקרבּה?
מקץ חדשים אחָדים ואני בּתל־אָביב, והנה נפתּחָה דלת בּיתי – והבּחוּר כּאן! ניצב הוּא לפנַי בּכוּתּוֹנת אֶרץ־יִשׂראֵלית לבנה, עם צוָארוֹן פּתוּחַ ועם שרווּלים חפוּתים על זרוֹעוֹתיו השׂעירוֹת, וּמגחךְ בּשחוֹר־עֵיניו הרךְ וּבפנים אדוּמים כּדם, צרוּבי־שמש. בּידוֹ האַחַת אוֹחז את צרוֹרוֹ הדל, וּבאַחרת – ספר קטן בּכריכה שחוֹרה.
כּיצד בּא לכאן? עם השכּמת הבּוֹקר הגיע אֶל חוֹף יפוֹ בּאניית־מַשׂא יוָנית קטנה. בּקוֹשי רב נתנוּהוּ פּקידי המקוֹם לָרדת אֶל החוֹף. אִילמלא הפּאספּוֹרט האמריקאִי, שבּוֹ נאמַר, כּי לידתוֹ היתה בּאַרצוֹת הבּרית של אמריקה, כּי עתּה היה בּכל רע. הבּריטים עם קוּריוֹזי הם. כּבשוּ אֶת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ – ואֵינם מַניחים לאִיש להיכּנס לתוֹכוֹ!… פּנה והלךְ ראשית כּל, להתרחץ בּים, שכב שעוֹת אחָדוֹת להנאָתוֹ תּחת להט שמש־המזרח היוֹקדת – וניצלָה בּאִשה. אַךְ אֵין בּכךְ כּלוּם. בּמשךְ שבוּע ימים יפוּג הכּאֵב. בּקיצוּר, הוּא בּא לפלשׂתּינה ורוֹצה להיעשׂוֹת כּאן בּחוּר, כּאוֹתם הבּחוּרים, החוֹרשים פּה את אַבני המקוֹם… כּן, חָלוּץ – לָזה אָמנם נתכּוון. לעבוֹד עבוֹדת־פּרךְ ולבנוֹת את אֶרץ היהוּדים. ואוּלָם קוֹדם כּל עליו לנסוֹע לירוּשלים. רוֹצה הוּא לראוֹת בּעֵיניו את הקבר הקדוֹש של משׁה רבּינוּ.
– כּוונתךָ בּוַדאי לקברוֹ של יֵשוּ?
– גם יֵשוּ קבוּר שם?… לא, רוֹצה הוּא לראוֹת דווקא את קברוֹ של משה. מַה לוֹ וּליֵשוּ?… מה? האוּמנם עדיִין לא חָצבוּ שם קבר למשה? חבל! אבל את ירושלים הוּא משתּוֹקק לראוֹת מכּל מקוֹם. לתכלית זאת קנה בּיפו את הבּיבּלייה הזאת בּלָשוֹן האַנגלית. כּבר לָמַד אוֹתה על שׂפת הים שתּי שעוֹת רצוּפוֹת אַךְ את שם ירוּשלים עדיִין לא מצא בּה. מחַבּר הבּיבּלייה מטפּל רק בּעניינים צדדיים – בּרקיע השמַיִים, בּדגת הים, בּנחָשים… ספר קוּריוֹזי!
כּשליויתיו אֶל האַבטוֹבּוּס ההוֹלךְ לירוּשלים, לא שׂבעוּ עֵיניו לראוֹת אֶת תּל־אָביב וּרחוֹבוֹתיה. בּפני אתוּנא השוֹממה הרי זוֹ עיר הוֹמייה, מלאָה חַיִים וּתנוּעה! וּמלח, כּפי שהוּגד לוֹ, אַף הוּא אֵינוֹ כּאן בּיוֹקר. בּיִיחוּד נוֹחָה דעתּוֹ מן הלָשוֹן הבּיבּלית, השוֹלטת בּכל פּינה שאַתּה פּוֹנה. ורק צר לוֹ, ששמוֹת הרחוֹבוֹת מקוּלקלים גם בּאַנגלית. למי יֵש צוֹרךְ כּאן בּאַנגלית?
– לאֵלוּ שכּמוֹתךָ, – אני אוֹמר לוֹ.
– לי? אני אֶשכּח פּה אֶת הלָשוֹן האַנגלית תּיכף וּמיד! כּעבוֹר חוֹדש ימים אדבּר רק בּיבּלית. הלא אֵין זוֹ הלָשוֹן הטיפּשית של היוָנים!… היוֹדע אַתּה, מה עלה על דעתּי? – הוּא פּוֹנה אֵלי בּגיחוּךְ רךְ של אֵימוּן רב. – כּשבּא אָבי לאמריקה בּימי נעוּריו, קיצר את שם־משפּחתּוֹ וקרא לעצמוֹ “בּיֶל”, כּדי שיהא נשמע לאוֹזן הגוֹיִים כּשם אַנגלי טהוֹר. עכשיו שבּאתי לפלשׂתּינה, הרי יֵש בּידי לָשוּב אל השם העברי הקדמוֹן שלָנוּ. האַף אֵין זאת?
– וּמה היה שם־משפּחתּכם העברי?
– אָמנם שם קשה מאוֹד, אַךְ זוֹכר אני אוֹתוֹ היטב: “בּיֶלוֹציֶרקוֹבסקי”.
לא היוּ חדשים מוּעטים והבּחוּר נראָה שוּב בּביתי – הפעם בּלוית אִשתּו והתּינוֹק, שבּאוּ אֵלָיו זה־עתּה מיוָן. אֶת התּינוֹק נשׂא על זרוֹעוֹתיו, גיחךְ אֵלָיו בּשחוֹר־עֵיניו הרךְ וּבפני־אָב מאוּשרים ודיבּר אֵלָיו רק עברית. התִּינוֹק היה ממין נקבה, אַךְ הוּא דיבּר אֵלָיו בּמין זכר:
– תּגיד שלוֹם לחָבר! תּגיד שלוֹם לחָבר!…
בּקיצוּר, בּא הוּא מאַחַד הקיבּוּצים אשר בּעֵמק, ואֶל הקיבּוּץ ההוּא הוּא מוֹליךְ עתּה את משפּחתּוֹ. ההצלָחָה האִירה לוֹ שם פּנים – הוּא נעשׂה שוּתּף לקוֹמוּנה, חָלוּץ בּין שאָר החלוּצים. עוֹבד הוּא אִתּם כּל עבוֹדה גסה בּשׂדה, אוֹכל לחם עם כּוּלָם על שוּלחָן אֶחָד, מלמד אוֹתם אַנגלית ולוֹמד מפּיהם עברית. וּכבר טעם גם טעם קדחת… ורק זוֹ רעה, שאַנשי הקיבּוּץ עדיִין אֵינם נוֹתנים בּו אֵימוּן רב. שוֹאלים הם אוֹתוֹ בּכל בּוֹקר, אִם כּבר קיבּל מאמריקה כּבלגרמה עם כּסף? כּל האמריקאִים, אוֹמרים הם, בּאִים לכאן לשני שבוּעוֹת, לוֹקקים מעט בּלשוֹנם, אַחַר־כּךְ הם מקבּלים מאמריקה כּבלגראמה עם כּסף, קמים וּמתעלמים מן העיִן – ואֵינם. בּטוּחים הם, כּפי הנראֶה, גם בּוֹ, כּי בּאַחַד הימים יקוּם פּתאוֹם ויֵיעלם. מנַיִין להם בּטחוֹן זה – קשה לוֹ להבין! אנשים טוֹבים הם, החלוּצים הלָלוּ, בּחירי האנוֹשוּת. אֶלָא שנראִים הם לוֹ כּפילוֹסוֹפים יוֹתר מדי. חכמים הם בעֵיניהם מכּל אָדם ונוֹהגים בּעצמם וּבאחרים בּכל חוֹמר הדין.
כּעבוֹר זמַן־מה כּבר פּגשתּי אוֹתוֹ בּחוּצוֹת ירוּשלים.
אָכן אמת הדבר – ירוּשלמי הוּא הפּעם, ירוּשלמי גָמוּר. מתפּלא הוּא לבינתם היתירה של אַנשי העֵמק – מַעמיקים הם לראוֹת ללבב אִיש וָאִיש! קשתה עליו הישיבה בּקיבּוּץ, צר היה לוֹ המקוֹם שם. רוּחוֹ שוֹאֶפת למרחָב – לכל רחבי אֶרץ־יִשׂראֵל. וּבירוּשלים מצא את אשר בּיקשה נַפשוֹ. מלאכתּוֹ פּה מלאכת מוֹרה־דרךְ לתיירים אמריקאִים, מלָאכה שיֵש עמה תּוֹעֶלת גדוֹלָה לעצמוֹ. על־ידי כּךְ לָמַד את ירוּשלים על בּוֹריה. נהירים לוֹ עכשיו שבילי עיר־הקוֹדש הזאת עם כּל מוֹצאֶיה וּמוֹבאֶיה, עם רחוֹבוֹתיה וסימטוֹתיה הנידחוֹת. מכין הוּא את עצמוֹ לכתּוֹב על ירוּשלים ספר שלם, בּיבּליה שלימה. ורק זוֹ רעה, שאֵינו יוֹדע עדיִין כּל־צרכּוֹ את הלָשוֹן העברית, ועל־כּרחוֹ יִכתּוֹב את הבּיבּלייה שלוֹ אַנגלית. בּעברית צריךְ הוּא ללמוֹד קצת דיקדוּק – עדיִין הוּא מערבּב מין בּשאֵינוֹ מינוֹ, זכר בּנקבה. מי הוּא זה, אשר בּדה את המינים הטפּשיים האֵלה? מה תּוֹעֶלת יֵש בּהם לָעוֹלָם?…
לאַחַר הפּרעוֹת בּירוּשלים וּבחברוֹן בּא לתל־אָביב לָנוּחַ מעט על שׂפת הים.
וּבכן, הפּעם הוֹכחנוּ בּעליל לכל העוֹלָם כּוּלוֹ, כּי אֶרץ־יִשׂראֵל שלָנוּ היא! קנינוּ אוֹתה לא בּכסף מזוּמן בּלבד, אֶלָא גם בּדמנוּ השפוּךְ. אָמנם הוּא עצמוֹ לא השתּתּף בּפּוֹגרוֹם – לא הגיע לידוֹ. אבל הבּחוּרים הלא הראוּ נפלָאוֹת! התדע אֵיפוֹא אמריקה להעריךְ את הדבר כּראוּי? התשלח לנו הפּעם לא לבד אֶת מיליוֹנוֹתיה, אלא גם אֶת לגיוֹנוֹתיה? בּוּשה וּכלימה היא לוֹ בּפני העוֹלָם כּולוֹ – הלא הוּא פּה החָלוּץ היחידי כּמעט מאַרצוֹת־הבּרית!… צחוֹק מיוּחָד בּמינוֹ עשׂה לוֹ הפּעם אָביו: ימים רבּים קצף עליו, שיצא לתרבּוּת רעה וּבחר בּחַיֵי “יחפים”, ולא אָבה לשלוֹחַ לוֹ למחייתוֹ אַף פּרוּטה. עכשיו ששמע, כּי בּאֶרץ־יִשׂראֵל היה פּוֹגרוֹם, מיד הריץ לוֹ על־ידי הכּבל סכוּם כּסף, למַען ישוּב הבּיתה לאמריקה. כּלוֹמַר, נדבה שלח לקרבּן הפּוֹגרוֹם. עמד והשיב לאָביו תּשוּבה ניצחת: “אָבי יקירי בּיֶלוֹציֶרקוֹבסקי! רב תּוֹדוֹת לךָ על תּרוּמתךָ. אֶלָא שזוֹ אֵינה מַספּיקה. שלח עוֹד, ואֶקנה כּאן פּרדס בּסביבוֹת רחוֹבוֹת, כּי יֵש בּדעתּי להשתּקע פּה לכל ימי חַיי. ולא אני בּלבד, אֶלָא רוֹצה אני, כּי כל חבירי היהוּדים שלָמדוּ אִתּי בּקוֹליֶג יבוֹאוּ להתיישב פּה, ואָז לא נירא פּוֹגרוֹמים. וסבוּר אני, כּי כּדאי הדבר גם לפניךָ, שתּעלה לאֶרץ־יִשׂראֵל לחיוֹת לעֵת זקנתךָ בּין יהוּדים, על אַדמתךָ ועל פּרדסךָ, כּכּתוּב בּבּיבּלייה: איש תּחת גפנוֹ ותחת תּפּוּחַ־זהבוֹ. אָמן”…
א
משפּחה עתּיקה של רבּנים מפוּרסמים היוּ רבּני העיר הקטנה מוּראוואנקה, שלשלת ארוּכּה של גדוֹלים בּיִשׂראֵל, שנמשכה ונשתּלשלה מדוֹר לדוֹר. והיוּ הרבּנים ההם כּוּלָם רמי־קוֹמה ורחבי־כתפיִים וּזקוּפים כּאַלוֹנים, כּוּלָם זקָנים לָהם ארוּכּים וּמסוּלסלים וגבּוֹת־עֵיניהם עבוּתּוֹת וקמטי מצחוֹתיהם עמוּקים והדרת השׂיבה עליהם. והיוּ הרבּנים ההם עזי־רוּחַ, קפּדנים ושתקנים, אשר עֵיניהם ראוּ הכּל ואָזניהם שמעוּ הכּל ורק פּיהם היה מַחריש תּמיד. רב ממשפּחת רבּני מוּראוואנקה לא הוֹציא מפּיו הגה לבטלה. רב מרבּני מוּראוואנקה כּי השמיע פּעם מלת “נוּ” – וידעוּ כּל בּני העיר, כּי המלה הזאת לא לחינם נאֶמרה.
והיתה הרבּנוּת עוֹברת בּמוּראוואנקה מדוֹר לדוֹר, מאָב לבנוֹ. וּביחד עם כּיסא־הרבּנוּת ועם שמוֹנה עשׂר הזהוּבים, שׂכר שבוּע ושבוּע, היה הבּן יוֹרש מאָביו גם את עמוּדוֹ הגָבוֹה בּבית־המדרש הישן, בּפינַת ארוֹן־הקוֹדש, גם אֶת מַטהוּ העבה והכּבד, מַטה־האַלוֹן וגם את קפּוֹטתוֹ, קפּוֹטת־השבּת הארוּכּה, שהיתה עשׂוּיה ליסטרינה מַבריקה וכל המסתּכּל בּה כּמסתּכּל בּאַספּקלָרייה מאִירה.
הראשוֹן לרבּנים אֵלה נגלָה על בּני מוּראוואנקה לפני דוֹרוֹת רבּים, בּשנוֹת־קדם. וזה אשר יסַפּרוּ זקני העיר על רבּם הראשוֹן:
בּאַחַת משנוֹת־קדם, בּבוֹקר יוֹם הוֹשענא רבּה, נראָה בּבית־המדרש הישן בּחוּר זר וּמוּזר, גבה־קוֹמה ורחב־גרם, וּמַראֵהוּ כּעוֹבר־אוֹרח, ההוֹלךְ וּבא מאַחַד הכּפרים הרחוֹקים. רגלי הבּחוּר יחפוֹת היוּ וּנעליו על שכמוֹ. בּידוֹ האַחַת מַטה עבה, עשׂוּי עֵץ האַלון, וּבאַחרת אגוּדת הוֹשענוֹת רענַנוֹת. הבּחוּר הזר עמד בּבית־המדרש, בּתוֹךְ קהל המתפּללים, והוּא מַבּיט הנה והנה, מַחריש וּמשתּאֶה למַראֵה עֵיניו. היהוּדים המתפּללים הקיפוּ אוֹתוֹ מכּל עברים, שׂמוּ עֵיניהם בּו והשתּוֹממוּ לגוֹבה קוֹמתוֹ וּלרוֹחַב כּתפיו וּלכל מַראֵהוּ המשוּנה. ואָז ניגשוּ אֵלָיו והתחילוּ חוֹקרים ודוֹרשים: מי הוּא, וּמאַיִן בּא, וּמַה חפצוֹ פּה? הבּחוּר הזר כּבש עֵיניו בּקרקע ולא ענה אֶת שוֹאלָיו דבר. ורק לאַחַר דוּמייה ארוּכּה נשׂא עֵיניו אֶל הקהל העוֹמד סביבוֹ וּמצפּה, פּתח פּיו והשמיע שלוֹש מלים:
– נַפשי חָשקה בּתּוֹרה!
ב
וּמן אָז התיישב הבּחוּר הזר בּבית־המדרש הישן אשר בּמוּראוואנקה. וּמן אָז החלוּ לסַפּר בּכל ערי יִשׂראֵל אשר מסביב סיפּורי־נפלָאוֹת על הבּחוּר המוּזר הזה ועל כּוחַ הרצוֹן הגָדוֹל אשר חננוֹ אלוֹהים: כּי הנה בּא לעיר קטנה בּפוֹליֶיסיה בּחוּר עני ויחף, והוּא עוֹבר־אוֹרח וּמוֹצאוֹ ממרחַקים ואִיש לא ידעוֹ, והבּחוּר הזה גָמַר בּלבּוֹ להיוֹת גָדוֹל ביִשׂראֵל – והיה. ועוֹד סיפּרוּ, כּי בּלילוֹת־החוֹרף הארוּכּים, לאַחַר שהשמש היה מכבּה את הנרוֹת בּבית־המדרש הישן, היה הבּחוּר פּוֹתח אֶת פּי התּנוּר המוּסק וּמַתמיד בּלימוּדוֹ עד עלוֹת השחר לאוֹר הגחָלים הבּוֹערוֹת. ועוֹד סיפּרוּ, כּי פּעם אַחַת היה מַעשׂה והבּחוּר שכח שלוֹשה ימים רצוּפים מאכוֹל ארוּחַת־יוֹמוֹ על שוּלחַן בּעלי־הבּתּים שבּעיר. שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת בּזה אַחַר זה עמד אֶל הגמרא והגה בּסוּגיה חמוּרה ולא נע ולא זע, וּבידוֹ מַטהוּ, זה מַטה־האַלוֹן, שהביא אִתּו ממרחַקים. מצחוֹ נַעשׂה קמטים עמוּקים ועֵיניו בּערוּ כּלפּידי־אֵש. וכאשר עברוּ שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת והבּחוּר מצא פּתאוֹם את אשר בּיקש – צעק בּקוֹל רם “נוּ” והכּה בּמַטהוּ על העמוּד, וחָרדה כּל העֵדה העוֹמדת אָז בּתפילת שמוֹנה־עֶשׂרה בּבית־המדרש. ונעוּ אַמוֹת הספּים אשר בּבּיִת.
ועברוּ שנים והגיעה השמוּעה לכל הערים והמדינוֹת אשר מסביב, כּי הבּחוּר ההוּא נתמַנה רב בּעיר מוּראוואנקה הקטנה. וחָלפוּ שנים וּתקוּפוֹת וסיפּר דוֹר לדוֹר, כּי כּוֹחוֹ הנפלָא של הרב בּמוּראוואנקה, כּוֹחוֹ הגָדוֹל בּתּוֹרה, עבר לבניו ולבני־בניו אַחריו. וּמדוֹר לדוֹר הלךְ הכּוֹחַ הזה הלוֹךְ וגָדל, הלוֹךְ וגָדל, עד כּי גָדל מאוֹד. ואָז קמוּ למוּראוואנקה גדוֹלי התּוֹרה ואַדיריה, כּוּלָם בּעלי־קוֹמה ועזי־רוּחַ, כּוּלָם קמטי מצחוֹתיהם עמוּקים וגבּוֹת־עֵיניהם קוֹדרוֹת וּמַבּטם עמוֹק, חוֹדר לב וּכליוֹת.
ואָז הגיעוּ ימים טוֹבים לָעיר הקטנה ואוֹר רב נשפּךְ עליה. בּתּי־המדרש מלאוּ תּלמידי־חכמים, וקוֹל התּוֹרה, קוֹל זקנים עם נערים, נשמַע בּעיר מן הקצה אֶל הקצה, גם בּיוֹם וגם בּלילה. האָבוֹת והדוֹדים, יהוּדים עניִים אשר פּניהם השחירוּ בּמלאכתּם, מלאכת הזפת בּיערים, היוּ בּאִים לבית־המדרש מדי עֶרב בּעֶרב, בּין מנחָה למַעריב, מתייצבים ליד הדלת והתּנוּר, עוֹמדים בּענוָה וּביִראָה וּמַטים אוֹזן להקשיב ולשמוֹע. יהוּדים בּעלי־עגָלָה, המוֹליכים את נוֹסעֵיהם מעיירה לעיירה, היוּ מזדרזים בּבּקרים, בּין נסיעה לנסיעה, בּאִים אל בּית־המדרש וּמַגלביהם תּחת בּית־שחיים, עוֹמדים ושוֹמעים שיעוּר בּגמרא. וּנשי יִשׂראֵל, האמהוֹת והדוֹדוֹת, המכבּסות לבנים ליד הבּאֵרוֹת, היוּ חוֹבטוֹת בּמזוֹר על הבּגָדים השרוּיִים בּמַיִם, וקוֹל המזוֹר עוֹנה לקוֹל זמר התּוֹרה, היוֹצא מחַלוֹנוֹת בּתּי־המדרש הפּתוּחים, כּבשׂוֹרה נעימה אשר חיכּוּ לָה זה כּבר.
וכךְ נוֹדעה מוּראוואנקה הקטנה בּתפוּצוֹת הגוֹלָה ושם רבּניה הגדוֹלים יצא בּכל האָרץ.
ובימים ההם היוּ הזקנים מתלחשים מאחוֹרי התּנוּר אשר בּבית־המדרש הישן, כּי כּאשר יקוּם דוֹר עשׂירי למשפּחת רבּני מוּראוואנקה, תּבוֹא, אִם יִרצה השם, תּשוּעת יִשׂראֵל.
ג
ואוּלָם דוֹר עשׂירי לא קם וּתשוּעת יִשׂראֵל לא בּאָה. התּשיעי לרבּני מוּראוואנקה וּגדוֹליה היה – האַחרוֹן.
שני בּנים היוּ לָרב התּשיעי, אַךְ אלוֹהים הסיר חַסדו מעל בּיתוֹ. שני בּני הרב לא הלכוּ בּדרכי אבוֹתיהם הגדוֹלים, דרכי התּוֹרה, וּבחרוּ לָהם דרכים אחרים, זרים וּרחוֹקים. כּאשר גָדלוּ, עזבוּ את בּית אביהם הזקן והלכוּ בּאשר הלכוּ.
וּפעם אַחַת הגיעה שמוּעה עד מוּראוואנקה, כּי בּנו הבּכוֹר של הרב, היוֹשב בּמרחַקים, כּתב ספר גָדוֹל בּחָכמַת העמים וּשמוֹ נתפּרסם בּכל העוֹלָם. כּאשר הביאוּ את השמוּעה הזאת לפני הרב הזקן, הוֹריד עֵיניו לָאָרץ והחריש. אַחַר־כּךְ, כּאשר נשׂא עֵיניו, פּתח פּיו ואָמַר מלה אֶחָת:
– נוּ!
ויוֹתר לא השמיע דבר. האנשים העוֹמדים סביבוֹ ראוּ כּי פּני הרב חָורוּ מעט וּמַבּט־עֵיניו עמק יוֹתר. ורק כּשהגיע יוֹם שבּת־הגָדוֹל, נפל דבר בּבית־המדרש הישן. הרב בזקן עמד ליד ארוֹן־הקוֹדש מעוּטף בּטלית ודרש בּתּוֹרה, כּדת היוֹם, לפני אַנשי־עדתוֹ, אשר מילאוּ את הבּיִת מפּה לפה. קוֹל הרב היה צח וחָזק, כּקוֹל שאגת אַריֵה, וּבהרעימוֹ בּקוֹלוֹ על ראשי העֵּדה, היה אַויר הבּיִת מתמַלא אֵש־קוֹדש, ויהוּדים היוּ עוֹמדים מַחרישים וּמשתּאִים ושוֹמעים, כּוּלָם אחוּזי־קסם.
וּפתאוֹם הפסיק הזקן דרשתוֹ בּאֶמצא, וּבבית־המדרש השלךְ הס. כּל העֵדה חָרדה. הרב הזקן סקר רגע את קהל שוֹמעיו בּעֵינַיִים חוֹדרוֹת, ואָז הסיר את הפּרוֹכת, פּתח בּחשאי את דלתי ארוֹן־הקוֹדש וּפנה אֶל העֵדה ואָמַר:
– שמעוּ־נא, רבּותי! יוֹדע אני, כּי רבּים מכּם חוֹשבים עלי מַחשבה לא־טוֹבה בּשעה הזאת, אשר אני עוֹמד לפניכם פּה ודוֹרש בּתּוֹרה. והמַחשבה הזאת לא תּתּן מנוּחָה גם לי. שוֹאֵל אני את נַפשי: אֵיךְ אוּכל לעמוֹד פּה וּלהדריךְ אֶתכם בּדרכי תּורתנוּ הקדוֹשה, וּבנַי עזבוּ את התּוֹרה הזאת ורחקוּ מדרכיה? ולָכן אני פּוֹתח עתּה אֶת ארוֹן־הקוֹדש וּמַכריז וּמוֹדיע לפניכם ולפני ספרי תּורתנוּ הקדוֹשה: ידוֹע תּדעוּ, יהוּדים, כּי בּנים אֵין לי עוֹד! ערירי אֵלךְ מכּם. מכּל משפּחתּנוּ, משפּחת הרבּנים, הרי אני לפניכם הרב האַחרוֹן.
אָז נשמַע מעֶזרת־הנשים קוֹל בּכי גָדוֹל. אבל קוֹל הרב הזקן, הצח והחזָק, השתּיק את קוֹל הנשים הבּוֹכוֹת. שוּב עמד הרב בּכל גוֹבה־קוֹמתוֹ ליד ארוֹן־הקוֹדש ושוּב דרש בּתּוֹרה לפני העֵדה, עדת יהוּדי מוּראוואנקה, הניצבים מַחרישים ומשתּאִים כּוּלָם אחוּזי־קסם.
ועברוּ ימים ושנים, ועברוּ עשׂרוֹת בּשנים, והרב הזקן עוֹדנוּ בּעֶצם כּוֹחוֹ, רם וזקוּף כּאַלוֹן, לא כהתה עֵינוֹ ולא נס ליחוֹ. וּבלילה בּלילה, בּהגיע האַשמוֹרת התּיכוֹנה, היוּ בּני העיר רוֹאִים את רבּם הישיש בּלכתּוֹ אַט בּרחוֹב, בּמַטהוּ וּבפנסוֹ המאִיר, ללמוֹד תּורה בּציבּוּר בּבית־המדרש הישן.
ד
ואָרכוּ ימי השלוָה עד אשר שמעה מוּראוואנקה את שמַע החָריף הצעיר.
והחָריף הצעיר אַף הוּא יליד מוּראוואנקה היה, אֶחָד מבּני העניִים, והוּא נַער דל־בּשׂר וּלבן־פּנים ואַפּוֹ דק וחַד ועֵיניו שחוֹרוֹת וחַדוֹת. כּאשר הגיע לשנוֹת מצוָה, עזב את בּית אָביו החַייט ויצא למרחַקים ללמוֹד תּוֹרה בּישיבוֹת הגדוֹלוֹת, ושם נתגדל ונתעלָה וּשמוֹ יצא למרחוֹק. וסיפּרוּ אָז בּאָרץ, כּי הנַער הזה יִהיֶה בּקרב הימים מאוֹר לכל בּני הגוֹלָה, אשר יִגדל על־פּני כּל המאוֹרוֹת שקדמוּ לוֹ, כּי מיוֹם אשר עמדוּ חכמים ליִשׂראֵל וּגדוֹלים בּתּוֹרה לא קם כּמוֹהוּ לחריפוּת המוֹחַ וּלדקוּת המַחשבה, כּי עוֹקר הרים הוּא וטוֹחנם כּחוֹל הדק. ואָז הגיעוּ שמוּעוֹת ממרחַקים, כּי כּמה ערים גדוֹלוֹת וידוּעוֹת כּבר שלחוּ שליחיהן אל החָריף הצעיר וּביקשוּ ממנוּ לָבוֹא אליהן אַחַר כּבוֹד להיוֹת רב לָהן.
שמעה זאת מוּראוואנקה וקם שאוֹן בּתוֹכה. בּעלי־הבּתּים החשוּבים ונכבּדי העיר התעצבוּ אֶל לבּם מאוֹד. כּי הנה רבּם כּבר זקן וימיו ספוּרים, וּבנים אין לוֹ אשר ימַלאוּ מקוֹמוֹ אַחריו.
בּאוּ אַנשי מוּראוואנקה אֶל הרב הזקן לשאוֹל אֶת פּיו ולשמוֹע עֵצה ממנוּ. אוּלי טוֹב ונכוֹן הדבר, כּי יביאוּ לעירם את החָריף הצעיר, בּן החַייט, ואַחרי מאָה ועֶשׂרים שנה יֵשב הוּא על כּיסא הרבּנוּת בּמוּראוואנקה? כּי החָריף הצעיר אֶחָד הוּא ואֵין בּלתּוֹ, ורק הוּא כּדאי והגוּן לָשבת על הכּיסא, אשר עליו ישבוּ הרבּנים הזקנים גדוֹלי התּוֹרה.
הרב הזקן שמע את דברי בּעלי־הבּתּים והוֹריד עֵיניו לָאָרץ ולא נשׂא אוֹתן עוֹד. בּעלי־הבּתּים ונכבּדי העיר העוֹמדים לפניו שמעוּ מפּיו רק מלה אַחַת, שנאֶמרה בּלָחַש:
– נוּ…
נזדרזה מוּראוואנקה ושלחה שליח מיוּחָד אל החָריף הצעיר להציע לפניו את כּיסא הרבּנוּת. ולא היוּ ימים מוּעטים עד שחָזר השליח מדרכּוֹ וּבשׂוֹרה בּפיו: החָריף נוֹסע וּבא!
כּאשר יצאוּ אַנשי מוּראוואנקה להקבּיל את פּני הרב הצעיר מחוּץ לָעיר, יצא גם הרב הזקן עמהם. הביאוּ לוֹ כּיסא לָשבת.
את פּני החָריף קיבּלוּ ליד היער, בּמקוֹם שעניֵי העיר עמלים שם כּל השבוּע ועוֹבדים עבוֹדתם בּזפת. יהוּדים שחוֹרי־פנים עזבוּ מדי פּעם בּפעם את מלאכתּם והציצוּ מבּין העֵצים לראוֹת, אִם כּבר קרבה עֶגלת החָריף לָבוֹא.
אוֹתוֹ היוֹם עֶרב שבּת היה, יוֹם נאֶה וצח, מן האַחרוֹנים לימי הקיִץ. לבסוֹף הגיעה השעה ונראָה בּאַויר עמוּד־אָבק גָדוֹל, ויצאָה ונתגלתה מתּוֹכוֹ העגָלָה עם הכּילה הלבנה, אשר בּה ישב החָריף המפוּרסם בּפניו הלבנים וּבעֵיניו השחוֹרוֹת והחַדוֹת. כּל הנאספים נדחקוּ וקרבוּ אל העגָלָה ונשׂאוּ ידיהם ליתּן שלוֹם לרבּם הצעיר. ורק חַייט אֶחָד זקן, קטן וצנוּם, הוּא אבי החָריף, נטה הצדה, נשען אֶל עֵץ מעצי היער וּבכה מעצמַת רגשוֹתיו.
אבל הנה עמד הרב הזקן בּכל גוֹבה־קוֹמתוֹ וּגזירה יצאָה מלפניו, כּי לא יִתּן אֶת החָריף לָבוֹא לָעיר עד־אִם הראָהוּ זה את כּוֹחוֹ בּתּוֹרה. פּני הנַער הלבנים הלבּינוּ יוֹתר, ואוּלָם אֶת הגזירה קיבּל. אנשים ונשים וטף התייצבוּ סביבוֹ, כּוּלָם נפעמים, כּוּלָם נכוֹנים לראוֹת ולשמוֹע. כּל העֵינַיִם הבּיטוּ אֶל בּן החַייט, כּל הלבבוֹת דפקוּ בּציפּייה.
פּתח החָריף את פּיו בּחידוּשי תּוֹרה, והוּא ניצב על העגָלָה הגבוֹהה לפני עדת היהוּדים השוֹמעים. רגע היה כּמבוּלבּל ועֵיניו השחוֹרוֹת והחַדוֹת תּעוּ בּחרדה ממַעל לראשי הקהל המַחריש. אַךְ בּרגע השני נשתּנוּ פּניו ואוֹר מַבריק, להט המַחשבה המתהפּכת, חָלף בּהם. והוּא התחיל לדרוֹש. לא דברים פּשוּטים שמעוּ יהוּדי מוּראוואנקה מפּיו, לא דברי התּורה הקדוֹשה והפּשוּטה, שהכּל לוֹמדים אוֹתה והכּל מבינים בּה, אֶלָא בּרקים ראוּ לנגד עֵיניהם, חזיזים וּלשוֹנוֹת אֵש מתעוֹפפים בּסערה בּזה אַחַר זה, פּוֹלחים את חצי השמַיִים תּוֹךְ כּדי הרף־עין וּמאִירים בּאוֹר גָנוּז את כּל העוֹלם כּוּלוֹ. ציחצוּחַ חרבוֹת ממוֹרטוֹת וחַדוֹת, אשר קוֹל־דברים לא נשמַע עמוֹ, בּלתּי־אִם קוֹל צילצוּל טהוֹר של פּלָדה לטוּשה, מזוּקקת שבעתיִים.
הרב הזקן ישב על כּיסאוֹ והקשיב, והוּא נשען כּוּלוֹ על מַטהוּ הישן, העשׂוּי עֵץ האַלוֹן. קמטים עמוּקים נחרתוּ בּמצחוֹ הגָבוֹה ועֵיניו עצוּמוֹת. רגע פּקח הזקן את עֵיניו והבּיט אֶל לוֹבן פּני הנַער הדוֹרש ואֶל אַפּו הַחד והדק ואֶל אֶצבּעוֹת ידיו המתנוֹעעוֹת בּאַויר, וּברגע השני חָזר ועצם את עֵיניו והקשיב.
“אָביךָ החַייט דוֹקר בּמַחטוֹ, ואַתּה – בּפיךָ”… מַחשבה כּזאת עלתה בּלבּוֹ של הרב הזקן, כּאשר כּילָה הנַער דרשתוֹ. אַךְ בּפיו לא דיבּר דבר. ועדיִין הוּא יוֹשב על כּיסאוֹ, לא נע ולא זע, ועֵיניו עצוּמוֹת. ועדת היהוּדים עוֹמדת כּנגדוֹ וּמצפּה, וּדממה רבּה מסביב. אָז תּמהוּ בּני מוּראוואנקה אִיש אֶל רעֵהוּ ואָמרוּ בּלבּם מתּוֹךְ צער ורחמים: אָכן זקן רבּנוּ וּשׂבע־ימים. אֵין זאת כּי־אִם נרדם על כּיסאוֹ…
וּפתאוֹם נשמַע מתּוֹךְ הדממה קוֹל שבר ונפץ, וכל הקהל ראה, כּי חָרד הרב מכּיסאוֹ והתפּלץ. כּאשר מיהרוּ אֵלָיו, ראוּ כּוּלָם,והנה מַטה־הירוּשה אשר הרב נשען עליו נשבּר תּחת כּוֹבד גוּפוֹ לשנַיִים.
קוֹדר וּכפוּף־קוֹמה עמד הזקן בּתוֹךְ אַנשי עדתוֹ הנבהלים. ואָז רמז בּידוֹ לעֵבר העיר וּפנה אל החָריף הצעיר בּקוֹל־נכאִים ואָמַר:
– נוּ, בּוֹא העירה.
בּלילה ההוּא, ליל התקדש השבּת, לא לָבש הב הזקן את קפּוֹטתוֹ המַבהיקה וּבא אֶל בּית־המדרש להתפּלל בּבגדי חוֹל, כּמנהג אבלים. כּל הקהל ראָהוּ, כּי הוֹליךְ את הרב הצעיר אֶל מקוֹמוֹ בּפינַת ארוֹן־הקוֹדש, הוֹשיב אוֹתוֹ אל עמוּד־הרבּנים הגָבוֹה והישן ואָמַר לוֹ:
– פּה תּשב.
והוּא עצמוֹ הלךּ וישב מאַחרי הבּימה, בּמקוֹם המיוּחָד לעניִים וּלאוֹרחים הקרוּאִים לשבּת. הקהל הבּיט והשתּוֹמם ולא האמין למַראֵה־עֵיניו. וּפתאוֹם פּרץ בּבית־המדרש קוֹל ילָלָה רמה. בּכוּ נַער וזקן, טף ונשים. הרב הצעיר ישב מאַחרי העמוּד הגָבוֹה, מַראֵהוּ כיֶלד נבהל וכוּלוֹ נע, כּנוֹע עלה מפּני רוּחַ.
אַךְ הרב הזקן עמד על רגלָיו מאחוֹרי הבּימה בּכל גוֹבה־קוֹמתוֹ וגָזר על הקהל בּתקיפוּת רבּה:
– הסוּ! שבּת היוֹם!
ה
הגיעוּ הימים הנוֹראִים, וּמקוֹמוֹ של הרב הזקן נפקד בּבית־המדרש הישן. הימים ההם ימי אֵבל ויגוֹן קוֹדר היוּ לבני מוּראוואנקה. בּין הערבּיִים היוּ פּני הרקיע מַאדימים כּדם, וּבחשכת הלילוֹת היוּ כּלָבים בּוֹכים בּעיר. וּביוֹם־הכּיפּוּרים, לעֵת תּפילת הנעילה, נפוֹצה השמוּעה בּכל בּתּי־הכּנסיוֹת, כּי הרב הזקן נאסַף אֶל אבוֹתיו בּטליתוֹ וּבקיטלוֹ.
ולא היוּ ימים מוּעטים עד שנפטר גם החָריף הצעיר בּבית אָביו החַייט. לוָיתוֹ היתה בּיוֹם הוֹשענא רבּה, יוֹם סַגריר וּגשמים. ואָז סיפּרוּ זקני הדוֹר מפּה לאוֹזן, כּי החָריף הצעיר נתבּקש להתייצב לפני בּית־דין של מַעלָה עם הרב הזקן, האַחרוֹן לרבּני מוּואוואנקה הגדוֹלים, על אשר הסיג גבוּל ראשוֹנים.
וּמאָז אַין רב בּמוּראוואנקה, עד היוֹם הזה.
- שמעון לאור
- מרגלית נדן
- צחה וקנין-כרמל
- שלי אוקמן
- אלקנה דוד
- נעה אופנהיים
- נגה דורון ארד