א

כּל החוֹרף עמד הבּיִת הקטן והרעוּע, הנוֹטה לנפּוֹל, מוּבדל וּמוּרחָק מעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. דלת הבּיִת, חמוּרה בּחוֹמר וּמטוּלָאָה בּנסרי־עֵץ וּבקש, משוּפּעת וּכבדה, כּמצוּמדה למזוּזוֹתיה, לא היתה נפתּחת אֶלָא לעתּים רחוֹקוֹת, וּמשנפתּחה, מיד היתה נסגרת בּנפילה עצוּמה, מתּוֹךְ חריקה וחבטה, עד כּי נעוּ הכּתלים ונזדעזעה התּקרה לקוֹלָה. לרגע אֶחָד, כּדי הרף־עיִן, היה מתגלה לפני הבּיִת הקטן והאָפל מַחשׂוֹף של עוֹלָם לבן וזר עם צינַת שלָגים, עם סוּפה זוֹעֶמת, עם חלקת שמַיִים מעוּננים, קוֹדרים.

בּעל־הבּיִת, מכיל רוּחַ רעה, – כּךְ נקרא שמוֹ בּפי יוֹשבי הרחוֹב – היה מבלה כּל ימי החוֹרף, כּדרכּוֹ בּשנים האַחרוֹנוֹת, על־גבּי התּנוּר, כּוּלוֹ נתוּן למרה שחוֹרה, משוּקע בּהזייה קשה. ימים ולילוֹת היה שוֹכב שם ופניו אֶל הקיר, נַפשוֹ מתערטלת וּמרחפת בּעוֹלָם טמיר ורחוֹק, עֵיניו עצוּמוֹת בּחָזקה, ידיו הקרוֹת מכוּנסוֹת בּבתּי־שחיוֹ, רעיוֹנותיו פּרוּעים וּמבוּלבּלים, משמשים בּעירבּוּביה אפלה. הימים והלילוֹת – גָוָן אֶחָד היה להם. בּחוּץ, שם מעל גג הבּיִת וּמאַחרי כּתלָיו הדחוּיִים נהם החוֹרף בּזעפּוֹ, – וּמיכל אינוֹ רוֹאֶה ואֵינוֹ שוֹמע כּלוּם, עוֹצם עֵיניו מתּוֹךְ מרירוּת עמוּקה, מתּוֹךְ הנאה, מתּוֹךְ כּליוֹן נפש נַענה, הנצלית וּמאוּכּלת בּאִשה. ראשוֹ הלךְ וגָדל וכבד מאוֹד. פּעמים דוֹמה היה עליו, כּאִילוּ לא ראשוֹ הוּא זה – אֶבן היא, גדוֹלָה וּכבדה, השוֹקעת בּכָבדה לתוֹךְ התּנוּר, וּשתּי ידיו הרזוֹת עם האֶצבּעוֹת התּשוּשוֹת, היבשוֹת והחלָקוֹת, מַחזיקוֹת בּאֶבן הזאת, מַחליקוֹת עליה, נלאוֹת למשוֹךְ אוֹתה וּלהוֹציאָה מתּוֹךְ התּהוֹם, ואֵינן יכוֹלוֹת. וזיעה קרה מכסה את בשׂרוֹ.

לפני עֵיניו העצוּמוֹת היוּ מרחפים חזיוֹנוֹת־בּלָהוֹת וּדמוּיוֹת משוּנוֹת, מוּפלָאוֹת וּמַפחידוֹת, כּל אַחַת איוּמה וּמַפחידה מחברתּה. נדמוּ לוֹ בּחָזוֹן מַחנוֹת זאֵבים דוֹלקים, מַבריקים בּשיניהם החַדות, הטוֹרפוֹת. הקיפוּהוּ מפּנים וּמאָחוֹר גדוּדי רוּחוֹת רעוֹת עם אַלפי עֵינַיִים מזרוֹת אֵימה, מַקפּיאוֹת לב ונפש. נתגלוּ שׂדוֹת־מידבּר רחָבים וחשׂוּפים, שוֹממים ועזוּבים, אשר לא דרכה בּהם רגל אָדם מעוֹלָם. ממַעל למידבּר־השממה תּלוּיה חַשרת־עבים כּבדה. רעמים נוֹהמים וּברקים מתרוֹצצים וּמטר סוֹחף ניתּךְ בּזעף. מַבּוּל מַיִם יוֹרד לָאָרץ, שוֹטף וּממַלא את כּל הנחָלים ואת כּל האפיקים. הנחָלים פּוֹרצים ועוֹברים על גדוֹתיהם, מציפים את כּל העוֹלָם. המַיִם הוֹלכים וגאִים, הוֹלכים וגאִים, עד אֶפס מקוֹם להימלט מהם. והנה היתה עלָטה גדוֹלָה מסביב והרעים הרעם האַחרוֹן בּקוֹל אַדיר וחָזק – נפתּחוּ השמַיִים ואלוֹהי־צבאוֹת רוֹכבו בּחמתוֹ על סוּסי־אֵש, טס טיסה שוֹטפת וקרב אֶל האָרץ, מכוֹנן עליה אֶת ידוֹ הגדוֹלָה והעצוּמה…

החוֹרף נמשךְ בּכבדוּת ואָרךְ מאוֹד, אָרךְ כּל־כּךְ, עד כּי נשכּח מלב הקיִץ הרחוֹק ולא היתה עוֹד תּקוָה לימי־האָביב הבּאִים. מבּחוּץ עמד הבּיִת הקטן כּוּלוֹ שקוּע וקבוּר בּשלג. מבּפנים קפאוּ בּקוֹר ילָדים קטנים יחפים. קפאוּ פּה גם המַיִם בּחָבית הישנה והעמוּקה, שהעלתה ירוֹקה, גם ערימת תּפּוּחי־האדמה המַרקיבים, המַשחירה בּקרן־זוית. על הכּתלים הלבּינוּ בּכּפוֹר ראשי מַסמרוֹת־בּרזל אפוֹרים. בּכל חלל הבּיִת היתה תּלוּיה ועוֹמדת אבלוּת קרה וקוֹפאָה. החַלוֹנוֹת הקטנים המוּשלָגים, אֵלוּ הכּתמים הבּהירים היחידים בּכּתלים האפלים, הציצוּ לתוֹךְ הבּיִת כּזרים מעוֹלָם אַחר, כּעֵינַיִים זוֹעמוֹת מתּחת גבּוֹת שׂעירוֹת וקוֹדרוֹת – שליחי הרוּחוֹת הרעוֹת והשלג הסוֹעֵר, הנישׂאִים שם בּמרחַב אַוירוֹ של עוֹלָם. ורק בּלילָה, בּדוּמיית התּרדמה העמוּקה, יֵאוֹר הבּית הקטן בּדימדוּמי אוֹר לָבן וקר. כּשמַגיעה שעה כּזאת, פּוֹקח מיכל את עֵיניו וּמרים ראשוֹ מעל משכּבוֹ הקשה. אָז יֶשב על התּנוּר הצוֹנן, כּשהוּא מחַבּק את בּרכּיו הקוֹפאוֹת בּזרוֹעוֹתיו הרזוֹת, המעוּנוֹת והנחלָשוֹת, כּוֹפף ראשוֹ הכּוֹאֵב, נוֹעץ עֵיניו בּאַפלוּלית הבּית וּמהרהר, תּוֹהה על ימיו ולילוֹתיו השוֹממים, שוֹאֵף רוּחַ ונח מחלוֹמוֹתיו הפּרוּעים. בּחוּץ מנַסר אוֹתה שעה הקרח בּכל תּקפּוֹ. בּחוּץ, סמוּךְ לבּיִת, יֶש לוֹ למיכל רפת קטנה וּרעוּעה, חוּרבת קרשים עם גג מדוּלדל, שהפּרוּץ מרוּבּה בּוֹ על העוֹמד, וּברפת עוֹמדת עֵז שחוֹרה רעֵבה. מתּוֹךְ הדממה נשמע, כּי העֵז הבּוֹדדה אכוּלת הקרח מגָרדת בּחשאי בּקרניה את הכּתלים הדקים, גוֹעה געייה אִילמת שלאַחַר יֵאוּש, ללא תּקוָה כּל־שהיא. הכּתלים הדקים זעים וחוֹרקים. מיכל יוֹשב וּמַאזין, ולבּוֹ בּוֹכה בּקרבּוֹ גם על עצמוֹ וגם על העֵז העזוּבה. מַבּיט הוּא אֶל החַלוֹנות הלבנים, העוֹטים שכבת־כּפוֹר, אֵלוּ הכּתמים הבּהירים, המַזכּירים לוֹ, כּי מאַחריהם משׂתּרע עוֹלם גָדוֹל ורחב, וכי ממַעל להעוֹלָם הגדוֹל והרחב, בּסתרי מרוֹמים, שוֹכן אֵל טמיר ונעלָם, שנאמַר עליו, כּי הוּא אֵל חנוּן ורחוּם, וּמיכל פּוֹנה אֶל האלוֹהים בּדוּמיית הלילה בּטענה, מתכּוון לעוֹרר בּוֹ רגשי רחמים ויוֹשר וּמדבּר אֵלָיו בּלשוֹן פּשוּטה, כּאשר ידבּר אִיש אֶל רעֵהוּ:

– הוֹי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, הבּט משמַיִים וּראֵה! הלא צער בּעלי־חַיִים הוּא זה, עֵז עלוּבה, כּבשׂת הרש!…

מלמַטה, בּין בּני־הבּיִת, מתרגשת תּנוּעה לפעמים וניתּנים אוֹתוֹת חַיִים. מביאים מַיִם מן הבּאֵר, נוֹשׂאים עֵצים אֶל הבּיִת, מרימים קוֹלוֹת־זוָעה, דוֹפקים בּאֶגרוֹפים על־גבּי השוּלחָן, מקללים קלָלוֹת נמרצוֹת ושוֹלחים ידיִים אִיש אֶל שׂער ראשוֹ של אָחיו. ואוּלָם מַה שמתרחש בּבּיִת מלמַטה לא יגיע לאָזני מיכל על התּנוּר מלמַעלה. בּשכבוֹ בּפנים מוּסַבּים אֶל הקיר, יוֹדע מיכל רק זאת: כּי בּביתוֹ מתהלכים שם בּחוּרים וּבתוּלוֹת בּריאֵי־בשׂר, עבריינים, סוֹררים וֹמַמרים, זוֹללִים וסוֹבאִים להנאָתם, אוֹכלי־בשׂרוֹ ושוֹתי־דמוֹ, הממַלאים את כּרסם בּעיר בּנַקניקים טוֹבים וּבכל מַשמַנים וּבאִים אַחַר־כּךְ אֶל בּיתוֹ להתנַכּל בּנפשוֹ ולהתפּלל למוֹתוֹ. ושוּב יוֹדע הוּא, כּי אִשתּוֹ עוֹסקת כּל ימוֹת החוֹרף בּמריטת נוֹצוֹת של אַוזי זרים, והיא אִשה פּתיה, כּמוֹה כּבּהמה, מַניחָה לכל אֶחָד לקפּח אֶת שׂכרה וּלהוֹנוֹת אוֹתה מכּף רגל ועד ראש. ועוּד דבר אֶחָד יוֹדע מיכל: בּשעה שהאֵש מבוֹעֶרת בּתּנוּר, צוֹלים בּני־הבּיִת מלמַטה תּפּוּחי־אדמה בּקליפּתם. ואוּלָם את תּפּוּחי־האדמה האֵלה מַגישים אֵלָיו, למרוֹם התּנוּר, כּשהם קשים ולא צלוּיִים כּל־צרכּם, משׂוֹרגים גידים שחוֹרים, וריחַ לָהם כּריחַ רקבוֹן. ואשמה בּכל זאת רק היא, האִשה העלוּבה אשר הוֹכיחַ לוֹ אלוֹהים, שבּהמה היא ולא בּינַת־אָדם לָה להשׂכּיל וּלהבין אֶת טיבוֹ של חוֹלה מסוּכּן בּבּיִת, אֶת נַפשוֹ של שכיב־מרע!

מאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים, ליד הכּוֹתל הקר והטחוֹב, עוֹמדוֹת מיטוֹת אחָדוֹת רעוּעוֹת, מוּצעוֹת קש רקוּב, ועליהן מוּטלים כּל בּלוֹאֵי הסחָבוֹת אשר בּבּיִת, הכּרים והכּסתוֹת הקלוּשוֹת והשׂמיכוֹת הקרוּעוֹת והמטוֹלָאוֹת. בּתוֹךְ סמַרטוּטים אֵלוּ מתלבּטים יוֹמם ולילה הפּעוֹטוֹת – נפשוֹת ערוּמוֹת למחצה, שראשיהן מסוּלסלים ועֵיניהן הרעֵבוֹת מזרוֹת זיקי פּיקחוּת וערמוּמיוּת יתירה, כּעֵיני גוּרי־טוֹרפים קטנים, למוּדי־אָדם. הקטנים הלָלו עוֹבדים עבוֹדה רבּה וסוֹעֵרה על משכּבוֹתיהם: מתגוֹששים, מוֹשכים איש מעל אָחיו את השׂמיכוֹת הקרוּעוֹת, מנַצחים זה את זה באֶגרוֹף, צוֹבטים אִיש את בּשׂר רעֵהו, צוֹוחים כּוּלָם יחד, מַרעימים זה אֶת זה בּקלָלוֹת נמרצוֹת, עוֹשׂים אִיש לאָחיו “אֵל מלא רחמים”. פּעמים, בּעֶצם ההתלהבוּת, כּשהשעה היא שעת־רצוֹן לכוּלָם, הם מתחַפּשׂים כּלוּליינים וּמַראִים אֶת כּוֹחָם וּגבוּרתם בּמַעשׂה־להטים: מתייצבים כּוּלָם בּשוּרה אַחַת על־גבּי הדוֹפן העקוּם של המיטה, פּוֹשטים זרוֹעוֹתיהם לָׁאַויר וקוֹראים פּה אֶחָד בּמַקהלָה וּבקוֹל רם: “עוּפי, ציפּוֹרי!” – ועפים כּוּלָם יחד, כּציפּרים הלָלוּ, אֶל המיטה, פּניהם למַטה ורגליהם למַעלה. ואוּלָם לאַחַר המעשׂה מתגלה, כּי עוֹנג זה מחירוֹ יקר מאוֹד. קרשי המיטה הרקוּבים מתּחת המַצע אֵינם עשׂוּיִים לעמוֹד בּפני התלהבוּת סוֹערה כּזאת. בּעֶצם החדוָה נשמע קוֹל רעש ונפץ, ואַחַר הרעש תּהוֹם עמוּקה נפתּחת. אַחַר־כּךְ בּאִים אחיהם הגדוֹלים, הבּחוּרים גדלי־הקוֹמה, לחקוֹר ולדרוֹש לסיבּת הרעה, וּמכּוֹת־לחי עפוֹת על ימין ועל שׂמאל. האָסון מתגלע בּכל מוֹראוֹ, והבּיִת הקטן יֶחרד לקוֹל בּכי־תּמרוּרים, יִללת מוּכּים ועלוּבים. כּעבוֹר רגָעים, בּשוֹךְ הסַער, תּהיֶה שוּב דממה – דוּמיית אֵבל וחשיכה וצינה. רק החלוֹנוֹת הקטנים הלבנים, העוֹטים כּפוֹר, מציצים לתוֹךְ הבּיִת הקטן והשוֹמם, כּעֵינַיִים זרוֹת וזוֹעמוֹת מעוֹלָם אַחר.

ב

פּעם אַחַת, בּדימדוּמי שחר אָפל, שעה שתּקפה שינה על בּני־הבּיִת, – בּחוּץ היתה מנַהמת רוּחַ סוֹעה, קוֹרעת אֶת הגג מעל הבּיִת וזוֹרה שלג אֶל החַלוֹנוֹת – נסתּלק אֶחָד מן הקטנים לאוֹר מהבהב של נר־חֵלב דק. זה היה הפּעוֹט שבּילָדים, תּינוֹק בּחיתוּלָיו, שלא הוֹציא עדיִין את שנתוֹ, – בּרייה חשאִית, גוייה דקה וחיורת. בּעריסה היתה בּרייה קטנה זוֹ מצפצפת בּציפצוּף חָלוּש, כּקוֹל ציפּוֹר רכּה, שנתפּסה בּמַלכּוֹדת. כּעבוֹר שעה, לאַחַר שכּבה נר־החלב, כּבר סרה תּנוּמה מכּל עפעפּיִים, והאוֹר החיור של החַלוֹנוֹת הקטנים גילָה את פּני הלוֹט ועשׂה הכּל בּרוּר ומחוּוָר. הדלת הכּבדה נאֶנחָה אנחה רצוּצה, נפתּחה בּחריקה והעלתה בּפתח הבּיִת חַשרת אֵד לָבן. נתגלתה אַחַת השכנוֹת מן הרחוֹב, אִשה עוֹטה מטפּחת חַמה, ועמה פּני יהוּדי זר, בּעל קוֹמה וּבעל צוארוֹן־כּבשׂים גָדוֹל, שגלידי־קרח תּלוּיִים לוֹ בּזקנוֹ וּבשׂפמוֹ המדוּבלָלים. היהוּדי החזיק תּחת זרוֹעוֹ כּמין סַל־נצרים, לא התבּוֹנן על אִיש בּכניסתוֹ ושאל בּקוֹל גס וזר: – נוּ, היכן הוּא זה?

השכנה התבּוֹננה בּבּיִת על סביבוֹתיה ורמזה לוֹ רמיזה אִילמת על העריסה. היהוּדי קרב אֶל העריסה, טיפּל רגע בּתוֹכה בּכפפוֹת־העוֹר הקשוֹת אשר לידיו, נהם לעצמוֹ נהימה זוֹעֶפת, בּלי פּנוֹת אֶל אִיש: “עדיִין פּעוֹט כּל־כּךְ”, נטל את הגוייה הקטנה אֶל תּוֹךְ הסַל, כּיסה עליה בּחתיכת בּד שחוֹר ויצא מן הבּיִת, כּשהשאִיר מאַחריו חַשרת אֵד לָבן. למַראֵה כּל זאת פּלטה האֵם מגרוֹנה בּכייה משוּנה, כּעין גניחָה חנוּקה וּמיד נשתּתּקה, עוֹמדת בּתוֹךְ הבּית וּמַבּיטה בּבוֹשת־פּנים אֶל השכנה. השכנה הנידה לה בּראשה מתּוֹךְ יִראַת־שמַיִים, הקריבה שתּי אֶצבּעוֹת לעֵיניה וגָרפה אֶת חוֹטמה האָדוֹם בּרגש של כּניעה וצידוּק־הדין. אַחַר־כּךְ יצאה האֵם מן הבּיִת, התייצבה בּחוּץ ליד הדלת, עוֹמדת כּפוּפה וּמכוּוצת כּתפיה רוֹעדוֹת ועֵיניה מַבּיטוֹת הבּטה שוֹממה אַחרי היהוּדי הזה וסַלוֹ, ההוֹלךְ וּמתרחק, הוֹלךְ וּמתעלם מן העיִן בּתוֹךְ הסוּפה הסוֹעֵרה, בּמקוֹם שאֶרץ ושמַיִים ואבק־שלגים מסתּוֹבבים יחד ונבלָעים זה בּזה.

בּינתיִים חָזרה השכנה בּמטפּחתּה הגדוֹלָה בּבּיִת, פּוֹסַעת בּחשאי אֵילךְ ואֵילךְ, מַבּיטה אֶל הכּתלים, מרימה ראשה אֶל התּקרה, וּפנים לָה כּאִילוּ היא מחַפּשׂת דבר. לבסוֹף ניגשה עד השוּלחָן, שמטה דבר מתּחת כּנף מטפּחתּה, נאֶנחָה בּשעת מַעשׂה אנחה עמוּקה של יִראַת־שמַיִים – על השוּלחָן נתגלתה כּיכּר־לחם בּצירוּף גבינה לבנה, צרוּרה בּחפיסה של נייר. ואָז התחילָה האִשה לחזוֹר שוּב בּבּיִת אֵילךְ ואֵילךְ, וּפנים לָה כּאִילוּ היא מחַפּשׂת דבר, נאֶנחָה עוֹד פּעם, ניגשה עד המיטוֹת, שלחה את ידה אל כּנף מטפּחתה, אָמרה: “הילָךְ!” – והוֹציאָה וחילקה בּין הקטנים כּעכים לבנים, כּעךְ לגוּלגוֹלת. לפני לכתּה נזכּרה בּדבר ואָמרה: “בּרכוּ המוֹציא!”, עמדה רגע, מַחזיקה בּכף־המַנעוּל, מעיפה עיִן מתּוֹךְ יִראַת־שמַיִים בּכל הבּיִת, מרימה ראשה אֶל התּקרה, כּקוֹראת לאלוֹהים, כּי ישקיף־נא ממכוֹן־שבתּוֹ ויִראֶה בּעֵיניו אֶת כּל המַעשׂה הטוֹב, אשר עשׂתה פּה, ואֶת הרוֹשם הרב, אשר תּניח אַחריה בּצאתה מן הבּיִת.

כּל אוֹתוֹ היוֹם היתה דוּמיית־מות בּבּיִת הקטן. על זכוּכיוֹת החַלוֹנוֹת עלתה שכבת־כּפוֹר עבה, מַאפילה. ראשיהם המסוּלסלים של הקטנים הציצוּ מתּחת הסחָבוֹת בּסַקרנוּת וּבתהייה אִילמת. אַחַת היתה האֵם, שישבה בּוֹדדה לָאָרץ, על כּוֹרת של עֵץ, בּקרן־זוית אפלה, וגָרפה מדי פּעם בּפעם בּסינרה אֶת חוֹטמה האָדוֹם, הנפוּחַ. ורק כּשהגיע עֶרב והדליקוּ את העששית הקטנה המפוּייחת, השתּרבּב מיכל וירד בּחשאי מעל התּנוּר, כּשהוּא לָבוּש רק תּחתּוֹניו, ועמד רגָעים אחָדים בּתוֹךְ הבּיִת נדהם וּמבוּלבּל, פּרוּע ראש וזקן. אַחַר־כּךְ התחיל פּוֹסע בּרגלָיו היחפוֹת לכאן ולכאן, וצלוֹ הארוֹךְ פּוֹסע לעוּמתוֹ על הקיר. מתּוֹךְ הילוּכוֹ זה ניגש פּעם אַחַת עד העריסה הריקה, התעכּב אֶצלָה, כּפף אֶת ראשוֹ והציץ לתוֹכה, וכךְ היה עוֹמד ומַבּיט שעה קלה בּתשׂוּמת־לב רבּה, כּאָדם סַקרן, העוֹמד לראוֹת דבר של חידוּש, להתבּוֹנן אֵלָיו לכל פּרטיו ודיקדוּקיו. אוֹתה שעה לא נשמַע בּבּיִת אף ניד כּל־שהוּא. הכּל נדמוּ ועצרוּ נשימתם. שׂער ראשה של האִשה סמַר כּוּלוֹ. אַחַר־כּךְ פּנה מיכל אֶל השוּלחָן, הציץ על אִשתּוֹ בּעיני־זכוּכית צוֹננוֹת, שלהטן הקוֹדם פּג מהן, הוֹציא אנחָה מלבּוֹ, פּשט ידוֹ וּפרס מן הגבינה, טיפּס ועלה שוּב על התּנוּר, כּשהוּא לוֹעֵס וּמלקלק בּלשוֹנוֹ בּקוֹל רם. וכאשר נמוֹגה הגבינה בּפיו וטעמה החָריף גירה את חכּוֹ, הרכּין ראשוֹ אֶל הבּיִת ונהם נהימה צרוּדה:

– שמעי־נא, אַ‏תּ… האִם יהיוּ היוֹם תּפּוּחי־אדמה צלוּיִים, אוֹ לא יִהיוּ?

אַחַר־כּךְ, בּאמצע החוֹרף, קרה בּבּיִת מלמַטה מקרה לא־ברוּר אֶת הבּת הבּכירה, את זלאטקה.

זלאטקה היתה נַערה קטנת־קוֹמה וחטוּבת־גוייה, שחַרחוֹרת ונאוָה, שצמתה שחוֹרה ועבה ועֵיניה שחוֹרוֹת ויוֹקדוֹת בּאֵש אפלה. מלאכתּה היתה אֵצל כּוֹבענית, והיתה לבוּשה תּמיד, אַף בּימוֹת החוֹרף, חוּלצה לבנה נקייה, מעוּטרת בּעיטוּרי סַלסלָה. בּבּיִת הקטן והקוֹדר היתה חוּלצה לבנה זוּ מעוֹררת מַחשבוֹת ודמיוֹנוֹת בּהירים על עוֹלָם רחוֹק וּבהיר ועל חַיי־אוֹשר רחוֹקים וּבהירים. זלאטקה התרעתה עם נַערי הרוֹקחים בּבית־המרקחת הגָדוֹל והתהלכה בּחברתם, וּבאחת מפּינוֹת הבּיִת תּלתה לעצמה ראִי קטן, ישן ודהוּי, סדוּק בּאֶמצעיתוֹ, שכּל בּבוּאָה מתחלקת בּוֹ לשתּיים ונשקפת מתּוֹכוֹ בּפנים משוּנים.

והנה היה מַעשׂה, זלאטקה חָזרה בּעֶרב הבּיתה וּלמחרתוֹ לא יצאה עוֹד לעבוֹדתה. פּרשה אל החַלוֹן הקטן, כּשהיא לבוּשה מעילָה הקצר והחָם, וישבה שם קטנה וּמדוּכדכה, כּוּלָה מַחרישה וסוֹד אִילם בּעֵיניה. שאלוּ אוֹתה: על מה היא יוֹשבת כּךְ? – החרישה ולא ענתה דבר. שלחוּ אוֹתה לעבוֹדתה – החרישה שוּב ולא ענתה דבר, ורק הפנתה את ראשה הצדה ועֵיניה השחוֹרוֹת והאפלוֹת נתקעוּ ועיפעפוּ בּנקוּדה אֶחָת. אַךְ כּאשר הרבּוּ להציק לה בּדברים, עמדה פּתאוֹם על רגליה ואֵש ניצתה בּה. קוֹמתה הקטנה והמחוּטבה בּתוֹךְ מעילָה הפּרוּף על כּל כּפתּוֹריו נזדקפה, לחָיֶיה נתלהבוּ, עֵיניה השחוֹרוֹת ירוּ זיקי־אֵש. זלאטקה רקעה בּרגליה, הכּתה בּאֶגרוֹפה על השוּלחָן וצעקה אֶל בּני־הבּיִת, כּי הכּל כּבר היה לָה פּה לזרא! נמאסוּ עליה החַיִים השוֹממים והעניוּת המנוולת, הבּיִת הקטן והאָפל והמשכּב הקר והמזוּהם, אשר עליו תּשכּב בּלילה – נמאסוּ עד לגוֹעל־נפש! דברים אֵלוּ וכיוֹצא בּאֵלוּ לא עשׂוּ שוּם רוֹשם בּבּיִת. קלקלה כּזאת יֶש לה תּקנה בּדוּקה וּמנוּסה: שלא לָתת אוֹכל לנַערה. ואוּלָם זלאטקה לא ידעה עוֹד את נַפשה, נלהבה יוֹתר ויוֹתר ואֵש אָכלה מפּיה. השׂתּערה בּחמתה על ימין ועל שׂמאל, התרוֹצצה אָנה ואָנה, ניענעה ידיה לָאַויר, התעכּבה פּתאוֹם ליד הראִי הקטן, הסתּכּלה בּוֹ רגע ועמדה לתלוֹש את שׂער ראשה: מַה יהא, מַה יהא עליה? לאָן תּברח וּלאֹן תּימלט על נַפשה?…

וכאשר נַעשׂה המקוֹם צר לָה בּבּיִת הקטן, התחילָה לָצאת לרחוֹבה של עיר, אֶל בּית־המרקחת הגָדוֹל ואל בּתּי השכנים ואֶל הנהר הקפוּא, שעל קרחוֹ הנוֹצץ מַחליקים בּחוּרים וּבתוּלוֹת מעם האָרץ וּמבּני היהוּדים העשירים. לעֵת ערב, כּשהבּנים הגדוֹלים, הבּחוּרים, היוּ חוֹזרים מעבוֹדתם, היוּ יוֹצאִים וּפוֹשטים בּעיר לבקש אֶת אחוֹתם. היוּ מביאִים אוֹתה אֶל הבּיִת הקטן בּעל־כּרחָה – כּוּלה משוּלהבת, פּרוּעה וסוֹעֵרה. מעילה העֶליוֹן פּתוּחַ, תּלתּלי־ראשה השחוֹרים פּזוּרים על מצחָה, לחָיֶיה לוֹהטוֹת וּבעֵיניה האפלוֹת אֵש זרה בּוֹעֶרת. הנַערה התמַרמרה, התאַמצה להיחָלץ מידי אַחיה, ניענעה ידיה וצחקה לעוּמתם צחוֹק פּרוּע:

– הניחוּ לי, רוּחוֹת רעוֹת! הניחוּ לי, אני אוֹמרת לָכם! הלא זרה אני פּה! לאָן הבאתם אוֹתי? הלא זרה אני לכוּלכם!…

ועֵת רבּה, עד שעה מאוּחרת בּלילה, היוּ מתגלגלים עמה עד שהשתּיקוּה. הבּחוּרים המנַצחים, עיֵיפים ונוֹשמים בּכבדוּת, היוּ נוֹפלים כּזאֵבים רעֵבים על ארוּחַת־העֶרב: פּת־קיבר וּנזיד־גריסים שחוֹר. וּזלאטקה עדיִין מתהלכת בּבּיִת בּמעילה הקצר הפּתוּחַ, מַגבּיהה כּתפיה מתּוֹךְ גדלוּת, מנַענַעת ידיה ועוֹמדת פֹעם בּפעם להבּיט בּראִי הקטן.

בּלילה היוּ הבּחוּרים, שוֹרקים בּאַפּיהם, מנַצחים זה את זה בּנַחרתם המוֹסיפה והוֹלכת. זלאטקה שכבה על משכּבה הקשה בּעֵינַיִים פּקוּחוֹת. בּלילוֹת ההם היוּ קסמים יוֹרדים לבּיִת הקטן. הכּתלים הצרים והעקוּמים היוּ מתפּשטים והוֹלכים, מתמוֹגגים וּמסתּלקים הרחק־הרחק, והחַלוֹנוֹת הקטנים והלבנים, המכוּסים כּפוֹר, הציצוּ כּאִילוּ מקצה השמַיִים. אֵד עלה ועמד לפני העֵינַיִים המטוֹרפוֹת. מתּוֹךְ האֵד צפוּ ועלוּ כּל חמוּדוֹת־החַיִים הרחוֹקוֹת מהשׂיג, כּל מַעינוֹת־האוֹשר העמוּקים מני־תהוֹם. לדמיוֹנם כּלָׁה הבּשׂר הצעיר, התפּתּל ושיוע בּחשיכה. חשק עז וצמא, כּוֹסף לא־נמלא, פּיעפּע בּאִשוֹ בּתוֹךְ הדם ההוֹמה וסוֹעֵר. זרוֹעוות ערוּמוֹת ולוֹהטוֹת הוּרמוּ למַעלה, בּיקשוּ ותבעוּ בּאֶפס־אוֹנים. ואוּלָם לעֵת השחר, כּשהחויר האַויר ונצטנן, והחַלוֹנוֹת הקטנים, המכוּסים כּפוֹר, כּבר נראוּ קרוֹבים וקוֹדרים, כּמתערטלים מתּוֹךְ חלוֹם, היה כּל החָזוֹן מתנַדף והוֹלךְ, וּבמקוֹמוֹ בּא בּכי־תמרוּרים – בּכי זה, שמיכל, מתּוֹךְ שכיבתוֹ על התּנוּר, היה תּוֹהה עליו ולא יכוֹל למצוֹא לוֹ פּתרוֹן: מי הוּא הבּוֹכה שם? מה הבּכי הזה פּתאוֹם, בּדימדוּמי שחר, כּשכּל העוֹלָם נח מזעפּוֹ?

ג

פּעם אַחַת, כּשהביאוּ הבּחוּרים את אחוֹתם מרחוֹבה של עיר, היה הלילה ליל־ירח בּהיר, מַבהיק על בּתּים ועל חצרוֹת בּאוֹר צוֹנן מלמַעלָה וּבלוֹבן השלג מלמַטה. מתּחילָה היתה זלאטקה כּמתקצפת, רוֹגזת ורוֹגשת בּמשוּבתה. אַחַר־כּךְ התאוֹששה, ניגשה אֶל החַלוֹן הנשקף אֶל פּני הרחוֹב והדבּיקה אֶת מצחָה הלוֹהט אֶל כּפוֹר־הזכוּכית המחוּספּס. בּחוּץ היתה אוֹרה וּדממה רבּה. השלג הטהוֹר, הקוֹפא, הבהיק והתנוֹצץ, רמז מכּל פּינה חבוּיה וּמכּל ראש גג בּאַלפי רצי־כסף. מנגד, בּצדי השׂדה הלבן הפּתוּחַ, המַזהיר לאוֹר הלבנה בּגבעת שלָגיו, נשתּטחוּ צללים גדוֹלים אפוֹרים של עצי הגן הסמוּךְ וגדרוֹ הגבוֹהה. הצללים הלָלוּ, המרחפים והוֹלכים אל השׂדה הריק וּמתעלמים מן העיִן בּמַעלה הגבעה, כּאִילוּ התחָרשוּ והמתּיקוּ סוֹד, רמזוּ וקראוּ אֶל עוֹלָם טמיר ונעלָם, המתגלה בּכל יפיוֹ הגָנוּז וּבכל חמוּדוֹתיו הכּמוּסוֹת מאַחריהם. עוֹלם־פּלאוֹת זה מקוֹמוֹ שם בּמוֹרד, הרחק מעֵבר הנהר ומאַחרי הערבוֹת הכּפוּפוֹת, בּמקוֹם שהשמַיִים יוֹרדים ונוֹשקים לאָרץ ואוֹר בּהיר שבעתיים, אוֹר־יקרוֹת וקפאוֹן־שלג, בּוֹקע שחָקים וּמעוור עֵינַיִים.

וּזלאטקה ידעה פּתאוֹם את כּל אשר לפניה. הנה הגיעה השעה לָקוּם ולעשׂוֹת מַעשׂה. הגיעה שעתה לברוֹח מפּה, להימלט על נַפשה, לרוּץ אֶל עוֹלם־הפּלָאוֹת אשר בּמדרוֹן, שם מאַחרי הגָדר של שׂדה־הקברוֹת ליהוּדים. ממוּל שׂדה־הקברוֹת הדוֹמם, מעֵבר הנהר, נשקף מעל גבעה נישׂאָה בּית־הנזירים העתּיק, העוֹמד סגוּר ומסוּגָר על המוֹן חלוֹנוֹתיו, וחוֹמה גבוֹהה בּצוּרה מסביב לוֹ. בּשעה זוֹ, שעת אוֹר־ירח ודוּמיית־מות, כּל החַי ישן מסביב, אֵין עַיִן רוֹאה ואֵין אוֹזן שוֹמַעת. ורק מפּינה נַעלָמה, ממַחבוֹא עֵצים עתּיקים ועבוּתּים, ממקוֹם קברוֹת־התּאוָה של הקדוֹשים החוֹטאים, נשים ועלָמוֹת מגיחוֹת בּחבוּרה, כּוּלָן ערוּמוֹת כּביוֹם היוָלדן, יוֹצאוֹת להחליק על־פּני קרח הנהר. נשים אֵלוּ, שׁדוֹת ורוּחוֹת כּוּלָן, פּוֹרעוֹת אֶת צמוֹתיהן הארוּכּוֹת, מַבהיקוֹת לאוֹר הירח בּלוֹבן שדיהן, יוֹצאוֹת סיעוֹת־סיעוֹת וּמסתּוֹבבוֹת בּמחוֹלת־מַחניים, בּוֹקעוֹת בּקיעים בּקרח, טוֹבלוֹת בשׂרן הצח והאָדוֹם בּמַיִם הקוֹפאִים, שוֹלחוֹת לשוֹנוֹת ארוּכּוֹת לעוּמַת העיר וצוֹחקוֹת צחוֹק פּרוּע. ושם, בּמרוֹם חוֹמַת־האבנים הגבוֹהה של בּית־הנזירים, מתגנבים ועוֹלים נזירים חרדים, לבני־פנים וצמאֵי־חטא, מטפּסים בּלָאט, מתרפּקים על אַבני החוֹמה בּרעד אֵיברים, זוֹקפים צוָאר וּמַטים אוֹזן לראוֹת ולשמוֹע…

תּוֹךְ כּדי רגע נרתּעה זלאטקה מעם החַלוֹן, קפצה וּפתחה את הדלת וּפרצה החוּצה. קמה מהוּמה ונשמע קוֹל שאוֹן וּצוָחָה בּדוּמיית הלילה. שכנים סַקרנים לָבשוּ אֶת פּרווֹתיהם החַמוֹת, הנשים השכנוֹת התעטפוּ בּמטפּחוֹתיהן, וכוּלָם יצאוּ ועמדוּ אִיש פּתח בּיתוֹ. בּרחוֹב רצוּ הבּחוּרים, כּרוּחוֹת רעוֹת, דחוּפים וּמבוֹהלים. השלג היבש והנוֹצץ חָרק תּחת מַגָפיהם הכּבדים. בּמרחַב השׂדה הלָבן והשוֹמם השתּפּךְ הד צריחָתה של זלאטקה, קוֹל זעקת־שבר. תּפסוּה, טילטלוּה על־פּני השלג ועמדוּ עליה להכּוֹתה. השכנים והשכנוֹת עזבוּ את מקוֹמם ליד פּתחי בּתּיהם, וּברחוֹבה של עיר נאֶספה חבוּרה רבּה. זלאטקה השתּטחָה על האָרץ, התפּלשה בּשלג, תּלשה את שׂער ראשה, קרעה את שׂמלוֹתיה מעליה, בּכתה והתחַננה אֶל העוֹמדים סביבה, כּי יחוּסוּ על ימי עלוּמיה, טענה לפניהם, כּי נַערה נוֹצרית היא, כּי נכרייה היא פּה בּין היהוּדים. הנערים והבּחוּרים בּני בּעלי־הבּתּים, העוֹמדים וצוֹפים בּמַחזה, ראוּ לתמהוֹן־לבבם את שׂמלוֹתיה הפּרוּמוֹת ואֶת מַחשׂוֹף לבניה, חין צפוּנוֹתיה של נַערה בּתוּלָה. אָחיה הצעיר, והוּא עוֹדנוּ נַער כּמעט, חָרד למַראֶה הזה ונתבּלבּל כּוּלוֹ. כּל דמוֹ פּרץ אֶל פּניו. גָחַן אֶל אחוֹתוֹ הפּרוּעה לשמצה ולָחַש לה על אָזנה:

– קוּמי! מַהרי וקוּמי! פּן אָשׂים מַחנק לצוָארךְ!…

ואוּלם דבריו נשמעוּ כּדברי יֶלד רפה־אוֹנים, המאַיים בּיֵאוּשוֹ. פּרש מן החבוּרה, ניגש בּפיק־בּרכּיִים אֶל אַחַד הבּתּים הזרים, תּמַךְ עצמוֹ בּכּוֹתל וגָעה בּבכי.

כּל אוֹתוֹ הלילה היתה העששית הקטנה דוֹלקת בּבּיִת. זלאטקה סערה על משכּבה, פּשטה זרוֹעוֹתיה הערוּמוֹת כּלפּי מַעלָה וקדחה כּוּלָה בּאֵש קדחת. האֵם, נפחדת ואִילמת, ישבה למראשוֹתיה, מיששה בּלָאט את מצחה הקוֹדח, נתכּוונה לנַחמה וּלהרגיע אֶת רוּחָה בּדברים רכּים ולא מצאה בּלבּה האִילם את המלים הדרוּשוֹת לכךְ. הבּחוּרים כּבר שכבוּ סרוּחים על הסַפסלים, נחרוּ ושרקוּ באַפּיהם. רק אֶחָד מהם, הוּא הצעיר, לא יכוֹל להירגע עֵת רבּה ולא אָבה סלוֹחַ לעצמוֹ על אשר בּכה בּרחוֹב לעֵיני זרים. הלָה שכב עֵר על משכּבוֹ, חציוֹ יוֹשב וחציוֹ תּוֹמךְ ראשוֹ בּידוֹ, הבּיט בּעֵינַיִים קמוֹת אֶל חלל הבּיִת, חָשב מַחשבוֹת וזמם מזימוֹת לעשׂוֹת נקמה בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ. מחר יֵלךְ אֶל בּית־המדרש, ישׂים אֶת המקוֹם הקדוֹש כּמרקחה, יגיש טענוֹתיו לפני הרב והדיינים. יִתייצב ליד ארוֹן־הקוֹדש, יַראֶה בּידוֹ על ספרי־התּוֹרה, יאַיֵים על כּל הקהל בּנקמת האלוֹהים, אלוֹהי הצדק והמשפּט, העוֹמד לימין העשוּקים והעלוּבים, ויִקרא להם: “רשעים אַתּם כּוּלכם, שׂמחים אַתּם לאֵיד אוּמלָלים!” בּאֵי בּית־המדרש מסתּמא יִצחקוּ עליו. יאמרוּ: “כּמוֹהוּ כּאָביו – רוּחַ רעה!” אָז יזנק בּחמתוֹ אֶל שוּלחַן בּית־המדרש ויחטוֹף משם את מנוֹרת־הלבינה הכּבדה…

למחר בּבּוֹקר קרבה עגָלה ועמדה ליד הבּיִת הקטן. נכנסוּ שני יהוּדים זרים, נטלוּ את זלאטקה על זרוֹעוֹתיהם, הוֹציאוּה החוּצה והוֹליכוּה בעגָלה אֶל העיר. מקץ חוֹדש ימים, כּשחָזרה הנַערה בּרגל, כּבר היתה נכנַעת וּשקטה. בּימים הראשוֹנים עדיִין התהלכה בּבּיִת מַחרישה וּמשתּאָה, תּוֹעה כּצל אֵילךְ ואֵילךְ, כּמבקשת מַה שאָבד לה, פּניה חיורים, לחָיֶיה נפוּלוֹת, ועל ראשה מין מטפּחת ישנה, שמתּחתּיה בּיצבּצה צמה קרוּחָה דקה. אַחַר־כּךְ כּבה בּעֵיניה גם הזיק האַחרוֹן. ישבה כּל היוֹם אֶל השוּלחָן דוֹממה ואִילמת, יוֹשבת וּמַשגיחָה בּאֶפס תּנוּעה וּבשויוֹן־נפש אֶל מלאכת האֵם, המוֹרטת נוֹצוֹת בּכברה. גם החוּלצה הלבנה אשר עליה עם הסַלסלה המפוֹאָרה פּנה זיוָה עתּה ונזדהמה לבנוּניתה; דמיוֹנה היה כּעלים כּמוּשים מסביב לפרח נוֹבל.

לעֵת עֶרב מביא לה האָח הבּכוֹר לחמנייה לבנה וכוֹס חָלָב לסעוּדה. זלאטקה ניגשת מיד לסעוּדתה, אוֹכלת בּחשאי, בּאֵין אוֹמר וּדברים. על המיטוֹת, מאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים, מתרגשת תּנוּעה בּין הקטנים: “לחמנייה וחָלָב, לחמנייה וחָלָב!” מיד קוֹפץ מעל המיטה וּמתגלה ליד השוּלחָן אַחַד הזאטוּטים, בּרייה קטנה מסוּלסלת־שׂיער ועקוּמת־רגליים, ערוּמה ויחפה, רק כּוּתּנתּה לבשׂרה.

– זלאטקה, תּני פּרוּסה.

האָח הגָדוֹל, העוֹמד וּמשגיחַ על זלאטקה בּאכילָתה, מַעניק להקטן מַכּת־לחי יפה. הקטן מקבּל יִיסוּרים בשתיקה, ממַהר וּמתגלגל בּרגלָיו העקוּמוֹת וחוֹזר למקוֹם־רבצוֹ בּמיטה. ורק לאַחַר שעלה על המיטה והרגיש, כּי בּתוֹךְ עמוֹ הוּא יוֹשב והסַכּנה ממנוּ והלאָה, מקרר הקטן את דעתּוֹ בּדברים, מכלה חמתוֹ בּאוֹיבוֹ הרחוֹק ממנוּ בּשטף קלָלות נמרצוֹת, הנאמרוֹת בּזריזוּת מַפליאָה וּבנשימה אֶחָת:

– מַחלָה לראשךָ, חלירע לבטנךָ, מַכּה מפנים, חַבּוּרה מאָחוֹר!

האָח הגָדוֹל רוֹקע בּרגלָיו וצוֹעק לעוּמתוֹ:

– הס, תּוֹלעת שכּמוֹתךָ! ראֵה־נא גם ראֵה את לשוֹנוֹ השנוּנה! זה הקטן הוֹלךְ בּדרכיו של אַבּא! כּוּלוֹ כּאַבּא הרוּחַ הרעה, לכל פּרטיו ודיקדוּקיו!

משנשמַע בּבּיִת שם “אַבּא”, מיד מתגלה מעל התּנוּר ראשוֹ של מיכל. הפּנים פּרוּעי־השׂיער מציצים כּפני פּרא, העֵנַיִים האדוּמוֹת והקמוֹת תּוֹעוֹת וּמבקשוֹת מקוֹם־אחיזה לעצמן, כּעֵיני חַיה ניעוֹרה, שהרגיזוּה ממנוּחָתה.

– הא? מה “אַבּא הרוּחַ הרעה”? מי זה אָמַר כּאן “אַבּא הרוּחַ הרעה”?!

העֵינַיִים האדוּמוֹת תּוֹעוֹת וּמבקשוֹת, ונתקלוֹת על השוּלחָן בּלחמנייה הלבנה וּבכוֹס החָלָב. תּוֹךְ כּדי הרף־עיִן צוֹנח מיכל מעל התּנוּר ועוֹמד על הקרקע בּרגלָיו היחפוֹת, רק תּחתּוֹניו למתניו.

– רוֹצחים! עלוּקוֹת! אַבּא רוּחַ רעה אני לָכם? אֶת דמי אתּם שוֹתים, אֶת דם התּמצית שלי! אִיש חוֹלה אני, נוֹטה לָמוּת, שכיב־מרע! זקוּק אני לתפנוּקים! צריךְ אני לכלכּלה טוֹבה, לכלכּלה טוֹבה אני צריךְ!…

ד

כּל הלילה לא חָדלה העֵז לגעוֹת מאַחַר הכּוֹתל. קוֹל געייתה הפּעם חָדש היה וּמשוּנה, שלא כּדרכּה תּמיד – קוֹל חָלוּש ודק, מחַלה וּמחַנן, שמתּוֹכוֹ נשמעה גם תּלוּנה חרישית על חַיֵי בּהמה נידחת, עזוּבה בּבדידוּתה, גם המית תּפילה ותחנוּנים לקראת קרן־תּקוָה דקה, המנַצנצת מן החשיכה. אֵיזוֹ רוּחַ עברה פּתאוֹם על העֵז?

שנתם של בּני הבּיִת נדדה. מוּרגש היה, כּי בּחוּץ מנַשבת רוּחַ קלה, רוּחַ־טחב פּוֹשרת, וסמוּךְ לגג זוֹחלים לאִטם עננים נמוּכים. ראשי אֶצבּעוֹת־הרגליִים קפאוּ בּצינה, ראשי האָזנַיִים לָהטוּ מתּחת השׂמיכוֹת הקרוּעוֹת, כּאִילוּ נכווּ בּרוֹתחים. הכּל התהפּכוּ על משכּבוֹתיהם הקרים מצד אֶל צד והירהרוּ בּחשכת־הלילה בּעֵז – בּעֵז השחוֹרה, העזוּבה והנשכּחה, המבלה את ימי־חָרפּה הרעים בּבדידוּת וּבאמוּנה על גל הזבל הקוֹפא, בּרפת הרעוּעה, פּרוּצת הגָג. כּשאֶחָד מאַנשי הבּיִת עוֹבר על־פּני הרפת, הרי זוֹ מציצה בּעד הפּתח הפּתוּחַ בּעֵיניה הגדוֹלוֹת, עֵינַיִים תּמימוֹת ונאמנוֹת של נפש קרוֹבה וּמסוּרה לבעליה, המחַכּה לגאוּלָתה וּמַאמינה בּרחמי בּני־אָדם וּנדיבוּת לבּם. בּני הבּיִת התעטפוּ בּשׂמיכוֹתיהם, התרפּקוּ על סמַרטוּטי משכּבם, אַךְ השינה נגזלָה מהם.

־ אינה פּוֹסקת לגעוֹת! – נשמַע קוֹל צרוּד, חציוֹ נרגָז וחציוֹ רךְ, מתּוֹךְ החשיכה.

– סימן לשינוּי מזג־האַויר. יִהיֶה חַם! – ניבּא האָח הבּכוֹר מעל משכּבוֹ.

כּעבוֹר רבע שעה נשמַע טיפטוּף חשאי מן הגָג. אַחרי הפסקה קלה של דוּמייה חָזרה העֵז לגעוֹת מתּוֹךְ המית־הנפש. ראשי אֶצבּעוֹת־הרגליִים עדיִין קפאוּ בּצינה, ראשי האָזנַיִים עדיִין לָהטוּ כּצרוּבי־אֵש, אַךְ חבלי שינה כּבר נטווּ על עפעפּיים. לפני העֵינַיִים העצוּמוֹת כּבר עמד, כּחָזוֹן קָרוֹב, הקיִץ החַם על כּל חמוּדוֹתיו: דלתיִים וחַלוֹנוֹת פּתוּחים לָאַויר, שמַיִים גלוּיִים וּבהירים, ערוּגוֹת־אדמה חרוּשוֹת, שחוֹרוֹת ורענַנוֹת, ירק־דשא מנַצנץ על הגבעה, חוֹם שמש וזוֹהר מי־נחָלים ההוֹלכים לאַט. אַחַר־כּךְ נפלה תּרדמה עזה על הבּיִת הקטן, והכּל נשתּקע בּשינה עריבה ועמוּקה.

עם השחר ניעוֹרוּ הבּחוּרים לקוֹל חריקת הדלת הכּבדה. זוֹ היתה האֵם, שבּאה אל הבּיִת מן החוּץ, כּחוֹזרת מעוֹלָם אַחר, וּבעֵיניה הצנוּעוֹת, המעוּרפּלוֹת, כּמוּס סוֹד. הבּחוּרים התחילוּ ללבּוֹש את בּגדיהם על משכּבוֹתיהם. האֵם חָזרה בּבּיִת אֵילךְ ואֵילךְ, פּוֹסעת פּסיעה חשאִית אלכסוֹנית, כּפסיעתוֹ של שיכּוֹר, וּפנים לה כּאִילוּ רוּחה נפעֶמת מאוֹד. לבסוֹף לא יכלה עוֹד להתאַפּק, ניגשה עד המיטוֹת ועמדה שם רגע בּאֵין אוֹמר וּדברים, והסוֹד פּקע ונתגלָה מתּוֹךְ בּת־צחוֹק צנוּעה וערמוּמית כּאֶחָת:

– אָמנם מילטה…

– מה? מי?

– אוֹמרת אני: העֵז שלָנוּ… אָמנם תּאוֹמים מילטה.

– נוּ־אוּ? מה אַתּ סחָה? האוּמנם? העֵז?

מיד היתה בּהלה ורעש והתעוֹררוּת רבּה. הכּל התרגשוּ ונחפּזוּ ללבּוֹש את בּגדיהם. המַגָפַיִים הכּבדים והיבשים נשמעוּ לבעליהם ועלוּ על הרגליִים בּמשיכת־יד אַחַת, ללא עקשנוּת כּל־שהיא, עד כּי עיִן בּעיִן ראוּ הפּעם, כּי רק אֶצבּע אלוֹהים עשׂתה זאת. הידיִים רעדוּ מגוֹדל השׂמחה, הבּרכּיִים פּקוּ מכּוֹבד האוֹשר. הכּל רצוּ בּחבוּרה החוּצה, אֶל הרפת. כּעבוֹר רגָעים שב הבּחוּר הבּכוֹר נרעש ונפעם.

– מַה תּאמַר למַעשׂה אשר כּזה? תּאוֹמים, כּשם שאני יהוּדי!

חָזרוּ מן הרפת גם שאָר הבּנים, וּפני כּוּלָם רענַנים וצוֹהלים. הבּיִת הקטן ניעוֹר פּתאוֹם מתּוֹךְ תּרדמה קשה. אָכן אמת נכוֹן הדבר – העֵז מילטה תּאוֹמים! מי פּילל למַעשׂה רב כּזה! הכּל המוּ ורגשוּ, ודיבּוּר חַי וסוֹעֵר, בּילבּוּל דברים של שיכּוֹרי־שׂמחה, מילא את חלל הבּיִת. סחוּ בּדבר בּליל חַם של תּבן וסוּבּים, מַאכל־תּאוָה ליוֹלדת, ודיבּרוּ על היוֹלדת עצמה בּרגש של אַהבה ורוֹךְ. סיפּרוּ בּשבחה, זכרוּ לה חסדים ראשוֹנים מימי נעוּריה, נזכּרוּ, כּי לפנים, לפני בּוֹא החוֹרף, היוּ קוֹראים לה בּשם אָדם: “רייזיל”. רגש הרחמים והחנינה בּלבבוֹת הלךְ וגָדל מרגע לרגע.

– רייזילי עלוּבת־הנפש!…

הקטנים צהלוּ ורקדוּ על מיטוֹתיהם. מרוֹב חדוָה והתלהבוּת צבטוּ בּגָלוּי אִיש את בשׂר אָחיו: “רייזיל מילטה עזים קטנוֹת”! אַחַד הזאטוּטים, הזריז והממוּלָח מכּוּלָם, זחה עליו דעתּוֹ כּל־כּךְ, שהתהפּךְ בּתוֹךְ המיטה על ראשוֹ שתּי פּעמים, פּעם לכאן וּפעם לכאן. פּעם אַחַת “עוּף”, פּעם שנית “עוּף” – וסיֵים בּגעייה של עֵז, ארוּכּה וּמסוּלסלת: “מה־אֶה־אֶה!”

הבּכוֹר שבּאַחים, בּחוּר בּעל קוֹמה וּבעל פּנים שחוֹרים, שמלאכתּוֹ מלאכת נַגָר, רגלָיו ארוּכּוֹת ועקוּמוֹת, כּפּוֹת־ידיו גסוֹת ונקשוֹת וציפּרני אֶצבּעוֹתיו שחוֹרוֹת ונפוּחוֹת, פּרש לקרן־זוית, הרכּין ראשוֹ אל חריטוֹ, פּישפּש וחיטט בּוֹ שעה ארוּכּה בּצינעה, מנה מַטבּעוֹתיו בּלחש וחישב חשבּוֹנוֹת לפי מספּר האֶצבּעוֹת. אַחַר־כּךְ התאוֹשש וניגש אל האֵם, הרים ידוֹ וצילצל לעוּמַת פּניה בּקוֹמץ מלא פּרוּטוֹת־נחוֹשת והשמיע בּהחלט וּבכל תּוֹקף, בּקוֹל נמרץ של אָדם פּרטי, המַקריב את עצמוֹ קרבּן על מזבּח הכּלָל:

– היליכי את זה, ותקני תּבן וסוּבּים!

– תּבן וסוּבּים! תּבן וסוּבּים! – צהלוּ הקטנים על משכּבוֹתיהם לבּשׂוֹרה החדשה מתּוֹךְ התלהבוּת מוֹסיפה והוֹלכת. דוֹמה היה, כּאִילוּ נפתּחוּ ארוּבּוֹת־השמַיִים מלמַעלָה, וגשמי בּרכה וחסד נשפּכים היוֹם על ראשיהם הקטנים ללא הפוּגה, בּזה אַחַר זה. רק זלאטקה היתה האַחַת בּבּיִת, שעמדה בּפינתה לבוּשה חזייה ישנה של צמר, מַחרישה ועצוּבת־נפש, בּוֹדדה וּמוּזרה לכל התּכוּנה הרבּה הזאת, מטפּלת בּחשאי, מתּוֹךְ הירהוּרים, בשׂמלוֹתיה הקרוּעוֹת והמדוּלדלוֹת.

הבּשׂוֹרה הגיעה גם עד אָזני מיכל על התּנוּר. מתּחילָה לא הבין פּשר דבר. אוֹתה שעה היה שוֹכב בּאַפלוּלית הבּוֹקר וּפניו אֶל הקיר, כּוּלוֹ מהלךְ בּעוֹלם־השממוֹן ורוּחוֹ מרחפת בּין קרעֵי הזיוֹת פּרוּעוֹת. כּשעמדוּ מלמַטה למשוֹךְ בּרגלָיו וּבישׂרוּהוּ את הבּשׂוֹרה הטוֹבה, נזדעזע כּוּלוֹ וצעק מתּוֹךְ עֵינַיִים עצוּמוֹת: “הרפּוּ ממני, נבלים! הניחוּ לי, רוֹצחי־אָדם! אני לא אֵלךְ עמכם!”… ורק אַחַר־כּךְ, כּשנתקררה דעתּוֹ ורוּחוֹ שבה אֵלָיו, פּקח את עֵיניו, זקף ראשוֹ ושאל פּתאוֹם בּקוֹל נפעם: “הא? העֵז?” וּמיד ישב בּמקוֹמוֹ על התּנוּר, ניצנץ בּעֵיניו לכל העברים, שאף רוּחַ ונשם בּכבדוּת, כּאָדם הנוֹשם ושוֹאֵף אַחרי עבוֹדה קשה ועמל לא־אנוֹש.

כּעבוֹר שעה כּבר עמד בּתוֹךְ הבּיִת הבל לָבן וכבד של בּליל־בּהמה, וּבכל הפּינוֹת נדף ריחַ חם וערב של סוּבּים חלוּטים בּרוֹתחים. הכּל הרגישוּ, כּי ניצני חַיִים חדשים צצים ועוֹלים לעֵיניהם. הקטנים, יחפים וחשׂוּפי־שת, כּירכּרוּ וחָזרוּ בּפנים חנפים מסביב להעֵז היוֹלדת, שהוּבאָה הבּיתה עם תּאוֹמיה הרכּים – שתּי בּריוֹת פּעוּטוֹת וּשחוֹרוֹת, חציין מנַמנמוֹת וחציין נתוּנוֹת בּעוֹלם־התּוֹהוּ, שדעתּן עדיִין מטוֹרפת עליהן ורגליהן הדקוֹת מקוּפּלוֹת תּחתּיהן. כּל יִשעם וחפצם של הקטנים היה הפּעם – להעמיד את הבּריוֹת הפּעוֹטוֹת והמדוּכדכוֹת האֵלה על רגליהן. כּדי להוֹציא את הרעיוֹן הזה לפעוּלָה, התחַכּמוּ וחָשבוּ מַחשבוֹת וחיבּלוּ תחבּוּלוֹת שוֹנוֹת. את העֵז, כּנוֹגעת בּדבר, פּייסוּ בּפת־קיבר, למַען תּעמוֹד מנגד ותחריש ולא תּפריע אנשים ממלאכתּם. ואוּלָם העֵז לא נאוֹתה לוַתּר על זכוּתה, זכוּת אֵם ואֶפּיטרוֹפּסית לילָדיה, ועמדה בּכל תּוֹקף ליד הבּריוֹת הפּעוּטוֹת, מגינה עליהן בּבטנה הנפוּלָה, מלקקת בּלשוֹנה את עוֹרן החָלָק והחַם, מַצליפה על הקטנים מַבּטים חַמים ותוֹהים של יוֹלדת תּשוּשת־כּוֹחַ, שיש בּהם מן החנינה וּמן ההתראָה גם יחד, ועֵיניה החוֹלמוֹת, הערפּליוֹת, כּאִילוּ אוֹמרוֹת: “אָמנם כּל עצמי אֵיני אֶלָא עֵז; מי אני וּמַה כּוֹחי בּפני גדוֹלים שכּמוֹתכם? ואַף־על־פּי־כן ידוֹע תּדעוּ, כּי התּאוֹמים האֵלה תּאוֹמַי הם!”

מלמַעלָה, ממרוֹם התּנוּר, הציץ מיכל בּראשוֹ הפּרוּע וּבעֵיניו התּוֹהוֹת, שעכשיו כּבתה אִשן הזרה ושכךְ הסער בּתוֹכן. נראֶה היה בּשעה זוֹ כּאָדם גוֹלה ונידח, שחָזר אַחרי ימים רבּים אֶל משפּחתוֹ ממרחַקים, והוּא פּוֹקח עיִן וּמַטה אוֹזן לראוֹת ולשמוֹע סביבוֹ דברים שהיוּ קרוֹבים וידוּעים לוֹ בּשכּבר־הימים. ולא עוֹד, אֶלָא פּעמים היה דוֹמה, כּאִילוּ על פּניו הכּחוּשים והמעוּנים, שקוּמטוּ והזקינוּ מרוֹב יִיסוּרים ועוֹני, חוֹלפת גם נהרה קלָה, מעֵין בּת־צחוֹק חיורת וּרפת־אוֹנים. בּתוֹר בּעל־הבּיִת וּמוֹשל בּכּיפּה, שכּל הדברים, המתרחשים פּה לעֵיניו מלמַטה, נתוּנים בּרשוּתוֹ ונחתּכים על־פּיו מלמַעלה, טען:

– חָלָב… תּנַאי ראש וראשוֹן הוּא, כּי תּתּן העֵז את חלָבה בּעתוֹ. אִיש חוֹלה אני, שכיב־מרע. צריךְ אני לכלכּלה טוֹבה, לכלכּלה טוֹבה אני צריךְ!…

ואוּלָם אִיש לא שעה אֵלָיו הפּעם ולא שמע את טענוֹתיו. הכּל היוּ עסוּקים וּטרוּדים בּאוֹשר החָדש, שנתגלָה עליהם פּתאוֹם אַחרי ימי עוֹני וחשיכה. החוֹרף האָרוֹךְ והזוֹעֵם כּבר נרתּע לאחוֹריו, וניצני חַיִים חדשים התחילוּ צצים.

ה

אַחַר־כּךְ התחיל הכּפוֹר להימס מעל־פּני החַלוֹנוֹת הקטנים, והזכוּכיוֹת הכּהוֹת נזדכּכוּ. בּחוּץ הציצה לפעמים שמש רחוֹקה מבּין קרעֵי עננים תּוֹעים. דלף הגג טיפטף בּחשאי טיף אַחַר טיף. הימים היוּ ימי שקט וּדממה, ימי ערפל לבן ושקוּף, המרחף על־פּני שׂדוֹת וגנים עזוּבים כּבחלוֹם, כּבימי חַג ושבּתוֹן, וּבתוֹךְ הדממה חָלפה לפעמים ממַעל לגג סיעה של עוֹרבים, טסים וצוֹרחים בּרגש של קנאָה, כּי אוֹרחַ הוֹלךְ וּבא! על־פּני הקיר מעל התּנוּר ריפרפוּ בּיוֹם כּתמים אדמדמים מאִירים – בּבוּאָתה של חַמה. מיכל שכב על התּנוּר כּחוֹלם, פּוֹקח עיִן, צוֹפה וּמַבּיט אֶל הכּתמים הלָלוּ, הזעים ורוֹעדים בּמקוֹם אֶחָד, מתבּוֹנן ונוֹתן לב על הצלָלים הקלים, החוֹלפים עליהם לפעמים בּמהירוּת הבּרק: מגיחים ממקוֹם טמיר, מַאפילים כּדי הרף־עיִן וּמתעלמים והוֹלכים, נבלָעים בּקרן־זוית אפלה, לפני עֵיניו עמדוּ הפּעם חלוֹמוֹת ודמיוֹנוֹת אחרים, חוֹננים וּמיישנים, מיני קטעים של הזיוֹת וחזיוֹנוֹת רחוֹקים, המשמשים ועוֹלים בּעירבּוּביה מתּהוֹם הנשייה. בּחזוֹנוֹ נדמה לוֹ תּוֹר הילדוּת עם טוּבה וחַסדה, זוֹ תּקוּפת־החַיִים הנשכּחה כּבר, האוֹבדת בּמרחַקי העבר, זוֹ ראשית ניצני ההכּרה, עֵת עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא עדיִין היה פּתוּחַ לכל אַרבּע רוּחוֹתיו, ואֶרץ ושמַיִים היוּ קרוֹבים כּל־כּךְ, והאָדם קל וּמהיר וּבטוּחַ על־פּני האדמה, וכל ההוָיה מסביב לא נבראָה אֶלָא לשמשוֹ. בּימי־הפּלָאוֹת ההם עדיִין היה הכּל גָדוֹל ורם וּרחַב־ידיִים, רענן ואֵיתן: השׂדוֹת מסביב, היערים המַשחירים בּמרחָק, הנהר השוֹטף מתּחת הגשר, בּית־המדרש ההוֹמה מאָדם רב, קוֹמתוֹ הזקוּפה של האָב שחוֹר־הזקן, הרוֹגז ורוֹתחַ על כּל עוול…

זלאטקה ישבה ליד החַלוֹן והתחַממה בּשמש, קטנה ומצוּמצמת בּתוֹךְ עצמה, מתבּוֹננת בּפנים אטוּמים וּמַחרישים אל השלג, הנמס והוֹלךְ על־פּני הרחוֹב, מַקשיבה אל דלף הגג, המטפטף אַט בּזה אַחַר זה, והכּל למקוּם אֶחָד: טיף, טיף. הנה הרחוֹב, והנה נשקפים בּתּים בּוֹדדים, הם וחַלוֹנוֹתיהם הלחים וּזכוּכיוֹתיהם האפלוֹת, המנצנצוֹת. אֵין זאת כּי־אִם הבּתּים הדוֹממים האֵלה ריקים עתּה מאָדם, אֵין בּהם נפש חַיה. הכּל מת ונדם. הנה נראוֹת ערוּגוֹת הגן, והן עדיִין טעוּנוֹת שלג. אֶלָא שהשלג כּבר השחיר ונסתּאֵב. והנה הגבעה שם בּמרחַק השׂדה, וּמאַחרי הגבעה כּלוּם לא יֵיראֶה. שם גבוּל וקץ לחַיִים. כּךְ צריךְ להיוֹת וכךְ יִהיֶה לעוֹלָם. פּה, ליד החַלוֹן, השמש מחַממת. טוֹב ונוֹחַ פּה לָשבת דוּמם, ללא הירהוּר ונידנוּד כּל־שהוּא. כּךְ תּשב כּל ימי חַיֶיה. והנעוּרים אשר מתוּ לא יִחיוּ עוֹד, וּשׂער הראש אשר נקרח לא יִצמַח עוֹד, וּשדי־העלוּמים יִצטמקוּ ויִבּוֹלוּ. וכךְ יעברוּ ימים ותחלוֹפנה שנים, שנה אַחר שנה, בּחשאי וּבשממוֹן, כּאשר יטפטף דלף הגג בּחשאי וּבשממוֹן: טיף, טיף…

המיטוֹת מאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים כּבר עמדוּ עכשיו ריקוֹת ועזוּבוֹת. הקטנים יצאוּ ונתפּזרוּ על־פּני הבּיִת בּרגליִים יחפוֹת. הבּריוֹת הקטנוֹת והפּוֹחזוֹת התחַבּטוּ כּל היוֹם בּפּינוֹת האפלוֹת, טרחוּ ועשׂוּ בּמלָאכה, שימשוּ בּקיסמים וּבנסרים וּבסַכּינים קהוֹת, טיפּסוּ ועלוּ אֶל החַלוֹנוֹת, התחַממוּ, הציצוּ החוּצה, התרפּקוּ זה על זה וערגוּ על אוֹר שמש וחוּמה. מוּרגָש היה, כּי בּחוּץ מנַשבוֹת עתּה רוּחוֹת חדשוֹת, רענַנוֹת, כּי מתרחש שם דבר חָדש ונפלָא, אשר כּמוֹהוּ לא נראָה ולא נשמַע זה־כבר. מן הרחוֹב הגיעוּ בּזוֹ אַחַר זוֹ ידיעוֹת חדשוֹת מַפליאוֹת, מרוֹממות־נפש ומעוֹדדוֹת־רוּחַ, כּל אַחַת יפה וּמשׂמחת מחברתּה. סיפּרוּ, כּי סגוֹר קרח־הנהר כּבר נפתּח, והגשר עם הבּתּים הסמוּכים לגשר עוֹמדים חציים בּמַיִם. סיפּרוּ, כּי הגוֹיִים בּני הכּפרים הביאוּ בּסירת־דוּגָה בּתוּלָה כּפרית טבוּעה, אשר משוּ מן המַיִם, וכי בּעיר כּבר התחילוּ העשירים לאפוֹת מַצה לפּסח.

וּפעם אַחַת לא יכלוּ עוֹד הקטנים לכבּוֹש אֶת יִצרם. חָברוּ על הדלת הכּבדה והעקוּמה, צרוּ עליה בּקוֹל ענוֹת־גבוּרה וּבקוֹל תּרוּעת־מלחָמה, אָזרוּ אֵת כּל מַאמַצי כּוֹחָם ועמדוּ כּוּלָם שכם־אֶחָד לדחפה דחיפה משוּתּפת. הדלת נתעקשה בּכל כּוֹבד מַשׂאָה וּזמַן רב לא זזה ממקוֹמה. אַךְ סוֹף־כּל־סוֹף גָברוּ גיבּוֹרי־החַיִל הקטנים וידם היתה על העֶליוֹנה: הדלת נאֶנחָה אנחָה רצוּצה ונפתּחה לָאַויר.

– הָ ־ אָ ־ אָ ־ אָה! – השמיעוּ הקטנים קריאַת שׂמחַה ותמהוֹן, על סַף בּיתם, כּשראוּ פּתאוֹם את הרחוֹב פּנים אֶל פּנים.

לתוֹךְ הבּיִת הקטן פּרצה רוּחַ צוֹננת רענַנה. זרם מַדהים של אוֹר־שמש הכּה על הכּתלים האפלים והאִיר בּבת אַחַת אֵת כּל הפּינוֹת הנסתּרוֹת, אֵת כּל החוֹרים והסדקים. מתּחת התּקרה המפוּחָמה נזדעזעוּ וניפנפוּ קרעֵי קוּרי־העכּביש השחוֹרים.

– אָה, מַגיפה תּבוֹא עליהם! מי זה פּתח שם אֶת הדלת?

מיכל ניעוֹר מתּוֹךְ נימנוּמוֹ על התּנוּר, פּקח עֵיניו ונרתּע לאחוֹריו מפּני זרם הרוּחַ הקר, שפּגע בּחָזהוּ בּעד כּוּתּנתּוֹ הפּרוּמה.

– מַמזרים! רוֹצחים! עלוּקוֹת! סגרוּ את הדלת! אֶת הדלת סגרוּ, מַגיפה תּבוֹא עליכם!

ואוּלָם הקטנים לא שמעוּ עוֹד כּלוּם מכּל הנַעשׂה בּבּיִת מאַחריהם. כּוּלָם נדחקוּ יחד על המפתּן, מסתּוֹפפים זה בּצד זה, עוֹמדים נדהמים וּנבוּכים למַראֵה הרחוֹב, הגָלוּי כּוּלוֹ לעֵיניהם. מגוֹדל המבוּכה ותמהוֹן־הנפש לא ידעוּ אֶל מה יִפנוּ ואֶל מַה יִתּנוּ אֶת לבּם תּחילָה: אִם אֶל פּתחי הבּתּים, הפּתוּחים כּוּלָם לָרוָחָה, אשר משם מתרגש ועוֹלה קוֹל המייה ודיבּוּר בּני־אָדם שאֵינו פּוֹסק, אִם אֶל השלג הנמס והוֹלךְ, השוֹטף בּמרוּצה בּמדרוֹן הגבעה ונוֹפל בּהמוּלָה לתוֹךְ שלוּליוֹת הרחוֹב, אִם אֶל השׂדוֹת הרחָבים אשר מאַחרי הבּתּים והגנים, השׂדוֹת המוּצפים מַיִם עד למרחוֹק, הם והאִילנוֹת הבּוֹדדים, המציצים פּה ושם בּצמרוֹתיהם הקרוּחוֹת, פּוֹשטים ענפים יבשים כּלפּי מַעלָה, כּקוֹראִים לעֶזרה מן המצוּלָה, אוֹ אֶל אַלפי רצי כּסף וזהב, המנַצנצים וּמבהיקים על־פּני שלוּליוֹת הרחוֹב, מרצדים וּמשׂחקים בּחליפוֹת גוָנים לנוֹכח זהרי השמש העליזה?

– אוֹי־אוֹי־אוֹי, כּמה רחב הנהר! הנה אנשים שטים שם בּסירה, חי נַפשי!

– פּיק־פּיק־פּיק! ילָדים, הבּיטוּ הנה! הנה שני תּרנגוֹלים מתנַגחים! פּיק־פּיק־פּיק!

– התּרנגוֹל האֶחד תּרנגוֹל־הוֹדוּ הוּא! יוֹדע אני – מכנסַיִים לוֹ בּרגלָיו!

– הנה הוֹלךְ הירשלי־בּוּלבּוּס, מתגלגל כּבּוּלבּוּס! הירשלי… הוֹפּ! נפל הבּוּלבּוּס, הטיל בּיצה, כּשם שאני יהוּדי!

–חַה־חַה־חַה! הירשלי, יפה נפלתּ? ראוּ־נא גם ראוּ את הבּוּלבּוּס הזה, שפּשט אֶת ידיו ואֶת רגלָיו!

– נוֹעֵל הוּא ערדלים חדשים…

– הלא הם עשירים הם!

– בּוּלבּוּס, בּוּלבּוּס! בּוֹא הנה! אמוֹר־נא, מַה מצאת? פּרוּטה?

– בּוּלבּוּס! לחצאין!…

–אוֹי־אוֹי־אוֹי! הבּיטוּ וּראוּ אֶת ערימת השלג, המתגלגלת מעל ההר! הנה עוֹד ערימה! עוֹד אַחַת – שפךְ!

– ילָדים, יוֹדעים אַתּם מה? הבה נלךְ אל הגן ונַעשׂה שם אָדם בּשלג! עוֹד רב השלג בּגָן!

– יחף תּלךְ?

– וּמה בּכךְ, אִם יחף? – התלהב הגָדוֹל שבּילָדים, וּמרוֹב רגשוֹתיו נטל רשוּת לעצמוֹ להתפּאֵר בּדבר־שקר: – לפנים, כּשהיִיתם עדיִין קטנים כּוּלכם, היִיתי אני מַחליק תּמיד על־פּני השלג בּאֶמצע הרחוֹב בּרגליִים יחפוֹת, כּשם שאני יהוּדי!

– יוֹדעים אַתּם, ילָדים? יש לי עֵצה: הבה ננעוֹל אֶת מַגָפיו של אַבּא!

אַךְ, כּפי הנראֶה, נתקפּחה זכוּתם של הקטנים בּחוֹרף הזה וּמן השמַיִים עיכּבוּ בּידם מעשׂוֹת אָדם בּשלג. כּשהפכוּ ראשיהם לפנים הבּיִת, ראוּ לפניהם חזיוֹן־פּלא, שהכּה אֶת לב כּוּלָם בּתמהוֹן: מיכל ישב על אַחַת המיטוֹת, כּפוּף בּראשוֹ ורוּבּוֹ אֶל הקרקע, טוֹרח וּמתלבּט בּחשיכה, גוֹנח ונאנח בּכבדוּת וּמוֹשךְ בּכל כּוֹחוֹ על רגלָיו זוּג מַגָפיִים גדוֹלים ויבשים, שנשתּמרוּ לוֹ מימוֹת הקיִץ שעבר. הקטנים שבוּ ועמדוּ על מפתּן הבּיִת והתחילוּ לטפּל בּמאוֹרע החָדש הזה:

– הרי הוּא הוֹלךְ להכּוֹת בּאַנשי הרחוֹב.

– וּלנַפּץ חַלוֹנוֹת.

– גיבּוֹר הוּא. הכּל יראִים מפּניו!

– האוּמנם גיבּוֹר? והלא אוֹמר הוּא תּמיד, כּי מחר הוּא מת!

– כּל זה – מפּני שרוֹצה הוּא, כּי יִתּנוּ לוֹ חָלָב.

– חָלָב! חָלָב! צאן־קדשים, מֶה־אֶה־אֶה! – קרא העיזוּז והפּוֹחז מכּל הזאטוּטים קריאַת־סתם, ללא כּוונה כּל־שהיא, רק מפּני שדברים בּטלים לא נכנסוּ הפּעם לאָזניו ולא לָקחוּ אֶת לבּוֹ, והחוֹרף כּבר חָלף־עבר, והנפש ערגָה להשתּפּךְ החוּצה בּצהלה עליזה.

מיכל ניגש עד הפּתח בּברכּיִים כּוֹשלוֹת, פּוֹסע וּמתנוֹדד כּשיכּוֹר, עמד בּחשאי, כּצל, מאַחרי הילָדים, עוֹמד ומציץ אֶל הרחוֹב בּעינַיִים דלוּחוֹת ותוֹהוֹת, כּמוּכּה־סַנורים.

– אָח־אָח־אָח, אֵל רחוּם וחַנוּן! הקיִץ הנה זה בּא… – נאנַח אנחה חשאִית לנַפשוֹ והבּיט לפניו אֶל השלוּליוֹת, הרצוֹת בּעקלתוֹן על־פּני הרחוֹב, בּחריצי הקרח הנבקע. אנחה זוֹ כּאִילוּ נשבה נשיבה קרה בּלבּוֹת הקטנים וכיבּתה בּהם בּבת אַחַת אֵת כּל העליזוּת הנלהבת הקוֹדמת. כּוּלָם נשתּתּקוּ, נדחקוּ ועמדוּ צפוּפים, כּשׂיוֹת אִילמוֹת נידחוֹת, מסביב לאביהם המיסכּן, הגבוֹה והכּפוּף, שהזקין בּלא עֵת, הבּיטוּ מַחרישים ונדכּאִים אֶל הרחוֹב, אֶל המקוֹם אשר הבּיט הוּא, כּאִילוּ רוּחַ־יגוֹן אַחַת תּקפה אֶת כּוּלָם.

ו

הרחוֹב נתחַדש כּוּלוֹ, שינה מַראֵהוּ מן הקצה אל הקצה. נשבוּ רוּחוֹת קלוֹת רענַנוֹת, מגפּפוֹת וּמעוֹררוֹת לב וּבשׂר. קלחוּ בּמרוּצה קילוּחי מי־אָביב עזים וּמהירים בּמַעלוֹת וּבמוֹרדוֹת. הרחוֹב התרחץ וקרן כּוּלוֹ בּשלוּליוֹת הקרח, הנמס וזוֹרם והוֹלךְ תּחת השמש. וּממַעל גָבהוּ השמַיִים מאוֹד – בּהירים וּרחָבים, זרוּעים פּה ושם תּלתּלי עננים לבנים, קלים וּשקוּפים. מַחנות ציפּרים למיניהם, בּעלי־כנף נוֹדדים, מסתּוֹבבים בּמרוֹם האַויר, מרחפים ותוֹעים כּנדהמים וצוֹרחים בּקוֹל, אַךְ קוֹל צריחָתם הרחוֹק נחבּא ואוֹבד בּרחבוּת האַויר מפּני קוֹל המוֹנוֹ של הרחוֹב, המתרגש ושוֹאֵן בּשפעת חַיִים חדשים.

בּתּי הרחוֹב כּבר ניטהרוּ מן השלג, והם עוֹמדים, כּעוֹלים מן הרחצה, בּגגוֹתיהם השחוֹרים והלחים, המטפטפים מכל עֵבר וּפינה. שערי החצרוֹת וּפתחי האַכסַדרוֹת כּוּלָם פּתוּחים לָרוָחָה, שוֹאפים בּכל פּה אֶת אַויר החוּץ הצוֹנן והצח. מפּנים הבּתּים, בּעד חַלוֹנוֹת ואֶשנַבּים פּתוּחים, נישׂאת המוּלה נרגשת והוֹמה דיבּוּר חַי וסוֹעֵר. אנשים ונשים סוֹבבים בּחצרוֹת כּנפעמים, כּתוֹעים בּעוֹלם חָדש. נשמע קוֹל צוָחָה רמה וּצלוּלָה, צוחַת גרוֹן בּתוּלָה, פּוֹלח את אַויר הרחוֹב, נשמע קוֹל הוֹלם פּטיש בּבּרזל, קוֹל צילצוּל עליז וחוֹגג בּמַכתּש של נחוֹשת. חבר ילָדים, תּינוֹקוֹת של בּית רבּם, הגיחוּ מאַחַת הפּינוֹת, מהם עוֹטפים סוּדרים אדוּמים לצואריהם, והם רוֹדפים כּוּלָם בּחרף־נפש וּבתרוּעת גיבּוֹרי־מלחָמה אַחרי תּרנגוֹל מתפּרץ מפּני אדוֹניו, הטס על־פּני הרחוֹב בּאלכסוֹן בּזקיפת כּנפיִים וּבקריאַת התמַרמרוּת וּמרד. ושם, בּאֶמצע הרחוֹב, עוֹמדים בּעלי־הבּתּים, לבוּשים קפטנים של מוֹךְ, וגוֹרפים בּמגוֹבוֹת שבּידיהם זבל חוּצוֹת, הצף בּמי־מַדמנה, מאַספים גללי סוּס וּבהמה, אִיש אִיש אל גל־האַשפּה אשר בּחצרוֹ. והנה נשמעה הצלָפת שוֹט בּאַויר ונתגלתה כּירכּרה קטנה של פּריץ עני מפּריצי המקוֹם, המתגלגלת וּבאה בּטיסה מהירה ובקישקוּש זוֹגוֹת, – והיהוּדים גוֹרפי הזבל נרתּעים לאחוֹריהם בּרגשוֹת דרךְ־אֶרץ, זוֹקפים עיִן וּמַבּיטים אַחרי הכּירכּרה המרקדה, ניצבים רגע בּלי־נוֹע והמגוֹבוֹת בּידיהם, תּמהים וחוֹלמים וּמַקשיבים לרחש האָביב.

בּאַחַת החצרוֹת הסמוּכוֹת חָברה חבוּרה של נשים על עגָלָה קטנה מדוּלדלת. זוֹהי עֶגלתוֹ של יוֹנה אִיש־מוּראוואנקה, שהביא מעיירתוֹ “שחוּטי־חוּץ” למכירה, כּדרכּוֹ בּכל יוֹם חמישי בּשבּת. הנשים הוֹמוֹת וּמדבּרוֹת כּוּלָן בּבת אֶחָת. הזריזוֹת שבּהן שוֹלחוֹת ידיִים אֶל מַצע הקש אשר בּעגָלָה וּמוֹשכוֹת מתּחתּיו צלעוֹת בּשׂר אָדוֹם, הוֹפכוֹת אוֹתן כּנגד השמש, מפשפּשוֹת בּהן בּאֶצבּעוֹת, בּוֹדקוֹת למוּמיהן, טוֹענוֹת לפני יוֹנה וּמתכּוונוֹת לקנתּרוֹ. ואוּלָם יוֹנה זה, שיהוּדי ערוּם הוּא וקר־המזג, אֵינוֹ מַשגיחַ בּטענוֹתיהן של נשים. עוֹמד הוּא בּתוֹךְ החבוּרה עמידה מוּצקה, בּפנים קוֹפאִים ודוֹממים, כּפני חירש ואִילם, דוֹחה דחייה קלה לאַחַר־יד אֶת הנשים הרוֹגשוֹת בּפניו, כּאָדם שדוֹחה גוֹלמי־עֵץ, העוֹמדים לשׂטן על דרכּוֹ, וּמדבּר אֶל אִשתּוֹ שׂרה־רייזה, היוֹשבת על הדוּכן מעוּטפת מטפּחת גדוֹלה, בּקוֹל שאנן וּבטוּחַ וּבהבלָעת הריש:

– שׂבה־בייזה, היוֹם קצב והמלָאכה מבוּבּה. נסע לדבכּנוּ!

הנשים מתעוֹררוֹת כּנגדוֹ:

– הכיצד, רב יוֹנה? זוֹ מה היא? הלא רציחָה כּזאת לא נשמעה בּכל העוֹלם כּוּלוֹ! אַרבּע עֶשׂרה פּרוּטוֹת מחיר נבלת עֵגל!

– הסחוֹבה שלי, הכּסף שלָכן! – משיב יוֹנה בּקרירוּת־לב אַכזרייה, בּלי הבּיט אֶל בּעלוֹת־דברוֹ. – על־כּבחכם לא אֶמכּוֹב לָכן אֶת בּשׂבי. שׂבה־בייזה, דפקי את הסוּס ונסע לדבכּנוּ!

– מַה תּאמרוּ לפגע רע זה? – מתמַרמרוֹת הנשים אֶל יוֹנה ואִשתּוֹ. – הלא יקרנים כּמוֹכם לא היוּ גם בּסדוֹם!

– בּסדוֹם לא היוּ, אבל בּעמוֹבה היוּ, – מתלוֹצץ יוֹנה בּפנים קרים ושאנַנים, שלא להעלוֹת אַף בּת־צחוֹק קלה קלה על שׂפתיו. – אִם אנַחנו יקבנים, הבי אַתּם טבחָנים! שׂבה־בייזה, דפקי אֶת הסוּס ונשוּב למוּבאוואנקה!

מיכל עדיִין עמד על מפתּן בּיתוֹ, בּתוֹךְ ילָדיו, שכוּר־שמש ונדהם מכּל המתרחש בּרחוֹב, עוֹמד וּמַבּיט לפניו בּעֵינַיִים תּוֹהוֹת, כּאָדם שהתעוּהוּ רגלָיו לעוֹלָם חָדש וזר. לבסוֹף נאנַח לנַפשוֹ אנחה חשאִית ואמר בּלחש:

– בּני־אָדם קוֹנים בּשׂר לכבוֹד השבּת…

בּפּתח נתגלתה אִשתּוֹ הקטנה והכּפוּפה, כּשהיא מפשפּשת בּשׂער ראשה מתּחת למטפּחתה ומעפעֶפת בּעֵיניה הצבוֹת. יצאה גם זלאטקה והתייצבה מאַחרי אִמה, מתכּווצת ורוֹעֶדת בּחוּלצתה הקלה. הבּית נשאַר ריק מאַחריהם. ערימת תּפּוּחי־האדמה המַעבישים בּפינת הבּיִת הצהיבה בּנוֹגה ענוֹג. רק קוּרי־העכּביש הקרוּעים, התּלוּיִים בּתּקרה המפוּחָמה, נדוּ לחוֹרף שהלךְ: נעוּ מפּני הרוּחַ, כּנוֹע עלים כּמוּשים אַחרוֹנים בּענפי אִילָנוֹת בּסוֹפוֹ של סתיו.

ז

ימים אחָדים לפני הפּסח זכרוּ נדיבי העיר את מיכל ושלחוּ לוֹ אֶל בּיתוֹ אַרגָז מלא מַצוֹת. אַדמת הרחוֹב כּבר יבשה כּוּלָה ורוּחוֹת פּוֹשרוֹת נישׂאוּ בּאַויר. הגיעוּ ימים טוֹבים לָעוֹלם, ימי אוֹרה ושמש. דלת הבּיִת היתה פּתוּחָה כּל היוֹם, אחוּזה בּיתד־עֵץ, שנתקעה לצוֹרךְ זה בּקרקע. הקטנים התפּזרוּ לנַפשם על־פּני הרחוֹב, מתרוֹצצים אָנה ואָנה בּרגליהם היחפוֹת, מתגנבים פּעם בּפעם לָבוֹא אֶל הבּיִת, מוֹשכים ולוֹקחים בּאֵין רוֹאִים מן המַצה אשר בּאַרגָז מלוֹא קוּמציהם, חוֹטפים ואוֹכלים אוֹתה בּפינה מוּצנַעת בּחריקת שינַיִים מהירוֹת ונחפּזים לרוּץ אֶל חַצרוֹת השכנים, לעמוֹד שם ולראוֹת בּילדי בּעלי־בתּים חשוּבים, המַקדימים לשׂחק את משׂחַק האגוֹזים.

מיכל התהלךְ בּתוֹךְ הרחוֹב בּחשאי, מתנַהל לאִטוֹ כּצל, הוֹלךְ וסוֹקר ותר בּכל המקוֹמוֹת, מתעכּב בּכל עֵבר וּפינה, נאנח כּל העֵת לנַפשוֹ, נוֹשׂא עֵיניו אֶל השׂדוֹת הטוֹבעים עדיִין בּמַיִם, מציץ אֶל חַצרוֹת השכנים, בּמקוֹם שהחַג כּבר התחיל להראות אוֹתוֹתיו. שוּלחָנוֹת וסַפסלים מרוּחָצים מתייבּשים בּחַמה, ערימוֹת ספרים מתאַוררוֹת בּרוּחַ, ונשים עם נַערוֹתיהן המשרתוֹת עוֹמדוֹת וּמשפשפוֹת וּמטהרוֹת את כּלי הבּיִת בּשקידה נמרצת, מַגעילוֹת את המיחַמים וּמדיחוֹת בּמַיִם את בּקבּוּקי־הפּסח הגדוֹלים והכּרסניים.

עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא נפתּח עד אַפסי אֶרץ ושמַיִים, נתגלָה לאוֹרךְ ולרוֹחַב, ורק במַעמַקי הלב פּירכּס בּחשאי כּאב עמוּם, טמיר ונעלָם, אשר אֵין לוֹ שם ואֵין לוֹ תּקוָה עוֹד. פּעם אַחַת נזדמן מיכל בּדרך־הילוּכוֹ לאַחַד המקוֹמוֹת הרחוֹקים מאַחרי העיר, לפרשת הדרכים, שמשם שבילים צרים וּרחַבים וּנתיבוֹת עקלקלוֹת מסתּעפים והוֹלכים למרחוֹק, להכּפרים והיִישוּבים אשר בּסביבה. בּמקוֹמוֹת אֵלוּ עוֹמדים התּגָרים הפּעוּטים, אִיש פּלסוֹ בּידוֹ, וצוֹפים לעֶגלוֹת האִיכּרים וליבוּל כּפריהם, שהלָלוּ מוֹבילים לָעיר למכירה. כּשעבר מיכל בּדרכּוֹ את הגשר, ראה את זלאטקה עוֹמדת בּמעילה הקל בּוֹדדה לנַפשה, קטנה וּכפוּפה וּפניה עצוּבים, כּפני יֶלד עזוּב ונשכּח, ידיה נשענוֹת בּמַעקה הגשר ועֵיניה תּלוּיוֹת לָאַויר, אֶל השׂדוֹת המוּצפים בּצעֵי־מַיִם, השוֹקטים וזוֹהרים תּחת שמש־האָביב. מיכל עבר על־פּניה לאִטוֹ, כּאָדם זר, ורק לאַחַר שפּסע פּסיעוֹת אחָדוֹת, עמד פּתאוֹם, הפךְ אֶת פּניו לעוּמַת בּתּוֹ, אִיֵים עליה בּאֶצבּעוֹ וצעק בּקוֹל:

– מוּפקרת, הבּיתה לכי! ראִי, עוֹד נכוֹנים לָךְ שפטים מידי על לכתּךְ אַחרי בּחוּרים!…

וּפנה והלךְ לדרכּוֹ. מאַחרי העיר השׂתּרעוּ גנים ריקים עם גדרוֹתיהם הגבוֹהוֹת, וּמתּוֹכם הציצוּ אילָנוֹת חשׂוּפים, שקצוֹת זלזליהם היבשים כּבר נתעגלוּ והניצוּ פּטמוֹת־פּקעים שחוֹרוֹת. גרנוֹת הבהיקוּ לנוֹכח קרני השמש בּזהב גגוֹת־קש חדשים. מאַחרי הגנים והגרנוֹת נשבה רוּחַ קרה. זרמי־אוֹר שטפוּ והבריקוּ מכּל העברים, סינוורוּ אֶת העֵינַיִים, הכּוּ אֶת הלב בּתמהוֹן, והדרכים והנתיבוֹת הלבנים, המתעקלים בּמרחַק השׂדוֹת, בּגבעוֹת וּבעמקים, שימשוּ כּוּלָם בּעירבּוּביה ונדמוּ כּפסי־נייר לבנים מעוֹפפים בּאַויר.

התּגָרים המשתּעממים קידמוּ את פּני מיכל מתּוֹךְ זחיחוּת־הדעת.

– אָה, הנה הרוּחַ הרעה כּבר יצאה לטיֵיל בּעוֹלָם! – קפץ ואָמר אֶחד מן החבוּרה. – בּרוּךְ הבּא! אַךְ זה אוֹרח חָשוּב! שלוֹם עליכם, רב מיכל! מאַיִן ולאָן?

זה שקפץ כּנגד מיכל היה אֶחָד מפּרחי התּגרים, בּחוּר צהוֹב, שפּניו זרוּעים עדשים ועֵיניו המימיוֹת מתעצמוֹת בּשעת דיבּוּרוֹ וּמחַייכוֹת בּסדקיהן. מיכל נדהם מפּניו והבּיט אֵלָיו בּעינַיִים מבוּלבּלוֹת. שאָר התּגרים נתנוּ קוֹלָם בּצחוֹק.

– מה הצחוֹק הזה? – שאל מיכל בּקוֹל עמוּם.

– חָלילה, כּלוּם צוֹחקים אָנוּ? – התעוֹדד הבּחוּר הצהוֹב לצחוֹק חביריו. – אַדרבּה, שׂמחים אָנוּ לראוֹתךָ שוּב חַי וקיים! אוֹרחַ חָשוּב אַתּה לָנוּ. מתגעגעים היִינוּ עליךָ כּל החוֹרף. סַפּר־נא לָנוּ חדשוֹת מן הנַעשׂה בּמרחַקים. מַה נשמע שם על התּנוּר?

הבּחוּר הצהוב קרץ לחביריו בּסדקי עֵיניו, והלָלוּ ענוּ שוּב בּצחוֹק. מיכל פּער פּיו, בּיקש לאמוֹר דבר, אַךְ לשוֹנוֹ דבקה לחכּוֹ. הבּחוּר התבּוֹנן על סביבוֹתיו כּמנַצחַ, כּוּלוֹ נהנה וצוֹהל.

– הגידה, רב מיכל, אַל תּכחד ממנוּ דבר: הן לא שכבת בּטל על התּנוּר כּל החוֹרף? מסתּמא נזכּה בּקרוֹב לשׂמוֹחַ אִתּךָ בּברית־מילה, האַף אֵין זאת?

מיכל הבּיט אֶל בּני־החבוּרה, המתפּתּלים מתּוֹךְ רוֹב צחוֹק, בּעֵינַיִים קמוֹת. שׂפתיו יבשוּ ורעדוּ.

– אֶחָד… אֶחָד נסתּלק בּחוֹרף הזה… – מילמל ואָמר בּקוֹל נחנק. – אֶחָד… אֶחָד מילָדי מת עלי…

תּגר זקן, שזקנוּ וּפאוֹתיו מגוּדלים פּרע וסוּדר חָבוּש לוֹ למַעלָה מאָזניו, קם מן הצד מעל האֶבן, אשר ישב עליה, משךְ בּכתפיו כּלפּי בּני־החבוּרה ואָמַר לָהם בּנזיפה:

– פֶה, בּחוּרים! בּוּשה וּכלימה! לָמה התגוֹללתּם על יהוּדי חוֹלה? מה ראִיתם בּוֹ? אָדם חוֹלה מהלךְ לוֹ, אֵינוֹ פּוֹגע בּאִיש לרעה, – לָמה תּצערוּהוּ?…

מיכל ניענַע בּידוֹ לעוּמתוֹ בּאין אוֹמר וּדברים וּמיהר וּפנה לעֵבר השׂדה, פּוֹסע וגוֹרר אֶת רגלָיו הנחשלוֹת על־פּני רגבי־האדמה הטחוּבים. לבּוֹ חָלש וכל גוּפוֹ תּש ונמשךְ למַטה. הכּאֵב העמוּם, הטמיר והנעלָם, שהיה מפרכּס בּקרבּוֹ כּל העֵת בּחשאי, גָדל עתּה ורחַב והגיע עד הנפש. וּפתאוֹם פּרץ זרם דם אל ראשוֹ והסעיר את מוֹחוֹ. מיכל הפךְ את פּניו אֶל עֵבר התּגרים, קימץ את שני אֶגרוֹפיו לעוּמתם וצעק אליהם מתּוֹךְ השׂדה בּקוֹל־זוָעוֹת:

– גזלנים! רוֹצחים! עלוּקוֹת! חַכּוּ כּמעט קט! אלוֹהים לא יחריש! אֵל־נקמוֹת הוּא! עוֹד יקיץ הקץ עליכם! עוֹד יקיץ הקץ על כּל העוֹלָם כּוּלוֹ!…

רגָעים אחָדים עמד בּשׂדה, מאַיֵים בּידיִים פּרוּשׂוֹת לָאַויר וצוֹעֵק צעקה בּלתּי־בּרוּרה. רוּחַ חזקה ורענַנה נשבה אֶל פּניו והרימה את כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ הנפוּחָה, וּמראֵהוּ קוֹדר וזוֹעֵם, כּוּלוֹ מחָאָה שוֹוַעת נגד שמי־האָביב הבּהירים והשמש הטוֹבה, המאִירה וחוֹננת לכּל.

א

פייבקה היה נַער כּפרי בּן תּשע, פּרוּע ונעזב לנַפשוֹ, שכּל ימיו גָדל בּין ילדי האִיכּרים הפּרוּעים והנעזבים לנַפשם. כּמוֹהוּ כּאָביו: מה אָביו, מַתּית הנַפּח, היה היהוּדי האֶחָד בּכפר סטארוֹדוּבּוֹב בּין שכניו הגוֹיִים, אף פייבקה היה הנַער היהוּדי האֶחָד בּין המוֹן השקצים, ילדי הכּפר. נערים אחרים זוּלָתם כּמעט לא ידע ולא ראָה מעוֹלָם. לוּלא שתּי עֵיניו השחוֹרוֹת, המַבּיטוֹת בּעקשנוּת לוֹהטת מתּחת לכוֹבעו העמוֹק, כּוֹבע־איכּרים ישן ודהוּי, קשה היה להכּיר בּפניו, כּי מזרע היהוּדים הוּא. מנַיִין לוֹ לנַער יהוּדי פּנים משוּנים אֵלוּ, מוּכּים וּשׂרוּטים, שׂפה עֶליוֹנה זוֹ, שצלקת אדוּמה כּדם דוֹלקת בּה, רגליִים יחפוֹת אֵלוּ, גסוֹת וּמרוּפּטוֹת? ואוּלָם פייבקה ירש מאִמוֹ זוּג עֵינַיִים שחוֹרוֹת, לוֹהטוֹת בּעקשנוּת קוֹדרת.

רוֹב ימי הקיִץ והסתיו היה פייבקה מבלה בּיער הסמוּךְ לכּפר, הוּא וַחבריו השקצים עמוֹ, מלקט שם בּחבוּרה כּמהים וּפיטריוֹת, מטפּס על האִילנוֹת הגבוֹהים וּמַפריחַ מעל צמרוֹתיהם את החסידוֹת, הרוֹבצוֹת על קניהן לָבטח. אוֹ יֵש שהיה עוֹשׂה מלאכתּוֹ בּבצעֵי־המַיִם, חוֹצה אוֹתם עד הבּרכּיִים וּמחפּשׂ צלוֹפחים שחוֹרים חלָקים וּשאָר מיני שרצים. אוֹ יֵש שהיה רץ, רצוֹא וָשוֹב, כּעֵגל משוּלָח, על־פּני מרחַב השׂדוֹת בּעֵת קציר החָציר, מטפּס ועוֹלה על קרוֹן גבוֹה טעוּן שחת וּמרקד מלמַעלָה תּחת שמי־הקיִץ הבּוֹערים, צוֹעֵק בּגרוֹן ניחָר אֶל חבריו צעקת־פּראִים נלהבת. וּפעמים היה מתבּוֹדד כּחוֹם היוֹם בּגוֹרן אפלה צוֹננת, תּוֹלה עצמוֹ ורוֹכב על אַחַת הקוֹרוֹת מתּחת לגָג, מכרסם להנאָתוֹ אַגָסים מצוּמקים, שמשךְ ולָקח בּאֵין רוֹאים מתּוֹךְ השׂק המוּצנע תּחת מיטתה של אִמוֹ, מַבּיט אֶל שברירי השמש, המסתּננים בּעד החוֹרים והסדקים וּמשתּפּכים בּאַפלוּלית הגוֹרן כּאבק־זהב פּוֹרחַ, מפנה לבּוֹ לבטלה נעימה וּמהרהר הירהוּרים. מהרהר פייבקה בּשעת־בּדידוּת זוֹ את הירהוּריו הנעימים על מיקיטה של חוואֶדאֶר, הוּא מיקיטה החַייל, שעלה לגדוּלָה בּמרחַקים, נַעשׂה שם קוֹנדוּקטוֹר בּרכּבת של מסילת־הבּרזל, ועכשיו חָזר הבּיתה, הראָה לעֵיני כּל אַנשי הכּפר צרוֹר כּסף מלא וגָדוּש, וּבערבים הוּא יוֹשב על מפתּן בּית אָביו, מדבּר גבוֹהה וּמסַלסל בּשׂפמוֹ, סביבוֹ המוֹן בּחוּרים וּבתוּלוֹת עוֹמדים צפוּפים, וּכטוֹב לבּוֹ עליו הוּא מחַלל לפניהם בּחָליל.

וּפעמים רבּוֹת קרה מקרהוּ של פייבקה, שהיה מתעלם מן העיִן וגם בּלילה לא נוֹדע מקוֹמוֹ. ואוּלָם אָביו ואִמוֹ, מַתּית הנַפּח ואִשתּוֹ הנַפּחית, לא שׂמוּ לב לָזה ולא כּיהוּ בּוֹ. כּי קללת אלוֹהים רבצה על הנַער, הפּרוּע והמשוּלָח לנַפשוֹ כּעיִר פּרא בּמדבּר, והוּא הוֹלךְ וגָדל ללא תּוֹרה וּללא דרךְ־אֶרץ.

פייבקה היה נַעַר עז־נפש ולא ידע פּחד. ורק שני דברים עמדוּ לוֹ על דרכּוֹ, וּמפּניהם היה לבּוֹ מהסס. שני הדברים היוּ: האלוֹהים והתּפילה. את פּני האלוֹהים לא ראָה פייבקה מימיו, אַךְ את שמוֹ שמע לעתּים קרוֹבוֹת. בּשם אלוֹהים היוּ מַתּית ואִשתּוֹ מַטיפים לוֹ מוּסר בּימי השבּת וּמַבטיחים לוֹ עוֹנש רב לעתיד לָבוֹא, וּבשעת מַעשׂה היוּ נוֹשׂאִים עֵיניהם אֶל התּקרה ונאנחים מרה. העניין הזה היה עניין רע והֵמַר לפייבקה את ימי תּענוּגוֹתיו. ידוֹע ידע, כּי כּל מַה שהוּא הוֹלךְ וגָדל, הוֹלךְ וקרב היוֹם המַר, יוֹם צרה ותוֹכחָה, שאָנוּס יִהיֶה להתייצב לפני האֵל הגָדוֹל והנוֹרא, השוֹכן בּמסתּרים. וּפעם אַחַת היה מַעשׂה וּכפשׂע היה בּין פייבקה וּבין הסַכּנה. מַעשׂה בּאיש יהוּדי שחוֹר, לָבוּש פּרוַת־כּבשׂים שחוֹרה ואֵזוֹר־צמר אָדוֹם אָזוּר לוֹ על מתניו, שנגלָה בּביתוֹ של מַתּית לפתע־פּתאוֹם בּיוֹם־חוֹרף קר, עֵת קדר העוֹלָם וסוּפת־שלג התחוֹללָה בּחוּץ. אוֹתוֹ היהוּדי השחוֹר בּעל זקן אָרוֹךְ היה וגבּוֹת־עֵיניו זוֹעפוֹת, וּמלאכתּוֹ בּבית מַתּית הנַפּח היתה מלאכת־הקוֹדש: בּא מן העיר להריק את קוּפּת הצדקה המסוּיֶידת לָבן, המסוּמרת אֶל המַשקוֹף ממַעל לדלת. אֵשת מַתּית הגישה אֶל השוּלחָן מנחָה לפני אִיש־האלוֹהים האוֹרחַ: קערה מלאָה תּפּוּחי־אדמה מבוּשלים וּקערה מלאָה חָלָב חמוּץ. היהוּדי השחוֹר שיפשף אֶת ידיו החיורוֹת והדקוֹת זוֹ בּזוֹ ועצם את עֵיניו בּכוונה רבּה על שתּי הקערוֹת המלאוֹת, העוֹמדוֹת לפניו. וכאשר חָזר וּפקח את עֵיניו, ראָה בּעד ההבל הלָבן, המתמר ועוֹלה מתּוֹךְ תּפּוּחי־האדמה הרוֹתחים, את הנַער הנבהל, העוֹמד בּקרן־זוית, נחבּא אֶל המיטוֹת. רמַז אִיש־האלוֹהים לפייבקה בּאצבּעוֹ, כּי יִקרב אֵלָיו.

– תּוֹרה לָמַדּת, בּני? – וּפשט את ידוֹ וצבט לוֹ בּלחיוֹ בּשתּי אֶצבּעוֹת קרוֹת, צהוּבּוֹת ודקוֹת, שריחַ אַבקת־טבּק נדף מהן אֶל אפּוֹ של פייבקה. פּני האֵם, הניצבת נפעמה ליד התּנוּר, אָדמוּ מאוֹד, והיא פּוֹסַעת פּסיעה אַחַת אֶל הבּיִת וּמתאַמצת להצדיק בּגימגוּם־מלים את בּנה הקטן הפּרוּע לפני האוֹרחַ החָסיד. היהוּדי השחוֹר הרים את ראשוֹ מעל שתּי הקערוֹת אשר לפניו, זקף את עֵיניו כּלפּי מַעלָה וניענַע את זקנוֹ האָרוֹךְ לכאן וּלכאן. נַענוּעים אֵלוּ של זקן אִיש־האלוֹהים לא היוּ אוֹת לטוֹבה. פייבקה ריתּת כּוּלוֹ וקוֹר החריד את לבּוֹ. אַחַר־כּךְ בּאוּ לילוֹת־בּלָהוֹת. בּלילוֹת ההם ראָה בּחלוֹמוֹ המוֹן אֶצבּעוֹת קרוֹת, צהוּבּוֹת ודקוֹת, שלוּחוֹת אֵלָיו לעשׂוֹת לוֹ רעה, וריחָן הזר, ריחַ חָריף, מתקתּק־מריר, שׂם מַחנק לגרוֹנוֹ.

תּפילה לא לימדוּ את פייבקה. הכּפר סטארוֹדוּבּוֹב כּפר נידח ונעזב היה, רחוֹק מיִישוּב של יהוּדים. בּכל שבּת ושבּת, בהיוֹת הבּוֹקר, היה פייבקה שוֹכב על משכּבוֹ ורוֹאֶה את מַתּית אָביו עוֹשׂה מיני מַעשׂים, אשר לא יֵיעשׂוּ בּימוֹת החוֹל: לוֹבש קפּוֹטה שחוֹרה, קרוּעה וּבלוּאָה, מתעטף בּטלית מַצהיבה, עוֹצם עֵיניו ועוֹמד אֶל הקיר להשתּחווֹת וּלהתפּלל בּלָחַש. פייבקה חָש, כּי השתּחוָיה זוֹ וּלחישוֹת אֵלו מכוּוָנוֹת כּלפי אלוֹהים, ולא ידע מנוּחָה בּנַפשוֹ. תּמה היה על אָביו, שמַעמיד הוּא את פּניו כּנגד הסַכּנה. אִילוּ היה הוּא תּחתּיו, לא היה פּוֹגע בּאלוֹהים כּל־עיקר, לא לטוֹבה ולא רעה. מתּוֹךְ הירהוּרים אֵלו היה פייבקה שוֹכב כּל זמן התּפילָה חָבוּי תּחת השׂמיכה, והיה יוֹרד מעל משכּבוֹ רק בּשעה שאִמוֹ התחילָה מקשקשת בּקערוֹת וּבכפּוֹת ליד התּנוּר והכּיריִים וריחַ נעים, שבּתּי, של צנוֹן וּבצלים מרוּסקים, עשׂוּיִים בּשוּמן, היה נישׂא בּבּיִת הקטן.

ב

כּךְ עברוּ ימים וחָלפוּ שנים, קיִץ אַחרי חוֹרף וחוֹרף אַחרי קיִץ. פייבקה גָדל והיה לנַער בּן תּשע, שפּניו מוּכּים וּשׂרוּטים, צלקת אדוּמה כּדם דוֹלקת בּשׂפתוֹ העֶליוֹנה ורגלָיו היחפוֹת גסוֹת וּמרוּפּטוֹת, שלא כּרגלי יֶלד, – נַער פּרוּע וּמשוּלָח לנַפשוֹ שקללת אלוֹהים רוֹבצת עליו. כּךְ עבר גם הקיִץ האַחרוֹן והגיעוּ ימי הסתיו.

בּימי הסתיו ההם כּרעה אֵשת מַתּית הנַפּח לָלדת בּפּעם השביעית, ועוֹד היא כּוֹאֶבת ורוּחָה לא שב אֵליה, והנה התרגשוּ וּבאוּ הימים הנוֹראִים, עֵת האַויר צוֹנן בּחוּץ, הבּקרים עוֹטים ערפל והדגה אשר בּמַיִם תּחרד. בּדמיוֹנה של האִשה הכּפרית הבּוֹדדה נתערבוּ ימי־לידתה הדווּיִים עם ימי־הדין הנוֹראִים לימי מצוּקה אַחַת, הרת יגוֹן ותוֹכחת־אלוֹהים. התהלכה בּביתה בּחשאי, כּכוֹרעת תּחת מוּעקה כּבדה, מתנוֹעעת כּצל, ללא תּקוָה וללא ניחוּמים לנַפשה. השנים האַחרוֹנוֹת שנוֹת־תּלָאָה היו. בּנוֹתיה הגדוֹלוֹת, הבּתוּלוֹת הבּוֹגרוֹת, עזבוּ את הכּפר אַחַת אֶחָת והלכוּ אל הערים הסמוּכוֹת לשרת בּבתּי זרים. האִיכּר, אשר ממנוּ לחמם נמצא, לָמַד אֶל דרכי העוֹלָם ונַעשׂה ערוּם ורע משהיה. והימים הטוֹבים, ימי העלוּמים והכּוֹחַ, כּבר חָלפוּ לבלי שוּב. נמלכה אֵשת הנַפּח והחליטה הפּעם לשלוֹחַ ליוֹם־הכּיפּוּרים אֶל מניין המתפּללים בּכּפר הגָדוֹל את שני הגברים אשר בּביתה, את מַתּית ואת פייבקה. מי יוֹדע – אוּלי לתפילת שניהם יקשיב אלוֹהים ממכוֹן קדשוֹ וירךְ את לבּוֹ, אוּלי יחוּס וירחם.

פּעם אַחַת בּבּוֹקר רחץ מַתּית את פּניו המפוּחָמים, לָבש את קפּוֹטת־השבּת הקרוּעה והבּלוּאָה, עמד ליד החַלוֹן ועיפעֵף בּעֵיניו הצבוֹת כּנגד אוֹר היוֹם הבּהיר. אוֹתוֹ היוֹם עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים היה. בּבּיִת הקטן והנמוּךְ פּיעפּע הבל חַם, שבּקע ועלה מתּוֹךְ התּנוּר המוּסק, ונדף ריחַ ניחוֹחַ של לפתּן־גזר מצוּמק. אֵשת מַתּית יצאָה אל הכּפר לבקש את פייבקה והביאָה אוֹתוֹ הבּיתה, כּשהוּא פּרוּע וּמבוּלבּל וּפניו נלהבים. בּבּוֹקר ההוּא הפרידוּ את פייבקה וּלקחוּהוּ מעם הכּפר בּעֶצם ההתלהבוּת, בּעֶצם שעת אוֹשר וחדוָה עֶליוֹנה, אשר כּמוֹה לא תּישנה עוֹד עד עוֹלָם. מיקיטה של חוואֶדאֶר אָסַר אֶל העגָלה בּפעם הראשונה את סייחוֹ של אָביו, את הסייח האָמוֹץ הפּרא, שהיה לפלא לעֵיני כּל רוֹאָיו. כּל השקצים אשר בּכּפר היוּ בּאוֹתוֹ מַעמד. הסייח הצעיר התקוֹמם בּרגליו הקדוֹמַניוֹת לבעליו, רתח והסתּוֹבב בּתוֹךְ מַאסרוֹ, נשם בּכל חוֹם גוּפוֹ מתּוֹךְ נחיריו הרחָבים, הרוֹעדים, הבּיט כּמטוֹרף אֶל השקצים הרבּים שנקהלוּ עליו, רקע בּפרסוֹתיו על מקוֹם אֶחָד מקוֹצר־רוּחַ, כּאִילוּ נתכּוון להמיט תּחתּיו את כּל האָרץ כּוּלָה. וּפתאוֹם זינק ממקוֹמוֹ בּכל כּוֹחוֹ, קפץ קפיצה משוּנה והתחיל טס על־פּני הרחוֹב, שוֹטף ועוֹבר בּכּפר, הוֹא והעגָלה עמוֹ. קם שאוֹן וּצוָחָה. פייבקה היה מן הזריזים המַקדימים, שיצאוּ לרדוֹף אַחרי הסוּס הצעיר בּתוֹךְ תּימרוֹת אבק, וחירף את נַפשוֹ בּשעת הסַכּנה לתפסוֹ ברסנוֹ.

האֵם רחצה את פּניו, התבּוֹננה אֵלָיו מכּפּוֹת רגלָיו היחפוֹת והמרוּפּטוֹת ועד ראשוֹ החָבוּש כּוֹבע־אִיכּרים ישן ועמוֹק, תּקעה לידוֹ צרוֹר צרכי־אוֹכל ואָמרה לוֹ:

– לךְ והיִית נַעַר חָסיד, ואלוֹהים יִסלח לָךְ.

אַחַר־כּךְ עמדה על מפתּן בּיתה והבּיטה אַחרי שני הגברים שלָה, היוֹצאִים לכפר רחוֹק להתפּלל בּמניין יהוּדי בּיוֹם־הדין. שבעת הילָדים, שהעמידה בּחַיֶיה, הזקינוּ והחלישוּ את האִשה קשת־הלב וּקשת־העוֹרף, וּכשנשארה לבדה בּפתח בּיתה והבּיטה אַחרי בּנה הקטן, הפּרוּע והיחף, ההוֹלךְ בּפּעם הראשוֹנה להתייצב לפני האלוֹהים, לא קמה בּה עוֹד רוּחַ. כּבשה פּניה בּמזוּזת הפּתח וגעתה בּבּכי.

פייבקה הלךְ אַחרי אָביו בּדוּמייה, כּכבשׂה אִילמת. דרךְ־החוֹל נמשכה בּין שׂדוֹת קצוּרים, שוֹממים, ועד הכּפר הגָדוֹל, אשר שם המניין, היה מַהלךְ שתּי שעוֹת לפניהם. פּחד ותמהוֹן כּבשוּ את לבּוֹ. פייבקה לא ידע כּל־צרכּוֹ, לאָן מוֹליכים אוֹתוֹ וּמה יֵיעשה לוֹ שם, בּמקוֹם הזר. ממוֹחוֹ עדיִין לא פּגה אוֹתה ההתלהבוּת, שבּה שטף ועבר סייחוֹ המתפּרץ של מיקיטה על־פּני הכּפר. אַךְ לָמה לָבש אָביו פּתאוֹם, בּיוֹם שאֵינוֹ שבּת, את הקפּוֹטה השחוֹרה, הקרוּעה והבּלוּאָה? לָמה לָקח אִתּוֹ לדרךְ את הטלית עם החָלוּק הרחב הלבן? אֵין זאת כּי־אִם הגיעה כּבר השעה הנוֹראה, הצפוּיה לוֹ לרעתוֹ, שעת הפּוּרעניוֹת, שאֵין מפלט ממנה.

והנה בּאוּ עד היער הסטארוֹדּוּבּוֹבי הגָדוֹל, שכּל אִילָנוֹתיו עמדוּ עכשיו דוֹממים ועצוּבים על שלכת עליהם הצהוּבּים. פייבקה פּרש מאַחרי אָביו וּפנה אל היער. רעיוֹן ניצנץ בּמוֹחוֹ: אוּלי יִשׂא את רגלָיו ויִימלט על נַפשוֹ אֶל מַעמַקי היער? הלא מוּטב לוֹ שיִישאֵר שם כּל ימי חַייו. שם יִתחַבּר אֶל בּנה של מיכאלינה השיכּוֹרה, הוּא סטיוֹפּה סתוּם־העיִן, שם יִצלוּ שניהם תּפּוּחי־אדמה על מדוּרת זרדים יבשים, וּמשם יִתגנבוּ שניהם אֶל פּרוֹת הכּפר, הרוֹעוֹת באפר, לחלוֹב חָלָב מעטיניהן. גם כּי יכּוּ אוֹתוֹ, גם כּי ימיתוּהוּ – הוּא יקשה את ערפּוֹ ולא יעזוֹב את היער.

אַךְ פייבקה לא בּיצע את מַחשבתּוֹ. משנכנַס לבין האילָנוֹת והתחיל פּוֹסע יחידי בּתוֹךְ הדממה הרבּה על העלים הכּמוּשים, ראה את היער מוּאָר כּוּלוֹ בּאוֹר גָנוּז, חיור ורךְ, השוֹפע ועוֹלה כּאִילוּ ממַעמַקים, והד מוּזר שמע – הד השלכת, המרשרשת בּהמוּלה תּחת רגלָיו. תּוּגָה עזה לָחצה את לבּוֹ ואֵימה גדוֹלָה נפלה עליו, אֵימַת הדממה והבּדידוּת.

מַתּית הנַפּח עמד בּדרךְ־הילוּכוֹ, תּוֹהה וּמשתּאֶה, מַבּיט על סביבוֹתיו וּמעפעֵף בּעֵיניו הצבוֹת.

– פייבה, אַיֶכּה?

פייבקה יצא מן היער.

– פייבה, היוֹם אָסוּר בּיער. היוֹם יִכעס אלוֹהים. היוֹם השתּדל להיוֹת נַער חָסיד, – נזכּר מַתּית בּדברי אִשתּוֹ וחָזר עליהם, – וצריךְ אַתּה… לענוֹת אָמן.

פייבקה השפּיל את עֵיניו וכבש אוֹתן בּרגלָיו היחפוֹת.

– והלא אני אֵיני יכוֹל! – אָמַר מתּוֹךְ רוֹגז.

– כּלוּם עבוֹדה קשה היא לענוֹת אָמן? – הרגיע האָב את בּנוֹ וגיחוּךְ חָרד האִיר את פּניו השׂעירים והענותנים. – רוֹאֶה אַתּה, שהכּל עוֹנים, ואַף אַתּה עוֹנה. ואלוֹהים יִסלח לָךְ, – נזכּר מַתּית שוּב בּדברי אִשתּוֹ.

פייבקה החריש, ושוּב נגרר אַחרי אָביו מתּוֹךְ כּניעה, כּכבשׂה אִילמת, מַה יִשאלוּ אוֹתוֹ שם, בּמקוֹם הזר, וּמַה יענה? פייבקה הבּיט לפניו ושיעֵר בּנַפשוֹ, כּי הוֹלכים הם אֶל המקוֹם הרחוֹק ההוּא, אשר שם יוֹרדים קצוֹת השמַיים החיורים, המוּאָרים בּנוֹגה זךְ. שם, על תּל גָבוֹה, יוֹשב האלוֹהים, והוּא אִיש־שׂיבה, עוֹטה פּרוַת־כּבשׂים גדוֹלָה וּרחָבה. הכּל ניגָשים אֵלָיו, והוּא שוֹאֵל. הוּא שוֹאֵל, והכּל חַייבים לענוֹת. והאלוֹהים מנַענע את זקנוֹ האָרוֹךְ בּתוֹךְ פּרוַת־הכּבשׂים הגדוֹלָה והרחָבה לכאן וּלכאן. אבל אֵיךְ יִפצה פּה וּמה יענה הוּא, נַער קטן וּפרוּע כּמוֹהוּ, לפני האֵל הגדוֹל והנוֹרא, אשר אֵין מנוֹס ואֵין מפלָט ממנוּ?

הרבּה עבירוֹת כּבר עבר פייבקה בּחַייו הקצרים, עבירוֹת קלוֹת וַחמוּרוֹת, שאִמוֹ זכרה לוֹ תּמיד והוֹכיחָה אוֹתוֹ עליהן מדי שבּת בּשבּתּוֹ. ואוּלָם עתּה הירהר פייבקה רק בּשתּי העבירוֹת, שעבר בזמַן האַחרוֹן ואִמוֹ עדיִין לא ידעה כּלוּם. עבירה אַחַת נתגלגלָה לוֹ על־ידי אַניסקה הקבּצן. אַניסקה היה קבּצן עיור, שכּל ימיו היה מַחזיר על הכּפרים וּמגשש את דרכּוֹ בּמטהוּ הגָדוֹל. והנה היה מַעשׂה לפני ימים מוּעטים ופייבקה נוֹעץ את אַחַד השקצים להתנַכּל בּאַניסקה וּלהרעימוֹ. עמדוּ שניהם והניחוּ לוֹ סוּלָם על דרכּוֹ. נתקל אַניסקה בּסוּלָם ונפל עליו בּפישוּט אֵיברים וחָבט את חוֹטמוֹ עד זוֹב דם. נקהלוּ האִיכּרים ותפסוּ אֶת פייבקה. ישב אַניסקה העיור בּרחוֹבוֹ של כּפר, דם פּניו שוֹתת, והוּא בּוֹכה בּדמעוֹת שליש, בּוֹכה וטוֹעֵן, כּי אלוֹהים לא יכפּר על דמוֹ השפוּךְ עד עוֹלָם. עמדוּ האִיכּרים והלקוּ את היהוּדוֹן הקטן כּכל חַטאתוֹ. ואוּלָם פייבקה הרגיש בּנַפשוֹ, כּי בּזה לא רצה עדיִין את עווֹנוֹ. האלוֹהים לא יכפּר על דם אַניסקה השפוּךְ עד עוֹלָם!

ושוּב היה מַעשׂה וּפייבקה נכשל שנית בּדבר עבירה מחוּץ לכּפר, בּמקוֹם הסמוּךְ לשׂדה־הקברוֹת של האִיכּרים. אוֹתה שעה היתה חבוּרת שקצים מבּני־הכּפר, וּפייבקה בּתוֹכם, רוֹדפת אַחרי סיעת יוֹנים וּמיידה אבנים בּהן. זרק גם פייבקה אבנים בּאויר. גָרם העווֹן וּפגע בּאֶבן בּצלָב הלָבן, העוֹמד על תּלוֹ בּצלמוֹ הערוֹם בּפתח שׂדה־הקברוֹת. ראוּ השקצים את הדבר וּרעדה אחָזתם. ואוּלָם חבירים טוֹבים היוּ לפייבקה בּיניהם, שהגנוּ עליו מפּני הקנאִים. חביריו אֵלוּ הסבּירוּ לוֹ, כּי עבר עבירה חמוּרה, שאֵין לה כּפּרה עוֹלָמית, כּי פּגע בּאֶבן בּבן־האלוֹהים עצמוֹ. כּל הפּוֹגע בּבן־האלוֹהים, דינוֹ לתלייה וסוֹפוֹ יוֹרש גיהינוֹם.

עכשיו הירהר פייבקה בּשתּי העבירוֹת החמוּרוֹת האֵלה ולבּוֹ היה נוֹקפוֹ מאוֹד. בּרוּר היה לוֹ, כּי עוֹד מעט תּגיע השעה, שיעמידוּהוּ לדין ויִשפּטוּהוּ על חטאתוֹ, אשר חָטא לאַניסקה הקבּצן וּלבן־האלוֹהים. ואוּלָם מַה יענה ומַה יִצטדק – אֵיננוּ יוֹדע.

ג

מקץ שעוֹת אחָדוֹת, כּשקרבוּ עד טחנַת־הרוּחַ של הכּפר הגָדוֹל הזר, כּבר התחילָה השמש לָרדת. מרחוֹק נתגלָה נהר הכּפר מבּין הערבוֹת הכּפוּפוֹת אֵלָיו משני עבריו. ממַעל לנהר היה מתוּח גשר־עֵץ רעוּע, גבוֹה ואָרוֹךְ.

– הנה שם המניין! – קרא מַתּית והראָה בּידוֹ על גגוֹת־הקש, שהזהיבוּ מרחוֹק בּזוֹהר השמש היוֹרדת.

כּשפסעוּ על הגשר המתנוֹדד, הבּיט פייבקה למַטה, אֶל מי הנהר השחוֹרים והעמוּקים, המפכּים בּדממה והוֹלכים לאַט בּצל הערבוֹת הכּפוּפוֹת. כּמה גָבוֹה הגשר וּמה עמוּקים המַיִם מתּחתּיו! פייבקה הרגיש מוּעקה רבּה בּלבּוֹ עד להתעלף. תּפס לאָביו בּכנף קפּוֹטתוֹ ואָמר לוֹ בשׂפתיִים ניחָרוֹת:

– אַבּא, אבל אני לא אוּכל לענוֹת!

– מה, אָמן? אי טיפּש שכּמוֹתךָ! אֵין זוֹ עבוֹדה קשה בּיוֹתר. כּלוּם עבוֹדה קשה היא זוֹ? כּשהכּל עוֹנים, אַף אַתּה עוֹנה אַחריהם! – שידל מַתּית את בּנוֹ בּדברים רכּים. ואוּלָם פייבקה שמַע, כּי גם קוֹל אָביו רוֹעֵד בּדבּרוֹ.

מעֵבר הגשר מזה נתגלָה בּית־המלוֹן הגָדוֹל עם המרפּסת הרחָבה, הפּוֹנה אֶל רחוֹב הכּפר. לפני המרפּסת נראוּ יהוּדים כּפריים לבוּשים בּגדי יוֹם טוֹב שחוֹרים, נשים חבוּשוֹת מטפּחוֹת־משי צהוּבּוֹת, וּנערים מתהלכים הנה והנה חלוּצי־נעלים, רק גרבּיהם לרגליהם, וּבידיהם סידוּרי־תפילה קטנים. פייבקה התעקש ולא רצה לָלכת אַחַר אָביו אֶל הבּיִת פּנימה, אֶלָא נשאַר עוֹמד מבּחוּץ, פּרש לקרן־זוית בּין האוּרוָה וּבין דיר העצים, ועֵיניו השחוֹרוֹת והלוֹהטוֹת אָרבוּ מתּחת לכוֹבעוֹ הגָדוֹל והעמוֹק. ואוּלָם לא הניחוּ לוֹ לעמוֹד יחידי. מיד נגלָה אֶצלוֹ אַחַד הנערים, זאטוּט אדוֹם־שׂיער וּבעל פּנים קטנים, ציפּוֹריים, מכוּסים עדשים, ועֵינַיִים לבנוֹת, קטנוֹת וּמהירוֹת. הנַער, שהבהיק כּוּלוֹ בּמַלבּוּשיו החדשים, התייצב תּחילָה לפני פייבקה בּלי דבּר דבר. אַחַר־כּךְ הוֹציא מכּיסוֹ בּקבּוּק קטן מלא נוֹזלים, העביר אוֹתוֹ בּאַויר אַחַת הנה ואַחַת הנה וטפח בּוֹ מתּחת לחוֹטמוֹ של האוֹרחַ בּחָריצוּת יתירה. לבסוֹף פּתח פּיו ושאל:

– בּן מי אַתּה?

פייבקה הקדיר פּניו וכבש עֵיניו בּקרקע.

– שמַע־נא, אַתּה, תּרנגוֹל־הוֹדוּ, פּוֹחח שכּמוֹתךָ! לָמה תּעמוֹד פּה בּחוּץ? לךְ ותתפּלל מנחה. כּבר התפּללת מנחה?

– ל ־ לא…

– ונר הבאת?

– ל ־ לא…

– אוֹתוֹ היהודי בּקפּוֹטה הקרוּעה אבּא שלךָ הוּא?

– אַ ־ אַבּא…

הנַער האַדמוֹני תּפס לפייבקה בּידוֹ.

– בּוֹא וראִית את אשר יעשׂוּ לאַבּא שלךָ שם בּבּית.

בּפנים הבּיִת, אשר לשם דחף הנַער האַדמוֹני את פייבקה, היה אַויר חַם ודחוּס והמוּלה מוּזרה נישׂאָה בּחלָלוֹ. יהוּדים לבוּשי־שחוֹרים עמדוּ אֶל הכּתלים והתנוֹעעוּ, הכּוּ על לבּם בּאֶגרוֹפיהם, קראוּ מתּוֹךְ סידוּרי־התּפילוֹת בּקוֹל רם, גָרפוּ חוֹטמיהם בּרגש לתוֹךְ ממחָטוֹת אדוּמוֹת. מאחוֹרי הפּרגוֹד הגיע שאוֹן נשים בּוֹכוֹת בּתפילָתן בּציבּוּר, וּלעוּמתוֹ ענוּ צילצוּל קערוֹת וכפּוֹת וקוֹל תּינוֹק צוֹרחַ בּשאֵרית כּוֹחוֹתיו.

בּאַחַת הפּינוֹת, ליד ערימה של שחת, ראה פייבקה את אָביו, כּשהוּא עוֹמד דךְ ונכלָם, מתבּוֹנן על סביבוֹתיו וּמעפעֵף בּעֵיניו הצבוֹת מתּוֹךְ כּניעה. מסביב לוֹ נתכּנסה חבוּרה של נערים סַקרנים, עוֹמדים וּמצפּים לדבר, מתלחשים וקוֹרצים זה לזה בּעֵיניהם מתּוֹךְ ערמוּמיוּת כּמוּסה.

– הנה הוָלָד של זה, בּעל כּוֹבע וּבעל שׂפה! – אָמַר הנַער האַדמוֹני ודחף את פייבק אֶל תּוֹךְ חבוּרת הנערים.

אוֹתה שעה ניגש אל מַתּית אִיש צעיר, מהוּדר בּצוָארוֹן לָבן ללא עניבה, שרק רכּס־נחוֹשת מלוּטש מַבריק מתּוֹךְ לוּלָאָתוֹ בּקצהוּ המחוּדד. האִיש הצעיר אָחַז בּידוֹ רצוּעה כּפוּלָה שמוֹנה ונוֹפף בּה בּאַויר, כּאשר ינוֹפף הפּרש בּמַגלָבוֹ, בּגשתּוֹ אֶל סוּסוֹ.

– וּבכן, רב נַפּח, הנני מוּכן ומזוּמן להלקוֹתךָ!

– מה? כּלוֹמַר… לשכּב? – שאל מַתּית מתּוֹךְ בּוֹשת־פּנים וגיחךְ בּשעת מַעשׂה גיחוּךְ מהסס אֶל מוּל חבוּרת הנערים, העוֹמדים מסביב בּקוֹצר־רוּחַ ומחַכּים.

– כּן, עשׂה עמי טוֹבה וּשכב! אַךְ מַהר, אַל תּעמוֹד. עוֹד מעט וּפנה יוֹם!

והצעיר בּעל הצוָארוֹן הלָבן הציץ בּעיִן אַחַת קוֹרצת אֶל בּני החבוּרה ושוּב הרים את הרצוּעה ונוֹפף בּה בּאַויר אַחַת הנה ואַחַת הנה.

מַתּית עמד לכנס את כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ, כּוֹפף עצמוֹ וכוֹרע לאַט, כּמפקפּק, על ערימת השחת אשר לפניו. האִיש הצעיר הניף עליו את הרצוּעה והתחיל מַצליף על גבּוֹ בּקצב וּבנַחַת, מתּוֹךְ מאוֹר־פּנים והנאה מרוּבּה.

– אַחַת, שתּיִים, שלוֹש! – מנוּ הנערים את מספּר הצליפוֹת בּקוֹל רם וּבצהלת עליזים. – הצלף, רבּי, הצלף היטב!

פייבקה הבּיט אֶל כּל הנַעשׂה בּחרדה וּבתמהוֹן־לבב, וּכבר רצה לָגשת אל אָביו ולאחוֹז בּוֹ, למַען יקוּם ויִברח מפּה. אַךְ הנה התנַער מַתּית בּעצמוֹ וקם מעל ערימת השחת, כּפוּף ונכלָם, כּשהוּא משפשף בּידיו את עֵיניו האדוּמוֹת.

– ועכשיו, רבּי, הא לךָ והלקה גם אֶת הוָלָד שלוֹ! – קרא הנַער האדמוֹני אֶל בּעל הרצוּעה ואָחַז בּפייבקה וּמשךְ אוֹתוֹ אֶל ערימַת השחת. פייבקה הסמיק כּוּלוֹ והתאַמץ בּאֵין אוֹמר וּדברים להשתּמט מידי הנַער הזר. הלָה לא הרפּה ממנוּ. וכךְ היוּ מתנַגחים שניהם בּדוּמייה עד הגיעם אֶל הפּתח. כּאן הציץ פייבקה בּעֵיניו השחוֹרוֹת והלוֹהטוֹת אֶל פּני הנער הקטנים, הציפּוֹריים, ואָמר לוֹ בּחימה כּבוּשה:

– את כּל שיניךָ אֶהרוֹס!

– מי? אַתּה? פּוֹחח שכּמוֹתךָ! הלא בּיתנוּ הוּא זה! היוֹדע אַתּה, כּי בּעֶרב ראש־השנה היִיתי עם סבי בּעיר?… הנה אֶקרא ללייבּרוּץ, אָז תּדע ותזכּוֹר!

וּמיד נתגלָה לייבּרוּץ, הוּא לייבּקה הרכּב, המשמש את סוּסיו של בּעל־האַכסניה, בּחוּר כּבן שש עֶשׂרה, קצר־קוֹמה וּרחַב־גֶרם, לָבוּש כּתוֹנת־אִיכּרים חדשה, שצוארוֹנה רקוּם רקמה אדוּמה. בּחוּר זה כּבר היה מוּכן וּמזוּמן כּוּלוֹ ליוֹם־הדין בּגרבּי־הפּשתּן הלבנים אשר לרגלָיו וּבבקבּוּק הגוּן של נטפי־חַלָשוּת אשר בּידוֹ. משקרב, מיד פּינה דרךְ לעצמוֹ בּתוֹךְ חבוּרת הנערים, מצדד והוֹלךְ לקראת פייבקה בּכתף אַחַת, כּאוֹיֵב היוֹצא לקרב, מַבּיט אֵלָיו בּעיִן אַחַת בּוֹחנת וּמבטלת וקוֹרץ בּעֵינוֹ האַחרת אֶל נכדוֹ של בּעל־הבּית, אֶל הנַער האַדמוֹני בּעל הפּנים הקטנים והנקוּדים:

– מי הוּא חֵפֶץ זה?

– כּלוּם יוֹדע אני? מסתּמא גנב. של הנַפּח הסטארוֹדוּבּוֹבי הוּא. מתפּאֵר הוּא עלי, כּי יהרוֹס את כּל שיני.

– כּךְ הוּא אֵיפוֹא המַעשׂה, אָחי הטוֹב? – קרא לייבּרוּץ בּניגוּן, מתּוֹךְ קרירוּת־לב יתירה, וּמחה דרךְ־אגב על פּניו של פייבקה בּכל חמש אֶצבּעוֹתיו מלמַעלָה למַטה. – אִם כּן, הלא חַייבים אנַחנוּ להקריב מעט מרוֹר אֶל אַפּוֹ, ותאוֹרנה עֵיניו!… שמַע־נא, אַתּה, גיבּוֹר־החַיִל מסטארוֹדוּבּוֹב! יהי־נא בּרצוֹנךָ לטמוֹן את ידיךָ בּכיסיךָ, כּי לייבּקה כּאן! היוֹדע אַתּה, מי הוּא לייבּקה? אַשריךָ, שלבּי לב יהוּדי: יוֹם־כּיפּוּר לָנוּ היוֹם…

ואוּלם דעתּוֹ של הנַער האַדמוֹני לא נתקררה.

– ראִית מימיךָ פּוֹחח שכּמוֹתוֹ? בּא מסטארוֹדוּבּוֹב בּרגלָיו היחפוֹת ואוֹמר להכּוֹתני פּה בּביתנוּ!

חבוּרת הנערים הקיפוּ את פייבקה על המרפּסת, ליגלגוּ עליו והציקוּ לוֹ בּעקיצוֹתיהם. והוּא עמד בּתוֹךְ החבוּרה הזרה בּפניו הקוֹדרים וּברגלָיו היחפוֹת והמרוּפּטוֹת, מַשפּיל עֵיניו לקרקע ושוֹתק, וכל מַראֵהוּ כּחַיה קטנה נרגזת, שנפלה בּמלכּוֹדת.

ד

אַחַר־כך פּנה היוֹם והחשיךְ האַויר בּחוּץ, ועל השוּלחָנוֹת הארוּכּים אשר בּאַכסניה כּבר דלקוּ הרבּה נרוֹת גדוֹלים, נרוֹת־נשמה. חדר־האוֹכל הגָדוֹל היה מלא מפּה אֶל פּה יהוּדים מתפּללים, אדוּמים וּמזיעים מחוֹם הנרוֹת הדוֹלקים, כּוּלָם עוֹטפים טליתוֹת וקיטלים לבנים רחָבים. “התּפילה הזכּה” הגיעה לעֶצם חוּמה. הכּל הקיפוּ את השוּלחָנוֹת, עמדוּ צפוּפים והתנוֹעעוּ בּרגש על המַחזוֹרים הפּתוּחים לפניהם. בּחלל הבּיִת היה תּלוּי ועוֹמד שאוֹן בּלתּי־פוֹסק של קוֹלוֹת הרבּה, הבּוֹקעים ועוֹלים בּזה אַחַר זה וּמַחרישים אֶת האָזנַיִים בּהמייתם. כּל אֶחָד מן המתפּללים שקד להרים אֶת קוֹלוֹ על קוֹל חברוֹ וּלנַצחוֹ בּמלאכת התּפילה. היהוּדים היוֹשבים בּכּפרים יהוּדים פּשוּטים הם ואֵינם יוֹדעים חין עֶרכּה של תּפילָה בּלָחַש. יהוּדים אֵלוּ אֵינם רגילים בּתפילה בּציבּוּר בּשאָר ימוֹת השנה, מרוּחָקים הם מריבּוֹנוֹ־של־עוֹלָם וּפרוּשים מדברים שבּקדוּשה, וּלפיכךְ כּשמַגיע יוֹם־הדין הגָדוֹל והנוֹרא, הרי הם אוֹזרים מתניהם וּמזדרזים למַלא בּבת אַחַת את אשר החסירוּ בּמשךְ השנה כּוּלָה. משׂתּערים הם על האלוֹהים בּכל עוֹז, כּל אֶחָד בּפני עצמוֹ וכוּלָם יחד, בּכוֹחוֹת משוּתּפים, מתכּוונים להפנוֹת את לבּוֹ אליהם בּחָזקה, וּתפילָתם בּוֹקעת ועוֹלָה בּסערה. יוֹתר מכּוּלָם התרגש והרעיש עוֹלָמוֹת שליחַ־הציבּוּר עצמוֹ, הוּא האִיש הצעיר בּעל הצוָארוֹן הלָבן עם רכּס־הנחוֹשת המַבריק. האַברךְ הזה בּן־עיר היה, ולָכן השתּדל להראוֹת לבני־כפר אֵלוּ את כּוֹחוֹ לאלוֹהים, כּי בּקי ורגיל הוּא בּמלאכת־הקוֹדש אשר לפניו, ויכוֹלים הם אֵיפוֹא לבטוֹחַ בּוֹ וּבשליחוּתוֹ. פייבקה עמד בּתוֹךְ האויר הלוֹהט בּוֹדד וזר. התּפילוֹת והניגוּנים הסוֹערים עם קוֹלוֹת הבּכי והילָלָה שטפוּ ועברוּ על ראשוֹ כּגלים רוֹתחים, מוּעקה כּבדה לָחצה את לבּוֹ התּוֹעֶה, וניצוֹצוֹת־אֵש פּיזזוּ לנגד עֵיניו המעוּרפּלוֹת. עוֹד הוּא עוֹמד כּךְ נדהם ואוֹבד בּתוֹךְ הקהל המתפּלל וּמחַכּה לדבר יוֹצא מגדר הרגיל, והנה היתה תּנוּעה בּאַחַת מפּינוֹת הבּיִת. פּתחוּ אָרוֹן מכוּסה פּרוֹכת לבנה, ואִיש זקן לָבן, הדוּר בּמַראֵהוּ, זז משם, כּשהוּא חוֹבק אֶל לבּוֹ מין דבר לבן ועגוֹל, מעוּטף שיראִים וּמקוּשט בּמַטוה־זהב, שמַראֵהוּ כּתינוֹק בּחיתּוּליו. הזהב הבהיק והתנוֹצץ כּנגד אוֹר הנרוֹת והשתּפּךְ בּזהרוֹ על זקן־הכּסף של הישיש העוֹטה הוֹד נוֹרא. רעדה חָלפה כּחץ את פייבקה: “אָכן הגיעה השעה”… ואוּלָם את כּל זה ראה בּעד ערפל לָבן, כּאִילוּ הרחק ממנוּ, בּתוֹךְ ההמוּלָה הסוֹעֶרת של הקוֹלוֹת והניגוּנים הזרים, וּבאוֹתוֹ הערפל הלָבן נעלם אַחַר־כּךְ הדבר המוּפלָא, הלָבן והעגוֹל, והזקן הפּלאִי אַף הוּא נתעלם מן העיִן, חָמַק ונבלע בּתוֹךְ שאָר הקהל. פּניו של פייבקה בּערוּ כּאֵש, בּשׂרוֹ נַעשׂה חידוּדים, ורק ידיו ורגלָיו רחפוּ מקוֹר, כּאִילוּ פּשטוּ את עוֹרן מעליהן.

פּעם אַחַת, מתּוֹךְ עמידה זוֹ אֶל אַחַד השוּלחָנוֹת הארוּכּים, מוּל האוֹר הבּהיר של הנרוֹת הרבּים, התעלף לבּוֹ מרוֹב חוּשיו בּו ועֵיניו נתעצמוּ. בּאָזניו צללוּ הדי פּעמוֹנים בּהמייה כּבדה, מַחרישה. פּתאוֹם דפקוּ דפיקה עצוּמה על השוּלחָן, וּכרגע נשתּתּקוּ כּל הקוֹלוֹת בּבת אַחַת וּמסביב השלךְ הס. פייבקה ניעוֹר וּפקח את עֵיניו. אֵימה גדוֹלה נפלה עליו בּתוֹךְ הדממה אשר מסביב. בּיקש לעזוֹב את מקוֹמוֹ אֵצל השוּלחָן ולעבוֹר משם והלאָה, ואוּלָם יהוּדים רבּים בּטליתוֹת וקיטלים לבנים נדחקוּ עליו, עוֹמדים צפוּפים וּמשתּחוים וּמתפּללים על ראשוֹ. אַחַד המתפּללים דחק את פייבקה בּכל כּוֹבד גוּפוֹ ולָחַץ אוֹתוֹ אֶל ספר גָדוֹל פּתוּחַ, שאוֹתיוֹת שחוֹרוֹת, גדוֹלוֹת וּקטנוֹת, מכסוֹת את דפּיו הכּתוּמים, מרחפוֹת וּמשמשוֹת בּעירבּוּביה, כּהמוֹן ציפּרים עפוֹת. פייבקה התחיל לפרכּס בּידיו וּברגלָיו. היהוּדים המתפּללים רגזוּ תּחתּיהם, גָערוּ בּוֹ בּלשוֹן־אִילמים: “נוּ־נוּ, נוּ־נוּ!”… פייבקה קפא בּמקוֹמוֹ בּלי זוּע שעה ארוּכּה, עוֹמד דחוּק אֶל הספר הפּתוּחַ, תּפוּס וכבוּש בּתוֹךְ המוֹן יהוּדים גבוֹהים, המתנוֹעעים בּרגש על ראשוֹ וּמתפּללים לאלוֹהים בּלחש סוֹעֵר. לבסוֹף, כּשנשתּחרר משם, היה מעוּנה ונחלָש, לבּוֹ סחַרחַר וּברכּיו פּקוֹת. פּרש לקרן־זוית, למקוֹם שאָביו עמד שם, צנח אֶצלוֹ על הקרקע ונרדם.

בּלילָה ההוּא חָלם פייבקה חלוֹם משוּנה. בּחלוֹמוֹ והנה הוּא עֵץ, הצוֹמח מן האדמה בּין שאָר עצי היער, וּפני העֵצים כּפני אָדם. מתּוֹךְ כּךְ הוּא רוֹאֶה את אַניסקה העיור, מוּכּה וּפצוּע ודם פּניו שוֹתת, הוֹלךְ וּבא לקראתוֹ. בּידוֹ האַחַת נוֹשׂא אַניסקה את מַטהוּ הגָדוֹל, וּבידוֹ האַחרת הוּא אוֹחז אֶבן (פייבקה הכּיר מיד, כּי זוֹהי אוֹתה האֶבן, אשר בּה פּגע בּבן־האלוֹהים), וּמדי פּעם בּפעם הוּא הוֹפךְ את ראשוֹ לאחוֹריו, מרמז בּמַטהו הגָדוֹל וקוֹרא לפלוֹני אַלמוֹני, כּי יבוֹא אַף הוּא לכאן. פייבקה מסתּכּל יפה בּמה שלפניו – שם, במַעמַקי היער, ניצב האלוֹהים עצמוֹ, לָבן כּוּלוֹ כּשלג בּנפילתוֹ משמַיִים, והוּא חוֹבק אֶל לבּוֹ אֶת בּנוֹ, ספק צלם ערוֹם, ספק תּינוֹק בּחיתּוּליו, מעוּטף בּניצוֹצוֹת־אֵש. והנה מתנַשׂא האלוֹהים מתּוֹךְ היער, הוּא והתּינוֹק בּזרוֹעוֹתיו, הוֹלךְ הלוֹךְ ורם, הלוֹךְ ורם, וּככל אשר יֶרוֹם, כּן יוֹסיף להבּיט בּעֵיניו החוֹדרוֹת עליו, על פייבקה. פייבקה מַרגיש כּל זאת בּלבּוֹ וּבכל חוּשיו, ורק בּעֵיניו לא יִראֶה את האלוֹהים, כּי ערפל כּבד מכסה על כּל אשר לפניו. מתּוֹךְ הערפל נראֶה רק אַניסקה העיור, ההוֹלךְ וּמתקרב אֵלָיו בּמַטהוּ. פייבקה מרתּת. רוֹצה הוּא לצעוֹק צעקה גדוֹלָה, אַךְ קוֹלוֹ נבלָע בּגרוֹנוֹ. רוֹצה הוּא לעקוֹר את רגלָיו וּלהימלט על נַפשוֹ, אַךְ אֵין בּכוֹחוֹ לעשׂוֹת זאת: עֵץ הוּא, הצוֹמח מן האדמה בּין שאָר עצי היער…

פייבקה הקיץ משנתוֹ, כּוּלוֹ מכוּסה זיעה, בּתוֹךְ שאָר אוֹרחי המניין, הישנים על הקרקע. כּשניעוֹר, ראה לאוֹר הנרוֹת הדוֹלקים, כי אָמנם אֶחָד גדוֹל ולָבן עוֹמד כּאן מעל היהוּדים הישנים ותר בּעֵיניו, כּזוֹמם לעשׂוֹת מַעשׂה זר. והנה כּרע הגָדוֹל והלָבן על בּרכּיו, גָחַן בּחשאי אֶל מַתּית הנַפּח, המוּטל בּין הישנים וּמשמיע קוֹל נַחרה עצוּמה, והגיש אֶל אפּוֹ בּקבּוּק קטן. מַתּית נזדעזע, הוֹציא מגרוֹנוֹ צריחָה קטוּעה, וּמיד נתעוֹרר וישב תּחתּיו.

– הא? מי הוּא זה? – שאל בּקוֹל־פּחָדים.

הלָבן ורם־הקוֹמה היה האַברךְ בּעל הצוָארוֹן, זה שעבר אֶמש לפני התּיבה.

– אני הוּא זה! – ענה האַברךְ בּצחוֹק של בּחוּר חָרוּץ. – אַל תּירא, רב נַפּח, הנטפים האֵלה יהיוּ לךָ לרפוּאָה.

– אבל מה ראִית בּי? ­– עמד מַתּית על רגלָיו וקבל לפני האִיש הצעיר, כּשהוּא מעפעֵף בּעֵיניו האדוּמוֹת כּנגד האוֹר. – למה בּי דווקא?…

כּבר האפירוּ דימדוּמי שחר. החוֹם בּחלל הבּית פּג ונתחַלף בּצינת בּוֹקר של סתיו. אִשי הנרוֹת הדוֹלקים זעוּ ורעדוּ בּתוֹךְ זכוּכיוֹת־החלוֹנוֹת האַפלוּליוֹת, המַהבּילוֹת בּטל־בּוֹקר, אַךְ בּבוּאוֹתיהן נשקפוּ מרחוֹק, כּמוֹ מעוֹלָם אַחר. על הקרקע המוּצע שחת הקיצוּ יהוּדים אחָדים, הרימוּ ראשיהם הפּרוּעים והבּיטוּ אֶל העוֹמדים מתּוֹךְ תּהייה. פייבקה קפץ אַף הוּא על רגלָיו ועמד מן הצד בּפה פּעוּר ועֵינַיִים לטוּשוֹת. האַברךְ בּעל הבּקבּוּק פּנה אֵלָיו, כּאוֹמר לתפסוֹ.

– אִי לךָ, שרץ קטן! לָמה תּבּיט אֵלי בּזוּג עֵינַיִים? אַף אַתּה רוֹצה להריח? הא לךָ ותריח!

פייבקה הפך אֵלָיו עוֹרף, פּרש לקרן־זוית אַחרת והבּיט משם כּחַיה קטנה, שהרגיזוּה ממאוּרתה.

ה

כשהאִיר היוֹם, עמדוּ שוּב להתפּלל בּרגש וּבחוֹם, וּבבּיִת ניעוֹר שאוֹן קוֹלוֹתיהם של היהוּדים הכּפריים, המנַצחים זה את זה בתפילָתם. ואוּלָם לאוֹר השמש נמוֹג הקסם מעל פּני האנשים והדברים, ולבּוֹ של פייבקה כּאִילוּ נתערטל מתּוֹךְ הערפל המקיף אוֹתוֹ. אפילוּ אַניסקה העיור עם האֶבן אשר בּידוֹ לא הבהילוֹ עוֹד – חלוֹם־הבּלָהוֹת התנַדף והיה כּלא היה. כּשהוֹציאוּ מן האָרוֹן את ספר־התּוֹרה המעוּטף שיראִים לבנים, שמַראֵהוּ כּתינוֹק בּחיתּוּלָיו, עמד פייבקה סמוּךְ לשוּלחָן והבּיט בּלא רגש אֶל עבוֹדת־הקוֹדש, ראה את הגוילים הנחשׂפים ואת האוֹתיוֹת השחוֹרוֹת, הנוֹצצוֹת, הגלוּיוֹת לעֵיני כּל, ראה את שליח־הציבּוּר הצעיר בּעל הצוָארוֹן הלָבן גוֹחן אל המגילָה הפּרוּשׂה, קוֹרא בּה בּקוֹל רם וּבניגוּן מסוּלסל וּמתנוֹעע דרךְ חירוּת, כּאָדם בּקי ורגיל, שכּבר ניסה בּימי חַייו בּאֵלה, – וּפנה משם והלךְ בּלב ריק ושוֹמם.

הנערים סוֹבבוּ בּבּיִת הנה והנה בּגרבּיהם, אוֹחזים בּקבּוּקיהם בּידיהם וּמפהקים בּכל פּה אֶל תּוֹךְ סידוּריהם הקטנים. מעל הקרקע המוּצע שחת עלוּ עמוּדי אָבק והתאַבּכוּ בּאַויר. השמש הציצה בּעד החַלוֹנוֹת, ואִשי הנרוֹת הדוֹלקים על השוּלחָנוֹת הוּעמוּ וקטנוּ בּתוֹךְ האָבק הפּוֹרח. נדמה לוֹ לפייבקה, כּי זה כּבר הוּא נמצא כּאן, בּמקוֹם הזר הזה, שחַייו נַעשׂוּ בּוֹ יגעים וּמסוּבּכים ולוּטים בּחשיכה. החַיִים הקוֹדמים, הקלים והבּהירים, נראוּ לוֹ עכשיו כּאִילוּ מתּוֹךְ חלוֹם רחוֹק, שפּרח ועבר ולא יִישנה עוֹד. יֵאוּש אִילם חילחל בּכל פּינוֹת לבּוֹ הריק, ורגלָיו פּקוּ ורחפוּ מקוֹר, כּאִילוּ פּשטוּ את עוֹרן מעליהן והציגוּן ערוּמוֹת. לבסוֹף פּרש לחוּץ, התבּוֹדד על אִיצטבת־העפר מאחוֹרי האַכסַניה, בּמקוֹם קמשוֹנים וחרוּלים ועשׂבים כּמוּשים, התכּווץ ושכב שם שעה ארוּכּה ונימנם כּנגד החַמה. לפני עֵיניו העצוּמוֹת שטפוּ נחָלים אדוּמים והכּוּ גלים סוֹאנים. דמוּת פּלוֹני, שחוֹרה וזרה, בּעלת קוֹמה גבוֹהה, עמדה לפניו כּל אוֹתה השעה, האפילה עליו בּטליתה, התנוֹעעה ממַעל לראשוֹ והתפּללָה, והתפּללָה בּלחש סוֹעֵר.

אַךְ הנה ניצב עליו מַתּית אָביו, והוּא תּמה ונבוֹךְ, נוֹגע בּוֹ נגיעה קלָה, מעירוֹ בּחשאי ושוֹאלוֹ בּקוֹל מוּזר, קוֹל רךְ וּמלא חמלָה:

– פייבה, הא? לָמה תּישן כּאן? לָמה תּישן כּל היוֹם, פייבה? עדיִין לא אכלתּ?

– אֵיני רוֹצה.

פייבקה נגרר אַחרי אָביו בּרגליִים כּוֹשלוֹת ונכנַס עמוֹ לָאכסַניה. על המרפּסת בּחוּץ ועל הסַפסלים בּתוֹךְ הבּיִת נחוּ מעמל הצוֹם יהוּדים עייפים ונחלָשים, חציים יוֹשבים וחציים שוֹכבים, ממחָטוֹת אדוּמוֹת בּידיהם וחוֹטמיהם חיורים וּמתוּחים. השמש כּבר פּנתה לָרדת מאַחרי הכּפר ושטפה בּזהרה האדמדם את חַלוֹנוֹת האַכסַניה. פייבקה עמד עם אָביו ליד אַחַד החַלוֹנוֹת בּפינַת הבּיִת, כּשראשוֹ מסתּחרר מחמת שפע הזוֹהר. מַתּית עיפעֵף בּעֵיניו כּנגד החַלוֹן וּמרט בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת את שׂער זקנוֹ המסוּבּךְ. אַחַר־כּךְ התחילוּ שוּב בּתפילָה, דפקוּ על השוּלחָן ועמדוּ לשמוֹנה־עֶשׂרה. אַחרי שמוֹנה־עֶשׂרה חָזר שליח־הציבּוּר הצעיר לסַלסל בּגרוֹנוֹ לפני התּיבה, אֶלָא שקוֹלוֹ נחלש כּבר וּשקידתוֹ הקוֹדמת נסתּלקה ממנוּ. כּל העניין הזה, כּפי הנראֶה, כּבר היה עליו למַשׂא, והוּא מילא הפּעם אֶת שליחוּתוֹ, כּמי שמוַתּר משלוֹ לטוֹבת הרבּים. מַתּית הנַפּח שכח אוֹתה שעה את המקוֹם אשר הוּא נמצא בּוֹ, הסיח לבּוֹ ממַחזוֹרוֹ הפּתוּחַ לפניו, וּבעמדוֹ נשען אֶל סַף־החַלוֹן בּפינַת הבּיִת, נעץ אֶת עֵיניו האדוּמוֹת בּצמרוֹת העֵצים, שבּערוּ בּמרחק בּאֵש השמש היוֹרדת. והנה נפל דבר, שעוֹרר לבּוֹתיהם של אַנשי המניין. מַתּית השפּיל ראשוֹ אֶל סַף־החַלוֹן, כּבש פּניו בּמַחזוֹרוֹ וגָעה בּבכי בּקוֹל רם, קוֹל נהי־תמרוּרים. כּל המתפּללים הפכוּ אֵלָיו את ראשיהם, הבּיטוּ בּוֹ ותמהוּ. מפּי רבּים פּרץ צחוֹק. המקוֹם אשר בּוֹ עמד שליח־הציבּוּר בּתפילָתוֹ לא היה כּלָל מקוֹם מוּכן לבכי. מה עניין בּכי אֵצל “מיכאֵל מימין מהלל”, אשר בתפילת המנחה? מסביב לנַפּח הבּוֹכה נאֶספוּ נערים ואַברכים, התלוֹצצוּ וצחקוּ. אַחַד האַברכים, חתנוֹ הצעיר של בּעל־האַכסניה, משךְ בּטליתוֹ של מַתּית.

– רב יהוּדי! טעוּת היא בּידךָ. לא כּאן בּוֹכים.

מַתּית כּבש אֶת בּכיוֹ, אַךְ לא ענה דבר, ואַף לא הבּיט אֶל פּני האַברךְ. מיד קפץ מתּוֹךְ החבוּרה הנַער האַדמוֹני, בּעל הפּנים הציפּוֹריים הנקוּדים, וּמשךְ אַף הוּא בּטליתוֹ של מַתּית:

– רב יהוּדי, לא כּאן בּוֹכים!

פייבקה הבּיט מתּוֹךְ בּילבּוּל החוּשים פּעם אֶל אָביו וּפעם אֶל בּני החבוּרה. וּפתאוֹם ננער ממקוֹמוֹ ונתן את עֵיניו החוֹדרוֹת, השחוֹרוֹת והלוֹהטוֹת, בּפניו של הנַער האַדמוֹני.

– אַתּה, אַתּה… קוֹבּ טיאֶבּי ווֹאוּקי!…¹

בּתוֹךְ הקהל גָדַל הצחוֹק וּבבּיִת קם שאוֹן. נשמַע קוֹל קוֹרא: “שקץ שכּמוֹתךָ, בּמקוֹם קדוֹש?”… אַחַד המתפּללים אָמר בּקוֹל רם: “אִי־הי! ניכּר, שהקדיש של הסטארוֹדוּבּוֹבי הוּא מן השקצים הראשוֹנים בּמַעלָה!” האִיש הצעיר בּעל הצוָארון הלָבן, העוֹבר לפני התּיבה, דפק בּחמתוֹ על המַחזוֹר, על כּי אֵין שוֹמע לתפילָתוֹ המסוּלסלת.

פייבקה נמלט אֶל מקוֹמוֹ אשר מאחוֹרי האַכסניה, אֶל אִיצטבת־העפר הזרוּעה קמשוֹנים וחרוּלים. מיד בּאה אַחריו חבוּרת הנערים כּוּלם ולייבּרוּץ הרכּב בּראשם.

– הנה הוּא, הפּוֹחח מסטארוֹדוּבּוֹב! – צוַח הנַער האַדמוֹני בּקוֹל דק. – השמַעתּם מימיכם? להכּוֹתני הוּא אוֹמר! בּביתנוּ!… מַה תּאמַר, לייבּרוּץ, על זה שכּמוֹתוֹ?

לייבּרוּץ קרב אֶל פייבקה בּפסיעוֹת מרוּשלוֹת, כּשהוּא מתנוֹדד לכאן ולכאן בּתנוּעה אִטית, כּזוֹ של אָדם מתוּן וּמיוּשב בּדעתּוֹ, העוֹשׂה את מַעשׂהוּ בּהשקט וּבטחה.

– המתּינו, יהוּדים, אַל תּיחָפזוּ! עוֹד מעט נַשקהו מן המַים המאָררים, ושב ורפא לוֹ!

ולייבּרוּץ, אַחרי השמיעוֹ את הדברים האֵלה, עמד ותפס לפייבקה בּשתּי ידיו, הפךְ אוֹתן לאחוֹריו בּאַכזריוּת שוֹקטת וּבוֹטחת ורמַז להנַער האַדמוני, בּעל הפּנים הנקוּדים:

– נוּ, אַהרצי, קוּם וּפגע בּוֹ!

הנַער האַדמוֹני נזדרז והוֹציא מתּוֹךְ כּיסוֹ את בּקבּוּק הנטפים אשר לוֹ, העביר מעל פּיו את הפּקק בּחריצוּת רבּה והקריבוֹ אֶל אַפּוֹ של פייבקה. פייבקה חָלץ עצמוֹ בּכל כּוֹחוֹ מידיו האַמיצות של לייבּרוּץ, התנַפּל מתּוֹךְ טירוּף־הדעת על הנַער האַדמוני ושלח את ציפּרניו בּפניו הציפּוֹריים. אַךְ תּיכף צללו אָזניו לקוֹל מַהלוּמוֹת קשוֹת ונמרצוֹת, שניתּכוּ על ראשוֹ בּזוֹ אַחַר זוֹ משתּי ידיו הכּבדוֹת של לייבּרוּץ. פייבקה נדהם רגע וצנח לָאָרץ. וּמיד קפץ אֶל לייבּרוּץ כּחַיה קטנה טוֹרפת, כּבש פּניו בּזרוֹעוֹ ותקע בּה את שיניו החַדוֹת עד עוֹמק הבּשׂר. לייבּרוּץ הוֹציא מגרוֹנוֹ צריחָה איוּמה.

קמה מהוּמה. מתּוֹךְ הבּיִת נבהלוּ המתפללים בּטליתוֹתיהם וקיטליהם. נשים חיוורוֹת־פּנים עמדוּ על המרפּסת וצעקוּ אֶל בּניהן בּקוֹלוֹתיהן הדקים. יהוּדים זקנים נזפוּ בּנַפּח הסטארוֹדוּבּוֹבי בּגלל בּנוֹ הפּרוּע. אַחַר־כּךְ חָזר הקהל לתפילָתוֹ, וּמאחוֹרי האַכסַניה, ליד אִיטצבת־העפר השרוּיה בּצללי־עֶרב, נשארוּ רק מַתּית וּפייבקה. מַתּית הבּיט אֶל נַערוֹ, עיפעֵף בּעֵיניו האדוּמוֹת והחריש. מַתּית לא היה אִיש־דברים, ולא מצא בּפיו לאמוֹר לבנוּ אֶלָא את זה:

– פייבה, אִמא שם בּבּיִת… ואַתּה פּה?…

מַתּית הלךְ וּפייבקה נשאר לבדוֹ על האִיצטבה. ושוּב שכב ונימנם. ושוּב שטפוּ לנגד עֵיניו העצוּמוֹת נחָלים אדוּמים והכּוּ גלים סוֹאנים, וּדמוּת פּלוֹני, זרה וּגבוֹהת־קוֹמה, האפילה עליו בּטליתה, התנוֹעעה ממַעל לראשוֹ והתפּללָה, והתפּללָה. ורק עכשיו היה מַראֵה הנחָלים השוֹטפים אָדוֹם מאוֹד, והתּפילוֹת ניתּכוּ על ראשוֹ מתּוֹךְ ילָלָה רבּה, מוֹסיפה והוֹלכת.

ו

כּשנתעוֹרר פייבקה וּפקח את עֵיניו, כּבר היתה עלָטה מסביב. מַתּית אָחַז בּידוֹ, הקימוֹ על רגלָיו ואָמַר בּקוֹל מעוֹדד:

– אָנוּ הוֹלכים הבּיתה.

בּבית האַכסַניה מבּפנים נשתּנה המַראֶה כּוּלוֹ. האַויר הדחוּס והחַם פּג וקוֹדש נתחַלף בּחוֹל. הנרוֹת הרבּים לא היוּ עוֹד. בּמקוֹמם הפיצה העששית הגדוֹלָה את אוֹרה הבּהיר על־פּני החדר המרוּוָח. מסביב לאַחַד השוּלחנוֹת הסֵבּוּ יהוּדים בּכוֹבעים, כּוּלם בּקפּוֹטוֹת שחוֹרוֹת מעוּרטלוֹת, בּלא טליתוֹת וקיטלים, שתוּ לחַיִים וקינחוּ בּדוּבשנים, צילצלוּ בּכוֹסוֹת ודיבּרוּ בּהמוּלָה אֶחָת. בּאָזניו של פייבקה המוּ דבריהם כּהמייה כּבדה וּמַחרישה של פּעמוֹנים רבּים. נדמה לוֹ, כּי רוֹאֶה הוּא את הבּיִת הזה בּפּעם הראשוֹנה, וכל היהוּדים האֵלה, היוֹשבים צפוּפים מסביב לשוּלחָן, כּאִילוּ בּאוּ לכאן מעוֹלָם אַחר. היהוּדי הזקן, היוֹשב שם בּראש המסוּבּים לפני הכּוֹסוֹת והבּקבּוּקים, מנַענע זקנוֹ הצהבהב־שׂב לכל צד וּמַרחיש בּשׂפתיו מחמת רפיוֹן, לא נשתּיֵיר בּוֹ כּלוּם ממַראֵהוּ הפּלאִי של אוֹתוֹ הישיש הלָבן, שנגלָה אֶמש עם ספר־התּוֹרה החָבוּק בּזרוֹעוֹתיו. כּל התּמוּרה הזאת הביאה את פייבקה לידי חוּלשת הדעת, עוֹררה בּוֹ סחַרחוֹרת־ראש עצוּמה עם בּחילה קשה, כּאִילוּ נפל פּתאוֹם ממרוֹמים אֶל תּהוֹם עמוּקה, שאֵין בּה מַעמד.

מַתּית הנַפּח ניגש עד השוּלחָן, הוֹציא שיעוּל מגרוֹנוֹ, החוָה קידה אַחַת כּלפּי כּל המסוּבּים ואָמר:

– שנה טוֹבה!

היהוּדי הזקן הרים את ראשוֹ, הציץ בּעֵינַיִים עשֵשוֹת, קפּדניוֹת, אֶל מַתּית ושאל בּקוֹל רם וּמנַסר, שהגיע לאָזניו של פייבקה כּהד הרעם המתגלגל:

– הא?!

– אוֹמר אני… כּלוֹמַר: הוֹלךְ אני הבּיתה, הבּיתה אני הוֹלךְ… שנה טוֹבה, אני אוֹמר!

– הא? שנה טוֹבה? שנה טוֹבה גם לָךְ! המתּן קצת, קח מעט ייש. הלא צמתּ, הא?

פייבקה תּמךְ עצמוֹ בּשוּלחָן ועצם את עֵיניו. האוֹר הבּהיר, השוֹפע מן העששית הגדוֹלה כּלהבת־אֵש, וקוֹל הזקן, המתגלגל בּאַויר כּהד הרעם, עינוּהוּ והכאִיבוּ אֶת מוֹחוֹ הלוֹהט עד כּדי התעלף.

– הא? – רעם קוֹל הזקן. – נַערךָ שלךָ הוּא זה, אשר שׂרט את פּני אַהרצי שלי? הא? נַער פּרוּע הוּא! הלקה אוֹתוֹ! תּן גם לוֹ מעט ייש! פּרוּסַת עוּגָה! יברךְ בּרכה!… הא? אֵינוֹ יוֹדע עדיִין להתפּלל? לא נאֶה! צריךְ איפוֹא להלקוֹת אוֹתךָ!… הא? רצונךָ לילךְ הבּיתה? לךְ, לךְ לשלוֹם!… הא? אִשתּךָ ילדה בּת לעֵת זקנתה? מַזל טוֹב!… הא? שנה טוֹבה, שנה טוֹבה!… המתּן קצת! שמא נצרךְ אַתּה לזהוּבים אחָדים לכבוֹד יוֹם טוֹב? הלא ימי הסוּכּוֹת ממַשמשים וּבאים… הא?

מַתּית וּפייבקה יצאוּ מן האַכסַניה לָלכת לביתם. בּחוּץ נשׂא מַתּית את עֵיניו אֶל השמַיִים הטהוֹרים, המוּארים בּאוֹר הלבנה, ואָמַר לבנוֹ: “אִמא מחַכּה כּבר”. ותיכף לָזה נזדרז והתחיל פּוֹסע בּחפּזוֹן. פייבקה נגרר אַחריו בּלא כּוֹחַ.

על־פּני הגשר הגָבוֹה נשבה בּהם רוּחַ קרה מתּוֹךְ הנהר. לאַחַר שעברוּ את הגשר, הרחיב מַתּית את צעדיו, כּשהוּא נוֹשם ושוֹאף וּמנַפנף את כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ לָרוּחַ. וּפתאוֹם עמד ותמה תּמיהה גדוֹלָה, שנעלם פייבקה מאַחריו. התבּוֹנן לכל עֵבר ושב לאחוֹריו וּמצאוֹ כּשהוּא יוֹשב על האָרץ בּצד הדרךְ. הנַער התכּווץ כּוּלוֹ והתקפּל כּפקעת, גוּפוֹ מַרעיד ושיניו נוֹקשוֹת זוֹ לזוֹ.

– פייבה, מַה זאת? לָמה ישבתּ כּאן? קוּם ונלךְ הבּיתה!

– לא אֵלךְ… – ענה פייבקה, כּשהוּא רוֹעֵד כּוּלוֹ וּמַבּיט אֶל אָביו הבּטה מוּזרה. – אֵיני יכוֹל…

– ההיטב הכּוּךָ שם, פייבה?

פייבקה החריש והוֹסיף להבּיט אל אָביו בּעֵיניו הקוֹדחוֹת. וּפתאוֹם סינן מבּין שיניו הנוֹקשוֹת:

– ואַתּה? ואַתּה?… לָמה בּכית? אמוֹר, לָמה בּכית שם?

– כּלוּם בּכיתי, טיפּש שכּמוֹתךָ? – הצטדק מַתּית. – לא בּכיתי כּלָל, אֶלָא סתם כּךְ… יוֹם־כּיפּוּר היוֹם… ואִמא יוֹשבת שם בּתענית לבדה… מחַכּה לָנוּ… קוּם, פייבה, הבה נלךְ הבּיתה! אִמא תּניח על ראשךָ מין תּחבּוֹשת כּזאת.

– לא! – טען פייבקה מתּוֹךְ עקשנוּת. – אמוֹר, לָמה בּכית? לָמה בּכית, כּשהם צוֹחקים? אָסוּר לבכּוֹת, כּשהם צוֹחקים! אַתּה בּוֹכה, והם צוֹחקים… צריך להרוֹס את שיניהם, לסטוֹר על פּניהם, לנשוֹךְ, לנשוֹךְ… לנשוֹךְ את כּוּלָם, קוֹבּ אִיךְ ווֹאוּקי!…²

ופייבקה קפץ את אֶגרוֹפיו והתחַבּט בּקרקע בּידיו וּברגלָיו מתּוֹךְ טירוּף החוּשים.

מַתּית עמד אֵצל בּנוֹ נבוֹךְ ואוֹבד־עֵצוֹת, התבּוֹנן בּאפילה אֶל כּל העברים, כּשוֹאֵל, מאַיִן יבוֹא עֶזרוֹ? מרחוֹק, מעל הגשר הגבוֹה והרעוּע, נשמַע הד פּסיעוֹת כּבדוֹת. כּעבוֹר רגָעים קרבה ונראתה לאוֹר הלבנה דמוּת איכּר מאִיכּרי סטארוֹדוּבּוֹב.

– הוֹי, מי שם? האַתּה הוּא זה, מוֹטקה? לָמה תּעמוֹד פּה יחידי בּלָילָה? קוֹסם אַתּה לאוֹר הירח? וּמי הוּא המוּטל פּה על האָרץ?

– גם אני לא אֵדע, טרוֹכים רחימאִי! נַערי הוּא זה, פייבקה שלי, והתעקש פּתאוֹם ואינוֹ רוֹצה לילךְ הבּיתה. נראֶה, שאֵינוֹ יכוֹל. מה אֶעשׂה לוֹ איפוֹא? – קבל מַתּית לפני שכנוֹ האיכּר.

– זוֹ מהי? וכי יצא מדעתּוֹ? קוּם וחלוֹק לוֹ מנה יפה כּראוּי לוֹ… הוֹי, אַתּה, שד קטן, עמוֹד על רגליךָ!

פייבקה לא זז ממקוֹמוֹ, ורק רעד בּכל גוּפוֹ.

– הוֹי, שד משחת! – התקצף האִיכּר. – לָמה גידלתּ בּביתךָ נַער אשר כּזה, מוֹטקה? הלא עוֹנש הוּא, עוֹנש מן השמַיים! מַדוּע לא תּייסר אוֹתוֹ כּהלָכה, בּשוֹטים לחים? הנה לפני ימים מוּעטים היה מַעשׂה, וּבאוּ בּני־אָדם וסיפּרוּ עליו… אהאפּה עצמה ראתה בּעֵיניה…

– גם אני לא אֵדע, טרוֹכים רחימאִי! – הצטדק מַתּית וּפירשׂ את ידיו בּאַויר מרוֹב יֵאוּשוֹ וּמצוּקת־לבּוֹ.

ז

למחר בּבּוֹקר שׂכר מַתּית עגלה מאת אחד האִיכּרים והוֹביל את פייבקה העירה, אֶל ההקדש אשר שם. אֵשת הנַפּח יצאה ללַווֹת את הנוֹסעים ושעה ארוּכּה עמדה בּוֹדדה, ליד הדלת והמזוּזה.

וּפעם אַחַת, בּבוֹקר בּהיר וצוֹנן של ימי־הסתיו האַחרוֹנים, עֵת תּיקנוּ בּכּפר את המסילה והשמש זרחה על תּלי העפר התּחוּחַ, עברה השמוּעה בּתוֹךְ חבוּרת השקצים, כּי פייבקה מת בּעיר.

א

גדליה וויוואט, יהוּדי משׂכּיל בּמקצת, אֶחָד מבּעלי־הבּתּים החשוּבים בּפרבּר הסמוּךְ לניוּ־יוֹרק ואַחַד הגבּאִים בּתלמוּד־התּוֹרה “לקח טוֹב”, התהלךְ בּימים הראשוֹנים לבוֹא הבּשׂוֹרה מעֵבר לים על־דבר המַהפּכה הגדוֹלָה בּרוּסיה נרעש ונדהם עד היסוֹד. מתּחילָה לא אָבה להאמין לשמוּעוֹת אֵלוּ והתמַרמר על העיתּוֹנים היהוּדים, המַתעים את לב העם בּידיעוֹת־שקר, בּוֹדים חדשוֹת משוּנוֹת, שאֵינן מתקבּלוֹת על הדעת כּלל.

– מי מבקש מכּם, כּי תּביאוּ לי גאוּלָה לָעוֹלָם? – טען גדליה מתּוֹךְ תּנוּעת־ידיִים, בּעמדוֹ אַחַר הצהריִים בּלשכּת תּלמוּד־התּוֹרה לפני המַזכּיר מַר טשיזיק וּבהבּיטוֹ אֵלָיו בּנזיפה רבּה, כּאִילוּ טשיזיק היה האָשם בּדבר. – מי מבקש מכּם בּמחיר הפּרוּטה שאני משלם לָכם נסים ונפלָאוֹת דווקא? הלא אֶת הפּרוּטה אני נוֹתן לָכם גם מבּלעדי זאת, ולָמה אַתּם טוֹרחים בּשבילי טרחה יתירה להביא לי בּכל יוֹם, חדשוֹת לבּקרים, דווקא ריבוֹלוּציות עם ריפּוּבּליקוֹת, וכל כּיוֹצא בּאֵלו?

– בּיזנס, מיסטר וויוואט, כּל זה אֵינוֹ אֶלָא בּיזנס! – הסבּיר המַזכּיר, אַברךְ צהוֹב, שפּניו מכוּסים עדשים צהוּבּוֹת ושיניו גדוֹלוֹת וּצהוּבּוֹת. – העיתּוֹן, עליךָ לָדעת, רוֹצה אַף הוּא לעשׂוֹת חַיִים בּאמריקה. וכי סבוּר אַתּה, שמרוֹב טוֹבה הוּא עוֹשׂה דבר כּזה?

– וּבכן? שוּב אֵין לָהם דבר יוֹתר נחוּץ להדפּיס? מוּטב שידפּיסוּ את הכּרוּז שלָנוּ על מַצבוֹ הרע של תּלמוּד־התּוֹרה, ואַל יִשעוּ בּדברי שקר! חֶה! תּינוֹק מצאוּ לסַפּר לוֹ גוּזמוֹת! הצאר מתפּטר מכּיסא־מַלכוּתוֹ! החָתוּל מוַתּר על קערה מלאָה שמנת!… למי הם מסַפּרים סיפּוּרי־אַגָדה אֵלוּ? לי?

ואוּלָם בּאוֹתוֹ עֶרב, כּשחָזר בּנוֹ המהנדס מעבוֹדתוֹ וסיפּר, כּי גם ה“טיימס” מאַשר את הידיעוֹת, וכי הדבר קרוֹב לוַדאי, שיכוֹננוּ בּרוּסיה ריפּוּבּליקה, ריפּוּבּליקה כּהלכתה, כּזוֹ שבּאמריקה, נבהל גדליה מאוֹד ואָבדה לָשוֹן ממנוּ. מכּיוָן שה“טיימס” נוֹתן דעתוֹ על זה, שוּב נשתּנוּ פּני הדברים. ה“טיימס” אשר בּניוּ־יוֹרק הלא הוּא אָחיו הצעיר של ה“טיימס” הלוֹנדוֹני, וכל מַה שכּתוּב בּ“טיימס” הלוֹנדוֹני כּאִילוּ נאמַר מפּי הגבוּרה. סוֹד גָלוּי היה לרבּים כּבר לפנים בּרוּסיה, כּי אפילוּ סוֹקוֹלוֹב, זה נַחום סוֹקוֹלוֹב מן “הצפירה”, שוֹאֵב כּל חָכמתוֹ וכל ידיעוֹתיו הרבּוֹת בּענייני המדינוֹת והמלָכים רק מפּי ה“טיימס”.

גדליה ישב רגָעים אחָדים מַחריש וּמשתּאֶה, מַבּיט אֶל בּנוֹ בּעינַיִים קמוֹת.

– למה נבהלתּ כּל־כּךְ? – שאל אוֹתוֹ בּנוֹ בּבת־צחוֹק קלה.

– נבהלתּי? חַס ושלוֹם! מי זה אוֹמר, כּי נבהלתּי? אַדרבּה, להיפךְ… וּבכן, אמת, נכוֹן הדבר? אֵין כּאן משוּם טעוּת חָלילה, אוֹ משוּם בּלוֹף? ריפּוּבּליקה בּרוּסיה? ריפּוּבּליקה אמתּית, עם… עם… עם פּרזידנט, פּרזידנט פּשוּט, בּשׂר ודָם?… עם בּחירוֹת?… אַי־אַי־אַי? שמעוּ־נא מַעשׂי אלוֹהינוּ! – התחיל גדליה להתלהב וקם מעם השוּלחָן בהתרגשות רבּה, כּאילוּ רק עתּה ירד לעוֹמקוֹ של דבר. – נפלָא, נפלָא מאוֹד! מי יאמין לשמוּעה כּזאת? אִם, כּן, הלא אמת היא בּפי האוֹמרים, כּי מלחמת גוג וּמגוג היא זוֹ! כּי ימוֹת המשיח הגיעוּ! ימוֹת המשיח מַמש!… פריידה־לאָה, אֵיפה אָתּ? השוֹמַעת אַתּ את כּל הנַעשׂה פּה? בּוֹאִי הנה לרגע! אבל מַהרי! הניחי שם את הקדירוֹת, בּוֹאִי ותשמעי מַעשׂי אלוֹהינו!

בּפתח הטרקלין נתגלתה פריידה־לאָה, אִשה כּפוּפת־קוֹמה וּקמוּטת־פּנים נקייה בּלבוּשה, בּפאה נכרית שחוֹרה וּמַבהיקה וּבמשקפיִים גדוֹלים, שמתּוֹכם הציצוּ שתּי עֵינַיִים צעירוֹת, טוֹבוֹת וּמלגלגוֹת.

– מה אֵירע שוּב? – שאלה בּבת־צחוֹק מאִירה מתּוֹךְ המשקפיִים הגדוֹלים. – מַה לךָ כּי נזעקתּ לפני ארוּחַת־העֶרב? שוּב אַתּם מתנַגחים שניכם בּדבר האשכּנַזי והאַנגלי? עדיִין אֵין אַתּם יכוֹלים לחַלק בּיניכם את ירוּשתם?

– מַה לי אַשכּנַזי? מי לי אַנגלי? לב מי הוֹלךְ עתּה אַחרי הבלים אֵלוּ? פריידה־לאָה! – ניגש גדליה אל אִשתּוֹ ודיבּר אֵליה בּקוֹל חוֹגג ונרגָש. – השוֹמַעת אַתּ מַה שמדבּרים אֵלָיִךְ? ימוֹת המשיח הגיעוּ!… קוּמי תּיכף וצוֹרי את כּליִךְ, את הכּרים והכּסתוֹת ואת כּפּוֹת־הכּסף, וניסַע הבּיתה, למוּראוואנקה! אֵין עוֹד קיסר שם! אֵין שוֹטר ואֵין נוֹגשׂ! אֵין מוֹכסן! מדינה חָפשית, כּוּלָה כּאמריקה! ריפּוּבּליקה! פּרזידנט! השוֹמַעת אַתּ? מוּראוואנקה בּוֹחרת לה פּרזידנט!…

ב

למחר השכּים גדליה לָקוּם בּטרם האִיר הבּוֹקר. מקוֹצר־רוּחַ לא יכוֹל להמתּין עד אשר יבוֹא מוֹכר־העיתּוֹנים אל בּיתוֹ וּמיהר בּעצמוֹ החוּצה, קנה את עיתּוֹן־הבּוֹקר היהוּדי, ישב ליד החַלוֹן, לאוֹר־הסתיו הכּהה, וקרא ושתה בּצמא את כּל החדשוֹת הבּאוֹת מרוּסיה. עכשיו כּבר האמין בּכל לבבוֹ לידיעוֹת הנפלאוֹת האֵלה, ולא עוֹד, אֶלָא שנדמה לוֹ, כּי מעטוֹת הן, מעוּממוֹת וּמקוּטעוֹת. נראָה לוֹ, כּי הפּעם מקמץ העיתּוֹן בּדברים, נזהר בּיוֹתר שלא להגזים חָלִילָה, מַבליע בּנעימה כּמה וכמה עניינים חשוּבים האוֹמרים “דרשנוּ”. ואוּלם גם זה המעט הכּתוּב פּה יֵש בּוֹ כּדי להלהיב את הרוּחַ, לסוֹבב את הראש וּלהרכּיב את הדמיוֹן על כּנפי נשרים!

– נסים ונפלָאוֹת! מַעשׂי אלוֹהינוּ מַמש!… השוֹמַעת אַתּ, פריידה־לאָה? – קרא גדליה, הרים את משקפיו המתנוֹצצים מעל העיתּוֹן וכוֹנן אוֹתם כּנגד פּתחוֹ של חדר־המיטוֹת. – אָמנם ימוֹת המשיח הגיעוּ! אָכן אמת, אמת הדבר! לא, אִמרי מַה שתּאמרי – אני לא פּיללתּי, כּי עוֹד נחיֶה ונַגיע לעֵת כּזאת! הנה אני קוֹרא בּעיתּוֹן ונדמה לי, כּי אני רוֹאָה חלוֹם… הצאר חָבוּש בּבית־האסוּרים… אֵיננוּ עוֹד “הוֹד מַלכוּתוֹ”, הוּסר הכּפתּוֹר מעל כּוֹבעוֹ, בּשׂר ודם פּשוּט בּכוֹבע פּשוּט… “מיסטר רוֹמַאנוֹב” – כּךְ קוֹרא לוֹ הכּוֹתב בּעיתּוֹן… מיסטר נאֶה, אוֹי ואבוֹי לחַייו… כּשהביאוּ לפניו את הבּשׂוֹרה הטוֹבה על־דבר פּיטוּריו, געה בּבכי כּתּינוֹק… ויוֹרש־העֶצר הקטן שלו חָלָה מעוֹצר רעה ויגוֹן… עלוּב־נפש זה בּמה חָטא?… והמיניסטרים נידוֹנוּ כּוּלָם למיתה… סוֹף גנב לתלייה… וזה האָח שלוֹ, מיכאילָא שמוֹ הקדוֹש, התפּטר אַף הוּא מכּיסא־המלוּכה… אֵיננוּ רוֹצה בּכתר־מַלכוּת… לא מדוּבשךְ… הוּא אוֹמר, ולא מעוּקצךְ… כּל אשר יחליט העם, הוּא אוֹמר, כּן יקוּם וכן יִהיֶה… סוֹמךְ הוּא, עליִךְ לָדעת, על היוֹשר… מילא, הבה נַחזיק לוֹ טוֹבה גם על זה… ואוּלָם כּלוּם לא יוֹעיל חָכם זה בּתקנתוֹ – העם רוֹצה דווקא בּריפּוּבּליקה… מתקנאִים הם בּאמריקה… כּל העם רוֹצה בּפּרזידנט, ואפילוּ הכּמרים, ואפילוּ האִיכּרים… הא? שנים יפוֹת הגיעוּנוּ! אִיוואן מַשמיע גם הוּא את דעתּוֹ בּפּוֹליטיקה!… אַי, אִיוואן, אִיוואן!… וּכבר נשבּעוּ כּוּלם שבוּעת־אמוּנים… כּל הערים הגדוֹלוֹת – אוֹדיסה, חַארקוֹב, צאריצין… ורק דבר אֶחָד יִיפּלא בּעֵינַי: לָמה לא הזכּיר אַף בּמלה אַחַת את מינסק? לָמה הוּא חס כּל־כּךְ על שוּרה אַחַת יתירה? – נתעוֹרר גדליה פּתאוֹם בּנזיפה כּלפּי הכּוֹתב בּעיתּוֹן. – אֶת צאריצין הוּא מזכּיר שלוֹש פּעמים, ואֶת מינסק לא זיכּה אפילו פּעם אֶחָת… פּישפּש וּמצא עיר – צאריצין! מי יוֹדע את צאריצין? מי שמע את שמעה? מַה־נַפשךָ, מאַחַר שאַתּה עוֹמד בּמניין הערים – דע מַה לקרב וּמַה לרחק… צאריצין!…

– כּלוּם נביא הוּא ויֵדע, כּי מוּראוונקה שלךָ יֶש לָה שייכוּת אל מינסק? – שאלה הזקנה בּבת־צחוֹק מלגלגת על פּניה הטוֹבים, הקמוּטים, הנסוּכים עדיִין שינה, כּשיצאָה מחדר־המיטוֹת בּגלימה ארוּכּה מגוּונת וּבשביס לָבן על ראשה.

– מי מדבּר כּאן בּמוּראוונקה, אִשה יהוּדית שכּמוֹתךְ? מדבּר אני בּמינסק אני מדבּר. מינסק היא עיר גדוֹלָה לאלוֹהים, כּרךְ גָדוֹל. וכי יכוֹלה אַתּ לשעֵר בּנַפשךְ, כּמה יהוּדים מבּני מינסק יוֹשבים בּאמריקה? לאלָפים ולרבבוֹת, וכוּלָם קוֹראים אֶת העיתּוֹן!

– אִם כּן, רוֹצה היִית, כּי בשׂכר פּרוּטתךָ יביא לךָ העיתּוֹן בּכל בּוֹקר פּרישׂת־שלוֹם ממינסק?

– אַי, אַךְ אִשה יהוּדית אַתּ! – התרגז גדליה. – עיתּוֹן יהוּדי בּאמריקה חַייב להשׂבּיע רצוֹן אֵת כּל קוֹראָיו, ואפילוּ מחירוֹ רק פּרוּטה!

ג

כּשבּא גדליה לבית־הכּנסת לתפילת שחרית, לא מצא שם, לתמהוֹנוֹ הרב, שוּם התעוֹררוּת בּקרב המתפּללים. רוֹב המניין יהוּדים זקנים היוּ, והשאָר – נערים יתוֹמים, האוֹמרים קדיש אַחרי הוֹריהם, וּבבּיִת היתה שרוּיה רוּחַ עצבוּת של חוֹל, כּאילוּ לא נַעשׂוּ חדשות בּעוֹלָם. לאַחַר התּפילה, בּשעת קיפּוּל הטלית והתּפילין, ניגש גדליה אל זיסי שמלקיס, יהוּדי חָסיד צהוב־זקן מבּני גָליציה, העוֹסק בּנתינַת הלוָאוֹת קטנוֹת בּריבּית גדוֹלָה, וּפנה ואָמַר לוֹ בּבת־צחוֹק רחָבה של זחיחוּת־הדעת:

– וּבכן, רב זיסי? מַה תּאמַר הפּעם? למַדריגָה יפה הגיעה עכשיו אוֹיסטראךְ שלךָ… בּוּשה וּכלימה, רב זיסי!

זיסי זקף עליו אֶת גבּוֹת־עֵיניו הקרוּחוֹת בּשאֵלה אִילמת.

– אוֹמר אני: אוֹיסטראךְ שלךָ, אני אוֹמר, צריכה עכשיו להיקבר בּמַעמַקי האדמה לעוּמַת רוּסיה שלָנוּ. הלא בּוַדאי קראת בּעיתּוֹן? ריפּוּבּליקה בּרוּסיה. ימוֹת המשיח!

– פּחֶה! – ענה זיסי קצרוֹת מתּוֹךְ עקימת גבּוֹתיו הקרוּחוֹת, בּלי הבּיט אֶל פּניו של גדליה. – ריפּוּבּליקה של קוֹזאקים!

– הרי לךָ! הנה גם הקוֹזאקים לא מצאוּ חן בּעֵיניו! – התקצף גדליה פּתאוֹם, כּאִילוּ נגעוּ בּבבת־עֵינוֹ. – מַה תּאמרוּ לגָליצאִי זה? וכי הרבּה קוֹזאקים ראִית בּעֵיניךָ, בּשבתּךָ בּגליציה על לחם־ניקוּדים וּבאָכלךָ שוּם לשׂוֹבע?

מסביב להשנַיִים התייצבוּ זקנים אחָדים בּטליתוֹת נוֹשנוֹת וּבפנים עגוּמים והטוּ אוֹזן קשבת.

– קוֹזאקים! – התמַרמר גדליה וכרךְ בּחמַת־רוּחוֹ את רצוּעוֹת התּפילין בּמהירוּת יתירה. – גָליצאי מפחד תּמיד מפּני קוֹזאקים! מסיחים אָנוּ כּאן בּטוֹבת הכּלָל, בּפּוֹליטיקה חשוּבה, שהקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא עוֹשׂה עם יִשראֵל, והנה זה בּא ואוֹמר: קוֹזאקים!… בּן־אָדם שכּמוֹתךָ! וכי יוֹדע אַתּה טעמה של ריפּוּבּליקה רוּסית עם פּרזידנט בּראשה? הלא כּל האָרץ תּהיֶה עתּה כּגן־עֵדן שם, כּגן־עֵדן מַמש. הלא אמריקה עצמה תּבוֹש מפּניה! וכי קלה בּעֵיניךָ ריפּוּבּליקה רוּסית? הלא זה יִהיֶה – כּיצד אַסבּיר לָכם את הדבר? מין… מין אמריקה עם… עם אֶרץ־יִשׂראֵל גם יחד!… והקוֹזאקים עצמם אַף הם אֵינם נוֹראים כּל־כּךְ, כּמוֹ שסיפּרוּ לָכם עליהם בגָליציה. שאלוּ את פּי, ואַגיד אני לָכם, מַה טיבוֹ של קוֹזאק. יוֹדע אני אֶת העם הזה ואֶת לבּוֹ – לב־זהב לוֹ. יוֹדע אני אֶת האִיכּר הרוּסי, כּמה שנאמַר, בּכיסוֹ וּבכוֹסוֹ… כּוּלנוּ, עליכם לָדעת, כּל בּני משפּחתּנוּ, מוֹזגים היִינו לפי מישלח־ידנוּ, כּלוֹמר, מַחזיקים בּתּי־מַרזח גם בּערים וגם בּכפרים, וכל עֶסקנוּ עם האִיכּר. כּיוָן שהגיעוּ ימי אִידיהם, מיד בּאוּ אֵלינוּ מכּל הכּפרים אשר בּסביבה, הם וּנשיהם וטפליהם, שתוּ לשכרה, צוחוּ, הרעישוּ עוֹלָמוֹת, התגוֹללוּ בּקיאָם עד חצי הלילה. ואַף־על־פּי־כן, אִילוּ ראִיתם אֶת יִראַת־הכּבוֹד, אשר יראוּ הגוֹיִים מפּנינוּ! מַה שייךְ לאמוֹר? “חווייטיל אִיש ציפּקה” (שם אָבי, עליו השלוֹם, היה פייטיל, ושם אִמי – ציפּה) היה מהוּלָל בּתשבּחוֹת, נַעלה בּעֵיניהם גם על הכּוֹמר, להבדיל. תּחילָה אַבּא, ואַחַר־כּךְ אני, אֶבּדל ממנוּ לאוֹרך ימים… עדיִין זוֹכר אני דבר־שטוּת. פּעם אַחַת בּימי הקיִץ, ואני עוֹדני נַער אָז, תּינוֹק של בּית־רבּוֹ, לקחַני אָבי, עליו השלוֹם, אֶל הכּפר הסמוּךְ לעירנוּ, להתאָרח שם בּבית דוֹדי, אַף הוּא מוֹזג. בּאנוּ אל הכּפר, עמד בּן־דוֹדי והוֹליךְ אוֹתי להראוֹתני אֶת המקוֹם ואֶת יוֹשביו והביאַני לחצרוֹ של אַחַד האיכּרים השכנים. וּכדאי היה לָכם לראוֹת את הרעש אשר קם מסביבי – כּל ילדי הכּפר, שקצים ושקצוֹת, התקבּצוּ מכּל העברים לראוֹת בּמַחזה: נַער יהוּדי בּא מן העיר, והוּא לבוּש כּבן אַחַד הרוֹזנים, בּנעליִים וּבגרבּיִים!… בּקיצוּר, התחילוּ לָשׂאת לי דוֹרוֹנוֹת – כּל אֶחָד מן השקצים הביא לי מַתּנה בּכוּתּנתוֹ: זה – תּפּוּחים, זה – אגוֹזים ירוּקים, וזה – צימוּקי אַגָסים. והגדוֹלים, האיכּרים וּנשיהם, עוֹמדים אַף הם מסביב, מתבּוֹננים אֵלי ונהנים מזיוי: “הבּיטוּ וּראוּ, הם אוֹמרים, הלא זה בּנוֹ של חווייטיל שלָנוּ, חיפּוּשית קטנה!”… וּבכן, מה היתה כּוונתי לסַפּר לָכם? כּן… והיה שם בּאוֹתוֹ מַעמד שקץ אֶחָד קטן, שידוֹ לא השׂיגָה להביא לי כּלוּם. עדיִין זוֹכר אני אוֹתוֹ כּמוֹ חַי: שׂערו לָבן, עֵיניו עֵיניִים של גנב, והוּא עצמוֹ לָבוּש קרעים ורגלָיו היחפוֹת אדוּמוֹת וצבוֹת. כּפי הנראֶה, יתוֹם היה, אוֹ סתם בּן עניִים, שיכּוֹרים. ועמד אוֹתוֹ בּחוּר כּל הזמַן מרחוֹק והבּיט אֵלי בּיִראַת־הכּבוֹד, מקנא, כּפי הנראֶה, קנאָה רבּה בּחביריו, המחַזרים אַחרי. והגדוֹלים, הבּחוּרים והבּתוּלוֹת אשר מסביב, דוֹחפים אוֹתוֹ בּצד וּבכתף, מַלעיבים וּמתקלסים בּוֹ: “אִי לךָ, תּוֹלעת זוֹחלת! מַדוּע לא הבאת גם אַתּה מַתּנה לבן חווייטיל?”… ורק אַחַר־כּךְ, כּשישבנוּ בּעגָלָה לשוּב העירה וּכבר הרחַקנוּ משׂדה־הקברוֹת של הכּפר, והנה השקץ הקטן הלָז דוֹלק אַחרינוּ בדכל כּוֹחוֹ, כּל עוֹד נשמַת־חַיִים בּאַפּיו. כּאשר הדבּיק אֶת העגָלָה, הוֹציא מתּחת בּית־שחיוֹ מין חבילה, זרק אוֹתה אֶל תּוֹךְ עֶגלָתנוּ בּלי דבּר דבר, וּמיד הפךְ ראשוֹ וחָזר ונתעלם מן העיִן בּאבק הדרךְ. היתּרנוּ אֶת החבילה – והנה צמר הוּא זה, חבילה הגוּנה של צמר־כּבשׂים מנוּפּץ. גם זו מַתּנה!… לימים נוֹדע לָנוּ מפּי איכּרי הכּפר, כּי את חבילת הצמר גָנַב אוֹתוֹ שקץ עלוּב־הנפש בּוֹ בּיום מביתוֹ של בּעל־גוּף עשיר, עשיר וכילי. זוֹכר אני אפילוּ את שמוֹ. דנילָא קראוּ לוֹ. דנילָא־קריווֹ־רילָא…¹ והנה בּא יהוּדי מגָליציה וּמספּר לי ספּוּרי־אַגָדה: “קוֹזאקים!”…

ד

לעֵת הצהריִים קנה גדליה אֵת כּל העיתּוֹנים היהוּדים, ישב בּטרקלין בּיתוֹ וקרא אֶת כּוּלָם מתּחילָתם ועד סוֹפם, לא השגיח כּלל בּזה, שכּל אֶחָד מהם חוֹזר על דברי חבירוֹ, – ונַפשוֹ לא שׂבעה אֵת כּל החדשוֹת והנצוּרוֹת, המסוּפּרוֹת על המַהפּכה הגדוֹלָה והנפלָאָה בּרוּסיה. לאַחַר שפע של קריאָה היה ראשוֹ עליו סחַרחַר מהמוֹן המַראוֹת והדמיוֹנוֹת ועֵיניו מתנוֹצצוֹת ותוֹעוֹת בּערפל. יצא מבּיתוֹ והלךְ לבית תּלמוּד־התּוֹרה “לקח טוֹב”, שהוּא מכהן שם בּוַעד הגבּאִים.

בּלשכּת תּלמוּד־התּוֹרה מצא את המַזכּיר הצהוֹב מַר שטיזיק יוֹשב אֶל פּנקסוֹ, וּלפניו עוֹמד בּכניעה וּבבוֹשת־פּנים אִיש צעיר, אַחַד המוֹרים בּמַחלקוֹת הנמוּכוֹת. המוֹרה מגמגם בּלשוֹנוֹ, מתאוֹנן בּעֵינַיִים מוּשפּלוֹת לָאֶרץ, כּי אִשתּוֹ ילדה לוֹ אֶמש תּאוֹמים, ואֶת שׂכר־לימוּדוֹ לא שילמוּ לוֹ זה שלוֹשה חדשים, והריהוּ עתּה בּמבוּכה גדוֹלָה. המַזכּיר הצהוֹב מעיֵין בּפּנקס, מתבּוֹנן רגע מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש וּבעיִן בּוֹחנת אֶל קצה עֵטוֹ, כּמבקש בּוֹ מוֹצא למבוּכת המוֹרה. אַחַר־כּךְ הוּא חוֹשׂף את שיניו הגדוֹלוֹת והצהוּבּוֹת וּמדבּר קטוּעוֹת, מתּוֹךְ אנחה קלה, כּאִילוּ לעצמוֹ, בּלי העיף עיִן על קרבּנוֹ:

– כּן, כּן… המַצב אֵיננוּ משׂמח… הוּא אשר אָמַרתּי… אֵין תּקנה אֶלָא להעמיד בּתלמוּד־תּוֹרה מוֹרים פּנוּיִים… בּלא נשים וּבלא אֶפשרוּת להפתּיע בּתאוֹמים… כּסף… וַדאי שכּסף דבר טוֹב הוּא… אבל מאַיִן נקח כּסף?… תּלמוּד־תּוֹרה מוֹסד של צדקה הוּא… אֵין בּאִים בּטענוֹת על מוֹסד של צדקה בּאמריקה… יֶס, סיֶר… הנה גם מַר וויוואט!

– מַה אֵירע כּאן? – ניגש גדליה עד השוּלחָן ושאל.

– לא כלוּם, – ענה המַזכּיר וחָזַר להתבּוֹנן אֶל קצה עֵטוֹ. – עלינוּ לברךְ אוֹתם בּרכּת מַזל טוֹב. עוֹמדים הם כּאן בּטענה, כּי אִשתּם הצעירה ילדה להם תּאוֹמים, והרי הם מבקשים שׂכר־לימוּד הם מבקשים…

גדליה נתן עֵיניו בּמוֹרה המבוּייש וּבחָנוֹ מכּף רגלוֹ ועד קדקדוּ.

אמוֹר לי, אִיש צעיר, מאֵיזה מקוֹם אַתּה? – שאל אוֹתוֹ פּתאוֹם בּקוֹל אִיש מתעשת, שרעיוֹן נפלָא ניצנץ זה עתּה בּמוֹחוֹ. – כּלוֹמַר, מאַיִן בּאת לאמריקה?

– אני? מפּלך קיוֹב אני, – ענה המוֹרה, תּוֹהה וּמשתּוֹמם על שאֵלה זוּ שלא מן העניין.

– אֵינני שוֹאֵל לפּלךְ, שוֹאל אני למדינה – מַה שם המדינה, אשר משם בּאת?

– אֵינני מבין… מַה מַשמע? קיוֹב הלא היא בּרוּסיה!

– מתּחילָה היה עליךָ לאמוֹר כּךְ! וּבכן, מרוּסיה… נוּ, אמוֹר מעתּה, – עמד גדליה כּנגדוֹ בּפנים של מוֹכיחַ דוֹרש־טוֹב, – מַה לךָ פּה וּמי לךָ פּה? שוֹאֵל אני אוֹתךָ בּאמת וּבתמים: לָמה לךָ לָשבת פּה? לָמה לךָ לכלוֹת בּתּוֹהוּ אֶת ימי־נעוּריךָ? רוּסיה היא עתּה, תּוֹדה לָאֵל, מדינה חָפשית, ריפּוּבּליקה כּאמריקה, ואוּלי עוֹד טוֹבה מאמריקה… המבין אַתּה? ריפּוּבּליקה רוּסית, עם זכוּיוֹת, עם בּחירוֹת… וכי יכוֹל אַתּה לשעֵר לךָ כּל זאת? שני יהוּדים בּסינַאט, כּלוֹמר, בּבית־הדין העֶליוֹן!… הצאר חָבוּש בּבית־האסוּרים, מאחוֹרי שׂבכה של בּרזל!… ימוֹת המשיח!… ואנשים צעירים כּמוֹךָ, אַברכים מַשׂכּילים, ראדיקאלים, בּעלי ידיעה בּלָשוֹן העברית, מתענים פּה בּארץ הדוֹלָר, עוֹמדים וּמחַכּים עד בּוֹש לשׂכר־לימוּד בּתלמוּד־תּוֹרה, בּמוֹסד של צדקה… פֶה, בּוּשה וּכלימה!

המוֹרה הבּיישן הבּיט רגע נבוֹךְ וחָרד אֶל פּני הגבּאי המתלהב, לא הבין, אֶל מה יִרמזוּ דבריו וּמה היא הכּוונה הצפוּנה בּהם. אַחַר־כּךְ פּנה הצדה, עמד רגע שחוֹחַ וּמדוּכדךְ, בּפנים מפיקים יֵאוּש רב, והתחַמק בּחשאי מתּוֹךְ הלשכּה.

– בּנים הם מוֹלידים! ודווקא תּאוֹמים! – אָמַר המַזכּיר הצהוֹב אַחרי צאת המוֹרה. – הלא צעיר כּמוֹהוּ חַייב לָדעת אֶת מקוֹמוֹ ואֶת מַצבוֹ!

– אֵינני מדבּר כּאן על המקוֹם ועל המַצב – מדבּר אני על הזמן! – קרא גדליה בּהתלהבוּת מוֹסיפה והוֹלכת. – צעיר כּמוֹהוּ חַייב לָדעת את הזמן, שהוּא חַי בּוֹ! וכי קלה זוֹ בּעֵיניךָ – ריפּוּבּליקה בּרוּסיה! הלא כּוּלָנוּ צריכים עכשיו להיקבר חַיִים בּאמריקה!…

– וכי אַתּה, מַר וויוואט, מַאמין בּאמוּנה שלימה בּכל אשר כּוֹתבים העיתּוֹנים? – שאל המַזכּיר הצהוֹב בּערמוּמיוּת זהירה, בּגחכוֹ בּריסי־עֵיניו הצהוּבּים אֶל תּוֹךְ פּנקסוֹ. – אני אֵינני בּטוּחַ עדיִין בּדברים אֵלו…

– אַךְ בּהמה אַתּה! – התקצף גדליה בּחוֹם לבּוֹ. – הטלגרמוֹת עפוֹת מפּטרבּוּרג אל ה“טיימס” על־פּני עמוּדים שלימים, עוֹלוֹת בּאוֹצרוֹת כּסף, ועדיִין אֵין זה בּטוּחַ! וכי משׂחַק־ילָדים הוּא בּעֵיניךָ? אוֹ שמא תּלמוּד־תּוֹרה אמריקאִי הוּא, המתקיים בּנסים? אֵיננוּ בּטוּחַ!…

נכנסוּ עוֹד שני גבּאִים, סבבוּ בּלשכּה אָנה ואָנה בּפנים שוֹממים וּפתחוּ בּשׂיחָה על עניין ישן־נוֹשן, שכּבר היה לזרא: על שוֹמר־הבּיִת, המבקש הוֹספה ומאַיֵים בּשביתה, על חַלוֹנוֹת תּלמוּד־התּוֹרה, שזכוּכיוֹתיהם נוּפּצוּ זה ימים רבּים, ועל הסידוּרים והחוּמשים הקרוּעים, אֵין אַף חוּמש אֶחָד שלם בּכל הבּיִת – כּוּלָם נקרעוּ לקרעֵי קרעים!… גדליה הבּיט אֶל פּני חביריו כּזר ולא יכוֹל להבין, כּיצד נוֹתנים בּני־אָדם אֶת דעתּם על דברים תּפלים אלוּ? פּעמים אחָדוֹת ניסה להשׂיאָם לעניין הממַלא את לבו, אַךְ כּשראה את פּניהם השוֹממים והחילוֹניִים, ירק פּתאוֹם הצדה, פּנה מהם ויצא.

בּעברוֹ בּרחוֹב, התעכּב ליד כּל תּריס לממכּר עיתּוֹנים, לראוֹת, אִם אֵין חדשוֹת שם. ליד אַחַד התּריסים האֵלה השגיח בּברנש מגוּדל, אַדמוֹני וּלבן־עֵינַיִים. הלָה מישמש בּעיתּוֹנים ושאל בּלָשוֹן מסוֹרסת, שחצייה רוּסית וחצייה אַנגלית, לעיתּוֹן רוּסי. גדליה הצהיל אֵלָיו פּנים ושׂמח עליו, כּמוֹצא שלל רב.

– רוּסקי טשאלווֹקי?² – שאל אוֹתוֹ בּידידוּת רבּה.

– אֶ־הֶה! – ענהוּ הלָז מתּוֹךְ בּת־צחוֹק בּעֵיניו הקטנוֹת והלבנוֹת.

– נוּ, מַה תּאמַר היוֹם על רוּסיה שלָנוּ? – שאָלוֹ גדליה בּפנים מַבהיקים, בּהדגישוֹ מלת “היוֹם”, כּאִילוּ אֶתמוֹל היוּ בּיניהם חילוּקי־דעוֹת בּעניין זה, וטפח לוֹ על שכמוֹ בּרגש של אַחָוה. – ריפּוּבּליקה!

– אֶ־הֶה! – ענהוּ הלָז בּצהלה.

– טאם סלאבּוֹדה![³] – הסבּיר לוֹ גדליה ורמַז בּידוֹ לעֵבר גשר־הבּרזל הנראֶה מרחוֹק, כּאִילוּ שם מַתחילָה הדרךְ הישרה, המוֹליכה לרוּסיה החָפשית. – וּבכן, נוֹסע אַתּה הבּיתה?

– ניסַע, מיסטר, בּוַדאי ניסַע! – אָמַר הלָז בּפנים שׂוֹחקוֹת.

– סַע, אָחי, סַע וּצלח! – עוֹדד אוֹתוֹ גדליה בּרגש של חיבּה. – אִילוּ היִיתי אני צעיר וּבריא כּמוֹךָ, נוֹסע היִיתי עוֹד בּלילה הזה. עכשיו הלא כּוּלָנוּ שוים שם: בּין שלָנוּ וּבין שלָכם – חוּקה אַחַת לכּל!… אבל הנה עֵיניךָ הרוֹאוֹת: כּבר זקנתּי ושׂבתּי, וּבן יֶש לי פּה בּאמריקה, איש חָרוּץ מאוֹד, אינשינר, עוֹבד עבוֹדת הממשלה. וּבתּי האַחַת נשׂוּאה למוֹרה בּבית־הספר, אַף הוּא עוֹבד עבוֹדת הממשלה… כּן, אָחי, כּךְ הוּא מַהלךְ הדברים בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא!

ה

בּעֶרב חָזר וויוואט הצעיר מעבוֹדתוֹ וּמצא את אָביו, כּשהוּא עוֹמד כּפוּף אֶל מזוָדה ישנה פּתוּחָה, משקפיו צוֹנחים לקצה חוֹטמוֹ, והוּא מַעמיק לחַפשׂ בּצרוֹר ניירוֹת ישנים וּמפוּזרים, שבּלוּ ונתכּרכּמוּ מרוֹב ימים. משהרגיש גדליה בּבנוֹ, הרים את ראשוֹ מעל המזוָדה וּפניו המרוּכּזים הבּיעוּ צער וּדאָגה רבּה.

– מוֹריס! – קרא בּקוֹל־תּחנוּנים. – שמא יוֹדע אַתּה, לאָן נעלם פּה הפּאספּוֹרט הרוּסי שלי? אֶת המאֶטריקוֹת מצאתי, אבל אֶת הפּאספּוֹרט אני עוֹמד וּמחַפּשׂ זה שתּי שעוֹת – ואֵיננוּ!

– לָמה לךָ פּאספּוֹרט רוּסי בּאמריקה? – שאל בּנוֹ בּצחוֹק. – האוּמנם אוֹמר אַתּה לעזוֹב אוֹתנוּ פּה ולילךְ לרוּסיה?

– לא… חַס ושלוֹם… רוֹצה היִיתי רק להבּיט עליו, לראוֹת את מַראֵהוּ עתּה… המאֶטריקוֹת פּה הן כּוּלָן, והפּספּוֹרט נעלם ואֵיננוּ!… עגמת־נפש כּזאת… הלא פּאספּוֹרט יקר־המציאוּת יִהיֶה עתּה… לא ישׂיגוּ עוֹד פּאספּוֹרטים בּרוּסיה אפילוּ בּמיליוֹן!

הבּן הבּיט אֶל אָביו בּבת־צחוֹק תּוֹהה. אַחַר־כּךְ פּנה אֶל אִמוֹ, היוֹשבת אֶל השוּלָחן שוֹקטת ונוֹחָה, סוֹרגת בּנַחַת סוּדר של צמר וּמגחכת לעצמה בּמשקפיה הגדוֹלים והמבַהיקים:

– רוֹאֶה אני, כי המַהפּכה הרוּסית חוֹללָה מַהפּכה גם בּקרב אַבּא.

– כּלוּם יוֹדע אַתּה, מה היה לוֹ היוֹם? – ענתה הזקנה והציצה אֶל בּעלָה מן הצד בּאֶחָד ממשקפיה המאִירים. – הלא האִיש מתהלךְ למן הבּוֹקר כּמשוּגָע! אֵיננוּ אוֹכל ואֵיננוּ שוֹתה, אֵיננוּ שוֹמע מַה שמדבּרים אֵלָיו. כּל אשר תּאמַר לוֹ, מיד הוּא עוֹנה בּשלוֹ: “רוּסיה!” “ריפּוּבּליקה!” “סינַאט!”…

– אִי, אַבּא! – פּנה וויוואט הצעיר אֶל אָביו מתּוֹךְ נזיפה של שׂחוֹק. – מעוֹלָם לא עלה על דעתּי, כּי תּהיֶה פּאטריוֹט נאמן כּל־כּךְ לרוּסיה! מה ראִית, שנתלהבתּ פּתאוֹם לשמע הריפּוּבּליקה הרוּסית? הלא ריפּוּבּליקה כּבר ראִית גם פּה בּאמריקה. אם כּן, לָמה אַתּה מתרגש כּל־כּךְ?

גדליה הניחַ מידוֹ אֶת צרוֹר הניירוֹת, סגר את המזוָדה, התמַתּח בּכל גוּפוֹ, הסיר את המשקפיִים מעל חוֹטמוֹ ואָמַר אל בּנוֹ מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש:

– הנני ואבאֵר לךָ, בּני, את הדבר הזה בּאֵר היטב. אָמנם כּנים דבריךָ, כּי ריפּוּבּליקה ראִיתי גם פּה בּאמריקה. אֵינני מַכחיש אֶת זה כּלָל… ואוּלָם היוֹדע אַתּה, נַער שכּמוֹתךָ, כּי הריפּוּבּליקה האמריקאִית לא שלי היא, אֶלָא שלךָ? רק בּזכוּתךָ, בּשביל שאַתּה בּני, גם אני נחשב כּאן מחוּתּן בּמקצת… אַתּה לָמַדתּ פּה בּאַסכּוֹלוֹת, סיימתּ בּעֶזרת השם את הקוֹליֶג', נַעשׂית אינשינר – והרי כּל אמריקה לפניךָ. ואני מה? יהוּדי ירוֹק אני גם אַחרי שבתּי פּה, בּרוּךְ השם, עֶשׂרים שנה וָמַעלּה, ועד היוֹם צוֹחקים עלי, כּשאני מעֵיז להוֹציא מפֹי מלה אַנגלית שלא על־פּי חוּקי הדיקדוּק… לָמה לי להרחיק עֵדוּתי? נקח, למשל, אוֹתךָ בּעצמךָ. אֵין לי עליךָ כּלוּם, בּני. חָלילָה לי. מקיֵים אַתּה מצוַת כּיבּוּד־אָב על הצד היוֹתר טוֹב. ואַף־על־פּי־כן, כּסבוּר אַתּה, שנעלם ממני, כּי בּסתר לבּךָ אַתּה חוֹשבני לפרא־אָדם?… ואָמנם אֶפשר, כּי הצדק אִתּךָ… כּי מה ראִיתי בּרוּסיה, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, חוּץ מפּריסטאוו³ ומאִיכּרים שיכּוֹרים? אבל כּל זה היה עד עכשיו. מעכשיו, עליךָ לָדעת, נשתּנוּ פּני הדברים. עכשיו שנינוּ יחסנים דוֹמים זה לָזה. עכשיו יֶש לי, בּרוּךְ השם, ריפּוּבּליקה משלי, גם אני קרוּא אָדם, כּמוֹךָ וּככל חבריךָ, אִם לא למַעלּה מכּם!… וּמלבד כּל זאת… פּרא־אָדם שכּמוֹתךָ! – התלהב גדליה פּתאוֹם. – כּלוּם מסוּגָל אַתּה, בּשׂכלךָ האמריקאִי הצעיר, להשׂיג את כּל עוֹמקה של ריפּוּבּליקה רוּסית? כּלוּם יכוֹל אַתּה לָחוּש טעמה של… של… פּוֹליטיקה כּזאת, אשר אַניסקה, זה אַניסקה נכה־הרגליִים, שהפִריסטאוו בּוּרילקין היה מַכּה אוֹתוֹ בּבית־המַרזח שלָנוּ על פּניו עד שפוֹךְ־דם, מַפּילוֹ לאָרץ וּבוֹעֵט בּרגליו על בּטנוֹ בּחמַת־רצח, – אַניסקה זה יֵלךְ מעתּה יחד עם כּל טוֹבי העיר לבחוֹר לוֹ קיסר, למַנוֹת לוֹ פּרזידנט?… אַתּה אֵינךָ זוֹכר את אַניסקה. אֵיךְ תּוּכל לזכּוֹר דברים אֵלוּ? יֶלד היִית אָז, יוֹנק שדי אִמךָ…

ועוֹד הרבּה דברים דיבּר גדליה בּהתלהבוּת־רוּחַ לפני בּנוֹ, והבּן עמד כּנגדוֹ ושמע בּפה פּעוּר, משתּאֶה וּמַחריש לָדעת, מנַיִין לוֹ לאָביו חוֹם זה, והתלהבוּת זוֹ, ולָשוֹן שוֹטפת כּל־כּךְ?

ו

בּלילה ההוּא התהפּךְ גדליה על משכּבוֹ מצד אֶל צד ולא יכוֹל לישוֹן. כּל המַראוֹת הגדוֹלים והחזיוֹנוֹת הנפלָאִים, אשר קרא עליהם כּל היוֹם בּעיתּוֹנים, קמוּ בּחשכת הלילה בּהירים וּבוֹלטים בּיוֹתר וחָיוּ בּדמיוֹנוֹ כּבמַחזה. אַחריהם נתעוֹררוּ ועלוּ מתּהוֹם הנשייה כּמה וכמה זכרוֹנוֹת מטוּשטשים, חזיוֹנוֹת הילדוּת הרחוֹקה, ושימשוּ כּוּלָם בּעירבּוּביה אֶחָת. כּיפּת־המשי צרבה את מוֹחוֹ ורוּחוֹ נסערה מאוֹד.

– פריידה־לאָה, הישנה אָתּ? – שוֹאֵל הוּא אֶת אִשתּוֹ בּחשיכה.

– הא? מה הדבר? – מתעוֹררת הזקנה ואוֹמרת בּקוֹל צרוּד נסוּךְ־שינה.

– לא כלוּם… סתם כּךְ… חוֹשב אני כּל הזמן… רוֹאֶה אני הפּעם, כּי אָמנם צדקתּ, שהתגעגעתּ כּל הימים על מוּראוואנקה, ואנחנוּ מלגלגים היִינו עליִךְ, שאַתּ מתגעגעת על עביט השוֹפכים… אבל מי נביא ויֵדע, כּי נזכּה ונַגיע לימים כּאֵלה, לימוֹת המשיח!… הקיסר יוֹשב בּבית־האסוּרים, ואני יוֹשב כּאן בּאמריקה, בּביתי הבּנוּי לתפאָרה, עם חוֹם קיטוֹר, עם חַשמַל, וקוֹרא את כּל זאת בעיתּוֹנים…

רגָעים אחָדים היתה דוּמייה בּחדר־המיטוֹת.

– ואַף־על־פּי־כן – מוֹסיף גדליה לדבּר בּעֶצב חרישי, כּמדבר אֶל נַפשוֹ – ואַף־על־פּי־כן… מוּזר הדבר… פריידה־לאָה, הישנה אָתּ?

– לא. וכי מה?

– לא כלוּם… ואַף־על־פּי־כן, אוֹמר אני, גדוֹלָה עליו הרחמנוּת..

– על מי?

– על הקיסר… כּלוֹמר, על הצאר… וגם על יוֹרש־העֶצר הקטן…

– וכי יצאת מדעתּךָ? פּישפּש וּמצא אָדם לרחם עליו בּחצי הלילה!

– אַל תּאמרי כּזאת. אָמנם הכּל אמת. הכּלב אָמנם ראוּי למַקל… ואַף־על־פּי־כן… הלא היה לפנים מַלכּנוּ! לבטל את כּל זה בּמחי־היד אִי־אֶפשר! כּשישבנוּ במוּראוואנקה, הלא עבדנוּ אוֹתוֹ… שילמנוּ לוֹ מכס הייש… זימַרנוּ לוֹ בּבית־הכּנסת “הנוֹתן תּשוּעה”… גם אנחנוּ, גם אבוֹתינוּ… גם לוֹ, גם לאָביו, גם לאבי אָביו… עדיִין זוֹכר אני, כּאילוּ אֶתמוֹל היה הדבר. פּעם אַחַת, בּיוֹם־סתיו…

– חדל לדבּר דברי שטוּת, מוּטב שתּישן! – גוֹעֶרת בּוֹ הזקנה מתּוֹךְ צחוֹק.

גדליה משתּתּק ושוֹקע בּהירהוּרים, עֵיניו כּבר כּבדו ונסגרוּ מתּוֹךְ עייפוּת, וּבמוֹחוֹ המנַמנם עדיִין צפים כּמוֹ בּערפל קטעֵי מַראוֹת מטוּשטשים: יוֹם גשמים… חָצר רחָבה עם עֶגלוֹת־כּפר דלוֹת תּחת חַשרת־עבים… אִיכּרים מתגוֹללים בּקיאָם על סַפסלים לחים… אָדם קטן ואוּמלָל, דוֹמה בּמראֵהוּ לאַניסקה המוּכּה, רוֹעד מקוֹר מאחוֹרי שׂבכה של בּרזל, גוֹחן שם אֶל עריסת יֶלד חוֹלה, בּוֹכה בּאֵין אוֹנים, מוֹריד דמעוֹת וּממאֵן להתנַחם…

לבתּי תּמרה מַתּנה.

א

“בּתוֹךְ חבוּרת הילָדים היתוֹמים, שהוּבאוּ אֶתמוֹל בּאנייה לניוּ־יוֹרק מאַרצוֹת החוּרבּן והרעב, נמצא נַער בּן שמוֹנה שנים, שאֵיננוּ יוֹדע לא את שֶם אָביו ולא אֶת שם משפּחתּוֹ ועיר־מוֹלדתּוֹ. היֶלד היתוֹם הזה נתגלגל עם היהוּדים פּליטי־המלחָמה לבוּקאריֶשט של רוֹמַאנייה, ושם אספוּהוּ אַנשי חברת ‘הכנסת אוֹרחים’ והביאוּהוּ לכאן עם שאָר היתוֹמים הנידחים. על־אוֹדוֹת עצמוֹ יוֹדע הנַער רק שלוֹשה דברים: כּי שמוֹ בּנימין, וכי שם אִמוֹ המתה היה רחל, וכי נוֹסע הוּא אֶל הדוֹד בּאמריקה…”

אֶת הידיעה המוּזרה הזאת קרא לוי אחיטוּב, בּין שאָר חַדשוֹת היוֹם, בּעיתּוֹן היהוּדי, לאַחַר שחָזר בּעֶרב מעבוֹדתוֹ הבּיתה. כּשהגיע אֶל השוּרה האַחרוֹנה, הפסיק קריאָתוֹ וּלבבוֹ נפעם מאוֹד.

– ראִי־נא, כּמה משוּנה דבר זה! – אָמַר אֶל אִשתּוֹ והוֹשיט לה אֶת העיתּוֹן.

מרת אחיטוּב שׂמה עֵיניה בּעיתּוֹן, קראה אֶת השוּרוֹת אשר הראָה אוֹתה בּעלה, נאֶנחה ואָמרה:

– כּן, יֶלד אוּמלָל… אבל מַה דבר משוּנה מצאת פּה? הלא עתּה מעשׂים בּכל יוֹם הם, כּי יביאוּ יתוֹמים עזוּבים מאַרצוֹת אֵירוֹפּה!

– וכי לא שׂמתּ לב? רחל היה שם אִמוֹ… ויֶלֶד בּן שמוֹנה שנים… האֵין כּאן אֵיזוֹ שייכוּת בּינוֹ וּבין אחוֹתי רחל?

– מה עלה על דעתּךָ? – אָמרה מרת אחיטוּב. – וכי רק רחל אַחַת יֵש בּעוֹלָם?

– שמוֹנה שנים עברוּ מיוֹם שכּתבה אֵלי אֶת מכתּבה האַחרוֹן לפני המלחָמה, כּי מחַכּה היא בּקרוֹב ליֶלד, – דיבּר אחיטוּב מתּוֹךְ הירהוּריו. – שמוֹנה שנים בּדיוּק.

– אבל מנַיִין לךָ, כּי ילדה בּן, וכי קראה אֶת שם הבּן בּנימין?

– אָמנם אֶת זה לא אֵדע. אֶפשר שילדה בּן, ואֶפשר שקראָה אֶת שמוֹ בּנימין.

– חדל־לךָ מרעיוֹן זה. הלא כּל השוֹמע יִצחַק לךָ!

אחיטוּב לא ענה דבר, רק חָזר וקרא שנית וּשלישית את המסוּפּר על־אוֹדוֹת היתוֹם הקטן. אַחַר־כּךְ קם ממקוֹמוֹ והתהלךְ בּחדר אַחַת הנה ואַחַת הנה, שקוּע בּמַחשבוֹתיו.

– לָמה אַתּה נסער כּל־כּךְ? – שאלה אִשתּוֹ, כּשהבּיטה אַחריו בּתמהוֹן.

– מוּזר, מוּזר הדבר! – דיבּר אחיטוּב אֶל נַפשוֹ, בּהתהלכוֹ נרגָש על־פּני החדר. – לבּי אוֹמר לי, כּי היתוֹם הקטן הזה בּן־אחוֹתי הוּא – כּי אני הוּא הדוֹד בּאמריקה!…

ב

בּלילה ההוּא נדדה שנַת אחיטוּב. זכרוֹנוֹת נשכּחים מימי ילדוּתוֹ הרחוֹקה ודמיוֹנוֹת מַבהילים על אחוֹתוֹ האוֹבדת הסעירה את רוּחוֹ. ואַךְ האִיר הבּוֹקר, מיהר להתלבּש ונסע אֶל בּית “הכנסת־אוֹרחים”. שם קידמה את פּניו אִשה לבוּשה לבנים, זוֹ המַשגיחָה על היתוֹמים המוּבאִים מעֵבר לים.

– חוֹששת אני, כּי לשוא תּהיֶה טרחָתךָ, – אָמרה לוֹ המַשגיחָה. – אֶתמוֹל היוּ פּה כּעֶשׂרים אִיש, שעזבוּ בּאֵירוֹפּה אחָיוֹת בּשם רחל. כּוּלָם עינוּ אֶת היתוֹם הקטן בּשאֵלוֹתיהם, וכוּלם יצאוּ מעם פּניו בּפחי־נפש. היֶלד המסכּן אֵיננוּ יוֹדע ואֵיננוּ זוֹכר כּלוּם על־דבר משפּחתּוֹ.

– אוּלי אַצליחַ אני להציל דבר מפּיו? – אָמַר אחיטוּב כּמעט בּתחנוּנים.

– טוֹב. ננַסה עוֹד פּעם.

האִשה יצאה, וכעבוֹר רגע שבה אל הלשכּה עם נַער קטן, לָבוּש סוויטר רחב שלא לפי מידתוֹ. בּכניסתוֹ התייצב הנַער בּפּינה ליד הדלת וכבש עֵיניו בּקרקע. פּניו הכּהים והרזים היו קוֹדרים, כּמעט נזעמים.

– קרב־נא אֶל הדוֹד! – אָמרה לוֹ המַשגיחָה.

הנַער קרב אל אחיטוּב בּצעדים בּלתּי־בּטוּחים ונשׂא אֵלָיו אֶת עֵיניו – עֵינַיִים שחוֹרוֹת, גדוֹלוֹת ועמוּקוֹת, ששינוּ בּרגע אֶחָד את פּניו הקוֹדרים והאִירוּ אוֹתם בּיִפעה מיוּחדת, יִפעת חן ושׂכל טוֹב. לב אחיטוב רעד למַראֵה העֵינַיִים האֵלה. נדמה לוֹ, כּי המַבּט החַם והעמוֹק הזה ידוּע וקרוֹב לוֹ מכּבר־הימים. אַךְ פּני הנַער הקוֹדרים נראוּ לוֹ כּזרים. גם שׂער ראשוֹ, השחוֹר כּעוֹרב, הבהיק בּברק זר.

– מַה שמךָ, בּני? – שאל אחיטוּב רכּוֹת ואָחַז אוֹתוֹ בּידוֹ.

– בּנימין, – ענה היֶלד, בּהוֹרידוֹ עֵיניו לָאָרץ. קוֹלוֹ היה נעים מאוֹד, וגם הקוֹל נשמַע לאָזני אחיטוּב כּקרוֹב וידוּע לוֹ מימים רחוֹקים.

– ואֶת שם אָביךָ לא תּזכּוֹר?

– לא. אָבי מת בּמלחָמה. אני היִיתי אָז יֶלד קטן. אִמא קראה לוֹ תּמיד בּשם “אַבּא”.

היֶלד ענה על השאֵלוֹת כּזקן ורגיל, כּמי שכּבר ניסה בּאֵלה פּעמים רבּוֹת.

– וּמתי מתה רחל… אִמךָ? – הוֹסיף אחיטוּב לשאוֹל.

– בּיוֹם־הכּיפּוּרים. כּשעמדוּ כּל היהוּדים להתפּלל בּיער. בּדרךְ מתה. בּרחנוּ אָז מן העיר הגדוֹלָה מפּני הרוֹצחים.

– וּמי הגיד לךָ, כּי יֶש לךָ דוֹד בּאמריקה?

– אִמא הגידה. יֶש לי אָח בּאמריקה, אָמרה. כּשתּבוֹא אֶל הדוֹד, תּהיֶה לוֹ לבן.

– ואֶת שם דוֹדךָ לא הגידה? האִם לא אָמרה, כּי שמוֹ… לוי?

– לא אָמרה: לוי. היא אָמרה תּמיד: יֶש לךָ דוֹד בּאמריקה. גם לפני מוֹתה אָמרה לי זאת. וגם רב אַלתּר אָמַר לי כּךְ.

– מי הוּא רב אַלתּר?

– זקן אֶחָד בּיער. היה נוֹתן פּרוּסוֹת לחם לילָדים הרעֵבים. אבל לאִמא לא רצה לָתת. הוּא היה אוֹמר: לגדוֹלים לא אֶתּן, רק לקטנים. ולָכן מתה בּרעב. גם רב אַלתּר מת בּרעב.

– אוּלי תּזכּוֹר אֶת פּני אִמךָ, אֶת… אֶת שׂערוֹת ראשה? האִם היוּ שחוֹרוֹת כּשׂערוֹתיךָ?

– לא, לבנוֹת היוּ.

– לבנוֹת? האִם היתה אִמךָ זקנה?

– לא היתה זקנה. היא היתה צעירה. אִמא אָמרה, כּי שׂערוֹתיה הלבּינוּ בּן־לילָה, כּאשר אָבדתּי ממנה.

– מתי אָבדתּ ממנה?

– כּאשר גירשוּ אוֹתנו מן העיר, בּמקוֹם שהיה בּיתנוּ.

– וּמה שם העיר, בּמקוֹם שהיה בּיתכם?

– אֵינני יוֹדע, כּי היִיתי אָז יֶלד קטן. למחר מצאה אוֹתי אִמא בּעגָלָה, בּין כּל הילָדים. בּעמל רב השיבה אֶת נַפשי.

– האִם לא סיפּרה לךָ אִמךָ מעוֹלָם על אָביה ואִמה, על סבךָ וסבתךָ?

– לא סיפּרה כּלוּם. אֵיךְ יכלה לסַפּר, והלא היתה חוֹלָה כּל הימים? הרוֹצחים גירשוּ אוֹתנוּ מעיר לעיר, ולא היה בּה כּוֹחַ לדבּר. מתּחילה היתה בּוֹכה בּלילוֹת. אַחַר־כּךְ אָמרה: אֵין בּי עוֹד כּוֹחַ לבכּוֹת. וכאשר בּאנוּ אל היער, אָמרה: לא אוּכל עוֹד לָלכת מזה. פּה אָמוּת. הציע לה רב אַלתּר את בּגדוֹ על האָרץ והלךְ להתפּלל עם כּל היהוּדים. אַחַר־כּךְ בּא להבּיט עליה ואָמַר: היא מתה כּצדקנית, בּיוֹם־הכּיפּוּרים. התחַלתּי לבכּוֹת. אָמַר לי: אַל תּבכּה, בּחוּר קטן. עתּה הנךָ יתוֹם גם מאָביךָ, גם מאִמךָ. כּאשר תּבוֹא אֶל הדוֹד בּאמריקה, יאכילךָ לחם לשׂוֹבע וילמדךָ לאמוֹר קדיש אַחריהם…

הנַעַר עמד מסַפּר. אחיטוּב הסתּיר פּניו בּכפּיו, וכךְ ישב דוּמם רגָעים אחָדים. אַחַר־כּךְ משךְ אֶת היֶלד אֶל בּרכּיו וּשאָלוֹ בּלָחַש:

– התלךְ אֶל בּיתי? התחפּוֹץ, כּי אֶהיֶה אני דוֹדךָ?

– כּן! – ענה הנַער אַף הוּא בּלָחַש.

ג

כעבוֹר ימים אחָדים הביאוּ אֶת היתוֹם הקטן אֶל בּית אחיטוּב. לוי אחיטוּב קרא את שני ילָדיו, אֶת האֶרי ואת מאֶרי, אֶל חַדרוֹ, הוושיבם לפניו יחד עם האוֹרח הקטן ודיבּר אליהם כּדברים האֵלה:

– ילָדים, הנַער הזה, אחיכם הקטן בּנימין, בּא אֵלינוּ מאֶרץ רחוֹקה, שוֹממה ואוּמלָלָה, היא האָרץ אשר בּה נוֹלדתּי גם אָני. ימי ילדוּתוֹ הראשוֹנים, ימי אוֹשר ועדנים לכל הילָדים, נהפכוּ לוֹ לזוָעה. אָביו ואִמוֹ מתוּ עליו, והוּא נשאַר יתוֹם בּוֹדד ונעזב בּאָרץ הגדוֹלה והרחָבה. רעב וצמא, גשם וקוֹר, נדוּדים ועוֹני, אֵימה וָפחד – כּל הדברים הנוֹראִים האֵלה עברוּ על ראשוֹ הקטן. וּבכל זאת לא נפל לבּוֹ בּקרבּוֹ. מכּל בני משפּחתּוֹ נשאַר לוֹ בּעוֹלָם רק אֶחָד, הוּא דוֹדוֹ בּאמריקה, ואֵלָׁיו שאף ממרחַק אַלפי מילים, ואֵלָיו הגיע היוֹם – אני הוּא דוֹדוֹ. ואוּלָם מן היוֹם הזה והלאה לא דוֹדוֹ אֶהיֶה, כּי אִם אָביו. אביכם – אָביו, אִמכם – אִמוֹ, ואַתּם – אֶחָיו. יחד תּחיוּ, יחד תּלמדו ויחד תּגדלוּ. אֶהבוּ אֵיפוֹא אֶת אחיכם החָדש והתגָאוֹ בּוֹ, כּי גיבּוֹר הוּא, גיבּוֹר קטן, אשר כּל הגיבּוֹרים הגדוֹלים אַנשי־השם לא יִדמוּ ולא יִשווּ לוֹ!

האֶרי ומאֶרי נפעמוּ מאוֹד לדברי אביהם. רגָעים אחָדים ישבוּ שניהם בּלי נוֹע, מַחרישים וּמשתּאִים לאוֹרחָם הקטן. אַחַר־כּךְ קפץ האֶרי הראשוֹן ממקוֹמוֹ.

– אַבּא! אני אֶתּן לוֹ את השלגית שלי להחליק בּה על השלג!

– ואני – קפצה אַחריו גם מאֶרי – אֶתּן לוֹ את בּוּבתי הגדוֹלָה!

– ואני אֶתּן לוֹ את כּדוּרי הגָדוֹל!

– ואני אֶתּן לוֹ את פּסַנתָרי הקטן!

– ואני אֶתּן לוֹ אֶת האוֹפנַיִים!

– ואני אֶתּן לוֹ… אֶתּן לוֹ…

– הסוּ, הסוּ! – גָער בּהם אביהם בשׂחוֹק. – הנה כּבר נתתּם לוֹ בּרגע אֶחָד אֵת כּל אשר לָכם!

היתוֹם הקטן ישב בּמקוֹמוֹ נבוֹךְ וקוֹדר, כחַיה קטנה אשר נפלה בּמלכּוֹדת, ורק עֵיניו הגדוֹלוֹת התנוֹצצוּ פּעם בּפעם בּאוֹר גָנוּז, אוֹר היגוֹן העמוֹק.

כּאשר יצאוּ הילָדים מן החדר, אָמרה מרת אחיטוּב אֶל בּעלָה:

– מַה יפה היֶלד וּמה נפלָאִים פּניו הקוֹדרים ועֵיניו השחוֹרוֹת והעמוּקוֹת! מַבּיטה אני אֵלָיו, וכל הזמַן אני מבקשת לבכּוֹת. וּבכל זאת אַךְ שגָעוֹן הוּא לחשוֹב, כּי בּן אחוֹתךָ רחל הוּא!

ד

הרעיוֹן הזה, כּי בּנימין הקטן לא בּן אחוֹתוֹ הוּא, טרד גם את לוי אחיטוּב ממנוּחָתוֹ. כּבר עבר שבוּע מיוֹם שבּא הנַער אֶל בּיתוֹ, וּבכל הימים האֵלה התאַמץ לחקוֹר אֶת היתוֹם הקטן על־אוֹדוֹת אִמוֹ, על חַיֶיה והליכוֹתיה בּימי נדוּדיהם, אַךְ דבר נכוֹן לא יכוֹל להציל מפּיו. פּעמים ישב אחיטוּב ממוּל היֶלד, הבּיט ארוּכּוֹת, מתּוֹךְ נפש נַענה, אֶל פּניו, בּיקש בּהם אֵיזה רוֹשם אוֹ אֵיזוֹ תּנוּעה של קרבת־משפּחה. ואוּלָם פּני היֶלד הקוֹדרים והיפים נראוּ לוֹ זרים וּכמוּסים, כּמוֹ מעוֹלָם זר ורחוֹק. בּלילוֹת על משכּבוֹ עינוּהוּ חלוֹמוֹת קשים וּבכי אחוֹתוֹ המתה החריד כּל עצמוֹתיו. בּין כּה וכה והיתוֹם הקטן החל להתרגל אֶל חַייו החדשים בּבית הדוֹד בּאמריקה. ויֵש אשר בּשׂחקוֹ עם בּני אחיטוּב האִירה גם בּת־צחוֹק אֶת פּניו העגוּמים.

פּעם אַחַת, בּיוֹם הראשוֹן, ירד גשם בּחוּץ, והילָדים התכּנסוּ בּטרקלין ונטלוּ רשוּת מאֵת אביהם לכוֹנן שם לפני בּנימין הקטן אֶת הגראמוֹפוֹן. אחיטוּב ישב בּחדר הסמוּךְ בּכּוּרסה הרכּה, הקשיב בּעד הדלת הסגוּרה אֶל הצלילים הרכּים, האֶלגיים, של קוֹל אִשה, המזמרת מתּוֹךְ המכוֹנה, ושיוָה לפניו פּתאוֹם כּמוֹ חַיה את רחל אחוֹתוֹ ואת קוֹלָה הנעים, מדי שוֹררה בּנעוּריה בּבית־אָביה שירי־עם נוּגים. הגשם המתדפּק על החַלוֹן והחוֹם אשר בּחדר נסכוּ תּנוּמה קלה על עֵיניו. מתּוֹךְ נימנוּמוֹ נדמה לוֹ, כּי נפתּחָה הדלת בּלָאט ואִשה לבוּשה לבנים התייצבה בּפּתח – הלא היא האִשה המַשגיחָה על היתוֹמים. מַה לָה פּה עתּה? “הזקן רב אַלתּר שלָחַני הנה לָקחת פּרוּסַת לחם לילָדי הרעֵבים, ליוֹסף וּלבנימין”… אָמרה האִשה בּלָחַש, והקוֹל קוֹל אחוֹתוֹ. והנה היא עוֹמדת לפני הראִי, מרחפת בּסַלסלוֹת הקלוֹת של שׂמלָתה, וּפניה וכל מַראֶיה כּילדה קטנה. “התראֶה? – אוֹמרת היא שוּב בּלָחַש. – בּגָדי הלבּינוּ בּן־לָילָה”… הוּא פּוֹשט אֵליה אֶת ידיו בּכליוֹן־נפש, אַךְ היא כּבר חָמקה ועברה כּצל. “אֶל היער, אֶל היער! – שוֹמע הוּא אֶת קוֹלה מרחוֹק. – שם יוֹם־הכּיפּוּרים!”… הוּא רץ אַחריה, והנה היתה עלָטה והם בּאוּ אֶל בּית אביהם. “הס! אַבּא ישן על הכּיסא, ולָכן אָשיר בּדממה את שירת אִמנוּ רחל המבכּה על בּניה”… אוֹמרת אחוֹתו. והיא נוֹתנת אֶת קוֹלה בּשיר, והקוֹל צעיר ונעים מאוֹד, ועדת היהוּדים עוֹנה אַחריה ממרחַק היער בּילל מַחריד־לבבוֹת…

לוי אחיטוּב ניעוֹר מחלוֹמוֹ וקפץ מן הכּוּרסה. בּעד הדלת הסגוּרה עדיִין נשמַע בּבהירוּת רבּה הקוֹל הצעיר והנעים, הגוֹעֶה בּשירה נוּגה. אחיטוּב שיפשף את עֵיניו: מַה זה? האוּמנם חלוֹם בּהקיץ? רגע אֶחָד עמד נדהם. אַחַר־כּךְ ניגש וּפתח בּחשאי את הדלת. ואָז ראה דבר, אשר לא האמין לראוֹתוֹ: בּנימין הקטן ניצב בּאֶמצע החדר, לנגדוֹ עוֹמדים האֶרי ומאֶרי, והוּא פּוֹשט ידיו לפניהם כּמוֹ בּתחנוּנים, נוֹשׂא עֵיניו למַעלָה ושר בּרגש רב שיר ידוּע לאחיטוּב מימי ילדוּתוֹ, אשר שרה תּמיד רחל אחוֹתוֹ בּהיוֹתה קטנה:

הַשָּׁמַיִם לָבְשׁוּ קַדּרוּת, הֶעָבִים מַר יִבְכָּיוּן,

נַפְשִׁי עָלַי תֶּאֱבַל, מֵעַי בִּי יֶהֱמָיוּן:

אֲהָה, בְּנִי יוֹסֵף, וּבִנְיָמִין בֶּן־אוֹנִי!

עַל מִי יְתוֹמַי אֶעֱזוֹב, עַל מִי אֶטּוֹשׁ צֹאנִי?…

הילָדים הרגישוּ בּאביהם הניצב בּפּתח, וּבנימין נבוֹךְ והפסיק שירתוֹ בּאֶמצע.

– מאַיִן בּא לךָ השיר הזה? – שאל אחיטוּב בּחרדה.

– אִמא שׁרה כּךְ, – ענה בּנימין בּבוֹשת פּנים, – למַען יִתּנוּ לָנוּ הגוֹיִים תּפּוּחי־אדמה.

– מתי היה הדבר?

– בּקיִץ, כּאשר בּרחנוּ אל הכּפר.

אחיטוּב צנח על כּיסא וספק אֶת כּפּיו. אַחַר־כּךְ לָקח את היֶלד הנבהל והעמידוֹ בּין בּרכּיו, הבּיט אל פּניו בּעֵינַיִים מלאוֹת דמעוֹת, אִימץ אוֹתוֹ אל לבּוֹ וּבכה על ראשוֹ.

– כּן, עתּה ידעתּי, ידעתּי אֶל נכוֹן… – בּכה ואָמַר, בּהחזיקוֹ את ראש היֶלד בּשתּי ידו. – אָמנם יתוֹמי אַתּה, בּן אחוֹתי הענייה, בּנימין בּן־אוֹנה… כּן, אני הוּא הדוֹד באמריקה, אני הוּא!…

הרוֹפא גָמַר אֶת מלאכתּוֹ, התפּשט את המַעפוֹרת הלבנה, נטל בּידוֹ את כּוֹבעוֹ וּמַקלוֹ ויצא, ואֶת הדלת נעל אַחריו. בּחדר־החוֹלים הקטן של הבּוּבּוֹת קמה דממה רבּה. ממַעל, מן הגג, שפךְ צוֹהר־הזכוּכית את אוֹרוֹ החיור הנוּגה, וּמנגד, בּעד החַלוֹן, נשקפוּ בּתּי ניוּ־יוֹרק הגבוֹהים, העוֹמדים זקוּפים כּענקים דוֹממים, נוֹשׂאִים ראשיהם אל השמַיִים, אֶל זוֹהר העֶרב הרךְ, האדמדם.

– מי הכּה שם בּדלת? – נתעוֹררה אַחַת הבּוּבּוֹת החוֹלוֹת על משכּבה ושאלה בּקוֹל ציפצוּף דק.

– הרוֹפא הוּא זה, שהלךְ לביתוֹ, – ענתה רעוּתה, השוֹכבת לימינה.

– הוֹי, מַה נבהלתּי! – אָמרה הבּוּבּה הראשוֹנה. – אֵין זאת כּי־אִם היִיתי מנַמנמת. האוּמנם כּבר פּנה יוֹם?

– כּן, השעה הששית הגיעה. עוֹד רגָעים אחָדים, ושוֹמרי־הסַף יִסגרוּ את שערי הבּיִת מלמַטה.

– כּבר פּנה יוֹם, כּבר פּנה יוֹם… – דיבּרה אֶל נַפשה בּעֶצב בּוּבּה חיורת־פּנים. – שוּב נשאַרנוּ עזוּבוֹת לכל הלילה בּבּיִת הגָדוֹל והריק הזה. הוֹי, מַה מיהר היוֹם לעבוֹר!

– ולי אָרךְ היוֹם כּשנה, – אָמרה בּוּבּה קטנה אדוּמַת־לחי. – קצתּי בּחַיי מפּני בּית־החוֹלים השוֹמם הזה. מיוֹם שהביאוּ אוֹתי לכאן להוֹסיף מעט צבע לפנַי, זה שלוֹשה ימים, לא ראִיתי פּני יֶלד אוֹ ילדה – רק בּוּבּוֹת וּבוּבּוֹת!

– אָכן רוֹאֶה אני, כּי הבּוּבּוֹת לא לכבודךְ הן! – נַענתה בּזעף בּוּבּה שבוּרת־רגל. – וּמי אַתּ, קטנה, כּי גבה לבּךְ כּל־כּךְ?

– הלא מיוּחסת היא, בּת גדוֹלי־אָרץ! – התלוֹצצה מתּוֹךְ נהימה עמוּמה בּוּבּה מחוּסרת־אַף בּאַחַת הפּינוֹת. – אֶמש התפּארה לפנינוּ, כּי אבי אִמה־ילדתה מוֹכר בּשוּק סוּכּריוֹת אדוּמוֹת, שקנה נעוּץ בּתוֹכן.

כּל הבּוּבּוֹת צחקוּ צחוֹק גָדוֹל אִשה על משכּבה.

– לָכן תּדעוּ, – ענתה הבּוּבּה הנכלמת, – כּי אָמנם אֵינני כּאַחַת הבּוּבּוֹת מפּשוּטי־עם. כּי הלא יכוֹלה אני לקרוֹץ בּעֵינַי. וכאשר ישׂימוּ אֶצבּע על ערפּי, אצפצף בּקוֹל אָדם. וגם זאת עליכן לָדעת, כּי הוּבאתי לכאן בּאנייה מצרפה – בּת פּאריז אָני!

– הוּא אשר התפלאתי: מַדוּע לחָיֶיה של הקטנה הזאת אדוּמוֹת כּל־כּךְ? – קראָה הבּוּבּה חיורת־הפּנים. – עתּה נפתּרה לי החידה. זה דרכּן של בּנוֹת פּאריז מעוֹלָם, שהן מפרכּסוֹת את פּניהן ויוֹצאוֹת בּשׂמלוֹת־משי.

– וגם בּווינה אָנוּ עוֹשׂוֹת כּן, – השמיעה את קוֹלָה בּוּבּה יפהפיה כּחוּלת־עיִן. – אני ווינאִית.

– מנהג לא־יפה! – אָמרה בּוּבה ארוּכּת־פּנים וַארוּכּת־גו. – כּל ימַי גוּדלתּי בּפילאדלפייה, בּין אנשים יִראֵי־אלוֹהים וּתמימי־דרךְ, ולָמַדתּי מהם כּמה וכמה דברים טוֹבים: אָסוּר למשוֹחַ את הפּנים בּצבע, אָסוּר להתגנדר בּבגדים נאִים, אָסוּר לצחוֹק בּקוֹל רם, אָסוּר לרקד, וּבפרט עם בּחוּרים…

– ואִמךְ־ילדתךְ אֵינה צוֹחקת ואֵינה מרקדת? – שאלה הפּאריזאִית בּתמיהה.

– אִמי־ילדתי היא נַערה בּת־ששים.

– חַה־חַה־חַה! – נתנוּ הבּוּבּוֹת את קוֹלָן בּצחוֹק. – בּת־ששים “ילדה” תּיקרא בּפיה!

– מה השאוֹן הזה וּמַה קוֹל הצחוֹק? – נשמעה תּלוּנה מפּי בּוּבּה גדוֹלָה ועבה מאוֹד, השוֹכבת בּעֵינַיִים עצוּמוֹת. – הלא בּבית־חוֹלים אַתּן, וּכבר בּא עֶרב, הגיע זמַן שינה!

– זוֹהי הגרמַאנייה, – לָחשה הבּוּבּה הפאריזאִית על אוֹזן שכנתּה. – מימַי לא ראִיתי בּוּבּה מסוּרבּלת כּמוֹה. דמיוֹנה כּחָבית של בּירה… דוֹדתי! – פּנתה בּקוֹל רם אֶל הבּוּבּה העבה. – לא טוֹבה שינה יתירה לבעלת־גוּף כּמוֹתךְ. אִם אַתּ לוּא לעצתי תּשמעי, דוֹדתי…

– לא דוֹדתךְ אני! – הפסיקה אוֹתה הבּוּבּה העבה. – ועֵצוֹת מפּיךְ לא אֶשאָל!

– הלא אני רק לָצוֹן חָמַדתּי, – הצטדקה הפּאריזאִית הקטנה, – ולָמה זה מיהרתּ לכעוֹס?

– כּל ימַי שׂנאתי את הבּוּבּוּת הצרפתיוֹת האֵלה, אשר רק לָצוֹן תּדענה! – ענתה הבּוּבּה העבה בּחרי־אָף.

־ ואני לא אוֹהַב את הבּוּבּוֹת הגרמַאניוֹת האֵלה, אשר רק כּעס תּדענה! – ענתה הבּוּבּה הקטנה אַף היא.

־ הסי, קטנה!

– הסי אַתּ, שמנה!

בּוּשה וּכלימה! – קראָה הפילאדלפית ארוּכּת־הפּנים. – בּוּבּוֹת קטנוֹת, ורבוֹת זוֹ עם זוֹ כּנשים מן השוּק! אֵין זאת כּי בּבתּי ילדוֹתיכן לא לימדוּ אֶתכן הלכוֹת דרךְ־אֶרץ.

– לוּא כּאבוּ רגליהן כּרגלי השבוּרה, כּי־עתּה לא קמה בּהן רוּחַ להתקוֹטט! – אָמרה שבוּרת־הרגל.

– העוֹד רגלךְ כּוֹאֶבת? – שאלה הפילאדלפית. – הלא היוֹם ריפּא אוֹתה הרוֹפא.

– אָמנם ריפּא. מעט גפס שפךְ על הפּצע, וזה צוֹרב את רגלי כּאֵש.

– אני לא אִירא מַכאוֹב, וּבלבד שישיבוּ לי את אַפּי השבוּר, – אָמרה מחוּסרת־האַף בּאנחה. – לא טוֹב לבּוּבּה בּלי אָף. קשה בּזיוֹן מכּל כּאב!

– ואני בּריאָה וּשלימה בּכל אֵיברי, – התפּארה הפּאריזאִית הקטנה. – ורק גדוֹלים געגוּעי על אִמי־ילדתי. זה שלוֹשה ימים לא ראִיתי את פּניה.

– מַה שמה? – התעניינה הפילאדלפית לָדעת.

– ליזאֶט, והיא ילדה שחוֹרת־תּלתּלים. אֵין כּמוֹה בּכל האָרץ ליוֹפי.

– לוּא ראתה הקטנה את אִמי־ילדתי, – אָמרה הבּוּבּה הגרמַאנית אל שכנתּה, – כּי־עתּה לא התפּארה כּל־כּךְ בּתּלתּלים השחוֹרים של גברתּה!

– הגם שמה ליזאֶט ותלתּליה שחוֹרים? – שאלה הפּאריזאִית מתּוֹךְ קנתּוּר.

– לא, שמה גראֶטכאֶן, והיא דווקא צהוּבּת־תּלתּלים, אבל יפה היא ממאָה ילָדוֹת, אשר שמן ליזאֶט!

– האוּמנם כּן הוּא? – שאלה הפּאריזאִית בּלעג וקרצה בּעֵיניה אל שאָר הבּוּבּוֹת. – ולָמה זה אַתּ ישנה כּל היוֹם? אֵין אָנוּ רוֹאוֹת כּלָל, כּי תּתגעגעי עליה!

– אני אֵין דרכּי לדבּר על געגוּעי בּקוֹל רם, כּאשר תּעשׂינה בּוּבּוֹת אחרוֹת, היוֹדעוֹת רק פּטפּט וקרוֹץ בּעֵיניהן. אבל אלוֹהים יוֹדע אֶת לבּי, כּי גם בּשכבי בּעֵינַיִים עצוּמוֹת אני מהרהרת רק בּאִמי־ילדתי. כּי מה אנַחנוּ בּאֵין אִמוֹתינוּ אִתּנוּ? הלא כּיתוֹמוֹת נחשבנוּ.

– אמת, אמת! – קראוּ כּל הבּוּבּוֹת פּה אֶחָד.

הדברים האֵלה נסכוּ רוּחַ־עצבוּת על הבּוּבּוֹת החוֹלוֹת, וכל אַחַת מהן שקעה בּמַחשבוֹתיה. צללי־עֶרב ריחפוּ בּחדר הקטן ואוֹר הצוֹהר אשר בּתּקרה הלךְ וחָשךְ. רגעים אחָדים היתה דממה עמוּקה. נשמַע רק קוֹל השעוֹן, המטקטק על שוּלחַן הרוֹפא.

– ואני אָכלתּי מַצה בּחֲג הפּסח! – נשמַע פּתאוֹם מתּוֹךְ הדממה קוֹל רךְ וּביישני של בּוּבּה קטנה מאוֹד, וכל הבּוּבּוֹת נתעוֹררוּ.

– מַצה? מַה זאת מַצה? – שאלוּ אחָדוֹת מהן והרימוּ ראשיהן.

– רקיקים דקים וּבהם נקבים הרבּה לאֵין מספּר.

– וטוֹבים הם למַאכל?

– טעם גן־עֵדן! ־ ענתה הבּוּבּה הבּיישנית והתאַדמה מאוֹד, כּי ראתה אֶת עֵיני כּל חברוֹתיה נשׂוּאוֹת אֵליה מתּוֹךְ חידוּש. – בּיִיחוּד, כּשעוֹשׂים מהם כּוּפתּוֹת רכּוֹת וטוֹבוֹת למרק. אִמי ילדה יהוּדית היא וּשמה שוּלמית.

– שוּלמית? – תּמהה הפּאריזאִית. – מעוֹלָם לא שמַעתּי שם משוּנה כּזה!

– ואני שמַעתּי, – אָמרה הפילאדלפית. – שם מכּתבי־הקוֹדש. בּפילאדלפיה עירנוּ אָנוּ קוֹראים תּמיד את כּתבי־הקוֹדש של היהוּדים.

– בּעברית? – שאלה היהוּדייה הקטנה.

– לא, בּאַנגלית, בּתרגוּמוֹ של המלךְ דשיימס.

– ואִמי־ילדתי לוֹמדת עברית מפּי אָביה המוֹרה, גם שאלה “מַה נשתּנה”. וכאשר תּסע עם הוֹריה לאֶרץ־ישׂראֵל, תּקח גם אוֹתי עמה.

– היהוּדים הם עם עתּיק ונפלָא מאוֹד! – אָמרה הבּוּבּה הפילאדלפית, היוֹדעת הכּל.

– אמת, נכוֹן הדבר! – קראה בּוּבּה עליזת־פּנים וּשחוֹרת־עיִן. – אנַחנוּ יוֹשבים עם יהוּדים בּבית אֶחָד, בּמוֹרד העיר ניוּ־יוֹרק, וּבי נשבּעתּי, אִם ראִיתי בּחַיי אנשים ישרים וּשקטים כּמוֹהם.

– וּמי אַתּ? – שאלה הפילאדלפית, התּאֵבה לָדעת הכּל.

– אנַחנוּ אִיטלקים.

– ואני יראָה מאוֹד את הכּוּשים! – אָמרה הפּאריזאִית הקטנה. – כּשהביא הכּושי היוֹם את בּוּבּתוֹ החוֹלָה אל הרוֹפא, סמַר בּשׂרי מפּחד.

– אַךְ בּוּבּה לא־הוּמַאנית אַתּ, בּמחילָה מכּבוֹדךְ! – אָמרה הפילאדלפית. – הלא אִיש הוּא כּכל האנשים. כּל בּני־האָדם נבראוּ בּצלם אלוֹהים. כּשמסר הכּוּשי את בּוּבּתוֹ לידי הרוֹפא, זלגוּ עֵיניו דמעוֹת, דמעוֹת מַמש, דמעוֹת־אנוֹש.

– אבל פּניו שחוֹרים כּפני הלָילָה! – קראָה הפּאריזאִית. – וכמה מכוֹער אַפּוֹ!

– ואַיֵה הבּוּבּה אשר הביא הכּוּשי? – נזכּרה הפילאדלפית פּתאוֹם. – מַדוּע לא שמַענוּ את קוֹלָה כּל העֶרב? האִם ישנה היא?

– לא, אֵינני ישנה, – ענה קוֹל חשאי ונוּגה מאוֹד, וּמפּינה רחוֹקה נראוּ פּני בּוּבּה לבנה ועדינה, עוֹטפת שחוֹרים.

– מַדוּע פּנַיִךְ עצוּבים כּל־כּךְ? – שאלה הבּוּבּה הפילאדלפית בּרחמים. – אֵין זאת כּי־אִם מַחלָתךְ אנוּשה מאוֹד?

– ידי הימנית נקרעה מעלי.

– האִם בּת הכּוּשי אָתּ?

– בּת בּתּוֹ המתה.

– אִמךְ־ילדתךְ מתה? – קראוּ כּל הבּוּבּוֹת בּחרדה.

– נהרגה. אסוֹן נוֹרא קרה אוֹתה.

– אֵיךְ קרה האָסוֹן? הלא תּסַפּרי לָנוּ! – בּיקשוּ הבּוּבּוֹת.

– סיפּוּרי יעציב את לבּכן מאוֹד, – אָמרה הבּוּבּה הלבנה, העוֹטפת שחוֹרים.

– וּבכל זאת סַפּרי־נא לָנוּ! – הוֹסיפוּ הבּוּבּוֹת לבקש. – האִם מוֹלדתּךְ בּבית הכּוּשי?

– לא, – ענתה הבּוּבּה הלבנה, – כּי גוּנוֹב גוּנַבתּי מבּית אנשי לבנים.

– מי גָנַב אוֹתךְ? – תּמהוּ הבּוּבּוֹת.

– אִמי־ילדתי הכּוּשית. בּני־האָדם קוֹראִים למַעשׂה כּזה “גניבה”, ואני לא כן אֶחשוֹב.

– הלא תּסַפּרי לנוּ אֵת כּל המַעשׂה מראשוֹ ועד סוֹפוֹ! – פּצרוּ בּה הבּוּבּוֹת כּוּלָן והקיפוּ אוֹתה מכּל העברים.

– הבה אֶעשׂה כּרצוֹנכן, – אָמרה הבּוּבּה הלבנה. – אַף כּי את ראשית ימַי לא אֶזכּוֹר היטב, כּי עדיִין הייִתי אָז בּוּבּה קטנה עד מאוֹד. רק אֶת זאת אני זוֹכרת, כּי אִמי הראשוֹנה, הלבנה, היתה ילדה קלת־דעת ואַבּירת־לב. בּוּבּוֹת רבּוֹת היוּ לה וצעצוּעים לאֵין מספּר, ואוּלָם אֶת בּוּבּוֹתיה היתה מַכּה תּמיד ואֶת צעצוּעיה היתה משבּרת וּמַשליכה אוֹתם בּעד החַלוֹן החוּצה. גם אני לא ניצלתּי מידה – אֶת מַרבּית שׂערוֹתי תּלשה הילדה הרעה. פּעם אַחַת כּעסה על אוֹמַנתּה, וּבעבוּר הרגיזה נטלה אוֹתי בּרגלי והשליכה אוֹתי אֶל אַחַת הפּינוֹת בּמיטבּח. וּביוֹם ההוּא בּאָה אִשה כּוּשית לעשׂוֹת מלָאכה בּבית והביאָה אִתּה אֶל המיטבּח גם אֶת בּתּה הקטנה, שחוֹרת־הפּנים וּשחוֹרת־העֵינַיִים. ראתה אוֹתי הילדה הכּוּשית כּשאני מוּטלת בּפינה, ועֵיניה הגדוֹלוֹת הבריקוּ פּתאוֹם וּפניה השחוֹרים האִירוּ מתּוֹךְ תּמהוֹן ושׂמחה גם יחד. מיד שלחה אֵלי את ידה הקטנה לָגעת בּי. אַךְ אִמה גָערה בּה בּנזיפה ואָמרה, כּי אָסוּר לילדה ישרה לשלוֹחַ יד אֶל בּוּבּה אשר לא לה. כּל היוֹם ההוּא ליבּבה אוֹתי הכּוּשית הקטנה בּעֵיניה החוֹמדוֹת, וגם אני, אשר לבּי הלךְ אַחרי ראשה המסוּלסל למן הרגע הראשוֹן, הבּטתּי אֵליה מפּינתי בּחיבּה וּבכוֹסף רב. וּלעֵת עֶרב, כּשגמרה הכּוּשית הגדוֹלָה את מלאכתּה בּמיטבּח וּפנתה לָלכת, קפצה אֵלי הילדה השחוֹרה כּחתוּלה קטנה, חָטפה והסתּירה אוֹתי תּחת כּנף מעילָה ונשׂאה אוֹתי אֶל בּיתה. בּדרךְ היִיתי רוֹעֶדת כּל העֵת מאוֹשר וּמפּחד. ואָמנם פּחדי לא היה פּחד־שוא. בּבוֹאֵנוּ אֶל מעוֹן־הכּוּשים הדל, נוֹדע דבר הגניבה וכמעט היִינוּ שתּינוּ בּכל רע. האִשה הכּוּשית התקצפה על בּתּה הקטנה והרימה יד להכּוֹתה. ורק האָב השחוֹר, הטוֹב והרחוּם, השיב את ידה אָחוֹר, וּכשראָה אֶת דמעוֹת עֵיניה של הילדה הענייה, ניחם אוֹתה ואָמַר, כּי קנה יִקנה אוֹתי מחר מידי אדונַי הלבנים. וכן עשׂה. למחר בּבּוֹקר כּרךְ אוֹתי הכּוּשי הטוֹב בגלָיוֹן של עיתּוֹן, הביאַני אֶל בּית ילדתי הלבנה, התייצב שם לפני גברת הבּית, הוֹדה על עווֹן בּתּוֹ הקטנה בּבוֹשת־פּנים וּביקש רחמים, כּי תּינתן לוֹ הרשוּת לשלם אֶת מחירי בּכסף מלא. וּבדבּרוֹ הוֹציא שטר־כּסף מכּיסוֹ. הגברת הלבנה נתנה את קוֹלָה בּצחוֹק ושלחה וקראָה לבתּה, היא אִמי־ילדתי הראשוֹנה. ואוּלָם הילדה קלת־הדעת לא רצתה גם להבּיט אֵלי, עיקמה פּניה ואָמרה, כּי אֵין לה עוֹד חפץ בּי, כּי יֶש לה בּוּבּוֹת יפוֹת וטוֹבוֹת ממני. כּאשר שמַעתּי את דבריה אֵלה, כּמעט קפצתּי מרוֹב שׂמחה, אַף כּי היטב חָרה לי על אשר בּיישה אוֹתי בּפני הגדוֹלים. ואָז הוּבאתי אֶל בּית אִמי־ילדתי הכּוּשית, היא ימימה הקטנה…

– ימימה? גם זה שם מכתבי־הקודש, – העירה הבובה הפילאדלפית, הבקיאה בתנך.

– אָמנם כּן, ילדה קדוֹשה היתה זאת, נפש יקרה ועדינה, רכּה וענוּגה מאֵין כּמוֹה. מַה נפלאָה היתה אַהבתה אֵלי, מה רבדים רחמיה, רחמי אֵם קטנה, וּמַה מתוּקוֹת נשיקוֹת פּיה! כּל הימים היתה נוֹשׂאת אוֹתי על זרוֹעוֹתיה, מנַענַעת אוֹתי בּחיקה, הוֹגָה אֵלי בּקוֹל ציפצוּף נעים כּיוֹנה, אֶל כּל אשר הלכה לָקחה גם אוֹתי אִתּה, וכל אשר שאלוּ עֵינַי לא אָצלָה ממני. כּל שׂיחָה ודאגָתה וכל מַחשבוֹתיה היוּ רק עלי. אני היִיתי נחמתה וּשׂשׂוֹנה, צחוֹקה ויגוֹנה. וּבית־הכּוּשים כּגן־עֵדן היה לי. אני היִיתי הבּרייה הלבנה האַחַת בּבית מלא פּנים שחוֹרים – וכל הלבבוֹת פּנוּ אֵלי, כּל הפּנים צהלוּ לקראתי, כּל העֵינַיִים שׂחקוּ לי. “לבנוּנית” – כּךְ קראוּ את שמי. מַאכלי היה לחם לָבן, משקי – חָלָב לָבן, וּלבוּשי – כּוּתּוֹנת לבנה. האָב הכּוּשי בּנה לי ממַעל למיטתה של ימימה הקטנה בּיִת קטן לָבן וּפיאֵר אוֹתוֹ בּכלים קטנים לבנים, שוּלחָן וכיסא וּמיטה. אַךְ בּלילה לא רצתה ימימה להיפּרד מעלי ולָקחה אוֹתי אֶל משכּבה, חיממה אוֹתי בּגוּפה הקטן, בּעוֹרה הרךְ והחָלָק כּמשי, וכךְ היִינוּ שוֹכבוֹת שתּינוּ חבוּקוֹת עד אוֹר הבּוֹקר…

– ואֵיךְ קרה האָסוֹן? – שאלה אַחַת הבּוּבּוֹת השוֹמעוֹת בּקוֹל נפעם, כּי נגע הסיפּוּר עד נַפשה.

– לפתע פתאוֹם. לפנוֹת עֶרב היה הדבר. תּיבת־זמרה עמדה לנַגן בּרחוֹב הכּוּשים, וכל הילָדים השחוֹרים סבבוּ אוֹתה כּמַחנה זבוּבים. שמעה ימימה ורצה עמי החוּצה, למַען אֶשמַע גם אני את הניגוּנים הנפלאִים. עוֹד אָנוּ רצוֹת, והנה פּגע בּנוּ אַבטוֹמוֹבּיל שטס בּתוֹךְ הרחוֹב והפּילָנוּ לָאָרץ…

– הוֹי, מַה נוֹרא! – קראוּ הבּוּבּוֹת בּחרדה.

– המכוֹנה האיוּמה קרעה מעלי את ידי הימנית, והיִיתי מתעלפת כּל אוֹתוֹ הלָילָה. למחר, כּאשר פּקחתּי את עֵינַי, כּבר מצאתי את אִמי־ילדתי, אֶת ימימה חמדת־חַיי, מוּטלת בּאָרוֹן קטן, וּסביבה עוֹמדים בּני משפּחתה וּבוֹכים. אָז הבינוֹתי הכּל…

הבּוּבּה הלבנה נשתּתּקה. גם הבּוּבּוֹת השוֹמעוֹת החרישוּ, בּראוֹתן את יגוֹנה הכּבד של חברתּן. כּעבוֹר רגָעים שבה הבּוּבּה המסַפרת לדבּר בּקוֹל רוֹעד:

– והנה הביא אוֹתי האָב האוּמלָל לכאן לרפּא את ידי. הלא ראִיתן אוֹתוֹ, כּאשר בּכה היוֹם לפני הרוֹפא. אוֹמר הוּא להתנַחם בּי אַחרי בּתּוֹ המתה. אבל אֵיךְ אוּכל אני להתנַחם, אִם לא אֶראֶה עוֹד אֶת אִמי הכּוּשית הקטנה, אֶת ימימה הטוֹבה והנחמדה? עד עוֹלָם לא אֶראֶה עוֹד את ראשה השחוֹר והמסוּלסל, עד עוֹלָם לא אַרגיש עוֹד את לטיפת ידיה הקטנוֹת, אֶת מַגע אֶצבּעוֹתיה הרכּוֹת והמתוּקוֹת. אֵיךְ אוּכל לָשוּב עתּה אֶל הבּיִת אשר שמַם?… הוֹי, אַחיוֹתי הבּוּבּוֹת, אחַיוֹת רחמניוֹת, שעוּ ממני ואמרר בּבּכי, כּי מַר לי, מַר לי מאוֹד!…

וּבתוֹךְ חשכת חדר־החוֹלים הקטן נשמעה יִבבתה הדקה של הבּוּבּה היתוֹמה, המבכּה בּבדידוּתה על אִמה הכּוּשית הקטנה, יחידת חַיֶיה, אשר לוּקחה ממנה בּלא עֵת.