הדוֹקטוֹר פייטלסוֹן, לפנים בּחוּר־הישיבה והיוֹם רוֹפא בּעיר־המחוֹז, רווק במיטב שנוֹתיו, ישב בּחדר־משכּבוֹ לפני הראִי, קשר לצוָארוֹ את העניבה הכּחוּלה החדשה, שקנה זה־עתּה, ושיעשע אֶת מַחשבתּוֹ בּאניקדוֹטה על כּלי־זכוּכית, שסיפּר לוֹ החנָוני עם מכירת עניבה זוֹ: מַעשׂה בּיהוּדי שהיה נוֹסע ברכּבת מסילת־הבּרזל וכרטיס־הנסיעה אֵין לוֹ. מה עשׂה? התכּנס וּבא בּראשוֹ ורוּבּוֹ לתוֹךְ אַרגָז ריק, שעל גבּיו היה כּתוּב בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת: “זהירוּת – כּלי־זכוּכית!” עבר הקרר בּקרוֹן להשמיע על הכּרטיסים, ראה אֶת האַרגָז ועמד עליו ברגלוֹ לדחפוֹ. צוַח היהוּדי מתּוֹךְ האַרגָז: “זהירוּת!” שאל הקרר: “מי כּאן?” ענה היהוּדי: “אנחנוּ כּאן!” שאל הקרר: “מי וָמי אַתּם?” ענה היהוּדי: “אנַחנוּ, כּלי־זכוּכית!”

כּבר היה עֶרב לאַחַר בּיקוּר כּל החוֹלים, והדוֹקטוֹר הכין אֶת עצמוֹ, לכבוֹד העניבה החדשה ולכבוֹד האניקדוֹטה החדשה, לָסוּר לשעוֹת אחָדוֹת לבית בּרוֹנשטיין, אשר משךּ את לבּוֹ בּימים האַחרוֹנים יוֹתר משאָר הבּתּים בּעיירה. הגברת ברוֹנשטיין, המצוּיֶנת בּמידה יתירה של הכנסַת־אוֹרחים, מקבּלת אוֹתוֹ בּסבר פּנים יפוֹת, מוֹזגת לוֹ תּמיד בּמסיבּת השוּלחָן כּוֹס ראשוֹנה מים המיחָם, וּבשעת מַעשׂה היא נוֹשׂאת אֵלָיו את השחוֹרוֹת והליאוֹת וחוֹננת אוֹתוֹ בּמַבּט אִמהי, חַנוּן וּמלטף, המַבטיחַ הרבּה טוֹבה לעתיד לָבוֹא, עד שהדוֹקטוֹר מַסמיק כּוּלוֹ מעצמַת רגשוֹתיו. וּמַאניה, הבּת הבּכירה לבית ברוֹנשטיין זוֹ מַאניה הנאָה וּזקוּפת־הקוֹמה, הלבוּשה תּמיד שחוֹרים, פוֹרשת בּכל עֶרב לפינַת הסַפּה, יוֹשבת שם בוֹדדה וּמוּבדלת מכּל בּני־הבּיִת, כּבוּשה וּשקוּעה בּתוֹךְ עצמה, מצחָה הנאֶה הוֹזה ועֶדנה רבּה שפוּכה מסביב לה, כּעֶדנת בּת־מַלכּה מתבוּדדת בּסוֹד־עלּומיה. ואָז אֵין לוֹ לדוֹקטוֹר פייטלסוֹן אֶלָא להרהר בּלב כּלה על שעת־האוֹשר, עֵת יוּכל לָגשת מתּוֹךְ חירוּת אֶל פּינת־פּלָאִים זוֹ, לָשבת מתּוֹךְ חירוּת על סַפּה רכּה זוֹ וּלחַבּק בּשתּי ידיו את הכּתפיִים הצעירוֹת והעדינוֹת האֵלה, אשר לא נגעה בּהן עדיִין יד אִיש.

כּשגָמַר הדוֹקטוֹר לטפּל בּעניבתוֹ, התחיל לעשׂוֹת כּלפּי הראִי כּוָני־חן, מַסבּיר פּניו וּמַאמנם לכל מיני תּנוּעוֹת והבּעוֹת נעימוֹת. חבל, שפּניו פּני־ציפּוֹר ועֵיניו אַף הן קטנוֹת וחַדוֹת, כּעֵיני הציפּור. אבל כּנגד זה הרי שׂפמוֹ, השׂפם הבּהיר והעבה, המסוּלסל בּקצוֹתיו, גאוֹנוֹ וגאוָתוֹ בּחַייו. הדוקטור פייטלסוֹן קם פּתאוֹם מן הכּיסא ועמד על רגליו מעודָד ונמרץ, הזדקף בכל גוּפוֹ הקטן, הבליט חַזהוּ כנּגד העוֹלָם כּוּלוֹ והרגיש בּעצמוֹ, כּאִילוּ גָדל וגָבה מראשוֹ וַמַעלה. לאַחַר שפּסע בּחדר פסיעוֹת אחָדוֹת לכאן וּלכאן, הבהירוּ רעיוֹנוֹתיו בּיוֹתר והתּקוָה התחילה לשׂחק לפניו בּכל זהריה. הירהר בּמַאניה וציֵיר לוֹ בדמיוֹנוֹ, כּיצד תהיֶה לוֹ לאִשה בּקרב הימים. חזק ואמַץ, רק חזק ואמַץ, כּי זה העיקר! בּית בּרוֹנשטיין בּיִת פּתוּחַ הוּא וּמלא אוֹר, האנשים כּוּלָם קלים ונוֹחים, והאֶמצעים רבּים. עם הגברת בּרוֹנשטיין עליו להמשיךְ בּלי הרף אֶת השׁיחוֹת הסַפרוּתיוֹת על “נוֹרה” של אִיבּסן, על יחס התּלמוּד אֶל האִשה, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ, להקשיב בּשׂים־לב לסיפּוּריה על מוֹסקבה ועל כּל הפּאֵר וההדר, אשר ראתה שם לפני חמש עֶשׂרה שנה. אֶת לב מַאניה יִקנה בּתוֹלדוֹת ימי חַייו, שיֵש בּדעתּוֹ זה־כבר לסַפּר לפניה: כּיצד נתגלגל מבּחוּר־הישיבה ונַעשׂה דוֹקטוֹר. בּגילגוּלָיו אֵלוּ יֵש אֶפיזוֹדה רבּת־עניין: חַברוּתוֹ עם בּן הגיניראל וימי הקיִץ אשר בּילָה אִתּוֹ באחוּזת אביו. עם אחוֹת מַאניה הצעירה, עם אַניוּטה, יֵצא בּכֹל יוֹם ראשוֹן להחליק על הקרח. ואפילוּ אֶל בּן־הזקוּנים של בּרוֹנשטיין, אֶל פּעוּט זה אדוֹם־הלחָיים, יִתקרב קרבת משפּחה ויתחיל לקרוֹא לוֹ בּשם־הכּינוּי המתוֹק, שהכּל קוֹראִים לו בּבּיִת: “מַרמילָדי”.

רק אָדם אֶחָד יֵש בּין בּני משפּחה זוֹ, שלב הדוֹקטוֹר אֵינוֹ גס בּוֹ עדיִין. ברוֹנשטיין הוּא, בּעל־הבּיִת בּעצמוֹ. יהוּדי שפּרקוֹ נאֶה וקוֹמתוֹ זקוּפה וחסוֹנה כּאַלוֹן, וכוּלוֹ רענן ועליז וּמלא כּוֹחַ־עלוּמים. כּשהדוֹקטוֹר פייטלסוֹן עוֹמד כּנגדוֹ ורוֹאֶה גידוּלוֹ הענקי, על כּרחוֹ הוא מגחךְ לעוּמתוֹ מתּוֹךְ כּניעה וּבוֹשת־פּנים וחָש בּלבּוֹ, כּי מךְ עֶרכוֹ מאוֹד ועמידתוֹ דלה. ואוּלָם לא טוֹב לאָדם לעמוֹד לפני ברוֹנשטיין בּשתיקה. אוֹהב ברוֹנשטיין לשמוֹע דברים עליזים, המבדחים את הדעת. כּשמסַפּרים לוֹ חידוּד נאֶה, מיד הוּא נוֹתן שתּי ידין על מתניו, ממַהר ופוֹרש לקרן־זוית וצוֹחק שם בּכל לב צחוֹק בּאסי רם: חוֹ־חוֹ־חוֹ!

הדוֹקטוֹר התענג הפּעם בּדמיוֹנוֹ, בּשווֹתוֹ לעצמוֹ את צחוֹקוֹ של ברוֹנשטיין לשמַע האניקדוֹטה החדשה על כּלי־הזכוּכית. כּדי שהבּדיחה תּהיֶה חריפה בּיוֹתר, יוֹסיף עליה פּילפּלת משלוֹ ויסַפּר אוֹתה מתּוֹךְ עקימת־פּניו של היהוּדי הירא ורךְ־הלבב. אָז יִהיֶה הרוֹשם שלם.

בּשפשפוֹ את ידיו זוֹ בּזוֹ מתּוֹךְ הרגָשת כּוֹחוֹת חדשים המתנַערים בּקרבּוֹ, הוֹציא הדוֹקטוֹר את ראשוֹ בּעד פּתח חדר־משכּבוֹ וקרא בּקוֹל רם:

– סטיפּאן, את הפּרוָה!

כּעבוֹר חמשה רגָעים כּבר עמד לפני בּית בּרוֹנשטיין, הבּיט למַעלָה אֶל החלונוֹת המוּאָרים, העוֹטים כּפוֹר לָבן, ניגב בּמטפּחתּוֹ את שפמוֹ העבה וגיחךּ לעצמוֹ אּל תּוֹךְ צוארוֹן פּרוָתוֹ: – כּלי־זכוּכית!…

כּשנכנַס לבּיִת, התייצב על מפתּן חדר־האוֹכל וּבידוֹ ספר חָדש, דראמה מן המפוּרסמוֹת, עיפעֵף בּעֵיניו הקטנוֹת והחַדוֹת כּנגד האוֹר והשתּאָה לעצמוֹ: אֵין אִיש. ממַעל לשוּלחָן דוֹלקת העששית הגדוֹלָה, והחדר ריק. על הכּיסאוֹת ועל הסַפּה, בּמקוֹם מוֹשבה של מַאניה, עוֹמדוֹת מזוָדוֹת פּתוּחוֹת וקוּפסוֹת־כּרטוֹן מוּשלָכוֹת ללא סדר, ומתּוֹכן מבצבּצים בגָדים ושיראִים וַחפצים שוֹנים, כּלי־גבר ושׂמלוֹת נשים חדשים, זרים. מן החדרים הסמוּכים מַגיע דיבּוּר של קוֹלוֹת הרבּה, וּמתּוֹךְ הקוֹלוֹת נבדל מדי פּעם בּפעם צחוֹק־כּסף עליז וצלוּל – צחוֹקה של מַאניה, הנשמע לעתּים רחוֹקוֹת מאוֹד. מה חָדש נפל פה היוֹם ושינה את סדרי הבּיִת?

מיד נפתּרה לוֹ חידה זוֹ. נפתּחה דלת של אַחַד החדרים הסמוּכים ונתגלתה הגברת בּרוֹנשטיין. – דוֹמה, אִיש נכנַס מן החוּץ… אָה, אַתּה הוּא זה, דוֹקטוֹר? היכּנס, בּבקשה ממךָ, לא תּפריע אוֹתנוּ… אָה, הלא אֵינךָ יוֹדע עדיִין כּלָל, כּי שׂמחה לָנוּ היוֹם? אוֹרחַ בּא אֵלינוּ ממוֹסקבה, בּן־אָחינו… הנה הוּא עצמו! כּל בּני הבּיִת הסתּוֹפפוּ עליזים בּפתח החדר. בּיניהם – האוֹרחַ, בּחוּר לָבוּש חליפה אַנגלית בּהירה וּפניו רענַנים ושׂוֹחקים, הדוּר וחָסוֹן וּזקוּף־קוֹמה, כּוּלוֹ דוֹמה לדמוּת־ דיוֹקנוֹ של בּרוֹנשטיין. הגברת הציגה לפניו את הדוֹקטוֹר:

– זה הדוֹקטוֹר שלָנוּ, אֶחַד מאִינטליגנטי העיר, תלמוּדיסט. “ולא יוֹתר?”… – התרעֵם הדוֹקטוֹר בּלבּוֹ, החוָה קידה כּלפּי האוֹרחַ מתּוֹךְ בּוֹשת־פּנים, העביר אֶת הספר חליפוֹת מידוֹ האַחַת אל האַחרת ועיפעֵף על סביבוֹתיו בעֵיניו הקטנוֹת והחַדוֹת. מיד העיף מַבּט מתגנב על מַאניה – זוֹ עמדה ליד האוֹרחַ ניעוֹרה ונרגשת, כּמתרפּקת עליו וחוֹסה בוֹ, ועֵיניה האִירוּ בּאוֹר חָדש, אוֹר ראשוֹן של אוֹשר נַערה בּתוּלָה. הדוֹקטוֹר הרגיש פּתאוֹם, כּי כל אוֹמץ־לבּוֹ וּמרצוֹ הקוֹדמים נסתּלקוּ ממנוּ בּבת אֶחַת. בּני הבּיִת התיישבוּ מסביב לשוּלָחן. מַאניה והאוֹרחַ פרשוּ אֶל פּינת הסַפּה, דיבּרוּ שם בּיניהם מתּוֹךְ התעוֹררוּת רבּה, הציצוּ אֶל תּוֹךְ המזוָדוֹת והקוּפסוֹת הפּתוּחוֹת, בּידחוּ זה אֶת זה וצחקוּ. הגברת בּרוֹנשטיין התחילה לסַפּר לפני הדוֹקטוֹר על האוֹרחַ היקר, אשר לא ראתה אֶת פּניו זה חמש עֶשׂרה שנה, למן ימי שהוֹתה במוֹסקוה, ואשר הכּירה אוֹתוֹ מיד, בּטביעוּת־עיִן ראשוֹנה: קלסתּר־פּניו של בּעלָה בימי עלוּמיו הטוֹבים! אַל תּראוּהוּ, את בּעלָה, שזקן הוּא עתּה, עוֹבר וּבטל – לפנים היה יפה־תוֹאַר, ראש וראשוֹן בּעיר. כּל הנערוֹת היו מציצוֹת מן החַלוֹנוֹת וצוֹפוֹת בּיפיוֹ… אַדרבּה, יקוּם־נא ויכחיש דבריה!

בּרוֹנשטיין נתן שתּי ידיו על מתניו, פּנה לקרן־זוית וצחק שם בּקוֹל עליז ורם: חוֹ־חוֹ־חוֹ!

הדוֹקטוֹר פייטלסוֹן מיעֵט כּל הזמַן לדבּר, וּפחוֹת מזה שמע מַה שמדבּרים אֵלָיו, ורק גיחךְ לעצמוֹ גיחוּךְ משונּה, עקוּם, וּמישמש בּלי הרף בּשׂפמוֹ, בּמשענתוֹ היחידה בּחַיִים. הגישוּ לשוּלחָן את המיחָם. הגברת בּרוֹנשטיין מזגה כוֹס ראשוֹנה לָאוֹרחַ, וּבשעת מַעשׂה נשׂאָה אֵלָיו את עֵיניה השחוֹרוֹת והליאוֹת וחָננה אוֹתוֹ בּמַבּט אִמהי, חַנוּן וּמלטף כּל־כּךְ, שלב הדוֹקטוֹר פייטלסוֹן נתמַלא קוֹר. הדוֹקטוֹר ראה בּעליל כּי אָשרוֹ מתחַמק וגָז ממנוּ, אַךְ ידיו קצרוֹת מעצרוֹ. אָז הבּיט בּגניבה אּל האוֹרחַ ההדוּר בּלבוּשוֹ האַנגלי והתבּוֹנן אֶל ידיו – ידיִים גדוֹלוֹת, אַמיצוֹת וּלבנוֹת, עם אֶצבּעוֹת ארוּכּוֹת ונאוֹת. על זרת ימינוֹ של האוֹרחַ ראה הדוֹקטוֹר ציפּוֹרן ארוּכּה, מגוּדלת וּממוֹרטת, מַבהיקה בּלבנוּניתה לנוֹגה העששית.

“בּוַדאי רוֹעֵה־רוּחַ הוּא זה, כּלי ריק”… – אָחַז הדוֹקטוֹר בּציפּוֹרן זוֹ, כּאָדם טוֹבע האוֹחז בּשיבּוֹלת. האוֹרח סיפּר להמסוּבּים סיפּוּרים נאִים ממוֹסקוה עיר מוֹשבוֹ וּמן המוֹצאוֹת אוֹתוֹ בּדרךְ. ואַף טבעוֹ היה כּטבע דוֹדוֹ – לצחוֹק בּכל לב וּבקוֹל רם. כּשנתחַממוּ לפני השוּלחָן, קמוּ שניהם, הדוֹד וּבן־אָחיו, והתייצבו בּתוֹךְ החדר, שניהם הדוּרים, זקוּפי־קוֹמה וחסוֹנים כּאַלוֹנים, סיפּרו זה עם זה, וּמדי פּעם בּפעם נתנוּ אִיש את ידיו על מתניו, פּרשוּ זה לקרן־זוית זוֹ וזה לקרן־זוית זוֹ וצחקוּ שם בּכל לבּם צחוֹק בּאסי רם: חוֹ־חוֹ־חוֹ! הדוֹקטוֹר ישב אל השוּלחָן כּכפוּת, בּוֹדד ונזוּף, הקשיב אֶל לבּו הנעכּר, העוֹנה בּבכי לקוֹל צחוֹקם של השנַיִים, הבּיט וראה אּת מַאניה, את פּניה המתלהבים, את עֵיניה המתנוֹצצוֹת בּברק זוֹהר מיוּחָד. קווּצת שׂערוֹת שחוֹרוֹת צנחה מעל רקתה ונפלה על רוֹךְ לחיה המאָדמת, וזה העמיק את עֶדנת עלוּמיה והוֹסיף חן על חנה המַזהיר.

וּפתאוֹם נזכּר הדוֹקטוֹר בּדבר וקפץ ממקוֹמוֹ: – כּלי־זכוּכית!…

אֵיךְ שכח את הדבר והסיחוֹ מלבּוֹ? הלא לשם כּךְ בּא לכאן! הנה יקוּם ויסַפּר להם, לשנַיִים אֵלוּ, את האניקדוֹטה החדשה על כּלי־זכוּכית, למַען יִראוּ ויֵדעוּ, על מה בּני־אָדם צריכים לצחוֹק!

והוּא קם מלפני השוּלחָן וניגש בּחשאי על בּרוֹנשטיין ואוֹרחוֹ שעמדוּ בּתוֹךְ החדר, שניהם נתוּנים לשׂיחָה נלבּבת. כּשפּסע פּסיעות אחָדוֹת, עמד הדוֹקטוֹר, השפּיל עֵיניו אֶל רגליו וחָש פּתאוֹם כּעֵין מבוּכה בּלבּוֹ, שרגליו קטנוֹת ומגוּחָכוֹת כּל־כּךְ לעוּמַת רגליהם הגדוֹלוֹת והאַמיצוֹת של שני האנשים רמי־הקוֹמה האֵלה.

“יֵש אניקדוֹטה אַחַת, אניקדוֹטה יהוּדית נאה על כּלי־זכוּכית”… – הכין עצמוֹ פּעמים אחָדוֹת להיכּנס בּפסוּק זה לתוֹךְ דברי השנַיִים. ואוּלָם הדברים קפאוּ על לשוֹנוֹ. חָזר סביבם אִילם וּמבוּייש, ודעתּוֹ חָלשה מאוֹד. לָמה כּלי־זכוּכית לפתע־פּתאוֹם? מה ענין כּלי־זכוּכית לכאן?…

פּעם אַחַת אָמנם נזדמנה לוֹ שעת־הכּוֹשר להשמיע את האניקדוֹטה. הגישוּ פּירוֹת לשוּלחָן בּאגרטל נאֶה. שׂיחק לוֹ מַזלוֹ ואגרטל של זכוּכית היה. מיד נתעוֹרר הדוֹקטוֹר וקם מכּיסאוֹ, אָחַז בּכנוֹ של האגרטל וּכבר היה מוּכן לפסוֹק פּסוּקוֹ: – יֵש אניקדוֹטה אַחַת…

אַךְ הנה השגיחָה הגברת בּרוֹנשטיין בּדבר, נטלה מידוֹ את האגרטל וּפנתה אֵלָיו בּתנוּעת־חן של מַכנסת־אוֹרחים:

– בּמה אַתּה רוֹצה, דוֹקטוֹר? בּתפּוּח או בּאַגָס? – לא… אֵינני רוֹצה, בּעֶצם, כּלוּם… המבינה אַת? יֵש מסַפּרים… – מכּיוָן שכּךְ, תְקבּל שניהם יחד, גם תּפּוּח וגם אַגָס. –לא, יִשמרני אלוֹהים… כוָנתי היתה אַחרת לחלוּטין… ראִיתי כּלי־זכוּכית ונזכּרתּי אניקדוֹטה… יֵש אניקדוֹטה אַחַת… תּלמוּדית… – טען הדוֹקטוֹר שלא כּעניין וחָש, כּי פּניו דוֹלקים כּאֵש. – המבינים אַתּם? – פּנה ואָמַר אל הגברים. – בּימי ילדוּתי לָמַדתּי תּלמוּד… הלא תּלמוּדיסט אני בּמקצת, כּמוֹ שהוֹאִילָה הגברת בּרוֹנשטיין להבּיע אֶת דעתּה… וּבכן, כּתוּב בּתּלמוּד, כּי… כּי… הרוֹצה לאַבּד מעוֹתיו, יִשתּמש בּכלי־זכוּכית… כלוֹמַר, סוֹפוֹ לפשוֹט את הרגל חֶה־חֶה…

הגברת בֶרוֹנשטיין ענתה בּצחוֹק:

– דוֹקטוֹר, בּשם אלוֹהים! וכי רוֹאֶה אַתּה אוֹתנוּ כפוֹשטי־רגל?

האוֹרחַ ודוֹדוֹ, שישבוּ אֶל השוּלחָן, הציצוּ שניהם על פנים הציפּוֹריים של הדוֹקטוֹר המבוּייש, טפחוּ על בּרכּיהם, הרכּינוּ ראשיהם זה לכאן וזה לכאן ונתנוּ קוֹלָם בּצחוֹק רם: חוֹ־חוֹ־חוֹ!

הדוֹקטוֹר פייטלסוֹן, כּוּלוֹ נבוֹךְ וּמבוּלבּל, בּפנים אדוּמים וּמעוּנים, עבר אל הסַפּה הרכּה, ישב שם יחידי והחליק את שׂפמוֹ העבה בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת. עכשיו נדחקוּ ועלוּ בּמוֹחוֹ מַחשבוֹת משוּנוֹת, שאֵין לָהן שחר. רגע חָשב, כּי עליו לָגשת אֶל האוֹרח וּלהעליבוֹ פּתאוֹם בּדברים חריפים, לאמוֹר לוֹ בּגָלוּי, כּי פּרחי־סוֹחרים כּמוֹהוּ כּבר ראה בּימי חַייו לאלָפים, כּי רק פּרחי־סוֹחרים חַסרי־טעם מסוּגָלים לצחוֹק כּל העֶרב על דברי הבל וּשטוּת כּאֵלה. אַחַר־כּךְ ניצנץ רעיוֹן בּמוֹחוֹ על מלחמת־שנַיִים: נכון הוא להילָחם עמוֹ מלחמת־שנַיִים. כּי מַה יִתּנוּ וּמַה יוֹסיפוּ לוֹ חַייו?… אַחַר־כּךְ הוֹסיף וחָשב, כּי אָכן טעה במַאניה טעוּת מרה, כּי מַאניה זוֹ בּוַדאי רעה היא מטבעה, רעה ואַכזרית, כּי הנה בּשבילה נסתּרה דרכּוֹ וחָשךְ עוֹלָמוֹ בּעדוֹ… – דוֹקטוֹר! אֵיזה נַער בּא לקרוֹא לָךְ. אוֹמר הוּא: אָביו נוֹטה לָמוּת, – הפסיקה אַניוּטה, הבּת הצעירה של בּרוֹנשטיין אֶת מַחשבוֹתיו. – עוֹמד הוּא, המסכּן, בּמיטבּח וּבוֹכה.

הדוֹקטוֹר התעוֹרר וקם מן הסַפּה, הבּיט רגע אֶל בּני הבּיִת אִילם וּמַשמים, וּמיד התחיל להיפּרד מהם.

– חבל, שמַקדים אַתּה כּל־כּךְ לָלכת! ואני סבוּרה היִיתי, כּי תּדקלם לָנוּ דבר־מה… – הבּיעה הגברת בּרוֹנשטיין את צערה מתּוֹךְ ידידוּת רבּה.

–חַיֵי אָדם מוּטלים שם בּגוֹרל, מַאדאם! – ענה הדוֹקטוֹר קשוֹת ועֵיניו הקטנוֹת והחַדוֹת הבּיטוּ בּזעף אֶל בּני הבּיִת, שקרבוּ כּוּלָם אל הדלת ללווֹתוֹ. החוֹלה, אחוּז דלקת־הריאָה, שהדוֹקטֹור טיפּל בּוֹ בּימים האַחרוֹנים, הוּרע מַצבוֹ מאוֹד. מסביב למיטתוֹ נאֶספוּ יהוּדים עניִים, הם וּנשיהם, עמדוּ והבּיטוּ אֶל הדוֹקטוֹר בּפנים מצירים ודוֹאגים. בּיוֹם עדיִין היתה תּקוָה לחַייו. עתּה הניע הדוֹקטוֹר בּראשוֹ: אלוֹהים יוֹדע, אִם יאריךּ עד אוֹר הבּוֹקר.

ליד השוּלחָן, לָאוֹר הכּהה של העששית הקטנה, עמדה בּתּוֹ הבּכירה של החוֹלה, נַערה כּבת שמוֹנה עֶשׂרה, מבוֹהלת וחרדה. הדוֹקטוֹר הבּיט מן הצד אֶל שׂערוֹתיה הבּהירוֹת הנאוֹת, הצוֹנחוֹת מתּסרקתּה ונוֹפלוֹת על ערפּה, אֶל הפּרוֹפיל היפה של פּניה הנַענים והחיורים, אֶל אֵיברי־גוּפה הרכּים והענוּגים, הרוֹחפים פּעם בּפעם כּאִילוּ מתּוֹךְ קוֹר פּנימי ולא בּמתכּוון השוָה אוֹתה למַאניה האַמיצה וּזקוּפת־הקוֹמה, שנשארה שם בּביתה המפוֹאָר, בּאוֹר וּבחוֹם, מתעלסת באָשרה הנכוֹן לפניה.

– הלא תוֹפרת אַתּ, כּמדוּמה לי? – שאל הדוֹקטוֹר את הנַערה מתּוֹךְ השתּתּפוּת של רחמים

הנַערה הניעה ראשה וענתה הן.

“ואֶפשר אָקוּם ואֶשׂא לי נַערה זוֹ לאִשה? אֶשׂא לי יתוֹמה עלוּבה זוֹ, בּת מַעמדי, על אַפם ועל חמתם, למַען יֵדעוּ!”… – ניצנץ רעיוֹן־נקם במוֹחוֹ של הדוֹקטוֹר, כּשכּתב את פּתקת־הסַמים. ואוּלָם ידוֹע ידע, כּי רעיוֹן־הבל הוּא, מוּזר מאוֹד, ולא בּזה ישכּךְ אֶת סַערת־רוּחוֹ.

הנַערה עמדה כּפוּפה לשוּלחָן, הבּיטה בּחרדה אֶל יד הדוֹקטוֹר, הרוֹשמת על הנייר את האוֹתיוֹת הטמירוֹת הזרוֹת, והעיפה עין אַחַר־כּךְ בּמיטת אָביה הגוֹסס, כּאִילוּ בּיקשה להיוָכח, אִם יֶש עוֹד בּכוֹחַ האוֹתיוֹת האֵלה לחוֹלל נפלָאוֹת וּלבטל את רוֹע הגזירה.

הדוֹקטוֹר לָבש פּרוָתוֹ ויצא. הנַערה הלכה אַחריו עד הפרוֹזדוֹר, תּפסה לוֹ בּידוֹ ונתנה קוֹלָה בּבכי־תחנוּנים, כּתינוֹקת:

– אדוֹני הדוֹקטוֹר, אוֹי, דוֹקטוֹר יקר… מַה יִהיֶה אֵיפוֹא? מַה יִהיֶה עתּה?…

הדוֹקטוֹר נתבּלבּל, החליק לה בּתנוּעה כּבדה על שכמה הכּחוּש והענוֹג, נתבּלבּל מזה עוֹד יוֹתר והתחיל לגמגם בּשׂפתיים רפוּיוֹת:

– אֵין בּכךְ כּלוּם, ילדתי… הלא זה… זה האָדם… מה אֶפשר לעשׂוֹת?… הנה אַף אני אָדם למשל… וּבכן, כּסבוּרה אַתּ, מה הם חַיי?… אֵינם שוים כּלוּם… משוּלים כּ… כּכלי־זכוכית, חי נַפשי…

הדוֹקטוֹר ידע, כּי מדבּר הוּא דברי שטוּת, וּמתּוֹךְ כּךְ חָש את עצמוֹ נחלָש מאוֹד וּנטוּל־רצוֹן, כּאִילוּ מעדוּ רגליו בּאֵין מַעמד והוּא שוֹקע למַעמַקי תּהוֹם. תּמךּ את ראשוֹ הסחַרחַר בּדלת, הציץ על פּני הנַערה הנבוּכים והמדוּכּאִים והוֹסיף לדּבר:

– חי נַפשי, כּכלי־זכוּכית… ולָכן עלוּלים הם להישבר… כּלי־זכוּכית עלוּלים תּמיד להישבר, הנה יֶש לי, למשל, אניקדוֹטה אַחַת על כּלי־זכוּכית, אניקדוֹטה מַתאִימה מאוֹד לעניין… בּקרוֹן היה מַעשׂה. הקרר דפק ברגלוֹ על האַרגָז, וצוַח אֵלָיו היהוּדי: בּזהירוּת, אַל תּשבּוֹר, אנחנוּ כּאן, כּלי־זכוּכית אנחנוּ, חֶה־חֶה… סיפּוּר־הבלים… חנוָני אֶחָד סיפּר לי היוֹם… בּחוּר ריק, כּפי הנראֶה, אָחָד מפּרחי־הסוֹחרים… פֶה! הנַערה הבּיטה בעֵינַיִים לטוּשוֹת אֶל פּני הדוֹקטוֹר, המתעוים וּמגחכים גיחוּךְ משוּנה. אַחַר־כּךְ פּנתה ממנוּ בּבכי נחנק.

כּשנמלט הדוֹקטוֹר מן הבּיִת העני, קידמוּהוּ חשיכה רבּה ורוּחַ־שלָגים קרה. התעטף בּפרוָתוֹ ורץ בּפסיעוֹת קטנוֹת וּמהירוֹת לאוֹרךְ הרחוֹב המכוּסה שלג, רץ ורוֹעֵד וטוֹעֵן לעצמוֹ:

– פֶה! פֶה! פֶה! חַיִים ריקים ושוֹממים, ריקים ושוֹממים, ריקים ושוֹממים…