בּתחילת הקיִץ חָלתה בּתּוֹ של שכנא פּנדוּרה את מַחלת הטיפוּס, וכעבוֹר שבוּע מתה, כּשעזבה אַחריה על ידי הוֹריה יתוֹמה קטנה, ילדה כּבת חָמש שנים. הזקנה, אִשתּוֹ של שכנא, נכפּפה כּוּלָה לאַחַר מוֹת בּתּה ונשתּתּקה. כּל הימים היתה יוֹשבת ליד החַלוֹן, מבּיטה אֶל החָצר הריקה, מעפעֶפת בּעֵיניה הכּבוּיוֹת לנקוּדה אַחַת וגוֹרפת בּסינרה את חוֹטמה האָדוֹם, התּפוּחַ. שכנא עצמוֹ, אִיש קטן וצנוּם וּמהיר בּתנוּעוֹתיו, בּעל זקן־תּיִש שׂב וחוֹטם מגוּדל, שעֵינוֹ האַחַת פּוֹזלת וּקמטים רבּים חרוּצים בּפניו, היה מטפּל כּל הזמן בּילדה, נוֹשׂא אוֹתה בּבּיִת על זרוֹעוֹתיו, מפטמה בּתפּוּחים ואגוֹזים, מזמר לה בּקוֹל צרוּד וחָנוּק דברי־זמר של בּדחָנים, מחַקה את קריאַת התּרנגוֹל ואת יִללת החָתוּל, גוֹזר בּמספּריִים בּנייר אָדוֹם ועוֹשׂה לה כּל מיני חַיוֹת ועוֹפוֹת, כּוּלָם מחוּסרי זנבוֹת, מַפריחָם בּחלל הבּית הקטן ורוֹקד כּנגד התּקרה הנמוּכה בּזרוֹעוֹת פּשוּטוֹת לתפשׂם. בּשעת מַעשׂה היתה עֵינוֹ הפּוֹזלת סוֹבבת בּמהירוּת מַפליאָה וּפניו הקמוּטים מתעוים וזעים מתּוֹךְ עוָיוֹת משוּנוֹת. הילדה הקטנה מחאה כּף למַראֵה תּעלוּלָיו העליזים של הסב וגָעתה בּצחוֹק.

בּלילה, בּנפוֹל תּרדמה קשה על הזקנים, היה הכּל נשכּח ויוֹרד תּהוֹמוֹת. ואוּלָם הילדה היתה מתעוֹררת פּתאוֹם משנתה, יוֹשבת בּעריסתה ונוֹתנת אֶת קוֹלָה בּבכי בּתוֹךְ החשיכה. הדליקוּ נר, והאוֹר הבּוֹדד הכּהה, המהבהב בּדוּמיית הלילה, השרה פּחד כּבד על הלבבוֹת. השינה פּגה בּבת אַחַת, האָסוֹן צף ועלה בּכל מוֹראוֹ, חָדש ויוֹקד כּיקוֹד אֵש, כּאִילוּ זה עתּה התחוֹלל על ראשם.

בּבּוֹקר, שעה שהזקנה היתה יוֹצאת לשוּק, היה שכנא מתבּוֹנן על סביבוֹתיו וּמתגנב לָגשת אל ארוֹן־המזוֹנוֹת. הבּקבּוּק הירוֹק המחוּטט, זה בּקבּוּק הייש, עמד ריק זה ימים רבּים. שכנא ידע את זאת מכּבר. ואַף־על־פּי־כן היה נוֹטל אֶת הבּקבּוּק בּידיו הרוֹעדוֹת, מוֹציא בּחשאי את הפּקק מפּיו וּמריחַ בּו. אָמנם הריח ריח של ייש היה, ואוּלָם לגדוֹלוֹת מזה לא היתה שוּם תּקוָה. שעה ארוּכּה היה שכנא עוֹמד לפני האָרוֹן הפּתוּחַ והבּקבּוּק הריק בּידוֹ, מַבּיט בּוֹ בּעֵינַיִים אבלוֹת, כּמי שמַבּיט בּכלי יקר, שנשתּיֵיר לוֹ לזכּרוֹן מכּל מַחמַדיו מימי קדם, מהרהר עליו בּלב כּלה ואֵינוֹ יכוֹל להיפּרד ממנוּ. כּשהלךְ מן האָרוֹן, היוּ פּניו אדוּמים, עֵינוֹ הפּוֹזלת כּבוּשה בּקרקע וכל מַראֵהוּ ירוּד מאוֹד, כּאָדם שעבר עבירה בּסתר.

כּתוֹם שלוֹשים ימי האֵבל נזדמנה חתוּנה של עשירים בּקצה העיירה, ואַהרצי הכּנר, ראש מַקהלת המנַגנים, שלח לקרוֹא לשכנא, כּי יבוֹא עם הפּנדוּרה. לפני צאתוֹ מן הבּיִת, כּשהסיר שכנא את הפּנדוּרה הגדוֹלָה מעל הקיר, התחילה הילדה לבכּוֹת ולרקוֹע בּרגליה, כּי אַף היא רוֹצה לָלכת אֶל החתוּנה. שכנא רחץ אֶת פּניה, חָבש לראשה מגבּעת־קש, נתן בּידה תּפּוּחַ ולָקח אוֹתה עמוֹ. הזקנה הפכה את ראשה מן החַלוֹן והזהירה אוֹתוֹ, כּי תּיכף לאַחַר החוּפּה עליו להביא את הילדה הבּיתה.

כּשיצא שכנא עם הפּנדוּרה הגדוֹלָה ועם נכדתוֹ הקטנה לרחוֹבה של עיר, ראה בּפּעם הראשוֹנה, והנה כּבר בּא קיִץ לָעוֹלָם. הבּיצה נתייבּשה, השמַיִים פּתוּחים וּבהירים, רוּחַ חַמה וצחה נוֹשבת, מדגדגת את שׂער הראש מתּחת לכּוֹבע, מלטפת את הפּנים, את העֵינַיִים. אוֹר וחוֹם שפוּכים בּעיירה מן הקצה אל הקצה. בּעלי־הבּתּים עוֹסקים בּחוּץ בּלא קפּוֹטוֹת, רק הקפטנים עליהם והציציוֹת הנוֹשרוֹת מתּחתּיהם, טוֹרחים ועוֹשׂים אִיש בּפינתוֹ, פּוֹתחים לָרוָחָה דלָתיים וחַלוֹנוֹת, חוֹפרים בּאדמה, גוֹדרים את הגנים בּזרדים ירוּקים, שזה־עתּה הוּבאוּ מן היער. רבּה התּנוּעה בַּעיירה ורב החשק לעבוֹדה, ורבּה משניהם התּקוָה לברכּת הקיִץ, לאוֹרוֹ וּלחוּמוֹ.

הילדה התרפּקה על שרווּלוֹ של הסב, קפצה קפיצוֹת קלוֹת בּדרךְ־הילוּכה. פּניה הקטנים המרוּחָצים הבּיטוּ בּסַקרנוּת לכל עֵבר, וּבעֵיניה השחוֹרוֹת והנוּגוֹת, המיוּתּמוֹת, עדיִין נוֹצצוּ הדמעוֹת הקוֹדמוֹת. שכנא היה נדהם מאוֹר־שמש ואַויר צח, הלךְ לאַט, מדוּכּא וחדל־אוֹנים, הירהר בּאִשתּוֹ הזקנה, שנשארה בּבּיִת בּוֹדדה ליד החַלוֹן, הירהר בּבתּוֹ, שנפטרה מעוֹלָמה צעירה ורענַנה, דווקא בּימים אֵלוּ, עם תּחילת קיִץ צעיר ורענן. אַחַר־כּךְ העלָה על דעתּוֹ, כּי הוֹלךְ הוּא עתּה לחתוּנה עשירה, בּמקוֹם שיערכוּ בּעֶרב משתּה־חוּפּה נהדר. השמשים יִשׂאוּ קערוֹת דגים מפוּלפּלים, בּשׂר צלוּי, יצלצלוּ בּכפּוֹת וּמזלָגוֹת, בּבקבּוּקים וכוֹסוֹת… לרעיוֹן האַחרוֹן עיוָה שכנא את פּניו, עצם אֶת עֵינוֹ הפּוֹזלת, עמד רגע ואָמַר לעצמוֹ בּקוֹל נזיפה:

— לא! חַס וחָלילָה! אַף לא טיפּה אֶחָת!…

החתוּנה היתה עליזה וסוֹאֶנת, עם שמשים ושמשוֹת וּמחוּתּנים הרבּה, שבּאוּ מן העיירוֹת הסמוּכוֹת. זה היה מאוֹרע מיוּחָד בּמינוֹ — יוּדיל אִיש פרוּמה־בּיילה, בּעל־ האַכסַניה העשיר, השׂיא אֶת בּת־זקוּניו ועשׂה סעוּדה לעניֵי העיר. הרחוֹב מסביב לאַכסַניה המה מאָדם. בּחָצר הרחָבה, לפני מרפּסת הבּיִת, סבבוּ נשים לבוּשוֹת בּגדי יוֹם טוֹב, בּפנים כּשרים וּבפאוֹת נכריוֹת. נערוֹת נרגָשוֹת, מקוּשטוֹת בּחוּלצוֹת לבנוֹת, רצוּ אָנה ואָנה, וצמוֹתיהן המסוֹרקוֹת, החלָקוֹת והקשוֹת, טפחוּ על שכמן. בּחוּרי־חמד, פּרחי תּגָרים מן השוּק, בּפנים אדוּמים וּמשוּפשפים למשעי וּבצוארוֹני־גוּמי מַבהיקים, עמדוּ מן הצד עמידה של בּני־תרבּוּת, הבּיטוּ בּבוּז על הקטנים מהם, עישנוּ סיגָריוֹת דקוֹת וירקוּ לפניהם דרךְ השינַיִים. נשים עניוֹת וילדיהן, גוֹיִים וגוֹיוֹת עם בּניהם הקטנים, היחפים ולבני־השׂיער, צבאוּ על הבּיִת מכּל העברים, טיפּסוּ על הכּתלים, דבקוּ אל זכוּכיוֹת החַלוֹנוֹת, כּוּלָם עוֹרגים להציץ פּנימה ולראוֹת את המתרחש שם.

כּשפּינה שכנא דרךְ לעצמוֹ על המרפּסת ונכנַס לחדר הראשוֹן, כּבר מצא שם את כּל בּני המַקהלָה מסביב לשוּלחָן אָרוֹך, כּל אֶחָד עם כּלי־זמרוֹ. מנגד השוּלחָן, לפני אנַלוֹגין מיוּחָד, עמד אַהרצי הכּנר, הוא גם המנַצח, אִיש קטן לָבוּש נקיִים, בּעל זקן־שׂיבה גָזוּז ועֵינַיִים מפיקוֹת דאָגה ושינַיִים שחוֹרוֹת וּקלוּשוֹת. שכנא נתעכּב בּאֶמצע החדר, הפּנדוּרה מימינוֹ ונכדתוֹ משׂמאלוֹ, הבּיט אֶל בּני המַקהלָה כּזר, סוֹבב אֶת עֵינוֹ הפּוֹזלת כּנגד אַהרצי, השח גבּוֹ וגיחךְ בּבוֹשת־פּנים. אַהרצי הכּנר נתן בּוֹ אֶת עֵיניו הדוֹאגוֹת בּמַבּט רךְ וחַנוּן, רמז לוֹ בּקשתּנית שבּידוֹ על הפּינה אשר מאַחרי השוּלחָן, ניענַע לוֹ ראשוֹ לאַט, כּאָדם האוֹמר: “מבינים אנַחנוּ, מבינים אנַחנוּ הכּל!”… הילדה החזיקה בּכל תּוֹקף בּשרווּל סבה, הבריקה בּעֵיניה השחוֹרוֹת אֶל קהל האנשים הזרים, הבּיטה בּפחד אֶל החצוֹצרה הגדוֹלָה, שנתרעשה פּתאוֹם והחרידה את האַויר בּקוֹל גס ורוֹגז.

בּני המַקהלָה פּינוּ מקוֹם לשכנא וּלנכדתוֹ, אַךְ דבּר לא דיבּרוּ אִתּו כּלוּם, וּכאִילוּ נזהרוּ גם מהבּיט אֵלָיו. רק מלךְ המתוֹפף, יהוּדי קצר ושמן, בּעל לחָיים אדוּמוֹת משוּלהבות וּבלוֹרית קצוּצה על ערפּוֹ, היה האֶחָד, שנתן בּשכנא וּבילדתוֹ את עֵיניו העגוּלוֹת והתּמהוֹת, כּעֵיני עֵגל, והתבּוֹנן אֶל שניהם שעה ארוּכּה בּסַקרנוּת רבּה.

אַהרצי הכּנר נתן אוֹת בּקשתּניתוֹ, וכל המַקהלָה פּצחה מַנגינה בּרעש. ניגנוּ נוֹסַח נוּגה, מעֵין פּתיחה ל“המחוֹל הכּשר”. חדר המנַגנים נתמַלא אָדם. הכּל נדחקוּ וּבאוּ בּעד הפּתחים. אַהרצי הטה את ראשוֹ אֶל כּתפוֹ השׂמאלית כּמתעלף, כּוֹנן את עֵיניו המלאוֹת דאָגה כּנגד התּקרה ושלח את ידוֹ על־פּני כּינוֹרוֹ בּרגש רב. מלךְ המתוֹפף שקד על התּוֹף בּאמוּנה. שכנא עמד מוּבדל בּפינתוֹ, הוּא והילדה על־ידוֹ, השפּיל עֵיניו אֶל הפּנדוּרה, הוֹליך את הקשתּנית הארוּכּה על־פּני הנימים הגסוֹת בּאלכסוֹן, למַעלה וּלמַטה, ניענַע ראשוֹ לפי קצב הנגינה, לכאן וּלכאן, כּאִילוּ לא קרה דבר בּמשךְ החוֹדש האַחרוֹן. ורק כּשגָמרוּ לנַגן, ראה מלךְ המתוֹפף לתמהוֹן לבבוֹ, והנה בּלחָייו של שכנא, בּין הקמטים, מתגלגלוֹת ויוֹרדוֹת שתּי דמעוֹת מַזהירוֹת. שכנא הרגיש בּדבר, נזדרז והֹוציא מכּיסוֹ מטפּחת אדוּמה, גָרף אֶת חוֹטמוֹ, הצהיל אֶת עֵינוֹ הפּוֹזלת אל מלךְ המתוֹפף בּבת־צחוֹק משוּנה ואָמַר לוֹ בּקוֹל־נכאִים, כּמתחַטא:

— יתוֹמה קטנה… הלא אָביה שם בּאמריקה…

מלךְ נבוֹךְ לשמע הדברים האֵלה, עמד רגע מבוּלבּל ולא ידע מַה לענוֹת. אַחַר־כּךְ נמלךְ והשמיע קוֹל־שיעוּל והתחיל למַשמש בּכיסיו, מישמש וּמישמש, עד שהוֹציא מאַחַד המַחבוֹאִים כּפתּוֹר־נחוֹשת נוֹצץ ותקע אוֹתוֹ ליד הילדה:

— היליכי אֶת זה… צעצוּע!

בּינתיים נכנסוּ המחוּתּנים וּבידיהם ייש וּמיני מתיקה למנַגנים. בראש צעד המחוּתּן, יהוּדי גָבוֹה, בּעל זקן צהוֹב מסוֹרק, היוֹרד על־פּי צוארוֹן־כּוּתּנתּוֹ הלָבן והרךְ, והוּא נוֹשׂא על טס בּקבּוּק כּרסני עם כּוֹסוֹת הרבּה, ואַחריו הוֹלכת המחוּתּנת, אִשה גוּצה ועבה, בּעלת פּימה שמנה ושׂוֹחקת, נוֹשאת בּידיה אַגָן מלא דוּבשנים. כּשראה שכנא את הבּאִים והכּבוּדה אשר בּידיהם, נבהל מאוֹד. הסב את פּניו אל הקיר ועמד לגרוֹף את חוֹטמוֹ.

בּני המַקהלָה הניחוּ את כּליהם והתייצבוּ כּוּלָם מסביב לשוּלחָן בענוָה וּבדרךְ־אֶרץ. מלךְ נזדרז אַף הוּא, החליק בּשתּי ידיו על לחָייו המשוּלהבוֹת ועמד לדחוֹק אֶת עצמוֹ מאַחרי חביריו בּמַרפּקי שרווּליו הקרוּעים. מזגוּ את הכּוֹסוֹת, שתוּ לחַיִים וּבירכוּ אֶת המחוּתּנים המאוּשרים והנרגָשים.

— אַיֵה אֵיפוֹא שכנא? — נזכּר אַהרצי הכּנר תּיכף לאַחַר הכּוֹס הראשוֹנה, הפךְ את ראשוֹ וּביקש בּעֵיניו הדוֹאגוֹת את בּעל הפּנדוּרה. — שכנא, קרב הנה, קח גם אַתּה מעט!

— לא לא! לא אני! — חָרד שכנא מפּינתוֹ וניענַע בּידיו. — חַס וחָלילָה! אַף לא טיפּה אֶחָת!…

— אִי, שכנא, אַל־נא… אַל יִפּוֹל לבבךָ כּל־כּך… בּוֹא הנה וקח מעט! — שידל אוֹתוֹ אַהרצי בּדברים רכּים וּמזג לעצמוֹ כּוֹס שנית.

עֵינוֹ הפּוֹזלת של שכנא התחילה מעפעֶפת.

בּן־אָדם שכּמוֹתךָ… מה? מַה תּדבּר? חַיֶיךָ, שאֵיני יכוֹל… הכיצד? חַס וחָלילָה!… אוּלי רק דוּבשן אֶחָד… לא בּשבילי — בּשביל היתוֹמה הקטנה…

והוּא ניגש אל השוּלחָן עם נכדתוֹ וּפשט יד רוֹעֶדת אֶל האַגָן.

— יתוֹמה קטנה, לא עליכם… — קרץ בּעֵינוֹ הפּוֹזלת אֶל המחוּתּנת העבה, שעמדה בּידיִים חבוּקוֹת על לבּה וניענעה בּפימתה השמנה והשׂוֹחקת לברכוֹת המנַגנים. — אָביה הלא שם בּאמריקה… ואִמה מתה זה לא־כבר… ממַחלת הטיפוּס… בּת יחידה, לא עליכם…

המחוּתּנת העבה ניענעה בּפימתה לעוּמַת המנַגן הזקן וּכבר נתכּוונה להעמיד פּנים נוּגים, אֶלָא שתּוֹךְ־כּדי־רגע הבהילוּה אל האוּלָם הסמוּךְ, מקוֹם מוֹשב הכּלה.

מַקהלת המנַגנים החליפה כּוֹחַ וחָזרה אל המלָאכה בּיֶתר עוֹז. ניגנוּ את “המחוֹל הכּשר”. הבּדחָן התייצב בּפתח האוּלָם, סילסל בּגרוֹנוֹ, הכריז את שמוֹת הנשים המחוֹללוֹת, וּמלךְ המתוֹפף החריש את האָזנַיִים בּרעש מצילתּיו. אַויר הבּיִת נתלהט והצוֹבאִים על הפּתח הלכוּ הלוֹךְ ורב. בּינתיים התחילה השמש לשקוֹע. זהרוּרים אדוּמים חָדרוּ בּעד החַלוֹן והתנוֹצצוּ בּברק־זהב בּנחוֹשת הממוֹרטה של החצוֹצרה הגדוֹלָה. כּבר התחילוּ להתכּוֹנן אֶל החוּפּה. שכנא עמד בּפינתוֹ בּתוֹךְ ההמוּלָה, הוֹליךְ את הקשתּנית על־פּני הפּנדוּרה, ניענַע ראשוֹ לכאן וּלכאן, ואוּלָם מַחשבוֹתיו היוּ הפּעם מפוּזרוֹת וּמבוֹהלוֹת וכוּלוֹ נעכּר, כּאָדם שחמדה גנוּזה נתגלגלה לוֹ, ואִיבּד אוֹתה בּידיו. בּתּוֹ המתה נעֶלמה ממנוּ בּמרחָק, נסתּתּרה בּערפל, כּמאוֹרע ישן ונשכּח. כּל רעיוֹנוֹ נתרכּז עכשיו בּנקוּדה אַחַת: כּיצד יתקן את המעוּוָת הגָדוֹל אשר עשׂה, כּיצד ישׂיג מעט ייש להשקיט אֶת לבּוֹ השוֹקק? לוּא לגימה אַחַת, לוּא לקיקה בּלשוֹנוֹ, לוּא הבּטה על הבּקבּוּק בּלבד… פּעם אַחַת קם בּאֶמצע הנגינה, עזב בפּינה את הפּנדוּרה ואת הילדה עם הדוּבשן אשר בּידה, התחַמק בּלָאט ויצא החוּצה, חָזר בחָצר כּצל בּין נשים וילָדים, התגנב לָבוא אל האוּרוָה הגדוֹלָה, מקוֹם שהוּתקן למשתּה־החוּפּה בּשוּלחָנוֹת ערוּכים ועששיוֹת תּלוּיוֹת, בּיקש ותר בּכל הפּינוֹת, הבּיט אֶל הכּתלים, אֶל עליית הגג, אֶל תּחת הסַפסלים. משם פּנה דרךְ הרחָבה ונזדמן לחדר־הבּישוּל, בּמקוֹם שחַשרת־הבל היתה תּלוּיה מעל הסירוֹת הרבּים וריחַ חַם של בּשׂר צלוּי פּיעפּע בּאַּויר, התייצב ממוּל התּנוּר הלוֹהט, בּין נשים עסוּקוֹת וטוֹרחוֹת בּפנים משוּלהבים וּבזרוֹעוֹת חשוּפוֹת, עמד וסוֹבב את עֵינוֹ הפּוֹזלת לכל עֵבר מתּוֹךְ כּליוֹן־נפש רב.

— מַה חפצךָ פּה מחוּתּן? — שאלה אוֹתוֹ אַחַת הנשים ופנתה אֵלָיו בּכף־המבשלים אשר בּידה.

— לגימת… מַיִם. מעט מַיִם אני רוֹצה לשתּוֹת…

אַחַר־כּךְ הוֹליכוּ את החָתן והכּלה אֶל החוּפּה. בּראש המַקהלָה צעדוּ מלךְ עם תּוּפּוֹ ושכנא עם הפּנדוּרה, ולפניהם רצוּ בּרחוֹב ילָדים יחפים, העלוּ אָבק, עמדוּ בּכל רגע להמתּין לתּהלוּכה, הבּיטוּ בּסַקרנוּת אֶל הילדה הקטנה במגבּעת־הקש, המתרפּקת בּידיה על קפּוֹטתוֹ של שכנא, וקינאוּ בּה על אָשרה הרב, שיֶש לָה סב עם פּנדוּרה. בּחוּץ, בּאַויר העֶרב הצוֹנן, התנַעֵר שכנא מהירהוּרי יִצרוֹ הרע. הכּאֵב הנשכּח נתעוֹרר שוּב ונתחַדש בּכל חריפוּתוֹ. בּחצר בּית־הכּנסת, בּזמַן סידוּר הקידוּשין, בּיקש וּמצא מקוֹם מאחוֹרי הקהל, סמוּךְ לכּוֹתל. שם עמד עם נכדתוֹ שחוֹחַ וּתפוּשׂ־מַחשבוֹת, הבּיט בּעֵינַיִים קמוֹת על הנרוֹת הדוֹלקים מסביב להכּלה הלבנה, ראה את השמש השוֹקעת מאַחרי השׂדוֹת השחוֹרים, החרוּשים, מאַחרי בּית־הקברוֹת, והגָה בּלב נעכּר ולא יכוֹל להשׂיג את הפּליאָה הקשה, כּי בּתּוֹ, נפש צעירה ועליזה, כּבר הוּרדה שם לחשכת בּוֹר, והוּא, שיכּוֹר זקן ורצוּץ, עדיִין עוֹמד פּה עם הפּנדוּרה…

ואוּלָם מַחשבוֹת אֵלוּ לא אָרכוּ הרבּה. כּעבוֹר שעה קלה חָזרוּ מן החוּפּה לקוֹל מַנגינה עליזה. מלךְ המתוֹפף החריד את האַויר בּקישקוּש מצילתּיו. המחוּתּנת העבה יצאה בּמחוֹל לפני החָתן עם הכּלה, כּשהיא אוֹחזת בּשתּי ידיה חַלת־סוֹלת גדוֹלה, עשוּיה מַעשׂה מקלעת, רוֹקדת לפנים וּלאָחוֹר, אַחַת כּאן ואַחַת כּאן, וּמַרקידה בּשעת מַעשׂה את פּימתה השמנה והשׂוֹחקת. נכדתוֹ הקטנה של שכנא, שהאמינה בּאמוּנה שלימה, כּי כּל התּכוּנה הזאת לא בּאה אלא בּשבילה, צהלה וצחקה בּכל פּה.

בּאַכסַניה גָדל השאוֹן ורבתה השׂמחה. בּחוּרים וּבחוּרוֹת יצאוּ להקבּיל את פּני החָתן והכּלה בּהבדלוֹת בּוֹערוֹת, וכל הקהל נדחַק לָבוֹא לתוֹךְ האוּרוָה המוּאֶרת, אֶל משתּה החוּפּה. השמשים רצוּ מחדר־הבּישוּל, נשׂאוּ ממַעל לראשי הקרוּאִים תּלים של קערוֹת, בּקבּוּקים וכוֹסוֹת. בּתוֹךְ השאוֹן המַדהים נזכּר שכנא פּתאוֹם, כּי עליו להוֹליךְ את הילדה הבּיתה. רגע עמד בּפתח האוּרוָה נבוֹך וּמַשמים, כּחוֹכךְ בּדבר. אַחַר־כּךְ אָחַז בּיד הילדה והביאָה לתוֹךְ חדר המנַגנים. שם מצא רק אֶת מלךְ המתוֹפף. שאָר בּני המַקהלָה יצאוּ אל האוּרוָה לסעוֹד את לבּם. מלךְ עמד כּפוּף אֶל התּוֹף, חיבּקוֹ בּשתּי ידיו, טרח וטיפּל בּמצילתּיים מתּוֹךְ עקשנוּת רבּה, וערפּוֹ המגוּלָח הסמיק והזיע.

— המצילתּיים נתפּרקוּ אֶצלי, לכל הרוּחוֹת! — הפךְ מלךְ אֶת פּניו הנרגָשים ואָמַר אֶל שכנא.

שכנא הציג בּפּינה את הפּנדוּרה והוֹשיב על־ידה אֶת נכדתוֹ.

— שבי רגע פּה, ציפּוֹרי. עוֹד מעט אָשוּב, ונלךְ הבּיתה.

— אֵינני רוֹצה הבּיתה! רוֹצה אני להיוֹת פּה! — התחילה הילדה לבכּוֹת וּלנַענע בּרגליה.

— טוֹב, ציפּוֹרי הקטנה, טוֹב! פּה נישאֵר! — נבהל שכנא וּמיהר לפייסה. — ורק יוֹצא אני לרגע אֶחָד… צריךְ אני… עוֹד מעט ואָשוּב.

והוּא התבּוֹנן לכל העברים בּפנים אשמים וּפנה אל מלךְ העסוּק בקוֹל מתחַנן:

— מלךְ אָחי! יהי־נא בּחַסדךָ לָשׂים עין… רק לרגע קל… אֵילךְ ואֵילךְ… לחטוֹף פּרוּסַת חַלה בּשביל התּינוֹקת, אוֹ מה…

— אֵין זאת כּי־אִם תּוֹפפתּי היוֹם יוֹתר מדי, לכל הרוּחוֹת!… — ענה מלךְ ואָמַר, בּהוֹסיפוֹ לטפּל בּמצילתּיים.

שכנא התחַמק ויצא בּחשאי אֶל החָצר, נתעכּב שם רגע, עוֹמד וּמַאזין אֶל ההמוּלָה העליזה, המתרגשת ונישׂאת בּעד פּתח האוּרוָה המוּאֶרת. בּחוּץ כּבר החשיךְ הלילה. בּחָצר, לפני הפּתחים המוּאָרים של בּנייני האַכסניה, ריחפוּ אָנה ואָנה צללי בּני־אָדם, נערוֹת בּחוּלצוֹת לבנוֹת, אַברכים בּמגבּעוֹת שמוּטוֹת לערפּם, נשים עניוֹת עם סַלים של מיני מתיקה למכירה: פּריגים, רקיקים, סוּכּריוֹת.

משנכנַס שכנא לתוֹךְ האוּרוָה, נסחַף כּוּלוֹ בּזרם האַויר החָם. כּל השוּלחָנוֹת הארוּכּים היוּ נוֹשבים אָדם רב מן הקצה אל הקצה. ישבוּ צפוּפים, דיבּרוּ מתּוֹךְ עירבּוּביה של קוֹלוֹת רמים, צחקוּ, צוחוּ אל השמשים, צילצלוּ בּכפּוֹת וּבמזלָגוֹת, קמוּ מעל הסַפסלים, מזגוּ מן הבּקבּוּקים אֶל הכּוֹסוֹת. השמשים רצוּ משוּלחָן אֶל שוּלחָן דחוּפים וּמבוֹהלים, לא שמעוּ כּלוּם מכּל אשר דיבּרוּ אליהם, לא הבינוּ כּלוּם מכּל אשר דרשוּ מהם. מאַחַד הפּתחים הגיע קוֹל נפץ כּלי־זכוּכית בּנפילָתם, ותיכף לזה — קוֹל שאוֹן בּני־אָדם וּצחוֹק אַדיר של גרוֹנוֹת הרבּה. אַהרצי הכּנר, בּפנים מאָדמים וּמזיעים, עמד בּראש אַחַד השוּלחָנוֹת, הוּא ואחָדים מבּני המַקהלָה עמוֹ, חיֵיךְ בּעֵיניו השחוֹרוֹת והדוֹאגוֹת וכוֹנן פּעם בּפעם את קשתּניתוֹ על־פּני הכּינוֹר.

שכנא תּר וּמצא מקוֹם לעצמוֹ בּקרן־זוית אַפלוּלית, סמוּךְ ללוּל העוֹפוֹת, שפּינוּ אוֹתוֹ לכבוֹד המשתּה וריבּצוּ קרקעוֹ בּחוֹל אדמדם, שם, אל שוּלחָן קטן צוֹלע, ישב יהוּדי זר בּבגדי־חוֹל, שחוֹר וּזעוּם־פּנים, וגבּוֹת עֵיניו עבוּתּוֹת. היהוּדי היה שקוּע כּוּלוֹ בּצלחת הדגים אשר לפניו. שכנא ניגש אֵלָיו בּלָאט, עמד רגע ליד השוּלחָן וידיו מסוּלָקוֹת לאחוֹריו, עיפעֵף בּעינוֹ הפּוֹזלת אל בּקבּוּק הייש וּבלע רוּקוֹ אֶל קרבּוֹ.

— חתוּנה היא זוֹ… חתוּנה נאה… — פּתח ואָמַר אל היהוּדי הזר בּסבר פּנים נעימוֹת.

—הא? — שאל היהוּדי בּזעף, הרים מעל הצלחת אֶת גבּוֹת עֵיניו הזוֹעמוֹת והצליף על שכנא מַבּט־בּוּז, כּאָדם עסוּק וטרוּד המַבּיט אל הוֹלךְ בּטל.

— אומר אני: החתוּנה חתוּנה נאה, אני אוֹמר…

— בּמה היא נאה כּל־כּךְ? — שאל היהוּדי השחוֹר בּזעף כּבתּחילָה וּפער פּיו לקראת נתח הדג אשר בּמַזלגוֹ. — חתוּנה כּכל החתוּנוֹת. וכי מה? גם אַתּה כּאן קצת קרוֹב?

— לא, קרוֹב אֵינני. הריני כּאן סתם אָדם, מן המַקהלָה. נֹאמַר, דרךְ משל, מנַגן.

— מנַגן? — אָמַר היהוּדי השחוֹר בּקוֹל מוּרךְ, שכּבר נשמעה בּוֹ נעימה של דרךְ־אֶרץ, זקף את גבּוֹת־עֵיניו השחוֹרוֹת והתבּוֹנן אל שכנא מכּף רגלוֹ ועד קדקדוֹ. — אִם כּן, לָמה תּעמוֹד כּך? שב אֶל השוּלחָן וצוה, כּי יִתּנוּ לךָ דגים!

— לאכוֹל אֵינני רוֹצה, אַךְ מעט מַשקה לכבוֹד המחוּתּנים אוּלי לא יזיק… אבל רק מעט מן המעט, טיפּה אַחַת, כּדי להרטיב את השפתיים…

— גם זה אֶפשר! — אָמַר היהוּדי השחוֹר בּידידוּת מוֹסיפה והוֹלכת וּבנדיבוּת־לב רחָבה, פּשט את ידוֹ אל הבּקבּוּק וּמזג שתּי כּוֹסוֹת.

שכנא ישב בּקצה הסַפסל, נטל את הכּוֹס בּיד רוֹעֶדת, השתּעֵל תּחילָה והגישה אל שׂפתיו.

— נוּ, לוּא יהי כן… לחַיִים, מחוּתּן!

עם הרקת הכּוֹס הראשוֹנה התחיל ראשוֹ סוֹבב כּל־כּךְ, עד כּי נפל כּמעט מעל הסַפסל.

— מַשקה הגוּן, מחוּתּן! — פּנה אֶל שכנוֹ מתּוֹךְ זחיחוּת־הדעת וקרץ לוֹ בּעֵינוֹ הפּוֹזלת. — האִם זה עניין פּשוּט ממַדריגת האַרבּעים, אוֹ אוּלי מן המַדריגה העֶליוֹנה של חמשים ותשעה?…

— לָמה תּבקש חשבוֹנוֹת רבּים? — אָמַר היהוּדי השחוֹר. — הכּוֹס הראשוֹנה נתקבּלה על הלב — קוּם וּמזוֹג כּוֹס שנית! יש לוֹ ליוּדיל בּעל אַכסַניה די ייש בּמַרתּפוֹ!

— נַעניתי לךָ, אָחי. לכבודךָ ולכבוֹד המחוּתּנים אני מוּכן וּמזוּמן לָקחת עוֹד מעט. אַף־על־פּי שאֵין חלקי עם השוֹתים… אַדרבּה, אֶפשר לאמוֹר, דרךְ משל, שאֵינני כּלָל מן השוֹתים… וּבפרט לעֵת כּזאת… אבל דרכּוֹ של אָדם בּכךְ, שאֵינוֹ מסרב למעט ייש… טבע הוּא בּאָדם, שלבּו לב מַרגיש, לא עליכם… ואַגב, הלא גם מצוָה היא זוֹ — לשׂמח חָתן וכלה… בּקיצוּר, לחַיִים ולבריאוּת!

בּינתיים פּצחה המַקהלָה מַנגינה עליזה בּראש השוּלחָנוֹת. בּתוֹךְ הרעש נזדרז שכנא והריק אֶל קרבּוֹ כּוֹס שלישית וּרביעית, ותיכף לזה נשׂא אֶת עֵיניו המטוֹרפוֹת והצליף מַבּט שיכּוֹר על ראשי כּל הנאספים, ההוֹמים ורוֹגשים לכל מלוֹא הבּניין. השוּלחָנוֹת הארוּכּים והעששיוֹת התּלוּיוֹת התנוֹדדוּ וצפוּ לעֵיניו בּאלכסוֹן, וּפני הקרוּאִים הצוֹהלים ניטשטשוּ כּוּלָם ונתערבוּ בּגוּש אֶחָד סוֹעֵר תּחת צלילי המַנגינה.

— אוֹהוֹ! חתוּנה עליזה! — קרא שכנא בּקוֹל רם וּפשט ידוֹ אֶל הבּקבּוּק.

— הלא צריך אַתּה לָלכת למלאכתּךָ. כּבר התחילוּ שם לנַגן! — עוֹררוֹ שכנוֹ, כּשהוּא מאִיר לוֹ פּניו השחוֹרים ודוֹחפוֹ בּמַרפּקוֹ בּידידוּת רבּה.

— ני־טשי־ווֹ¹! — ענהוּ שכנא רוּסית בּתנוּעת־יד רחָבה. — הנח להם! חזקה, שיֵצאוּ ידי חוֹבתם גם בּלעדי. מה אֶתּן וּמה אוֹסיף להם? מדבּר אני אֵליךָ דברים גלוּיִים, מחוּתּן. הלא יוֹדע אַתּה, אָחי, כּי שׂפת־שקר שׂנאתי… מי אני וּמַה כּוֹחי? אַדרבּה, הן אִיש חָכם אַתּה — אמוֹר לי, מי אני וּמַה כּוֹחי?… כּליזמר זקן, פּנדוּרה ישנה… נֹאמַר, דרךְ משל, כּשרוֹן שפּג ריחוֹ, בּקבּוּק שנתרוֹקן… בּקיצוּר, מחוּתּן, הבה נקח עוֹד מעט ונהיֶה בּריאִים!

היהוּדי השחוֹר לא סירב. אַחַר־כּךְ הוֹציא מכּיסוֹ קוּפסַת־פּח מלאה טאבּאק והתחיל לגוֹלל סיגָרייה. שכנא תּקע את ידוֹ לתוֹךְ הקוּפסה ונטל אַף הוּא טאבּאק לסיגָרייה. שכנא הרגיש, כי לבּוֹ הוֹלךְ ונמשךְ אַחרי היהוּדי הזר הזה ואַחרי גבּוֹת־עֵיניו השחוֹרוֹת והעבוּתּוֹת בּכוֹחַ טמיר, כּי רגש טוֹב וחַם, אשר לא ידע זה־כבר, מקרבוֹ אֵלָיו, וּמתּוֹךְ רגש זה נכסַף פּתאוֹם לשפּוֹךְ לפניו את נַפשוֹ, לגלוֹת לוֹ אֶת הצפוּן בּקרבּוֹ, למַען יֵדע וירגיש, מי הוּא היוֹשב עמוֹ אֶל בּקבּוּק אֶחָד.

— המבין אַתּה, ידידי? הלא אנשים אַחים אנחנוּ… אני עצמי, כּפי שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי בּעֵיניךָ, אָבל אני… מתה עלי בּת יחידה, לא עליכם, יפת־תּוֹאַר בּעֶצם ימי עלוּמיה… בּמַחלת הטיפוּס, לא עליךָ… בּעלָה יוֹשב שם בּאמריקה… אַף הוּא מאחינוּ, אַף הוּא, נֹאמַר דרךְ משל, מנַגן… מאַסף שם ממוֹן… אָמנם כּבר עברוּ שלוֹשים ימי האֵבל… וּבכן, מַה בּכךְ? כּלוּם יֶש לי הרשוּת לשכּוֹחַ? כּלוּם יֶש לי הרשוּת לשתּוֹת עמךָ מן הבּקבּוּק הזה?… אַל־נא, אָחי, אַל תּאמַר לשדלני בּדברי־הבל, כּי היא לא תּוֹעיל לָךְ!… שוֹאֵל אני אוֹתךָ רק אֶחָת: האִם יֶש לי הרשוּת לשתּוֹת?… לא! בּוַדאי לא! כּל אֶחָד יענה ויאמַר: לא!… אבל מַה אֶעשׂה, אִיש יקר, וטבעי הוּא בּכךְ… טבע הוּא בּאָדם, שאֵין יוֹשר ואֵין צדק בּלבּוֹ… האָדם חזיר הוּא, חזיר ומנוּוָל!… מנוּוָל! — צעק פּתאוֹם, קם ועמד לפני שכנוֹ הנבהל והתחיל מַכּה בּאֶגרוֹפוֹ על לבּוֹ. — כּליזמר זקן, פּנדוּרה ישנה!… המבין אַתּה את כּל הנַעשׂה פּה? בּת יחידה, לא עליכם, זוּלתה אֵין כּל… יפת־תּוֹאַר, פּרח נחמד… אָרוֹן מלא שׂמלוֹת הניחה אַחריה, סַלסלה וּמַלמלה יקרה… וּמגבּעת חדשה עם נוֹצוֹת לחַג הפּסח… וגם… יתוֹמה פּעוּטה, נכדה קטנה… פּעוּטה כּזאת!… — גָחַן לאָרץ, הראָה בּידוֹ את שיעוּר קוֹמתה של נכדתוֹ והוֹריד דמעוֹת שיכּוֹר. — על ידי עזבה אוֹתה, על ידי הסב השיכּוֹר… אני הוֹלךְ, אני הוֹלךְ אֵליה! — הניע בּידוֹ אל היהוּדי השחוֹר וּפנה לָלכת מעם השוּלחָן, כּשהוּא תּוֹעֶה וּמתנוֹדד על רגליו. בּדרךְ־הילוּכוֹ נתקל בּשמש מבוֹהל, שנשׂא אַגָן מלא בּקבּוּקים וכוֹסוֹת. עמד וּמשךְ בּכנף בּגדוֹ של זה מאחוֹריו, הציץ עליו בּפנים שׂוֹחקוֹת מתּוֹךְ דמעוֹת, קרץ לוֹ בּעֵינוֹ הפּוֹזלת, התנוֹדד על רגליו הכּוֹשלוֹת ואיֵים עליו בּאֶצבּעוֹ:

— אִי, שי ־ שיכּוֹר גָדוֹל אָתּה!…

בּחוּץ תּעה וגישש בּכתלים, עד שנזדמן לקרן־זוית אפלה וּפגע שם בּזוּג צעיר, בּחוּר וּבתוּלָה, שאָחזוּ אִיש בּידי רעוּתוֹ, ונדבּרוּ בּלָחַש. שכנא נגלָה עליהם פּתאוֹם, עמד להסתּכּל בּהם וניענַע לעוּמתם בּראשוֹ:

— אדוֹני המנַצח בּנגינוֹת! יודע אני, למה אַתּה מתכּוון!… גם אני היִיתי מוּזיקאנט צעיר, מנַגן על־פּי תּוי־נגינה… ואַתּ, בּתוּלָה יפה, אַל תּבהלי בּרוּחךְ… היזהרי מן… מן… טמפּרררטוּררר, נאמַר, דרךְ משל… החוֹם ממַדריגת האַרבּעים מַזיק לבתוּלָה… דוֹ סווידאניֶה²! — הניע בּידוֹ לזוּג הנבהל וּפנה והלךְ.

בּחדר המנַגנים נתגלתה לעֵיניו תּמוּנה, אשר לא פּילל לה: בּפּינה, על הסַפסל, על אַדרת ישנה מוּצעת למראשוֹתיה, ישנה הילדה, כּשהיא קוֹמצת בּכפּה הקטנה רקיק ממוֹעךְ. ליד הסַפסל עמד מלךְ המתוֹפף, כּשוֹמר נאמן על משמַרתּוֹ, וּפניו הפיקוּ דאָגה ורוֹגז גם יחד.

— בּן־אָדם!… — נהם מלךְ בּפנים נרעמים, כּשראה את שכנא. — קם פּתאוֹם והלךְ!…

— מלךְ, אָחי היקר, טבע הוּא בּאָדם, כּה יעזרני אלוֹהים!… עמד שכנא וטען לפני המתוֹפף בּקוֹל־בּוֹכים והכּה בּידוֹ על לבּוֹ. — כּליזמר זקן! פּנדוּרה ישנה! בּקבּוּק שנתרוֹקן!… תּלה אוֹתי! ירה בּי!…

וּמיד צנח לָאָרץ, כּרע על בּרכּיו לפני הילדה הישנה והתחיל לחַבּקה וּלהחליק לה על ראשה, נשק לה את ידיה, אֶת נעליה, מירר בּבכי וטען:

— ציפּוֹרי הרכּה, פּעוּטתי, דוּבשני המתוֹק! פּקחי־נא אֶת עֵינַיִךְ המאִירוֹת, הבּיטי וּראִי את סבךְ השיכּוֹר, יתוֹמתי הקטנה!…

וכךְ נרדם, בּכרעוֹ על בּרכּיו וראשוֹ נוֹפל על הסַפסל. בּשנתוֹ נדמה לוֹ, כּי בּתּוֹ בּאה אֵלָיו. יוֹצאת היא ממקוֹם־סתרים, מפּינה אפלה, כּוּלָה לבוּשה לבנים, מגחכת בּפניה הצעירים ואוֹחזת בּידי היהוּדי הזר השחוֹר. רוֹצה הוּא לָגשת אליהם וּלהפריד בּין ידיהם, והנה זינק אֵלָיו היהוּדי השחוֹר בּחמַת־רצח, אָחַז בּערפּוֹ, ניערוֹ בּכל כּוֹחַ והכריחוֹ לָקוּם על רגלָיו ולפקוֹחַ אֶת עֵיניו.

שכנא פּקח את עֵיניו הכּבדוֹת, הקשיב רגע אֶל נגינַת המַקהלָה, שרעשה בקישקוּש מצילתּיים בּריחוּק מקוֹם, מעֵבר לכּוֹתל, התבּוֹנן פּרוּע על סביבוֹתיו וראה, כּי יחידי הוּא בּחדר, אֵין נפש חַיה עמוֹ. ורק בּפתח הבּיִת נראתה לוֹ כּדמוּת אִשתּוֹ הזקנה בּמטפּחתּה האדוּמה, נוֹשׂאת אֵיזה דבר על זרוֹעוֹתיה וּפניה נַעוים ואיוּמים. מַבּיטה היא אֵלָיו מעל המפתּן בּזעם אִילם, מאַיֶימת עליו בּאֶגרוֹפה, מתעטפת בּמטפּחתּה, פּוֹנה עוֹרף וּמתעלמת בּחשכת הלילה.