רקע
יצחק דב ברקוביץ'
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א

לאַחַר שהתגלגל יִשׂשׂכר־בּאֶר בּאמריקה כּעֶשר שנים והיה נע ונד בּרחבי המדינה, בּכרכּי־הים וּבערי־השׂדה, נתנַסה שם כּל מיני נסיוֹנוֹת ושׂבע עוֹני וּתלָאוֹת הרבּה, תּקפוּהוּ פּעם אַחַת געגוּעים על בּיתוֹ ועיר־מוֹלדתּוֹ. הדבר היה בּיוֹם־קיִץ לוֹהט. יִשׂשׂכר־בּאֶר נכנַס בּצרוֹר מרכּוּלתּוֹ לאַחַת המסעדוֹת הדלוֹת, עבר על פּני השוּלחָנוֹת עם הסוֹעדים המזיעים, השקוּעים אִיש בּאכילָתוֹ, הניע יד אַחריהם ועמד שלא בּמתכּוון לפני הראִי, התּלוּי סמוּךְ לפּתח. מתּוֹךְ הראִי הציצוּ אֵלָיו פּנים שׂעירים וּקמוּטים, קוֹדרים וּשזוּפים מחוֹם הקיִץ, עם עֵינַיִים ליאוֹת, מצירוֹת ודוֹאגוֹת. בּעמדוֹ כּךְ שעה קלה עיֶיף וּשחוֹחַ, השגיח בּלי משׂים וראה, כּי בּקצוֹת זקנוֹ השחוֹר כּבר נזרקוּ סימני שׂיבה וּבפאוֹתיו הגזוּזוֹת הלָבן מרוּבּה על השחוֹר. וּפתאוֹם נתגלָה לוֹ, כּי כּל זמַן שהוּא מַזקין, דמיוֹנוֹ לאָביו מוֹסיף והוֹלךּ. כּךְ, בּדיוּק מַמש, היה מַראֵה פּניו של אָביו בּימיו האַחרוֹנים, לפני מוֹתוֹ. אֵלוּ שני הקמטים העמוּקים משני עֶברי האַף, וזה המַבּט המחוּדד עם הבּרק הליאֶה בּעֵינַיִים. אפילוּ עמידתוֹ מתּוֹךְ קוֹמה כּפוּפה, בּפנים זוֹעפים ודוֹאגים, דוֹמה לעמידתוֹ של אָביו בּאַחרית ימיו. גילוּי זה הרעיש אֶת לבּוֹ מאוֹד.

יִשׂשׂכר־בּאֶר ישב על כּיסא, הניח אֶת צרוֹרוֹ לרגלָיו ושקע בּהירהוּרים. הפּעם הירהר על כּל אוֹתם הדברים, שעד עכשיו היה מתחַמק מהם, מתאַמץ להסיחָם מלבּוֹ: על נדוּדיו ללא תּקוָה ותכלית בּערי אמריקה ועיירוֹתיה, על אֵשת־נעוּריו שמפּניה בּרח לכאן בּעוֹדנוּ צעיר כּמעט, על שני ילָדיו שעזב אִתּה בּבּיִת, על שכניו יוֹשבי העיירה הנידחת, על הזיקנה הממַשמשת וּבאה. מתּוֹךְ הירהוּרים אֵלוּ צפוּ ועלוּ בּזכרוֹנוֹ, כּמוֹ מבּעד לערפל, תּמוּנוֹת וּדמוּיוֹת נשכּחוֹת מכּבר־הימים: העיירה מוּראוואנקה עם השׂדוֹת הרחָבים, הזרוּעים תּפּוּחי־אדמה בּמַעלה הגבעה, החוֹרשה הקלוּשה של עצי הליבנה במוֹרד, בּית־הקברוֹת הישן עם הנהר אשר מעֵבר לחוֹמה, עם בּית־הטהרה המסוּייד לָבן, עם המַצבוֹת הנמוּכוֹת והדחוּיוֹת, שבּימי הקיִץ, בּחוֹם השמש, האִילָנוֹת מוֹריקים שם בּדממה עמוּקה, והכּל מסביב שוֹקט ונוֹחַ כּל־כּךְ, גָלוּי וידוּע וקרוֹב ללב.

מקץ חוֹדש ימים צירף יִשׂשׂכר־בּאֶר מספּר דוֹלָרים להוֹצאוֹת הדרךְ, לָבש חליפת־קיִץ חדשה, קנה לעצמוֹ מעיל־גשם של גוּמי שחוֹר וּמבהיק, אָרז במזוַדתּוֹ צרוֹר לבנים חדשים וספרי רוֹמַאנים אחָדים ויצא יחידי אֶל האנייה.

לביתוֹ חָזר בּתחילת אלוּל, לפנוֹת בּוֹקר בּהיר וקריר. השמש המתלקחת יצאה זה־עתּה מאַחרי הגבעה, וקרניה האדוּמוֹת ריחפוּ על פּני גני־הירקוֹת המרוּקנים, העוֹטים אֵד דק, ניצנצוּ בּקוֹלסי הכּרוב השׂרידים, הקוֹדרים והצוֹננים. העיירה היתה שרוּיה עדיִין בּשינה של שחרית, ורק פּה ושם, מפּינוֹת רחוֹקוֹת, כּבר נשמעוּ קריאוֹת צרוּדוֹת של תּרנגוֹלים ניעוֹרים, חריקה בּוֹדדה של קילוֹן־בּאר. עֶגלת־האִיכּרים הקטנה, שבּה נסע מבּית־הנתיבוֹת הרחוֹק, התנַהלה לאִטה בּתוֹךְ הרחוֹבוֹת הצרים, הריקים, התנוֹדדה ושיקשקה על־גבּי האבנים של הכּביש המעוּקם. יִשׂשׂכר־בּאֶר ישב בּעגָלָה והבּיט בּעֵינַיִים תוֹהוֹת על בּתּי־העֵץ הישנים והנמוּכים עם הגזוֹזטרוֹת הקטנוֹת, המַשחירוֹת מזוֹקן, על הרפתים הרעוּעוֹת עם קירוֹתיהן הנטוּיִים, השקוּעים חציים בּאדמה, על גדרוֹת־הגנים הדחוּיוֹת, שהפּרוּץ מרוּבּה בּהן על העוֹמד. העיירה נראתה לוֹ בּבת אַחַת משוּנה וזרה, קטנה ודלה ועזוּבה כּל־כּךְ! וּתמיהה רבּה תּקפה אֶת לבּוֹ: אֵיךְ קרה הדבר לפתע־פּתאוֹם, שעזב הרחק מאַחריו עוֹלם־פּלָאוֹת, גָדוֹל ועשיר כּל־כּךְ והוּא בּא עתּה לפינה נידחת זוֹ, אּל אִשה, אשר ממנה מילט אֶת נַפשוֹ לפני שנים רבּוֹת?…

כּשהגיע סמוּךְ לביתוֹ וראה אֶת הגג הנמוּךְ, שכּבר התחיל להוֹריק והעלָה כּתמי אֵזוֹב, ואֶת התּריסים המעוּקמים המוּגָפים על החַלוֹנוֹת כּתלוּיִים בּרפיוֹן, הרגיש זיע חַם בּערפּוֹ, וברדתּוֹ מעל העגָלה פּקוּ בּרכּיו. המתּין רגע עד שתּסתּלק העגָלָה, אַחַר־כּךְ הביא אֶת המזוָדה אֶל הגזוֹזטרה הקטנה, הוציא סיגָרייה ועמד לעשן. בּפנים הבּיִת היתה דממה. יִשׂשׂכר־בּאֶר מישש אֶת כּף־המַנעוּל של הדלת, ציץ על ערימַת האֵפר השחוֹר, השפוּךְ בּחָצר ממוּל הגזוֹזטרה, הבּיט אֶל אֶשנַב הפֶרוֹזדוֹר אשר ממַעל לגזוֹזטרה. לשעבר היתה זכוּכית האֶשנב חצייה שבוּרה. עכשיו היא שלימה, נתוּנה בּתוֹךְ מסגרת־עֵץ חדשה, מהוּקצעה.

“מי נתן דעתּוֹ לתקן את האֶשנב?” – תּמַה יִשׂשׂכר־בּאֶר. וּפתאוֹם תּקף עליו פּחד, שמא כּבר מתה אִשתוֹ, ילָדיו הלכוּ בּאשר הלכוּ, וביתוֹ נהפּךְ למעוֹן זרים. מתּוֹךְ פּחד זה ניגש אֶל החַלוֹן הראשוֹן, פּתח בּידיִים רוֹעדוֹת אֶת התּריס והציץ אֶל תּוֹךְ הבּיִת. החדר הראשי היה מטוּשטש כּוּלוֹ בּאַפלוּלית, ורק גוּש לָבן אֶחָד הבהיק מאַחַת הפּינוֹת. יִשׂשׂכר־בּאֶר הוֹסיף להתבּוֹנן עד שהגוּש הלָבן נתבּלט לעֵיניו: זוֹ היתה עריבה מלאָה קמח. התחיל לתוֹפף בּחשאי על החַלון:

– פּתחוּ!

מבּפנים לא נשמַע קוֹל ולא קשב. יִשׂשׂכר־בּאֶר המתּין רגע, התבּוֹנן שוּב אֶל תּוֹךְ האַפלוּלית ותוֹפף בּחָזקה: – פּתחוּ את הדלת

ליד הקיר, סמוּךְ לחַלוֹן, נתרחשה תּנוּעה. נזדקף ראש נַערה עם פּרעוֹת שׂיער שחוֹר והבהיקוּ זרוֹעוֹת ערוּמוֹת. הראש הציץ בּחַלוֹן בּעֵינַיִים נבהלוֹת, נרתּע לאחוֹריו ונבלע בּחלל האַויר המטוּשטש. אַךְ מיד נתגלתה שוּב דמוּת הנַערה בּחַלוֹן, הבּיטה רגע אּל פּני יִשׂשׂכר־בּאֶר כּמשתּאָה, קפצה על הקרקע, חָלפה בּאַפלוּלית החדר בכוּתּוֹנת לבנה והתחילה קוֹראת בּקוֹל מרתּת: – אִמא, אוֹי… מַהרי וקוּמי… אִמא קוּמי! אוֹי, ראִי־נא… דוֹמה, אַבּא הוּא זה… אַבּא בּא!

בּעוֹמק הבּיִת, בּתוֹךְ החשיכה, זה דבר מה, חָרק ונעתּק ממקוֹמוֹ. כּלי כּבד, כּיסא או סַפסל, נפל ונחבּט בּקרקע. נשמע קוֹל לחש נפחָד:

– הא? מה? מי?… מי זה אוֹמר? אֵיך?…

הדלת נפתּחה בּרעש, ועד שיִשׂשׂכר־בּאֶר עבר אֶת הסַף, נפלה על צוָארוֹ נַערה גבוֹהת־קוֹמה, ליפּפה אֶת ראשוֹ בּזרוֹעוֹת רכּוֹת וחַמות לנַשק לוֹ. – אַבּא! הרי זה אַבּא!…

הבּדידוּת הקשה שהעיקה על לבּוֹ בּמשךְ עֶשר שנוֹת נדודיו בּנכר, הרוֹגז האִילם, העֶלבּוֹנוֹת, שנצטבּרוּ בּקרבּוֹ שם, בעוֹלָם הגָדוֹל והזר, – כּל זה זע בּבת אַחַת, נתמוֹגג ונמס. יִשׂשׂכר־בּאֶר עמד לפני בּתּו הבּוֹגרת במזוָדה שבּידוֹ כּפוּף ונרעש, וּדמעוֹת רוֹתחוֹת שטפוּ מעֵיניו. הוּא הרגיש עצמוֹ תּשוּש וּמתמוֹטט, עד שמוּכרח היה לישב על הסַפסל.

– גָדָלתּ פּה, אֶסתּר, נתבּגרתּ כּל־כּךְ… אָמַר לבתּוֹ בִגיחוּךְ רךְ, מתּוֹךְ דמעוֹת. –ואני הכּרתּיךָ מיד! – אָמרה אֶסתּר והבּיטה אֶל אָביה בּבוֹשת־פּנים, כּוּלָה משוּלהבת, מאוּשרת. היא נחפּזה לכפתּר אֶת חוּלצתה עליה, רצה החוּצה לפתּוֹחַ אֶת התּריסים, וּמיד חָזרה ועמדה שוּב להבּיט אֶל אָביה בּפנים מַבהיקוֹת. – איֵה אֵיפוֹא זוֹ… אִמא שלָךְ? – שאַל יִשׂשׂכר־בּאֶר והתבּוֹנן על סביבוֹתיו בּבּיִת המוּאָר.

בּרגע זה מישמשה ויצאה מפּינה אפלה שאַחרי התּנוּר והכּיריִים אִשה קטנה וּצנוּמה, כּשהיא קוֹשרת לשׂער ראשה הפּרוּע מטפּחת צהוּבּה. האִשה גיחכה גיחוּךְ משוּנה, עיפעפה בעֵיניה הכּבוּיוֹת, פּישפּשה בּאֶצבעוֹתיה הרוֹעדוֹת בּחוּלצתה הפתוּחָה, בּיקשה בּה כּפתּוֹרים. ואוּלָם כּפתּוֹרים לא היוּ, וּמתּוֹךְ הכּוּתּוֹנת הציצוּ שדיה הדקים, הנוֹפלים. יִשׂשׂכר־בּאֶר קם מן הסַפסל, אַךְ מיד חָזר וישב. רגע התבּוֹנן בּעיִן בוֹחנת אֶל אִשתּו, ראה אוֹתה בּמבוּכתה, כּיצד היא מהססתּ, מוֹללת בּרגליה, ממַשמשת מטפּחתּה בּשתּי ידיה, וּבשעת מַעשׂה לוֹהטת אַחַת מלחַיֶיה וּשׂפתה התּחתּוֹנה רוֹעֶדת רעידה משוּנה, עד שאֵין לָדעת, אִם שׂוֹחקת היא, אוֹ מבקשת לבכּוֹת. – נוּ, מַה שלוֹמךְ אַתּ, דבוֹרה־לאָה? – שאל בּקוֹל וַתרני רךּ, מתּוֹךְ ישיבתוֹ על הסַפסל. האִשה הקטנה והצנוּמה חָרדה כוּלָה, אָדמה מאוֹד והתאַמצה לעצוֹר אֶת הדמעוֹת שעלוּ בּגרוֹנה, היא ניסתה להעלוֹת על פּניה כּמין חיוּךְ, פּסעה פּסיעה אַחַת אֶל בּעלָה, מיששה שוּב אֶת שׂערוֹתיה מתּחת למטפּחתּה וענתה בּדיבּוּר מקוּטע:

– אָט, בּרוּךְ השם… מַה תּשאַל לשלוֹמי?… הלא רוֹאֶה אַתּה… הנה זכיתי… לבסוֹף בּאת… מסתּמא כּדאִית אני לכךְ בּעֵיני אלוֹהים… גם אַתּה זקנתּ, שׂכר־בּאֶרל, בּרוּךְ השם… אֶלָא מה?…

היא עמדה בּתוֹךְ הבּיִת בּוֹשה ונרגשת, חָבקה ידיה על בּטנה, עיפעפה בּעֵיניה הכּבויּוֹת כּלפּי בּעלָה, שנראָה לָה משוּנה בּיוֹתר, כּיצוּר זר מעוֹלָם אַחר, חָדש וּמַפליא בּישיבתוֹ וּבשתיקתוֹ, בּמַלבּוּשיו הקצרים וּבשׂערוֹ המַכסיף.

–וזהוּ, כּפי הנראֶה, אָשר? – שאל יִשׂשׂכר־בּאֶר על נַער כּבן חמש־עֶשׂרה, שיצא בּחשאי מאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים בּפנים מבוֹהלים. – בּוַדאי אָשר! – אָמרה האִשה. – הכּרתּ אוֹתוֹ?

– קרב אֶל אַבּא. הלא זה אַבּא! – פּנתה אֶסתּר אֶל אָחיה ומּשכה אוֹתוֹ בּצוארוֹנוֹ. הנַער השתּמט מידיה ועמד בּעֵינַיִים כּבוּשוֹת בּקרקע, אִילם ואָדוֹם.

–וואֶל, לָמה תּעמוֹד מרחוֹק? – אָמַר לוֹ האָב וקם מן הסַפסל. – קרב אֵלָי, תּן שלֹום, שייק האֶנדז!

הנַער היסס רגע, ניגש אֶל אָביו בּראש מוּרד והוֹשיט לוֹ יד, בּלי הבּיט אֶל פּניו. יִשׂשׂכר־בּאֶּר אָחז אֶת בּנוֹ בּכתפיו וסקר אוֹתוֹ מראשוֹ עד רגלָיו. – נַער גָדוֹל כּבר, ורק ירוֹק מאוֹד… ולָבוּש קרעים…

– אֶלָא מה… – נענתה האֵם, קרבה אֶל השוּלחָן והתייצבה כּנגד בּעלה בּגיחוּךְ עלוּב, כּמקבּלת נזיפה על מַראֵה בּנה. – בּחוּר כּביכוֹל… חדל־אִישים, בּרוּךְ השם…

הנַער הציץ על אִמו בעֵיני־זעם, וִמיד פּנה אֵליה עוֹרף וּפרש לקרן־זוית.

– הלוֹמד הוּא, לכל הפּחוֹת, בּאַסכּוֹלָה?

–מי לוֹמד? אֵינוֹ לוֹמד ולא כלוּם, בּרוּךְ השם. אִם לָמַד פּעם בּחדר בּקצה המַזלג, הרי שכח תּלמוּדוֹ זה־כבר. מסתּמא כּדאִית אני לכךְ בּעֵיני אלוֹהים. הוֹלךְ, בּרוּךְ השם, בּטל וּמבוּטל. לא שהוּא עוֹשׂה דבר, לא שהוא שוּמע לעשׂוֹת דבר. כּמה פּעמים, סבוּר אַתּה, שילחתּיו לתלמוּד־תּוֹרה? אֵינוֹ רוֹצה! למסוֹר אוֹתוֹ שוּב למלמד – אֵין לי כּוֹח לכךְ. מאַיִן? המן הפּרנסה שלי, בעווֹנוֹתינוּ הרבּים? תּחילה כּשהיִית שוֹלח עדיִין עשׂרה קרבּוֹנים פּעם בּשנה, היִיתי נוֹתנת אוֹתם להמלמד בשׂכר־לימוּד. אַחַר־כּךְ הלא נשתּתּקתּ. ואָמנם חַיֶיבת אני לוֹ זה שּתי שנים בעֶרכּךָ דמי זמַן שלם. והרי אני מסַלקת לוֹ אֶת החוֹב קימעה קימעה בּלחם. הלא אוֹפה אני לחם, בּרוּךְ השם. מסתּמא כּדאִית אני לכךְ בּעֵיני אלוֹהים…

– ואֶסתּר מה עוֹשה? – השׂיא יִשׂשׂכר־בּאּר אֶת השׂיחָה הבּלתּי־נעימה לעניין אַחר. – עוֹבדת באַחַד השאַפּים?

– בּוַדאי עוֹבדת היא! עוֹזרת לי בּפּרנסה הנאָה שלי בעווֹנוֹתינוּ הרבּים. הלא אוֹפה אני לחם כּביכוֹל אני אוֹפה. אֶלָא מַה יכוֹלה אני לעשׂוֹת אַחרת? אָמנם לא לכךְ גוּדלתּי בּבית־אַבּא. והרי אני מתגלגלת, בּרוך השם ביִיסורים. וכאן תּינוֹקת הוֹלכת וּגדלה, עוֹמדת כּבר בּשידוּכים עוֹד מעט, ערוּמה, בּרוּך השם ללא כּוּתּוֹנת לבשׂרה. תּכלית נאָה! אֶלָא מַה? מסתּמא כּדאִית אני לכךְ בּעֵיני אלוֹהים. יִשׂשׂכר־בּאֶר ישב בּפנים מַחרישים והתבּוֹנן אֶל כּל פּינוֹת הבּיִת, אֶל הכּתלים ששקעוּ ונתעקמוּ, אֶל המלוֹש הגָדוֹל אֵצל התּנוּר, אֶל התּקרה המפוּחָמה, אֶל האִיצטבה, המכוּסה כּוּלָה קוּרי־עכּביש שחוֹרים. הכּל דל כּל־כּךְ, ישן־נוֹשן, מסוֹאָב מרוֹב ימים. אוֹתוֹ העוֹלםָ הגָדוֹל והמפוֹאַר, שעזב במרחַקים, כּבר נדמה לוּ עכשיו כּמקרה־פליאָה בּחַייו, כּחלום קסם, שנתנַדף ואיננוּ.

– מבקש אַתּה מסתּמא אֶת המיחָם? – שאלה אוֹתוֹ אִשתּוֹ, שלא גָרעה עיִן ממנוּ כּל העֵת, בּגיחוּךְ נוּגה. ־ אֵין עוֹד מיחַם, ברוּךְ השם. צריכה היִיתי לתפּוֹר בּגד של חוֹרף לתּכשיט הנאֶה הזה. אָמנם לפי המַעשׂים הטוֹבים שלוֹ לא זכה אֶצלי לכךְ. אבל מַה יכוֹלה היִיתי לעשׂוֹת? הן לא אַניחַ ליֶלד להתהלךְ ערוֹם בּקוֹר החוֹרף. הלא אֵם אני, ולא הרי האֵם כּהרי האָב… מילא, מקיימים אָנוּ אֶת עוֹלָמנו בלא מיחָם. כּי אֵימתי אָנוּ שוֹתים תּה, בעווֹנוֹתינוּ הרבּים? אֶלָא אִם כּן עכשיו, אַחרי אשר בּאת כִבר, וּמאָרץ רחוֹקה כּל־כּךְ…

ופתאום נבהלה ממקומה:

– ראֵה נא גם ראֵה, לָמה אני עוֹמדת כּאן וּמדבּרת? הלא בּוַדאי רעֵב אַתָּה אַחרי דרךְ ארוּכה כּזאת, ואני עוֹמדת לי סתם כּךְ! גם אֶת התּנוּר עדיִין לא הסֵקתּי, והעיסה כּבר החמיצה יוֹתר מדאי! ראשי, בּרוּךְ השם, נדהם עלי… הנה אַבעיר אֵש ואֶשפּוֹת אֶת הקוּמקוּם, אוֹ אֶפשר עדיִין לא התפּללתּ, שׂכר־בּאֶרל?

יִשׂשׂכר־בּאֶר לא ענה דבר, קם מן הסַפסל, הפךְ ראשוֹ ועמד להבּיט בּחַלוֹן.

 

ב

בּימים הראשוֹנים היה בּיתוֹ של יִשׂשׂכר־בֶּאר הוֹמה מאַנשי העיירה, שכנים וּשכנוֹת, שנכנסוּ אֶצלוֹ לבקרוֹ. הלָלוּ בּאוּ לקבּל פּרישׂת־שלוֹם מאמריקה, והלָלוּ נכנסוּ סתם מתּוֹךְ סַקרנוּת להציץ על האוֹרחַ, כּעל בּרייה מוּפלָאָה: מַה מַראֵהוּ של יהוּדי, שנעלם עֶשׂר שנים בּאמריקה ולא רצה לכתּוֹב אפילוּ לאִשתּוֹ מה הוּא עוֹשׂה שם? אֵלה שבּאוּ לקבּל פּרישׂת־שלוֹם יצאוּ מעם פּניו בּאַכזבה רבה: יִשׂשׂכר־בּאֶר לא נפגש בּאמריקה עם אַנשי מוּראוואנקה ולא נתן דעתּוֹ עליהם כּלָל. נשי הבּעלים האמריקאִיים התמַרמרוּ בּקוֹל ולא יכלוּ להבין דבר משוּנה כּזה בּשוּם פּנים: מַה טיבוֹ של אָדם כּמוֹתוֹ? הנה באִים עוֹד אנשים מאמריקה, וכוּלָם מביאִים פּרישׂוֹת־שלוֹם משם, ולא פּרישׂוֹת־שלוֹם בּלבד, אֶלָא גם מַתּנוֹת הם מביאִים לנשים זרוֹת מבּעליהן: טבּעוֹת, עגילים, צמידים… יִשׂשׂכר־בּאֶר ישב בּראש השוּלחָן בּפנים זוֹעפים, יהיר וזר בּלבוּש הקיִץ המשוּנה ובכוֹבע הצמר המשוּבּץ אשר על ראשוֹ, ורק לָחַץ אֶת כּתפיו:

– מה אַתּן סבוּרוֹת, אמריקה כּמוּראוואנקה היא לָכן? אמריקה מדינה גדוֹלה ועצוּמה היא, עם אַלפי ערים גדוֹלוֹת עם מיליֹוני בּני־אדם – צא וּבקש שם אֶת החַייטים עם הרוֹכלים ממוּראוואנקה לקבּל מהם טבּעוֹת עגילים בּשביל נשיהם! היִיתי עסוּק שם בּעניינים של בּיזנס, ולבּי לא הלךְ אַחרי כּל אוֹתן החַיוֹת הירוּקוֹת!…

לשון זו של “חַיוֹת ירוּקוֹת” שוּב לא היתה לפי בּינתן של נשי מוּראוואנקה. ורק דבר אֶחָד נתבּרר לָהן: כי יִששכר־בּאֶר נשאַר אוֹתוֹ פּרא־אָדם כּשהיה – גאותן ורע־לב. אפילו אמריקה לא החזירה אוֹתוֹ למוּטב.

השכנים הסַקרניִים, הנוֹטים לפשפּש בּמוּפלָא מהם, בּיקשוּ להציל מפּיו, כּמה כּסף הביא אִתּוֹ מאמריקה? הגיעוּ בּעצמכם: אָדם שהה שנים רבּוֹת בּאֶרץ־הזהב, לא שלח לביתוֹ למַעלָה מעשׂרה קרבּוֹנים פּעמים לחַג הפּסח, – הלא מסתּמא חָסַךְ שם אוֹצרוֹת כּסף! אַךְ בּמהרה נתגלָה לָהם הסוד, כי חוּץ ממזוָדה מלאה כּוּתּנוֹת אמריקאִיוֹת, הנפרפוֹת על כּפתּוֹריהן לאָרכּן, דוּגמַת קפּוֹטה, וטבּעת־זהב דקה לבתּוֹ, וזוג כתפוֹת לבנוּ, לא הביא יִשׂשׂכר־בּאֶר מאמריקה כּלוּם. דבר זה שמעוּ בּפירוּש מפּי מאִיר־נָחוּם הקמחי. הלָה בּא אֶל בּיתוֹ של יִשׂשׂכר־בּאֶר וּפנקס־החשבּוֹנוֹת הגָּדוֹל תּחת זרוֹעוֹ והראָהוּ חשבּוֹן אָרוֹךְ מן השנה שעברה, שאִשתּוֹ חַיֶיבת לוֹ על קמח הוֹן עצוּם. ולא אבה יִשׂשׂכר־בּאֶר גם להבּיט אֶל פּניו ואָמַר, כי אֵין הוּא אוֹפה לחם ואֵין הוא משלם חוֹבוֹת על קמח.

– אבל הלא חוֹבוֹתיה של אִשתּךְ הם, ואַתָּה בּעלָה.

– אִם בּעלָה אני אוֹ לא בּעלָה – זה בּיזנס פּרטי שלי.

אַנשי מוּראוואנקה הניעוּ עליו בּידם והרפּוּ ממנו.

כּעבוֹר ימים, יצא יִשׂשׂכר־בּאֶר לָעיר לבקש לו משלח־יד. לשעבר, קוֹדם שנסע לאמריקה, סחַר כּאן בּעֵצים. ואוּלָם סוֹחרי העֵצים, בהם גם שוּתּפיו הקוֹדמים, כּיוָן שנודע לָהם מפּיו, כּי כּסף מזוּמן אֵין לו, השתּמטוּ מפּניו אַחַד אֶחָד. יִשׂשׂכר־בּאֶר חָזר לביתוֹ נרגָז מאוֹד, פּסע בּחדר פּסיעוֹת גסוֹת וטען לעצמוֹ: – גנטלמאָנים מוּראוואנקאִיים! אַנשי ביזנס! חַיות ירוקות!.. אַחַר־כּךְ פּרש לקיטוֹן האָפל מאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים, התכּנס לתוֹךְ המיטה וישן שם כּל אוֹתוֹ היוֹם. מאָז היה יוֹשב כּל הימים בּבּיִת, מַבּיט בּחַלוֹן וּמַחריש וּמעשן סיגָריוֹת בּזוֹ אַחַר זוֹ. בּינתיִים הגיע החוֹרף, בּחוּץ גָבר הקוֹר, ויִשׂשׂכר־בּאֶר עדיִין התהלךְ בּמַלבּוּשיו האמריקאִיים הקלים וּבמעיל־הגשם המַבהיק עם הבּרדס המחוּדד אשר לראשוֹ. אַנשי העיירה מצאוּ לָהם עניין נאֶה להתגדר בּוֹ והתלוֹצצוּ בּכל פּה על המוּקיוֹן האַמריקאִי ועל לבוּשוֹ הקיצי המשוּנה, שהוּא מטיֵיל בּוֹ להנאָתוֹ בּסוּפוֹת שלג. וּפעם אַחַת לא יכלה עוֹד אֶסתּר בּתּוֹ לָשׂאת כּל זאת, היא היתה הנפש האַחַת בּבּיִת, שיִשׂשׂכר־בּאֶר לא דחה אוֹתה מעל פּניו, ואפילוּ רחש לָה חיבּה כּמוּסה. והנה קרבה בּחשאי אֶל החַלוֹן וּצרוֹר בּגָדים בּידיה ואָמרה אֶל אָביה בּבוֹשת־פּנים: – אַבּא, הוֹצאתי לךָ מתּוֹךְ האָרוֹן אָת הקפּוֹטה השבּתּית שלָךְ, ששכחתּ כּאן לפנים… קפּוֹטה חדשה כּמעט…

יִשׂשׂכר־בּאֶר הציץ על בּתּו בּתמיהה:

– לָמה לי קפּוֹטה שבּתּית לפתע פּתאום? – סתם כּךְ… ללבּוֹש…

– מה החדשה הזאת?

– והלא הכּל… הכּל אוֹמרים, שלא נאֶה להתהלךְ כּאן במלבּוּשים אֵלוּ בּחוֹרף. לא לכבוֹד זה לָךְ… בּעֵיניה של הבּת התנוֹצצוּ דמעוֹת.

יִשׂשׂכר־בּאָר נתמַלא חימה. קם, חָטף מידיה אֶת צרוֹר הבּגָדים והשליךְ אוֹתם מעם פּניו.

– מי הם האוֹמרים? החַיוֹת הירוּקוֹת? חוֹבשי־הסַפסלים מאחוֹרי התּנוּר בּבית־המדרש? ואַתְּ, עֶגלָה פּוֹתה, שוֹמַעת דבריהם ומתפעֶלת? אִם כּן, הלא בּאמת עֶגלָה פּוֹתה אָתּ!…

הוּא הצית גפרוּר בּחמת־רוּחוֹ, עישן סיגָרייה והתחיל פוֹסע בּחדר אַחַת כּאן ואַחַת כּאן.

–חַה־חַה, אֵין אִיש אשר יֵצחַק! חליפתי האַמריקאִית שקניתי במיטב החנוּיוֹת בּקאַנאָל סטריט, לא נשׂאָה חן וָחסד בּעֵיני הספּוֹרטים בּמוּראוואנקה! קפוֹטה אֶלבּש לָהם, עם יארמוּלקה, עם טלית־קטן!… שמעי אֵיפוֹא, שטיה שכּמוֹתךְ! – פּנה אל בּתּו בּנעימה רכּה יוֹתר. – אִם יַנסוּ עוֹד פּעם לקנתּרךְ בּדברים, תאֹמרי לָהם, כִּי אַבּא שלָךְ עבר אֵת כּל אַמריקה לאָרכּה וּלרחבּה, מניוּ־יוֹרק ועד שיקאגוֹ, והוּא יוֹדע בּעצמוֹ, מהי מידתוֹ של גנטלמאֶן! כּךְ, בּדברים אֵלה, תּאֹמרי לָהם… אני כּאן הגנטלמאֶן היחידי בּמוּראוואנקה, ולא מפּי ירוּקים שכּמוֹתם אֶהיֶה חָי!… רשאִית אַתּ לסַפּר לָהם, כי הפרזידנט תּיאוֹדוֹר רוּזוולט בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ אֵינוֹ מתבּיֵיש ללבּוֹש בּגָדים כּאֶלה, ואֶת הגוֹברנר של מדינַת אוֹהאיוֹ ראִיתי בְּעֵינֵי לפני שתּי שנים בּיוֹם סַגריר לָבוּש מעיל־גשם… כּךְ תּסַפּרי לָהם, אוֹ מוּטב שלא תּסַפּרי לָהם כּלוּם, רק ירוֹק תּירקי בּפניהם ־ ודי!…

ויִשׂשׂכר־בּאֶר פּרש לקרן־זוית, כּפף ראשוֹ וירק בּכל פּה מעצמת רגשוֹתיו.

רגָעים מספּר עמד מתּוֹךְ הירהוּרים, כּמי שנתקררה דעתּוֹ קימעה, עישן אֶת הסיגָרייה וסילסל בּשפמוֹ. מתּוֹךְ עמידה זוֹ רחש לבּוֹ פּתאוֹם דבר טוֹב. גָחַן אֶל תּחת הסַפסל, משךְ והוֹציא משם את מזוַדתּוֹ עם בּגדי־הלָבן שלוֹ, שהוּא שוֹמר אוֹתם שמירה מיוּחדת, אֵינוֹ מניחַ לָהם להתערב עם אֵלו של שאָר בּני־הבּית. העמיד אֶת המזוָדה על הסַפסל וּפתח אוֹתה בּזהירוּת, כּשם שפּוֹתחים כּלי־חמדה.

–המלבּוּשים האַמריקאִיים שלי לא לפי טעמם הם… כּאן יֵש לָהם נאִים מאֵלה… לָמה לי להרחיק. עֵדוּתי? הרי בּגדי־לָבן לפנַיִךְ. ראִי כּוּתּנוֹת, ראִי תּחתּוֹנים! המבינה אַתּ בּטיבם של בּגדי־לָבן אֵלוּ?… אַדרבּה, מַששי לשם חידוּש כּוּתּוֹנת זו. הלא כּמוֹה כּמשי! אָריג רךְ כּחמאָה, דק מן הדק, וחָזק כּבּרזל!… נוּ, מַה תּאֹמרי?

הבּת מתכּוונת להפיס דעתּוֹ של אָביה וממַששת בּזהירוּת אֶת האָריג של הכּוּתּנוֹת האַמריקאִיוֹת. – אָמנם כּן, – מַשמיעה היא הסכּמתה, – כּוּתּנוֹת טוֹבוֹת! – טוֹבוֹת? – שוֹאֵל יִשׂשׂכר־בּאֶר בּתרעוֹמת, כּאֵינוֹ מסתּפּק בּשבח מוּעט זה. – וכי גם כּאן יִמכּרוּ לָךְ כּוּתּנוֹת טוֹבוֹת כּאֵלה? קחי וּמַששי בּאֶצבּעוֹתיִךְ מַשש היטב, והרגישי, מה אַתּ ממַששת!… ועתּה, מאַחַר שמבינה אַת בּטיב סחוֹרה שכּזו, אִמרי לי אֵיפוֹא, כּמה, דרךְ משל, היִית משלמת כּאן, אֶצלכם בּמוּראוואנקה, בּמחיר כּוּתּוֹנת כּזאת? הבּת מגחכת במבוּכה, עוֹמדת שוּב למַשש אֶת הכּוּתּוֹנת וחוֹשבת רגע, כּנמלכת בּדעתּה, בּכמה תּעריךְ אֶת מחירה, כּדי לגרוֹם נַחַת־רוּחַ לאָביה? – כּלוּם יוֹדעת אני? בּמחיר כּוּתּוֹנת כּזאת היוּ משלמים כּאן בּמוראוואנקה אֶפשר חמשה קרבּוֹנים?

– ואני שילמתּי – יוֹדעת אַתּ, כּמה? שבעים וחמשה סנטים. שבעים וחָמש קוּפיקוּת אמריקאִיוֹת בּמחיר כּוּתּוֹנת של משי כּמעט!

הבּת מנַענַעת ראשה, כּמשתּאָה למציאָה כּזאת, וּפניו הקודרים של יִשׂשׂכר־בּאֶר קוֹרנים רגע בנוֹגה עֶליוֹן. גוֹחן הוּא אֶל המזוָדה, מקפּל ברגש של רוֹךְ מיוּחָד אֶת הכּוּתּנוֹת, שנַעשׁוּ לוֹ עתּה חביבוֹת ויקרוֹת משהיו, וּמדבּר כּאִילו לעצמוֹ בּהשפלת הקוֹל, מתּוֹךְ שטף של געגוּעים עמוּקים:

– אוֹי, האָרץ ההיא! אוֹי, החַיִים ההם!… והאנשים? אנשים אחרים לגמרי! הם אחרים, ולבוּשם אַחר, והפוֹליטיקה שלָהם אַחרת, פוֹליטיקה של חוֹפש, אִיש הישר בעֵיניו יעשׂה… החַיוֹת הירוּקוֹת שבּכאן, השקוּעוֹת עד צוָאר בּתוֹךְ הבּיצה השוֹממה, גם אִם אֶלף שנים יִחיוּ, לא ירגישוּ ולא יבינוּ זאת!…

מן המיטבּח הסמוּךְ, בּמקוֹם שאִשתּוֹ עסוּקה שם באפיית הלחם, נשמע הפּעם קוֹלָה של זוֹ, כּשהיא רוֹגזת ורוֹתחת כּוּלָה. האִשה הקטנה והצנוּמה ניצבת שם אֶל התּנוּר הבּוֹעֵר בּפנים נלהבים, גוֹרפת בּיעֶה את הגחָלים הלוֹחשוֹת בּמהירוּת משוּנה כּאִילוּ פּלוני עוֹמד מאַחריה ודוֹפקה וּמזרזה לכךְ, נוֹשמת בּכבדוּת, שוֹאֶפת רוּחַ וּמדבּרת לעצמה דרךְ האַף דברים מקוּטעים, מתּוֹךְ הפסקוֹת קצרוֹת, לקצב תנוּעוֹת היעֶה:

– ראֵה־נא גם ראֵה… הוֹציא לראוָה אֶת טוּבוֹ… אֶת החמדה הגנוּזה שלֹו… קטיפה וּמשי, חמאָה וברזל… הרבּה יֶש לוֹ להראוֹת, בּרוּך השם… סמַרטוּטים אחָדים… כּוּתּוֹנת עם סדק… עֶשׂר שנים התגלגל בּארץ הברוּכה… נעלם מן העיִן האוֹצר היקר… לא ראוּ ולא שמעוּ… מכתּב שלח פּעם בּשמיטה… שלוֹש מלים ספוּרוֹת… חָליתי מייחל… לבסוֹף זכיתי לנַחַת… נמצאָה האבדה, בּרוּךְ השם… בּא… פּריץ עם מזוָדה… הביא… כּוּתּנוֹת עם תּחתּוֹנים… לוֹ לעצמוֹ… מַה לוֹ אִשה, מַה לוֹ ילָדים ?… האִשה אֵינה חוֹלָה מלעבוֹד… והיא, הבּתוּלָה הפּתיה… נהנית מאַבּא שלָה… משתּעשעת בּטבּעת… מתפּעלת מן הכּוּתּנוֹת… לאִמא אֵינה חוֹששת… תּיצלה בּאֵש התּנּור… וכי קלה זו בּעֵיניכם?… פיליפּיקה של חוֹפש, אִיש הישר בּעֵיניו יעשׂה!…

מששמע יִשׂשׂכר־בּאֶר דיבּוּרים אֵלה, נשתּתּק וחָזר וישב אל החַלוֹן. ושוּב הבּיט החוּצה בּפנים קוֹדרים ועישן סיגריוֹת בּזוֹ אַחַר זו.

 

ג

הגיעוּ ימי־החוֹרף הכּהים והקצרים ולילוֹת־החוֹרף הארוּכּים, ויִשׂשׂכר־בּאֶר ראה אֶת עצמוֹ בּמצוּקה, שאֵין ממנה מוֹצא. בּחוּץ צינה עזה חוֹדרת לבשׂר ונפש, בּתים קטנים שקוּעים עד החַלוֹנוֹת בּשלג, יהוּדים מסוּרבּלים, בּכוֹבעֵי־חוֹרף מוּקרחים וּבמַגָפי־לבד מרוּפּשים, נחפּזים אִיש לדרכּו זעוּפים ואחוּזי־קרה, עוֹמדים ורוֹקדים בּרגליהם על מקוֹם אֶחָד, טוֹפחים בּזרוֹעוֹתיהם זוֹ על־גבּי זוֹ, מחַכּכים אֶת אָזניהם האדוּמוֹת, ונחפּזים שוּב לָרוּץ אָל אשר תּשׂאֵם הרוּחַ הסוֹעה בּשלג. וּבבּיִת יגוֹן קוֹדר ממוּשךְ, ללא ניחוּמים, ללא קרן־תּקוָה. נשים מעוּטפות בּמטפּחוֹת כּבדוֹת, בּחטמים אדוּמים, נדחָקוֹת בּמיטבּח, קוֹנוֹת לחם, עוֹמדוֹת על המקח, נשבּעוֹת שבוּעוֹת נמרצוֹת, טוֹענוֹת אוֹתה הטענה מתּמוֹל ומשילשוֹם, כּי הלחם אֵינוֹ אָפוּי כּל־צרכּוֹ וריחוֹ מעוּפּש. הבּית, בּכל פּינה שאַתּה פונה, מלא שקי קמח מחוֹררים, מטוּלָאִים, הרצפּה חלקלקה מטיט־חוּצוֹת וּמשלג נמס, החַלוֹנוֹת מַחשיכים בּכפוֹר עבה. ועל כּוּלָם – אִשתּוֹ, האוֹפה אֶת הלחם, זוֹ שאֵינה פוֹרפת אֶת חוּלצתה אַף בּימי־החוֹרף. האִשה הקטנה והאוּמלָלָה, עם יגיעה ועמלה, עם עבוֹדתה הקשה המפרכת אֶת גופה, עם דיבוּרה המחוּטם והמקוּטע מרוֹב עייפוּת וּמקוֹצר־רוּחַ, נמאסה עליו עד לזוָעה, עד לחירוּק שינַיִים. וכךְ היה יוֹשב כּל היוֹם אֶל החַלוֹן בּחיבּוּק־ידיִים, לא עשׂה שוּם מלָאכה, לא יצא לשוּם מקוֹם, אָכל בּחרפּה אֶת לחם אִשתּוֹ, שמע אֶת תּוֹכחתּה וּמוּסרה, את טענוֹתיה לפני אלוֹהים, והחריש כּאִילם, ועישן סיגָריוֹת בּזוֹ אַחַר זוֹ. פּעמים היה קם בּבּוֹקר ממשכּבוֹ בּרוּחַ עכוּרה וּבלב רגז, חוֹזר בּבּיִת כּצל, ירוּד ומיוּתּר, מתמַרמר על עצמוֹ ועל אחרים, וּלבסוֹף שוֹפךְ אֶת חמתוֹ עַל אִשתּוֹ ועל בּנוֹ, ההוֹלךְ בּטל כּמוֹהוּ. בּארוּחָה התּפלה, שאִשתּוֹ היתה מַגישה לוֹ אֶל השוּלחָן בּזעף וּבלא דברים, כּדרכּה יוֹם יוֹם, לא היה נוֹגע, והרעב הציק לוֹ, הוֹסיף רוֹגז על רוֹגזו.

– אבל מי מבקש ממךְ, כי תאֹפי לי כּאן לחם? מי דוֹרש ממךְ, כּי תּפרנסי אוֹתנוּ? נוֹתנת־לחמי היא, זנה וּמפרנסת לי! השוֹמֵעת אַתְּ מַה שמדבּרים אֵלָיִךְ? אֵיני רוֹצה, כּי תאֹפי בּביתי לחם! אֵיני רוֹצה, כּי תּעבדי פּה אֶצלי! אַחַת דיבּרתּי ־ אֵיני רוֹצה! די! הרפּי ממני, ואֶקח ממךְ אֶת הילָדים ואֶסַע עמהם – וקץ לדבר!…

כּךְ הוּא מתהלךְ בּבּית וטוֹעֵן, צוֹעֵק כּמעט. ואוּלָם מַרגיש הוּא, כּי טענוֹתיו אֵינן אֶלָא טענוֹת־שוא, שאֵין אִיש נבהל מהן. והרי הוּא משתּתּק, פּוֹרש בּחשאי, שפל ומדוּכדךְ, לאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים, עוֹלה על משכּבוֹ בּלבוּשוֹ וישן שם כּל היוֹם.

אַחַר־כּךְ, כּשהוּא ניעוֹר משינה כּפוּיה זוֹ וּמסבךְ חלוֹמוֹת קשים, הוּא רוֹאֶה, שכּבר הגיע לילה וּבבּיִת עשינה העששית הקטנה עם הזכוּכית המפוּייחת. אֶל השוּלחָן יוֹשבוֹת אִשתּוֹ וּבתּוֹ, מַטליאוֹת בּגָדים קרוּעים, מתקנוֹת גרבּיִים אוֹ מוֹרטוֹת נוֹצוֹת. שתּיהן עוֹשוֹת מלאכתּן בּשתיקה. אִשתוֹ נראֵית עכשיו, בשעת הלילה, כּאִילו שקטה מזעפּה. על פּניה הצוֹמקים והנַענים שרוּיה מעֵין הבּעה רכּה של כּניעה תּחת גוֹרלה, כּמי שעיפה נַפשוֹ בּמלחמת היוֹם והניח נשקוֹ לעֵת עֶרב. מן המיטבּח נוּדף ריחַ בּצק מַחמיץ. בּבּיִת דוּמייה רבּה ואוֹר וחוֹשךְ משמשים בּעירבּוּביה. בּתוֹךְ דוּמייה זוֹ, מתּחת לתּקרה המפוּחמת, מתגלית דמוּתוֹ הגדוֹלָה, המשתּוֹחַחַת, של יִשׂשׂכר־בּאֶר, עם פּניו הזוֹעפים ועם שׂער ראשוֹ וּזקנוֹ הפּרוּע מן השינה, כּרוּחַ מעוֹלָם־התּוֹהוּ. יוֹשב הוּא על הסַפסל עיֵיף וּמכוּסה זיעה אַחרי השינה הקשה, מַבּיט לפניו עגוּם וּמהוּרהר אֶל נקוּדה אָחָת. – אֶסתּר, אֶפשר יֶש כּוֹס תּה בּבּיִת? – שוֹאֵל הוּא אֶת בּתּוֹ בּקול צרוּד. – אִמא, יֶש תּה? ־ מוֹסרת הבּת אֶת שאֵלָתוֹ להאֵם.

האֵם עוֹנה בּקצת רוֹגז, שמתּוֹכוֹ נשמַעת נעימה חבוּיה של פיוּס:

– תּה פּתאוֹם! מאַיִן יְהיֶה תּה! שכחתּי לשפּוֹת אֶת הקוּמקוּם בּתנוּר.

יִשׂשׂכר־בּאֶר מבקש להשיב אֶת אִשתּוֹ דבר, אֶלָא כּשהוּא נוֹתן בּה עֵיניו ורוֹאֶה אֶת העצבוּת החרישית בּפניה, הוּא כוֹבש כּעסוֹ וּמַחריש. ושוּב דוּמייה ארוּכּה. יִשׂשׂכר־בּאֶר יוֹשב וּמהרהר, מחַכּךְ את מצחוֹ, מתגָרד בּמַפרקתּוֹ. עוֹד הלילה גָדוֹל, ואֵין שוּם עניין לענוֹת בּוֹ, להחיות בּוֹ את נַפשוֹ השוֹממה. אֵין לוֹ תּקנה אֶלָא לעלוֹת שוּב על משכּבו לישוֹן! מתּוֹךְ אנחה כּבוּשה הוּא קם וגוֹחן אֶל תּחת הסַפסל, מפשפּש שם במזוַדתּוֹ, מוֹציא מתּוֹכה אֶחַד מספרי הרוֹמַאנים בּלָשוֹן יהוּדית שהביא אִתּוֹ מאַמריקה, מַרכּיב משקפיִים לאַפּוֹ ויוֹשב אֶל קצה השוּלחָן לקרוֹא, קוֹרא וּמוֹליךְ אֶת אֶצבּעוֹ על־פּני השוּרות. הרוֹמַאן הוא דווקא מאוֹתם הרוֹמַאנים, המוֹשכים לבּוֹ של אָדם, ורק זוֹ רעה חוֹלָה, שיִשׂשׂכר־בּאֶר כּבר קרא אוֹתוֹ כּמה וכמה פּעמים, והוּא מַכּיר אֵת כּל הגיבּוֹרים הפּועלים בּוֹ ויוֹדע מראש, מַה יסוּפּר עליהם וּמה המַעשׂים המוּפלָאִים אשר יֵיעשו בּהם. לאַחַר שקרא שנַיִים שלוֹשה עמוּדים, הוּא מרגיש עייפוּת במוֹחוֹ, דעתּוֹ חוֹלשת, אוֹתיוֹת הספר מיטשטשוֹת לנגד עֶיניו והשוּרוֹת מתערבּבוֹת זוֹ בּזוֹ. והריהוּ חוֹזר וגוֹנז אֶת הספר במזוָדה, מתייצב בּתוֹךְ הבית, מתמוֹדד מלוֹא קוֹמתוֹ בּידיִים נשוּאוֹת אֶל התּקרה הנמוּכה, פּוֹעֵר פּיו וּמפהק עד לידי דמעוֹת. אַחַר־כּךְ הוּא מַתחיל להתהלךְ לכאן וּלכאן. בּדרךְ הילוּכוֹ הוּא סר אֶל המיטבּח, עוֹמד שם ליד החַלוֹן היחידי, שלא העלָה כּפוֹר מפּני החוֹם השוֹפע מפּי התּנוּר המוּסק, וּמַבִּיט אֶל תּוֹךְ אפילת הלָילָה. מרחוֹק, בּאַחַת החצרוֹת, נראֵית עֶגלת־חוֹרף טעוּנַת מַשׂא, מוּאֶרת בּאבוּקת־נפט גדוֹלה. האבוּקה משתּלהבת בּאֵש ועשן, רוֹטטת בּחשיכה, מטילה על סביבוֹתיה אוֹרוֹת וּצלָלים, מאִירה לרגע פּעם פּנים וּפעם כּתף של דמוּיוֹת כּהוֹת אחָדוֹת, המטפּלות בּעגָלָה. והנה פּנתה העגָלָה ממקוֹמה, האבוּקה זזה ורוֹעֶדת, זוֹרקת אוֹר בּהיר על־פּני הרחוֹב, על הגנים המוּשלָגים אשר מסביב, מגלה שטח נרחָב אֶל מרחַקי העוֹלָם. העגלָה מַפליגה והוֹלכת, האבוקה מתעלמת מן העין, והרחוב שוקע שוב בחשכת הלילָה. לבּוֹ של יִשׂשׂכר־בּאֶר מתעטף בּקרבּוֹ מתּוֹךְ נהייה חריפה. ניצב הוּא רגָעים מספּר וּדמעוֹת בעֵיניו, כּוּלוֹ מרחף בּעוֹלָם אַחר. וּבשוּבוֹ אֶל החדר, הוּא יוֹשב אֶל השולחן ממוּל אִשתּוֹ וּבתּוֹ וּפוֹתח במין שׂיחָה חרישית, כּמדבּר אֶל עצמוֹ:

– אֶת הקוּמקוּם, היא אוֹמרת, שכחה לשפּוֹת בתנור… אָח־אָח, הגעתּי לעֵת כּזאת, שצריךְ אני לייחל לקוּמקוּם הקדוֹש! עֶשר שנים חיִיתִי בּלא קוּמקוּם וּבלא תּנוּר, ואפילוּ אֶת שמם שכחתּי. שם, כּשאַתּה רוֹצה לשתּוֹת תּה, אוֹ קהוָה, או בּירה, אוֹ אפילו כּשאַתּה מתאַוה לגלידה, אֵין אַתּה זקוּק לקוּמקוּם ואֵין אַתּה צריךְ לצפּוֹת לחַסדי אחרים. יוֹצא אַתּה מן הבּיִת, יוֹרד במדריגוֹת מן הקוֹמה הששית, וּבכל קרן רחוֹב אַתּה מוֹצא לפניךָ בּית־מַרזחַ, אוֹ מסעדה, אוֹ סתם חדר־אוֹכל לסעוּדת־צהרים. נכנס אַתּה לשם – היכל מַמש, ערוּךְ וּמקוּשט בשוּלחָנוֹת קטנים נאִים, נקיִים, מַבהיקים מלוֹבן, תּאוָה לָעֵינַיִים. יוֹשב אַתָּה כּגנטלמאָן עם שאָר כּל המסוּבּים, דוֹפק בּידךָ על השוּלחָן: “שמַע, המלצר!” – וּמיד בּא אֵליךָ בּן־אָדם הגוּן, בּעל קומה וּבעל צוּרה, בריא וחָלָק, בּפנים מגוּלָחים למשעי, ואפילוּ בּלא שׂפם, ולָבוּש הוּא בּגד שחוֹר קצר, כּמין חזייה נאָה, עם צוָארוֹן לָבן כּשלג, והוּא מַגיש לךָ ממיטב המַאכלים והמַשקאוֹת, עם כּל מיני עוּגוֹת טוֹבוֹת לקינוּחַ סעוּדה. ואַתּה יוֹשב וסוֹעֵד להנאָתךְ בּתוֹךְ שאָר הגנטלמאֶנים, כמוֹךָ כּמוֹהם, אֵין שם קטן וגָדוֹל, לא ניכּר עשיר לפני עני, הכּל יחסנים שוים, והמלצר אֵינוֹ זז משַמשךָ. קוֹפץ הוּא וּבא אֵליךָ מדי פּעם בּפעם ושוֹאֵל בּרוֹב נימוּס: מַה שאֵלָתךָ עוֹד, סיֶר? – וּמַה לָשוֹן הם מדבּרים שם, האוּמנם אַנגלית?! – שוֹאֶלת הבּת מתּוֹךְ עניין רב.

– דבּר ידבּרוּ שם אַנגלית, כּמוּבן, – מַסבִיר יִשׂשׂכר־בּאֶר בּנפש חפצה, שׂמח על אשר מצא בבתּוֹ אָזנַיִים קשוּבוֹת להבּעת געגוּעיו, – ואוּלָם קל מאוֹד להבינם, משוּם שאנגלית ויהוּדית דוֹמוֹת כּמעט זוֹ לזוֹ. אֶלָא שהדיבּוּר האַנגלי רךְ ועדין יוֹתר. למשל: כּשאַתּה רוֹצה לאמוֹר “גיבּ מיר”, אתּה אוֹמר “גיוו מי”, בּמקוֹם “תּה” אתּה אוֹמר “תּי”, וכל כּיוֹצא בּזה. אבל לא הלָשוֹן כּאן עיקר, אֶלָא נימוּסי המקוֹם, הסדרים הנאִים, הנקיוֹן, השוּלחָנוֹת הלבנים, צלחוֹת־החַרסינה וכפּוֹת־הכסף, מלבד המַאכלים והמַשקאוֹת…

– ואַף־על־פּי־כן סבוּרה אני, כּי לכל הדברים הטוֹבים האֵלה צריךְ אָדם כּסף. חינם לא יִתּנוּ לךָ גם שם! – מעירה אִשתּוֹ בּגיחוּךְ אֶפּיקוֹרסי קל, שאֵינוֹ סר מפּניה הצוֹמקים כּל העֵת. יִשׂשׂכר־בּאֵר נוֹתן בּאִשתּוֹ עֵינַיִים זוֹעמוֹת וּמתפּרץ בּחימה שפוּכה:

– בּהמה!… היא בּאָה תּמיד בּשלָה! מי מדבּר הפּעם בּכסף? וכי מדבּרים כּאן בּכסף מדבּרים כּאן? הלא סחים כּאן בּכל הפּוֹליטיקה כּוּלָה, כּיצד בּני־אָדם חַיִים שם בּרחבוּת וּבחוֹפש, לא כּמוֹכם פּה, בּתוֹךְ הבּיצה המעוּפּשת!… שם אֵין יוֹדעים אפילו, בּיצה מהי. הרחוֹבוֹת כּוּלָם מרוּצפים אַספאלט, מין חוֹמר יקר, קשה כּאֶבן וְחַלָק כּראִי, ואַתּה יכוֹל לטיֵיל בּהם כּכל אַוַת נַפשךָ, כּמוֹ בּביתךָ. אֶלָא שאֵין אַתּה צריךְ גם לטיֵיל – שם נוֹסעים. הקרוֹניוֹת רצוֹת על־פּני כּל העיר, לאָרכּה וּלרחבּה, מלמַעלה וּמלמַטה, כּלוֹמַר, ממַעל לבּתּים וּבמַעמַקי האדמה. רכּבוֹת ארוּכּוּת, מלאוֹת המוֹני אָדם לאלָפים ולרבבוֹת, עפוֹת בּמהירוּת נוֹראָה מתּחת לאָרץ אֶל כּל קצוֹת העיר – וזה נקרא “סוֹבּוויי”. יוֹרד אַתּה לסוֹבּוויי, משלם ניקל, כּלוֹמַר, מַטבּע של חמשה סנטים, לא פּחות ולא יוֹתר, והרכּבת מוֹליכה אוֹתךָ בּכל העיר כּוּלָה, מן הקצה ועד הקצה. מתפּרקד אַתּה להנאָתךְ, כּפריץ, על סּפה ארוּכה ורכּה, רפוּדה מין קש טוֹב וחָזק, נח מעמַל היוֹם, והרכּבת רצה כחץ מקשת, עד שאֵין אַתּה יכוֹל לתפּוס כּל זאת בּעֵיניךָ. אַחַר־כּךְ, כּשאַתּה מּגיע אֶל המקוֹם ויוֹצא לאַויר העוֹלָם, אַתָּה רוֹאֶה לנגדךָ רחוֹבוֹת מרוּוָחים עם שׂדרוֹת עֵצים ירוּקים, וּמשני העברים אַרמוֹנוֹת בּנוּיִים לתפאָרה, מֵרהיבי־עיִן וּמשיבי־נפש…

כּאן, כּשיִשׂשׂכר־בּאֶר מַגיע לידי התלהבוּת עֶליונה, מַתחילה הפּתילָה של העששית המפוּייחת להבהב, הלהבה שוֹקעת ודוֹעֶכת, ועל השוּלחָן מתרבּה החוֹשךְ על האוֹר. הבּת יוֹצאת אֶל המיטבּח, מפשפּשת שם בּפינה אפילה ומבשׂרת, כִּי אֵין נפט בּפּח. השעה שעת־לילה מאוּחרת, וכל החנוּיוֹת בּרחוֹב כּבר נסגרוּ. אֵין בּרירה אֵיפוא, צריךְ לעלוֹת שוּב על המיטה. רעיוֹן זה מַרגיז אֶת יִשׂשׂכר־בּאֶר כּל־כּךְ, שהוּא מוּכן לצעוֹק בּקוֹל, לרקוֹע בּרגלָיו. ואַף־על־פּי־כן הוּא כּוֹבש אֶת יִצרוֹ ועוֹלה בּחשאי על משכּבוֹ. האַויר בּקיטוֹן האָפל, המשמש חדר־מיטוֹת לוֹ וּלאִשתּוֹ, דחוּס וכבד, ואַף המַחשבוֹת בּמוֹחוֹ של יִשׂשׂכר־בּאֶר דחוּסוֹת וּכבדוֹת. שעה קלה הוּא מוּטל על משכּבו בּדוּמייה, ללא תּנוּעה. אַחַר־כּךְ הוּא חוֹזר לשׂיחָתוֹ הקוֹדמת:

– אָח־אָח, נפט… מי יודע שם, מַה זה נפט? מי האִיש אשר יאֹבה ללכלךְ את ידיו בּפיגוּל כּזה? שם, כּשאַתּה רוֹצה להעלוֹת אוֹר בּבּיִת, עוֹמדת חברת הגאֶז לשמשךָ. החברה דואֶגת לךָ וּמסַפּקת לביתךָ אוֹר כּכל אַוַת־נַפשךָ. כּלוּם אַתּה צריךְ אֶלָא להצית גפרוּר ולָגעת בּצינֹור – ואוֹר בּהיר, כּאוֹר היוֹם, מאִיר אֵת כּל הפּינוֹת. ואֵין אַתּה צריךְ כּלָל להיוֹת עשיר לכךְ – אפילוּ העני שבּעניִים יֶש לוֹ גאֶז בּבּיִת. כּמוֹהוּ כּמיליוֹנר. שם הכּל שוים: המיליוֹנר, הפּוֹעֵל, הרוֹכל, הכּוּשי… אפילוּ הפּרזידנט בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ אֵינוֹ עוֹמד למַעלָה משאָר כּל האָדם. אֵין הוּא יחסן יוֹתר ממני. היוֹם אַתָּה פּרזידנט, וּמחר אֶהיֶה אני פּרזידנט. הכּל תּלוּי בּרצוֹן העם, הבּוֹחר לוֹ אֶת מוֹשלָיו. והעם חָפשי שם, אֵינוֹ ירא מפּני אִיש, חַי בּהרחָבה בּאוֹרה וּבשׂמחָה, קוֹרא עיתּוֹנים, הוֹלךְ לתיאַטרוֹן. וּבקיִץ, כּשיֵחַם לךָ מאוֹד, יכוֹל אַתּה לנסוֹע אַחרי עמַל היוֹם אֶל הים, לרחוֹץ אֶת בּשֹרךָ בּמַיִם צוֹננים וּטהוֹרים, לשאוֹף אַויר צח בּכל פה…

יִשׂשׂכר־בּאֶר מַפסיק דיבּורוֹ. מרוֹב רגשוֹתיו קצרה נשימתוֹ. רגע הוּא שוֹכב בּדוּמייה, בּלב נוֹהה וכלה, מַאזין וּמַקשיב – אִשתּוֹ כּבר נרדמה, נוֹשמת בּכבדוּת בּאַויר החַם והכּבד וּמנַחרת בּקוֹל.


המלצות קוראים
תגיות