שוֹאֵל אַתּה ליִיחוסי, אִם ירוֹק אני? כּן, ירוֹק, בּרוּךְ השם. עדיִין לא יצא חוֹדש מיוֹם שירדתּי מעל האנייה, וּפנַי כבר הוֹריקוּ והצהיבוּ בּאמריקה שלָכם. לעֵת־עתּה אֵין לי עדיִין שום עֵסק לעסוק בוֹ, פּרנסה אֵינה, והרי אני מטיֵיל כּאן, בּגן הזה, בּתוֹךְ שאָר יהוּדים בּטלים כּמוֹני, וצוֹפה נפלָאוֹת של קוֹלוּמבוּס. רוֹצה אַתּה לשוחחַ עמי קצת? מהיכא תּיתי, אַדרבּה ואַדרבּה!

הבה נשב כּאן על סַפסל. אָח־אָח־אָח, עיפה נפשי. נַא־נַא, אמריקה! נינוה, נינוה מַמש. כּרךְ נוֹרא! השוֹמע אַתָּה, כּשראִיתי בּפּעם הראשונה אמריקה זוֹ מרחוֹק, בּעוֹדני על האנייה, חָשכוּ עֵינַי. הלא תּצחַק לי – כּסבוּר היִיתי, שׂריפה פּרצה חָלילה בּעיר. וכי קל בעֵיניךָ עשן כּזה? שאוֹן ורעש ותימרוֹת עשן! כּלוּם חָסר היִיתי למַזלי הטוֹב אֶלָא להיכּנס לאמריקה בּשעה שזוֹ עוֹלָה בּאֵש! בּעל־נסיון אני, בּרוך השם, מלוּמד כּל־כּךְ בּפוּרענוּת זוֹ של אֵש, שלכל חשש קל שבּקלים, לכל ריחַ של עשן, נדמה לי – שׂריפה היא זאת! להוֹדיעךָ, שבּא אני מן העיר השׂרּופה ליכוֹגרוּדוֹק. אני עצמי, כּפי שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי, מגוֹלי ליכוֹגרוּדוֹק אני, נשׂרף מן הנשׂרפים שלָה. הלא שמֹעתּ מסתּמא את שמע ליכוֹגרוּדוֹק, שעלתה בּקיִץ הזה, לא על שוּם קהילה מיִשׂראל, כּליל על המוֹקד? חָרבה עיר יהוּדית, היתה לתל אֵפר. יהוּדים נאִים, בּעלי־בּתים חשוּבים, סוֹחרים ולוֹמדים, יצאוּ נקיים מנכסיהם ונתפּזרוּ בּכל הערים והעיירוֹת, הקרוֹבוֹת והרחוֹקוֹת, לפשוֹט יד, אולי יִראֶה אלוֹהים בענים וירחמם. הרב שלָנו שיִחיֶה עם הרוֹקחַ, להבדיל, כּתבוּ את דבר האָסוֹן בּלָשוֹן יפה מאוֹד על־גבּי מכתּבי־העתּים, מבינים נהנוּ מן הכּתיבה ולָקקו אצבּעוֹתיהם. ואָמנם כּדאי היה לקרוֹא את דברי המשל והמליצה עם הפּסוּקים העמוּקים מתּוֹךְ התּנךְ, על דרךְ הפּשט ועל דרךְ הרמז: “אֵש יצאה מלפני השם וַתּאֹכל על המזבּח את העוֹלָה ואת החלָבים”…

מילא, לא זה העיקר. אני עצמי בּיישן אני מטבעי, כּכּתוּב: אִיש הירא ורךְ־הלבב. ירוּשה היא לי מאבוֹתי, עליהם השלוֹם. לא יכוֹלתּי להחליט בַּנפשי, כּי אָסיר לעֵת זקנה בּוּשה מעל פּנַי ואָנוּע בּנכר על פּתחי נדיבים בּכתב של רבּנים עם בּקשוֹת ותחנוּנים וּמַעשׂיוֹת. לכן צררתּי את הטלית והתּפילין וטילטלתּי עצמי לאמריקה. מתאַכסן אני לפי־שעה אֵצל גיסי, ירוּחָם שמוֹ, בּן־אָדם ישר, אַךְ פּשוּט, לא מתּלמידי־החכמים הגדוֹלים, ניצב הוּא לא־רחוֹק מכּאן על תּריסוֹ, קוֹרא בּגָרוֹן לנשים ולתּינוֹקוֹת, מוֹכר לָהם אגוֹזים וזרעוֹנים וּשאָר מיני לעיסה וּרקיקה ועוֹשׂה חַיִים, יֵש קוֹנה עוֹלָמוֹ כּאן בּשהי ופהי. ואַף־על־פּי־כן, לוּא ראִית אוֹתוֹ בּשבּת, כּשהוּא יוֹצא בּמגבּעת וּבנַעליים מצוּחצחוֹת, כּאִילו הוֹרתוֹ ולידתוֹ היו בּכךְ!

זוֹ אמריקה וזה שׂכרה!… ולא עֹוד, אֶלָא טבע יֶש בּוֹ, שהוּא אוֹהב להתלוֹצץ על כּל דבר, כּדרךְ האַמריקאִים שלָכם, שלבּם טוֹב עליהם וכל העוֹלָם “אוֹלראַיט” בּעֵיניהם. אוֹמר הוּא, כּלוֹמַר ירוּחָם שלי, שאִילוּ שמע אלוֹהים לעצתוֹ והעביר לכאן אֶת כל ליכוֹגרוּדוֹק כּוּלָה, לא היה מתחָרט כּלָל על הבּיזנס. ראשית חָכמה, הוּא אוֹמר, היִינו עוֹשים לָנוּ כּאן סוֹסַאיטי שלָנוּ, מין חברה כּזאת, עם מאֶמבּאֶרים, אֵלוּ חבירים, עם מסים, עם קרקע ועם שאָר כּל הדברים הטוֹבים, וּבוֹנים לָנוּ בּית־תּפילה שלָנוּ וקוֹראִים לוֹ שם בּאמריקה: “לכו נרננה אַנשי ליכוֹגרוּדוֹק”. שנית, היו כּל בּעלי־הבּתּים החשוּבים של ליכוֹגרוּדוֹק, הסוֹחרים עם הלוֹמדים, נהפּכים כּאן בּן־לילה לאוֹפּירייטוֹרים, אֵלוּ חַייטים, והיו יוֹשבים בּשאפּים על התּוֹרה ועל העבוֹדה ותוֹפרים מכנסַיִים. וּשלישית, הוּא אוֹמר, שוֹטה שכּמוֹתךָ, אִילוּ היה מקוֹמה של ליכוֹגרוּדוֹק לא שם אֶצלכם, בּליכוֹגרוּדוֹק, אֶלָא כּאן אֶצלנו, בּאמריקה, לא היתה עירכם בּאה מעוֹלָם לידי שׂריפה, ואַתּה, סנדר, – הדברים מכוּוָנים לי, – לא היִית צריךְ לָשׂאת לעֵת זקנה את עצמוֹתיךָ לאמריקה, שאֵינה כּלל לפי כּוֹחותֹיךָ, מפּני שאַתּה ירוֹק. כּאן בּאמריקה, הוּא אוֹמר, אֵין אָנוּ חוֹששים לשׂריפוֹת וּלכל כּיוֹצא בּדברים בּטלים אֵלוּ. בּעניין זה, הוּא אוֹמר, של כּיבּוי שׂריפה יכוֹלים אָנוּ לסמוֹךְ על קוֹלוֹמבּוּס – אֵין כּמוֹהוּ מוּמחה לכךְ! פּעם אַחַת, הוּא אוֹמר, היה כּאן מַעשׂה בּוֹ בּעצמוֹ. עוֹמד היה אֶל הקיר בּתפילת שמֹונה עֶשׂרה של מנחה. פּתאוֹם שמע קוֹל־זוָעוֹת של המיסיס, זוֹ בּעלת־ ביתוֹ: “הוֹי, הצילוּ, אֵש!” מה היה הדבר? דבר פּשוּט: להבוֹת־אֵש פּרצוּ מתּוֹךְ התּנוּר ואָחזוּ בּכל הטשיקן, או הקיטשן, כּמוֹ שקוֹראִים כּאן למיטבּח. כּסבוּר אַתּה, הוּא אוֹמר, שנחפּז לגמוֹר תּפילת שמוֹנה עֶשׂרה? נוסיֶר, הוּא אוֹמר, אֵין זה בּיזנס שלוֹ. יִדאַג הפּרזידנט לכךְ. יֶש לוֹ, הוּא אוֹמר, די־צרכּוֹ מכבּי־אֵש, המקבּלים ממנוּ מַשׂכּוֹרת יפה!… אָדם משוּנה הוּא גיסי זה. לכאוֹרה, אִיש טוֹב הוּא בּטבעוֹ, כּמעט בּלא מרה. ואוּלָם נַסה־נא להשמיע בּאָזניו על אמריקה דבר ולא רוּחוֹ, אִם לא תּצא מעם פּניו בּשן ועין! “אַי, סנדר, הוּא אוֹמר, ירוֹק נוֹלדתּ וירוֹק תּישאֵר כּל ימי חַיֵיךְ! מקוֹמךָ, הוּא אוֹמר, לא כּאן, אֶלָא שם, בּליכוֹגרוּדוֹק, מאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים. מה אַתּם יוֹדעים, הוּא אוֹמר, שם בּליכוֹגרוּדוֹק שלָכם (שלָכם ולא שלוֹ – מַמש כּאוֹתוֹ הרשע בהגָדה של פּסח!)? מַה ראִיתם וּמַה שמַעתּם שם בּאֶרץ הַפוֹנַיֶטיזם החָשׂוֹךְ? כּלוּם שמַעתּם מימיכם מַה זה גאָז וּמַה זה חַשמַל? מַה זה עיתּוֹן וּמַה זה תּיאַטרוֹן? מַה זה קוּני־אַיילאנד וּמַה זה קוּני־לאֶמל? או כּלוּם ידעתּם, הוּא אוֹמר, מי הוּא הפּרזידנט תּאֶדי רוּזוולט וּמי הוּא המיליוֹנר ראקינפלר, שמיליארד משׂחָק לוֹ, ואפילוּ הקיבה שלוּ עשׂוּיה זהב?… הנה הוּא אוֹמר, קח אֶת העיתּוֹן, כּאן כּתוּב הכּל. שב וּקרא את המוֹדעוֹת, ותלמַד מהן מַשהוּ, ואוּלי, הוּא אוֹמר, גם תּיבּנה מהן”.

שוֹמע אני לעצת גיסי, לוֹקח את העיתּוֹן ויוֹשׁב וקוֹרא את המוֹדעוֹת. תחילָה אני קוֹרא בּראש הגלָיוֹן אֶת השוּרוֹת הגדוֹלוֹת, בּאוֹתיוֹת של קידוּש לבנה, המעוורוֹת עֵינַיִים, בּמקוֹם שמסוּפּר בּאריכוּת על־אוֹדוֹת האִשה אשר שׂטתה תּחת אִישה – מַעשׂה לא יפה כלָל! אַחַר־כּךְ אני עוֹבר אֶל שאָר העניינים וקוֹרא שעה וקוֹרא שתּיִים וקוֹרא שלוֹש – אֵין קץ ואֵין תּכלָה! תּמיהני, אִם מֵספּיקים כּאן לקרוֹא בּכל יוֹם גלָיוֹן גָדוֹל כּזה עד תּוּמוֹ! ניכּר, שאָדם גָדוֹל הוּא, זה הכּוֹתב כּאן את העיתּוֹן. הכּל יוֹדע הוּא, אֵין דבר נפלָא ממנוּ. מדבּר הוּא על כּל עניין וחפץ, והכּל בּאריכוּת יתירה וּבהתלהבוּת רבּה, כּאִילוּ בּנַפשוֹ הוּא: על הפּרעוֹת בּקישינוֹב, ועל חילוּל שבּת, ועל הדוֹקטוֹר הרצל, ועל תּינוֹק שנשבּה לבין השוֹדדים, ועל מגבּעוֹת של נשים וּבגדי צבעוֹנין שלָהן, ועל יוֹקר הבּיצים, ועל כּל מיני משחָה לנעלים, שמלָאכה זוֹ אֶפשר לכל אָדם ללמוֹד על רגל אַחַת וּמפּרנסה זוֹ אֶפשר להתעשר עוֹשר גָדוֹל. מכּל הדברים הכּתוּבים בּעיתּוֹן נראֶה לי דבר זה, כּלוֹמַר: מלאכת המשחָה לנעלים, שאֶפשר להתעשר ממנה עוֹשר גדוֹל. אני קם וּמַראֶה את הכּתוּב לגיסי ירוּחָם, והריהוּ אוֹמר לי מתּוֹךְ זחיחוּת־הדעת: “מַה פּלא בּדבר? אמריקה, אָחי, עוֹד תראֶה לךָ נפלָאוֹת גדוֹלוֹת מאֵלה! ואַף־על־פּי־כן, הוּא אוֹמר, הנח אֶת זה, שאֵינוֹ אֶלָא בּלוֹף”. וּכשאני שוֹאֵל אוֹתוֹ, מַה פּירוּשוֹ של בלוף? הריהוּ משיב לי, שבּלוֹף אַף הוּא אֶחָד מאוֹתם הדברים, שאֵין יוֹדעים אוֹתם עדיִין אֶצלנו בּליכוֹגרוּדוֹק". – אִם כּן, אני אוֹמר, מַה מוֹעיל לי בּעיתּוֹן? – העיתּוֹן, הוּא אוֹמר, ילמדךָ לחדוֹל להיוֹת ירוקֹ בּאמריקה.

– אוּלי, אני אוֹמר, תּלמדני אַתּה את התּוֹרה הזאת?

– ראשית חָכמה, הוֹא אוֹמר, הבּיטה וּראֵה את לבוּשךָ. יוֹשב אַתּה, הוּא אוֹמר, תּוֹדה לָאֵל, זה חוֹדש ימים כּמעט בּאמריקה, ועדיִין אַתּה מתהלךְ, ללעג וּלקלס, בּקפּוֹטה הירוּקה שלָךְ!

– היכן, אני אוֹמר, אַתּה רוֹאֶה קפּוֹטה ירוּקה? הלא צהוּבּה היא!

– חָכם שכּמוֹתךָ, הוּא אוֹמר, הלא בּזה כּלוּלָה כּל הירקוּת שלָה, שצהוּבּה היא!… הנשמַע, הוּא אוֹמר, כּדבר הזה, כּי בּאמריקה, בּאֶרץ של דוּמוֹקראטייה, ירשה אָדם לעצמוֹ להתהלךְ בּעֶצם היוֹם, לעֵין השמש, בּגלימה צהוּבּה?… בּקיצוּר, הוּא אוֹמר, מַהר וּפשוֹט מעליךָ את הקפּוֹטה הירוּקה שלךָ, ואֶגרוֹם טוֹבת־הנאה לדלי האַשפּה. הא לךָ, הוּא אוֹמר, אֶת המַלבּוּש הזה, מַלבּוּשי הוּא, כּמעט חָדש. לבש אוֹתוֹ, ותתחַדש, ותהיֶה דוּמוֹקראט!…

כּסבוּר אַתּה, שלא ניצחָני? לא הוֹעילוּ לי כּל טענוֹתי! כּפי שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי בּעֵיניךָ, הרי אני מתהלךְ בּמעילוֹ הישן של גיסי. ואני נשבּע לךָ בּנאמנוּת, כּי מיוֹם שלָבשתּי מַלבּוּש זה נבזיתי בּעֵיני עצמי. נסתּלקה ממני צוּרת בּן־אָדם, וּפנַי בּוֹערים מבּוּשה. נדמה לי, שהכּל מַבּיטים אַחרי וּמַראִים עלי בּאֶצבּע. הלא תּצחַק לי – כּשאני יוֹצא לרחוֹבה של עיר, הרי אני בּעֵיני עצמי כּמין חָצוּף, חַס ושלום, כּאִילו יצאתי, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, בּלא תּחתּוֹנים… וּבאמת, אמוֹר אַף אַתּה: כּלום נאֶה מעיל קצר אשר כּזה לזקני האָרוֹךְ?… אַךְ לוּא יהי כן, אֶת שנַעשׂה אֵין להשיב. אמריקה!… ואִילוּ מצאתי לי, לכל הפּחות, פּרנסה כּל־שהיא להרויח למחיתי פּה וּלמחית בּני־ביתי שם, לא היה הכּאֵב גָדוֹל כּל־כּךְ. אבל אֵין דבר מזדמן לידי. משוֹטט אני בּחוּצוֹת העיר, מכתּת רגלי על האבנים, נוֹשׂא עֵינַי אֶל בּתּי־החוֹמה הגבוֹהים: מאַיִן יבוֹא עֶזרי?… “הכיצד, אני שוֹאֵל את גיסי, אַיֵה אֵיפוֹא הזהב בּאמריקה? הלא סחים היִינוּ בּזהב?”… “את הזהב, הוּא אוֹמר, כּבר נזדרז ראקינפלר וחָטף לעצמוֹ, בּטרם, הוּא אוֹמר, ננערה ליכוֹגרוּדוֹק משנתה להישׂרף בּאֵש”… והוּא מַשׂיא לי עֵצה ההוֹגנת לי, כּי אַניחַ אֵת כּל המלָאכוֹת שבּעוֹלָם ואלמד את מלאכת החַייטים. “אֶצלכם בּליכוֹגרוּדוֹק, הוּא אוֹמר, החַייט פּחוּת שבּפחוּתים הוּא, ואֶצלנוּ בּאמריקה, הוּא אוֹמר, חַייטים בּוֹחרים פּרזידנט”… כּסבוּר אַתּה, שגיסי ירוּחָם הוּא האֶחָד, העוֹמד לי בּשעת דחקי? לגיסי שלוֹשה ילָדים כּאן, שתּי בּחוּרוֹת וּבחוּר אֶחָד, ואַף אֵלוּ מלמדים אוֹתי בּינה. ולא הרי הבּחוּרוֹת כּהרי הבּחוּר. הבּחוּרוֹת – בּחוּרוֹת הן לָהן. בּיוֹם הן עוֹבדוֹת בּבית־המלָאכה, וּבעֶרב, כּשהן חוֹזרוֹת מעבוֹדתן, אַךְ תּעיף עֵינךָ בּהן ואֵינן. רצוֹת אֶל האספוֹת שלָהן. סַדנא דאַרעא חַד הוּא – ציניסטים, ציליסטים… מביאים גאוּלָה לָעוֹלָם!… אבל הבּחוּר, בּחוּרוֹ של ירוּחָם, יצא כּאן לתרבּוּת רעה! שם בּבּיִת, בּליכוֹגרוּדוֹק, כּמדוּמה לי, היה נַער צנוּע וּביישן, לא ידע לפצוֹת פּה ונהג כּבוֹד בּגָדוֹל ממנוּ, וכאן זחה עליו דעתּוֹ ונַעשׂה הרוּחַ יוֹדע מה! מוֹכר הוּא בּשוּק ממחָטוֹת עם גרבּיִים, מַרויחַ פּרוטה וּמַניחָה, והריהוּ זוֹקף חוֹטמוֹ כּלפּי העוֹלָם כּוּלוֹ, כּהמן בּשעתוֹ. ולא עוֹד, אֶלָא שלימד כּאן לעצמוֹ מידה מגוּנה מאוֹד: יומם ולילה מצפצף הוּא! מַעשׂה שקץ מַמש! מטבעי אני שׂוֹנא תּכלית שׂנאָה כּלי ריק שכּזה, שאֵין בּוֹ לא תּוֹרה ולא דרךְ־אֶרץ. בּין שהוּא מתאַוה לצפצף וּבין שאֵינוֹ מתאַוה כּלָל – הוּא עוֹשׂה את שלוֹ: מצפצף הוּא! מה אַתּה מצפצף, פּרא־אָדם שכּמוֹתךָ?… דוֹמה, מדבּר אַתּה עמוֹ כּעם אָדם מן היִישוּב, מַבִּיט הוּא אֵליךָ וּכאִילוּ מַקשיב לדבריךָ – וּפתאוֹם הוּא נוֹתן אֶת ידיו לאַט בּכיסי מכנסיו, מזדקף מלוֹא קוֹמתוֹ, מצמצם שׂפתיו לנגדךָ וּמצפצף. אוֹתה שעה מוּכן אני לקרוֹע אוֹתוֹ כּדג!

לפני ימים מוּעטים, בּליל שבּת היה מַעשׂה, לקחַני גיסי אָל אַחַד האוּלמים לשמוֹע דרשה של מַגיד. “בּוֹא, הוּא אוֹמר, ואַראךָ, כּי יֵש אלוֹהים גם בּמקוֹם הזה!” המַגיד היה דווקא מַגיד טוֹב, אַף כּי מן החדשים בּמקצת, בּעל זקן גָזוּז, עם רמבּ"ם, עם דיקדוּק, עם היסטוֹריה. הוּא פּירש לפני הקהל את פּרשת “לךְ־לךָ”, כּיצד הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא אוֹמר לאַברהם אָבינוּ: “לךְ־לךָ, הבּן יקיר לי אַברמלי, קוּם בּרח לאמריקה כּי רחם ארחמךָ שם”. ועוֹד הסבּיר המַגיד על־פּי פּסוּקים מן התּוֹרה וּמן הנביאִים, כּי אנחנוּ היהוּדים בּן־זקוּנים אָנוּ לאָבינו שבּשמַיִים, העם הקטן והאָהוּב מכּל העמים אשר על־פּני האדמה.

כּשחָזרנו לבית גיסי, עדיִין בּת־קוֹלָה של דרשת המַגיד היתה מנַהמת בּאָזנַי. עליתי על משכּבי, וּמיד נגלתה עלי דמוּתוֹ של בּן־הזקוּנים שלי, הבּן הקטן והאָהוּב מכּל בּנַי. ואַגב העליתי על דעתּי גם את אִשתּי עלוּבת־הנפש, המתענית שם בּחדר קטן וצר, בּבית זרים, עם כּל הילָדים, בּלא עֵין־הרע. מצפּה היא מסתּמא בּעֵינַיִים כּלוֹת למשלוֹחַ הדוֹלָרים הראשוֹנים מאֶרץ־הזהב… לבּי נתעטף בּי לזכרם.

בּתוֹךְ כּךְ בּא מן החוּץ בּחוּרוֹ של ירוּחָם, כּוּלוֹ לָבוּש בּגדי־שבּת, בּפרצוּף מגוּלָח למשעי, עמד והדליק את הגאָז, דווקא בּשבּת, ישב על הכּיסא המתנַדנד והתחיל מנַדנד עצמוֹ אֵילךְ ואֵילךְ, כּמנהג בּחוּרים ריקים שכּמוֹתוֹ, מנַדנד וּמצפצף! מה אוֹמַר ומה אסַפּר לָךְ? הרגשתּי, כּי בּא קצי – עוֹד מעט ואֶתעלף מציפצוּף זה. התחנַנתּי אֵלָיו, כּשם שמתחַננים אֶל גזלן: “אָנה, עשׂה עמי טוֹבה, חדל לצפצף, לבּי מַר לי עתה מאוֹד”… והרי הוּא משיב לי בחוּצפּה בּלשוֹנוֹ האמריקאִית:

– אַידוֹנקאָר!… (כלוֹמַר, אֵין זה נוגע אֵלָיו!) מַרויחַ אני כּסף, הוֹא אוֹמר, ואני מצפצף. כּשתּרויחַ אַתּה כּסף, תּצפצף גם אָתּה!…

– אַל תּזכּה לעֵת כּזאת! – אני אוֹמר לוֹ וקוֹרא לגיסי ירוּחָם, הישן בחדר הסמוּךְ: – ירוּחָם, אני אוֹמר, הלא אָב אַתּה. אמוֹר לוֹ, בּבקשה ממךָ, כּי יֶחדל לצפצף. לבּי מַר לי עתּה מאוֹד, אֵיני יוֹדע על שוּם מה…

ואוּלָם הלא ירוּחָם הוּא זה! והרי הוּא אוֹמר: “הנח לו! לכך אמריקה אֶרץ חָפשית היא, שיצפצפוּ בּה. בּאמריקה הוּא אוֹמר, מַכּת מדינה היא: הכּל מצפצפים! הכּל, הוּא אוֹמר, עוֹשׂים כּאן חַיִים ומצפצפים”…

בּלילה, בּתוךְ החשיכה, התהפּכתּי על משכּבי מצד אֶל צד ולא יכוֹלתּי להירדם. בּן־הזקוּנים שלי עדיִין עמד לנגד עֵינַי. ראִיתיו, את עלוּב־הנפש, בּרגליּים יחפוֹת. היה לוֹ זוּג נַעליִים חדשוֹת, ונשׂרפו עם שאָר כּלי הבּיִת, וּמירר עליהן הקטן בּבכי, כּהמר על המת.

ישבתּי על משכּבי והשקפתּי בּעד החַלוֹן. בּתּי־חוֹמה גבוֹהים, אפלים וזרים. בּוֹדד, בּודד אני ונידח. ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! לאָן השלכתּני לעֵת זקנה מעם ילָדי?…

אֵיני יוֹדע מה היה לי פּתאוֹם. כּבשתּי פּנַי בּכּר וגָעיתי בּבכי. אבל כּיצד, סבוּר אַתּה, בּכיתי? כּתינוֹק מַמש… גיסי קפץ מעל מיטתוֹ נרעש ונפחָד.

– סנדר, הוּא אוֹמר, מַה זאת? לָמה תּבכּה לפתע פּתאוֹם? מה התּנוּעוֹת האֵלה בּחצי הלָילָה?…

– אט… – מניע אני בּידי והדיבּר אֵין בּפי.

– אִי, אָחי! – אוֹמר לי ירוּחָם והוּא עצמוֹ בוֹכה כּמעט. – אִי, שטוּיוֹת, חי נַפשי… תּתגבּר ותצא בּשלום… עוֹד תּחדל להיוֹת ירוֹק, אִם יִרצה השם… האמינה לי, אָחי, לא כּדאי לבכּוֹת… היכן אַתּה בּוכה, שוֹטה שכּמוֹתךָ? כּאן בּאמריקה?… פּישפּש וּמצא מקוֹם!…