האֶרי סאֶלצאֶר, מוּבטל מעבוֹדתוֹ זה שני חדשים, יצא מבּית־המַשכּוֹנוֹת וּבידוֹ שטר מכוּוָץ של שני דוֹלָרים. זה היה הסכוֹם הגָדוֹל בּיוֹתר, שהצליח לקבּל תּמוּרת טבּעת־הקידוּשין של אִשתּוֹ – דבר־חפץ אַחרוֹן, שנשתּיֵיר בּביתו. יוֹתר מזה אֵין לוֹ לְמַשכּן כּלוּם. כּשיֹאכלוּ את שני הדוֹלָרים, יִכלו כּל הקצים… וּבכן, מַה יֵש לעשׂוֹת מכּאן וּלהבּא? צריךְ הוּא אֵיפוֹא לָרדת אֶל המסילה התּחתּית ולנסוֹע הבּיתה. ואוּלָם לנסוֹע הביתה אֵין לוֹ כּל חשק. בּביתו, בחדרים הקוֹדרים והמרוֹשָׁשים, מסתוֹבבת אִשתּוֹ עם שני הילָדים הקטנים, הנמַקים בּרעב, מצֵירה, שוֹממה, מַזקינה בּלא עתּה, מחַכּה בּכליוֹן־עֵינַיִים, מתּוֹךְ חרפּה כבוּשה, לשעת העֶרב, כּשבּנה הבּכוֹר, נַער בּן שתּים עֶשׂרה, יביא לה אֶת מספּר הפרוטוֹת מן “המאָגאָזינים” האַנגליים, שהוּא מוֹכר ליד התּחנה. האֶרי עמד שחוֹחַ בּפינַת הרחוֹב, חָשב מַחשבוֹת וּביקש עֵצוֹת, מַה יעשׂה בּשני הדוֹלָרים העלוּבים? מַה יוֹשיעוּהוּ אֵלה? ולא עוֹד, אֶלָא שדעתּוֹ היתה טרוּדה עליו, שבּבית־המַשכּוֹנוֹת נתנוּ לוֹ דווקא שטר של שני דוֹלָרים – מַטבּע שאֵינה מביאָה טוֹבה למַחזיקים בּה, לפי דברת בּני־אָדם. אָמנם אֵין זוֹ אֶלָא אמוּנַת־הבל, שנשים ועמי־האָרץ חוֹששים לה, ואַף־על־פּי־כן!… בעמדוֹ כּךְ מתּוֹךְ דיכדוּךְ הנפש, העיף מַבּטוֹ בּלי משׂים בּבּיִת החָדש אשר מעֵבר הרחוֹב ממוּלוֹ. משם הבהיק לנגד עֵיניו שלט לָבן, שהיה קבוּע בּחַלון הקוֹמה הראשוֹנה, באוֹתיוֹת שחוֹרוֹת גדוֹלוֹת: “ד”ר ברנהארד באָזפּאלטשיק, רופא־שינַיִים".
באָזפּאלטשיק? ברנהארד?… דוֹמה, השם כּאִילוּ ידוּע לו. האֵין זה בּמקרה בּרל באָזפּאלטשיק הכּוֹתבן, שהיה מוֹרה בּעירוֹ כּתיבה תּמה לנערוֹת, בּנה ותכשיטה של חַיה־לאָה באָזפּאַלטשיק, זה שבּכבר־הימים, בּימי בּחרוּתוֹ, עמד וגָנב אֶת צרוֹר הכּסף של אִמוֹ האַלמנה ואחוֹתוֹ הכּלָה וּברח לאמריקה? כּן, נראֶה, שזה הוּא! אָכן שמוּעה שמַע בּין בּני־עירוֹ בּמורד ניוּ־יוֹרק, כּי בּרל זה לָמַד כּאן רפוּאָת־שינַיִים, וכפי שאוֹמרים, עשׂה הוֹן עתק – יֶש לוֹ בּתּים בּמַעלה העיר, המביאִים לוֹ הכנסה יפה.
ורעיוֹן נוֹעז מנַצנץ בּמוֹחוֹ: לא לחינם הוֹליכוּהוּ רגלָיו לכאן. אֵין זאת כּי־אִם נסיבּה היא מעם הגוֹרל. הנה יִיכּנס אֶל בּרל, יסַפּר לפניו אֵת כּל לבוֹ המַר ויבקש ממנו גמילוּת־חסד עד יעבוֹר צוֹק העתּים – עֶשׂרים וחמשה דוֹלָר. רק עֶשׂרים וחמשה דוֹלָר… יִיכּנס בּפשטוּת וידבּר אֵלָיו דברים פּשוּטים וּגלוּיִים, כּאשר ידבּר אִיש אֶל רעֵהוּ: “אָחי בּרל! חַייב אַתּה להציל אֶת נפש בּן־עירךָ מרעב!”… מוּכן הוּא לשלם לוֹ אפילוּ ריבּית, אִם רצוֹנוֹ בּכךְ… אֶת החוב הלא בוַדאי ישיב לו! בּרל זוֹכר מסתּמא את אָביו, חַיִים־מאיר סאֶלצאָר הקבָסוֹני, שהיה בּעל־בית הגוּן ואֵיש ישר בּמאוֹד מאוֹד, נאמן על הבּריוֹת וּדברוֹ קוֹדש.
סָבַר – ועשׂה.
אַךְ משנכנַס לחדר־ההמתּנה המהוּדר של רוֹפא־השינַיִים וּמצא שם גבירוֹת צעירוֹת אחָדוֹת לבוּשוֹת מַחלָצוֹת, נפל לבּו בּבת אַחַת, וּכבר הירהר חרטה על כּל המַעשׂה. לָמה סיבּךְ אֶת עצמוֹ פּתאוֹם בּרעיוֹן משוּנה כּל כּךּ? מַה מחוּתן הוּא לרוֹפא־שינַיִים עשיר כּזה? הלָה בּוַדאי שאֵינוֹ זוֹכר אוֹתוֹ כּל־עיקר – הלא מאָז כּבר חָלפו שנים על שנים! מלבד כּל זאת, אֵין בּרל זה מסתּמא מן האנשים רכּי־המזג, מכּיוָן שכּבר בּימי נעוּריו עמד בּוֹ לבּוֹ לגנוֹב אֶת אִמו האַלמנה ואֶת אחוֹתוֹ הכּלָה… וּבכלָל, אֵיךְ אֶפשר להתנַפל על אִיש זר ומוּזר לפתע פּתאוֹם ולאמוֹר לוֹ: הבה לי עֶשׂרים וחמשה דוֹלָר!?… אֵין זאת כִי־אִם מרוֹב צרה וּמצוּקה נסתּתּרה בּינתוֹ!
אבל אֶת שנַעשׂה אֵין להשיב. הגבירוֹת העשירוֹת מַבִּיטוֹת אֵלָיו בּמין תּמהוֹן של זרוּת – הלָלוּ תּמהוֹת, כּפי הנראֶה, אֵיךְ נקרה לכאן בּרנש כּזה, בּמכנסַיִים מרוּפּטים ונַעליִים מעוּקמוֹת?… אֵין אֵיפוֹא תּקנה אֶלָא לָשבת אֶל עקרבּים וּלהמתּין לרוֹפא־השינַיִים. שאִם לא כן, אִם יקוּם פּתאוֹם ויֶלךְ כּל־עוּמַת שבּא, עלוּלוֹת אֵלוּ שכּמוֹתן לחשוֹב עליו הרוּחַ יוֹדע מה!
לבסוֹף נקרא אֶל לשכּתוֹ של רוֹפא־השינַיִים. ד"ר בּרנהארד באֶזפּאלטשיק, גבר בּחצי ימיו, גָבוה וּמפוּטם יפה, בּחָלוּק לָבן, בּשתי ידיִים חשׂוּפוֹת עד המַרפּקים, שׂעירוֹת וחזקוֹת, המוּכנוֹת לעקוֹר מתּוֹךְ המין האנוֹשי לא אֶת השינַיִים בּלבד, אֶלָא גם אֶת בּני־המעיִים, סקר את הפאצייֶנט העני קטן־הקוֹמה מכּף רגלוֻ ועד ראשוֹ, ודעתּוֹ, כּפי הנראֶה, לא נחה ממנוּ.
– וּבכן, מיסטר, מַה תּאמַר? – שאל אוֹתוֹ קשוֹת, בּסבר פַנים לא־יפוֹת.
– רוֹצה היִיתי… כלוֹמַר, נדמה לי… – נתבּלבּל האֶרי מקבּלת־הפּנים הקרה של רוֹפא־השינַיִים הזר ולא ידע בּמה יתחיל דיבּוּרוֹ. – סלח לי, דוֹקטוֹר, אֶפשר שטוֹעֶה אני, אַךְ נדמה לי, שאֵינני טוֹעֶה… הרי אַתּה, כּפי שאני משעֵר, בּרל… כוונתי בּרנהארד… כלוֹמַר, אָמנם בּרל… של חַיה־לאָה בּאֶזפּאַ…
– מילא, אִם בּרל, או לא בּרל… מה עניין זה לכאן, ללשכתי? – הפסיקוֹ רוֹפא־השינַיִים ונתן בּוֹ עֵינַיִים זרוֹת. דוֹקרניוֹת.
– אָמנם אֵין זה עניין לכאן, אבל סתם כּךְ… – נתבּלבּל האֶרי בּיוֹתר. – סתם כּךְ, כּלוֹמַר, מין עניין בפני עצמוֹ… אִם אֵינני טוֹעֶה, הרי אני בּן־עירך. אני הריני האֶרי, כּלוֹמַר הרשל, בּנוֹ הצעיר של חַיִים־מאִיר סאֶלצאֶר, של הקבסוֹני, אִם זוֹכר אַתּה עדיִין…
– אֶפשר שכּן הוּא! – אָמר רוֹפא־השינַיִים בּקוֹל יבש וקימט את מצחוֹ הקצר והשׂעיר. – מי בּאמריקה יֶש לוֹ מוֹחַ לזכּוֹר אֶת כּל ההרשלים ואֶת כל ההאֶרים!
– יכוֹל אני ליתּן לךָ סימן, לכשתּרצה… – ניסה האֶרי לדבּר, כּשהסמיק כּוּלוֹ. – אִמא שלךָ, עליה השלוֹם, כּלוֹמַר אִמךָ, חַיה־לאָה בּאֶזפּאַ…
– מַה יוֹעילוּ לי סימנים? – הפסיקוֹ שוּב רוֹפא־השינַיִים. – אֵין בּאמריקה פּנַאי לסימנים! מוּטב שניגש ישר אֶל בּיזנס. מַה מציק לךָ? שן כּוֹאָבת?
־ שן?… לא, לעֵת־עתּה השינַיִים אֶצלי, כּמדוּמה לי, בּסדר, מלבד אוּלי שן אַחַת… אבל… נכנַסתּי אֶצלךָ בּמַחשבה תּחילה… כּלוֹמַר, סבוּר הייתי… מכּיון שבּן־עירי אַתּה, אולי תּוֹאִיל… כלוֹמַר, אולי תּוֹאִיל אָמנם להציץ דרך־אגב על השן שלי…
– מילא, אִם בּן־עירךָ, אוֹ לא בּן־עירךָ – בּין כּךְ וּבין כּךְ לא תּרויח מזה כּלוּם… שב, ונציץ אל תּוֹךְ פיךָ! – אמר לוֹ רוֹפא־השינַיִים בּאוֹתוֹ הטוֹן הקשה, רמַז על הכּיסא וניגש אֶל כּלי־מלאכתּוֹ.
האֶרי הבּיט בּפחד אֶל הכּיסא של רוֹפא־השינַיִים ואֶל המַכשירים המַבהיקים, וקוֹר מוּזר חָלף בּקרבּוֹ. תּוֹךְ כּדי כּךְ העיף מַבּט נוֹאָש בּדלת, כּשוֹאֵל אֶת עצמוֹ, אִם יֶש לוֹ עדיִין היכוֹלת לברוֹח מכּאן?
– הכּלָל, מַה אַתּה עוֹמד? – שאָלוֹ רוֹפא־השינַיִים בּקוֹצר־רוּחַ וקרב אֵלָיו עם צבת בידו האַחַת וּמַראָה קטנה בּאחרת. – לחשוֹב אֵין כּאן מה. אֶת זמַני אֵיני נוֹתן חינם, ואוֹרחים אֵיני מקבּל כּאן! מבוּלבּל ואוֹבד עלה האֶרי על הכּיסא, כּעוֹלה לגרדוֹם, וּמתּוֹךְ ציוּת פּער אֶת פּיו לפקוּדתוֹ של רוֹפא־השינָיִים.
– שן זוֹ? – שאל רוֹפא־השינַיִים והקיש בּתוֹךְ פּיו במַכשיר־המַתּכת הקר.
– לא… כּמדוּמה לי, כן… סבוּר אני, מסתּמא זוֹ…
– מה אַתּה רוֹצה – לעשוֹת סתימה, אוֹ לעקוֹר?
– לללא! יִשמרנוּ אלוֹהים! לא לעקוֹר! – קרא האֶרי בּפחד־מות.
– אבל סתימה, מיסטר, עליךָ לָדעת, עוֹלה בּיוֹקר. זוֹ תּביאךָ לידי הוֹצאָה של עשׂרה אוֹ חמשה עשׂר דוֹלָרים!
– מכּיוָן שכּךְ, – נבהל האֶרי יותר על כּן, – מוּ… מוּטב… לעקוֹר!
– אִם לעקוֹר, נַעקוֹר! – אוֹמר רוֹפא־השינַיִים בּקרירוּת־נפש, נוֹטל אֶת הצבת וניגָש אֶל הכּיסא.
– ואוּלי בּפעם אַחרת? – ניסה האֶרי לבקש רחמים, כּשהוּא מוּטל בראשוֹ על הכָרית של הכּיסא וּמַבִּיט אל רוֹפא־השינַיִים בּעיִן גוֹססת, כּשם שנוֹטה לָמוּת מַבִּיט בּרגע האַחרוֹן אָל מַלְאַךְ־המות.
– מַה בּפעם אַחרת? – בּא רוֹפא־השינַיִים לכלל כּעס. – אֵין אני מתעסק שתּי פּעמים בּדבר של מַה־בּכךְ! טיים אִיז מוֹני – כּבר שמַעתּ, מיסטר, פּתגָם כּזה בּאמריקה, אוֹ שצריכים עדיִין לסַפּר לךּ זאת?… ואַתה רק שב בּמנוּחָה! רק לָשבת בּמנוּחָה! אַל פּחוֹד! אֵין אַתּה יֶלד מפונק!.. שינַיִים יֶש לךְ דווקא בּריאוֹת, אֵינךָ צריךְ אֶלָא להגיש לפניהן אֶת הסטייק הטוֹב והטרי ביוֹתר. חוּץ משן אַחַת זוֹ, שנפגמה בּמקצת, – ונַעקוֹר אוֹתה! מנוּחָה, אוֹמרים לךָ!… אִילוּ רצית לבזבּז כּעשׂרה אוֹ כּשנים עשׂר דוֹלָרים, אֶפשר היה לָתת לה סתימה של זהב, והיתה עוֹמדת לךָ עוֹד כּמה וכמה שנים. אבל אִם רצוֹנךָ, אַתּה אוֹמר, דווקא לעקוֹר, נַעשׂה אֶת חפצךָ, כּךְ, כּךְ, ונַעקרנה!… אַךְ אַל תּקפּוֹץ מעל הּכיסא! ואַל תּידחק בּידיךָ אֶל תּוֹךְ הפּה! יכוֹל אני להתקיֵים בּלא ידיךָ, מיסטר! רגע אֶחָד! רגע אֶחָד! רגע אֶחָד! הנה כּן!…
– אוֹי! – צרח האֶרי צריחָה קטוּעה, קפץ מעל הכּיסא, תּפס בּשתּי ידיו אֶת פּיו ורץ על־פּני החדר ריצה אלכסוֹנית, כּתרנגוֹל שחוּט. רוֹפא־השינַיִים עמד ליד כּיסאוֹ והתבּוֹנן בּקרירוּת־רוּחַ אל השן העקוּרה, כּמי שמתבּוֹנן אֶל מַטבּע פּסוּלָה.
– חבל! – אמר. – שן בּריאָה כּמעט!…
לאַחַר ששטף את פּיו בּמַיִם, שהה האֶרי ועמד לפני רוֹפא־השינַיִים בּפנים חיורים ונַעוים, כּתינוֹק שספג מַלקוּת חינם, משתּוֹחחַ בּבגדוֹ הישן והדהוּי וּממַשש בּלחיוֹ, בּמקוֹם שהרגיש ריקנוּת משוּנה, גדוֹלָה וּכבדה.
– וּבכן, – קרא רוֹפא־השינַיִים מקוֹצר־רוּחַ, – למי אַתּה מַמתּין כּאן? יוֹתר לא יִתּנוּ לךָ כּלוּם! האֶרי הפךְ ראשוֹ בּלי דבּר דבר וּפנה בּרגליִים כּוֹשלוֹת אֶל הדלת.
– אֵי, מיסטר! – עצר אוֹתוֹ רוֹפא־השינַיִים. – שכחתּ דבר־מה! כּסבוּר אַתּה, שאני עוֹקר שינַיִים חינם?
– אָח, כּן… סלח לי… אני… אני מבוּלבּל כּל־כּךְ… – גימגם האֶרי, וּבאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת התחיל מפשפּש בּכיסוֹ והוֹציא את השטר של שני דוֹלָרים. – הנה… שני דוֹלָרים…
– מַה כּוונתךָ, שני דוֹלָרים? – התמַרמר רוֹפא־השינַיִים. – אני לוֹקח שלוֹשה!
– אבל אֵין לי יוֹתר, בּנאמנוּת… שני הדוֹלָרים האחרוֹנים… הנה, ראֵה אֶת כּיסַי – כּיסים ריקים… וגם… מלבד זאת… זוֹ היתה טעוּת מעיקרה… לא בּאתי אֵליךָ כּלָל בּעניין שן…
– אֶלָא בעניין מה בּאת? – שאל רוֹפא־השינַיִים בּתמיהה
־ כּל עצמי לא בּאתי אֵליךָ אֶלָא בּעניין אַחר. מכּיוָן שאַתּה בּן־עירי, ואַתּה צריךְ לזכּוֹר היטב מי אני, ומי היה אַבּא שלי… חַיִים־מאִיר הקבסוֹני, מבּית־החוֹמה הקטן, הירוֹק. אשר בּעֶצם השוּק, אִם לא שכחתּ עדיִין… וסבוּר היִיתי, שתּתנַהג עמי בּאוֹפן אַחר לגמרי… – בּאיזה אוֹפן אַחר? – שאל רוֹפא־השינַיִים והבּיט בּוֹ בּעֵינַיִים קרוֹת, דוֹקרניוֹת. – מַה סבוּר היִית? האֶרי פּתח אֶת פּיו, בּיקש לאמוֹר דבר. דמעוֹת פּרצוּ פּתאוֹם אֶל עֵיניו, וחוֹשש היה, שעוֹד מעט ויִגעֶה בּבכי. אַךְ משהרגיש בּמַבּטוֹ הקר והדוֹקר של בּן־עירוֹ, עיקם אֶת פּניו, ניגש עד הגוּף המגוּדל והמפוּטם וסינן מבּין שיניו:
– מַה סבוּר היִיתי? סבוּר היִיתי, כּי… כּי… יּיכּנס הרוּחַ בּאָביךָ! רשעים שכּמוֹתכם! מנוּוָלים! זוֹללי סטייקים!… אֶצלי גוֹועים בּרעב ילָדים קטנים בּבּיִת!… גנבים מאוּסים שכּמוֹתכם! – אִיֵים בּאֶגרוֹפיו אֶל פּני רוֹפא־השינַיִים הנבהל. – כּסבוּר אַתּה, שאֵיני זוֹכר, כּי גָנַבתּ אֶת כּסף אִמךָ האַלמנה ואחוֹתךָ הכּלָה, גָזלתּ ממנה את הנדוּניה הדלה שלָה?… אָרוּר תּהיֶה עם שני הדוֹלָרים האַחרונים שלי!…
ועד שלא הספּיק רוֹפא־השינַיִים להתעשת ולעשׂוֹת דבר, כּבר קפץ האֶרי החוּצה וּפנה לָרוּץ אֶל אשר יִשׂאוּהוּ רגלָיו, דחק עצמוֹ בּין עוֹברים ושבים על המדרכה, ירק דם מן החוֹר הריק והכּבד שבּפיו, רץ וטען בּלחש לעצמוֹ:
– שטר רע־מַזל, שטר רע־מַזל, שטר רע־מַזל…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.