נַפתּלי טשיֶרניאַק, רוֹכל־פּירוֹת בּברוֹנזוויל, יהוּדי קטן וצנוּם, בּעל זקן דליל גָזוּז וּקמטים שׂוֹחקים בּפניו השזוּפים, הזריזים והממוּלָחים, חָזר פּעם אַחַת עם עֶרב של קיִץ, לאַחַר חוֹם היוֹם הלוֹהט, אֶל בּיתוֹ וּמצא שם אוֹרחַ בּלתּי־רגיל. בּאֶמצע המיטבּח המרוּוָח, על כּיסא, בּקרבת תּרמיל מזוּהם, קשוּר ואָרוּז בּחבל, ישב בּרנַש זר בּפנים אדוּמים ושתה תּה מתּוֹךְ תּחתּית של כּוֹס. בּרנַש זה, לפי מַראֵהוּ אִיכּר צעיר מכּפרי המוֹלדת, היה לָבוּש בּגדי יוֹם טוֹב: כּתוֹנת־בּד לבנה, רקוּמה ציצים אדוּמים, אפוּדה כּחוּלָה עם כּפתּוֹרי־נחוֹשת וּמַגָפיִים מַבהיקים עם בּתּי־שוֹקיִים גבוֹהים, המַגיעים למַעלָה מן הבּרכּיִים. ישיבתוֹ על הכּיסא היתה ישיבה מאוּששת, מתּוֹךְ הרחָבת־הדעת וּמתּוֹךְ פּישׂוּק רגליִים לָרוָחָה, יוֹשב ואוֹחז בּידוֹ האַחַת, בּכל חמש אֶצבּעוֹתיה, אֶת תּחתּית התּה, וּבידוֹ האַחרת חתיכת סוּכּר, נוֹשב בּדרךְ־אֶרץ אֶל תּוֹךְ התּחתּית, גוֹמע בּקוֹל רם את התּה, וטיפּוֹת־זיעה גדוֹלוֹת מַבריקוֹת על מצחוֹ הקצר והשׂעיר. לנגד האוֹרחַ עמדה אִשתּוֹ של נַפתּלי, חיֶינה־מַלכּה, בּידה האַחַת מַחבת־בּרזל וּבידה האַחרת אָניץ של ליפי פּשתּן – נראֵית כּעוֹמדת בּעֶצם שׂיחָתה. משראה האוֹרחַ את בּעל־הבּיִת בּא, מיד הריק את התּחתּית בּגמיעה אַחַת וקם והתייצב לפניו בּרוֹב נימוּס, מתמַתּח וזוֹקף קוֹמתוֹ, כּחַייל לפני מפקדוֹ, מגחךְ וּבוֹחן אוֹתוֹ בּעֵיניו הצרוֹת, המימיוֹת, קצתוֹ מתּוֹךְ בּוּשה וּקצתוֹ בּערמוּמיוּת, דוּגמַת בּן־חַיִל, שעשׂה כּאן מַעשׂה רב ועוֹמד וּמצפּה לתהילָה. נַפתּלי התעכּב רגע אֵצל הדלת והתבּוֹנן לפניו בּתמהוֹן, מַבּיט חליפוֹת פּעם אֶל אִשתּוֹ וּפעם אֶל האוֹרח המוּזר.

– נכוֹנה אני להישבע, שאֵין אַתּה מַכּירוֹ, – פּתחה חיֶינה־מַלכּה וקידמה אֶת בּעלָה בּפנים מַבהיקוֹת, מתכּוונת להפתּיעוֹ בּבשוֹרה טוֹבה ונהנית הנאָה מוּקדמת.

– לָמה לָךְ להישבע חינם? לא עלה על דעתּי להכּירוֹ! – ענה נַפתּלי ואָמַר, כּשהוּא סוֹקר את האוֹרחַ מכּף רגלוֹ ועד ראשוֹ וּמניד את כּתפיו.

– נַסה, לכל הפּחוֹת, וּמצא, מאַיִן הוּא בּא?

– כּלוּם יוֹדע אני? – אָמַר נַפתּלי ועצם כּלפּי האוֹרחַ עיִן אֶחָת. – מריח מַגָפיו ניכּר, שמוֹצאוֹ מגזע היחשׂ. חוֹששני, אִם לא ממשפּחת המחוּתּנים הקוֹזלוֹביים שלָנוּ. מי הוּא זה אֵיפוֹא? השמיעיני, ואֵדע גם אָני. לָמה תּקצרי את נַפשי חינם?

– גם כּי יִהיוּ לךָ שמוֹנה עשׂר ראשים, לא תּמצא! הלא זה אַנטוֹש, בּר־בּטנה של אַהאַפּה שכנתּנוּ! הזוֹכר אתּה אוֹתוֹ?

— מי? אַנטוֹשקה? של פּרוֹקוֹפּ קריבוֹרילָא? מַה שוֹמעוֹת אָזנַי! הזה אַנטוֹשקה? הלא עזבנוּהוּ שרץ קטן כּל־כּךְ!…

– גחי־חי! – גיחךְ האוֹרחַ מתּוֹךְ רוֹב הנאָה למַראֵה הרוֹשם העז, שעשׂה על בּעל־הבּיִת, והוּא עוֹמד עדיִין מתוּחַ לפניו, אוֹחז אֶת התּחתּית בּידוֹ האַחַת ואֶת חתיכת הסוּכּר בּאַחרת, מַבּיט אֶל נַפתּלי בּעֵינַיִים ממַצמצוֹת ושׂוֹחקוֹת וּמַראֶה את מַחשׂוֹף שיניו הצהוּבּוֹת והחזקוֹת, כּאָדם האוֹמר: “כּל זה אֵינוֹ עדיִין כּלוּם; עוֹד אָשוּב אַראךָ נפלָאוֹת!”

נַפתּלי היה נרעש עד היסוֹד. חָזר מסביב לאוֹרחוֹ כּבעל־שׂמחָה מאוּשר, טפח לוֹ בּכפּוֹ על שכמוֹ הבּריא, התבּוֹנן אֵלָיו מכּל העברים, ועֵיניו לא שׂבעוּ לראוֹת את פּניו הצעירים והאדוּמים, פּני בּן־אִיכּר רחָבים וּגלוּיִים, עם השׂפם הלבנבּן הדק, את מַגָפיו הגבוֹהים עם האָזנַיִים המזדקרוֹת מזה וּמזה, את צוארוֹן־כּוּתּנתּוֹ הרךְ והמגוּוָן, המכוּפתּר בּאלכסוֹן, את מכנסיו החַמים של צמר גס, שריח נשכּח של הכּפר הרחוֹק נוֹדף מהם כּל־כּךְ. ולא נתקררה דעתּוֹ, ולא חָדל להשתּוֹמם וּלהבּיע את התפּעלוּתוֹ בּקוֹל:

– אַי־אַי, אַךְ זה אוֹרחַ! אַי־אַי, אַנטוֹשקה! זה עתּה בּא מן הכּפר? ראוּ־נא, כּמה גָדל, בּלא עֵין־הרע, לאָרכּוֹ וּלרחבּוֹ!… אַי־אַי, מי נוֹסע בּימים האֵלה לאמריקה! בּניהם של בּעלי־הגוּף הקוֹזלוֹביים, קדישוֹ של פּרוֹקוֹפּ השיכּוֹר!… השוֹמַעת אַתּ, חיֶינה־מַלכּה, אֵת אשר אוֹמַר לָךְ? חוֹששני, שימוֹת המשיח ממַשמשים וּבאִים! כּלוּם עלה על דעתּךְ, דרךְ משל, בּימים הרעים ההם, אַל יִיזכרוּ לטוֹבה, עת שילחוּ אוֹתנוּ מן הכּפר, ואָביו מוֹלידוֹ של זה, השוֹתה המהוּלָל, יִמַח שמוֹ, היה הראשוֹן להניחַ אֶת כּפּוֹ על הכּתב בּשׂכר חצי ההין ייש, – כּלוּם עלה אָז על דעתּנוּ, כּי ימים כּאֵלה יגיעוּנוּ? לא, אִמרי מַה שתֹּאמרי – מַעשׂי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא הם ונפלאוֹתיו!… אִי לךָ, אַנטוֹשקה מַחמַדי! – פּנה מתּוֹךְ עצמת רגשוֹתיו אֶל האוֹרחַ וטפח לוֹ שוּב על שכמוֹ. – לָמה תּעמוֹד אֵיפוֹא ותחריש כּגוֹלם? פּתח פּיךָ וסַפּר לָנוּ דבר! מַה שלוֹם אַבּא? וּשלוֹם אִמא מה הוּא? החַיִים הם עדיִין?

האיכּר הצעיר, שכּל אוֹתה השעה עמד בגיחוּךְ תּוֹהה והקשיב בּפה פּעוּר אֶל דיבּוּרוֹ הנמרץ של בּעל־הבּיִת, ששטף מפּיו בּשטף לָשוֹן זרה ונמהרה, ניעוֹר מקפאוֹנוֹ וכיוון מתּוֹךְ בּוֹשת־פּנים קידה עמוּקה לעוּמתוֹ:

– מוֹדים אנַחנוּ לךָ בּמאוֹד מאוֹד. חַיִים וּבריאִים. שניהם פּקדוּ לדרוֹש בּכל תּוֹקף אֶת שלוֹמכם. גם אֶת שלוֹמךָ, גם אֶת שלוֹם בּעלת־הבּיִת, גם את שלוֹם הילָדים.

– התאמין אִם לא? – קראה חיֶינה־מַלכּה אֶל בּעלה בּפנים מאִירוֹת. — יוֹלדתּוֹ הלא שלחה לי מנחה בּידוֹ, מַתּנה. כּסבוּר אַתּה, מה עלה בּדעתּה לשלוֹחַ? שׂק גריסים, כּוּסמת.

– אִמא שלחה, – הסבּיר האוֹרחַ, שהבין מתּוֹךְ אמירתה של בּעלת־הבּיִת עד היכן הדברים מַגיעים. – חמשה קבּים מדדה. נוֹסע אַתּה, בּני רחימאי, היא אוֹמרת, אֶל הארצוֹת הרחוֹקוֹת, והבאת מנחה, היא אוֹמרת, לשכנתּי הטוֹבה, לאֵשת־פּנתּלי. וסחבוּ זאת מתּחת ידי. יהוּדוֹן. זה שהוֹליכני על הגבוּל. תּנהוּ על ידי, הוא אוֹמר, ואֶשלָחהוּ אַחריךָ להאמבּרוּךְ, אֶל האנייה בּמַשמע. שאִם לא כן, הוּא אוֹמר, יִירוּ בּךָ, על הגבוּל בּמַשמע. רימה אוֹתי היהוּדוֹן. לא שלח להאמבּרוּךְ. אָבדה הכּוּסמת ואֵיננה! לוּא, לכל הפּחוֹת, השיב את השׂק! שׂק חָדש היה, לָבן. אִמא, יחַזק אלוֹהים את כּוֹחָה, תּפרה אוֹתוֹ בּמתכּוון. אִי, נוֹכל, תּיפּח רוּחַ אִמוֹ!…

בּפני האיכּר הצעיר ניכּרים היוּ סימני צער עמוֹק וּבעֵיניו הצרוֹת, המימיוֹת, ניצנץ בּרק רצח כּבוּש.

– ובכן, – אָמרה חיֶינה־מַלכּה, ספק מתּוֹךְ אַכזבה, ספק מתּוֹךְ היתּוּל, – אֵין כּוּסמת עוֹד? ואני כּבר שׂמַחתּי חינם!

– אִמא – הוֹסיף האִיכּר לסַפּר, כּמתכּוון להפיס את דעתּה, – בּיקשה לשלוֹחַ לבעלת־הבּיִת גם שתּי עשׂרוֹת בּיצים, ועיכּב אַבּא בּידה. חָס אני, הוּא אוֹמר, על הבּיצים. שמא, הוּא אוֹמר, יִשמרנוּ אלוֹהים, תּיטרף הספינה. אוֹ אוּלי, הוּא אוֹמר, ימַסמסוּ אוֹתן בּדרךְ.

נַפתּלי ספק על מתניו ונתן אֶת קוֹלוֹ בּצחוֹק רם.

– אוֹי, אני מת!… השמַעתּ, חיֶינה־מַלכּה, מַה שעלה על דעתּה של שכנה קוֹזלוֹבית לשלוֹחַ לאמריקה? סַל בּיצים!… אוֹי, קוֹזלוֹב, קוֹזלוֹב! חבל, שהילָדים לא שבוּ עדיִין ממלאכתּם. היוּ מבדחים קצת את דעתּם בּביצי קוֹזלוֹב!

– רשאי אַתּה לצחוֹק לךָ כּכל אַוַת־נַפשךָ, – נענתה חיֶינה־מַלכּה בּגיחוּך קל. – ואני לא כן אָנוֹכי עמדי. אַף־על־פּי־כן מַחזיקה אני טוֹבה לערלית זוֹ, שזכרה אוֹתי לאַחַר שלוֹש עֶשׂרה שנה. אמוֹר אַף אַתּה, כּלוּם כּךְ היוּ נוֹהגוֹת גם שכנוֹתיךָ בּאמריקה עם בּני־אָדם?

– הרי לָךְ! פּתחה בּביצים וסיימה בּאמריקה! היוֹדעת אַתּ, אִשתּי, אֵת אשר אוֹמַר לָךְ? עדיִין יֵש בּידךְ להתחָרט על כּל העניין כּוּלוֹ. קוּמי ושוּבי לקוֹזלוֹב, ותמצאִי שם די חפצךְ גם בּיצים, גם כּוּסמת!

– אֵין עוֹד, בּרוּךְ השם, לאָן לָשוּב! – ענתה חיֶינה־מַלכּה ואָמרה בּפנים נוּגוֹת. – אֵין קוֹזלוֹב עוֹד. קוֹזלוֹב נשׂרף בּאֵש.

נַפתּלי חָדל לצחוֹק, הפךְ ראשוֹ אֶל האוֹרחַ ונתן בּוֹ עֵינַיִים גדוֹלוֹת.

– מה? מה אָמרה? קוֹזלוֹב נשׂרף?

– אמת דיבּרה, – ענה האִיכּר הצעיר בּמנוֹד־ראש. – נשׂרף. הכּל עלה בּאֵש. לא נשארה בּכּפר קוֹרה על־גבּי קוֹרה.

רגע עמדוּ שלָשתּם מַחרישים ונעצבים. נַפתּלי שילב את ידיו על לבּוֹ, נשךְ את שׂפתוֹ התּחתּוֹנה מתּוֹךְ רוֹב השתּוֹממוּת וניענע את ראשוֹ בּאֵין אוֹמר וּדברים. האִיכּר הצעיר הבּיט אֵלָיו מתּוֹךְ חיוּךְ נוּגה בּעֵיניו הקטנוֹת, המימיוֹת. ניכּר היה, כּי דעתוֹ נוֹחָה מזה, שהבּשׂוֹרה הקוֹזלוֹבית נגעה כּל־כּךְ עד נַפשוֹ של בּעל־הבּיִת.

– כּךְ, כּךְ! – התחיל נַפתּלי מיצר ושוֹרק בּשׂפתיו. – שמעוּ־נא מַעשׂה נפלא! קוֹזלוֹב עלה בּאֵש פּתאוֹם! כּפר אשר כּזה! אִיכּרים מאוּששים אשר כּאֵלה!… מאַיִן אֵיפוֹא בּא האָסוֹן? שב, אַנטוֹש.

– ממקטרת, – סיפּר האִיכּר הצעיר, כּשישב על הכּיסא בּאֶמצע המיטבּח וּפישׂק את רגלָיו לרוָחָה. – ממקטרת נפתּחה הרעה… הזקן דנילָא התקוֹטט עם כּלָתוֹ, זוֹ אֵשת־החַייל. הכּל בּשל הבּחוּרים. אֵיני רוֹצה, הוּא אוֹמר, מוּפקרת שכּמוֹתךְ, כּי תּזני כּל הלילוֹת אַחרי הבּחוּרים, עֵת בּני, הוּא אוֹמר, זה אַקים, עוֹבד את אַבּא הצאר בּאמוּנה וּבצדק. קם והלךְ אֶל הגוֹרן לישוֹן וּמקטרתּוֹ בּפיו. בּחצי הלילה שוֹמעים אנַחנוּ קוֹל רעש וּצוָחָה בּחוּץ. קוֹפצים אָנוּ מעל משכּבנוּ, אני ואַבּא, רצים החוּצה – אִי־הי, הכּפר בּוֹעֵר! אִיכּרוֹנים רצים בּקרדוּמוֹת, בּדליֵי מַיִם, מניסים אֶת הבּעיר אֶל השׂדה. נשים מילילוֹת… פּוֹנים אנַחנוּ, אני ואַבּא, לָרוּץ אֶל הרפת – עמוֹד! כּבר אֵיחַרנוּ. אֵש אָחזה בּדלת וּפוֹרצת אֶל פּניךָ. בּעמל רב הצלנוּ את הפּרה הבּרוּדה, ואַף זוֹ לאַחַר שכּבר נחרךְ זנבה. הכּל עלה בּאֵש. גם הסוּסה הלבנה, גם הסייח, והפּרה השחוֹרה, זוֹ החוֹלבת, ועגָלים שלוֹשה היוּ, שתּי עגָלוֹת ועֵגל אֶחָד…

האִיכּר הצעיר סיפּר אֶת סיפּוּרוֹ בּמתינוּת, בּניגוּן כּפרי וּבהטעמה מיוּחדת, כּאִילוּ כּל זה היה שגוּר בּפיו, מוּכן אֶצלוֹ מקוֹדם, וּבשעת מַעשׂה לא גָרע עֵיניו מפּני שוֹמעיו והתבּוֹנן אֶל תּנוּעוֹתיהם, לראוֹת אֶת הרוֹשם אשר יעשׂוּ דבריו עליהם. חיֶינה־מַלכּה שמעה את סיפּוּר־המַעשׂה, זוֹ הפּעם השנית, בּפנים נוּגוֹת, שהבּיעוּ השתּתּפוּת נאמנה בּצערוֹ של המסַפּר. נַפתּלי עמד בּפישׂוּק רגליִים, החזיק בּזקנוֹ הדליל, הקשיב קשב רב וניענַע את ראשוֹ לאַט.

– כּךְ הוּא אֵיפוֹא המַעשׂה! – פּתח נַפתּלי ואָמר כּמין סיכּוּם, בּניגוּן ממוּשךְ, כּשהעיף עיִן אַחַת בּאִשתּוֹ. – הרי אַתּה נשׂרף! בּאת אֵיפוֹא לאמריקה אַחרי השׂריפה!… אָמנם כּן, גלגל הוּא החוֹזר בּעוֹלָם. זה הוֹלךְ לאמריקה, כּי גירשוּהוּ בּני־אָדם מנַחלָתוֹ, וזה – אלוֹהים ציוָהוּ לָלכת… אֵימתי אֵירע הדבר?

– בּקיִץ שעבר, לאַחַר יוֹם מיקוֹלָא הקדוֹש. כּל השנה התלבּטנוּ, התלבּטנוּ – לא יכוֹלנוּ לָבוֹא לידי תּכלית. בּיקתּה עדיִין עלה בּידינוּ להקים. המלוּכה העמידה עֵצים לבּניין. אַךְ מלבד זאת אֵין כּלוּם. לא סוּס ולא אוּרוָה, לא חָצר ולא גָדר. וכאן בּא סטיוֹפּקה של מַאקאר וּבכוּתּנתּוֹ תּפוּרוֹת שתּים עֶשׂרה מאוֹת בּשטרוֹת המדינה. ואָמַר לי אַבּא: מעבוֹדת הצבא הלא חָפשי אַתּה, בּני, – בּן יחיד בּמַשמע, מלבד הבּתוּלוֹת, – קוּם אֵיפוֹא וסַע גם אַתּה לאַמריצה. לצרכי כּרטיס, הוּא אוֹמר, ילוה הכּוֹמר, הוּא אַבּא מיכאילָה, בּעֵרבוֹן הנַחלָה בּמַשמע, ושם, הוּא אוֹמר, תּדרוֹש למקוֹם שבתּוֹ של פּנתּלי שכננוּ. פּנתּלי שלָנוּ, הוּא אוֹמר, אִיש טוֹב הוּא, חַנוּן ורחוּם…

– אַךְ טוֹב עשׂית, שבּאת אֵלָי! – נתעוֹרר נַפתּלי ואָמַר בּפנים מאִירוֹת, כּוּלוֹ מרוּצה ולבּוֹ חַם בּוֹ, שאַנשי קוֹזלוֹב חוֹשבים אוֹתוֹ לאִיש טוֹב, חַנוּן ורחוּם. – טוֹב ויפה עשׂית!… אבל אמוֹר לי, כּיצד מצאת את הדרךְ אֵלָי?

– הכּל בּעצמנוּ! – התפּאֵר האִיכּר. – מין נייר הבאתי אִתּי. מין כּתב כּזה, שפּישפּש אַבּא וּמצא בּמוּראוואנקה העיר.

– אֵין זאת כּי־אִם לָקח אֶת הכּתוֹבת מאֵת פריידיל שלי? – השמיע נַפתּלי את השערתוֹ לפני אִשתּוֹ.

– יהוּדי בּעל כּוֹבע וכפתּוֹרים הביא אוֹתוֹ לכאן, – אָמרה חיֶינה־מַלכּה בּגיחוּךְ. – וּכשהלךְ, נפרד ממנוּ בּדברי מוּסר: כּי באַמריקה אָסוּר לגנוֹב, אָסוּר לשתּוֹת לשכרה.

פּני נַפתּלי הבהיקוּ.

– האוּמנם? מסתּמא אֶחָד מאַנשי “הכנסַת־אוֹרחים”. הרוֹאֶה אַתּה, אַנטוֹש? כּאן מוֹשלים יהוּדים בּכּיפּה. בּאמריקה, אָחי, בּרשוּתם של יהוּדים אַתּה… אַךְ לָמה לָנוּ להרבּוֹת דברים? בּוַדאי וּבוַדאי נַעזוֹר לךָ עד כּמה שידנוּ מַגעת. אני לא שכחתּי את שכנַי מלפנים. וכי קלה זוֹ בּעֵיניךָ? שלוֹשים שנה גרתּי עם אַבּא שלךָ בּשכנוּת, פּתחי מוּל פּתחוֹ, חַלוֹני מוּל חַלוֹנוֹ. שנינוּ נוֹלדנוּ בּכפר אֶחָד! הלא אנשים אנַחנוּ, אשר לב לָהם, ורגש, ועניין, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ… בּקיצוּר, אני עצמי יוֹצא עמךָ מחר עם השכּמַת הבּוֹקר לבקש לךָ מלָאכה!

– ראֵה־נא גם ראֵה את מבקש־המלָאכה שלי, כּמה התלקח! – נזפה חיֶינה־מַלכּה בּבעלה. – הוּא עצמוֹ, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, עוֹמד כּל היוֹם בּחוּמוֹ של קיִץ על עֶגלת התּפּוּחים והבּאנַאנוֹת, וּבשביל אחרים ימטירוּ לוֹ מן השמַיִים מלָאכוֹת עם השכּמת הבּוֹקר! שׂנאתי את המתהללים בּשוא, וּבפרט בּפני ערל תּמים!

נַפתּלי כּאִילוּ נבוֹךְ רגע והבּיט אֶל אִשתּוֹ חציוֹ בּגיחוּךְ וחציוֹ בּרוֹגז.

– אִם כּן, הלא בּהמה אַתּ בּאמת, אַל־נא יִחַר אַפּךְ בּי! מה דמוּת תּדמיני לָזה? דמיוֹן נאֶה! אני, בּרוּךְ השם, יהוּדי, והוּא אֵינוֹ אֶלָא גוֹי, להבדיל! אֵת אשר יעשׂה הוּא לא אוּכל אני לעשׂוֹת. ואַתּ הבּיטי־נא לשם חידוּש אֶל כּתפיו. המבינה אַתּ בּטיב הכּתפיִים הלָלוּ? שטיה, בּעד זוּג כּתפיִים כּעֵין אֵלוּ משלמת אמריקה זהב!

וּכדי להראוֹתה בּעליל אֶת טיב הכּתפיִים המדוּבּרוֹת, תּפס נַפתּלי להאִיכּר בּשתּי ידיו, העמידוֹ בּאחוֹריו מוּל פּני אִשתּוֹ וטפח לוֹ על שכמוֹ הרחב טפיחה הראוּיה להתכּבּד.

– תּלךְ לחפּוֹר סוֹבּווייס, אַנטוֹש!

– טשאַהוֹ¹? – שאל האִיכּר בּגיחוּךְ של מבוּכה, כּשהוּא מַבּיט בחשד אֶל היהוּדי הקטן, המכרכּר סביבוֹ, אֵינוֹ פּוֹסק לדבּר בּשטף לשוֹנוֹ המוּזרה ועוֹשׂה בּוֹ בּלהטיו.

– סוֹבּווייס תּחפּוֹר כּאן, אני אוֹמר. כּלוֹמַר, מסילוֹת־הבּרזל שמתּחת לאדמה. ואוּלם הלא אֵינךָ יוֹדע עדיִין, זה מהוּ? מחר נצא שנינוּ לראוֹת את אמריקה. חמדוֹת גנוּזוֹת יֶש פּה בּידי להראוֹתךָ, אָחי. כּל פּלאֵי תּבל!

חיֶינה־מַלכּה, שדעתּה לא היתה נוֹחָה מדיבּוּרוֹ המוּפלָג של בּעלה, הציצה עליו בּלעג.

– אִם תּמצא לוֹ מלָאכה בּאמריקה, אֵיני יוֹדעת עדיִין. ואוּלָם לעצמךָ, רוֹאָה אני, כּבר מצאת מלָאכה נקייה וקלה.

– כּאַחַת הנשים תּדבּרי, חיֶינה־מַלכּה! – התרגז נַפתּלי. – הן לא אֶעזוֹב בּרייה עלוּבה זוֹ כּהפקר בּאֶרץ נכרייה!… רק אַל דאוֹג, אָחי אַנטוֹש. מוּבטח לךָ, כּי תּעשׂה חַיִים בּאמריקה. אָמנם דבר אֶחָד יִקשה פּה ממךָ. להוֹדיעךָ, שבּאמריקה חַייב אָדם ללמד לשוֹנוֹ בּשׂפת המדינה, ועניין זה, אָחי, חוֹששני, לא לפי בּינתךָ, בּינַת אִיכּר.

– לקרוֹא פּתקה נדע גם אנַחנוּ, – נַענה האִיכּר בּפנים נבהלים קצת. – אַף חָכמַת הכּתיבה לא זרה לָנוּ. זאת לָמַדנוּ מפּי סגן־הכּוֹמר, הוּא אַבּא טימוֹפיי.

– מַה לָמַדתּ שם מפּי סגן־הכּוֹמר? מה אַתּה יוֹדע? – בּיטל אוֹתוֹ נַפתּלי מתּוֹךְ זילזוּל גָמוּר. – וַדאי רוּס אַתּה יוֹדע? הלָשוֹן שלָכם? גם זוֹ תּוֹרה עמוּקה!… כּאן, אָחי, אֵין מַשגיחים בּרוּס. כּאן חַייב אָדם לדבּר בּלשוֹן המדינה, בּאַנגלית דווקא, שרק היהוּדים נזקקים לָה. יֶס סיֶר!… ואַף־על־פּי־כן אֵין בּכךְ כּלוּם. אַל יִפּוֹל לבבךָ. הלא בּתוֹךְ אַנשי שלוֹמךָ אַתּה יוֹשב, וּמסתּמא לא תֹּאבד בּינינוּ… וּבכן, מיסיס, אֶפשר תּערכי לָנוּ את השוּלחָן? – פּנה אֶל חיֶינה־מַלכּה בּלָשוֹן רחָבה וּבדעת זחוּחָה. – היוֹדעת אַתּ, אִשתּי, אֵת אשר אוֹמַר לָךְ? אִם אַתּ לוּא שמעיני, קוּמי־נא וזבחי לָנוּ דג מלוּחַ רךְ וָטוֹב, והוֹציאִי שם דרךְ־אַגב לכבוֹד אוֹרחנוּ מקוֹזלוֹב גם את בּקבּוּק־השבּת עם האָדוֹם־האָדוֹם ההוּא. יֵיהנה־נא גם היֶלד של שכננוּ משוּלחָנוֹ של קוֹלוּמבּוּס!

– הרי לךָ פּתאוֹם בעֶצם היוֹם הזה! – אָמרה חיֶינה־מַלכּה, קצתה בּמבוּכה וּקצתה בּנזיפה. – מה החדשה הזאת? וכי אוֹמר אַתּה לישב אֶל השוּלחָן עם הערל וּלהעלוֹת גירה עמוֹ?

– כּיצד להעלוֹת גירה? – נעלב נַפתּלי. – כּלוּם אני אַעלה גירה? גירה יעלה הוּא, ואני אוֹכַל!

– אבל על שוּלחָן אֶחָד עמוֹ?

– שטוּיוֹת! – אָמַר נַפתּלי והניע בּידוֹ. – בּאמריקה אֵין מַשגיחים בּדברים אֵלה. כּאן הכּל שוים בּעֵיני אלוֹהים. אִם כּוּשי, אִם אִיטלקי, אִם מנַקה־רחוֹבוֹת, אוֹ גם יהוּדי, להבדיל!… ואַתּה, אַנטוֹש, מסתּמא לא תּמנַע אֶת עצמךָ מן הלעיסה? – פּנה אֶל אוֹרחוֹ בּסבר פּנים יפוֹת, מַעשׂה בּעל־הבּיִת. – שב אֵיפוֹא כּאן אֶל השוּלחָן, ויִתּנוּ לךָ לטעוֹם ממזוֹנוֹת אמריקה. לָמה תּבּיט אֵלי כּעֵגל לא־לוּמד? קרב אֶל השוּלחָן וָשב. מנטילת־ידיִים קוֹדם האכילה הלא חָפשי אַתּה, אלוֹהים שמרךָ מכּל זאת!

– מוֹדים אנַחנוּ לבעל־הבּיִת בּמאוֹד מאוֹד! – אָמַר האִיכּר מתּוֹךְ קידה עמוּקה, וּמיד זז ממקוֹמוֹ בּפסיעה כּבדה, ניגש וישב אֶל פּינַת השוּלחָן, הניח ידיו על המַפּה הצהוּבּה, כּשהוּא מגחךְ לעצמוֹ בּנימוּס, יוֹשב וּמַבּיט בּכוֹסף טמיר וּברגש־כּבוֹד גָלוּי אֶל הלחם הלָבן ואֶל בּקבּוּק המַשקה האָדוֹם, שהכינה בּעלת־הבּיִת לסעוּדה.

– נוּ־אוֹ – רמַז לוֹ נַפתּלי בּתנוּעת ראשוֹ על חמדת השוּלחָן, לאַחַר שנטל את ידיו, בּירךְ בּלחש בּרכּת “המוֹציא” ונתן אֶל פּיו אֶת פּרוּסַת־הלחם הראשוֹנה. – לָמה תּשב בּחיבּוּק־ידיִים, כּמחוּתּן לא־קרוּא אֶל סעוּדת הטבילה? קרב אֶל המלָאכה! הרי לחם והרי דג מלוּחַ מוּנחים לפניךָ. אַל תּבּט אֶל מַראֵהוּ, שלחם לָבן הוּא. הניחוּהוּ כּאן לאכילה. בּאמריקה, אָחי, כּוּלָנוּ אוֹכלים לחם לָבן מדי יוֹם בּיוֹמוֹ. להוֹדיעךָ, שאֶרץ החוֹפש היא לכּל, לעשיר ולרש.

האִיכּר נטל בּידוֹ פּרוּסַת לחם בּזהירוּת יתירה, התבּוֹנן אֵליה תּחילָה, כּחוֹכךְ בּדעתּוֹ, אִם אָמנם נתוּנה היא לרשוּתוֹ, אַחַר־כּךְ הצטלב מתּוֹךְ יִראַת־שמַיִים והתחיל אוֹכל מלוֹא לוֹגמיו. חיֶינה־מַלכּה, שהתעסקה אוֹתה שעה ליד התּנוּר, השגיחָה מן הצד בּהצטלבוּתוֹ של האִיכּר, – דבר שלא ראתה בּעֵיניה זה שנים רבּוֹת, – עמדה רגע כּתוֹהה והנידה ראשה לעֵבר בּעלה בּתוֹכחַת מסוּתּרת:

– מה עלה על דעתּוֹ פּתאוֹם!…

– נוּ, וּמזה, אַנטוֹש, הן בּוַדאי לא תּמשוֹךְ את ידךָ? – אָמַר נַפתּלי, כּשהוּא רוֹמז על הבּקבּוּק, ועמַד וּמזג שתּי כּוֹסוֹת, אַחַת לעצמוֹ ואַחַת לָאוֹרחַ. – לבּריאוּת!

– לבריאוּתךָ, בּעל־הבּיִת! – נַענה לוֹ האִיכּר בּנפש חפצה, הרים את כּוֹסוֹ כּנגד האוֹר, הפךְ אוֹתה אֶל תּוֹךְ פּיו, הקשיב בּעֵינַיִים עצוּמוֹת ונאנַק להנאָתוֹ. – אבל חָריף הוּא, תִּיפּח רוּחַ אִמוֹ!…

– אָה, ההיטב נגע עד קוֹרקבנךָ? – שאַל נַפתּלי והבּיט אֶל האוֹרחַ בּעֵינַיִים צוֹהלוֹת. – יֵינה של אמריקה! בּאמריקה, אָחי, הכּל עשׂוּי על יסוֹד נכוֹן וקיים!… ועתּה קח לךָ לקינוּחַ חתיכת דג מלוּחַ, אַף זה מדגי הים אשר פּה… השוֹמע אַתּה, אָחי אַנטוֹש? האָרץ אֶרץ טוֹבה ויקרה. בּכסף אַתּה קוֹנה פּה הכּל, כּל אשר תּשאַלנה עֵיניךָ. הרוֹאֶה אַתּה אֶת הפּרי האָדוֹם הזה? טוֹמייטוֹת² יִיקרא לוֹ פּה. פּרי יקר! טעם וּראֵה. אַל תּירא, לא סַם־המות הוּא. ממני תּראֶה וכן תֹּאכל… צר לי, צר לי מאוֹד, שאֵין אַבּא שלךָ עמנוּ פּה היוֹם. אִילוּ היה כּאן, היִיתי מַראֶה גם אוֹתוֹ עד היכן הגענוּ בּאמריקה!

– מה הוּא מפטפּט שם מיני דיבּוּרים? – התרגזה חיֶינה־מַלכּה אֵצל התּנוּר. – זימן לוֹ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ערל תּם מן הכּפר, והריהוּ יוֹשב עמוֹ בּעֶצם ימוֹת החוֹל לשתּוֹת ייש ודוֹרש דרשוֹת לפניו! פּירוֹת, טוֹמייטוֹת! מציאה מצא בּאמריקה וּמתגנדר בּה!… כּלוּם אֵינוֹ חָסר כּאן אֶלָא להביא לאֶרץ־הזהב את אַבּא היקר של זה, את השיכּוֹר הזקן, שיִצטרף אַף הוּא למזוּמן!…

– שטיה, מה אִיכפּת לָךְ, שאני מדבּר להנאָתי? – פּיֵיס נַפתּלי אֶת אִשתּוֹ בּקוֹל רךְ, כּשהוּא זוֹקף צוָארוֹ מעל השוּלחָן, שוֹלח את ידוֹ אֶל הבּקבּוּק למזוֹג כּוֹס שנית וקוֹרץ בּשעת מַעשׂה לאוֹרחוֹ בּעיִן ערמוּמית.

בּינתיִים חָזרוּ מעבוֹדתם הבּנים הגדוֹלים – בּחוּר בּמכנסַיִים מגוּהצים, בּנַעליִים כּתוּמוֹת וּבעניבה ארוּכּה, וּבחוּרה בּמגבּעת קטנה וּבסרט שחוֹר על צוָארה. שניהם נכנסוּ למיטבּח עיֵיפים וּמזיעים. נַפתּלי הפךְ את פּניו לאחוֹריו, כּשהוּא מבוּסם וראשוֹ סחַרחַר קצת, וקידם אוֹתם בּקוֹל מתרוֹנן:

– אָה, האלוֹ, פייביל! האלוֹ, בּאֶסי! הרוֹאֶה אַתּה, אַנטוֹש, מי הוּא הבּא? הלא זה בּני הבּכוֹר. הזוֹכר אתּה אוֹתוֹ? לפנים בּקוֹזלוֹב שׂיחַקתּם שניכם בּסוּסים.

האיכּר, שהיה נתוּן כּוּלוֹ לאכילָתוֹ, נבהל ממקוֹמוֹ למַראֵה הפּנים החדשוֹת, עמד בּמלוֹא לוֹגמיו, מגחךְ בּבוּשה ואֵינוֹ יוֹדע את המַעשׂה אשר יעשׂה הפּעם – אִם לבלוֹע את פּרוּסַת הלחם שבּפיו אוֹ לפוֹלטה? נַפתּלי קם אַף הוּא ממקוֹמוֹ, שיפשף ידיו זוֹ בּזוֹ וּפנה אֶל בּנוֹ:

– פייביל, הרוֹאֶה אַתּה? אוֹרחַ פּה אִתּנוּ. מאַנשי כּפרנוּ. נוֹצרי ירוֹק מקוֹזלוֹב. אִיש עוֹבד אדמה.

פייביל קרב אֶל השוּלחָן, כּשהוּא מַבּיט בּתמהוֹן אֶל האוֹרחַ.

– אֵיךְ הגיע לכאן? וּמה הוּא עוֹשׂה בּביתנוּ?

– מה הוּא עוֹשׂה בּביתנוּ? זה עתּה ירד מעל האנייה, וּבא לראוֹת אֶת שלוֹם שכניו מלפנים. תּן לוֹ אֵיפוֹא אֶת ידךָ, פייביל, הלא עוֹמד הוּא וּמחַכּה!

– מַה בּצע לוֹ בּידי? – אָמַר פייביל ונתן אֶת ידוֹ לָאוֹרחַ דרךְ זילזוּל. – ני פּאַנימאַיִיש פּאַ רוּשקוּ, פּאַני!

האִיכּר בּלע את אָכלוֹ אל קרבּוֹ, ניענַע את ידוֹ של פייביל בּחָזקה והבּיט אֵלָיו בּעֵינַיִים נוֹצצוֹת.

– הזה הוּא אֵיפוֹא ההוּא? – פּנה מתּוֹךְ השערה אֶל בּעלי־הבּיִת. – הבּחוּר הקטן שלָכם בּמַשמע?

– האִם הכּרת אוֹתוֹ? – שאלה חיֶינה־מַלכּה מאֵצל התּנוּר וּפניה נהרוּ.

– לא! לחלוּטין! גם להאמין אִי־אֶפשר. הלא לפנים בּקוֹזלוֹב היה זאטוּט שחוֹר, כּוּלוֹ כּחיפּוּשׂית, קטן כּל־כּךְ!

– וּבכן? – אָמַר נַפתּלי בּצחוֹק. – כּלוּם רוֹצה היִית, שלא יִגדל כּלָל בּאמריקה? הלא בּקרוֹב יֵיעשׂה אִינשינר!

– מה שמוֹ אשר יִקראוּ לוֹ?

– פיליפּ קוֹראִים לוֹ כּאן. אבל שמוֹ האמתּי מקוֹזלוֹב הוּא פייביל.

– אמת, חוויביל, חוויביל! – נתמַלא האִיכּר שׂמחָה. – הפּעם נזכּרתּי. אָמנם חווייביל!… היה רץ יחד עמי אֶל החוֹרשה להשיר אַגָסים, לטלטל עֵצים מן המסילה. שנינוּ נערים היִינוּ, אני הגָדוֹל, הוּא הקטן. אִי, בּחוּר בּן־חַיִל היה! חָכם, זריז כּל־כּךְ. ונפש טוֹבה!… פּעם אַחַת, זכוּרני, נתן לי מין עוּגָה יהוּדית שלָכם. לבנה, עגוּלָה כּזאת. אֵת אשר יאכלוּ אֶצלכם לכבוֹד הפּסחא…

– כּוונתךָ מסתּמא למַצה? – שיערה חיֶינה־מַלכּה.

– כּדבריִךְ כּן הוּא. מַצה! – עלץ האִיכּר מרוֹב רגשוֹתיו. – הפּעם נזכּרתּי. משךְ מתּוֹךְ החָבית והביא לי תּחת כּנַף בּגדוֹ. אִי, בּחוּר טוֹב היה!…

– זיכּרוֹן יפה לוֹ לענייני אכילָה! – העיר נַפתּלי בּפנים שׂוֹחקוֹת וּפנה אל בּנוֹ. – הריהוּ מסַפּר כּאן, כּיצד בּיליתם יחד אֶת ימי נעוּריכם… ואַתּה, פייביל, לָמה זה תּעמוֹד לפניו כּכה?

– אֶלָא כּיצד אני צריךְ לעמוֹד לפניו? – שאל פייביל מתּוֹךְ ליגלוּג.

– וכי יוֹדע אני? צריךְ היִית להסבּיר לוֹ פּנים קצת. אַף־על־פּי־כן שכננוּ היה.

– צר לי מאוֹד, – פּנה פייביל אֶל האִיכּר וּפירשׂ ידיו לעוּמתוֹ מתּוֹךְ אוֹתוֹ ליגלוּג. – ני פּאַנימאַיִיש פּאַ רוּשקוּ, פּאַני!…

– אִמא, האִם הכנַסתּם את זה לבּיִת עם השׂק שלוֹ כּדייר תּמידי? – שאלה הבּת, שעמדה כּל אוֹתה השעה מן הצד בּגיחוּךְ עקוּם על פּניה העיֵיפים.

– מה עלה על דעתּךְ, בּתּי? – התנַצלה חיֶינה־מַלכּה. – אִיש בּא מאֶרץ רחוֹקה – הן לא יִיתּכן לגָרשוֹ החוּצה

נַפתּלי הבּיט אֶל אִשתּוֹ ואֶל בּתּוֹ בּעֵינַיִים תּוֹהוֹת, כּוּלוֹ מתמַרמר.

– כּיצד, לגָרשוֹ החוּצה? מַה פּירוּשה של לָשוֹן זוֹ? אני לא גירשתּי אנשים מבּיתי מעוֹדי ועד היוֹם הזה!

– אָמנם כּן! – אָמרה הבּת בּעקימת־פּנים. – המעט לָנוּ זוּהמה בּבּיִת, והנה הם מביאים הנה כּל מיני פּראִים, אִינדיאַנים!… אִמא, תּני לָנוּ את ארוּחַת־העֶרב אֶל האוּלָם. רעבה אני עד מות!

והבּן עם הבּת פּנוּ ויצאוּ מן המיטבּח אל החדר הסמוּךְ וסגרוּ אַחריהם אֶת הדלת. נַפתּלי, נסער מהנהגת בּניו, ניצב רגע בּמקוֹמוֹ מַשמים. אַחַר־כּךְ התאוֹשש והניע בּידוֹ אַחריהם.

– נַא, לוּא יהי־כן!… שב, אַנטוֹש, ונגמוֹר אכילָתנוּ.

שניהם חָזרוּ וישבוּ אֶל השוּלחָן. נַפתּלי אָכל הפּעם בּלא חמדה, כּשהוּא מַבּיט אֶל האוֹרחַ וּבוֹחנוֹ בּעֵיניו לָדעת, אִם לא הרגיש כּאן עֶלבּוֹן לעצמוֹ.

– רע המַעשׂה, אָחי אַנטוֹש, – הסבּיר לאוֹרחוֹ שוֹרש דבר, – שאַתּה אֵינךָ שוֹמע את לשוֹנוֹ והוּא אֵינוֹ שוֹמע את לשוֹנךָ. אִילמלא כּן, הרי בּחוּר טוֹב הוּא, פייביל שלי.

– הדוּר בּלבוּשוֹ כּל־כּךְ, – הוֹסיף האִיכּר שבח משלוֹ. – מַראֵה אָדוֹן! מַה מלאכתּוֹ? הכּל בּעניין הלימוּדיוּת?

– הלא שמַעתּ – בּקרוֹב יִהיֶה אִינשינר. מיני כּתבים יִכתּוֹב בּשביל הסוֹבּוויי. יוֹדע אַתּה מה? – נתלהב פּתאוֹם נַפתּלי לרעיוֹן חָדש, שניצנץ לוֹ. – אִם תּעמוֹד לךָ זכוּתךָ, עוֹד תּשוּבוּ גם פּה להיוֹת שניכם יחד. הוּא יִכתּוֹב, ואַתּה תּחפּוֹר!

מן החוּץ פּרצוּ בּסערה הילָדים הקטנים, יֶלד וילדה, עליזים וּמזיעים וּפניהם מזוּהמים.

– אִמא, אוֹכל, אוֹכל! – קראוּ שניהם פּה אֶחָד.

משראוּ את האוֹרחַ המוּזר, היוֹשב עם אביהם אל השוּלחָן, התייצבוּ ממוּלוֹ, סקרוּ אוֹתוֹ בּעֵיניהם השחוֹרוֹת, הערמוּמיוֹת, צבטוּ זה אֶת זה לשם תּשׂוּמת־לב מיוּחדת וצחקוּ צחוֹק כּבוּש.

– הסוּ, שרצים! – גָער בּהם אביהם כּאִילוּ בּנזיפה ודעתּוֹ זחה עליו שוּב.

– שחוֹרים כּל־כּךְ! – נהנה האִיכּר למַראֵיהם, כּשהוּא לוֹעֵס אָכלוֹ וּמַבּיט אליהם בּגיחוּךְ מטוּב־לב. – שניהם כּחיפּוּשׂיוֹת מַמש!

– אמריקאִים גמוּרים! – התפּאֵר האָב. – שניהם לוֹמדים כּאן בּאַסכּוֹלה. זה הקטן, כּפי שאַתּה רוֹאֶה אוֹתוֹ, קוֹרא וכוֹתב בּמהירוּת רבּה כּל־כּךְ, שאַבּא טימוֹפיי שלךָ לא ידבּיקוֹ בּזוּג סוּסים אַבּירים. בּאמריקה, אָחי, נשתּנוּ סדרי פּוֹליטיקה!

לאַחַר שגָמרוּ סעוּדתם, נמלךְ נַפתּלי וקם מתּוֹךְ בּרכּת־המזוֹן החטוּפה, פּתח אֶת דלת החדר הסמוּךְ וקרא לבנוֹ הבּכוֹר בּקוֹל רךְ, כּמהסס:

– פייביל, יש לךָ פּנַאי לרגע אֶחָד? רוֹצה אני לשאוֹל בּעצתךָ. רוֹאֶה אַתּה את אוֹרחנוּ הירוֹק? מַה דעתּךָ, האִם אֶפשר יִהיֶה להשׂיג לוֹ מלָאכה אֵצל הסוֹבּוויי?

– לָמה אֵצל הסוֹבּוויי דווקא? – שאל פייביל והציץ אֶל תּוֹךְ המיטבּח.

– אֶלָא מַה יעשׂה כּאן? כּלוּם יִפסוֹק הלָכוֹת? הבּט־נא אֶל כּתפיו. הרוֹאֶה אַתּה זוּג כּתפיִים אֵלוּ?

– ולָמה לא יִפסוֹק הלָכוֹת? – אָמַר פייביל והתבּוֹנן אֶל כּתפיו של האוֹרחַ מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש. – סבוּר אני, כּי בּכתפיִים אֵלוּ יכוֹל הוּא על־נקלָה למצוֹא כּאן כּהוּנַת ראבּיי.

אחוֹתוֹ, שנגלתה אַף היא בּפּתח, גָעתה בּצחוֹק.

– הלא אֵינכם כּלָל בּני־אָדם! – התקצף נַפתּלי והרים אֶת קוֹלוֹ. – הנה בּא אליכם מן הכּפר אִיש ירוֹק, בּוֹדד ואִילם, אשר לא יבין את שׂפתכם…

– הס, הס! – יצאה חיֶינה־מַלכּה מעם התּנוּר להגן על בּניה. – ראֵה־נא אֶת זה ואֶת כּעסוֹ! הילָדים שבוּ מעבוֹדתם עיֵיפים וּרעֵבים, והרי זה מבלבּל אֶת מוֹחָם בּסוֹבּוויי. הנַח לָהם ויֹאכלוּ!

– יֹאכלוּ ויבוּשׂם לָהם. מי מעכּב בּידם? ואַף־על־פּי־כן הלא חַייב אָדם להיוֹת גם אִיש!… – נכנַע נַפתּלי תּוֹךְ כּדי רגע והרךְ אֶת קוֹלוֹ. וּמיד פּנה אֶל האִיכּר, שעמד כּל אוֹתה השעה נבהל ותוֹהה, מַבּיט בּחשד מן האֶחָד אֶל השני, ואָחַז בּידוֹ. – בּוֹא, אַנטוֹש, נלךְ מזה. נצא לטיֵיל מעט!

– לאָן אַתּה מטלטל אוֹתוֹ בּלילה? – שאלה חיֶינה־מַלכּה.

– אֶל הרחוֹב! מַה נשב פּה בּין… בּין… אַנטיסמיטים כּאֵלה!

בּחוּץ היה השאוֹן גָדוֹל והחוֹם כּבד וּמַחניק יוֹתר מאשר בּבּיִת. על המרפּסוֹת הקטנוֹת האפלוֹת ועל הכּיסאוֹת העוֹמדים ליד פּתחי הבּתּים ישבוּ יהוּדים חשׂוּפי־חָזה וּמרוּשלים, עיֵיפים וּנמַקים בּחוֹם העֶרב, וניפנפוּ בּכיפּוֹתיהם על ראשיהם המזיעים. נדף ריחַ של עשן, של אַספאלט מתמַגמג ושל אגוֹזים קלוּיִים, והריח המעוֹרב הזה היה קשה וּמַבחיל כּל־כּךְ, שהשרה על המצח טיפּוֹת־זיעה גדוֹלוֹת.

– אוּף, חַם בּאמריקה! – אָמַר נַפתּלי לבן־לויתוֹ בּפנים מאִירוֹת וּמזיעוֹת, כּזוֹקף לשבחָה של האָרץ גם את מידת חוּמה, הוֹציא מכּיסוֹ ממחָטה מזוּהמת ועמד לנַגב בּה אֶת צוָארוֹ ואֶת ערפּוֹ.

כּשהגיעוּ עד רחוֹב מרוּוָח וּמוּאָר, שהמוֹני אָדם צפוּפים טיילוּ שם אֵילךְ ואֵילךְ בּאוֹר־הפּנסים הבּהיר מתּוֹךְ דיבּוּר רם ושאוֹן מַחריש־אָזנַיִים, עצר נַפתּלי את אוֹרחוֹ, רמַז לוֹ בּתנוּעת־יד רחָבה על שני עֶברי הרחוֹב, כּשליט עֶליוֹן המַראֶה על נכסיו, ואָמר:

– כּבר ראִית כּזאת מימיךָ? זוֹהי, אָחי, אמריקה שלָנוּ!

האִיכּר נגרר אַחרי היהוּדי בּעוֹלָם החָדש והמוּפלָא הזה כּוּלוֹ מבוּלבּל, תּוֹהה וּמשתּוֹמם, הבּיט וראה כּמוֹ בּחלוֹם את הבּחוּרים הלבוּשים הדר, אֶת הבּתוּלוֹת המקוּשטוֹת והמפוּרכּסוֹת, את חַלוֹנוֹת־הזכוּכית הגדוֹלים והמַבריקים, המלאים וּגדוּשים אוֹצרוֹת־חמדה, כּוּתּנוֹת וּנעלים רבּוֹת וכל מיני סדקית, את המוֹדעוֹת החַשמַליוֹת, הקוֹרצוֹת מעל כּוֹתלי החנוּיוֹת בּשלל אוֹרוֹת מגוּוָנים, מיצמץ בּעֵיניו הצרוֹת כּנגד שפעת האוֹר הבּהיר, הזוֹרם אֶל פּניו מכּל העברים, וּפסע בּרגליִים כּוֹשלוֹת על המדרכה החלָקה פּסיעה זהירה וּמשוּנה, כּפוֹסע על־גבּי הקרח.

– אַלי־זש מנוֹהוֹ זשידקוֹב טוּטאַי… – קרא בּתמהוֹן־לבב, כּמדבּר אֶל נַפשוֹ. – כּלוֹמַר: יהוּדים הרבּה כּאן!

– יהוּדים הרבּה? – חָזר אַחריו נַפתּלי בּרגש של גדלוּת. – כּוּלָם כּאן יהוּדים! כּוּלָם משלָנוּ, אֵין אַף אֶחָד משלָכם. אֶלָא מַה סבוּר היִית? אמריקה, אָחי, אֵינה רוּסיה. להוֹדיעךָ, שאמריקה היא מדינה שכּוּלָה יהוּדים. בּכל מקוֹם שאַתּה הוֹלךְ וּבכל פּינה שאַתּה פּוֹנה אֵינךָ רוֹאֶה אֶלָא יהוּדים ויהוּדים. יהודּים בּשוּק, יהוּדים בּבית־המַרזחַ, יהוּדים בּערים, יהוּדים בּכּפרים… כּאן אֵין מגָרשים אֶת היהוּדים מן הכּפרים. נוֹ סיֶר!… אַדרבּה, אִילוּ היה רצוֹנם של היהוּדים בּכךְ, היוּ הם מגָרשים אֶת האחרים מן הכּפרים! אֶלָא שאֵין רצוֹננוּ בּכךְ. זוֹ לָמה לָנוּ? מה אִיכפּת לָנוּ, אִם יִחיוּ גם אחרים זוּלתנוּ?

– והצאר מי הוא פּה? – שאַל האִיכּר, משתּאֶה וחָרד בּמקצת.

– אַף הוּא יהוּדי! – השיב נַפתּלי בּשטף רגשוֹתיו. – כּלוֹמַר, יהוּדי גָמוּר אָמנם אֵיננוּ, אבל גם משלָכם אֵיננוּ. הריהוּ אָדם סתם, לא הא ולא דא… – הסבּיר נַפתּלי להאִיכּר המשתּוֹמם בּתנוּעוֹת ידיִים. – ואוּלָם אֶת היהוּדים מכבּד הוּא כּבוֹד גָדוֹל. בּא הוּא כּמעט בּכל שבּת לבתּי־התּפילָה שלָנוּ ואוֹמר בּפני כל עם ועֵדה, כּי אנשים ישרים כּמוֹנוּ לא ראה מימיו. אֵין אָנוּ שוֹתים לשכרה, אֵין אָנוּ מתהוֹללים בּחוּצוֹת, אֵין אָנוּ רוֹצחים נפשוֹת…

– זה אמת! – הסכּים האִיכּר. – היהוּדים כּוּלָם שקטים. עם לא־עז! ואֵין גנבים מצוּיִים אֶצלכם – גם זה אמת. חוּץ מאֵלה, שגוֹנבים סוּסים. וגם אוֹתם שעל הגבוּל – הלָלוּ נוֹכלים הם! מתּחת ידךָ הם סוֹחבים… לוּא, לכל הפּחוֹת, השיב את השׂק! שׂק חָדש היה, לָבן. אִמא תּפרה אוֹתוֹ בּמתכּוון…

– מדבּר אַתּה עדיִין בּשׂק הכּוּסמת? – אָמַר נַפתּלי. – אֵינךָ יכוֹל כּלָל לשכּוֹחַ אוֹתוֹ?

– אִי, נוֹכל, תּיפּח רוּחַ אִמוֹ!…

בּדרךְ טיוּלם התעכּבוּ שני בּני־הכּפר ליד חַלוֹן שוֹפע אוֹר, שנשקפוּ ממנוּ בּקבּוּקים שוֹנים, קוּפסוֹת וּפירוֹת למיניהם, כּוּלָם מסוּדרים בּסדר נאֶה וּמוֹשךְ אֶת העיִן.

– אָה, היוֹדע אַתּה מה? – קרא נַפתּלי אֶל בּן־לויתוֹ מתּוֹךְ התעוֹררוּת חדשה ותפס לוֹ בּידוֹ. – מכּיוָן שאוֹרחַ חָשוּב אַתּה לי, הבה ניכּנס שנינוּ לכאן, ואכבּד אוֹתךָ בּדבר טוֹב, אוֹ־אָז תּראֶה מה היא אמריקה!

שניהם נכנסוּ אל החָנוּת של מיני מתיקה, דחקוּ ועברוּ בּתוֹךְ קהל בּני־אָדם, שעמדוּ צפוּפים ליד שוּלחַן־המוֹזגים האָרוֹךְ, אִיש כּוֹסוֹ בּידוֹ. לאַחַר שקנה נַפתּלי כּרטיסי־תשלוּמים וּמסַר אוֹתם לידי המשרת הצעיר צהוֹב־השׂיער בּמַעפוֹרת הלבנה, פּנה אֶל האִיכּר ולָחַש לוֹ:

– אַף זה משלָנוּ. יהוּדי!

כּשקיבּל נַפתּלי מידי המשרת הצהוֹב שתּי כּוֹסוֹת של נייר מלאוֹת גלידה עם כּפּיוֹת־נייר בּתוֹכן, נתן כּוֹס אַחַת לאוֹרחוֹ והסבּיר לוֹ בּשעת מַעשׂה בּפנים מַבהיקוֹת:

– זהוּ אַייז־קרים. מין סַאכריֶני מַארוֹז, שמוֹכרים אֶצלנוּ בּעיר, בּמוּראוואנקה. אבל אֵין שוּם דמיוֹן כּלָל בּין זה לָזה. טעם, ותדע מַה זה. אל תּירא. אֵין זה סַם־המות.

האִיכּר אָחַז בּידוֹ את הכּוֹס בּזהירוּת יתירה, אוֹחז ותוֹהה עליה וחוֹכךְ בּדעתּוֹ רגָעים אחָדים, עד שגָבר עליו יִצרוֹ ולָקק ממנה בּקצה הכּפּית. לאַחַר לקיקה ראשוֹנה חָזר ולָקק שנית, וּמעט מעט התחיל בּוֹלע את כּפּיוֹת המוֹתק הקר בּזוֹ אַחַר זוֹ.

– אהא, מצא חן בּעֵיניךָ? – שאָלוֹ נַפתּלי בּפנים צוֹהלוֹת, כּשהוּא שוֹקד אַף הוּא על כּוֹסוֹ בּכוונה רבּה.

– אִי־הי! – ענה האִיכּר בּבת־שׂחוֹק של תּוֹדה.

– נוּ, ועתּה מַה נַעשׂה עוֹד? – אָמַר נַפתּלי אֶל אוֹרחוֹ, לאַחַר שהשליךְ את הכּוֹסוֹת הריקוֹת עם הכּפּיוֹת אל תּוֹךְ הסַל בּתנוּעת־יד רחָבה של בּקי ורגיל ונשאַר עוֹמד בּאֶפס מלָאכה, כּוֹבעוֹ שמוּט לערפּוֹ וכל מַראֵהוּ מַראֵה אִיש נעלָס, שטוּף בּהוֹללוּת, שעדיִין לא פּג חוּמוֹ והוּא מוּכן וּמזוּמן להיטיב אֶת לבּוֹ עד חצוֹת הלָילָה. – אֶפשר רצוֹנךָ לשקוֹל אֶת עצמךָ, אַנטוֹש? כּל העניין לא יעלה לָנוּ אֶלָא בּפרוּטה אֶחָת.

ותוֹךְ כּדי דיבּוּר תּפס להאִיכּר בּידוֹ והגישוֹ אֶל המֹאזנַיִים האַבטוֹמַטיים אשר ליד פּתח החָנוּת ועמד לבאֵר לוֹ אֶת העניין בּאֵר היטב:

– מַעשׂה־להטים הוּא זה, שרק אמריקה יכוֹלה להראוֹתךָ. עוֹלה אַתּה וניצב כּאן על המכוֹנה, זוֹרק פּרוּטה אֶל תּוֹךְ החוֹר הזה, וּמיד אַתּה יוֹדע את כּוֹבד משקלךָ. נוּ, טפּס וַעלה!

האִיכּר הבּיט אֶל נַפתּלי בּגיחוּךְ של חשד ולא רצה לעלוֹת על המאזנַיִים.

– מה אַתּה ירא, גוֹלם שכּמוֹתךָ? – גָעַר בּוֹ נַפתּלי. – אַל תּירא, פּרא־אָדם, בּאמוּנתי נשבּעתי, כּי לא תּאוּנה לךָ רעה!

האִיכּר התעקש ולא זז ממקוֹמוֹ.

– אַל־נא, אַנטוֹש, אַל תּהי שוֹטה! – ניסה נַפתּלי לדבּר אֵלָיו רכּוֹת והתחַנן לפניו, כּמתחַנן על נַפשוֹ. – הבּט וּראֵה בּעֵיניךָ: הנה אני עצמי עוֹלה ועוֹמד על המכוֹנה, ואֵיני ניזק כּלָל. בּריא ושלם כּבתּחילָה! הלא כּל כּוונתי אֵינה אֶלָא לטוֹבתךָ, להראוֹתךָ חידוּשי אמריקה, שלא תּהיֶה כּאן ירוֹק!

ונַפתּלי דחף את האִיכּר והעלָהוּ על המֹאזנַיִים בּעל־כּרחוֹ, וּמיד זרק מַטבּע אֶל תּוֹךְ החוֹר ועמד להתבּוֹנן בּעיִן בּוֹחנת אֶל נפש־המאזנַיִים. מסביב להאִיכּר החָרד, שעמד על כּן־המאזנַיִים עמידה בּלתּי־בטוּחָה, כּתלוּי בּאַויר, נאֶספוּ בּחוּרים סַקרניִים מבּאֵי החָנוּת וצחקוּ על מבוּכתוֹ.

– אוֹהוֹ! – קרא נַפתּלי אֶל הקהל בּהתפּעלוּת. – מאָה ושבעים ושש ליטרוֹת. תּפסתּ מרוּבּה!

שני בּני־הכּפר יצאוּ מן החָנוּת וּפנוּ לָלכת הבּיתה.

– מאָה ושבעים ושש ליטרוֹת! – לא חָדל נַפתּלי להתפּלא בּדרךְ. – בּמשקל הגוּן כּזה, יוֹדע אַתּה, לאָן אַתּה יכוֹל להגיע אֶצלנוּ בּאמריקה? להיוֹת פּוֹליסמאֶן, כּלוֹמַר שוֹטר. מנהג נהגוּ כּאן: אָדם שבּא לבקש, כּי יעשׂוּהוּ שוֹטר, שוֹאלים אוֹתוֹ, ראשית דבר, למשקל גוּפוֹ. אִם משקלוֹ עוֹלה למַעלָה ממאָה ושבעים וחָמש ליטרוֹת, מיד מקבּלים אוֹתוֹ בּכבוֹד גָדוֹל וּממַנים אוֹתוֹ שוֹטר, שיִהיֶה עוֹמד בּשוּק ושוֹמר על הרוֹכלים היהוּדים.

– האִם מקבּלים כּאן שוֹטרים גם משלָנוּ? מאֵלה בּמַשמע, שאֵינם בּני אמוּנַתכם? – הרהיב האִיכּר עוֹז בּנַפשוֹ ושאל בּזהירוּת.

– לא, אָחי, הקשית לשאוֹל! כּבוֹד כּזה לא בּשבילכם הוּא! – ענה נַפתּלי בּקפידה מרוּבּה. – רצוֹנךָ להיעשׂוֹת שוֹטר, חַייב אַתּה להוֹכיחַ תּחילָה בּאוֹתוֹת וּבמוֹפתים, כּי משלָנוּ אַתּה, מזרע היהוּדים. ראשית דבר, מַכניסים אוֹתךָ לחדר מיוּחָד וגוֹזרים עליךָ לפשוֹט את בּגָדיךָ. וּבאִים המוּמחים ורוֹאִים: אִם יהוּדי אַתּה כּדת וכדין – מוּטב, ואִם לָאו – מַהר וּלבש בּגָדיךָ ולךְ לשלוֹם לביתךָ!…

כּשנכנסוּ לבּיִת עיֵיפים וּשרוּיִים בּזיעה, מצאוּ בּמיטבּח שני משכּבוֹת מוּצעים בּשבילָם.

– אַתּה תּישן הלילה במיטבּח עם השכן, והילָדים יִישנוּ עמי! – הוֹדיעה חיֶינה־מַלכּה אֶת בּעלה בּעד פּתח חדר־המיטוֹת.

– אוֹל ראַיט, מאֶם! – ענה נַפתּלי ואָמַר לָה לָשוֹן אמריקאִית מתּוֹךְ זחיחוּת־דעת יתירה.

לאַחַר שכּיבּוּ את האוֹר בּבּית וּשני השכנים עלוּ על משכּבם, התחיל נַפתּלי להתהפּךְ מצד אֶל צד ולא יכוֹל להירדם. בּחשיכה היה החוֹם כּבד בּיוֹתר, דחוּס וּמעיק. בּמוֹחוֹ עדיִין התרגשוּ בּעירבּוּביה מַחשבוֹת והדי דברים, מכּל אשר שמַע העֶרב מפּי האוֹרחַ, ולבּוֹ היה מלא. רוֹצה היה עתּה לדבּר הרבּה, לסַפּר עם שכנוֹ בּן־מוֹלדתּוֹ בּאפילת הלילה בּאריכוּת רבּה וּבהרחָבת לָשוֹן.

– הנה כּי כן, – פּתח בשׂיחָה חשאִית, כּמדבּר אל נַפשוֹ, והפנה את ראשוֹ לעֵבר שכנוֹ, – אָמנם עלה קוֹזלוֹב בּאֵש! ואני נכסף היִיתי להציץ על הכּפר לוּא עוֹד פּעם אֶחָת. וכי קלה זוֹ בּעֵיניךָ? הלא סבי עדיִין ישב שם, חָכר את בּית־המַרזחַ. אִיש טוֹב היה, בּעל מזג טוֹב וּבעל לב טוֹב. זהב טהוֹר. היה מביא לָנוּ מַתּנוֹת מן העיר – עוּגיוֹת־סוּכּר לבנוֹת, צימוּקים, אגוֹזים. פּעם אַחַת הביא תּפּוחַ־זהב, והיה הדבר לפלא. כּל האִיכּרים נקהלוּ לראוֹת את הפּרי היקר. כּאן קוֹראים לזה אוֹראנש, והוּא מתגוֹלל בּחוּצוֹת. כּיוֹצא בּזה גם בּאנַאנוֹת, שמסחָרי בּכךְ… מַה דעתּךָ, אַנטוֹש, אֵיזה מקוֹם יפה בּעֵיניךָ יוֹתר, אמריקה אוֹ קוֹזלוֹב? אַנטוֹש, הוֹי אַנטוֹש! הישן אָתּה?

– הי? – שאל האִיכּר בּקוֹל מנוּמנם והתהפּךְ על צדוֹ.

– מדבּר אני בּעניין אמריקה. מקוֹם טוֹב. הרשוּת בּידךָ לעשׂוֹת פּה כּל מַה שלבּךָ חָפץ. אֵין פּוֹצה פּה וּמצפצף. אֵין אִיש מגָרש אוֹתךָ ממקוֹמךָ ואֵין פּוֹגע בּךָ לרעה. ורק האַויר קשה פּה מאוֹד, לא כּאַויר כּפרנוּ. חַם, חַם בּאמריקה אֵין אַויר לנשימה!… והבּנים אַף הם אֵינם קרוּאִים בּנים. חכמים הם בּעֵיניהם, אֵין למַעלָה מהם. אֵינם חוֹלקים כּבוֹד לא לָאָב ולא לָאֵם. אָמנם מלוּמדים הם, את האמת אֵין לכחד – נשתּנוּ פּה סדרי פּוֹליטיקה. גם עוֹבדים הם עבוֹדת־פּרךְ וּבזיעת אַפּיהם ירויחוּ אֶת הדוֹלר. העבוֹדה קשה פּה, עבוֹדה ארוּרה. יוֹשבים כּל היוֹם, למן הבּוֹקר ועד העֶרב, תּוֹפרים תּחתּוֹנים, והמכוֹנה מקשקשת וּמקשקשת. וּבלילוֹת הם יוֹשבים כּפוּפים על הספרים, רוֹצים להיוֹת דוֹקטוֹרים ואִינשינרים… וּבכן, מַה בּכךְ? לפיכךְ אֵין הבּן חַייב לשמוֹע בּקוֹל אָביו? כּאִילוּ כּלב נוֹבחַ?… זכוּרני, גם אנַחנוּ היִינוּ ילָדים לפנים. כּשאַבּא שלי היה מסיר את הרצוּעה מעל מתניו, לא קמה עוֹד בּנוּ רוּחַ. כּסבוּר אַתּה, שהיה מַכּה? רק אֵימה היה מטיל עלינוּ. אַף הוּא אִיש טוֹב היה, בּעל מזג יקר. היה לוֹקחני תּמיד אִתּוֹ אֶל חצר הפּריץ הקוֹזלוֹבי. סַאליוּטה היה אָז הפּריץ. החָצר שם גדוֹלָה, רחבת־ידיִים, עם אִילָנוֹת גבוֹהים מזה וּמזה, עם גרנוֹת. השׂדוֹת פּתוּחים לכל אַרבּע רוּחוֹת העוֹלָם, שׂדוֹת חיטה וּשׂעוֹרה ושיפּוֹן… בּימי הקיִץ החוֹל רךְ וחַם בּמישעוֹל אשר בּתוֹך הקמה… ושם, בּמוֹרד הגבעה, שוֹטף הנהר. ילדי הכּפר, שרצים קטנים, רוֹחצים בּחבוּרה, צוֹוחים על המַיִם, משכשכים בּידיהם וּברגליהם… יריעוֹת־בּד לבנוֹת תּלוּיוֹת בּחבלים, מתייבּשוֹת בּשמש… רוּחַ קלה מנַשבת אֶל פּניךָ, מחַייה נפשוֹת… אַנטוֹש, הוֹי אַנטוֹש! הישן אָתּה?

נַפתּלי נשתּתּק והטה אוֹזן להקשיב. ממשכּבוֹ של האִיכּר נשמַע קוֹל נַחרה רבּה בּלוית שריקה עוֹלָה ויוֹרדת, הוֹמה כּחלילים.

– תּרדמה כּבר נפלה עליו! – אָמַר נַפתּלי לעצמוֹ מתּוֹךְ עֶלבּוֹן, ניענַע ידוֹ בּזעף והפךְ ערפּוֹ אֶל האִיכּר.