רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א. לפסח

עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלהינו משם… ואילו לא הוציא… הרי אנו… משֻׁעבדים היינו…

וחמֻשים עלו בני ישראל, – אחד מחמשה, ויש אומרים: אחד מחמשים" (מדרש), השאר לא יכלו לצאת. שקועים היו בעבודתם. הדאגה על דבר פרוסת הלחם מלאה את כל חדרי לבם, ומי יחשוב על כבוד אנושי, על גאולה?

וביותר הרעו הבוגדים שבהם, אלה המקורבים אל נוגשי מצרים, כמו “הייבסקים” היום, המטיפים להכנעה, להתבוללות. בסתר לבו אמנם היה העם ממאן, אבל מגֹדֶל הדאגה והפחד ענו אמן על כרחם.

וילדי ישראל נשקעו בין נדבכי פיתום ורעמסס, נטבעו בתהום הטמיעה, עזבו את תורת אבותם. את שפת אברהם ויצחק ויעקב התרוקנו מכל אידיאל.

ורק מועטים אנשי סגולה, חבורת משה הרועה הנאמן ראו בענות עמם ולא חדלו מֵעורר בלבו את תקות הגאולה, כמה מהם הוּכּוּ, כמה נאסרו, נשלחו לארץ גזרה. עלו לגרדום!.

והנה אחרי עמל רב וקרבנות עצומים יצא חלק מהעם מגלות מצרים. אבל גם מאלה היוצאים היו רבים חלשים ברוחם, ולכל מכשול ופגע רע שמצאו בדרך, הרימו קולם וצעקו: נתנה ראש ונשובה מצרימה.

הוי, כמה קשה היתה העליה הראשונה!

ובכל פסח הננו קוראים את ההגדה על דבר יציאת מצרים. מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, ולאכול מרור, לא רק לשם זכרון העבר, אלא מפני ש“מעשי אבות סמן לבנים”.

וחג החרות קשור עם חג קצירת השעורים, העבודה החקלאית היא הבסיס לחירות העם.

ב. עבדים היינו לפרעה במצרים.

ארורה היא העבודה שבאה מתוך כפיה, מתוך צליפת השוט! שנואה היא עבודה שכזו ואין בה ברכה.

צדקו חכמינו ז"ל בדרשם על “ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס”. פיתום – על פי תהום בולעו, רעמסס – ראשון ראשון מתרוסס.

ומשנאת העבודה הזאת, שאין לה טעם ולא תכלית, השתדלו אז בעלי הכשרונות לעלות למדרגת שוטר, שהוא בעצמו אינו עובד, אלא מצליף על אחרים שהם יעבדו. ומי שתיאבונו היה יותר גדול התנכר ובגד בעמו, השתחוה לאפיס, אלוהי המצרים, ועלה לגדולה למדרגת נוגש. אבל העם כולו נשא את עול העבדות הארורה.

האדם סוף סוף מסתגל לכל המצבים, שקע העם במ"ט שערי טומאה של העבדות וכמעט שהשלים עם מצבו. השתדל עד כמה שאפשר לרמות את האדון השוטר ולעבוד כמה שאפשר פחות, ולעתים גם לקלקל בכונה את העבודה שלא תשא פרי. ושמח היה העובד לראות שהנוגשים מלקים את השוטרים. שמח היה העובד לאיד המצליף תמיד על גבו. וטעם נא גם הוא טעם מלקות…

וכשבא משה במצות ה' ולחש באזני העם הנדכא בשורת הגאולה היה בעיניהם כחוזה חזיון לילה. איך אפשר? עכשיו לחמם ניתן, אמנם לחם עוני, לחם דמעה, אבל לחם יש, מאוצר המלכות ינתן במועדו, וגם מאורה יש להסתתר בה. הכל מידי פרעה ירום הודו, ואם יצאו חלילה לחירות, מי ידאג בשבילם? הם עצמם אינם רגילים לדאוג לעצמם, צריך שיהיה מי שהוא אחר דואג להם. ואם העבודה שנואה – מה בכך? ואם השוטר מצליף – הלא לשם זה נוצר הגב שיצליפו עליו. סוף דבר – עכשיו העולם כמנהגו נוהג, אבל אז – בודאי שיהיה עוד יותר גרוע… ופרעה ישמע ויתרגז, והנוגשים והשוטרים עוד יכבידו אכפם… עזוב משה, את החלומות, ונמשיך לשאת חרפת עבודתנו דומם.

אבל משה עשה שליחותו של מקום בגבורה אלוהית. הוא לא חדל מדבר על הגאולה ביד רמה. רגע הסכימו לזה גם הזקנים, אבל כשבא הדבר לידי מעשה נשתמטו אחד אחד.

וסוף סוף הצליחו להכריח את פרעה, שיתן להם לצאת מן הארץ ומהצד השני להפיח בלב העם המשועבד תקות חירות וגאולה.

והם יצאו.

אבל אנה יוליכם? לארץ־ישראל? דבר שכזה לא יתכן. הלא הם בעבדותם למדו לשנוא את העבודה. הם מבקשים עתה את הבטלה. ובכן הולכים המדברה. נתן להם מן ושליו והקיפם בענני כבוד. לא חסרו דבר.

ארבעים שנה התפנקו בבטלה. אבל על ידה באו קלקולים אחרים, התחילו הקטטות של קורח ועדתו, של עדת המרגלים, מקוששים, מקללים, וחוצפתו של זמרי בן סלוא. אין נחת ביעקב.

ואולם כל זמן שהיו הרועים הנאמנים, משה ואהרן ומרים, בחיים, עוד יכלו לעמוד בפרץ ולשמור על עברם מהשחתה, אך הם מתו, והקלקלה של הבטלה הלכה ורבתה. חדל הסדר, אפסה המשמעת.

ואז התחילו טובי העם להתאונן לפני הקב"ה: קצה נפשנו בלחם הקלוקל, מסתאבים אנו מבטלה ומשעמום. הבה רבון העולמים, עבודה!

– באיזה עבודה אתם חפצים? ענה ה' על ידי נביאו – וכי לא די עבודה היתה לכם במצרים? ואתם הלא מאסתם אותה? אולי תחפצו עתה לשוב מצרימה?

– לא! איננו רוצים לשוב מצרימה. איננו רוצים בעבודת פרך תחת לחץ השוט, אנו רוצים בעבודה של יצירה, בעבודה של התישבות. בארץ זרע, תאנה וגפן, תהי אפילו עבודה קשה, ורק שתבוא מתוך רצון חפשי, מתוך אהבת יצירה, להיות עמך שותפים במעשה בראשית. הנה עיניך הרואות, שהטיולים והבטלה במדבר אינם מביאים לנו ברכה. מקוללים אנחנו ואין לנו תיקון אלא בעבודה. תתן לנו כברת ארץ בנחלת אבות, ואנו נעבוד בכל לבבנו ובכל נפשנו, ובעבודתנו נתחזק ונרפא.

אז קרא ה' ליהושע ואמר: קום עבר את הירדן הזה, אתה וכל העם הזה, אל הארץ אשר אנוכי נותן להם לבני ישראל. ויזכור לנצח את שנאתו לעבודת פרך, לעבודה של כפיה ואת בחילתו ומאסו בחיי בטלה ומצא נועם וברכה בעבודה של יצירה ובנין. הרחמו, חלוצים פעמיכם: קדימה!

ג. סוד הגאולה

שפלות מוסרית, קנאת אחים – וירידה אקונומית: הרעב – הכריחה את אבותינו לצאת בגולה, ארצה מצרים.

ויעקב הזקן הולך גם הוא עם בניו. לפניו נוצץ כוכב מזהיר – יוסף משנה למלך מצרים, משענתו לעת זקנה.

בארץ אבותיו סבל הרבה צרות, וביחוד מררה את חייו צרת דינה. רעים המה השכנים. לטמא את בת יעקב שחוק בעיניהם. שם במצרים לא יקרה כזאת. שם ממלכה מסודרה, משכלת. איזו פירמידות היא בונה! איזו מצבות היא מעמידה! בקיצור, בעלת קולטורה גבוהה. ומלבד זאת, הלא יוסף השליט על הארץ. שם עושר וגדולה מצפים ליעקב הזקן. איש לא יעיז לנגוע בו ובבניו גם באצבע קטנה. בטח ישבו שם, וכל טוב ארץ מצרים יאכלו.

והנה הוא מגיע עד באר שבע.

פה הוא הגבול של ארץ־ישראל, ויעקב הריח את אויר ארץ העמים…

פתאום קדרו פני הזקן.

לעיני רוחו נראה, כי הכוכב המזהיר ומאיר אה דרכו הולך ונדעך, הולך וכבה. יוסף מת. הפוליטיקה משתנה… מלך חדש קם, אשר לא ידע, או אשר לא רצה לדעת את יוסף. ובני יוסף נעשים עבדים לפרעה, למצרים, לכל נוגש ושוטר. והגלות עם כל חשכתה התיצבה לפני עיני רוחו.

והוא אומר לחזור. הוא פונה אל ארצו, אל ארץ אבותיו ופושט את זרועותיו: רוצה הוא לחבקה, להאחז בה, למות עכשיו עליה, על לב ארצו החביבה.

אבל בת קול אומרת לו שכבר נגזרה גזירה. אם לא ילך מעצמו – יורידוהו שמה בשלשלאות של ברזל.

והזקן נופל על הארץ, ודמעות חמות נוזלות מעיניו, והוא מתמרמר נגד הגזירה האכזריה, גזירת הגלות.

והנה קול אדיר בוקע שמים וחודר לאזניו:

“אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרָיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְּךָ גַם עָלֹה.”

*

נפלא הדבר כמה שסבלו בני ישראל במצרים, לידי עבדות גמורה לא ירדו! עמים אחרים, שנכנעו תחת עול מצרים היו לעבדים גמורים, לא מחו נגד העריצות, לא קבלו על העושק והחמס. הכל נעשו בעיניהם ל“דרך הטבע”. השודד שודד והחמסן חומס, העלובים מקבלים את המכות בשתיקה גמורה, כמעט בהודייה, כראוי לעבדים נאמנים. אבל בני ישראל לא כך: הם אינם יכולים להתפשר עם המצב. תמיד מוחים, תמיד הם קובלים. “ויאנחו בני ישראל ויזעקו” ואיזו זעקות! – “ותעל שועתם אל אלוהים” – עד שמי השמים הגיעה! וכל מה שהוסיפו לזעוק, לקבול, למחות, הוסיפו המצריים לרוצץ, לדכא להשפיל, ואף־על־פי־כן בני ישראל לא חדלו מזעקתם.

לפלא היה הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו.

במה נשתנה עם ישראל משאר האומות? למה כולם הסכינו את גורלם, ומדוע ישראל לבדו עודנו מתמרמר?

“אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה”.

“אנכי” זה נתגלה מתוך הזעקה שכינת אל אינה יכולה להיות שפחה. והיא אינה נותנת לישראל להשתפל, לרדת עד מדרגת עבד גמור. כמה שלא ידכאו אותו, הוא אינו מאבד את תקותו לעלות למדרגתו, ולכל הפחות אינו מודה, כי כך צריך להיות, גם כשחרב חדה מונחת על צוארו לא יחדל מהתמרמר.

“ואנכי אעלה גם עלה”. ה“אנכי” הזה הנשמע מתוך הזעקה, מתוך המחאה חדלת האונים, הוא סוף סוף יעלהו.

*

ומעשה אבות סימן לבנים.

אלפים שנה אנחנו בגלות. אויבים חומסים ורומסים אותנו, רוצים הם להשפילנו לכלותנו, ואנחנו לא השלמנו עם הגלות. ה“אנכי” ההוא ירד עמנו גם בגלות זו ואיננו נותן לנו להטמע, ואף לא לחשוב את הגלות לעובדה טבעית שאין לשנותה. אמנם כוח אין בנו להלחם נגד האויב העצום ביד חזקה ובזרוע נטויה; אבל זעקתנו גם עכשיו בוקעת שמים, ומתוך זעקה זו נשמעה המיה עצובה של שכינת אל, שבכל צרתנו לה צר. מתוך בכיתו של פרוג, מתוך זעמו של ביאליק ומתוך שאר הקובלים והמתמרמרים בנוסח זה או אחר – מתוך כולם נשמע קולו של ה“אנכי”, שאיננו נותן לכנסת ישראל להשלים עם הגלות וצווח לחיים מלאים, לזוהר, לחופש.

לא השלמנו עם הגלות ולא נשלים עמה. מלחמה לנו בחיי גלות מדור דור. המלחמה היא אמנם חלושה, אבל אינה פוסקת.

וההתקוממות הנצחית נגד הגלות, היא סוף סוף תביא את הגאולה.\

ד. על ביעור חמץ

נוהגין אנו לבדוק לפני פסח את פרורי החמץ ולבערם.

החסידות אומרת שזהו רמז לבדיקת חמץ שבלב, שכדאי מאוד לבער גם אותן מתוכנו, שתהיה נשמתנו היהודית טהורה ומוכשרת לקלוט את האידיאלים הנעלים שרומזים לנו באורם ככוכבי מעלה.

וביחוד נחוץ הדבר לזמן חרותנו. רוצים אנו לחיות בארצנו חיים טהורים מזוהמת הגלות, חיים שאין בהם בושה וכלימה, ופרורי החמץ שהבאנו עמנו עומדים לשטן ומעכבים את התגשמות האידיאלים שאליהם אנו שואפים ושבלעדיהם חיינו אינם חיים גם בארצנו.

ואני נזכר בדברי עזרא הסופר: “אלוהי, בושתי וגם נכלמתי להרים פני אליך, כי עוונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים”…

בימי צרה ומצוקה, כשצוררינו הרימו ראש ומשפילים את כבודנו עד עפר ושוללים ממנו את כל ענפי הפרנסה וגם במקומות רבים עושים פרעות ביהודים, והיהודים בעצמם – זה עם חכם ונבון – מתחכמים להרבות מחלוקת ביניהם, על פי הרוב על לא דבר, אלא סתם מהיצר הרע של שנאת חנם.

ואני יושב ותמה: למה לכם, יהודים פקחים, להתעסק בהרס עמכם? הניחו את המלאכה הזאת לגויים, הם אומנים יותר מובחרים לעבודה הזאת, גם יש להם הרבה יותר כוח מאשר יש לכם. יכולים אתם לסמוך עליהם שהם יעשו את הכל מבלעדי עזרתכם.

הרפו! בערו את החמץ – שנאת חנם – שבלבבכם. חדלו מהרס! אחיכם העובדים בונים, עזרו להם לבנות.

כשאני מדבר על ביעור חמץ, רוצה אני להגיד מלים אחדות על דבר מנהגי ישראל. קיום עמנו תלוי במנהגיו. לא הפילוסופיה של הדת הישראלית נתנה את כוח הקיום, הפילוסופיה היא נחלת יחידים וגם היחידים אין דעתם שוה בזה. אבל המנהגים: כבוד השבת והמועדים וכו' וכו' הם שקשרו את העם העבותות של אהבהו אחוה והם שנתנו בהם כוח לעמוד בכל התקופות נגד צורריהם.

יודע אני שסיבות – ביחוד סיבות חיצוניות – גרמו לרפיון הרגש הדתי. אבל כל יהודי, וביחוד הצעיר הלאומי, צריך להתיחס ברגש של כבוד למנהגי ישראל שבהם החזיקו בתומם אלפי דורות. מי שירצה, יוכל למצוא בהם טעם לשבח גם כיום, אבל לכל הפחות הוד ההיסטוריה העברית חופף עליהם בלי ספק.

יהיו נא מנהגי ישראל חביבים עלינו ועל זרענו,

והנני מברך את כולכם בחג חרותנו, חג נקי מחמץ גשמי ורוחני.


 

לחג השבועות

חג השבועות – חג התורה והבכורים.

תורתנו החמודה היא תמצית נשמת האומה. בעלות האומה גם היא עולה ובירידתה – חלילה– גם היא יורדת.

במובן “תורה” נכנס לא רק מה שהיה חרות על הלוחות ולא רק ספר פלוני או אלמוני, אלא היצירה הכלכלית והתרבותית של כנסת ישראל. פרי הנבואה והחכמה שלה.

התורה והאומה אינן שלמות. אלא אם כן הן קשורות בעבודה כשרה, וביחוד בעבודת האדמה בארץ־ישראל. לפיכך נתאחד חג התורה עם חג הבכורים, קציר החטים כשישראל יושב על אדמתו ועובד בה עבודה כשרה ויוצרת ואיננו נפגם משעבוד מצרים, יון ורומא, אז “השם שלם והכסא שלם” התורה החיה פועלת את פעולתה על האומה החיה, והאומה החיה מגדילה ומאדירה את תורתה. ולהיפך, בגולה התורה נפגמת ויותר ממנה הולכת ונפגמת האומה, כי התורה והחיים בגולה הם “תרתי דסתרי”. המוסר הנעלה של היהדות נעשה לשיחת בטלנים, מפני שהעומדים בראש החברה אנשי מעשה, מוכרחים לשקר, והחניף ולנצל, בלי זה אין לרגל עמידה. ואפילו העובדים המתפרנסים מיגיע כפם מוכרחים להתכחש לעצמם, כי גדולה השפעת הסביבה הזרה.

לא לחנם נסמכה מגלת קוהלת על “הבל הבלים” שלה למגילת איכה. החורבן והגלות משברים את חוסן האומה, נוטלים את טעם החיים, וכל מי שאינו יכול להסתפק בשביעת הבטן ובמלוי הכיס בלבד, כל מי שמוכשר לחשוב חשבון נפשו הוא בא לידי כפירה ויאוש.

ואולי גם זו לטובה. אלולא הכפירה והיאוש היתה האמונה החיה נעשית לדבר שבלוני, שמתנדפת וגוועת מאליה. הכפירה והיאוש מזעזעים את האדם ואינם נותנים לו לשקוע בבצה, והוא אנוס לבקש דרכים, להתעלות ולצאת מן המיצר.

אלולא באה תקופת ההשכלה עם כפירתה ויאושה לא היה מקום לעלית הציונות… השלילה אינה יכולה לשמש מטרה כשהיא לעצמה, אבל היא משמשת לפרקים כדיזנפקציה רוחנית, לפנות את הדרך לפני החיוב הבא אחריה.

ואולם הציונים כופרים ב“הבל־הבלים” של הגלות ודורשים שיהיה חג התורה מקושר עם חג הביכורים, חג העבודה הכשרה בארץ האבות. ואם לעת עתה אנו רואים גם פה פגימות, בכל זאת איננו מתיאשים. הדרך ברורה לפנינו, והפגימות שהן תולדות הגלות, יסופו מאליהן. התורה פה מדריכה לעבודה והעבודה פה מדריכה לתורה, ורוח ארץ האבות יזכך ויזקק את העובד הכשר מכל הפגימות והסיגים שנדבקו בו.

נחוג נא בשמחה את חג התורה – חג הבכורים, ואורה של ארץ־ישראל יתפשט בכל הארצות לרומם את רוח עמנו, לנחמו ולחזקו בתקות גאולה וישועה.

ב. לפני מתן תורה

בפחד וברעדה נגש משה למסור את התורה לבני דורו היוצאים ממצרים.

הוא ידע, שבני דורו נשתקעו בתרבות מצרים; בחכמת החרטומים בחרו, בספרי עגבים השתעשעו, ומה להם ולתורה? איזה טעם יוכלו למצוא בתורה, אחרי שלבם נטמטם לגמרי? ולמה להוסיף עון על עונם. לתת להם את התורה כי יחללוה?

והנה קול נשמע אליו ממרום: אל תירא עבדי משה! לא לאורך ימים תשלוט חשכת מצרים בלב עמי. תן להם את התורה, היא כאילת השחר תבקע את החושך, ואז יכירו ויבינו כי תורתי תורת חיים היא, הם יאהבוה וגם ימסרו נפשם עליה.

ובגשת משה בלב חרד אל הקהל הגדול שנתאסף סביב הר סיני, ראה כי מלבד בני דורו נקבצו ובאו שמה גם כל נשמות הדורות שעתידים לבוא לעולם: הנביאים, התנאים, הגאונים, המשוררים, הפוסקים, המפרשים, החסידים והחלוצים – כל כנסת ישראל בכל מלוא צביונה עד ימות המשיח. הוא ראה לפניו את העושר הגדול הרוחני הזה דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, אדירי האמונה; אז הבין משה כי לידים אמונות הוא מוסר את התורה; כנסת ישראל תדע לשמור עליה, ולא זה בלבד, אלא היא, כנסת ישראל בחייה העצמיים היא היא התורה בעצמה היא היא התורה שבעל פה שתשלים את התורה שבכתב.

אז קרנו פני משה, התעודד לבו, וכל העם הריע לקראתו בתרועת שמחה;

– נעשה ונשמע!

יש מומנטים עולמיים שהשפעתם נצחית, והגדול שבין המומנטים האלה הוא מתן תורה בהר סיני.


 

לתשעה באב

כנסת ישראל הלא תשאלי לשלום חלוציך?

מים ומקדם, מצפון ומנגב, – מכל מקומות נדחיך,

הם עלו לציון ומחדשים חייהם בחיק אם־מולדת.

חיי עבודה כשרה, חיי תרבות ישרה, חיי אחוה ורעות,

חיים שאליהם שאפו נביאינו, חוזי יה הקדמונים,

למעדר, לפטיש, לחצוב סלעים ולרטש טרשים.

קשה היא העבודה, גדולה המצוקה, אבל רצונם – ברזל.

בני עם קשה הם: “או יהודי או צלוב”.

דרך אחת להם ומגמה אחת – התחיה והגאולה.

מן המלעיגים אינם בושים ומהצוררים לא יחתו,

ועד אחרית נשמתם מדרכם לא יסורו.


*

ובתשיעי לחודש אב, ביום הזכרון המר

יזכרו חלוצינו בארץ ישראל את גורל אחיהם

הכלואים עוד בגלות ואת אלה הנועזים

אשר הָגלו לקצוי ארץ סיביר הקשה,

ואז יורידו לארץ ראשם המורם והגא,

מי יודע מה גורל המעונים בארץ גלותם?

כמה בוז, כמה לעג, כמה רדיפות וגזרות

סובלים שם, נדחים, חסרי מולדת!

וחפץ עז מתעורר בלבבם לדאות על כנפי חשמל

וברגע לעבור העולם כולו, מקצהו ועד קצהו,

ולראות את אחינו היושבים שם לארץ

ומבכים את חרבננו, הגדול באיומו גם היום,

להזיל עמה דמעות אח, כואב לשברם,

וגם להראות להם את קרן הנחמה,

אותה הקרן הזעירה והמזהירה, העולה מהררי ציון

ולהשמיע באזנם בקול אדיר קריאת הנביא:

נחמו, נחמו עמי, יאמר אלהיכם!


ב. אבלי ציון

בזמן הזה הננו מתאבלים היום תשעה באב, לא רק על חורבן העבר – שהוא אמנם היה הסיבה לכל החרבנות והגזירות שבאו עלינו – אלא על חורבננו החדש, החדיש, הייתי אומר – המודרני.

הננו רואים צעירים מישראל, מי כמוהם צריכים לדעת ולהרגיש בכל לבם את גורל עם ישראל הנודד בעמים, מרוסק ונתון לחרפה ולשנינה, לפרעות ולתעלולים. דומה שהם בודאי יודעים את מכאובנו, מכאובם. והנה הם מפיצים פרוקלמציות: הלאה הציונות! תחי פלשתינה הערבית! וכי יש חורבן יותר גדול מזה?

בכו, אחים, בכו! אולי בדמעותיכם תדיחו את הרשעה העושה שמות בין צעירי ישראל.

ומהצד השני – הממשלה, ירום הודה, ראתה בחכמתה מראש וצותה על הרבנים שלא יברכו על הנר במוצאי שבת על יד הכותל המערבי ושלא יתקעו שם חלילה בשופר.

בלי בושה. אילו היה זה עם אחר, לא עם ישראל, בודאי שהיו מתביישים להוציא פקודה שכזו, לא היה עולה על מחשבתם ענין שכזה. איזה הבדל יש למי שהוא, אם ידליקו או לא ידליקו נר? אבל להתעלל בעם ישראל הלא מותר לכל מי שיוכל במשהו לרמסו, להכפישו בעפר, להשפילו ולבזותו, יהא זה אפילו בדבר קטן שבקטנים, ואדרבה, מפני שהוא קטן שבקטנים, מפני שהדבר אינו שוה אפילו קליפת ביצה, הוא מרגיז יותר ומודיע, כי בגלות אנחנו, כי אין דרך לפנות ימינה או שמאלה. הן רק עמנו אפשר לדקדק דקדוקים שכאלה, רק בשבילנו יכולים להמציא המצאות משונות שכאלה!

בכו, יהודים, בכו! אולי תרככו בדמעותיכם את לב הברזל של שונאיכם מכל העמים.

וחורבן היהדות ברוסיה, – מתפתלים שלשה מיליונים יהודים בגלות נוראה שלא היתה כמוה.

רבש"ע! תן כוח לבַכות את חורבננו! למה שמת עלינו, רק עלינו סבל־גלות קשה שכזה! וכי גרועים אנו מכל העמים באמת? – לא! בזה איני מודה בשום אופן!


הרהורי תשובה

בימים של חשבון הנפש – עשרת ימי תשובה – תוקפים את היהודי געגועים עזים לשוב אל אלהי ישראל, ואם להגיד בלשון מודרנית – לשוב אל עצמותו.

עצמותו של עם ישראל היא אמונה החיה, המעודדת, יסוד החיים של עם ישראל וקיומו. האמונה באלהים, האמונה בעבר האמונה בעתיד, האמונה שהיא מלוה את היהודי בכל המצבים ואינה נותנת לו לרדת ולהכחד.

מאמינים בני מאמינים אנחנו, ירושת אבות היא לנו מדורת עולמים, לא חצבנו אותה מבורות זרים, מעצמותנו ממעמקי נפשותינו היא נובעת מדור דור.

ואנו רואים כי בחגי האמונה הטהורה – בראש השנה וביום הכפורים – העם מתאסף לאלפיו, גברים ונשים, אל בתי הכנסיות ואל המנינים הרבים להתפלל בצבור, וזיק האמונה, שבשאר ימות השנה הוא אולי טמון תחת האפר של עניני החול, מתלקח ומאיר ומחמם את הנפש, ובפיו של כל יהודי ויהודי נופל מאליו הפסוק: “אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה”.

אומרים: אפסה האמונה. זהו שקר. האמונה לא אפסה. אם חלילה פרחה האמונה מתוך לב העם, כי אז כבר היה מתפורר כפגר. הלאומיות שלנו קשורה באמונה, באמונת העבר הגדול שלנו, באמונת העתיד המקווה של ימות המשיח. ועבודתנו בהווה יפה היא כשהיא מבוססת על העבר שלנו ומוארה באור העתיד לבוא.

אכן יש מסָכים שמסתירים בעד אור האומה, אותם כדאי היה להסיר.

המסך הראשון הוא חלול קדושת תורת משה והנביאים, על ידי השערות כוזבות של מבקרי המקרא. קוראים לזה “באור מדעי”, ובאמת אינו אלא השערות לפעמים מחודדות ולפעמים פשוט של עם הארצות. שנחלו מפטפוטי הגויים שבעיניהם אין שום הבדל בין התנ"ך ובין שירי הומירוס. אצלנו יש מסורת. אנו אומרים: “וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל על־פי ה' ביד משה”. ועל התורה הזאת מסרו אבותינו את נפשם. וממנה שאבו כוח וגבורה לעמוד נגד כל הנחשולים שעברו עליהם. והדבר הזה מספיק לנו שנאמין גם נו בה, באלהותה, ולא נמיר אותה בשום תורה אחרת, ואפילו בזו שיושיט לנו ולהוזן בפלפוליו ודוהם ברשעותו וקיטל באובייקטיביותו. בשבלנו תורה אחרת מנוסח אחר, ואפילו אם תהיה יפה וחלקה כמסילת השלג בארצות הצפון, אין אנו חפצים בה, היא פסולה לגמרי בעינינו. אנו חפצים רק באותה התורה שבאה עליה עדות רבותינו מעולם וחכמי המסורה שמסרו נפשם עליה. זו התורה שהיתה לנו לדגל בכל ימי נדודינו ויסורינו בגולה. אם יש איזה פסוקים קשים, נשתדל למצוא להם באור, ואם יגענו ולא מצאנו, גם כן אין התורה נפסלת על ידי זה. האמורא הגדול שמואל מנהרדעא אמר (ביבמות צ"ב): ואנו בעניותנו איננו יודעים לפעמים לבאר את הכתוב (עי“ש ברש”י). ואנו “החכמים” אם איננו מבינים יש לנו תרופה בדוקה ומנוסה “שטרייכען”, למחוק את הכתוב ולכתוב תחתיו מה שעולה על הלב…

והרמב“ם (בהלכות יסודי התורה פ“ז ה”ח) חושב, שמי שהוא מעלה בדעתו, שהתורה היא כשאר היצירות הספרותיות וכותב ספר תורה כמו שהוא כותב ספר של חול, צריך לשרוף את הספר עם האזכרות (שם ה') שבו. אחת משתי אלה: או שהתנ”ך הוא ספר קדוש, כמו שמעידה עליו הקבלה שלנו, או שאין בו צורך כלל, ולא רק שאינו מעויל לנו, אלא מזיק.

רבנו הראי“ה שליט”א אמר פעם בשיחה, כי כ“ד כתבי הקדש מטמאין את הידים, רמז כי התנ”ך יכול להיות מקור טומאה…

לכשלון האמנה מביאה גם עזיבת החוקים והמשפטים לשם פרנסה או לשם תענוג. האמונה זקוקה לצורה, וביחוד לשמירת השבת, לכיבוד החגים, לתפלה וכ' וכו'. אמונה שאין עמה מעשים הולכת ונחלשת ועוממת. הרבה הגלות עושה והרבה עושה הספרות הגויית, שהקדושה זרה לה לגמרי. צריך להשתדל מאוד להגביר את היסוד העברי בתוכנו שלא יתבטל מפני מנהגי הנכרים.

“חכמת ישראל” יכולה בודאי לחזק את לב היהודי. פנינים רבים פזרו חכמי ישראל בדורות האחרונים לצערנו בשפות אחרות, ואילו בעברית היו יכולים לרומם את הנפש ולעורר את חוש האמונה. אבל צריך להגיד, כי חכמה זו, אף על פי שנאמרה בטוב טעם ודעת אינננה יכולה למלא את חסרון האמונה החיה, הבלתי אמצעית, ולפיכך בקש דוד: “טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי”.

ראשית כל כי “במצותיך האמנתי” וטוב טעם ודעת בא בתור נופך ללטוש וליפות את האמונה, לתת גם צורה יפה ולהסיר ממנה את הסייגים המחשיכים את זהרה.

אל נא נתבייש מפני המלעיגים. כולנו צריכים לתשובה.

צום דליהו, תרפ"ט


הרהורים לימים נוראים

חביבים כל חגי ישראל. לכל חג יש טעם לשבח מיוחד. וביותר חביבים ונעלים המה “הימים הנוראים” – ראש השנה ויום הכפורים, שאז נכנסים כל בני ישראל לבתי כנסיות להתפלל יחד בחבורה, כאלו אין הבדל ביניהם בהשקפת עולם, כאילו לב אחד ורעיון אחד מחיה את כולם ושאיפה אחת להם: “גלה כבוד מלכותך מהרה והופע והנשא לעיני כל חי וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ והביאנו לציון עירך ברנה”. גם המטרה הסופית באה תפלה “ויעשו כולם – האנושיות כלה – אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם” – ואליה שואפת כנסת ישראל בכל מקום ובכל זמן.

וכל יהודי בודאי נותן חשבון לנפשו בימים הנוראים, כי אין לנו תקנה אלא בהתאחדות גמורה. להכשיר, כמו שאומרים החסידים, “אתערותא דלתתא” כלפי “אתערותא דלעילא”. כי יקרב פזורינו מבין הגויים. העבודה הכבירה ששמה עליה כנסת ישראל ועובדת בה זה חמישים שנה לבנות את נשַמות ארצנו, להחיות את רוח עמנו, ראשית כל, על ידי עבודה כשרה ויוצרת על קרקע ארץ־ישראל והחיאת התרבות הישראלית שהנחילו אותנו נביאים וחכמים מדור דור – העבודה הזאת דורשת התאחדות של כל היהודים, לא רק התאחדות מיכנית על ידי הפרשת מטבע לצורך העבודה הזאת, אלא התאחדות נפשית, עזיבת האמביציות שמביאות לידי פירודים, חלוקי הדעות הרגילים אצל אנשים שהם מסוגים שונים ומהרגלים שונים – הכל מוכרח להתאחד יחד לשם העבודה העלה הכללית, שתביא למטרה הסופית שלנו שתהא לברכה לנו ולעולם כולו, לכל העמים בלי הבדל.

כל מי שיש לו עינים לראות ולב להבין יראה, כי רעיון גדול ועדין צפון בציונות, שסוף סוף תביא ברכה לא רק לעם ישראל שסבל וסובל מגליותיו ומפזוריו, אלא גם לאנושות כולה. ילמדו נא כל העמים לשאוף לחיי צדק, לחיי עבודה כשרה, לחדול מרצח ומשוד, להפסיק את שפיכות הדמים שאינה פוסקת ומטמאה את העולם כולו. “ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”…

התאחדו, יהודים, התאחדות לבבית והייתם למופת לשאר העמים. בהתאחדות תלויה גאולתנו וגאולת האנושיות כולה. ובמקום להראות את גבורתם בפירודים, יראו את גבורתם להתאחדות ולשלום.

שנה טובה לכל ישראל ולכל בני האדם, שבצלם אלהים נבראו.


 

לראש השנה

בימים האחרונים השקעתי עצמי בגלי השירה אשר שטפו עלינו: גלים זכים, עדינים, אבל הוי! כמה עצובים!

אמנם חיינו לא היו מחול, יש ויש על מה להתעצב. בכמה פגעים נפגע עמנו במקומות גלותו, וגם פה עדיין לא באנו אל המנוחה.

ואף על פי כן חובה עלינו למצוא את זיקי השמחה, שגם הם ניתזים ומאירים באופל חיינו. יש ויש גם על מה לשמוח!

יצור קטן הוא האדם, יצור חלש וכל הויתו פסיעה אחת הגושרת מן האין־סוף של העבר עד האין־סוף של העתיד. כמות בטלה ומבוטלת.

ובכל זאת ביצור הקטן גלום האין סוף עם כל העולמות הגדלים, ובשכלו הוא מקיף את כולם מעמקי תהום עד שמי השמים. לכל תכלית, ולמה שאין לו תכלית הוא חודר, מודד וסופר ומונה כאילו הוא מושל בכל.

חי נפשי! כדאי לבוא לעולם ולחזות בגדולת היצירה הנפלאה, ומי שאלהים, החפץ בחיים, בלבו, שמחתו בודאי כפולה ומכופלת.

והעבודה המוטלת עלינו הבאים לבנות את שממות ארצנו בעבודה כשרה ויוצרת, בודאי שהשמחה נחוצה לנו וגם יש במה לשמוח. סוף סוף זכינו, כי אחרי אלפים שנה נדודים יש לנו משהו, יצרנו מחדש יצירה נפלאה של ערים, מושבות, גנים, פרדסים, בתי ספר במקום שלפני חמישים שנה עוד היה מדבר שמם, שבו נשמעה רק יללת תנים…

ובכן משוררות שלנו, על מה אתן כל כך עצובות

שנה טובה לכם, משוררים ומשוררות שלנו!

שמחים אנו כי יש לנו ב"ה גם משוררים ומשוררות נחמדים, ואני מקוה, כי עוד ישירו לנו:

נחמו נחמו עמי: יאמר אלהיכם.

“דבר” אלול תרצ"ב


 

זמן שמחתנו

נוהגים אנו בחג־הסוכות זמן שמחתנו, לקרוא מגלת קהלת. איך מתמזגים שני ההפכים הללו? מצד אחד הסך־הכל: “ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח”, ומהצד השני – מצות עשה “ושמחת בחגך”, ובפרט בחג הסוכות, זמן שמחתנו, ויותר מאשר בכל ימי הסוכות ביום שמחת תורה.

זהו הדבר: בזה שאנו נותנים לעצמנו דין וחשבון על אפסותה של הגשמיות החשוכה, שאינה באה לשם קיום החיים הרוחניים, הננו באים לשמוח ביותר ביופי הרוחני, שנטע הקב“ה בעולם בכלל ובישראל בפרט. מי שחדור ברעיון הנצחי של הטוב האמתי, של התרבות הגבוה, שאותה ירשנו מסיני, אי־אפשר לו שלא ישמח בעולמו, ובפרט בחגים הקדושים, כי גם בתוך הגשמיות העכורה הוא רואה, שהיא כלי מחזיק ברכה, נותנת אומץ ועוז לעבודת הקודש, שנעשית על ידי רמ”ח איברים שבאדם.

הבל הבלים הכל הבל – בזמן שהחיים דלים וריקים מכל רעיון נאצל, והכל אהוב וחביב ונחמד, כשהוא פונה כלפי החיים הרוחניים הממלאים את העולם.

וגם אנחנו יושבי ארץ־ישראל, למרות הנסיון הקשה שעבר עלינו – הלואי שיהיה האחרון – ועינינו ראו גבורים קדושים מוטלים חללים בידי רוצחים פראים – אל יפול לבנו! להפך, הקרבנות הללו יהיו לנו ערובה נאמנה, כי עמנו בכל פזוריו יוסיף אומץ לבנות את נשַמות ארצנו, וחדורי הרעיון הגדול של בנין ארץ־ישראל בעבודה כשרה ויוצרת נוכל להתחזק, לשמוח בשמחת תורה ולצאת גם במחול.

ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן מברצלב, שפך פעם במכתבו את מרי שיחו על גורלו, גורל תלמיד חכם עני, משופע ביסורים. ובסוף הוא גומר: ואף על פי כן “הוֹפּ!”

וגם אנו נסיים: ואף על פי כן “הוֹפּ!”


 

לשמחת תורה

הרבי שיחיה צוה לשמוח,

עצבות להסיר, דאגה להסיח;

בטפת “משקה” גרון נדיח.

על מה ולמה

האנחה שמה?

עתיד מזהיר צרות משכיח!

– – –

הוי, כפופי גב הבו ידים!

"הורה נרקוד, במחולות מחנים

תתרוממנה הרגלים!

על מה ולמה

הבכיָנות שמה?

יש אל בשמים!


ואנחנו ממשיכים את השלשלת של ההיסטוריה שלנו, כל דור מוסיף חוליה, וכל חוליה מבריקה בזוהר מיוחד, בכל חוליה קבועות אבנים טובות של רעיונות נשגבים של בעלי נשמה אצילית. וגם החוליה שמוסיף דורנו זה אינה נופלת בערכה משאר החוליות, וגם לה זוהר מיוחד. נתלהבה החבה לציון, השאיפה לעבודה כשרה, לעבודה של יצירה וביחוד עבודת האדמה, ואיזו אדמה? אדמת אבות, אדמת קודש, אדמת חוזים, כרובי יה! וחלוצי ישראל עולים ושירת גאולה בפיהם ובלבבם. והם עובדים באהבה ובמסירות נפש.

מי יוכל להעלים עין מהמחזה? ומי יעמוד מנגד ולא ימהר להושיט יד עזרה? ואם באה שעת משבר, ליאוש אין מקום. אם היה הכל הולך כשורה, אם חבת ציון היתה משתלמת בטבין ותקילין, אז בודאי שהיה ערכה יורד ונופל. חובבי ציון המקבלים פרסים שמנים בעד זה שנלוו למחנה הציונים אין ערכם חשוב הרבה. להיפך, הסבל, היסורים – הם ממרקים את האידיאה ומרוממים את ערכה. אין אהבה אמיתית בלי יסורים. האם אוהבת את ילדה, ששפכה עליו את דמה.

וכשאני רואה שלפעמים השטן מרקד בין חלוצינו ומתחילה סדרה של פוליטיקניות, קנאות ונצחנות, אז אני מרגיש כי עב קל מקדיר את שמי. בין החלוצים – מפלגתיות! איזה אבסורד! איש מוצא ברעהו איזה קיסם ומנפחהו עד שיהיה לקורה, ומנגחים זה את זה וחושבים כי בזה ימהרו להשיג המטרה…

שמי ארץ־ישראל הבהירים יבהרו גם מחשבותינו, ואויר ארץ־ישראל יסיר את הזוהמה שדבקה בנו בגלותנו. ובשמחה ובגבורה נצעד קדימה לקראת מטרתנו הנשגבת.

החוליה שמוסיפים בני הדור הזה לשלשלת ההיסטוריה של עמנו לא תבייש את החוליות שקדמו לה.

לחיים חלוצים צעירים!


 

האמונה והגאולה

אחרי שמתפללים ביום הכפורים חמש תפלות וקוראים את כל הפיוטים מן “יעלה תחנונינו” עד “אזכרה ואהמיה”, הננו חוזרים ומסיימים בשני דברים “ה' הוא האלהים” (אמונת היהדות) ו“לשנה הבאה בירושלים” (אמונת הגאולה).

מכאן ששני הדברים קשורים יחד: אמונת היהדות מביאה לידי אמונת הגאולה, ואמונת הגאולה מביאה לידי אמונת היהדות.

בלי האמונה בה' אלהי העולם שהוא אלהי ישראל, אי אפשר לחשוב על דבר הגאולה. נניח שהממשלה האנגלית וגם הערבים יחפצו בתום לבם לתת לישראל מקלט בטוח בארצו ההיסטורית (גם הדבר הזה תלוי באמונה), אבל איך אפשר בכלל לעם ישראל להשתחרר, אם כל אחד נכנע לטבעו, ליצר הרע שבו, לתכונה האיגואיסטית שממציאה פילוגים ופירודים, קטטות ומלחמות? רק האמונה שיש אל אחד שהוא בחר בעם ישראל ובארץ ישראל, אל אחד שעזר לנו להתקיים המשך אלפי שנות גלותנו ושהשכין בלבנו מידת הצדק והרחמים, מידת האהבה והאחוה – האמונה הזאת היא תתן בנו כוח להגביר בנו האמונה בגאולה אמתית, להטות לבבנו להחיות את ארץ ישראל על ידי עבודה כשרה ויוצרת ויטע בקרבנו אהבה ואחוה.

אז באמת נהיה יהודים בני חורין.

ואילת השחר של הגאולה שלנו בארץ ישראל מביאה אותנו לידי אמונה באלהי ישראל. אתה עובר בישובים היהודיים ורואה את אחינו, בני הגולים והנרדפים, שלא ידעו מה זו ארץ ומה זו עבודה, הנם מתקבצים יחד ומייסדים מושבות ועובדים בהתלהבות, במסירות נפש את ארצנו הקדושה, באהבה ובאחווה; וכי אפשר לבאר זה באופן אחר אם לא אמונה באלהי ישראל המחיה מתים?

אפשר אמנם למצוא פלאים כאלה גם בתוך הכרך העברי הגדול תל־אביב, אך שם גדול השאון ועוד מרובה הערב־רב, המחשיך את זוהר הגאולה שלנו. לא כן בתוך הישובים החקלאיים, שם עצם העבודה מצעידה את העובד לאמונה טהורה, האמונה באלהי ישראל, שהעלנו מטיט היון והאיר לנו את קווי הגאולה הראשונים.

אמנם יש בין הצעירים העובדים, שמסיבות שונות קבלו עליהם את אמונת האתיאזם (גם זו היא אמונה, מפני שהשכל אינו יכול להשיג אותו…) אבל אני בטוח כי בשבתם על הארץ, שבה התהלכו נביאים מלפנים, ישובו מטעותם.

הנה למשל הנביא ירמיהו, זה הנביא, שקבל כל כך הרבה יסורים בחייו, והיה תמיד נרדף ומעונה וקובלונותיו ממש בוקעים שמים והוא למרות הכל אמר מה שיש בלבבו ולא כחד. מרוב צרותיו רצה לפעמים לכבוש את נבואתו, אבל דבר ה' היה כאש עצור בעצמותיו והיה מוכרח להנבא. ואיך אפשר שיעלה על הדעת שירמיהו בדה מלבו דברים לא נכונים? ואם הוא אמר: “ויהי דבר ה' אלי לאמור” אי אפשר לי שלא להאמין, כי באמת ה' דבר אליו. איך? איני יודע. אנחנו כל כך רחוקים מהדרישה של הנבואה, עד שמחשבתנו אינה תופסת כלל איך ה‘, העצם הנשגב, מדבר אל הנביא, אבל איני יכול שלא להאמין בדברי הנביא, שאמר בפירוש שה’ דבר אליו. זו היא בשבילי ראיה חותכת שיש אלהים בישראל.

והפלא היותר גדול הוא שהנביא הזה שראה את חורבן ירושלים לא פסק מהאמין, כי סוף סוך ישובו בנים לגבולם ומתוך אמונתו הכבירה קרא: עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים: עוד תטעי כרמים בהרי שומרון… (ירמיהו ל:א ד' ה').

מה זאת? הנצח האלהי קשור עם נצח ישראל. אמונת הגאולה מכריחה להביא לידי האמונה באלהות, אלהי ישראל. “גואלנו ה' צבאות קדוש ישראל”.

אמנם “אין מחשבה תפיסא ביה כלל”; אמרו כבר חכמינו הקדמונים," אבל רעותא דלבא תפיסא ביה"; וחכמינו דרשו: ועשו לי מקדש ושכנתי “בתוכם” – "בתוכו לא נאמר אלא “בתוכם”, בלב עם ישראל. יחפש כל יהודי בתוך עומק לבו וימצא שם את הניצוץ האלהי השוכן שם.

ועינינו הרואות כי האמונה באלהי־ישראל נשמרת בתוך העם בכלל ובתוך בחירי העם בפרט. מאמינים הם בני מאמינים. וכל התיאוריות המשבשות את הדעת לא יזיזום מאמונתם והיא תצעידם אל הגאולה האמיתית.

כמדומני שזה מספיק בשביל מבקשי אמת.

וכשצעיר אומר: אינני דתי! אני עונה: איני מאמין לדברך. אי אפשר שיהודי לא יאמין, ומכל שכן יהודי עובד, לא נתת עדיין חשבון לנפשך, תעבוד בארץ ישראל עוד איזה שנים ואז אני בטוח, כי תאמר אחרת. הכפירה אצל הצעירים היא רק שגרה דלישנא, יבוא זמן ויתעמקו קצת בדבר והאמת תגלה במלוא אורה. ובעקב האמונה תבוא גם הגאולה, הגאולה האמיתית, השלמה.

“דבר” ל' תשרי, תרצ"ח

המלצות קוראים
תגיות